רקע
דוד בן־גוריון
עצמאות תרבותית

א' סיון תשי"ב – 25 במאי 1952

בקבלת תואר ד"ר לספרות עברית, בחצר האוניברסיטה בירושלים

אני נפעם מהכבוד שחלקו לי חבר המורים והנאמנים של בית־המדרש לרבנים באמריקה בהנהגתו של פרופ. פינקלשטיין, ועם הבעת תודתי הנאמנה לתלמידי־החכמים של בית־המדרש החשוב ולראשם הדגול, הריני מרשה לעצמי להביע תמיהתי ומבוכתי על התואר אשר הענק לי.

אין אני רוצה עצמי כסופר, אם כי אני כותב מזמן לזמן, כשיש לי צורך להגיד משהו או להסביר פעולה שיש לעשותה או שנעשית והולכת. וודאי שאין אני יכול לראות עצמי כמומחה לספרות העברית. אין אני אלא אחד מקוראיה והוגיה, כאדם שאוהב לעיין בספר יהודי ולא־יהודי.

אבל שמח אני שמחה רבה על פגישה ומסיבה זו של שליחי חכמי היהדות באמריקה וחכמי ישראל בכתלי האוניברסיטה העברית בירושלים. אני רואה בפגישה זו צעד חשוב לקראת אימוץ הקשרים התרבותיים והרוחניים בין ישראל ובין הקיבוץ היהודי הגדול בארצות־הברית, קשרי תרבות אלה דרושים לנו בתקופה זו יותר מבכל זמן אחר.

תקומת ישראל חוללה מהפכה מדינית וארצית הבולטת לעין כל; מאורע זה מחולל גם תמורה רוחנית ותרבותית רבת־תוצאות, שהיא אולי עדיין סמויה מן העין הבלתי מזוינת, אבל תולדותיה יתגלו יותר ויותר במרוצת הזמן.

הנדודים והפיזור לא יכלו במשך אלפי שנה לעקור קיומו של העם היהודי ולמחוק צלמו המיוחד. אבל הם עיקמו וסילפו דמותו. התלות בזרים נטלה מאתנו חירות המחשבה והרוח, טבעה בנו ביודעים ובלא־יודעים השתעבדות פנימית, והצֵרה אופקי ראייתנו. עם נתון לחסדי זרים קשה לו לראות עצמו ואחרים באור נכון.

עם תקומת המדינה משתנה באופן יסודי ראיית עצמנו, ראייתנו את העולם, ראיית העולם אותנו, ודמותנו הפנימית והחיצונית מתעצבת מחדש. אנו יותר ויותר מתקרבים למקור ולשורש ההיסטורי של אומתנו בהתהוותה ובעצמאותה הקדומה, ולמורשתה הרוחנית מתקופת התנ"ך, ובאותו זמן – אנו נעשים יותר ויותר לאזרחים חפשים של העולם הגדול ומתערים במורשה האנושית האוניברסלית של כל הדורות ושל כל העמים.

היתה בנו, כמו בעמים אחרים, יד הזמן, ושום עם בימינו אינו יכול ואינו צריך להיות מה שהיה לפני אלף, אלפיים, או שלושת אלפים שנה. תקומת ישראל העצמאית אינה מכוּונת להחזרת עטרת העבר ליושנה; להיפך, מדינת־ישראל פניה מופנים לעתיד. אבל עתיד זה יונק גם ממקור חיותה וראשונותה של האומה, וסופג לתוכו כל האור של מורשת העבר. אלא שהעבר הוא קניננו, ואין אנו קנין העבר. העבר שוכן בתוכנו, אין אנו שוכנים בתוכו.

בדרך כלל שופך העבר אור על ההווה, וההיסטוריה מסבירה את המתרחש בימינו על־ידי המאורעות שקדמו לו. אך יש גם שההווה שופך אור על העבר. ותקומת מדינת־ישראל היא דוגמה מובהקת לכך.

שום בר־דעת אינו יכול לפקפק עוד עכשיו שהיינו עם גם במשך כל תקופת הגלות, אכן עם Sin generis. לא היינו דומים לעמים אחרים, ועוד עכשיו אין אנו דומים, ולא נהיה דומים גם בעתיד. עמדנו ביחודנו – ונעמוד בו; אבל אולי רק היהודים היו סבורים שכל שאר העמים דומים זה לזה, ומשום כך חילקו את העולם בפשטות נאיבית לשנים: היהודים והגויים. אך ספק הוא אם יש עם אחד בעולם שאינו רואה עצמו שונה מכל שאר העמים, ובצדק. השוני הוא עובדה אוניברסלית ועולמית; ההבדל הוא רק בטיב השוני, בחשיבותו ובאיתנותו.

השוני והיחוד של העם היהודי, סגולות־רוחו המבורכות ויצירתו התרבותית, הדתית והמוסרית, בתקופה שבין יציאת מצרים ובין שיבת בבל, כלומר בתקופה שבין משה רבינו ובין עזרא, עשה את עם ישראל לעם־עולם, וקבע אחת העובדות הגדולות והמכריעות בתולדות הרוח של האדם, ורישומו ניכר עד היום בחלק הגדול של המין האנושי.

שוני זה, שיסודו בכושר רוחני ומוסרי יחיד במינו, עמד לעם־ישראל גם באבדן עצמאותו. אך לא הרי השוני של העם היהודי בארצו כשוני של העם היהודי בצאתו לגולה. הגלות שינתה דמותו ומעמדו של העם היהודי לא רק מבחינה מדינית וארצית אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית.

הגולה צמצמה האופק של העם, כבלה רוחו. מעין היצירה לא פסק ולא דלל, אבל זרמו נסתגר בדלת אמות של הגיטו.

גם בשבתנו על אדמתנו בימי קדם היה הגניוס היהודי שהוריש לאנושות נחלה רוחנית עשירה ומפרה, חד־צדדי ומוגבל. לא עסקנו במדע ובהגות פילוסופית, לא פיתחנו אמנות הציור והפיסול, וכוחנו בטכניקה, בהליכות המדינה והצבא לא היה רב, אם כי אף פעם לא נמנינו עם שוללי החיים ומבטלי העולם הזה כחכמי הודו וראשוני הנוצרים; הגלות צמצמה עוד יותר עולמנו הרוחני והתרבותי, וגם ראיית עברנו נתעקמה.

רבי יוחנן בן־זכאי שביקש מהכובש הרומאי את יבנה וחכמיה אולי הציל על־ידי כך קיומו של עם־ישראל וחישל רוחו לעמוד בתלאות ובצרות שליוו אותו בנדודיו הרבים והממושכים. אולם הגדול שבין תלמידי תלמידיו של רבי יוחנן בן־זכאי, רבי עקיבא בן־יוסף – הדמות הגדולה ביותר שקמה ביהדות לאחר החורבן, – לא מצא סיפוקו ביבנה ובחכמיה, ונתן יד למרד בר־כוכבא למען חידוש קוממיות ישראל ומדינתו החפשית, ורק לאחר שגם נסיון נואש והירואי זה נכשל, – נעשה העם היהודי ל“עם־הספר”, אותו חלל גדול שנוצר עם אבדן העצמאות, המולדת ושלמות החיים של עם עומד ברשות עצמו, ניסו למלא בפירושים ובפירושי פירושים לתנ"ך. – הספר שנולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת וסביבה בינלאומית מסוימת, – העם לא היה מסוגל עוד לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית.

גורל הספר היה כגורל העם: הספר הגדול והנצחי, המספר באמנות מופלאה תולדות עם צעיר וגאוני בהתהוותו, במאבקו הפנימי ובנפתולי רוחו, בהתנגשויות הקשות עם כוחות חיצוניים והשפעות זרות, המגלם מאוויו והגיגו וחזונו של העם הזה באספקלריה של גדולי נביאיו ומשורריו, המבשר לאנושות אמיתות דתיות ומוסריות שלא יכהה אורן לנצח, וכולל דברי חכמה והגות והשתפכות־הנפש שמעטים כמוהם בספרות העולם לעומק הביטוי, לעוז הניב ולרחשי־הנפש העמוקים; גם הוא, הספר, נעקר מאדמת מטעו וחיותו, ונחבש יחד עם עמו בגיטו חמרי ורוחני.

שיר־השירים – ההמנון האדיר ועז־הביטוי לטבע ולאהבה – נהפך לשיחה אַליגורית בין כנסת ישראל והקב"ה; דוד המלך, אביר הלוחמים והכובשים במלכי יהודה, נצטייר בעיני בעל האגדה כדיין העוסק יומם ולילה בהלכות שפיר ושליה; ולא רק חכמי האגדה והמדרש, אלא פילון האלכסנדרוני, חניך התרבות והפילוסופיה היוונית, חיבר מדרשי־אגדה ביוונית צחה ונתן לתורה פירושים אליגוריים שלא עלו אף פעם על דעת הקדמונים.

עם אבדן חירותו הממלכתית העמד העם היהודי בשתי רשויות מנוגדות, – מצד אחד רשות המורשה היהודית, מצד שני – רשות העם הזר, על משקו, כלכלתו, תרבותו, חוקיו וכוח משיכתו והתנגדותו.

הכפיפות לשתי רשויות אלו וההתרוצצות הנפשית, הרוחנית והחמרית הכרוכה בה – זוהי תמצית היסטוריה היהודית בגולה; לא תמיד, לא בכל זמן ולא בכל ארץ קיים ניוד מוכרח בין שתי הרשויות. היו תקופות בימי הביניים ויש ארצות בימינו אנו, שמצד המדינה והעם שבתוכם יושבים היהודים אין כל מניעה והפרעה ליהודים לחיות כרצונם ולטפח ערכיהם המיוחדים; אבל הצד השווה שבכל הזמנים ובכל הארצות – וזהו היסוד הקיים הבלתי־משתנה של חיי הגלות – שהיהודי (כל עוד הוא נשאר במידת־מה יהודי) נתון לשתי רשויות שונות, ויש קרע מוכרח בנפשו ובחייו בהיקלעו בין הרשות היהודית ובין הרשות הבלתי־יהודית.

הרשות היהודית מצומצמת בפינה רוחנית קטנה ויונקת בעיקר מהעבר. הרשות הזרה, שאין לה כמעט כל הגבלה, יונקת מההווה ומופנה לעתיד, והריהי אופפת ביודעים ובלא־יודעים כל חייו הממשיים של היהודי וקובעת מעמדו, חינוכו, תרבותו, פרנסתו והליכותיו יום־יום. וחיץ זה שבין שתי הרשויות מעצב דמות היהודים בגולה, דמותם בעיני עצמם ודמותם בעיני הגויים. והיהודי מתנדנד בין גיטו ובין התבוללות, בין ביטול ובין התבטלות, בין בריחה מהעולם ובין בריחה מעצמו. יש שהוא מתכנס כולו בתוכו ומפרנס נפשו משיירי המורשת היהודית שנעקרה ממקור חיותה. ויש להתפלא על החיונית וכוח־היצירה המופלאים הגנוזים בעם־עולם זה, שאפילו בתנאים אלה אין יצירתו פוסקת לגמרי, ־ אם כי יצירה זו היא לרוב תלושה מהמציאות ומרחפת בחלל ריק ללא אחיזה ממשית בתביעות ובצרכים של החיים המתחדשים בלי־הרף. ויש שהוא, להיפך, עוזב את קנו הגלמוד והנידח ומדפק על שערי העם הזר ומבקש להיקלט בתוך תרבותו ולהיבנות ממנה. במקרה הראשון הוא מבטל עולם ומלואו, ומשתעשע בהרגשת העליונות של עם נבחר אשר אמנם מר ורע לו בהווה ובעולם הזה, אבל לעומת זאת הריהו עתיד לנחול כל־טוב בעולם הבא. במקרה השני – הוא מתבטל מפני אחרים, מטשטש צביונו המיוחד, נדחק לרשות שאינה שלו, מסתגל, ונהפך לאחר. כשהוא מצליח הוא נקלט ונטמע, כשאינו מצליח – הוא נפלט ונעלם ומאבד כל עולמו.

התחבטות זו בין שתי הרשויות לא פסקה אף פעם בתולדות ישראל בגולה, ולא תיפסק, כל עוד ישבו יהודים בנכר ולא ירצו או לא יוכלו להתבולל כליל, וגם לא ירצו או לא יוכלו לשוב למולדתם העצמאית.

התחבטות זו בין שתי רשויות שיבשה ראיית העולם בקרב היהודים, וגם שיבשה ראיית היהודים בקרב העמים.

הקטיגוריה האנטי־יהודית בכל הדורות ניסתה להוכיח שהיהודים שונים מכל העמים לרעה “ואין שווה להניחם”, ואם יש בהם משהו טוב – הריהו לקוח מזרים. וקטיגוריה זו התחילה לא במאה התשע־עשרה ולא בימי הבינים, אלא קדמה לחורבן בית שני, ונמצאת בספרותם של המצרים, היוונים והרומאים מלפני אלפיים שנה ויותר; וגם האפולוגיה היהודית לא התחילה בימינו – אלא כבר נעשתה בימי הבית השני באיגרת אריסטיאס, בסיבילות היהודיות, בכתבי פילון האלכסנדרוני, יוסף פלאוויוּס ושאר הסופרים היהודים בתקופה ההליניסטית; וכל אלה והבאים אחריהם ניסו להוכיח שכל הטוב מקורו ביהדות, וחכמת יוון אין בה פרי אלא פרחים.

העולם נראָה לנו בגולה מתוך פחד, זרוּת, קנאה, ביטול או התבטלות, כי לא היה לנו בו חלק שווה כשווים. ספק אם היינו מסוגלים להבין עמים אחרים, באשר היינו מסורבלים בתסביך נחיתות מדכאת או בהרגשת עליונות ערטילאית. במקרה הטוב ביותר היינו מחקים אחרים מתוך יראת־כבוד, או שהיינו מגנים התנהגותם ודרכיהם, מתוך שלא הגענו למקומם. ופחות משהבינונו אותם – הבינו הם אותנו, כי בנסיונם הבינלאומי לא היה כל קנה־מידה מקובל לָמוד אותנו, באשר היינו יוצאי־דופן, ולא רק שונים.

משהיינו שוב לעם עצמאי בארצו, עם שווה־זכויות ובמשפחת העמים החפשים, אין לנו כל צורך להיות רגישים לקטיגוריה האנטי־יהודית, ואין לנו הכרח לטפל באפולוגטיקה. כבני־חורין נוכל, וגם שומה עלינו, לראות עצמנו בעבר ובהווה, כמו שההנו, על כל פגימותינו, חסרונותינו וליקויינו, ולתקן כל מה שיש לתקן; ובמקום להראות יפיינו ועשרנו, שישנו ואיננו, לאחרים, נעשה מאמץ לטפח מורשתנו המבורכת ולהנחיל לעצמנו כל הערכים והנכסים האנושיים החיוביים, באשר אנו חלק מהאנושות וכל דבר אנושי לא זר לנו, ונעצב חיינו, תרבותנו ודמותנו מתוך נאמנות למאור הגדול של עברנו ומתוך השתתפות מאכסימלית בערכי היסוד הכלל־אנושיים המטופחים על־ידי גדולי ההוגים והמורים של ימינו, ושיש לנו חלק לא־קטן ביצירתם ובפיתוחם.

שני מושגים תרבותיים מקבילים הנקוטים בעולם ובעולמנו מבהירים כל האנומליה שהיתה קיימת בגולה בתפיסתנו התרבותית.

כוונתי למושגים “חכמת יוון” ו“חכמת ישראל”. אין המדובר הפעם על ההבדלים הניכרים והחשובים שבאפיים ובכשרונם של שני העמים הקטנים, אשר מילאו בזמנם תפקיד כה רב בתרבות העולמית, אלא על הבדלי־התוכן העמוקים והמהותיים של עצם המושגים.

כשאנו אומרים “חכמת יוון” אנו מתכוונים להגותם של חכמי יוון הגדולים אשר חיבקה עולם ומלואו. אנו מתכוונים לדעות של טַלס ותלמידיו על עקרונות הטבע; לתפיסתם של הרקליטוס, פִיטגורס ופַרמֶנידס על ההוויה הקוסמית ועל התהוותה; לתורת היפוקרטס על גורמי הטבע והאקלימים בבריאות האדם ותחלואיו; לדיאַלוגים של אפלטון על הצדק, הקדושה, האומץ, האהבה, החינוך, המדינה, החוקים והמשטר והמושׂכלות העליונים (אידיאות בלעז); לספרי אריסטו על הגיון, מדעים, מטפיסיקה, פיוט ואֶתיקה; לכתבי תיאופרסטוס על צמחים ומדעי הטבע; לחיבורים המטמטיים של אֶבקלידס, אַרחמידס, אריסטַרחוס מִסַמוס ועוד.

ברם, משאנו אומרים בגלות “חכמת ישראל” – אנו מתכוונים לספרות ולמחקרים המטפלים בעברו של ישראל, דתו, ספרותו. אפילו כשכתבו עד עכשיו על הפילוסופיה היהודית – התכוונו רק לפילוסופיה התיאולוגית של חכמי ישראל ביחסה לאמונה היהודית, ובספרים אלה לא נתיחד עד היום מקום לברוך שפינוזה, הפילוסוף הגדול ביותר שהוציא עם ישראל מתוכו במאה השבע־עשרה, אחד מהוגי הדעות העמוקים ביותר של האנושות כולה. אם כי פילוסוף זה טיפל גם בעברה ובבעיותיה של היהדות ובישר לפני שלוש־מאות שנה תקומתה של מדינת ישראל.

עם חידוש מדינת ישראל אנו עומדים שוב ברשות אח ויחידה – ברשות עצמנו. הגדר של “עצמנו” לא באה לצמצם ולהעמיד חיץ בינינו ובין העולם, להיפך. רק עם עמידתנו ברשות עצמנו אנו נהפכים, מתוך חירות ושוויון, לאזרחי העולם, לא רק במובן הפוליטי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. בגלות היינו נתינים חורגים או פליטים מחוסרי מולדת הנזקקים לפספורט של נאַנסן1 שאינו מבחין בין עם לעם ובין מדינה למדינה. במדינת ישראל נעשינו אזרחי עולם בתוקף היותנו בני מולדת עצמאית שוות־זכויות במשפחת העמים.

עמידתנו ברשות עצמנו מחזירה לנו עטרת הזהוּת והאחדות הפנימית. וזיקתנו לעולם ולתרבות העולם היא זיקת־שותפות של שווים.

המחקר והחינוך בישראל מן ההכרח שיקיפו עולם ומלואו, מחקר האטום והכוכבים, החי והצומח, ספונות האדמה והימים, הרוחות ומזג־האוויר, וכל תעלומות הטבע בשמים ממעל ובארץ מתחת, וכן גם עלילות אנוש מראשית הופעתו על במת־החיים, במאבקיו, עליותיו וירידותיו, נפתוליו עם עצמו ועם בני־מינו, ביחידות ובציבור, בכל התקופות ובכל חלקי־תבל; כל אלה ישמשו מטרה למאמצי הרוח החוקר בישראל. גם ספרות ישראל בארצו מן ההכרח שתכלול בתוכה כל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום, כל היצירות העתיקות של עמי מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוון ורומא, וכל הנחלה הספרותית של ימי־הבינים והתקופה החדשה בכל שטחי היצירה המדעית, האמנותית, הפילוסופית, הדתית והפיוטית, נוסף על הספרים שנכתבו תחילה עברית או נכתבו על־ידי יהודים ועל היהדות בלועזית.

ודבר שאין צורך להדגישו – שבתוך המפעל התרבותי הישראלי יתפוס מקום חשוב ומיוחד מחקר המולדת והאומה. עתיקות הארץ, סגולותיה ומבנה הגיאולוגי והטופוגרפי, אוצרותיה הטבעיים, מימיה ואקלימה, ימיה וחופיה, הצמחים והחי אשר בתוכה, ישוביה הקדומים, החליפות והתמורות שחלו בהם בעקביות תנודת העמים, הכובשים והמלחמות מימי קדם ועד היום, – בכל אלה עסקו במשך דורות חוקרים מכל עמי התרבות. והספרות העשירה רבת־הלשונות על ארץ־ישראל כמעט שאין כמוה לשפע לגבי שום ארץ אחרת שאינה עולה בשטחה על ארצנו. ולא נקפח זכות החוקרים מאומות העולם ומבני עמנו, שעשו רבות עד היום לשפוך אור על עברה וטבעה של ארצנו. אולם רק עם מלחמת השחרור ועצמאות ישראל נוצרה האפשרות הַמלאה למחקר הארץ העומדת ברשותנו. רק עם שחי בארצו, עומד ברשות עצמו, מצוין במכשירי התרבות והמדע של ימינו ונתבע לפתח כל גנזי מולדתו למען קיומו ועתידו – יהיה מסוגל לפענח תעלומות עברה וטבעה של הארץ, המוצנעים עדיין במעבה האדמה, בתלים המרובים, בנקיקי הסלעים ובמערות המדבר, וידע לחשוף אוצרותיה הכמוסים בחיק האדמה ובמימי אגמיה וימיה. אלפי שנה קראנו בתורה על “ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת” (דברים ח' 9); אבל רק אחרי שחרור הנגב על־ידי צה"ל במלחמת הקוממיות גילינו בעליל מחצבי הנחושת ואבני הברזל. וגם הגענו למכרות עשירים של פוספאטים ואוצרות אחרים, שלפי־שעה לא נמצאו להם עדיין כל סימוכין בספר הספרים, – זה המקור הנאמן ביותר לידיעת הארץ, מלבד הארץ עצמה; ואנו רק בראשית המלאכה.

מחקר המולדת קשור קשר אמיץ בהעפלה החלוצית ליישובה ולפיתוחה. המחקר גם מסייע להרחבת ההתישבות וגם מסתייע על־ידיה; כל המאמץ המדעי של עם הוא חלק אינטגרלי ממפעל חייו הכלכלי, המדיני והחברתי.

והוא הדין ביחס למחקר האומה, ביחוד מחקר תולדות האומה ויצירתה התרבותית והרוחנית בארץ־מכורתה, שטיפלו בו חוקרים יהודים ולא־יהודים במשך דורות. אצל חוקרי אומות העולם מחקר זה נשתבש לרוב מפני המגמות הנוצריות והאנטי־יהודיות, אשר, ביודעים או בלא־יודעים, השפיעו על רוב מסקנותיהם; אבל גם החוקרים היהודים לא היו חפשים לגמרי ממגמות והשפעות ומעצורים שאין להם דבר עם חקר־האמת. הבנת התקופה היסודית והמכרעת בתולדות העם היהודי, שבה נתעצבה דמות עם־העולם ונוצרו כמעט כל היצירות הנצחיות הכלולות בספר הספרים, התקופה שבין יציאת מצרים ושיבת בבל, מימי משה רבינו ועד עזרא, מחייבת גם קירבה נפשית ואינטואיציה היסטורית וגם חירות־המחשבה ועצמאות־הרוח והעדר דעות קדומות ומגמות של קיטרוג או סינגוריה; וקשה למצוא סגולות אלה בקרב חוקרים שלא מבני עמנו, ואף לא בקרב חוקרים יהודים כפופים לשתי רשויות, שלא טעמו טעם של יהודי בן־חורין בארצו העצמאית.

אלפיים שנה נכתבו פירושים ופירושי פירושים לספר יהושע; ואיש לא יזלזל בערכם, וכמה דברים סתומים ומקומות נעלמים נתבהרו ונזדהו. אבל הפירוש שניתן לספר זה בקרבות מלחמת הקוממיות והאור הרב הנשפך על עברנו בחידוש עצמאותנו – יחוורו לעומת כל הפרשנים מבני־ברית ושאינם מבני־ברית.

רק עם החי בארצו ועומד ברשותו יקרא בעין פקוחה ובהבנה אינטואיטיבית בספר הספרים שנוצר באותה הארץ ועל־ידי אותו העם. רק דור שחידש קוממיותו במולדת הקדומים יבין לרוחם ולנפשם של קודמיו שפעלו, לחמו, כבשו, יצרו, עבדו, סבלו, הגו, שרו, אהבו וניבאו בתחומי אותה מולדת.

חקר האמת אינו סובל כל כבלים וסייגים, – ורוח עמנו נכבל בגולה, ורק עם חידוש עצמאותנו הוא משתחרר מכל סוגי השעבודים, החיצוניים והפנימיים, אשר הצרו, צמצמו וגם עיקמו פעולתו.

המפעל האדיר של פיתוח המפעל התרבותי של ישראל בארצו, כמפעל של קיבוץ גלויות ובנין המולדת, לא יעשה אך ורק בכוחות הפנימיים של המדינה הצעירה והמצערה. כקליטת העליה והרחבת החקלאות, החרושת והתחברה, – כן גם טיפוח חכמת ישראל החדשה, במובנה הכולל והמצומצם, לא יתכנו בלי השותפות הנאמנה והמתמידה של כל האומה העברית; מדינת ישראל לא נועדה לתושביה, אלא לעם ישראל כולו, גם לאלה שאין בדעתם להתישב בתוכה. עצמאות ישראל זקפה קומת היהודים גם באותן הארצות שאין בהן רצון או נטיה לעליה המונית. נצחונות צ.ה.ל. וכיבושי ההתישבות והחרושת ומפעלי הפיתוח הם נחלת כל יהודי בעולם, ורוח העצמאות והחירות המנשבת בישראל יש בה לרענן כל נפש יהודית באשר היא.

ובשדה המחקר המדעי, בין זה מדע פיסי, ביאולוגי, חברתי, מדיני או היסטורי, ובשדה היצירה התרבותית, בכל שטחי האמנות, הספרות, הדת והמוסר – עלינו לקיים זיקת־שותפות נאמנה בין חוקרי הארץ ויוצריה ובין החוקרים והיוצרים היהודים בתפוצות, כי רק מתוך מאמץ משותף נוכל למשימה התרבותית והחינוכית הגדולה שההיסטוריה הטילה על דורנו.

אין אנו יכולים ורשאים לוותר על השתתפותו של שום קיבוץ יהודי באשר הוא, בעולם הישן ובעולם החדש; ואם בשטח החמרי והמדיני כך, ־ בשטח הרוחני על אחת כמה וכמה. גודל הרוח ועצמתו אינה מותנים בכמות; משה רבינו היה שקול כנגד ששים רבוא. אבל הכמות יש שהיא נהפכת בדרגה ידועה לאיכות; ומחוץ לישראל אין כרגע קיבוץ יהודי שידמה ביכולתו החמרית, המדינית, הכספית וגם התרבותית והרוחנית לקיבוץ היהודי באמריקה. וכל עתידו של העם היהודי וגורלה של מדינת ישראל תלויים בשותפות האמיצה והנאמנה שבין ישראל בארצו ובין יהדות אמריקה. וזיקת־הגומלין של ישראל עם יהדות אמריקה לא תעמוד אך ורק על שותפות כספית, מדינית בלבד, – אלא על שותפות חלוצית ותרבותית, שותפות של גוף ורוח מצדם של טובי הנוער ותלמידי החכמים ביהדות האמריקנית, שיבנו יחד אתנו מדינת־ישראל ותרבות־ישראל.

חלוצי ישראל מכל הארצות יפריחו יחד עם בני הארץ שממות המולדת, ולא יעדר מקומו של הנוער היהודי באמריקה בקרב חלוצים אלה. ובמיוחד ניזקק לתלמידי־חכמים ואנשי־רוח ועובדי־מדע ומומחים שבקרב יהודי אמריקה, למען האדיר חכמת ישראל החדשה שעליה יתבסס כל מפעלנו המשקי, הצבאי והחינוכי. וגם בענף המיוחד של חקר תולדות האומה והמולדת, שלו נתייחד עד עכשיו בגולה המונח של “חכמת ישראל” במובנה המצומצם – גם כאן יש כר נרחב לפעולות וליזמה משותפת בין חכמי ישראל וחכמי היהדות בתפוצות, ובראש ובראשונה באמריקה.

ואם מסיבה זו תביא במידת־מה לידי אימוץ הקשרים בין אנשי־הרוח בישראל ואנשי־הרוח ביהדות אמריקה, לא תעלה עבודת עורכיה בתוהו, וזכות רבה תתגלגל על־ידי כך לד"ר פינקלשטיין ולמוסד החינוכי הגבוה שהוא עומד בראשו.



  1. תייר ומדינאי נורבגי, מת ב־1930. לאחר מלחמת־העולם הראשונה פעל הרבה למען מחוסרי־נתינות שהשתמשו ב“דרכיות נאנסן”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!