ט“ז באייר תשי”ב – 11 במאי 1952

בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ירושלים

ביקשתי הפעם רשות הדיבור לא כראש־הממשלה אלא כאחד הציונים שניתן לו מעמד מטעם ההסתדרות הציונית, לחווֹת דעה בישיבות הוועד־הפועל הציוני.

לא אדבר על מעמד ההסתדרות הציונית. אדם קרוב לי, ראש ממשלת ישראל, עמד על כך בשני נאומים בכנסת לפני כשבוע, ואני מסכים לכל מה שאמר, ולא אוסיף אף מלה אחת לדבריו ולא אגרע מהם. כאן אדבר אך ורק על ציונות מהי.

כציוני ותיק אני מאזין בשנים האחרות לוויכוחים בתנועה הציונית: בישיבות הוועד־הפועל, בעתונות, בקונגרס, וברור לי שיש כאן ויכוח בין ציונות של אתמול, שעבר זמנה, ובין ציונות של היום שרק לה יש ערך חי וזכות קיום. כוונתי לציונות שלפני קום המדינה ולציונות שלאחר קום המדינה. ומכיוון שהאדם הוא בטבעו שמרני, וביחוד האדם בישראל, גם כשהוא קורא לעצמו מהפכן, הרי רבים בתוכנו עודם חיים בציונות של אתמול שחלפה ללא שוב.

אנו שומעים על מבוכה ומשבר בתנועה הציונית. וכשאתה שומע תאניה ואניה זו, נדמה לך שלפני עשרים או שלושים שנה היתה התנועה הציונית שופעת הוד והדר, כוח ועצמה, חן וחסד, ובשורות הציונים שררה אחדות והרמוניה, וכל הקונגרס וכל מושב הוועד־הפועל הציוני שימש מקור נוסף של השראה עליונה והתעוררות מתמדת, והוויכוחים במסיבות ציוניות ובעתונות הציונית היו עשירי רעיונות ורבי קסמים. האמנם? איני מזקני התנועה: גרינבוים וחבריו גדולים ממני בשנים בוותק ציוני. אך זוכר אני את התנועה הציונית לא מתמול שלשום, ואין שחר לתמונות המרהיבות של “הימים ההם”. זכורים לי הוויכוחים המשעממים ודלי־התוכן, הסכסוכים והחיכוכים חסרי־הערך, עניי־המעשה והדיבור המתרברב, צרוּת־האופק וצמצום היצירה, ואין לי כל געגועים וכיסופים לימים הטובים אשר חלפו, ואשרינו כי חלפו.

יבורך המעט שהאצילה לנו התנועה בעבר, ונזכור לה חסד נעורים של תנועה צעירה אשר בקושי פילסה לעצמה נתיב בחיי העם ובמחשבתו, וניסתה לעשות כמיטב יכולתה למען בצע יעודה ההיסטורי, והגיעה סוף סוף לגדולות ונצורות, כאשר לא פיללה, ועדיין היא עומדת בראשית הדרך – אם לראות הקמת המדינה לא כתכלית אלא כהתחלה, התחלה חדשה וגדולה בתולדות הארץ והעם.

ובלי־ספק אנו עמוסים עכשיו בעיות וקשיים כאשר לא היינו אף פעם, – אבל אין זאת באשר ירדנו אלא להיפך, באשר עלינו, ואנו מוסיפים לצעוד לקראת הפיסגה במעלה־ההר, במעלה תלול וזרוע מוקשים, וצר על אלה שנתעייפו ואינם מסוגלים לטפס מעלה מעלה, אבל אף הם אין להם כל יסוד להצטער על החליפות והתמורות אשר באונו, ואינם צריכים להתגעגע לימים עברו, כשהיינו רחוקים פי כמה מחוז חפצנו, וכמעט לא נראה לנו הדרך להגיע אליו.

לפני שנה, כשהייתי באמריקה, נזדמנתי בכינוס של כל הסיעות הציוניות בניו־יורק וניסיתי להסביר שיש שתי תפיסות ציוניות הרחוקות זו מזה מרחק רב במהותן הפנימית ובתביעות שהן מגישות לנושאיהן, אבל שתיהן כשרות ולגיטימיות – תפיסה אחת שחברי בארץ, ואני בתוכם, דוגלים בה, ותפיסה שניה שדוגלים בה ציוני אמריקה, לרבות פועלי ציון. בוויכוח עם ציונים ותיקים יוצאי רוסיה הייתי אומר: זהו ההבדל בין התפיסה של ציוני הלסינגפורס¹, שדגלו בה ציונים כגרינבוים, ז’בוטינסקי ורוב ציוני רוסיה ופולין, ובין התפיסה של אנשי העליה השניה שקוראים לה בשם הציונות החלוצית.

להגדרת התפיסה האחרונה אספר לכם שיחה שהיתה לי כאן בארץ לפני שנים אחדות עם אחד מטובי היהדות הצרפתית הצעירה, נצר ממשפחה גדולה ומיוחסת שיש לה זכויות גדולות בבנין הישוב, שבא לשהות בארץ כמה שבועות, וכפי שהסביר לי היתה מטרתו לברר לעצמו אם יש בידו להיות ציוני. שאלתיו: הברור לך מה זה להיות ציוני? הביט אלי בתמיהה ואמר: כלום יש מסתורין בדבר? עניתי לו: אם אתה סבור שלהיות ציוני פירושו לשקול שקל ולהיות חבר בהסתדרות ציונית – אין לך צורך לשהות פה כמה שבועות; תיכנס לידידי יארבלום בפאריס והוא יאמר לך ברגעים אחדים כל החובות הציוניות. קם ושאל אותי: אדרבה, אמור לי אתה מה זה להיות ציוני? האם פירוש הדבר שאדם צריך לתת חייו במלחמה על שיחרור הארץ? (הדבר היה בימי מלחמת השיחרור). עניתי לו: לא די בכך. כל אדם מסוגל למסור נפשו על משהו – מבלי שכל חייו יהיו קשורים במשהו זה. למשל, יש הרבה אנשים שהלכו מארצות שונות להילחם על ספרד הרפובליקנית, וגם נפלו במלחמה. אנשים אלה לא קשרו גורל־חייהם עם ספרד הרפובליקנית. יש לנו עכשיו יהודים שבאו מארצות שונות, ובתוכן גם אמריקה, להילחם על קוממיות ישראל, אבל איני בטוח שכולם ציונים, ואני מסופק אם אחרי גמר המלחמה יקשרו גורלם עם מדינת ישראל. אחדים מהם אני יודע בפירוש שאינם ציונים ואין בדעתם להיות ציונים, והם אפילו ציוו שאם יפלו בקרב – יעבירו עצמותיהם לארצות־הברית. הוסיף ושאל: ובכן, מה זה להיות ציוני? אמרתי לו: להיות ציוני, לפי דעתי, פירושו שאדם קושר גורלו האישי עם גורל הארץ, ולא רק גורלו בלבד – אלא גורל משפחתו ובניו. רק מי שחי ועובד בארץ ומחנך בניו ובנותיו בארץ לבנותה ולהגן עליה, הוא ציוני. המבחן הציוני – הוא לא רק למות על הארץ אלא לחיות בה, לעשות עבודתה, לדבר בלשונה ולהקים בה משפחה.

איש־שיחי הרהר קצת ואמר: נדמה לי שצדקת: המבחן הציוני הוא כפי שאמרת. אכן, נבצר ממני להיות ציוני. והוא חזר לפאריס.

אולם כציוני ותיק אני יודע שאין זו ההגדרה היחידה של הציונות. יש גם ציונות אחרת, שאינה מחייבת לחיות ולעבוד בארץ, שאינה תובעת לחנך הילדים בארץ ובעברית, ואינה שוללת המשך החיים בגולה, אינה אוסרת על שימוש בשפה לועזית לכל הצרכים וגם לצרכי חינוך הילדים, – נקרא לה בשם ציונות קונגרסיסטית, וסימנה הוא – חברות להסתדרות הציונית וכל הקשור בחברוּת זו, ותו לא. גם ציונות זו היא כשרה ולגיטימית, ואיש מאתנו אינו מפקפק בערכה ובחשיבותה ובמעשים אשר עשתה למען הקמת המדינה, ואין ספק שעוד שמוּר לה תפקיד בבנין המדינה ובקיבוץ גלויות ובחיזוק קיומו ואחדותו של העם היהודי באשר הוא.

ובדברי פה על הציונות, אני מתכוון לציונות זו, שיש לי הכבוד להשתייך אליה כל ימי, כי הציונות החלוצית לא באה לגרוע אלא להוסיף, ואנשי העליה השניה היו כולם, במידה שאני מכיר אותם, נאמנים להסתדרות הציונית, וכן כל אלה שהמשיכו בדרך של העליה השניה.

ובציונות זו, המשותפת לכל חברי ההסתדרות הציונית, יש להבחין בין הציונות של אתמול, מלפני המדינה, ובין הציונות של היום, לאחר המדינה.

מה היה תוכנה של התנועה הציונית לפני קום המדינה?

קודם כל היה זה מאבק רעיוני בתוך העם היהודי. התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היתה מקובלת על דעת רוב היהודים, אם כי היו לה שרשים עמוקים בעברו של העם היהודי, בספרותו ובאמונתו. רבים ראו בשאיפה הציונית – דבר מזיק, פסול, מסכן קיום היהודים, מחלל דת ישראל, רעיון בטלני, בלתי מעשי, אוטופיסטי, ריאקציוני. האדוקים הקיצוניים ראו בציונות פגיעה קשה בדת וכפירה באמונת המשיח. הם דווקא האמינו בגאולה, אבל בגאולה בידי שמים, ולא בדרך הטבע, כפי שהטיפו לה הציונים. המתבוללים ראו בציונות סכנה לזכויות היהודים, להכרת שוויונם האזרחי ולמעמדם שרכשו להם או שאפו להשיג בארצות מגוריהם. אם שואפים למולדת יהודית – סימן שאין היהודים אזרחים נאמנים בארצם. הסוציאליסטים ראו בציונות שאיפה ריאקציונית, שמסיחה דעת ההמונים מהמלחמה הפוליטית או המעמדית להטבת מצבם ולהשוואת זכויותיהם. גם אלה האמינו בגאולת העם היהודי, אבל גאולה זו צריכה לבוא על־ידי מהפכה סוציאלית עולמית. כשיתוקן העולם במלכות הסוציאליסם – יתוקן מצבם של היהודים ממילא. הנאורים ואנשי המעשה התנגדו לציונות באשר היא חלום־שוא ואוטופיה ריקה. היתכן שהיהודים ישובו לארץ קדומים פראית, הרוסה, מיושבת ערבים, נתונה לשלטון תורכי? היתכן שבני עיר יהיו לעובדי אדמה, ואנשי אירופה יתישבו בארץ אסיאתית? התוגר לא יתן, והערבים לא יסכימו וכו' וכו'.

בן ימינו אלה קשה לו לתאר לעצמו את המציאות היהודית לפני ארבעים–חמשים שנה, ולהעריך את האינרציה הרוחנית והרעיונית שבה נאבק הרעיון הציוני, ועד כמה עמד בניגוד להלך־הרוחות ששרר אז ברחוב היהודי, גם במערב וגם במזרח. התנועה הציונית נאבקה בכוחות התרבותיים ובהרגלי המחשבה ששלטו בעם היהודי מימין ומשמאל, בקרב החרדים והחפשים, בקרב העשירים והעניים; ואם כי בתוך התנועה הציונית היו חילוקי־דעות פנימיים, חשובים ולא־חשובים, עמוקים ושטחיים, הרי כלפי־חוץ עמדה כל התנועה הציונית על אגפיה, סיעותיה וזרמיה בפני קיר אטום של דעות קדומות והתנגדות נפשית ומחשבתית, ומאבק רעיוני זה, מאבק פורה ומַפרה, כלפי פנים, בתוך העם היהודי, מילא חללה של התנועה הציונית כל הימים.

והיה מאבק שני, מאבק פוליטי, מאבק כלפי חוץ. לא אחזור לתקופה התורכית בראשית ימיה של הציוניות הקונגרסיסטית. לצרכי בירורי עכשיו אסתפק בתקופת המאנדט. הציונות לא היתה השקפת עולם בלבד, תפיסה פילוסופית או דתית, שאינה תלויה בזמן ובמקום ובתנאי המציאות. אמנם לציונים רבים היתה הציונות בעיקר – השקפת־עולם יהודית, בניגוד להשקפת־העולם של המתבוללים. אבל לתנועה הציונית היה אובייקט ארצי, ממשי – ארץ־ישראל. וארץ זו היתה נתונה בתנאי־מציאות מסוימים, מדיניים, ישוביים, כלכליים, תרבותיים, והתנועה הציונית שאפה לשנות ולהפוך אותם על־מנת להגיע למחוז חפצה. והיא עסקה בעבודה ישובית, ונאלצה לעמוד גם במערכה מדינית. כי ארץ־ישראל לא היתה חלל ריק, שכל הרוצה עושה בתוכה כאדם העושה בתוך שלו. המסגרת המדינית של הארץ – היתה משטר מאנדטורי, משטר יחיד במינו, שנתחדש רק לאחר מלחמת־העולם הראשונה, והמאנדט בארץ־ישראל היה נתון בתנאים מיוחדים, ללא דמיון לשום ארץ מאנדטורית אחרת. בעלת המאנדט, אנגליה, לא שלטה בארץ כאשר שלטה ברודסיה או בציילון, בלי שתהיה אחראית למוסד בינלאומי ובלי שיהיו מוטלות עליה התחייבויות מסוימות כלפי הישוב בארץ. המאנדט נתן מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, כָּלל התחייבויות ידועות כלפי הערבים' ובמרובע זה שהכיל המאנדט – יהודים, ערבים, אנגליה וחבר־הלאומים, היה להסתדרות הציונית מקום להתגדר בו. עליה הוטל לעמוד במערכה בלתי־פוסקת, גם כשאנגליה היתה נוטה פחות או יותר למלא הבטחותיה לעם היהודי, כפי שהיהודים הבינו אותן וגם, וביחוד, המאנדט – בתנאים שונים ומשתנים, בצורות מתחלפות, מילא חללה של התנועה הציונית במשך שלושים שנה. וחלק גדול של הוויכוחים הפנימיים, חילוקי־הדעות וריב המפלגות בהסתדרות הציונית נסבו על דרכי מאבק זה, תכנו וצורתו.

הקונגרסים הציוניים, ישיבות הוועד־הפועל, העתונות הציונית – עיקר תכנם היה הוויכוח הפוליטי על היחסים עם ממשלת המאנדט, על שיתוף פעולה אתה, על התנגדות לכמה ממעשיה, ועל צורת ההתנגדות וכיוצא באלה.

התנועה הציונית עסקה גם בעבודה ישובית וחינוכית בארץ, – אבל פעולה זו הטרידה פחות את המחשבה הציונית מאשר הוויכוח והמאבק הפוליטי. המאבק הרעיוני בתוך העם והמאבק המדיני כלפי ממשלת המאנדט וחבר־הלאומים – זה היה תוכנה של הציונות עד קום המדינה. עם קום המדינה נשתנה הדבר תכלית שינוי, אם כי ציונים רבים מוסיפים בכוח ההרגל והאינרציה לחיות במסגרות מחשבתיות שנתרוקנו מתכנן.

קמה מדינת ישראל. לכאורה אין ילד קטן בארץ ובגולה שאינו יודע זאת. ואין זה אלא ביטול זמן להזכיר עובדה ידועה לכל. אבל מי שקורא את העתונות הציונית ומקשיב לוויכוחים ציוניים עלול לפקפק, אם עובדה מהפכנית וגורלית זו חדרה עמוק למחשבה הציונית, ואם התנועה הסיקה כל המסקנות, הנובעות מהמהפכה העמוקה הזאת, לגבי המעשה והרעיון הציוני. עסקנים ותיקים שהיו רגילים להשתתף במאבק הכפול – הפנימי והחיצוני, ממשיכים במלאכה הזאת גם עכשיו, ואינם מרגישים שהממשלה שלחמו ומוסיפים להילחם בה – אינה אותה הממשלה; והעם היהודי, אשר כל כך הסתערו על כיבושו ולא הצליחו – אינו אותו העם היהודי; והמעשים שעשתה התנועה הציונית עד לפני ארבע שנים – אינם הולמים עוד את המציאות החדשה.

מה נשתנה?

מטעמים שונים ומרובים התנגדו יהודים למדינה יהודית, מטעמי דת, פרוגרס, סוציאליסם, מעשיוּת, נוחות, דאגה לזכויות בתפוצות וכדומה. היו גם ציונים שפסלו רעיון המדינה, כהשומר הצעיר ואישים ציונים אחרים, מתוך זיקה ל“כוחות מחר”, מתוך “ריאליסם” פוליטי, או מתוך עקרונות פאציפיסטיים.. התנגדות זו נמוגה ונעלמה עם היות המדינה מציאות, ולא רק בחוגים ציוניים, – אלא בכל רחבי העם. מחוץ לסיעות מחוסרות־ערך של מתכחשים ומתנכרים מימין ומשמאל, נתקבלה המדינה בהתלהבות ובגאון. פרט לדת ישראל לא היה זה אלפי שנים כוח מאחד ומלכד כל שדרות העם ובכל רחבי הגולה ככוחה של מדינת ישראל. זהו הנצחון הגדול ביותר, שנחל הרעיון הציוני בקרב העם היהודי. וכל ציוני יש לו זכות ויסוד להתגאות בנצחון זה ולשמוח עליו, ולקבל ברצון ובסיפוק עמוק את העובדה, שאין הציונים עוד כיתה מיסיונרית ולוחמת בעם, אלא העם כולו מלוכד סביב המפעל המרכזי וההיסטורי של התנועה הציונית – מדינת ישראל. מה שלא עשה הרצל בהופעתו הדראמטית והמקסימה לפני חמישים שנה, מה שלא עשתה הסוכנות המורחבת לפני כחצי יובל שנים – עשתה המדינה: עם ישראל כולו מלוכד ומאוחד באהבה ובדאגה למדינה; מה שלא עלה בידי הרעיון – עלה בידי המעשה. עכשיו נתברר שהתנגדות היהודים למדינה היתה טעות מעיקרה, ורק מקוצר־רוח ומחוסר חזון ומהעדר אמונה נדמה היה כאילו העם היהודי אינו רוצה במדינה יהודית. יותר משהתנגדו למדינה – לא היה בהם כוח להאמין בבואה. היו לנו “משיחי שקר”, אף כי ספק הוא אם שם זה הולם כל אלה שהעיזו בהזדמנויות שונות לבשׂר הגאולה. אבל היו לנו תקוות וכיסופים שהכזיבו ונכשלו, והעם פחד מאכזבה חדשה ומכשלון חדש, אם כי במעמקי נפשו כּמַה וערג ולהט לקראת חידוש קוממיותו ועצמאותו במולדת הקדומים. ופחדו מאכזבה וכשלון לא רק אלה שנקראו בשם אנטי־ציונים או לא־ציונים, אלא גם ציונים מובהקים, ותיקים, גם אלה שנתרעו מדגילה במדינה וגם אלה שכל ציונותם היתה רק דגילה במדינה. וברגע שקמה המדינה – נסוגו כל הספקות, החששות, הערעורים, ההיסוסים, והלהט הפנימי השמור אלפי שנים בחביון האומה, פרץ החוצה, ומדינת ישראל נהפכה מיד לנקודת־המוקד המרכזית והמלכדת של חיי העם היהודי בימינו.

לא הסתערו ההמונים על קניית השקל הציוני, לא פרצו דלתות משרדי ההסתדרות ציונית להירשם בין חבריה, וציוני אתמול שחיים עדיין בציונות של אתמול, אינם רואים שהעם היהודי הוא אתנן, והריהם ממשיכים בדיסקוסיה הציונית הנושנה שנתרוקנה מתכנה. תחת להתלכד עם העם ולהגביר פעילותו למען ביצור המדינה וקיבוץ גלויות, הם מבקשים תחבולות־שוא להקים חיץ מלאכותי בין התנועה הציונית ובין העם, בין המדינה ובין העם, בין המדינה ובין התנועה הציונית; אין הם רואים שהעם והמדינה והציונות נתלכדו, והחוט המשולש לא ינתק.

הציונות של היום תיתכן אך ורק אם תדע מה נשתנה, ותבין שהתנועה הציונית והעם היהודי ומדינת ישראל מהווים עכשיו אחדות מלוכדת שאין להפריד ביניהם. המדינה, העם וההסתדרות הציונית הם אמנם יחידות בפני עצמן. המדינה היא מדינה, העם הוא עדיין עם מפוזר וחי בתפוצות, ואין הוא זהה עם המדינה, ואין המדינה זהה עמו בפועל, וההסתדרות הציונית אינה לא מדינה ולא עם, ואינה יכולה לבוא בשום פנים במקום המדינה או במקום העם, – אבל קיימת בין השלושה זיקה־הדדית, מוכרחת, רצויה, זיקה של שותפות היסטורית, ואין לתאר עוד אף אחד מהשלושה בלי השנים האחרים, ואין להעמיד אחד מול השני או מול השנים, אלא יש להגביר השותפות והזיקה בין השלושה, מתוך אהבה, אמון ופעולת־גומלין.

הייתי לפני שנה באמריקה, ונפגשתי עם המוני ישראל בארץ רחבה זו, מקצה החוף האטלנטי עד קצה החוף הפאציפי. ראיתי שמחת המיליונים והתלהבותם, – שלוש שנים לאחר יסוד המדינה. הם לא שמחו בי; זה לא היה ביקורי הראשון באמריקה. הם לא שמחו בראש־הממשלה – הם שמחו במדינת ישראל. ושמחו ציונים ולא־ציונים, פועלים ובעלי־תעשיה, סופרים וסוחרים, אדוקים וחפשים, אילי־ממון והמוני־עם. לא היתה כשמחה הזאת בחיי היהדות האמריקנית. ואני בטוח שאותו הדבר אפשר להגיד על יהדות ארגנטינה ודרום־אפריקה, ואילו היה מוּתר לבוא לרוסיה ולהיפגש עם מיליוני היהודים שם – היינו רואים אותו הדבר גם ביהדות הרוסית. נפלה המחיצה בין הציונים ובין העם: המחיצה הרעיונית, האֶמוציונלית, הנפשית. ואין הציונות עוד כת שמתאבקת על נשמת העם. וּודאי, אין הציונות עוד סוכנות יהודית המתאבקת עם ממשלת המאנדט. אין שלטון זר. אין מאנדט – יש שלטון יהודי, שלטון הנבחר על־ידי העם היושב בציון ואחראי לו; שלטון הרואה משׂימתו הראשית – בקיבוץ גלויות. מדינת ישראל היא מדינה ציונית, הפתוחה לעם ישראל כולו, התלויה בעם ישראל כולו, הזקוקה לעם ישראל כולו.

לציונים החיים בעבר – קרה “אסון”: אין להם במי להילחם – אין ממשלת מאנדט; ויש שמתוך הרגל הם מוסיפים להילחם בממשלת ישראל, ולפעמים יש להם צורך להילחם לא רק בממשלה, אלא גם להמעיט דמות המדינה, ומסבירים לנו שאין המדינה בעצם אלא “כפתור”, “כפתור” של שוטר, קצין או פקיד, ועושים זאת אנשים שיש להם דרך־ארץ רב, אולי רב מדי, ל“כפתור” לא יהודי, וכשהם שומעים שם ראש־ממשלה זר – הם מתמוגגים ומריעים ומשתחווים וכורעים, ומחנכים ילדיהם לשאת האיקונין של ראש־הממשלה (הזר כמובן) בימי הגנוסיה.

ויש גם כאלה שלא היו אף פעם משתייכים לתנועה הציונית, לא באו לקונגרסים ולא קיבלו על עצמם מרוּת התנועה הציונית, והם נעשו פתאום חסידים נלהבים ופאטריוטים אדוקים להסתדרות הציונית, והם רוצים להעמיד את ההסתדרות מעל המדינה, ולהטיל מרות הקונגרס על ממשלת ישראל, מפני שיש להם חשבונות עם ממשלת ישראל והיו רוצים לקצוץ כנפיה, – אולם עם ישראל חי לא מפני ציונים סהרורים, מתחסדים וזוללי “כפתורים”. העם היהודי רואה בהקמת המדינה המאורע הגדול ביותר בתולדותיו מזה אלפים שנה, ובמדינת ישראל הוא רואה משושו. גאוותו ותוחלתו החיה, וציוני שאינו שותף לחוויה ולהרגשה זו – אין לו תקנה, כי פרחה נשמתו מתוכו.

ונשתנה עוד דבר, ושינוי זה אולי הקשה ביותר ומכביד להרבה ציונים את המעבר מאתמול להיום: התביעה הציונית גדלה לאין שיעור, כי רבו הסיכויים לאין־ערוך והחמירו הסכנות כדי אימה ופחד.

אני שייך לאותו המחנה הציוני אשר ראה תוכן חייו בעבודה האפורה, הקטנה והאטית של גאולת קרקע, שתילת עצים, זריעת שדה, בנין בית, יסוד בית־ספר, הקמת ישוב קטן וצבירת כוח יהודי כלשהו בנשק ובארגון וברוח. אם אי־אפשר היה לגאול רבבות דונם – טרחנו בגאולת אלף דונם. אם אי־אפשר היה להעלות אלף יהודים – עמלנו בעלייתם של מאה יהודים. היינו מוכנים ליהרג על כל שעל אדמה, על כל עץ, על כל רובה. היינו שנים לא־מעטות בודדים, מתי־מעט, כמעט גלמודים. עברו שנים עד שהוקם ישוב חדש. לא היתה לנו אפילו הצהרת בלפור, וחיינו, עבדנו ופעלנו תחת משטר תורכי מושחת ופרוע, כשהארץ היתה מופקרת לאנרכיה פנימית, והיינו קומץ יהודי קטן בתוך ים זרים, וגם בישובים היהודיים רבו הפועלים הזרים. כל רכישה קטנה של אדמה עלתה בצרות צרורות ונמשכה שנים רבות. כל נסיון של התרחבות נתקל בקשיים פנימיים, בהפרעות מצד השכנים, בהתנגדות מצד השלטון. העליה לארץ באה טיפין טיפין. שערי הארץ היו סגורים, והאדמה היתה נחלת זרים, ושלטון נכרי, תורכי, ואנגלי, הצר צעדי התישבותנו.

ותהי המהפכה. כל אדמת המדינה היא ברשותנו. על שערי הארץ ממונה “כפתור” יהודי, ומאות אלפים מכל הגלויות הדוויות והמרודות שבים קוממיות ארצה. מאות ישובים חדשים נוסדים בקדחתנות יוצרת. סדרי הארץ משתנים – והצרכים גדלים בקצב ובממד אשר לא הסכּנו להם, וכל מושגינו ומידותינו הקודמים נתישנו, נתערערו, ואם לא נתקין מידות חדשות ההולמות את התביעות, הצרכים, הקשיים והאפשרויות החדשים – נחטיא המטרה. בארבע שנות קיום המדינה עלו שבע מאות אלף יהודים – כמעט כולם ללא כל אמצעים חמריים ורוחניים. ביסודם אין יהודי מרוקו ובבל שונים מיהודי רוסיה ואמריקה, וכל מאמרי הקטגוריה שנתפרסמו בעתונים מסוימים על הסכנה התרבותית הצפויה למדינת ישראל בגלל עולים אלה – הם הבל הבלים. אבל עובדה היא שרוב העולים האלה לא זכו לקבל בארצות גלותם חינוך שניתן ליהודים בארצות מתוקנות יותר, והם באו ארצה בחוסר כל. התנועה הציונית של אתמול לא היתה מצוידת לקראת עלילות גדולות ומאמצים כבירים אלה.

במשך עשרות שנים צברנו פרוטות פרוטות למען רכוש פיסת אדמה. עכשיו עומדים לרשותנו מיליונים דונמים, – והם שוממים וריקים. דבר בלתי־צפוי נתרחש עם קום המדינה. נאלצנו להילחם על עצמאותנו ועל קיומנו. ועם ראשית המלחמה ברחו התושבים הערבים. והאדמה נתרוקנה מבעליה הקודמים. הציונות של אתמול לא היתה מסוגלת אפילו להעלות על דעתה מצב כזה, וודאי שלא היתה מוכשרת לפעול לפי תביעתו.

התמורות הללו הביאו בעקבותיהן גם סכנות חמורות, לא חדשות לגמרי. כי נכון הדבר שאין כל חדש תחת השמש, ועוּבּרו של המחר טמון בחיקו של האתמול. כוונתי לסכנות החמורות לבטחוננו. עוד בראשית הישוב היו מתישבינו המעטים צריכים להתגונן מפני שכניהם המרובים. ועם תקומת המדינה ראינו ההיקף החדש של בעיית־בטחוננו, – קמו עלינו שש מדינות שכנות: מצרים, סעודיה, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון. התגברנו על כל אויבינו. אולם אל נשלה נפשנו: עוד לא טעמנו מלוא הסכנה. אנו אומה קטנה בארץ מצערה; לעומתנו עומדים עמים, המונים קרוב לשבעים מיליון נפש ותופסים שטח רצוף אחד, הגדול משטחן של ארצות־הברית באמריקה, שטח גדול פי 575 מגודלה של מדינת ישראל. גוש עצום זה משתרע מדרומה של תורכיה על פני כל המזרח התיכון עד המפרץ הפרסי, וממזרח הים התיכון ועד האוקינוס האטלנטי, לאורך כל אפריקה הצפונית. בקום המדינה הועמדנו לפני שש מדינות ערביות. מאז נוספה מדינה ערבית חדשה – לוב. מחר תקום מדינה שמינית, מחרתים – תשיעית, ואחר כך עשירית. בקצות גוף זה שוכנים עמים מוסלמים – תורכיה, פרס, אפגניסטן, פאקיסטן, אינודנזיה. מכל אלה רק תורכיה עומדת בקשרי ידידות אתנו, ופרס ספק מכירה בנו, ספק לא מכירה. אפגניסטן ופאקיסטן הולכות לפי שעה בעקבות החבר הערבי.

לפני כעשרים וחמש שנה היה לי בירור עם אחד מידידי בקרב המנהיגים הציונים מטיפוסם של “ציוני־הלסינגפורס”. הוא היה קרוב אז ברוחו לתנועת־הפועלים הארצישראלית, אבל חלק על דרכה הפוליטית בציונות. למה הקואופרציה עם ממשלת המאנדט? מנינו אז בארץ כמאה וחמשים אלף נפש או פחות. סיפרתי לו על הערבים בארץ ובארצות השכנות, ועל הסכנות הצפויות לנו מהתנגדותם. סיפרתי לו על הערבים בארץ ובארצות השכנות, ועל הסכנות הצפויות לנו מהתנגדותם. תיארתי לפניו מה עלול לקרות בארץ – מעין הדברים שקרו אחר כך ב־1929, 1936־9 ובמלחמת השחרור. כשמנהיג זה שמע חששותי אלה – אמר לי: אילו היו לי מחשבות כאלה הייתי יוצא מדעתי. הבינותי לרוחו של המנהיג הזה. ציוני שחי בגולה, במרכז יהודי רב־אוכלוסין, אינו יכול להרגיש בסכנות אלה, ואילו היה מרגיש בהן – היתה אולי אמונתו הציונית מתערערת ונהרסת.

אבל איש שחי בארץ ונפגש עם הערבים, בשדה, בעבודה, בשמירה, על ספסל הלימודים, בחיים המדיניים, וארץ־ישראל אינה בשבילו מושג אידיאולוגי אלא מציאות חיה נתונה במסגרת בינלאומית מסוימת, ומסתכל בשכנים ובעמים הסובבים אותנו בעין פקוחה, – לא יכול היה שלא לראות הסכנות הצפויות, וגם לא בא לידי שגעון, אלא להכרה הדוחקת שיש לאגוד כוח, להתבצר, להתחזק במהירות המכסימלית ולהתכונן לקראת כל אפשרות, גם המרה ביותר.

הכרה זו היתה לפני יסוד המדינה נחלת מעטים. אבל עכשיו, לאחר מה שקרה, לאחר מלחמת העצמאות, שגילתה גם הסכנה החמורה הצפויה לנו וגם היכולת הרבה הגנוזה בתוכנו, אין התנועה הציונית רשאית עוד להתעלם מראיית המצב כהוויתו, על סכנותיו הנוראות הנוראות ועל משימותיו הדחופות.

עם קום המדינה נסתיים המאבק עם ממשלת המאנדט. אנו עצמאיים בארצנו. אבל המערכה הבינלאומית שלנו לא נסתיימה. להיפך, היא לובשת צורה חדשה ומתנהלת ביתר עוז, ועל פני חזית הרבה יותר מתוחה וארוכה.

אנו חברים שווי זכויות במשפחת העמים החפשים, אבל עדיין ישנם כוחות אדירים בעולם, גם מחוץ לערבים, אשר לא השלימו עם קיומנו היהודי בכל ועם קיומנו העצמאי במיוחד. אנו עם יוצא דופן, מטריד, מתמיה, מדאיג. מאות בשנים הכירו אותנו הגויים כשהיינו מפוזרים בתוכם ותלויים בחסדם, כשאנו בעיניהם ספק עם ספק לא עם, “ודתיהם שונות מכל עם”. ועכשיו כשהיינו למדינה עצמאית ונתקבלנו באומות המאוחדות, עדיין מדינתנו יוצאת דופן, ואינה דומה לכל שאר המדינות. כל מדינה אחרת – עמה יושב בתוכה, ומי שאינו יושב במדינה, אין לו שייכות אליה. במדינת ישראל אין הדבר כן. רק חלק קטן מהעם יושב במדינה, השאר מפוזר בכל קצווי תבל. חלקם עומדים להצטרף למדינה ולהתיישב בתוכה; וגם אלה שאינם עומדים לעלות – זיקתם למדינה היא גלויה ועמוקה.

עם היווסד המדינה הכרזנו: אין זו מדינתם של שש מאות אלף היהודים היושבים בתוכה; מדינה זו נועדה לכל העם, ושערי הארץ פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות, ומספר התושבים שנכנסו למדינה מאז היווסדה, זה רק ארבע שנים, גדול ממספר אלה שהיו בה לפני קום המדינה ובשעת היווסדה.

וכשם שאנו עם יוצא דופן – כך גם ארצנו אינה סתם ארץ, כאחת הארצות, אלא תופסת מקום מיוחד בהיסטוריה האנושית ומעמדה הגיאוגרפי הוא יחיד במינו, ומאות מיליוני בני־אדם יש להם זיקה דתית לארץ זו. ובירת ישראל – היא עיר עולמים, והמעשים שנתרחשו בתוכה לפני עשרות יובלות עודם חיים בנפשם של מיליונים, וכוחות אדירים מאורגנים, שרשתם פרושה על פני כל כדור הארץ, דואגים לכך שמאורעות אלה לא יוסחו מן הדעת, והמאבק ההיסטורי של עם ישראל טרם נסתיים, יתכן שהוא רק מתחיל. זהו מאבק רעיוני, רוחני, תרבותי, מדיני, ואם ניתקף שוב – גם צבאי; כמאבק הזה לא היה לנו כל ימי נדודינו, והתנועה הציונית לפני קום המדינה לא עמדה בו עדיין, לא עמדה אפילו על טיבו, מהותו, היקפו וחומרתו.

יש לתנועה ציונית עבר עשיר ונהדר במאבקה הרעיונית בקרב העם, במערכותיה המדיניות על הבמה הבינלאומית, כלפי ממשלת המאנדט, חבר־הלאומים, או"ם – בפעולה המבורכת בארץ ובטיפוח הישוב ופיתוחו. חמישים שנה פעלה התנועה הציונית בשלושת הממדים האלה, והיה שכר לפעולה. והנה באה סערה היסטורית, – ובסערה זו קמה מדינת ישראל, וסדרי־בראשית בתנועה הציונית ובעם היהודי נשתנו ונהפכו על פניהם. לא מאבק פנימי בעם, לא מערכה מדינית כלפי ממשלת המאנדט, לא עליה בסרטיפיקטים ורכישת קרקע בדונמים, אלא קיבוץ גלויות כאשר לא ידעה עדיין ההיסטוריה היהודית וגם בימי יציאת מצרים וגם בימי שיבת בבל; שחרור כל אדמת המדינה ובנין הארץ בקצב ובממדים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת, וחומרת בעיית הבטחון העלולה להחריד לב אריה.

הרגלי המחשבה, דרכי הפעולה, המידות והממדים של הציונות מתמול־שלשום לא יסכנו עוד. בחיתולי תינוק אין מכסים מערומי אנשים בוגרים. והמשל אינו דומה לנמשל. ילד גדל לאטו, וכמעט שגידולו לא ניכר אלא לאחר זמן רב. עד הקמת המדינה גדל הישוב אף הוא, צרכיו רבו מיום ליום, אבל הריבוי היה מדורג ואיטי, והתנועה הציונית אף הוסיפה כוחות לאט לאט.

והנה פרצה מהפכה. בן לילה – בליל חמישה־עשר במאי 1948 – נשתנה הכל. והשינוי היה כמותי ואיכותי כאחד. נפלה מהפכה במידות ובקצב, ביחסים ובנסיבות, בדחיפות ובמאמצים, בתביעות ובצרכים, באפשרויות ובקשיים.

המחשבה הציונית לא הדביקה את ההתפתחות המהפכנית. ואם יש מבוכה בשורות הציוניות, המבוכה נעוצה בפיגור זה, ולא ביחסי המדינה והתנועה הציונית.

הועמדנו לפתע פתאום לפני שלוש משימות אדירות שלא שיערו ותיקי התנועה: קליטת מאות אלפי עולים ומיזוגם, יישוב מיליוני דונמים שוממים וריקים, ובטחון מדינה קטנה העומדת על הר געש ענקי. ויש הכרח לגבר חיילים, להחיש בנין, להאדיר כוח.

הגיעו ימים גדולים וקשים. בוצעו עלילות כבירות, ועלילות גדולות מהן מצפות לנו מחר. התגברנו על סכנות חמורות, וסכנות איומות מאלה צפויות לנו. אבל גדל כוחנו – ומעתה תישען תנועתנו על שנים: על המדינה ועל העם. בשניים אלה כל מבטחה של הציונות ועתידה. אל פחד מיהודים. העם היהודי לא הכזיב גם בימי הגלות המרים ביותר, כשאפסה לכאורה כל תקוה. הוא לא יכזיב עכשיו, כשקמה מדינתו; העם אוהב אותה, מאמין בה ורוצה ביקרה.

המדינה סילקה את המחיצה שבין הציונות ובין העם. בביקורי באמריקה לפני שנה דיברתי אל המוני ישראל, לרבבות ולמאות לאפים בכל מרכזי היהדות האמריקנית; דיברתי על קיבוץ גלויות, על יישוב הנשַמות, על המשימה של צבא־הגנה לישראל, ועל הכרח של שותפות נאמנה בין המדינות ובין העם היהודי כולו. והמוני ישראל הקשיבו, הבינו ונענו. והיה מוזר ותמוה כשאחד הציונים האמריקנים שאל אותי: מדוע לא דיברתי אל העם על הציונות. הרי מודה ומתוודה שאיני יודע ציונות מחוץ לשלוש המשימות שהזכרתי – וגיוס העם למענן. בלי גיוס העם למען קיבוץ גלויות ובנין הנשַמות ובטחון המדינה, אין הציונות אלא מלה שנתרוקנה מתכנה.

לפני המדינה היתה הציונות סיעה עממית של מתנדבים, ואם כי היתה מיעוט בעם נשאה במשך יובל שנים דגל התקומה בגאון, נאבקה עם מתנגדים בפנים, נפתלה עם כוחות בחוץ, התחילה פעולתה הישובית עוד בימי התורכים והרחיבה המסגרת בימי המאנדט מתוך מאבק מדיני מתמיד.

הימים האלה עברו לבלי שוב. המשימה הציונית מעכשיו תלויה בשנים אלה – במדינה ובעם כולו. רק בעזרת השנים נעמוד בפני הסכנות ונוכל למשימה, הציונות של היום היא ציונות המאמינה בעם, נאמנה למדינה, ומוכנה לגדולות ולנצורות.