כ"א בשבט – 6 פברואר 1953
בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל
אתחיל מהצעות מנוסחות:
א. תרבות ישראל, יסודות המדע, עבודה חקלאית או מלאכה, אהבת המולדת, טיפוח תכונות חלוציות ושאיפה לצדק חברתי ולאחווה יהודית ואנושית – על אלה יושתת החינוך בכל בתי־הספר הממלכתיים, כתכנית החובה.
ב. כל בתי־הספר של זרם העובדים והכלליים וכן בתי־הספר של המזרחי והאגודה (במידה שירצו בכך), ייהפכו לבתי־ספר ממלכתיים, ותכנית לימודיהם ושיטת חינוכם יושתתו על המינימום שבסעיף א'.
ג. לילדים שהוריהם רוצים בחנוך דתי יועמדו לרשותם בתי־הספר הממלכתיים של הפשט הדתי, המזרחי והאגודה (אם לא ייהפכו לבתי־ספר פרטיים או נתמכים), לפי תכנית לימודים המכילה מינימום חובה, בשמירת אורח־חיים דתי, ובתוספת לימודים מסוימים לפי רצון ההורים, בפיקוחו של משרד החינוך.
ד. בהתאם לעיקרון שהוכרז עליו בקווי־היסוד לתכנית הממשלה ואוּשר בכנסת השניה, תינתן הזכות להורים הרוצים בכך לגוון את החינוך תוך קיום תכנית הלימודים המחייבת את כל בתי־הספר הממלכתיים. תכניות הגיווּן תאושרנה על־ידי שר החינוך והתרבות אחרי התיעצות עם ועד החינוך של המדינה.
ה. הפיקוח על כל בתי־הספר יהיה בידי משרד החינוך. בתוך מערכת־הפיקוח הכללית במשרד החינוך יוקם ענף דתי שיפקח על אורח־החיים הדתי בבתי־הספר הדתיים.
ו. פעולתה החינוכית של הסתדרות העובדים תרוכז בטיפוח החינוך המקצועי והתיכון ביסוד גני־ילדים בשכונות־עוני כל זמן שהמדינה אינה עושה זאת.
בעיית־החינוך האמיתית במדינת ישראל אינה זו שמעסיקה אותנו – זרמים או לא זרמים, או זרמים בשם חדש, כפי שרוצים חברים אחדים; בעיית החנוך של המדינה היא בעיה של רבבות ילדים ונערים שאינם מקבלים כל חינוך, והיא בעיה של מאות ואלפים מורים שאינם ראויים לאצטלה זו; וחלק גדול של הדור, ביחוד ילדי העולים, אינו מקבל חינוך הראוי לו. ואין למדינה אמצעים כספיים וכוח־אדם למאמצי החינוך הדרושים לנו. זוהי בעיית החינוך. אבל בעיה זו אין בכוחה, לצערי הרב, להסעיר הרוחות ולדרבן המפלגות ולגייס מתנדבים. ולכן לא אטפל אני בבעיה זו פה, אלא בשאלות הנדונות כאן – משטר של זרמים או חינוך מפלגתי.
אין לי ספק בכנותו של הח' שפר, האומר שלבו שלם עם ביטול הזרמים. אבל אני שומע גם החלק השני של דבריו, כי הוא רוצה בתנועות חינוכיות שיכוונו את החינוך; ואני חושש שאין זה אלא שם אחר לזרמים. לשתי משאלות מתנגדות אלו הוסיף הח' שפר שאלה: ־ מה יעשו אלה הרוצים מעמדות? איך יעשו זאת על־ידי בית הספר? והוא מבקש תשובה לשאלה. ואנסה לתת תשובה פשוטה וישרה לשאלה הפשוטה והישרה: אין זה מתפקידו של בית־הספר היסודי להקים חברה ללא מעמדות. אין לדרוש מבית־ספר יסודי מה שאין בכוחו לתת. הלואי שיתן מה שעליו לתת: להקנות לנוער בגיל הרך ערכי־יסוד הדרושים לכל ילדי העם. את המהפכה הסוציאליסטית יעשו המבוגרים. שום משטר של זרמים, בין שיקראו לו בשם משטר זרמים ובין שילבישו אותו מחלצות אחרות – לא יתן לנו עם עובד ללא מעמדות, אלא יעכב את התהליך הקשה של התהוות־עם; משטר הזרמים לא יתן אפילו מעמד מאוחד, מעמד ללא פילוגים וללא פירודים. בעין־חרוד נתחנכו כל הילדים על טהרת זרם העובדים, ואני כובש פני בקרקע בכל פעם שאני קורא בעתונות על מאורעות עין־חרוד. היו כמה כשלונות לתנועתנו, ואיני יודע כשלון יותר מר ומכאיב מכשלון זה. כאן היה ללא רק בית־ספר על טהרת זרם העובדים; כל תושבי המקום, מייסדיו ובוניו חיו וחיים בקומונה – ועכשיו אין הם יכולים לאכול יחד במטבח המשותף. ואל תתלו הקולר בבית־הספר.
אל תדרשו יותר מדי מבית־הספר. הוא אינו מגשים לא סוציאליסם ולא ציונות. בלי העליה לא תתגשם הציונות, גם אם יהיו לנו בארץ בתי־ספר למופת; ובלי תנועת פועלים מלוכדת ולוחמת לא יתגשם הסוציאליסם. אהיה האחרון לשלול חשיבותו של בית־הספר, אבל בית־הספר הטוב ביותר לא יתן יותר משהוא מסוגל לתת. ואין מתפקידו של בית־הספר היסודי לתת לנו מהנדסים וחימאים וקציני־צבא ומנהלי־עבודה, אלא את היסודות הראשונים של החינוך האנושי והיהודי. בית־ספר גבוה יחנך רופאים, והמעמד העובד ביצירתו ובמלחמתו יתן לנו חברה חדשה. ושאלתו של הח' שפר אינה ענין לבית־ספר בכלל, אפילו תיכוני וגבוה. איני מאמין שהחינוך בבתי־הספר בכל שלביו יכול לפתור כל הבעיות המדיניות והחברתיות. זוהי אשליה, לדעתי, אם כי טוב הוא הרצון שיש מאחוריה. בית־ספר טוב הוא מכשיר מועיל ומבורך, אבל מוגבל ומסויג בהשפעתו, ואל נתלה בו תקוות שאינו יכול בשום אופן לקיים.
לנו יש דמות של אומה שאנו רוצים לעצב; אולי לא בכל הפרטים ברורה לנו הדמות, ואולי לא כולנו שותפים בראיית הפרטים, אבל באופן כללי יש לנו דמות ברורה איזו אומה אנו רוצים לעצב בארץ הזאת. ולעיצוב דמות האומה הזאת דרושים הרבה מכשירים ומפעלים: דרושה התישבות, דרוש כיבוש הים, דרוש שלטון על הטבע, דרושים הישגי המדע, דרוש קיבוץ גלויות ומיזוגן, דרושה אחדות העובדים, דרוש כוח פועלי שידריך את המדינה, ועדיין לא מניתי הכל. אין אנו מעמידים הכל על הפעולה המקצועית, ולא על הפעולה המשקית, וּודאי לא על הפעולה הפוליטית, אם כי כל אחת מהן חיונית. אחד הכלים לעיצוב דמות האומה הוא החינוך, והשלב הראשון בחינוך הוא בית־הספר היסודי, מכשיר חשוב ויקר, ועלינו לקבוע בבהירות מה הם הערכים שבית־הספר היסודי חייב להעניק לתלמידיו. ניסיתי לעשות זאת בסעיף הראשון של הצעותי; אולי יש משהו להוסיף או לגרוע ־ אבל זהו הדבר שעלינו לעשות, ועלינו לעשות בכל בתי־ הספר לילדי העם, בלי יוצא מן הכלל.
אנחנו שוללים כל גישה ותפיסה טוטאליטרית, ואין אני רוצים בית־ספר טוטליטארי. אמרנו שיש להורים הזכות לגוון חינוך ילדיהם, אבל אל נכניס חזרה, דרך הגיווּן, את משטר־הזרמים. מהו הרע במשטר זה ומדוע אנו מתנגדים לו? אפשר להצדיק משטר הזרמים בשני נימוקים, באחד משניהם או בשניהם יחד. נימוק אחד – אקרא לו בברוטליוּת: נימוק של קאַסטה. יש ילדים מיוחסים, ילדי עובדים, שצריכים לקבל חינוך מיוחד להם, ואין לערבב אותם עם ילדים אחרים שלא זכו להיות בנים להורים עובדים. איני יודע עד כמה נימוק זה פעל ביודעים, אבל איני בטוח שלא פעל בלא־יודעים. פועלי ארץ־ישראל ראו עצמם, ולא בלי יסוד, כאריסטוקראטיה מוסרית בישוב. והיה נימוק שני: תכנית לימודים הולמת חזוננו ההיסטורי. תביעה זו אני מקבל, אבל איני מבין למה זה תחייב משטר של זרמים. אם יש ערכי־יסוד שיש להקנותם לכל הנוער, ולא לבני זרם אחד. איני יכול להבדיל בין ילדי עובדים ובין ילדים אחרים. איני יודע כמה ממניחי יסודות תנועתנו היו ילדי עובדים. אולם יש לנו ערכי יסוד, שיש להקנותם לכל הילדים, ולא למיוחסים בלבד, ואני מאמין שיש ביכלתנו להשליט ערכי היסוד, שאנו מאמינים בהם בכל בתי־הספר, כשם שהשלטנו כמה וכמה ערכי יסוד בתנועה הציונית, ואני בטוח שנשליט אותם גם במדינה.
כלום עומד זרם העובדים על דגל אדום? איני סבור שבבית־ספר צריך להיות דגל אדום. איני סבור שיש לכך איזה ערך חינוכי שהוא. היסודות אשר עליהם צריכים להיבנות בתי־הספר – כל בתי־הספר בישראל – הם לדעתי: הכשרה חלוצית, אחוה יהודית ואנושית.
בית־הספר היסודי לא יוכל להקנות לילד תרבות ישראל, ולא מדע, אלא התחלות ראשוניות בלבד. גם בלימוד מקצוע עבודה מסופקני אם בית־הספר היסודי ישלים תפקידו. והוא הדין בטיפוח תכונות חלוציות ומוסריות. אָפיו של הילד אינו מתגבש אך ורק בכתלי בית־הספר. הלך הרוח בבית ההורים, השפעת הסביבה, דוגמת אישים ומפעלים מחנכים – לאו דווקא בבית־הספר – כל אלה ישפיעו על הדור הצעיר ויעצבו את דמותו. אבל בית־הספר נקרא להיות בית־היוצר הראשון לנשמת האומה. אנו רוצים לטפח במדינת ישראל אומה חדשה, והיא לא תקום מילדי עובדים בלבד, ואם באמת יש לנו תכנית־לימודים־וחינוך המסוגלת לעצב אומה חדשה, אומה עובדת ויוצרת ובת־חורין – נעשה תכנית זו לתכנית ממלכתית, לתכניתם של כל בתי־הספר במדינה. וכאן שואלים אותנו: הנעצור כוח? ואם השלטון יעבור לידים אחרות? אילו הייתי נוהג מנהג יהודי, הייתי עונה על שאלה זו בשאלה: מניין הבטחון שתוכלו לקיים משטר הזרמים? מי הבטיח לכם קיומו של זרם העובדים? אולם לא אענה בשאלה, אלא אשלול שאלה זו ביסודה. תנועה שאינה מאמינה בעצמה, בכוחה, בעתידה, תנועה שאינה מאמינה במדינה, בעם, בכלל – אינה ראויה ואינה מסוגלת לעמוד בראש העם ולעשות שליחותו ההיסטורית. מי שמפחד מהעם – העם יסטה ממנו. תנועתנו עשתה גדולות אך ורק באשר הזדהתה כולה עם שליחות העם, באשר האמינה בעם ושקדה לעשות רצונו ההיסטורי. תנועה שאינה מאמינה בעתידה ומגלה חוסר אמון בעם ובמדינה – אין לה תקווה, וכל התבדלות לא תציל אותה.
חושש אני שבקרב רבים מאתנו עוד חיים הרגלי־הגלות, אם כי הם דוגלים ברוממות המהפכה. הגלות נטעה בתוכנו אי־אמון לכל שלטון. היינו עם אופוזיציוני, כי לא היינו עם עומד ברשות עצמו. ועדיין רבים אינם מרגישים שאנו חיים במדינה יהודית. ומדינה יהודית פירושה – כלל יהודי עצמאי. בגלות היינו פרודות פרודות, וכל פרודה היתה תלויה במדינה זרה ועוינת. אנו עכשיו כלל, יחידה קיבוצית, לכל אחד מאתנו יש זיקה מחייבת לכלל האומה, והכלל הזה הוא עצמאי, עומד ברשות עצמו. הנפחד מכלל עצמאי זה?
מראשיתה היתה תנועתנו תנועה ממלכתית. החזון הממלכתי פעם בכל יצירתנו בנבטיה הראשונים והרכים ועד היום הזה. פועלי־ציון־שמאל לא האמינו בכלל, בעם ונפרדו מאתנו – ובמשך שלושים שנה היו עקרים וערירים. הנלך עכשיו בדרכיהם – לאחר שהם נוכחו בטעותם המרה?
אומרים לנו: אבל יש לכם שותפים, אינכם מנהלים את המדינה לבדכם. דבר זה הוא נכון, ועוד זמן לא נהיה לבדנו, נפעל במדינה מתוך שותפות בצורה זו או אחרת. העם בישראל אינו עדיין העם היהודי, והתמורה שחלה בישוב הקטן בארץ, התמורה העמוקה במבנה חיינו הכלכליים, החברתיים התרבותיים, היא לפי שעה רק נחלת חלק אחד, חלק קטן של העם, ־ זה שנתרכז בארץ, ואף כאן התמורה אינה שלמה, ושרידי הגלות לא אפסו עדיין אפילו בתוך חלקים של ציבור העובדים. אם נפטרנו מעבדות מדינית לא נשתחררנו עדיין מעבדות רוחנית שאחד העם קרא לה “עבדות מתוך חירות”. ועדיין אנו עומדים בראשית קיבוץ הגלויות, והשותפות היא הכרחית, ותידרש עוד זמן רב, ויש רק להצטער על שאינה מלאה ושלמה כפי שהיתה צריכה להיות, כפי שהיתה לפחות בתנועה הציונית, – והמדינה זקוקה לשותפות כוללת יותר מהתנועה הציונית, באשר משימותיה וקשייה גדולים לאין־שיעור מהמשימות והקשיים של ההסתדרות הציונית. ואין שותפות גדולה יותר מאשר בחינוך היסודי. האם לא נעשה ילדים אלה – לילדי עם אחד?! הלוחמים למשטר הזרמים לא זו בלבד שהם כופרים באחדות העם, אלא הורסים את אחדות־הפועלים. כלום אפשר במשטר הקיים לחנך ילדי אשדות־יעקב או גבעת־חיים בבית ספר אחד? ולא רק הפילוג בקרב הפועלים עושה פלסתר את דבר זרם העובדים. גם החינוך הדתי במשטר הזרמים הוא מפולג, ואיש האגודה לא ישלח ילדיו לבית־ספר של המזרחי, אם כי דת ישראל היא משותפת כאילו לשניהם. המאמין באחדות העם – יש לו רק עם אחד; המאמין בפילוגים – אין סוף לפילוגים. אנו עדים בארץ לשני תהליכים: גם לתהליך ההתמזגות וגם לתהליך ההתפוררות. היש ספק בדבר לאיזה תהליך חייב לשרת החינוך היסודי?
וכשם שיש לשלול משטר של זרמים כך יש לשלול חינוך טוטאליטרי. המדינה קובעת יסודות החינוך ומחייבת כל אזרח, כל הורה, כל מורה, וכל תלמיד, אבל גם ההורים וגם המורים הם שותפים לילדים ולחינוכם, ומבלי לערער את היסוד הכלכלי והמחייב של המדינה יש בידי ההורים והמורים גוון את החינוך, להרחיבו, לשכללו. אין המדינה אומרת: כזה ראה וקדש, ־ אלא היא קובעת מינימום של חובה, ובידי ההורים להוסיף ולגוון. המינימום הממלכתי הוא חובה על כל בתי־הספר ועל כל הילדים. הגיוון הוא רשות, ולא חובה, פרט ולא כלל. ובסעיף הראשון של הצעתי ניסיתי למַצות עיקרי מינימום־החובה: תרבות ישראל, יסודות מדע, עבודה, טיפוח תכונות חלוציות, אהבה לצדק, אחוה יהודית ואנושית. זה חובה על כל בתי־הספר, דתיים ולא־דתיים. הדתיים יוסיפו לזה הוראות להתפלל בראש מכוסה, “ארבע כנפות”, אורח־חיים דתי, לימודי דת. כל אלה אינם פוגעים בחינוך החלוצי, היהודי והאנושי שאנו רוצים לתת לילדינו. כל “אפיקורס” הוא חלוץ, ולא כל דתי סוחר בגזוז. נפגשתי בגרמניה במחנות העקורים עם חלוצים יקרים מבני אגודת ישראל, ואני רואה אותם בארץ חיים חיי קיבוץ ומקיימים כל מצווֹת השולחן־ערוך.
בבתי־ספר ממלכתיים, לאחר ביטול הזרמים, מובטחני שיהיה הבדל רב בין בית־ספר בישוב חקלאי ובין בית־ספר בעיר או במושבה, לא רק המורה מחנך. מה שעושה המציאות היומיומית בדגניה – לא תעשה שום הטפה בתל־אביב; אבל גם מייסדי דגניה לא נולדו בקיבוץ. ותכנית משותפת לשני בתי־ספר תתן תוצאות שונות אם המורים יהיו שונים.
עם ביטול הזרמים אנחנו רוצים שני דברים עיקריים: א) אחריות המדינה על בתי־הספר במקום אחריותן של המפלגות. ב) השלטת ערכי־יסוד תרבותיים, חלוציים וחברתיים בכל בתי־הספר. ההסתדרות עשתה גדולות בהרבה שטחים, אבל היא אינה יכולה לעשות מה שביכלתה של המדינה לעשות: להנחיל לכל ילדי העם את הערכים הדרושים, למען נהיה עם יוצר ועובד ובן־חורין. ביטול הזרמים אינו ביטול שם אלא ביטול מסגרת וזיקה מפלגתית שפוררו את העם והכניסו אנדרלמוסיה בחינוך. והקמת חינוך ממלכתי – אינה שינוי שם אלא שינוי תוכן: תוכן מאחד ומלכד. לא אחדות פורמאלית אנחנו רוצים – אלא אחדות־יעוד, אחדות של תרבות ומשימה, אחדות של אחריות הדדית ושל שליחות חלוצית, אחדות של כושר עבודה ואהבת הבריות. אנו רוצים בבית־ספר ממלכתי שישמש מנוף לליכוד העם ולבנין הארץ. אם ערכינו החינוכיים יש בהם ממש – נַקנה אותם לכל הילדים. איני יודע חובה וזכות גדולה מזו.
אם נצליח לעשות את הסעיף הראשון שקראתי בתחילת דברי לחוק המדינה, ועליו יושתת החינוך בכל בתי־הספר היסודיים – לא נבטל ערכים, אלא נעשה אותם לנחלת הכלל, ואין יעוד גדול מזה לתנועה העושה שליחותה ההיסטורית של האומה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.