רקע
דוד בן־גוריון
דרכנו במדינה

במועצה הארצית של מפלגת פועלי ארץ ישראל

בשני דברים מקופלות כל הבעיות והמשימות של מדינת ישראל, והם: קיום ויעוד, קיומה ויעודה של המדינה. יש זיקה הדדית, זיקת גומלין בין השנים: אין יעוד בלי קיום, אבל אין גם קיום ללא יעוד. הקיום קודם לכל. אפס היעוד מתנה כמה מאפשרויות הקיום. ואין להפריד בין הדבקים. אבל יש מוקדם ומאוחר, ויש לראות נכוחה לא רק צרכי הקיום ותביעות היעוד, אלא גם סדרם הנכון, חשיבותם היחסית, השתלשלותם המוכרחת. וראיה נכוחה כוללת גם הבחנת המציאות הקיימת כמות שהיא והמגמות המתרוצצות בתוכה וגם ראיית הנולד. ולא עוד, אלא שיש לקחת בחשבון מאורעות בלתי-צפויים, שאין לראותם מראש.

ומשום כך, הנהגת המדינה, כהנהגת מלחמה, איננה מדע ומלאכה בלבד המיוסדים על כללים וסדורים ועקרונים מנוסים ובדוקים הפועלים בכל הנסיבות והתנאים ללא שינוי, אלא זוהי אמנות ומחשבה אשר לא יתכנו בלי חזון-אמונים, בלי עוז-נפש ללא רתיעה, ללא יצר חלוצי עוקר הרים ובלי ראיית היחוד שיש בכל צירוף נסיבות היסטוריות, שאיננו חוזר אף פעם במלואו.

עם הקמת המדינה ונצחונות צבא-הגנה לישראל, לא נסתיים המאבק. לא זו בלבד שאנו עדיין רחוקים מיעודנו ההיסטורי, אלא גם קיומה של המדינה טרם הובטח. אבל חלה תמורה עמוקה, מהפכנית, במצבנו. אין אנו עוד אבק-אדם מפוזר בכל העולם, נתון לחסדי זרים וכפוף לשלטון זר. חישלנו הצבת הראשונה של גאולתנו: המדינה. כלי יקר זה, אשר התפללו לו דורות, יעצב מעכשיו את עתידנו. אך הכלי עצמו עדיין טעון חיסון וחיזוק ושמירה מעולה. הבחירות לכנסת, העומדות להתקיים בעוד חדשים אחדים לפני זמנן, באו מפני שנתגלה פגם חמור בעצם הצבת, ותעודת הבחירות להבטיח כושר פעולה יציבה ומכוונת לארבע השנים הבאות.

לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו מאות שנים כמדינה יהודית, ויחד עם זה אולי לא היה דבר שהעם היהודי לא היה מוכן לו כמדינה יהודית. כשם שמדינה עצמאית היא תנאי לקיום בריא של עם, כך גם כושר פעולה ממלכתי של עם הוא תנאי לקיום בריא של מדינה. בנין המדינה והכשרת העם למדינה – תהליך ממושך הם, ועלינו לעשת מאמץ לקצר הדרך של תהליך זה, ולהחיש גמר בישולו, כי השעה דוחקת לנו.

כאלפיים שנה לא ידענו מה זאת קוממיות ממלכתית, וכוחנו הממלכתי לא היה מעולה אף פעם. במשך שמונה מאות השנים המכריעות של תולדותינו – מימי משה רבנו ועד עזרא – קמו בתוכנו גדולי המין האנושי בשטח הדת, המוסר והשירה. יצרנו ספר הספרים אשר עיצב דמותנו לנצח והטביע חותמו על כל העולם הנוצרי והמוסלמי. אולם לא הוצאנו מתוכנו אף מדינאי ומצביא גאוני, מלבד שלושה-ארבעה מלכים רבי פעולה: דוד, שלמה, עוזיהו ואולי גם ירבעם השני. שני דורות בלבד לאחר איחודנו הלאומי, בימי שאול ודוד, התפלגנו וזרענו זרע החורבן. גם בימי הבית השני גלינו כושר ממלכתי רק בתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים עד ינאי המלך ואשתו שלומציון. אולם מן הדור הרביעי של החשמונאים החלה מלחמת-אחים שהביאה לשעבוד רומא, ולבסוף – לחורבן הבית השני. אלפיים שנות גלות, נדודים ורדיפות לא טיפחו בתוכנו תכונות ממלכתיות.

אין זאת אומרת שאין העם היהודי מסוגל להיות עם ממלכתי. אני בטוח בהחלט, שאין דבר אשר יבצר מהעם היהודי, אם הדבר רק ניתן ליעשות.

מראשית ימינו עד ימי הביניים, בתקופה של למעלה מאלפיים שנה, לא גילה העם היהודי כל כשרון וכל נטיה למחשבה מדעית ופילוסופיה, אם כי עלה על עמים אחרים בכושר יצירתו בענפי-רוח אחרים. אולם, משבאו טובי היהודים במגע – בבבל, במצרים, בספרד – עם המחשבה הפילוסופית הערבית והנוצרית בימי הבינים, סיגלו לעצמם כושר מחשבה הגיונית ושיטתית, ובמאה ה-17, על סף הולדת המחשבה המדעית המודרנית, הוציאו מתוכם אחד מגדולי ההוגים המקוריים והעמוקים שקמו בכל הזמנים – את ברוך שפינוזה. ובמאתיים השנים האחרונות אין חלקם של היהודים במדע ובטכניקה נופל מחלקם של הגדולות באומות; וענקי המחשבה בסוציולוגיה, פסיכולוגיה ופיסיקה בדורנו היו מהם יהודים. אין ספק, שאנו יכולים לסגל לעצמנו הכושר המדיני שגילו העמים המחוננים ביותר במקצוע זה – הרומאים בימים הקדומים והאנגלו-סאכסים בתקופה המודרנית.

אפס לא ניתן לנו זמן כה רב כפי שנתנה ההיסטוריה לגזע הלטיני והאנגלו-סאכסי לפתח לאט לאט תכונותיו וכשרונותיו הממלכתיים. אין אנו יכולים לחכות מאות, ואפילו עשרות בשנים. נגזר עלינו לעשות בשנים מעטות מה שעשו עמים אחרים בעשרות שנים.

שלוש-ארבע שנים אינן זמן ארוך אפילו בחיי אדם פרטי, ולא כל-שכן בחיי עם, ובודאי לא בחיי עם עתיק-יומין כעם ישראל. לנו כמעט אבד חוש הזמן. היינו עשרות דורות ויובלות, כאילו מחוץ למקום ולזמן, היינו תלויים על בלימה בחלל הריק. עם שאינו שליט על גורלו אינו שליט על זמנו, והזמן לא נחשב בעיניו. אחד הדברים שעלינו ללמוד עכשיו בכל הרצינות הוא ערכו וחשיבותו של הזמן. אבידת הזמן אינה חוזרת לעולם. הזמן יקר בכל שעה. אולם, בשעה היסטורית זו יש לזמן משקל מיוחד. השנים המעטות האלה, אלה שחלפו ואלה העומדות לבוא, הן המכריעות בתולדותינו.

גם בחיי אדם פרטי יש שעות מכריעות, הקובעות גורל כל חייו וכל עתידו. שעות כאלה יש גם בחיי העם.

430 שנה ישבו בני-ישראל במצרים. אולם, השנה של יציאת מצרים היתה המכרעת, וזה כ-3300 שנה אנו חוגגים זכר השנה ההיא. אולם, יציאת מצרים היתה משתכחת, ושבטי ישראל היו נעלמים מעל במת ההיסטוריה, כאשר נעלמו המוני שבטים אחרים שנדדו בימים ההם במדבריות במזרח התיכון, אילמלא באו אחרי יציאת מצרים שני מאורעות נוספים: מעמד הר סיני וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן-נון. מעמד הר סיני היה קצר מאוד ודראמתי מאוד, כפי שהוא מתואר באופן נפלא באגדה: צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול – “אנוכי ה' אלוהיך”.

כיבוש הארץ נמשך הרבה זמן, אבל פחות זמן מנדודי ישראל במדבר. שלושה מאורעות אלה קבעו את כל ההיסטוריה שלנו עד ימינו אלה, ועד בכלל.

אנו עומדים שוב – זה שלוש שנים – בתקופת זמן הקובעת גורלנו לדורות, אם לא לעולמים.

שלוש שנים שעברו מיום היווסד המדינה שקולות כנגד עשרות ומאות שנים שחלפו עד כה. והשנים הקרובות שיבואו יכריעו בקיום המדינה ובמילוי יעודיה.

לפני שלוש שנים ניתנה המדינה לעם. עלינו עכשיו לחנך, ללכד ולגבש עם לקראת המדינה ויעודה.

את הבחירות לכנסת יש להפוך למבצע חינוכי ממלכתי גם בקרב הישוב הוותיק וגם בקרב הישוב החדש; מבצע חינוכי שיגבש רצון האומה, יבהיר דרכי המדינה, משימותיה, קשייה, צרכיה וסיכוייה, ויבטיח שלטון יציב ונאמן שיגשים רצון זה באמונה ועוז.

לפני שנתיים ו-3 חודשים בוצעו הבחירות הראשונות במדינת ישראל, למעשה – הבחירות הממלכתיות הראשונות בתולדות ישראל. שמונה וחצי חדשים עמדה בראש המדינה ממשלה ממונה ע“י עצמה, ואולי, ביתר דיוק, ע”י הועד הלאומי והנהלת הסוכנות. איש לא ערער על שלטון בלתי-נבחר זה, כי אחרת אי אפשר היה להקים המדינה. אין ספק שהממשלה הזמנית – אגב, כל ממשלה היא זמנית – ייצגה רוב רובו של העם בציון, אם כי לא במאה אחוזים. אולם, היה צורך בסידור בחירות דימוקרטיות בהקדם האפשרי, וב-25 בינואר 1949 – פחות משלושה שבועות אחרי תום המערכה עם המצרים בנגב – התקיימו הבחירות הראשונות בישראל. 21 רשימות הופיעו בבחירות; מהן: 3 ערביות, 18 יהודיות. 9 רשימות לא בחרו אפילו ציר אחד; 3 רשימות זכו כל אחת רק בצר אחד. ובכנסת הראשונה הופיעו 12 סיעות. מהן, רק 4 עם 10 צירים ומעלה. אף רשימה אחת לא קיבלה רוב מוחלט; למפא"י היו 40 צירים, לאחר שהצטרפו אליה 2 צירים ערביים.

הוטל אז עלי להקים ממשלה. היה נראה לי שהרכב הממשלה נתון ומצוּוה מראש. הייתי בטוח, שהממשלה הנבחרת הראשונה צריכה להיות מורכבת מכל הסיעות שהשתתפו בממשלה הזמנית: הציונים הכלליים, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, הפועל המזרחי, פרוגרסיביים, ספרדים, מפ“ם, מפא”י. בממשלה הזמנית ישבו כל אלה והיו בה 13 חברים: 2 למפ“ם, 2 לציונים הכלליים, 2 למזרחי, 1 ל”אגודה“, 1 לפרוגרסיביים, 1 לספרדים, 4 למפא”י. בבחירות נשתנו יחסי הכוחות בין מפ“ם ובין מפא”י. לא עוד 2 נגד 4 כפי שהיה בממשלה הזמנית, אלא 2 נגד 5. כל המפלגות של הממשלה הזמנית קיבלו הזמנתי ונכנסו לממשלה על יסוד המצע שהצעתי להם, בשינויים קלים. רק 2 מפלגות סירבו להצטרף – הציונים הכלליים ומפ"ם.

בהזדמנויות אחדות, בכנסת במארס 1949, בוועידות ההסתדרות במאי 1949, במועצת המפלגה שנתכנסה לפני כמה שבועות, מסרתי פרטים על סירוב שתי המפלגות מימין ומשמאל, ולא אעמוד עליהם עכשיו. הצגתי את הממשלה הנבחרת לפני הכנסת הראשונה והודעתי על תכנית פעולה של הממשלה שעיקרה – הכפלת הישוב במשך ארבע שנים. נציגי שתי מהפלגות – ציונים כלליים ומפ"ם – הודיעו כמעט באותו סיגנון, שבלעדיהם לא תוכל הממשלה לבצע תכניתה.

מר ספיר, בשם הימין, אמר: “בלי נציגות אמיתית של הציבור האזרחי, בלי המפלגה שלנו, לא תהיה הממשלה הזאת מסוגלת למלא תפקידה הגדול שהגורל הטיל עליה”.

ארם, בשם השמאל, הודיע: “עם סילוקה של מפ”ם מהשתתפות בשלטון, ניטל העיקר מקווי היסוד של תכנית הממשלה: האפשרות לממש ולבצע מה שהובטח". וחזן, מהשומר הצעיר, הוסיף: “הממשלה הזאת תיכשל, היא מוכרחה להיכשל”.

שתי המפלגות הללו מהימין ומהשמאל לא רק הצהירו בכנסת, שהממשלה לא תוכל לבצע תכניתה, אלא במשך השנתיים עשו כל מה שיכלו, וניסו הרבה מה שלא יכלו לעשות, למען לא תוכל הממשלה לבצע תכניתה. ולא אגיד, שלא הצליחו לגמרי בהפרעות שלהם. אני מודה שלא מעט חיבלו בעבודת המדינה והכבידו מלאכתה של הממשלה.

הציבור הרחב לא הבין אז מה קרה עם שתי המפלגות הללו, אם כי כבר אז היה ידוע שדבר פירוק העול והפרישה מלשאת במעמסה הכבדה של יעודי המדינה בזמן המכריע, לא נתקבל במפלגות אלו פה אחד. היה מיעוט אחראי יותר, גם במפ“ם וגם ב”ציונים הכלליים“, שחייב את הכניסה לממשלה. אך הרוב התנגד, והמיעוט קיבל דעת הרוב, וכלפי-חוץ הזדהה המיעוט עם הרוב. נסיונות החבלה לא פסקו כל השנתיים, ונעשו על דעת שתי המפלגות בשלמותן, כל אחת על פי דרכה. אך לא ידע הציבור הרחב מהו פשר הניגודים הפנימיים בשתי המפלגות. לאור פרסום שלושת המצעים והפולמוס ערב הבחירות לועידת מפ”ם, אין הדבר עוד בגדר של סוד פנימי – במידה שזה נוגע לאופוזיציה מצד שמאל.

הרוב במפלגת הפועלים המאוחדת החליט בלבו להצטרף לאידיאולוגיה של “כוחות המחר”, או כפי שהם קראו לזאת, “כוחות הקידמה”. כוחות אלה הם הקובעים מה טוב ומה רע לכל עם בעולם. אי-שם בעולם ישנה מצודת הגאולה האנושית, והשליט במצודה זו, נתגלה לו, ורק לו, דרכי השחרור והגאולה של כל עם. והוא פוסק מזמן לזמן מה זה מדע, מה זו אמנות, מה זה צדק, מה זאת חירות, מה זאת דימוקרטיה ומה סוציאליזם. ואם הפוסק שונא מישהו או משהו, הרי עלינו לשנוא את המישהו והמשהו, אם כי אותם מישהו ומשהו נחוצים לנו כאוויר לנשימה. ואם הפוסק אוהב משהו, גם עלינו לאהבו, אם כי יש בו כדי להחניקנו.

מתוך זיקה לכוהן העליון של “כוחות המחר” ו“הקידמה”, עלינו לקבל באהבה הגזירה על זכות העם היהודי לראות בעצמו כעם אחד, הגזירה על לשון היהודים, על תרבותם, על בתי-ספרם, על עתוניהם, על שאיפתם למולדת, על קשריהם עם אחיהם בגולה, על קשריהם עם עם ישראל ועל קיום התנועה הציונית. ואם צבאות כוחות המחר יפלשו לארצנו, כמובן לא לכבוש אלא לשחרר אותנו, הרי עלינו לקבל אותם באהבה. ואם אנשי ה“קידמה” יטילו עלינו משטר שקוראים לו בלשון סגי-נהור דימוקרטיה עממית, היינו משטר שבו מפלגת היבסקציה היא השלטת לבדה במדינה, ש“קול העם” הוא העתון היחיד שבו מותר לקרוא, ורשימת מק"י היא הרשימה האחת שמותר להצביע בעדה – יש לקבל זאת באהבה, כי זוהי הדרך היחידה לקידמה, למהפכה ולגאולת עמים.

מתוך זיקה ל“כוחות הקידמה” עלינו, כבר עכשיו, עוד בטרם “שיחררה” המולדת השניה את מדינת ישראל, לנאץ ולשטום כל הארצות וכל העמים שרק בתוכם יש עוד ליהודי התפוצות מידה ידועה של חופש פעולה וביטוי, של אפשרות לעזור לישראל. וגם יש להם האפשרות להניע ממשלותיהם לתמוך בנו; וכל עזרה שישראל מקבלת מאותן הארצות החפשיות היא פסולה למפרע, כי כך גורסים “כוחות הקידמה”.

נכון, שלא כל חברי מפ“ם מקבלים כבר עכשיו את כל המסקנות של האוריינטציה האומללה והמבולבלת הזאת, אולם גם המיעוט במפ”ם נושא באחריות שווה עם הרוב על התנכרות מפלגה זו לענינים גורליים של מדינת ישראל ושל עם ישראל בעולם, כי כל מפלגה פועלת כיחידה, והרוב הוא המפלגה.

גם הימין הקורא לעצמו אף הוא בלשון סגני נהור “ציונים כלליים” מורכב משתי חטיבות. יש חטיבה אחת ממיודעינו ציוני ב', כלומר הימין הציוני, שהיה תמיד אמון על תפיסה ציונית קלוקלת, שטחית, ללא חזון וללא כושר חלוצי; שהיה תמיד חדור שנאה עיוורת לכוחות החלוציים בציונות ולתנועת הפועלים בארץ; שראה תמיד דבר הגשמת הציונות כהנהלת עסק מסחרי ולא הבין אף פעם התהליכים ההיסטוריים המורכבים הכרוכים בתמורה הכפולה שבה מתגשמת הציונות, התמורה במבנה העם ובמבנה הארץ. לימין זה לא היה כל חלק במפעל החלוצי של יישוב השממה ולא במפעל החינוכי של הקמת תנועה חלוצית שהכשירה את הדור הצעיר בגולה לפעולת הכיבוש, הבנין וההגנה, שהביאה אותנו עד הלום. בלי ספק, יש גם שם, כמו במפלגת הפועלים “המאוחדת”, ציונים נאמנים ומסורים, אבל תפיסתם הציונית היתה תמיד עקרה ושלילית והיא לא נשתנתה עד היום הזה. אך אין קבוצה זאת קובעת במפלגה. הבעליבתים האמיתיים הם אחרים – בעלי ה“מאה”.

הבעל-בית האמיתי במפלגה זו של הציונים “הכלליים” שלא כולם בתוכה הם ציוניים, ואף אחד מהם איננו כללי – זוהי החטיבה שלפני קום המדינה נקראה בשם “האיחוד האזרחי”. היה זה גוש של “בעלי-גוף” שהחרים במשך עשרות בשנים עבודה עברית, שהחרים את הישוב המאורגן והחרים גם את התנועה הציונית. הם סמכו על העבודה הזולה של הפועל הערבי, הם סמכו על השוק האנגלי לתפוחי-הזהב, הם סמכו על שלטון זר שיעזור להם לשלוט בעיריות ובמועצות ע"י קיפוח זכות הבחירה של דלת-העם, וישבו בעיריות גם בלי בחירות במשך 15 שנה. הם לא השלימו עם שוויון הזכויות של כל איש במדינה, והם מאמינים שבכוח הכסף אפשר לקנות הכל – גם שלטון במדינה.

גם במפלגה זו היה מיעוט של ציונים ותיקים שהתנגד מלכתחילה לפירוק העול, והם תמכו, כמיעוט במפ"ם, בהשתתפות בממשלה. אולם הרוב הכריע נגד והם קיבלו הדין. והם נושאים באחריות שווה על כל מעשי החבלה שנעשו במדינה במשך השנתיים, בהגנה על ספסרות, על שוק שחור, על תעמולת זוועה שמתנהלת נגד ממשלת ישראל, על גירוי האינסטינקטים האפלים של הכוחות הנחשלים ביותר של המעמד הבינוני, על הבהלה שהם זרעו בשוק הכספים, על ליבוי שינאת המעמדות, על ההשבתות, על סגירת החנויות, על הבהלת החנוונים ובעלי-המלאכה שכאילו רוצים לנשל אותם, על נסיון להרעבת פועלים ועולים העובדים בפרדסים בשביל לסחוט שלא בצדק כספים מן העם.

ואם כי שתי המפלגות האופוזציוניות האלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח מן המערב, הן עושות לעתים קרובות בכנסת יד אחת, - כמובן יחד עם “חירות” ומק“י – נגד הממשלה. עתוניהם “הבקר” ו”על המשמר" מפרכסים זה את זה מזמן לזמן בשביל לנגח את הקואליציה הממשלתית בכלל והמפלגה הגדולה בתוכה בפרט.

אין כל ספק שנסיונותיהם הבלתי-פוסקים של שתי המפלגות לחבל בשליחות הממשלה, היה בהם כדי להחליש כוח הביצוע וכושר המעשה של המדינה. אולם הנבואה השחורה של דוברי שתי המפלגות נתבדתה. הממשלה מילאה שליחותה באמונה ובהצלחה.

בעוד שבועיים ימים נחוג יום-העצמאות השלישי של מדינת ישראל. זה שנתיים שהיינו חוגגים ביום זה שתי עלילות מופלאות שחלו בזמננו: הקמת המדינה ונצחונות צבא-הגנה לישראל. הפעם נחוג גם עלילה שלישית, שאינה נופלת בחשיבותה ובגדולתה ההיסטורית משתי העלילות הראשונות. נחוג ביום העצמאות הזה את הכפלת הישוב היהודי במדינה במשך שלוש השנים האחרות. ביסוד המדינה מנינו 650 אלף יהודים. ביום העצמאות השלישי נמנה פי שניים – מיליון ושלוש מאות אלף. מהעליה בלבד נוספו לנו ששים רבוא, כיוצאי מצרים. לא בהיסטוריה של זמננו בכל העולם ולא בהיסטוריה שלנו בכל הדורות – ידענו משהו דומה לכך.

לאחר מעשה, נראה הדבר טבעי, כמעט רגיל ופשוט, אולם לא רחוק הזמן כאשר ידידים יהודים ולא-יהודים בחו"ל ומנהיגים ציונים בארץ, מנהיגים ציונים כלליים, רביזיוניסטיים, אנשי מזרחי ואחרים, לחצו עלינו להאיט את העליה. לא חלילה משום שהם היו ציונים גרועים מאתנו, אלא הם חששו שעליה רבתי זו עלולה לערער את המדינה מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית. הם היו סבורים שעליה זו תביא לחוסר-עבודה גדול, למהומות רעב, להפגנות-דמים ולתוהו-ובוהו. והיתה נחוצה אמונה רבה בעם ועוז-רוח לעמוד בפני חששות ואזהרות אלו.

אני אציין רק דבר קטן אחד. בתחילת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 נמסרה סקירה על פעולת הממשלה במשך שמונה חדשים שעברו. בוויכוח שבא אחרי הסקירה הזאת הצהיר המנהיג של הימין הציוני לאמור: “הפרובלימה הכלכלית העיקרית של המדינה היא זו שיש במחנות קרוב למאה אלף עולים שאינם נקלטים ואין איש רואה כיצד יקלטו”. ראש הממשלה עשה לו קריאת-ביניים: “אנחנו רואים”. והוא המשך: “אני על-כל-פנים אינני רואה – ראש הממשלה רואה כיצד לקלוט מאה אלף עולים, אבל במשך כמה זמן ומתי? – משהו מתהדק מסביב לצווארה של המדינה. אינני יודע כמה זמן נוכל להמשיך כך, עד שתיגזל מאתנו הנשימה”.

מאז עברו שבעה-עשר חדשים; על מאה אלף העולים שהמנהיג הציוני לא האמין שיקלטו – נוספו עוד 246,519 עולים, עד סוף מארס שנה זו, ובבתי-העולים יש עכשיו רק 34 אלף עולים, ובארץ קיימת תעסוקה מלאה, כמעט אין חוסר עבודה, ובהרבה מקומות יש מחסור בידים עובדות. תעסוקה מלאה זו מבטיחה פרנסה לא רק לעולים, אלא גם לישוב הוותיק – לחנונים, לבעלי-מלאכה, לבעלי מקצועות חפשיים, לפקידים, לפועלים.

ואילו הייתי רוצה להגיד מה עשתה מדינת ישראל בשנים אלה, הייתי יכול להסתפק בזה, כי זהו היעוד הראשי של תקופתנו; לשם כך הוקמה המדינה; לשם כך נלחמו ומתו בנינו במלחמת השחרור. אולם אין הכמות בלבד של העליה ממַצה כל תוכנה של העלילה הגדולה הזאת.

ברצוני להגיד תחילה מלים אחדות באיזה נסיבות היסטוריות מתבצעת יציאת מצרים מודרנית זאת. לא בזמן שהעם היהודי היה שלם – כשהיו בעולם שבעה-עשר מיליון, - כשכל הקיבוצים היהודים בארצות הגולה היו פחות או יותר חפשים, כשכל הרכוש של היהודים היה ברשותם, ותנועת-ההון מארץ לארץ לא היתה מוגבלת. קיבוץ הגלויות הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו יוצא-לפועל בימינו אלה אחרי השמדת יהדות אירופה; אחרי כליאת יהדות של שני מיליונים באחת מארצות המזרח, אחרי אבדן הרכוש של כל השרידים היהודים במזרח אירופה, אחרי הקפאת ההון כמעט בכל ארצות תבל, חוץ מאמריקה.

בתנאים אומללים אלה, שלא היו כטראגיותם מאות בשנים בתולדותינו, נוהרות אלינו עליה מהגלויות המרודות והמדולדלות ביותר, ללא הון, ללא חינוך, ללא הכשרה; רק עורם לנפשם. והיה יסוד לחששות הקשים של הדורשים צמצום בעליה. היה ועדיין יש יסוד לחשוש למשבר, לחוסר שיכון, לחוסר עבודה, לאפשרות של מהומות, ורבים חששו – להורדת הרמה התרבותית של הישוב בכללו. ועכשיו באים לא בודדים; באים גושים גושים, גלויות שלימות מתחסלות, ועלינו לקבל גם זקנים וגם חולי-רוח, גם חולי שחפת, ונכים שאין להם תקנה, שאינם מעטים בגלויות אלה. והללו מלכתחילה נופלים למעמסה על המדינה הקטנה והדלה הזאת. ואנחנו מתחייבים בטיפול רפואי רב ובהוצאות בלתי-פרודוקטיביות בסכומים עצומים. בעליה הקטסטרופלית הזאת מבהילה היא התחלואה בקרב הילדים: יש גרענת, כינמת, גזזת וכל מיני מכות שאינן כתובות בתורה.

בשביל ציונות מסחירת, שאינה אלא עסק שצריך להכניס רווחים כספיים לציונות, בלי חזון ובלי יצר חלוצי, עליה כזאת היא מן הנמנע. ואמנם לפני כשנתיים הכריז בכנסת המנהיג של הימין הציוני: “אנו מרגישים שמתקרב הרגע בו נעבור ממצב של חוסר ידים עובדות למצב של עודף ידים עובדות, ממצב של מחסור בעולים למצב של שפעת עולים”, והמסקנות ברורות. ממשלת ישראל לא נרתעה מנבואות שחורות אשר נתבססו כאילו על השכל הישר ועל תפיסה מעשית של סוחרים נבונים. אולם בשנתיים האלה, מזמן שהאיום של מנהיג הימין נשמע, העלינו 380 אלף עולים נוספים, ועוד לא הגענו למצב של עודף ידים עובדות; העליה גדלה וגואה והמדינה עומדת על תלה. היא עומדת לא בלי קשיים, והקשיים אינם קטנים: יש לנו קשיים באספקה של מזון ובאספקה של אמצעי-ייצור וחמרי-גלם; יש לנו מצוקת שיכון גם בישוב הוותיק. בגמר מלחמת-העולם השניה כבר חסרו לישוב מאה אלף חדרים. יש מחסור בכוחות מקצועיים, בכוחות הוראה, ברפואה, הנדסה, מלאכה, חרושת, בנין; ויש גילויים מדאיגים של אינפלציה ושוק שחור. רובץ עלינו עומס עצום של צרכי בטחון וקליטת עליה רבתי זו – ובהבל פיה של האופוזיציה אי-אפשר לפרנס את העולים ולקיים את הבטחון.

ומכיון שעיקרו של המבצע החינוכי המוטל עלינו בבחירות אלה הוא לא בפולמוס מפלגתי, אלא בהסברת המצב לאמיתו לעם, הסברת המצב על קשייו וצלליו, ובהתוויית דרך נאמנה, אם כי לאו דווקא קלה, למדינה בעתיד, הרי אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לטשטש ולהעלים הקשיים והלבטים, אלא להיפך, עלינו לראותם ולהראותם בכל חומרתם.

עלינו לבדוק ולבחון מה הקשיים המוכרחים הטבועים במילוי המשימות החיוניות המוטלות עלינו, וקשיים אלה, כל עוד ישנם, נקבל אותם באהבה.

ועלינו לגלות מה הם הקשיים, הבלתי-הכרחיים, שאפשר לסלקם על-ידי תיקונים וסידורים יעילים יותר ועל-ידי מאמצעים גדולים יותר – וזה יש לעשות בכל המרץ והעקשנות.

ועוד דבר. שומה עלינו לראות לא רק צרכי המדינה וצרכי הכלל, אלא גם צרכי הפרט, צרכי היחיד, - האדם החי, האיש והאשה, הילד והתינוק; חיי אדם הם לא אמצעי ליעודים היסטוריים, הם גם מטרה לעצמם; כל אזרח במדינה הוא גם תובע וגם נתבע, והמדינה צריכה להיות נאמנה לאדם שעליו היא בנויה ואשר לשמו היא קיימת ואשר אותו היא חייבת לבנות וממנו להיבנות. וכשם שהמדינה רשאית וחייבת לתבוע מהאזרח, כך היא גם חייבת להשמע לתביעות הצודקות והמעשיות של האזרח ולהיענות להם בכל יכולתה.

ולא היתה לנו שום השליה. ידענו שהמשימה המוטלת עלינו היא קשה מאין כמוה, ומשום כך תבענו אז שיתוף כל הכוחות הציוניים באחריות הביצוע, ומשום כך כבד החטא של מפרקי העול, וגדול הפשע של המחבלים במעשי המדינה.

כשהתיצבה הממשלה הנבחרת הראשונה בפני הכנסת בז' באדר תש“ט, (8.3.49), הודעתי בשמה ש”אנו מתיצבים בחרדה ויראה בפני הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת ישראל וממשלתה: בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית. – יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת “הגדולות”, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, שהפכו פני ההיסטוריה היהודית והארצישראלית וחידשו ימינו כקדם, - לתקופת “הקטנות”, תקופת המאמץ האפור והממושך של בנייה משקית ואירגון ממלכתי שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, אלא עמל מפרך מתמיד ונאמן: מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי-חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי-תחבורה ביבשה, בים ובאויר, לקיום שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי ולגיוס אמצעים כספיים בממַדים, אשר לא ידענו עד כה – לבטחון, לקליטת עולם ולשירותי המדינה והאומה".

דברים אלה נהפכו במשך השנתים לעובדות חיות וקיימות, לנכסי צאן ברזל בהיסטוריה החדשה שלנו. עמדנו בהתחייבויותינו – למרות ההפרעות – באמונה. במשך שלוש שנים גאלנו גלויות שלמות. – גאלנו מגלות פולין יותר ממאה אלף יהודים; מרומניה – קרוב ל-90 אלף; מגלות בבל – כ-60 אלף; מתימן – כל הישוב היהודי, כ-45 אלף; מצפון אפריקה – 37.000; מבולגריה – 36.200; מתורכיה 33.300; מלוב 25.500; מצ’כיה 18.400; מפרס 16.000; ממצרים 15.000; מהונגריה 13.500. מניתי רק הארצות שמהן עלו למעלה מעשרת אלפים בשלוש שנים אלה.

עליית ששים רבוא אלה אינה שינוי מקום בלבד. – קשה למצוא תמורה יותר מהפכנית, וקשה למַצות תכנה האנושי העמוק במלים. הקיבוצים היהודיים האלה יצאו מגיא ההריגה. הם עזבו חיים של השפלה ודיכוי, של חוסר בטחון, של דלדול חמרי ורוחני; הם עזבו גיטו מחניק ומעליב, מחוסר כל סיכוי; רכושם נגזל, רוחם נעכרה ונעלבה, והם עברו לחיי חירות, למולדת משוחררת, לחיי יצירה, והם מצטרפים למפעל היסטורי של בנין אומה ומולדת, ואיזו תמורה חלה במצב האשה שעלתה הנה מארצות האיסלאם! איזו תמורה חלה במצבו של הילד העולה! האשה היתה שפחה נחרפת, בהמת-בית שנמכרה בכסף; היא היתה כלואה ועשוקה, ופה היא נעשית אישיות חפשית, יוצרת, עצמאית, שותפת לבעלה בזכויות ובחובות, והילדים, אשר גדלו בלי אור, בלי אוויר, בלי משחק, מלוכלכים ונגועי מחלות, תשושים בגלל הזנה גרועה – הם באים לאור, לחירות, לטבע, ונהנים מדאגה נאמנה לחינוכם ולבריאותם.

כל מי שלא ראה ילדי תימנים בבואם ולאחר שניים-שלושה חדשים של טיפול נאמן על-ידי עובדי העליה של הסוכנות והצבא – לא ראה מימיו תמורה גואלת כזו.

ונתבדתה גם הנבואה השחורה על הסכנה הצפויה בעליה מבוהלת זו: המוני העולים לא נעשו לכוח מהרס ומעוררי-מהומות, כאשר ניסו המפלגות האופוזיציוניות לעשות בימי מצוקה. אותם יהודי תימן, מרוקו, תורכיה, מצרים, כיהודי רומניה ובולגריה – הולכים ונעשים לבוני הארץ ומחונניה; הם נוטעים יערות, סוללים כבישים, מייסדים ישובים, מחדשים ערי חורב ומקוממים שוממות ראשונים.

איך נקלטו העולים: זהו אולי הדבר המאלף ורב-הסיכוי ביותר.

בערים ובפרוורים עירונים נקלטו 140.000 נפש – 24,4%;

במושבות 35.000 " – 6,2%;

נסתדרו אצל קרובים ובכוח עצמם 85.000 " – 15,1%;

נקלטו בהתישבות, מחוץ למעברות 100.000 " – 17,7%;

מאלה 34.000 במושבי-עולים חדשים – 6%;

במושבים ותיקים 5.000 נפש – 0,9%;

בקיבוצים 22.000 " – 4,0%;

בכפרי עבודה 12.000 " – 2,1%;

בישובי המעמד הבינוני 5.000 " – 0,9%;

בעליית נוער 22.000 " – 4,0%;

במעברות 75.000 " – 13,3%;

בבתי חלוצות ובמשקי-פועלות 8.800 " – 1,5%;

בס“ה נקלטו בחקלאות העובדת 183.800 נפש – 32,5%. רק 1.200 איש חזרו לגולה מבתי-העולים. 1.200 איש מטפלים בהם ב”מלבן", ובתי העולים נמצאים עכשיו 34.000 איש – 6%.

זה מביא אותנו למבצע האדיר השני של מדינת ישראל בתקופה קצרה זו – למבצע ההתישבות.

אחרי שבעים שנות פעולה התישבותית – מיסוד פתח-תקוה עד יסוד המדינה, – גאלנו כמיליון ושמונה מאות אלף דונם ועיבדנו שטח של 700 אלף דונם. הכיבושים של צבא-הגנה לישראל העבירו לרשותנו רוב אדמת הארץ. הסכם שביתת הנשק הראשון עם מצרים איפשר לנו חדירה בשלום לכל רחבי הנגב – וכחודש אחרי תום המערכות כבשנו את נגב אדום, מעין גדי עד אילת. הסכם שביתת הנשק עם עבר-הירדן הרחיב גבולנו במשולש ובמסדרון ירושלים; ומאז עומדים לרשותנו למעלה מ-20 מיליון דונם אדמה. – משטח זה מוסיפים הערבים לעבד בצפון, במרכז ובדרום כ-700 אלף דונם.

בקום המדינה עיבדו היהודים כ-700 אלף דונם. זה היה ההישג שלנו אחרי שבעים שנה של שלושה דורות חלוצים בשדה ההתישבות החקלאית. עכשיו אנו מעבדים שני מיליון ושמונה מאות אלף דונם – פי ארבע מאשר עיבדנו אחרי שבעים שנות התנחלות. (אין זה כולל השטח המעובד על-ידי הערבים). התרחבות זו נעשתה בפחות משלוש שנים. אנו עדיין רחוקים מהספקת מזון מתוצרת אדמתנו. אולם אנחנו כבר יכולים לספק כמעט כל הירקות הדרושים לישוב. בשנה הבאה נגיע להספקה מלאה של תפוחי-אדמה. וכבר התחלנו ביצוא של ירקות שבוודאי ילך ויגדל משנה לשנה.

שטח ההשקאה היה בשנת תש“ט 290.000 דונם. השנה הגיע ל-420.000 דונם. מאז הקמת המדינה הנחנו באיזור הצפון 100.000 מטר צנורות מים, באיזור הדרום – 200.000 מטר, באיזור הנגב 350.000 מטר, בסה”כ 650.000 מטר.

בשנת 1949 סיפקה חברת “מקורות” 32 מיליון מטר מעוקב מים, בשנת 1950 – 50 מיליון; השנה תספק 100 מיליון. מאז הקמת המדינה נקדחו ע“י “מקורות” 150 קדיחות חדשות המפיקות 30.000 ממ”ע מים לשעה. השנה קודחים עוד 100 קדיחות נוספות, שיפיקו 20.000 ממ"ע מים לשעה.

כשנוסדה המדינה היו לנו מאתיים שבעים ושבעה ישובים חקלאיים. במשך שלוש שנים אלה נוספו 254 ישובים חקלאיים – מחוץ לישובים עירוניים ופרברים חקלאיים, וכל קיבוצי ישראל – מאירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה – השתתפו בהקמת ישובים אלה. יש לנו 75 ישובים חדשים שנבנו על-ידי יוצאי מזרח-אירופה; 54 – על-ידי ילידי הארץ, 46 – על-ידי יוצאי תימן; 32 – על-ידי יוצאי צפון אפריקה; 8 – על-ידי יוצאי בבל; 8 – על-ידי יוצאי בולגריה; 8 – על-ידי יוצאי הארצות האנגלו-סאכסיות; 7 – על-ידי יוצאי פרס; 5 – על-ידי יוצאי תורכיה; 4 – על-ידי יוצאי יוגוסלביה; 2 – על-ידי יוצאי הודו, 2 – על-ידי יוצאי דרום-אמריקה. ב-254 הישובים החדשים נקלטו 16.000 משפחות, שהן 60.000 נפש, מהם 74 קיבוצים, 110 מושבים. אין זה כולל 101 מעברות שיש בהן 30.000 נפש.

מפעל התישבותי זה שינה פני הארץ והפך סדרי בראשית. בישימון-העולמים של סביבות אלה נתגלו מים מתוקים, נשתלו עצים ונזרע זרע, והאדמה נותנת פריה. החזות הקשה של ירמיהו “ערי הנגב סגרו ואין פותח” נתנה את מקומה לשיר המעלות בתהלים על שיבת השבות כאפיקים בנגב – “הזורעים בדמעה ברנה יקצרו”. (תהלים קכ"ו).

איני יודע אם יש למצוא דוגמת הקצב של שני המפעלים – עליה והתישבות – באיזו ארץ שהיא.

ההתישבות היתה רק זרוע אחת מקליטת העליה. הזרוע השניה היתה הרחבת התעשיה. וגם כאן אנו עומדים לפני גידול פנומינלי, שאמנם אינו מספיק לצרכינו. בתחילת 1949 הו לנו 5400 מפעלי חרושת ומלאכה, בתחילת 1951 – 8.200; מספר העסוקים בתחילת;1949 – 92.000, בתחילת 1951 – 110.000. המחזור השנתי בשנת 1949 – 130 מיליון ל“י, בשנת 1950 – 200 מיליון. גדל גם היצוא התעשייתי: בשנת 1949 הגיע היצוא החרשתי שלנו לסכום של 3.731.830 ל”י, בשנת 1950 – ל-6.500.661 ל“י, וביאנואר שנה זו – 869.905 ל”י. אנו מוציאים יהלומים, מוצרי צמר, הלבשה והנעלה, שוקולדה,שנים תותבות, מיצי פירות, משקאות, מוצרי כותנה, סמי רפואה, שמני תמצית ועוד. בשנת 1949 הושקע בציוד חרשתי 5,4 מיליון ל“י, בקרקע ובבנינים 6.075.000 ל”י. יחד 11.475.000 ל“י. בשנת 1950 הושקע בציוד 9.700.000 ל”י, בבנינים ובקרקע 19.250.000 ל“י, יחד 29.450.000 ל”י, כמעט פי-שלושה. משערים שהמדינה תחסוך השנה כ-15 מיליון ל"י במטבע-חוץ ליבוא, הודות להרחבת הייצור המקומי.

סימן מובהק להרחבת הייצור בארץ (גם בחקלאות וגם בתעשיה) הוא גידול תצרוכת החשמל בארץ. בשנת 1948 צרכה המדינה 281 מיליון קילווט שעה, בשנת 1949 – 315 מיליון קו“ש, בשנת 1950 443 מיליון קו”ש; ההערכה לשנת 1951 היא כ-600 מיליון קו"ש – גידול של 244% במשך שלוש שנים. כאן יש גם גידול התצרוכת הפרטית, כי נתרבו בארץ המקררים ונתרבה השימוש בחשמל להארה ולצרכי בית אחרים.

גדל בשתי השנים יבוא מכונות לתעשיה. בשנת 1949 הוכנסו 19.175 טון מכונות בשווי של 4.522.474 ל“י; בשנת 1950 – 36.932 טון מכונות בשווי של 6.321.446 ל”י.

לפני שנה הבאנו לכנסת חוק לעידוד השקעות הון, והוקם מרכז השקעות במשרד האוצר. מזמן יסוד המרכז (אפריל 1950) עד סוף פברואר שנה זו אושרו 401 מפעלים חדשים, וההשקעות הכרוכות בהם מגיעות לסכום של 43,3 מיליון ל“י. נוסף לכך ניהנו 227 מפעלים מהמלצות והקלות חלקיות, וההשקעות הכרוכות בהם מגיעות לסכום של 6,1 מיליון ל”י. מהמפעלים המאושרים כבר עובדים 102 מפעלים, שהושקעו בהם 10,4 מיליון ל“י. ועוד 147 מפעלים מאושרים, שבהם הושקע הון של 19,6 מיליון ל”י, נמצאים בשלב הקמת בניניהם והתקנת ציודם, ויופעלו תוך כדי 6–12 חודש.

במפעלים האלה הושקעו הון מקומי כ-22 מיליון (מזה מיליון וחצי מהמלווה האמריקני), הון מחוץ-לארץ (מאמריקה ומארצות אחרות) כ-27 מיליון.

הייצור כמובן אינו מסוגל עדיין להדביק את גידול הצריכה, שהוא פרי העליה ההמונית. העולים הבאים ארצה צריכים להתלבש, להשתכן, להיזון מיד, מהיום הראשון לבואם. כמו כן יש לטפל מיד בחינוך בניהם ובבריאות משפחתם. התעסוקה באה רק לאחר-כך; יש מרחק של זמן בין הצריכה של העולים ובין הייצור שלהם. מרחק זה הוא לפעמים קצר, בן חדשים בלבד, אבל הוא יכול גם להיות ארוך – בן שנים. כשהעולה חורש וזורע – יקבל פירות כעבור שנה-שנתיים; כשהוא נוטע עצים – רק כעבור שנים. וכשהוא סולל כביש – פירותיו הם רק בגדר שירות ואינם מוסיפים לייצור. ולכן מורגש עדיין מחסור בכמה מצרכים, כי היבוא גדול פי כמה מהיצוא, ומטבע-החוץ אינו מספיק. אולם העובדה שהמדינה הצליחה לקיים תעסוקה מלאה, למרות העליה הפינומינלית והריבוי המהיר של האוכלוסין – הגדילה בדרך-כלל הרווחה והפרנסה הכללית. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בריבוי הפקדונות בבנקים ובאגודות שיתופיות לאשראי. בסוף 1944 נמצאו בבנקים למעלה מ-70 מיליון ל"י פקדונות, ובאגודות-אשראי – למעלה מ-13 מיליון, יחד – למעלה מ83,8 מיליון. בדצמבר 1949 עלו הפקדונות בבנקים עד 90,7 מיליון, ובאגודות האשראי עד 22,2 מיליון. בדצמבר 1950 הגיעו הפקדונות בבנקים לסכום של 137 מיליון ומעלה, ובאגודות השיתופיות ל-26 ומעלה, יחד 163 מיליון, – פי שנים בערך מאשר לפני שנתיים.

אחת הבעיות הקשות והדחופות ביותר בקליטת העליה היא בעיית השיכון. בימים הראשונים השתמשנו בנכסים הנטושים, אבל אלה קלטו רק ראשית העליה. הוטל עלינו לגשת לבניה בממדים ענקיים אשר לפני המדינה היו מן הנמנע, וגם עכשיו הם דורשים מאמצים על-אנושיים. שיכללנו וזרזנו דרכי הבנין, הגענו למהירות-בניה שהיתה נראית כדמיונית לפני שלוש שנים, השקענו בבנין סכומים ענקיים – ועדיין אנו עומדים לפני משימה ענקית של בניית 50–60 אלף יחידות דיור בכל שנה – לקליטת העליה. ויש מצוקת-בנין גם בישוב הוותיק. בשנת 1949 נגמרה בנייתם של 33.556 חדרים, בשנת 1950 – 50.000, ועדיין המחסור גדול והולך. חמרי בנין בלבד (עץ, ברזל, מלט, קרטון ועוד) הכנסנו בשנת 1949 בסכום של 12,8 מיליון ל“י, ובשנת 1950 בסכום של למעלה מ-17 מיליון ל”י, מחוץ למכונות בנין וסלילה שאף הן הגיעו לסכום של מיליון ורבע ל“י. להקל על הצורך הדחוק הבאנו גם בתים מוכנים מחו”ל בשווי של למעלה ממיליון וחצי.

בשתי השנים הושקעו בבניה ובעבודות ציבוריות הכרוכות בה 105,5 מיליון ל“י, מזה השקיעה הממשלה עצמה בשנת 1949 – 16,5 מיליון ל”י, ובשנת 1950 – 40,9 מיליון, יחד 57,4 מיליון ל"י.

גידול האוכלוסין המהיר בא לידי גילוי בכל ענפי החיים ובכל שירותי המדינה. מאלה אציין במלים ספורות רק שנים:

א. ריבוי חניכי בתי-הספר העממיים.

במשך שלוש שנים עלה מספר התלמידים היהודים בבתי הספר “היסודיים” מ-127.470 בשנת תש“ט, ל-164.345 בשנת תש”י, ול-220.669 בתשי“א. מוסדות החינוך עלו מ-1240 בתש”ט, ל-1617 בתש“י ול-2353 בתשי”א. לא גדל באותה המידה מספר המורים. בשנת תש“ט היו 6.283 מורים, בתש”י – 8.177, בתשי"א – 10.880.

כל המספרים האלה מתיחסים לילדים יהודים. גידול יחסי עוד יותר גדול במספר החניכים הערבים. כאן נתן אותותיו ביתר שאת החינוך הכללי. בשנת תש“ט היו רק 45 מוסדות-חינוך עממיים, עם 157 מורים ו-7088 תלמידים. בתש”י – 76 מוסדות, 345 מורים ו-15.617 תלמידים. בתשי"א – 84 מוסדות, 537 מורים ו-24.800 תלמידים. מספר הילדים הערבים המתחנכים עכשיו בבתי-הספר של הממשלה במדינת ישראל גדל במשך שלוש השנים פי-שלושה ויותר.

ב. גידול מספר חברי ההסתדרות.

בהיווסד ההסתדרות בשנת 1920 מנתה 4433 חבר. בראשית שנת 1949 – אחרי עשרים ושמונה שנים, הגיע מספרם ל-184.559 (מזה 50.883 נשי חברים) – גידול שנתי בממוצע של 6433. אולם בראשית שנה זו (1.1 51) הגיע מספר חברי ההסתדרות ל-342.791 חבר (מהם 100.859 נשי חברים). בשתי השנים האלה נוספו, איפוא, 158.232, – גידול שנתי של 79.116 או פי 12 ויותר.

צמיחה רבתי זו והיזמה הנועזה והמאומצת שגרמה לה – נעשתה תוך כדי עמידתנו במערכות מדיניות קשות, גם עם מדינות ידידותיות, ועוד יותר עם מדינות וכוחות עוינים. נצחונות צבא-הגנה לישראל הרחיבו תחומי מדינת ישראל, מעבר לתחומים שנתחמו בהחלטות או“ם, והודות להסכמי שביתות-הנשק אשר כרתנו לאחר תום המערכות – עם מצרים ביום 24.2.49, עם לבנון ביום 23.3.49, עם עבר-הירדן ביום 3.4.49, ועם סוריה ביום 20.7.49 – עלה בידינו לרכוש שטחים נוספים בשטח המשולש ובמבואות ירושלים בדרכי שלום, והגבולות הובטחו על-ידי כל שכנינו, אם כי עדיין לא הגענו לשלב של מו”מ על שלום. סיכלנו המזימה לבינאום ירושלים, ועיר דוד היתה לבירת ישראל להלכה ולמעשה. כבשנו מעמד מכובד בחברת האומות בנות החורין וקשרנו יחסי ידידות עם חמישים אומות באסיה, אירופה, אמריקה, אפריקה ואבסטרליה. היינו לגורם צבאי ממדרגה ראשונה במזרח הקרוב, והרימונו קרן ישראל בעולם.

בשנתים אלה הגבנו ושכללנו כוחות הבטחון, ויכולתנו הצבאית היא עכשיו גדולה לפחות פי-שנים מאשר היתה בימי מלחמת הקוממיות. הוקמה יחידה חדשה – נח“ל (נוער חלוצי לוחם) – אשר יחד עם האימון הצבאי היא נותנת לחניכיה ולחניכותיה הכשרה חקלאית חלוצית ומכינה אותם לא רק להגן על הארץ בשעת הצורך – אלא גם לבנותה וליישבה. התפקידים החלוציים של הצבא אינם מצטמצמים אך ורק ביחידות נח”ל. הצבא נעשה, מחוץ לבתי-הספר, הגורם הראשי בחינוך העליה ובקליטתה הרוחנית התרבותית. הצבא מנחיל לנוער העולה המתגייס לתוכו את הלשון העברית, ידיעת הלשון, ערכי האומה. בצבא מתאחים הקרעים השבטיים ומתמזגים יוצאי הגלויות המרובות ביחידה לאומית תרבותית אחת. הצבא הופעל גם בדרך ישירה בקליטת העליה – בפעולתו המבורכת ב“מעברות”.

עיקרו של כוח הבטחון שלנו הוא לא בצבא הסדיר – אלא בחיל-המילואים המקיף את כל העם. חיל-המילואים, שנעשה למעוז בטחוננו, עוסק יום יום במלאכתו ה“אזרחית” – בשדה, בבתי-החרושת, במשרד, בבית-הספר ובכל שאר מרכזי הפעולה והחיים האזרחיים, אולם הוא מקבל אימון נוסף (אלה שהיו כבר בצבא) או אימון ראשוני, חודש לשנה, והתמרון הכללי שלפני חצי שנה הוכיח יעילותו וערכו של חיל-המילואים. המגמה שהגדרתי בכנסת בשעה שהצעתי חוק שירות הבטחון באבגוסט 1949, שיש ברצוננו “להכשיר העם כולו להיות בשעת הכרח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגויס כוח מחץ מספיק להדוף התקפת-פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת העמים” – הולכת ומתקיימת. ואם כי לא הגענו עדיין לקץ המטרה הנכספת – הרי התקדמנו בכיוון הרצוי התקדמות לא-מעטה, והמדינה יכולה לשים מבטחה בכוחות הבטחון הנאמנים שלה.

ובהזדמנות זו עלי לציין בסיפוק שגם המדינה היתה נאמנה לכוחות הבטחון שלה, והחיילים שהשתחררו מצבא-הגנה לישראל בתום המלחמה לא נעזבו לנפשם. סידור החיילים המשוחררים היה – אחרי מבצע קליטת העליה – אולי המבצע הפורה והמוצלח וגם הגדול ביותר של הממשלה בשתי השנים.

במשרד הבטחון הוקם אגף מיוחד ליישוב החיילים המשוחררים ולשיקומם. 90.000 חיילים משוחררים פנו במשך הזמן לאגף זה, 55.000 ביקשו עזרה לסידורם בעבודה. מהם סודרו 50.000 בעבודה קבועה, ויתרם - בעבודות זמניות. 2000 חיילים משוחררים התישבו ב-53 ישובים חקלאיים חדשים או נקלטו בישובים ותיקים. 1280 התארגנו ב-170 קואופרטיבים לתחבורה ובקואופרטיבים אחרים. 4500 קיבלו הכשרה מקצועית, ועם סיומה סודרו בעבודה. 1500 קיבלו הלוואות להמשכת לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. 15.000 חיילים משוחררים קיבלו עזרה לסידור ראשון. 3000 יחידות דיור עומדות בבנינן לשיכון חיילים משוחררים; 500 יחידות כבר הושלמו ונמסרו לרשות החיילים.

4500 דירות חולקו לחיילים בישובים נטושים.

2539 נכים מקבלים תגמולים מהממשלה לפי חוק הנכים, מלבד הנכים שתביעותיהם עודן טעונות בירור. 2172 נכים סודרו במקומות-עבודה שונים בהתאם לתקנות המכסות של חוק הנכים.

הממשלה הוציאה 2.300.000 ל“י להענקות לנכים ולמשפחות שכולות ולחיילים משוחרים עד לסידורם; 600.000 ל”י להתישבות חיילים; 464.000 ל“י להכשרה מקצועית והשכלה גבוהה של חיילים משוחררים; 2.750.000 ל”י בהלוואות למטרות שיקום שונות 0שיכון, קואופרציה ועוד); 750.000 בהלוואות לנפגעים ומשפחות שכולות.

אם כי יש עוד מקרים בודדים שלא סודרו סידור מלא, הרי בדרך-כלל הושלם שיקום רבבות חיילים משוחררים בהצלחה יוצאת מן הכלל ובסיפוק מכסימלי של המעונינים.

כשאנו פונים מהעבר לעתיד, משלוש השנים שעברו לארבע השנים העומדות לפנינו – אנו תקלים קודם כל בשאלה נעלמה אחת, שקביעתה אינה בידינו, וזוהי שאלת שלום או מלחמה. זוהי כרגע הבעיה המרכזית של כל עמי תבל. אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת עולם, אך אין איש יכול לערוב שהאסון לא יתרחש. וכל עם נדרש עכשיו לשתים: להיכון במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא, ולהמשיך במאמצי שלום ולהגבירם.

אולם החרדה והדאגה של העולם כולו אינן ממצות חרדתנו ודאגתנו אנו. נוסף לסכנת מלחמה עולמית, תלויה על ראשנו סכנה נוספת – סכנת “הסיבוב השני”, שכמה משכנינו, המסרבים להשלים עם ישראל, מדברים עליו בקול רם.

גם פה אין שום יסוד לבהלה. וגם פה אין צורך להניח שאנו עומדים ערב מלחמה. אולם מניעתה אינה נתונה בידינו – ועלינו שוב להיכון לכל צרה שלא תבוא. אנו נתבעים לכוננות עילאה – תוך כדי המשכת נסיונות ומאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית ידידותית עם כל אחד משכנינו הרוצה בכך.

ודאי שהמפתח לשלום בעולם אינו נתון בידי ישראל. אנו אומה קטנה, ואם כי אין אנו כמות אפסית ואין אנו חדלי-אונים, ובמזרח הקרוב אנו אחד הגורמים המכריעים במובן הצבאי – הרי מבחינת יחסי הכוחות בעולם אנו תופסים מקום צנוע מאוד, וגורל השלום המלחמה אינו לגמרי בידינו. המפתח נמצא בידים אחרות.

יש בישראל המחפשים מפלט בנייטרליות. אולם הללו שוכחים שלנייטרליות, כמו לעשיית שלום, דרושים שני צדדים. לא די שאנו נרצה להיות ניטרליים במקרה של מלחמת עולם. נחוץ שהצד השני – והצד השני בנידון זה הוא כל העולם וכל היריבים האפשריים בעולם, – יסכים לכך. ומה הדין אם אחד הצדדים הלוחמים לא יכבד את הנייטרליות שלנו ויפלוש לתוך גבולותינו, כמו שעשתה גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה והשניה, וכמו שעשו אחרים שפלשו לתוך מדינות שלא הכריזו עליהן מלחמה? הנקבל עלינו הדין של כל פלישה?

אין אנו חייבים וגם אין אנו יכולים, לדעתי, לקבוע עכשיו מה נעשה במקרה של מלחמת-עולם. כל זמן שהמלחמה לא פרצה אין אנו צריכים להניח שהמלחמה תבוא. ואם תבוא – אין אנו יודעים באילו תנאים, מי יהיו הלוחמים, ובאילו שטחים ובאילו נסיבות. כל זמן שיש זיק אחד של תקוות שלום – נחזיק ביחסי ידידות עם כל המדינות הרוצות בכך ונחזק בכל האמצעים את סיכויי השלום.

אולם עלינו להיות מוכנים להגן בכל הכוחות והאמצעים שבידינו על שני דברים: על ריבונותנו החיצונית ועל חירותנו הפנימית, אם יתקפו, ויהיה התוקף מי שיהיה. אומה שאינה מוכנה להילחם על שני אלה – גורלה נחרץ: היא נידונה לכליה מדינית.

בתכניתנו הקונסטרוקטיבית לארבע השנים הבאות, עלינו להניח שיש לפנינו ארבע שנים של שלום. ותכניתנו לתקופת-הזמן הזאת הייתי מצמצם וממצה בשני דברים: בטחון כלכלי, שני מיליון יהודים בארץ.

המגמה היסודית של פעולתנו המשקית, הכספית וההתישבותית בארבע השנים הקרובות צריכה להיות מכוונת לתת בטחון כלכלי למדינה ולתושביה, לכלל ולפרט, לכל יחיד – לפועל, לפקיד, לעובד-הרוח, לבעל-התעשיה, לסוחר; שכל אחד מהם ירגיש שהוא עומד איתן על קרקע כלכלי מוצק ובטוח, וגם לתת בטחון כלכלי למדינה ולכל התאים הממלכתיים – העיריות והמועצות והמוסדות.

איני אומר עדיין “עצמאות כלכלית” – ללא צורך של עזרה חיצונית, כי איני בטוח שבהתמדת עליה רבתי בממדים ובקצב הנוכחיים לא ניזקק עוד לעזרת העם היהודי. בהתמדת העליה ההמונית, מן ההכרח אולי שמאזן התשלומין שלנו ישאר שלילי עוד זמן-מה, גם לאחר תקופת ארבע השנים. כי למען פיתוח אינטנסיבי של הארץ ואוצרותיה ולמען קליטת עליה של 150–200 אלף לשנה (ואולי יותר!) יהיה אולי הכרח שהיבוא שלנו יעלה על היצוא; אולם לפי ההתקדמות המהירה שעשינו בשנתיים אלה, אין זה מן הנמנע שנבצר מעמדנו הכלכלי ע“י הרחבת הייצור בחקלאות ובחרושת וע”י הגדלת היצוא וסידור נורמלי של הספקת צרכי המזון, חמרי הגלם ואמצעי הייצור – ונבטיח יציבות כספית ומשקית לכלכה הציבורית והפרטית, ונמשיך להבטיח תעסוקה מלאה לעולים ולישוב הקיים ונמנע כל סכנה של אינפלציה ע"י איזון מלא של התקציב ממלכתי בכל חלקיו.

ובארבע שנים אלה – אם יתקיים השלום – נתמיד בקיבוץ גלויות לפחות בקצב של עכשיו, נעלה עוד לפחות שש מאות אלף עולים, ועם הריבוי הטבעי – נוכל להגיע מקץ ארבע השנים לגמר המיליון השני.

בארבע השנים הבאות נצטרך להקים עוד 40–50 אלף יחידות משקיות חקלאיות, ונגיע לאלף ישובים במדינה. בהרחבה זו של חקלאותנו ובאינטנסיפיקציה של החקלאות הקיימת, בעיקר ע"י השקאה, נוכל במשך ארבע השנים להגיע להספקת עיקר המזון לישוב של שני מיליונים ולבהמה ולעוף אשר אתנו – מתוצרת אדמתנו, אולי מחוץ לחיטים ולבשר שנהיה עוד זקוקים ליבוא מן החוץ. לעומת זאת יגדל באופן ניכר היצוא של תוצרתנו החקלאית, ופיתוח ענפי חקלאות חדשים – סלק, בטנים ועוד – יבטיחו לנו אספקה עצמית של שמנים וסוכר, ונחסוך סכומים ניכרים בהקטנת היבוא.

בארבע השנים האלה עלינו לפתור בעיית מצוקת הדירות בשביל הישוב “הוותיק” – כלומר גם אלה שעלו כמה שנים לפני יסוד המדינה, וגם אלה שעלו בשנים האחרונות וטרם השתכנו. הממשלה מכינה עכשיו תכנית לשיכון עממי רחב-מידות – לפועלים, לפקידים, למורים ובעלי מקצועות חפשים אחרים, לבעלי-מלאכה ולסוחרים זעירים בכל המרכזים העירוניים והמושבות של אדמת הממשלה בקרבת תל-אביב יפו, רמת-גן, פתח-תקוה, רמלה, לוד, חיפה, ירושלים וכו' בהיקף של 60–150 אלף יחידות בארבע השנים הבאות. לפי המחירים הנוכחים תעלה כל יחידה בערך 2500 ל"י, שישולמו לשיעורין על-ידי המשתכנים בתנאים נוחים.

למען הבטחון הכלכלי של התושבים, נצטרך לאחוז באמצעים יעילים להבטיח ערך החסכונות של השכבות העממיות מכל הסוגים – עובדים, סוחרים זעירים בעלי-מלאכה, בעלי מקצועות חפשיים, – חסכונות שנאגרו אם בקופות-תגמולין ואם באגודות שיתופיות לאשראי או בבנקים – שלא ירד ערכם בגלל תעלולי הספסרים להוריד ערך המטבע הישראלי או בגלל טעמים אחרים. בחלקו יֵעָשה הדבר ע“י השקעת החסכונות האלה בביצוע השיכון העממי, בחלקו ע”י מלוות צמודי-דולר שהתחלנו בהם בימים אלה, וגם באמצעים אחרים – שיושקעו בנכסי צאן ברזל של המדינה אשר ערכם במשך הזמן עשוי רק לעלות ולא לרדת.

בהמשכת פעולתנו המשקית נעמוד – כאשר עמדנו עד כה – בפני שתי בעיות-יסוד: 1) מטבע חוץ. 2) רמת-התפוקה.

העליה והפיתוח בשלביו המוקדמים מחייבים עודף יבוא על היצוא. בשתי השנים האחרונות הגיע עודף זה לסכום הענקי של 166.725.020 ל“י. בשנת 1949 עלה היבוא בסכום של 87.982.333 ל”י, היצוא – בסכום של 10.599.543 ל“י, עודף יבוא של 77.382.790 ל”י. בשנת 1950 הגיע היבוא לסכום של 102.604.442 ל“י, היצוא – לסכום של 13.162.212 ל”י, עודף היבוא – 89.442.230. קליטתו של כל עולה, עולה בערך ב-2500 דולר. רק חלק זעום של העולים מביאים אתם סכום זה או למעלה ממנו. האמצעים לקליטה – ואמצעי הקליטה הם בתים, מכונות, כלים, חמרי גלם, מזון ושירותים – רק מיעוטם נמצאים כאן בארץ. העצה היעוצה על-ידי חכמי “השמאל” לממן העליה ע"י מסי רכוש, הלאמה והחרמה, שוכחים עובדה פשוטה: שרבבות יחידות-הדיור הדרושים לעולים – לא יקומו גם אם נחרים כל הבתים הפרטיים. 156.885 טון עצים ו-946.501 טון ברזל שהבאנו בשתי השנים האחרונות לארץ לשם שיכון – עלינו לשלם תמורתם במטבע-חוץ. אפשר לנטוע עצים בארץ – ואנו נוטעים אותם, אבל לא נוכל לדחות שיכון העולים עד שיגדלו היערות שאנו מתחילים לנטוע עכשיו.

הוא הדין בנוגע ל-40.000 הטון של מכונות-תעשיה וכלים שהבאנו בשנתים האחרונות בסכום של 12 מיליון ל"י. והוא הדין בנוגע ל-1500 הטרקטורים שהוספנו לארץ בשנתיים. – אי-אפשר עדיין לייצר אותם בארץ ועלינו לשלם תמורתם במטבע-חוץ וכן שאר המכונות החקלאיות (לקידוח, לשאיבה, חלקי מכונות וטרקטורים) וצינורות, ומכונות לבנין וסלילה, ואניות, רכבות ואווירונים וגם חמרי-גלם שאינם נמצאים בארץ, או עדיין אינם מופקים בארץ (פלדה, כתנה, דלק, נייר, צמר, גומי, וכו'). כל אלה אפשר להשיג אך ורק במטבע-חוץ.

מדינה קטנה זו אינה יכולה מחסכונותיה בלבד – וחסכונות אלה ישנם, ויש יסוד להניח שילכו ויגדלו – לממן צרכי עליה המונית – גם אילו לא היתה שאלת מטבע-חוץ. אנו זקוקים לזרם הון מבחוץ בכל הצורות: מגבית, מלווה, השקעה ועזרה בין-ממלכתית.

אולם זרם ההון מבחוץ – אם גם יבוא בכמות הרצויה, – (ואין דבר זה תלוי ברצוננו בלבד, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו כל שליטה עליהן), לא יפתור כל בעיותינו הכלכליות.

ארץ קטנה זו אינה יכולה ליהפך לאבטרקיה, המספקת לעצמה כל צריכה בלא יוצא מן הכלל. אין ספק שאם נפתח וננצל במלואם כל אוצרות הטבע שבחלקם הם ידועים ובחלקם הם סמויים מן העין, וספק אם קיימים או לא קיימים, נשחרר עצמנו מזיקה לשוקי חו“ל בכמה מצרכים וסחורות שאנו קונים בחוץ. אך גם אז לא נוכל להתקיים בלי סחר-חוץ. גם ארץ עשירה וגדולה אינה יכולה לייצר לעצמה כל צרכיה, וארץ קטנה ודלה זו לא כל-שכן, ולא נתקיים בלי סחר-חוץ. למען הגיע לעצמאות כלכלית עלינו להביא לידי איזון היבוא והיצוא שלנו, כלומר עלינו למכור לחו”ל לא פחות משאנו קונים שם. דבר זה יתכן אך ורק אם נוכל לייצר לצרכי יצוא במחירים הנהוגים בעולם, כלומר אם תוצרתנו תהיה בת-התחרות עם התוצרות של ארצות אחרות.

ועוד דבר: אנו רוצים ואנו חייבים להעלות רמת-החיים של ישובנו – קודם כל בשטח החינוך והבריאות. למדינת ישראל תהא זו פשיטת-רגל מוסרית אם חינוכה יפגר בכמותו ובאיכותו מהחינוך המעולה והמשוכלל שבמתוקנה שבארצות. אנו מהעמים המעטים בעולם שקיימו חינוך כללי עוד בימים קדומים, זה כאלפיים וחמש מאות שנה. גם בנכר, בגולה היה יהודי חוסך פתו מפיו לתת חינוך לילדו. היינו עם הספר – ובזכות זו אולי נתקיימנו בכל התלאות אשר מצאונו ואם כי אנו מרוכזים בשנות-בראשית אלו בהנחת היסודות החמריים של מדינתנו – בטחון, פיתוח, משק, חקלאות, חרושת, תחבורה, וכו', הרי מבחננו העליון והמכריע יהיה מבחן הרוח. עברנו מחייב. הסגולות העליונות הטבועות בנו מחייבות. לא יתכן שנפגר בשטח הרוח מהמושלמות שבאומות העולם.

והוא הדין בבריאות. הצלחנו להוריד תמותת הילדים בארץ למינימום העולמי. עשינו זאת כשהעליה באה אלינו טיפין טיפין. עלינו להתמיד במאמץ זה ביתר שאת. הנאצים השמידו מיליון תינוקות יהודים, וכל תינוק שנולד כאן או שעולה ארצה לא יסולא בפז, ולא יתכן שתינוק בישראל ימות מחוסר טיפול נאמן, מחוסר תזונה מספיקה. אנו מעטים – ועל מעטים להיות בריאים בגופם וברוחם. אחרת לא נעמוד. באה אלינו עליה נגועה תחלואות ותשושה, מחוסר תזונה ומחוסר חיי חירות. עלינו להבריא אותה, לחזקה ולחסנה.

ואנו חייבים ברמת-חיים תרבותית וגבוהה – מתוך חובה לעצמנו וגם מתוך צורך היסטורי של קיבוץ גלויות. ידעתי שלא נעלה רמת-החיים שלנו בהכרזה ובהבל פינו, ויתכן שבגלל בטחון המדינה וצרכי קליטת העולים נצטרך לצמצם כמה מצרכינו ולהסתפק במועט לזמן מסוים, אבל רק כהוראת-שעה ומתוך אונס אובייקטיבי. מגמת עתידנו צריכה להיות העלאה מודרגת ומתמדת של רמת-החיים ויצירת תרבות גבוהה משופרת ומעולה – שכוחה המושך ילך ויגדל.

עם הקמת מדינת ישראל נוצר גורם חדש לקיבוץ גלויות. לא המצוקה בגולה – אלא הרווחה בישראל. לא לחץ חיצוני אלא משיכה פנימית: משיכה לחירות, ליצירה, לתרבות, לעצמאות ישראלית. עלינו למשוך ארצה את יהודי ארצות השוויון, החופש והשפע, בעבותות אהבה, בכוח תרבות-ישראל גבוהה ורמת-חיים עליונה, שלא תפול מרמת-החיים שהיהודים האלה הסכינו לה בארצות מגוריהם. ואין זה מן הנמנע. זה תלוי אך ורק בנו. זרם הון – תלוי בכמה גורמים חיצוניים; העלאת רמת-חיינו תלויה אך ורק בנו. ונוכל להעלות רמת-החיים אם נדע להעלות את התפוקה של עבודתנו וכושר הייצור של משקנו. המשק יתן לנו – מה שנכניס לתוכו. רמת-חיים גבוהה אינה ניתנת על-ידי הכרזות ולא על-ידי חוקים, ואפילו לא על-ידי ארגון שביתות – אם כי איני מתבייש ואיני מתחרט על השביתות שארגנתי בחיי. השביתה טובה נגד קיפוח, נגד חלוקה לא-צודקת של הכנסה, אבל עצם רמת ההכנסה של המשק נקבעת על-ידי רמת התפוקה. פריון-העבודה – הוא המכריע. ופריון-העבודה יסודו לא בהזעה, לא במאמץ מיוחד, אלא בציוד משוכלל, בסידור משק יעיל ובעבודה חרוצה ונאמנה.

אמריקה הגיעה לרמת התפוקה הגבוהה ביותר בעולם והיא גם הגיעה לרמת-החיים הגבוהה ביותר בעולם, ואין כל מניעה שגם המהנדס שלנו, מסדר המשק שלנו והפועל שלנו – גם בחקלאות וגם בחרושת וגם בימאות – לא יוכל להגיע לאותה הרמה שהגיעו אליה באמריקה.

אין אנו נופלים בכשרוננו מהאומות המוכשרות ביותר בעולם – ושום דבר לא יבצר מאתנו אם הוא לא נבצר מאחרים. עתיד משקנו ותרבותנו הוא ברמת התפוקה ובטיב עבודתנו, הפיסית והרוחנית.

בשני דברים אלה – בגיוס עזרת העם ובהרמת התפוקה ופריון-העבודה – תלוי הכל: בטחונו הכלכלי, בטחוננו הצבאי והמדיני, קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ, רמת-חיים הוגנת של אוכלוסינו.

ובשני דברים אנו נחלקים עם השמאל והימין שפרקו לפני שנתיים עול המדינה מעליהם והתיצבו כצר לממשלה הנבחרת הראשונה בישראל. דרכם של מפ"ם והקרואים “ציונים כלליים” מחבל בשני התפקידים החיוניים האלה של מדינת ישראל. היינו רוצים שהיהודים בכל התפוצות, בלי יוצא מן הכלל, יעזרו לבנין הארץ ולקליטת העליה. אולם אנו עומדים בפני עובדה מרה שקיבוץ יהודי גדול וגם קיבוצים יהודיים קטנים יותר – קצרה ידם להושיע. הם אינם יכולים להגיע אלינו, ואנו איננו יכולים להגיע אליהם. אין באפשרותם להביע אפילו רחשי לבם בגלוי, וזה יותר משלושים שנה כאילו נמחה מעל מפת האומה היהודית בעולם. אין אנו מסתלקים מתקווה שהתנאים ישתנו – וגם יהודים אלה יתרמו חלקם בקיבוץ גלויות ובבנין מולדת ישראל. אך אין איש יודע מתי וכיצד יבוא הדבר. בשעה זו – עזרת העם היהודי יתכן אך ורק בארצות שבהן היהודי חפשי להושיט לנו יד. הוא גם חפשי להתנגד לממשלתו במקרה שיש צורך בכך, וגם יש לאל ידו להניע ממשלתו לעזור לישראל. ובתקופה זו מופנית תביעתנו למעשה – ליהדות זו.

לפני כחצי שנה כינסה בירושלים ממשלת ישראל את נציגי יהדות אמריקה, ובאה אליהם בתביעה פנטסטית: להבטיח לישראל ביליון דולר במשך שלוש שנים לקליטת שש מאות אלף עולים. לגלגו על דבר זה מימין ומשמאל. לגלגו בארץ – ולגלגו באמריקה. ממשלת ישראל לא נרתעה מלגלוגים אלה. קרואי היהדות האמריקנית היו בתחילה מופתעים ונדהמים, ומהססים ומפקפקים. אולם הקשיבו לתביעה בכבוד – ואחרי בירורים רציניים ענו אמן. ושוב כונסו נציגי יהדות אמריקה בוושינגטון לשם כך – ושוב היו היסוסים ותהיות, ואחרי בירורים נוספים ענו אמן. הביליון היה צריך להיכנס מארבעה מקורות: מגבית, מלווה, עזרה ממשלתית, השקעות. ויש סימנים שהדבר עשוי להצליח. מהו הסימן? המתנגדים שלגלגו או התנכרו בתחילה, התחילו עכשיו מוכיחים שבעצם הם הם שיזמו כל הדבר הזה. מכאן – שהדבר עומד להצליח. אולם איני יכול להגיד עדיין שהדבר הצליח או יצליח, אלא מדגיש במתכוון: עשוי להצליח. יש לזכור תמיד האימרה המחוכמת: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. אנו רק בראשית ה“חגירה”. גיוס של ביליון דולר בשלוש שנים על-ידי מגביות, מלוות, השקעות ועזרה בינממשלתית אינו דבר קל – וטרם נעשה אף פעם בלא כפיה ממלכתית. אמנם יהודי אמריקה, וכן גם יהודי אנגליה ודרום-אפריקה הוכיחו כל השנים שהם מסוגלים לדברים שעמים אחרים אינם עושים – לאסוף מתוך התנדבות מאות מיליונים דולרים, למטרות ציבוריות, – ואלה שיש להם חלק במלאכה זאת – מונטור, מורגנטאו ואחרים – ראויים להערכה רבה. אבל מעשה רב כזה, איסוף ביליון דולר בשלוש שנים, גם יהודי אמריקה עוד לא התנסו אף פעם בכך. והמלאכה אינה קלה ואינה בטוחה – אך אינה מן הנמנע. הלגלוג חדל, והכנסת אישרה ארגון מלווה של חצי ביליון, והאירגונים הציונים והיהודיים באמריקה קיבלו על עצמם לגייס ביליון בארבע הדרכים שהזכרתי.

ומפעל זה יש לעשות לא באמריקה בלבד אלא גם באנגליה, בדרום-אפריקה ובארצות אחרות – שמשום-מה הוחרמו ונודו על-ידי “כוחות הקידמה” שמפ"ם רוצה “להשתלב” בהם.

דרכה זו של מפ“ם – חוסמת הדרך לגיוס עזרת העם היהודי. ז”א חוסמת הדרך לקיבוץ גלויות ולבנין הארץ. כי בלי עזרה זו, באמצעים הפנימיים בלבד של מדינת ישראל, הדבר לא יתכן. בלי יהדות ארצות המערב – אין עזרה לישראל, כי רק בארצות אלה מותר ליהודי, וגם יש לו היכולת החמרית – לעזור לישראל. רק בארצות אלה קיימת תנועה ציונית, רק בהן יכול להתקיים סניף של מפ“ם. ומפלגה זו שנשבעה אמונים ל”כוחות הקידמה" ורוצה להנחיל דרכה לפועלי ארץ-ישראל ולעם היהודי – מנתקת קשרי מדינת ישראל עם היהדות היחידה שביכולתה לעזור לקיבוץ גלויות. דרכה של מפ"ם היא למעשה חיסול המפעל הציוני והחנקת קיבוץ גלויות.

אני מכיר חברים במפ"ם שיש להם בלי ספק כוונות ציוניות נאמנות – אולם ההיסטוריה מבוצעת במעשים ולא בכוונות. כל מי שרואה כוח הקידמה והמחר לא בנו אלא באחרים; כל מי ששואב לא מהמקור היהודי אלא ממקור זר; כל מי שקובע מה טוב ומה רצוי לנו לא מתוך צרכינו אנו אלא לפי הוראת זרים; מי שקובע יחסו לעמים ולארצות לא מתוך האינטרס היהודי וצרכי הגאולה היהודיים אלא מתוך אינטרסים של מדינה זרה שתובעת לעצמה סמכויות אוניברסליות – מוציא עצמו מכלל המהפכה היהודית וגוזר כליה על מפעל גאולתנו. הוא יכול לדקלם – ולו גם בכנות – על קיבוץ גלויות, אבל הוא עושה את מעשה קיבוץ גלויות פלסתר.

אני מאמין שהיהודים המנותקים עכשיו מאתנו בחוזק-יד זה למעלה משלושים שנה – עוד יזכו להשתתף אתנו במפעל גאולתנו. אבל לא נוכל לחכות. כל שנה קובעת עכשיו, כל שנה, כל חודש, – כי אין יודע מה ילד יום. עלינו להעלות מכסימום עולים, ולבנות מכסימום ישובים ובתים ובתי-חרושת, ולחנך ולהבריא מכסימום ילדים – ולכך דרושה עזרה מכסימלית של היהדות החפשית, ולכך דרושה האהדה והרצון הטוב של הארצות שבהן חיה היהדות החפשית. והעזרה המכסימלית של היהדות לא תבוא מאליה – עלינו לגייסה. והאהדה והרצון הטוב של הארצות לא יבואו מאליהם – עלינו לעוררם.

אולם מלאכתנו לא תיעשה בעזרה חיצונית בלבד. זרם ההון הגדול ביותר לא יפתור בעיותינו. הדבר העיקרי התלוי בנו, ואך ורק בנו, זהו כושר הייצור, הרמת התפוקה, הגברת היזמה היוצרת. ובנקודה זו ריב לנו עם הימין שקרא לעצמו פעם איחוד אזרחי, עכשיו ציונים “כלליים” – ומחר ודאי באיזה שם אחר יותר נוח.

ימין ציוני זה לא די לו בהתנגדותו לממשלה; הוא נלחם ב“משטר” – ועומד להקים “משטר” חדש. המלחמה ב“משטר” אינה המצאה מקורית של הימין הציוני. סיסמה זו שאולה מאת אנשי “חירות”, וצדקו במידה ידועה אנשי “חירות” בטענתם שהציונים “הכלליים” רוצים לקצור מה שזרעו הם – אנשי “חירות”. בעצם כל הנשק הפולמוסי של הימין הציוני נגדנו לקוח מאשפת-החצים של “חירות”.

“הכלליים” מכריזים שהם מתכוננים לעבור מאופוזיציה לשלטון. מן הראוי היה שיודיעו לעם את כוונתם: האם לשלוט לבדם – או בשותפות עם “חירות”? לבוחרים יש הזכות לדעת זאת מראש.

מאנשי מפ"ם לא שמענו עדיין אם גם הם מתכוננים לעבור מאופוזיציה לשלטון. ואולי אין להם צורך להגיד זאת – כי לפי שיטתם אפשר להגיע לשלטון בלי רצון הבוחרים וגם נגד דעתם.

אולם הימין עדיין זקוק לעזרת הבוחרים, כי חוסל פרק המינויים מצד שלטון זר, ואין יושבים עוד על כסא חמש-עשרה שנה ללא בחירות, ולמען הגיע לשלטון – שלטון יחיד או בחברת “חירות”, הם רוצים לערער את ה“משטר” שהוקם על-ידינו, ולהעמיד במקומו “משטר” חדש.

מהו ה“משטר” שנגדו כוננו חיצי “חירות” והציונים “הכלליים”?

משטר זה הגדרנו בקווי-היסוד של הממשלה, כפי שאושרו בכנסת, בשני סעיפים:

א. עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר; הקלות מיוחדות להשקעות-הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ, ואפשרויותיה הכלכליות; הקלות להעברות הון יהודי מהגולה.

ב. שקידה על פיתוח משקי העבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת-חיים בהתישבות.

זהו ה“משטר”. משטר זה לא היה סיסמה לבחירות – אלא מפעל-חיים. ב“משטר” זה נבנתה הארץ לפני המדינה, במשטר זה קם המפעל הציוני. ב“משטר” זה התקדמה המדינה ונבנתה בשלוש שנים אלה בכפר ובעיר.

“משטר” זה אומר קיום שתי חטיבות כלכליות: חטיבה פרטית של הון פרטי ועבודה שכירה, וחטיבה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית. המדינה מעודדת ומטפחת שתי החטיבות גם יחד – כי בשתיהן יש הכרח וברכה למען בנין הארץ וקליטת העולים.

המטרה הצנועה שהצגתי למדינה בתקופת ארבע השנים הקרובות (אם יתקיים השלום) – בטחון כלכלי ושני מיליון יהודים, - לא תיתכן בלי עידודן והרחבתן של שתי החטיבות המשקיות גם יחד. הנגב, מבואות ירושלים, הרי הגליל, לא יבנו, והשממה לא תופרה בלי החטיבה השיתופית המיוסדת על עבודה עצמית. על בסיס זה נבנו בשלוש השנים מאות הישובים החדשים אשר שינו פני הארץ, הישובים החדשים שרוב תושבי הארץ אינו מכיר אותם, לצערי, ואולי לא שמע כלל עליהם. אמנם הימין הקיצוני לא השתתף ביצירתם, לא לאחר הקמת המדינה ולא לפניה, כי זה היה האגף היחיד בתנועה הציונית שלא הקים מתוכו תנועה חלוצית, כאשר הקימו כל שאר האגפים בציונות. ואפילו תנועה שהתנגדה לציונות ונתקרבה רק בזמן האחרון למפעל הציוני – כמו “האגודה”, נתנה חלקה לתנועות החלוציות שבארץ שבנו את החקלאות העובדת; רק ציוני ב' – האגף הימני בציונות, שלו שייכים “הכלליים” בארץ – לא הצליחו להקים תנועה חלוצית ואין להם חלק בהתישבות העובדת, כי הם נטולים כל יצר חלוצי וחסרים אמונה ביזמה היוצרת של האדם הפשוט, מחוץ ליזמה של הכסף והזהב.

הציונות שהיתה כללית לא בלשון סגי-נהור, כציונים “הכלליים” בארץ – אלא לפי מהותה המוסרית ולפי תכנית פעולתה – שיתפה תמיד פעולה בנאמנות ובהתמדה עם תנועת הפועלים בארץ.

הרכבו של הישוב היהודי במולדת שונה מהרכבם של כל הישובים היהודיים בגולה, ושוני זה הוא סימן-ההיכר של התחדשותנו הלאומית והממלכתית. ככל עם נורמלי אנו נהפכים פה לעם של עובדים ואכרים, ומראשית ימיה, עוד לפני העליה השניה, היתה זו אחת השאיפות היסודיות של חיבת ציון והציונות לשוב לאדמה ולעבודה גופנית במולדת שיש לבנותה בעמל כפינו. ציונים כלליים מטיפוסם של אוסישקין, שמריהו לוין, ברנדייס ודומיהם, אם כי היו בעצמם בני מעמד אחר, העריכו, מתוך חוש ציוני עמוק, חשיבות צמיחתו של מעמד העובדים, וראו עצמם שותפים למפעלי היצירה שלו בארץ. התנועה החלוצית הכללית, שהולידה במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ, היתה המשכה והעמקתה של הציונות הכללית במשמעותה הנאמנה – ציונות המשרתת צרכי העם ומטרותיו ההיסטוריות.

המפעל הציוני בארץ הוא פרי השותפות בין הציונות הכללית לאמתה, החפשית משנאת פועלים ומקנאה מעמדית, ובין תנועת הפועלים החלוצית בישראל.

לא רק בקרב הפועלים קמו חלוצים, היו וישנם חלוצי הגשמה גם בקרב איכרים שבנו פרדסיהם על יסוד עבודה עברית – גם בימים שעמודי הימין הציוני בארץ החרימו את הפועל היהודי – והקימו חקלאות פרטית על יסוד עבודה עצמית או בעזרת עבודה עברית, כאכרי השרון והגליל ואיכרים בודדים במושבות אחרות. היו וישנם חלוצים שבנו ובונים בתי-חרושת המשמשים מקלט נאמן לעליה ולעבודה עברית.

ה“משטר” בציונות, ועכשיו “המשטר” במדינת ישראלי – שהימין הציוני מסתער כאילו עכשיו לערערו – תמך ועודד ויתמוך ויעודד בכל המפעלים היוצרים האלה, מבלי שיפסיק לעודד ולהרחיב את משק-העבודה השיתופי. שתי החטיבות הכלליות דרושות לבנין הארץ ולקליטת העליה. וכל עוד נמשך תהליך קבוץ-גלויות – והוא רק בראשיתו – יש הכרח בשותפות בין הציונות הכללית, זו ששמה אינו ההיפך מתכנה, אלא משרתת באמת צרכי כלל האומה, ובין תנועת הפועלים, ושותפות זו קיימת גם בממשלה וגם בתנועה הציונית.

הציונות הכללית כמעט בכל ארצות הגולה אינה מזדהית עם הימין הציוני בארץ שקורא לעצמו לשם נוי בשם הציונים “הכלליים”. בארצות-הברית של אמריקה שבה קיים הקיבוץ היהודי הגדול בעולם וגם התנועה הציונית המרובה בחבריה – הרוב המכריע של הציונים הכלליים שוללים דרכי הימין הציוני בארץ, ומתוך 66 הצירים לקונגרס של הציונות הכללית בארצות-הברית, 39 הם מהאגף הפרוגרסיבי, ורק מנהיגי המיעוט תומכים בימין הציוני בארץ – ונימוקיהם אתם.

שותפות מתמדת זו בין תנועת הפועלים בארץ ובין הציונות הכללית בעולם אינה דבר שבמקרה ובקוניונקטורה – אלא נובעת היא מההגיון הפנימי ומצרכיה של התגשמות הציונות. בנין הארץ זקוק ליזמה הפרטית ולהון הפרטי – והוא זקוק ליזמה החלוצית ולכוחה היוצר של העבודה. ויש ברכה בהתחרות הציונית של היזמות השונות – כל זמן שכולן מכוונות לבנין הארץ ומסייעות להתפתחותה. יש התחרות בין הון פרטי ובין הון פרטי, בין סוחר לסוחר, בין בעל-תעשיה ובעל-מלאכה, וכל זמן שההתחרות נעשית בגדר ההגינות והחוק אין זה ענינה של המדינה להתערב. ויש התחרות בין צורות חיים שונות בהתישבות, ואין המדינה, ואף תנועת הפועלים, כופה על מי שהוא צורת-חיים מסוימת. “חופש ההגדרה העצמית בבחירת צורת חיים בהתישבות” הוא אחד מיסודות ה“משטר”.

במה איפוא רוצה הימין הציוני לנגח את ה“משטר”, ומהו הכלל הגדול שבו הוא דוגל?

“יזמה” – זהו הרעיון המקורי, הגואל, שבו דוגל הימין. הם ישליטו את ה“יזמה” ו“המשטר” החדש שהם יביאו בכנפיהם יהיה בנוי על “יזמה”.

בשום דבר אולי לא נתגלתה דלות-המחשבה והנביבות הרעיונית (וגם המעשית) של הימין הציוני כמו בסיסמה זו. אף כאן הלכו בעקבות אנשי אצ“ל הדוגלים בסיסמה של “חירות”. במדינת ישראל, כידוע, אין חירות. אכן אי-אפשר להוציא עתונים, אי-אפשר להקהיל אספות, כאן אסור לבקר את הממשלה, ואסור להרים קול, ואנשי אצ”ל לשעבר נלחמים על “חירות” במדינת ישראל.

איני יודע מדינה בעולם שיש בה יותר חירות – חירות עד כדי הפקרות – כאשר ישנה במדינת ישראל. ואנשי “חירות” יודעים לנצל חירות זו בעל-פה ובכתב – גם למעלה מהמותר לעשות בחברה פוליטית הוגנת. אולם הממשלה מאמינה שטובה בקורת פסולה מחוסר בקורת; מוטב עודף של חירות מאשר מחסור של חירות. אולם כשאין לאנשי “חירות” כל רעיון שיצדיק שאיפתם להשתלטות על המדינה, ובהניחם ש“העולם הוא גולם” ויאמין לכל דבר – בחרו לעצמם סיסמת “חירות”, אשר כל העם בציון לא עמד עדיין על טיבה.

גם הימין הציוני שלנו, דל-המעש בתנועה הציונית ובישוב, ללא חזון וללא יזמה חלוצית, בחר לו סיסמה לנגח בה את המשטר – הבנוי כולו על האמונה ועל הברכה של היזמה האנושית, של יזמת כל אדם עובד ויוצר.

האגף העקר ביותר בציונות דוגל בסיסמת ה“יזמה” – כנגד אלה שכל חייהם, מפעלם, כיבושיהם, תפיסתם, ואמונתם בנויים על יזמה, יזמה חלוצית ויוצרת, לא של יחידי-סגולה שירשו הון תועפות או תכונות של עילויים – אלא יזמה של כל אדם בישראל, של יחיד, ושל חברה, של קבוצה ושל קיבוץ, של שותפות ושל בודדים.

כל המפעל הציוני והפועלי בארץ, הוא פרי האמונה ביזמה היוצרת של האדם.

אין אנו מאמינים שברכת היזמה נתונה רק לאילי הזהב, ושמסחר הזהב ברחוב ליליינבלום או מעשי ספסרות אחרים הנעשים לרעת הכלל – הם בגדר של יזמה ברוכה, שהמדינה צריכה לעודד, או אפילו לסבול. אם עשינו משהו בארץ הרי זה רק בכוח היזמה היוצרת שבה האמנו – מאז באנו הנה מעטים ובודדים, בחוסר-כל, גם ללא נסיון מוקדם, ללא אהדה וללא תמיכה, אפילו לא אהדת התנועה הציונית ותנועת הפועלים. עשינו מה שעשינו מפני שהאמנו בכוח היוצר של היזמה האנושית; האמנו שכל איש, ללא יוצא מן הכלל, עם אמצעים או בלי אמצעים, עם הכשרה או בלי הכשרה, צריך ויכול להפעיל היזמה הגנוזה בתוכו; יאבק עם קשיים – ויוכל.

היה לנו בדור הקודם יהודי גדול, מופלא, שהוא אחד הנסים המרובים בהיסטוריה היהודית – ברון רוטשילד, שקראו לו בארץ “הנדיב הידוע”. הוא הוציא מאות מיליונים של פרנקים – פרנקים של זהב! – בימים הראשונים של ההתישבות. רוטשילד לא היה פילנטרופ; - פיעמו חזון גדול – חזון תקומת ישראל במולדתו, ולהגשמת חזון זה הקדיש חלק גדול מרכושו העצום. ואם כי יש לו חלק רב במפעל הישוב – הרי בדרך-כלל מפעלו לא הצליח, והוא עצמו הכיר בכך לאחר מעשה, והוא הודה שהתנועה הציונית הגדילה לעשות ממנו בפרוטות מעטות, מדוע? כי התנועה הציונית בנתה על האדם היוצר, על היזמה החלוצית, ולא על מטר הזהב. ואשרה של התנועה הציונית היא שמצאה נושא חי לחזונה – מצאה חלוצי הגשמה. יקר ערכו של ד"ר רופין בתולדות הישוב. רופין זה היה סוחר לפי השכלתו ולפי פעלו לפני בואו ארצה, ובכל זאת הוא הבין ערך היזמה היוצרת של האדם העובד, של החלוץ. על הבנה זו בנויה השותפות של תנועת הפועלים בארץ עם התנועה הציונית.

אמונתנו ביזמה היוצרת של האדם – של כל אדם – אינה שוללת ערך ההון, או מתעלמת ממנו, להיפך. אנשינו גם יודעים לנהל עסק ולצבור הון, ודלי-המעש יש להם יסוד לקנא ביזמה המבורכת של “תנובה” ו“סולל-בונה” ובכשרונם לנהל עסקים גדולים ומורכבים ולהגדיל הרכוש הציבורי. היה זמן ש“סולל-בונה” נכשל והפסיד כסף, אם כי הפסדו יצא בשכרו – הוא הכשיר מאות ואלפים מבני ישראל לעבודת בניה וסלילה בכל רחבי הארץ. גם יוזמים פרטיים נכשלו והפסידו כספים, ולאו דווקא כסף פרטי משלהם.

אולם אנשי “סולל-בונה” לא נרתעו מכשלונם – כי לא נשברה אמונתם ביכולת היזמה האנושית, והם ניסו שוב והצליחו. כך עשו גם כמה בעלי הון פרטי. והדבר שתנועתנו ומשטרנו אומרים לכל יהודי הבא ארצה: יזום ויצור, יזום ועבוד, יזום ובנה, בין אם יש לך אמצעים, בין אם אין לך; - יש ברכה בכל יזמה יוצרת. לא ספסרות פרזיטית המגלגלת ניירות מכיס אחד למשנהו ועושה מעשי תעתועים במכירת “זהב” דמיוני או ממשי ובהפקעת שערים, אלא יזמה המכוונת ליצירת נכסים חשים במחובר לקרקע או במטלטלין, בכפר ובעיר, בכל צורה ובכל דרך שמחזקת את הכלל והפרט ומגבירה בטחונו הכלכלי.

לעמוד נגדנו בסיסמה של יזמה הרי זה כמו לעמוד נגדנו בסיסמה של חירות, ולא יפלא אם מחר יעמוד מישהו נגדנו בסיסמה של עבודה או בסיסמה של קיבוץ-גלויות או בסיסמה אחרת המהווה תוכן חיינו ופעולתנו.

אולם הימין הציוני מתכוון כנראה ברצינות לערער את ה“משטר” הקיים. ואם יקרה הדבר – שקשה להניח שיקרה – והוא יגיע לשלטון, בגפו או יחד עם “חירות” וינסה להרוס את ה“משטר”, –מה יהיו תוצאות ההרס הזה?

הימין מסתער קודם כל על החטיבה המשקית הפועלית – כפי שקורא לה, בסגנון של אנשי “חירות” ה“טרוסטים” – ההתישבות השיתופית הקואופרציה העובדת הקבלנית, הייצרנית, האשראית והשירותית. לא שמענו עדיין באילו אמצעים יאחז נגדם. זהו אחד מ“הסודות הצבאיים” של המטה הראשי של מחנות הימין הנשמרים יחד עם סוד דרכי השליטה והצירופים של הימין. אולם השתלטות הימין תפגע קשה לא רק בעליה ובהתישבות החקלאית – אלא גם בחטיבה הפרטית, במשק של ההון הפרטי הבנוי על עבודה שכירה.

מדינתנו אינה לא מדינה קפיטליסטית ולא מדינה סוציאליסטית. כששים אחוזים של העובדים עסוקים במשק השיתופי בכפר ובעיר או במשק הממשלתי והמוניציפלי. רק כארבעים אחוז מהעובדים הם פועלים שכירים במשק ההון הפרטי. כך היה הדבר בערך גם לפני קום המדינה. – ואין זה מקרה או קפריסה של ה“משטר” אלא הכרח פנימי של ההתגשמות הציונית. אפילו יסוד פתח-תקווה לא היתה בזמנה פרי ה“יזמה” הפרטית, כפי שמבין אותה הימין הציוני – אלא פרי היזמה החלוצית. לא המניע של רדיפת רווחים, אלא יצר התקומה הוא שפעם בלב מייסדיה. כך נוסדו כל הישובים החקלאיים שלנו. גם תל-אביב בראשיתה לא נוצרה לשם עסק שיכניס רווחים – אלא היה זה מפעל חלוצי שהשתתפה בו הקרן הקיימת והיצר החלוצי של מקימי שכונה עברית על יד יפו שהיתה ערבית ברובה. ובלי המשכת ה“משטר” שהימין הציוני מסתער כל כך לערערו – לא תיתכן המשכת בנין הארץ והפרחת שממותיה; גם אם ימצא ההון הדרוש – בלי היזמה החלוצית של האדם היוצר דבר זה לא יֵעשה.

ה“יזמה” כפי שמבין אותה הימין הציוני, אינה מסוגלת ואינה מעונינת להבטיח תעסוקה לעליה המונית, ולא עוד אלא שלפי תורת ה“יזמה” שלו, יש הכרח במחנות מחוסרי-עבודה למען תימצא לו עבודה זולה. ואין זה מקרה שמנהיג הימין הציוני התנבא – לאשרנו בלא יסוד – לחוסר-עבודה שיבוא בעקבות “שפעת העולים”. יש הגיון ברזל בהנחה שהמניע השליט בבנין הארץ הוא המניע של רדיפת רווחים ותו לא. הרווחים של בעלי-הון אינם מעונינים בתעסוקה של עולים, המחייבת מאמץ גדול של המדינה ושל אזרחיה.

אולם ערעור ה“משטר” והשתלטות ה“יזמה”, כפי שמבין אותו הימין הציוני יפגע קשה גם במשק של ההון הפרטי. משק זה לא יוכל להתקיים לאורך ימים מהשוק הפנימי בלבד. בלי כושר התחרות בשוק העולמי אין עתיד למשק שלנו ואין תקווה לעצמאות כלכלית או לבטחון כלכלי. כושר היצוא הוא תנאי להרחבת התעשיה – בחרושת ובחקלאות. עלינו ליצור טוב ובזול – רק בשני אלה נעמוד בהתחרות בחו“ל. דבר זה לא יעשה בלי ציוד משוכלל ובלי הנהלת-משק יעילה – אבל גם בלי רצון הפועל ויזמתו. הימין הציוני במלחמתו ב”משטר" ובשאיפתו לשלטון, מלבה ניגודים מעמדיים, אמתים ומדומים, ומחריף את היחסים בין העובדים ובין המעבידים. ביחדו כושר היזמה לבעלי-הון בלבד, ובהאמינו במניע הרווחים בלבד כמניע העיקרי ואולי היחיד בבנין הארץ, - הוא רואה בהמוני העובדים רק מכשיר עיוור, מיכני, מציית ומקבל פקודות בתהליך הייצור. הוא תקוף-פחד מהיזמה היוצרת של האדם העובד. האליל שלו הוא ההון – עגל הזהב. בעיניו אין ההון אמצעי – אלא מטרה. לא ההון משרת את האדם, הפרט והכלל, לא ההון משמש מכשיר לבנין, לקליטת עליה, לפיתוח, לשיפור תנאי החיים והעבודה, אלא – האדם משרת את ההון, והמדינה כולה משועבדת לבעלי-הון והיא מכשיר בידיהם.

זה היה שלב ההתפתחות הקפיטליסטית בתחילת המאה התשע-עשרה באנגליה ואח“כ בארצות אחרות. הוא לא יקום ולא יהיה במדינת ישראל. הגלגל לא יסוב אחורנית. כל נסיון לערער את ה”משטר" שעליו נבנתה הארץ עד עכשיו – משטר שתי החטיבות הכלכליות, השיתופית והפרטית, ולצמצם חופש היזמה למספר מצומצם של בעלי-הון או שואפי-בצע – יחבל בעליה, בהתישבות, בקידום התעשיה הפרטית והקואופרטיבית, וימנע בעד הרמת התפוקה; כי אלה לא יתכנו בלי היזמה היוצרת של כל אדם – ה“קטן” וה“גדול”, העשיר והרש, בעל-האמצעים ומחוסר-האמצעים, והמדינה חייבת לאמץ ולעודד כל גילוי של יזמה חיובית – גם של הון פרטי וגם של משק שיתופי. ה“משטר” שהימין רוצה לערער – הוא תנאי להגשמת הציונות, לקיבוץ-גלויות, לפיתוח הארץ.

יש במדינה ניגודים רוחניים וחברתיים-כלכליים. בסיום הוויכוח הראשון בכנסת, -בתחילת מארס 1949, לפני אישור הממשלה הנבחרת הראשונה בישראל, אמרתי שלא הגיעה עדיין שעת ההכרה בשאלות הגדולות השנויות במחלוקת, וכל הרוצה באמת ובלב תמים בקיבוץ-גלויות הלכה למעשה, ותהיינה השקפותיו הרוחניות והחברתיות אשר תהיינה, חייב להטות שכם. – נרכז קודם את העם בציון, נבטיח קיומו ושלומו – ובבוא הזמן יכריע במה שיש להכריע.

בתקופת-מסד זו הכרחי משטר-פשרה בשאלות היסטוריות גדולות הסובלות דיחוי, ובמשטר פשרה זה יש מקום גם ליזמה של ההון הפרטי וגם ליזמה השיתופית, ובלבד ששניהם ישרתו את המשימות הגדולות של המדינה: בטחון, קיבוץ-גלויות, בנין המולדת.

“כושר האדם, רוחו, חזונו, יכלתו היוצרת והלוחמת – זהו המשען והמנוף של פעולתנו” – זהו פשר ה“משטר” שבנה את הישוב, והקים את המדינה, הגן עליה והעלה ארצה בשלוש שנים אלה ששים רבוא הראשונות.

אנו חיים בימות משיח. אחד מגדולי ישראל, ראש אמוראי בבל, שאיחד בתוכו תורה וחכמה, שמואל ירחינאה, אמר לפני אלף ושבע מאות שנה: “אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד”. נגאלנו משעבוד מלכויות – ובאו ימות-המשיח. המשיח עצמו טרם בא – כי לא הושלם דבר קיבוץ-הגלויות, אולם הגיעו ימות-המשיח, ויחד אתם באו חבלי-משיח. כל מי שמבטיח גאולה בלי חבלי משיח הוא רמאי ומתעתע.

עלינו לעשות מאמץ להתגבר על החבלים האלה ולמעטם,– ובשנים נתגבר עליהם: בגיוס עזרת העם בתפוצות ובגיוס היזמה היוצרת של כל אדם בישראל. ונגייס שני אלה לא בגזירות ובכפיות, אלא בהגברת כיסופי הגאולה וסיכויי הגאולה. ניצור תרבות רמה, חינוך מעולה, רמת-חיים הוגנת, בטחון כלכלי, ונשכלל דרכי עבודתנו עד שיא היכולת האנושי הנעזרת בכל הישגי המדע והטכניקה – לטובת הכלל ולא רק לטובת המעטים. שני הדברים האלה לא יעשו על-ידי “השתלבותנו” בכוח זר, ולא ע"י השלכת יהבנו על סוחרי זהב.

ההכרעה העומדת לפנינו היא: במי נאמין? למי נעבוד? ופועלי ארץ ישראל צריכים להכריע: קרמל – או ירושלים.

והעם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל-הזהב – או המשיח…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!