א' באדר תשי"ג – 16 בפברואר 1953

בישיבה קפ"ט של הכנסת השנייה

שלושה ימים אחרי ההתפוצצות בחצר הצירות הסובייטית, שעליה הודעתי לכנסת ביום ג' שעבר, הגיש שר־החוץ של ברית־המועצות לצירנו במוסקבה איגרת, בה הודיע כי הוחלט להחזיר המשלחת הסובייטית מישראל, ודרש להחזיר המשלחת הישראלית ממוסקבה.

הממשלה שמעה על צעד זה של מעצמה אדירה בתמהון ובדאגה קשה; באיגרת שנמסרה לצירנו לא יכולנו למצוא כל הצדקה למעשה מדהים זה, כי הנימוקים שצוינו באיגרת אין בהם כל ממש עובדתי והנוהג הבינלאומי של ברית־המועצות עצמה סותר אותם.

הממשלה דוחה בכל תוקף את הטענה כי ההתפוצצות נעשתה כביכול בחיפוי המשטרה.

משרד־החוץ הציע כמה זמן לפני כן שמירת־משטרה בחצר הצירות, והציר הסובייטי הוא אשר דחה הצעה זו. חוסר משטרה בחצר בלי ספק הקל על ביצוע הפשע.

גם המשטרה בברית־המועצות אינה יכולה תמיד למנוע פשעים, וברוסיה הסובייטית נרצח ציר של מדינה זרה, והממשלה במוסקבה לא הטילה אחריות הפשע על המשטרה שלה.

התקפות על בתי צירויות אירעו בהרבה ארצות; אירעו גם התקפות על בתי צירויות סובייטיות, וממשלת ברית־המועצות לא ניתקה בעקבותן יחסיה הדיפלומאטיים. נציין כדוגמה רצח הציר הסובייטי בוארשה בשנת 1927, הנחת מוקש בצירות הסובייטית, באותה וארשה בשנת 1930, התקפת הצירות הסובייטית בריגה בשנת 1926 – ולא נותקו היחסים הדיפלומאטיים.

מיד לאחר היוודע דבר ההתפוצצות – פירסמה הממשלה בפומבי הבעת שאט־נפש להתנקשות הפושעת שפגעה במדינת־ישראל הרבה יותר משפגעה בברית־המועצות, ומשרד־החוץ הביע לצירות צערה העמוק והתנצלותה של הממשלה על הפשע המתועב, והודיעה על נכונותה של ממשלת ישראל לשלם פיצויים תמורת הפגיעות והנזקים שנגרמו. אולם האיגרת הסובייטית קבעה, כי הבעות־הצער האלו באו רק לטשטש את עקבות המתנקשים ולהתחמק מאחריות למעשה, והן עומדות בסתירה עם ההסתה למעשי איבה נגד ברית־המועצות הנעשית על־ידי עתוני מפלגות הממשלה, חברי הממשלה והכנסת, ובאופן מיוחד הוזכר בקשר זה נאומו של שר־החוץ הישראלי בכנסת ביום 19 בינואר, שבו הסית, לפי האיגרת, באופן גלוי פעולות איבה נגד ברית־המועצות.

אין אף צל של אמת בהגדרה זו של נאום שר־החוץ. אף מלה אחת ואף רמז אחד אין למצוא בנאום שיש בהם במישרין או בעקיפין הסתה לפעולות־איבה נגד ברית־המועצות.

שר־החוץ דחה בנאום זה – וחובתו המדינית והמוסרית היתה לעשות זאת – העלילות שפורסמו בעתונות הסובייטית על רופאים יהודים, שביצעו, כביכול, מעשי־רצח נתעבים ומזעזעים בשליחות של מוסד יהודי גדול ומהולל של יהודי אמריקה ושל הציונים בעולם. בצדק הודיע אז שר־החוץ, כי ממשלת ישראל לא תוכל להחריש כשמישהו עושה נסיון לנאץ שם היהדות. אין אנו מוכנים לקבוע נוהג בישראל, שנאשמים יודו על חטאים שלא חטאו, ואין אני מכיר תנועות יותר טהורות בעולם מתנועת־התחיה והתקומה של העם היהודי הידועה בשם התנועה הציונית, ואין הרבה מוסדות בעולם הראויים יותר לתהילה ולהוקרה ממוסד ה“ג’וינט”, על פעולתו האנושית לעזור ליהודים עקורים ומדוכאים ועשוקים בכל הארצות ובתוכן גם בארצות הדמוקראטיה העממית.

אולם באותו נאום קבע שר־החוץ כי “ממשלת ישראל ראתה תמיד ביחסי הידידות עם ברית־המועצות נכס יקר”, והביע גם בזאת דעת הממשלה והעם בישראל.

כמו כן מחוסרת כל שחר הטענה, שהעתונות בארץ וחברי ממשלה וכנסת מסיתים לפעולות איבה נגד ברית־המועצות.

אין מדינה בעולם שחרדה יותר ממדינת־ישראל, לשלום בעולם, לשלום בקרב כל העמים ללא יוצר מן הכלל; והיא חרדה לשלום גם מפני מורשתה היהודית המצווה על כך, גם מפני מעמד העם היהודי בעולם המפוזר גם במזרח וגם במערב, וגם מפני צרכיה החיוניים של מדינת־ישראל לפתח ארצה ולהשריש בתוכה המוני העולים – דבר שאפשר לעשותו בהצלחה רק בתנאי שלום בעולם.

אבל בישראל שמורה הזכות לכל אזרח להגן על אידיאולוגיה חברתית ומדינית הנראית לו, וגם להתנגד לכל אידאולוגיה חברתית ומדינית הפסולה בעיניו.

אין כל יסוד לטענה באיגרת, כאילו בישראל לא קיימים התנאים לפעולה דיפלומטית נורמאלית של המשלחת הסובייטית. משלחת זו, הובטחה לה במדינתנו חירות פעולה אשר לא עלה על דעת משלחתנו במוסקבה לתבוע זאת.

לא ידוע לנו, כי ממשלת ברית־המועצות תלתה באיזה ארץ שהיא קיום קשריה הדיפלומאטיים בתנאי שלמפלגה הקומוניסטית באותן הארצות יימסרו מונופולין להסברה מדינית וחברתית ולהערכות בינלאומיות. כמו בכל הארצות ששולט בהן חופש המחשבה והדיבור, מותר בישראל להסביר השלילה של האידאולוגיה הקומוניסטית והנזק של משטרים טוטאליטריים. יתר על כן: מדינת־ישראל שומרת לעצמה הזכות להגן להלכה ולמעשה על משטרה הדמוקראטי, על יעודה הציוני ועל חירות המחשבה והדיבור של אזרחיה.

אבל ממשלת ישראל נקטה כל הזמן ותוסיף לנקוט בקו שלא להתערב בענינים הפנימיים של מדינה זרה, ואדיר רצוננו לקיים מדיניותנו המוצהרת והמאושרת על־ידי הכנסת, והיא: “לטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”.

אין אנו יכולים למצוא כל הצדקה לניתוק הקשרים בשום דבר שנעשה על־ידי אזרחי ישראל וממשלתה. אין אנו יכולים למצוא גם תקדים לניתוק זה בנוהג של ממשלת ברית־המועצות כלפי מדינות אחרות, המקיימות כמונו משטר דמוקראטי.

לצערנו אין אנו יכולים לראות באיגרת שנמסרה לצירנו במוסקבה, אלא צעד נוסף במסע קטרוגי־האיבה נגד מדינת־ישראל, נגד התנועה הציונית ונגד היהדות בעולם, שנמשך בעתונות הסובייטית זמן רב, ושהפך להפגנת־איבה רשמית במשפט סלאנסקי בפראג ובעלילות שנתפרסמו במוסקבה בים 13 בינואר וההולכות ונמשכות מאז בלי הרף.

מסע־איבה זה וניתוק הקשרים עם מדינת־ישראל, קשה ליישב אותם אם המדיניות המוצהרת של ברית־המועצות על זכות ההגדרה העצמית של כל העמים ועל הצורך לחזק השלום בעולם.

ממשלת ישראל מצהירה שוב, שעם עמידתה האיתנה והבלתי־מעורערת בפני נחשול העלילות והשיטנה נגד היהדות והציונות ומדינת־ישראל, היא מוכנה גם להבא לשתף פעולה עם כל מדינה בעולם הנאמנה לשלום בינלאומי – יהא משטרה הפנימי אשר יהיה – כשם שהיא מוכנה לשמור, כעל בבת־עינה, על משטרה הדמוקראטי ועל יעודה הציוני.

ממשלת ישראל רואה חובה לעצמה, לאחר הצעד התמוה והמצער של ברית־המועצות, להכריז שוב, ובהדגשה יתרה, שלא תסבול כל מעשי אלימות וארגונים לשם אלימות מאיזה צד שהוא ובאיזו צורה שהיא, גם אם מעשים וארגונים אלה ילבשו מחלצות של “פאטריוטיסם” או “קידמה” או ידלגו בסיסמאות אחרות, והממשלה תשתמש בכל הסמכויות החוקיות שבידה לעקור מן השורש כל נסיון של התפרעות ועשיית־דין לעצמו, תעניש קשה כל עשיה ונשיאה של פצצות, כל השתמשות בנשק בניגוד לחוק, כל נסיון לשריפת חנויות ספרים, חבלה במכוניות, הפרעה בכוח בחופש הדיבור, ומעשי חבלה אחרים לשם הפחדה, נקמה או איזה מטרה שהיא, כשם שתמנע בחוזק יד כל פגיעה בבטחון המדינה וכל מתן יד להסתה אנטי־יהודית באיזו צורה שהיא וכל שיתוף פעולה עם אויבי מדינת־ישראל והעם היהודי.

לא אצא ידי חובתי המוסרית, אם לדברים שאמרתי בשם הממשלה כראש־הממשלה, לא אוסיף כמה דברים בתואר יותר צנוע ויותר ותיק, אך יותר חשוב ונעלה בעיני: בתואר של בן העם היהודי.

במסעו הארוך של בימת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה על־פני רוב ארצות תבל במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, נתקבל עמנו בלי הרף בגילויי שנאה ואיבה, עלילות וקטרוגים, רדיפות וענויים, השמדות וטביחות – ורוחו לא נפלה וידיו לא רפו, ואמונתו לא נשברה, ומתוך גבורה נפשית עילאית קיים יחודו ויעודו.

השנאה והאיבה במשך אלפי שנים פשטה צורה ולבשה צורה. אבל תכנה לא נשתנה בהרבה, ותמציתה כלולה בשיטנה של אחד באויבינו העתיקים:

"יֶשְׁנוֹ עַם־אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת

מַלְכוּתֶךָ, וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכָּל־עָם, וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ

אֵינָם עוֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין־שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם".

במה לא נאשמנו במשך כל הדורות מאז ועד היום, ועל מה לא ניגר בלי הרף דם יהודי? ועוד צועקים אלינו דמיהם של המיליונים אשר נטבחו ונשרפו על־ידי התליינים הנאציים ובני־בריתם בארצות שונות באירופה, ועדיין בארצות אלה מפעפעת בגלוי ובסתר משטמה של דורות נגד “העם המפוזר והמפורד”; וכל ליבוי המשטמה הזאת, באיזה צורה שהיא, עלול לשובב נפשות ולרכוש אהדת המונים אפלים; ומשטרים שאינם מקובלים על עמים, נוהגים בכל התקופות ובכל הארצות ללבות המשטמה האנטי־יהודית ולהציג לראווה מפלצת ה“פושע” היהודי בצורות שונות ומשתנות המתאימות לאותה הסביבה ולאותה התקופה.

איני יודע אולי בדיוק ובמלוא המידה מה הם המניעים והכוונות של המסע האנטי יהודי שהחל בפראג ונמשך בכל האמצעים האדירים של משטר טוטאליטרי בהרבה ארצות אחרות, אבל כיהודי למוד נסיון מר וארוך, איני יכול שלא לדעת התוצאות האיומות והמחרידות של מסע אנטי־יהודי בשביל מיליונים של בני עמנו – שארית יהדות אירופה, ואולי לא רק בשבילם.

ואני חייב להשמיע דווקא מפה, מהמעוז היחיד והמיצער של חירות ועצמאות יהודית, אזהרה ותביעה להמוני היהודים בעולם, וגם למצפון האנושי באשר הוא – והוא ישנו בכל ארץ ובכל אומה – וגם לשליטי המעצמה האדירה של ברית־המועצות:

מסע אנטי־יהודי – ויהיו נימוקיו הפנימיים אשר יהיו – נושא בחובו סכנה איומה לשלומם, כבודם וחייהם של מיליוני בני־אדם רק באשר הם יהודים.

אם יש יהודים שאינם רצויים בברית־המועצות ובארצות הדמוקראטיה העממית – תנו להם, לכל הרוצים בכך, לצאת ולהצטרף לבוני המולדת היהודית, העתיקה והמתחדשת, אשר ברית־המועצות בשעתה יחד עם מדינות אחרות, גדולות וקטנות, במערב ובמזרח, עזרה להפוך למדינה עצמאית וריבונית.

בהרבה ארצות נאלמו היהודים מתוך אונס, בתי־הספר שלהם נסגרו; אף עתון יהודי אחד אינו מופיע בכל רחבי ברית־המועצות; ורק למתכחשים לעמם ולכבודם האנושי ניתנה שם זכות הדיבור.

אל ישתתק גם קולה של היהדות בארצות, שבהן היא רשאית להשמיע מחאתה בגאון־אדם ובנאמנות יהודית נגד הדיבות והעלילות הניתכות על מדינת־ישראל, על הציונות – תנועת השחרור והתחיה של העם היהודי, – על היהדות, ארגוניה, אישיה, מלומדיה ומנהיגיה במזרח ובמערב.

ואל ידום הפעם קול המצפון האנושי. הרעה אשר תגע במיליוני יהודים תפגע כמגיפת־דבר גם בהמוני עמים אחרים.

ולשליטי ברית־המועצות אני קורא בכל הצניעות הישראלית ובכל התוקף היהודי: קיימו גם ביחס לישראל וליהודים את הצהרותיכם על זכות הגדרה עצמית ועל אחווה ושלום בין כל העמים.

יישמע קול המצפון האנושי בעולם ואל יכזיב.