כ“ו באדר תשי”ג – 13 במארס 1953

באסיפת העתונאים באולם המוסיאון, בתל־אביב

חברי העתונאים!

לא בלי היסוס אני בא לדבר לפני עתונאים, אם כי היו"ר כבר גילה סודי, שלפנים עסקתי בעצמי בעתונות, ואולי עוד אשוב גם בעתיד למלאכה זו. והסיבה להיסוסי היא פשוטה: מה אפשר לספר לעתונאים – והם לא ידעו?

אתם מקור כל החדשות, אתם יודעים כל אשר היה, ולפעמים גם אשר לא היה, ואתם גם מסבירי החדשות ומכווני דעת־הקהל. ואם בכל זאת העזתי לבוא הנה, אין זאת באשר אני יודע מה שאתם לא יודעים, אלא באשר אני רואה הדברים אולי קצת אחרת מאשר אתם רואים אותם.

הדברים שמעסיקים אותי – אינם תמיד מעסיקים את העתונות, וכמעט שלא מופיעים אף פעם בכותרות.

איני מתעניין כל כך בדברים יוצאי־דופן, במקרים סנסציוניים, במעשי פשע ושערוריה ובאנשים מתמיהים, הזוכים לכותרות שמנות בראש העתונים. אלא אני מתעניין בעיקר בגורל אנשים תמימי־דרך, צנועי הגות ועלילה, העושים מלאכתם יום יום בפשטות ובענוות־אלם, ואשר עליהם אמר המשורר שהם ממעטי דברים ומרבי תפארת.

אני עוקב אחר אנשים, שאינם קופצים מקומה ג' או ד', אלא הולכים ברגל יום יום לעבודתם בשדה, בבית־החרושת, במחנות־הצבא, במשרדים, בנמל, ובמקום־עבודה אחר.

חרד אני לא רק לתינוקות ולילדים, שעקבותיהם נעלמו, וכל המשטרה קמה על רגליה לחפש אותם ולגלות מחבואם, אלא לסתם ילדים ההולכים בשקט לגן ולבית־הספר ללמוד תורה ודרך־ארץ.

קרובים לי פקידים ועובדי מדינה, ששמם אינו מופיע בעתון כמועלים בשליחותם, אלא הם עושים מלאכתם באמונה, במסירות ובסבר פנים יפות, אם כי לא תמיד הם מקבלים שכרם בזמן.

אני מתעניין במורים לא בשעה שהם מכריזים שביתה, אלא בימים ובחדשים שהם מרביצים תורה לילדי ישראל משתלמים למען העלות רמתם החינוכית.

לבי נתון לפעולה השקטה והמתמדת של צבא־הגנה לישראל, לא בשעת סכסוך, אסון או בתמרון, אלא בזמנים כתיקונם, במידה שהם כתיקונם, ואלפים ורבבות מבני ישראל ובנותיה מלמדים ידם קשת ועברית וגבורה וסדר ואהבת מולדת.

ולפעמים, כשיש פנאי, וזה לא מצוי תמיד, – אני מעיין בספר עתיק, שנכתב לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה ביהודה, ביוון, בסין ובהודו. ויש בספרים אלה סגולה נפלאה לשמור על רעננותם ואמיתם ויפיים במשך אלפי שנה, ויש גם ספרים כאלה חדשים, לא רבים אך גם לא מעטים, שנכתבו במאות השנים האחרונות, ואני בטוח שאחדים מהם ייקראו בעוד אלפיים או שלושת אלפים שנה.

ולבסוף אודה, לפעמים אני קורא גם בעתונות, ויודע מה שאתם כותבים וכיצד אתם מסבירים דברים, ולא תמיד אני יכול להסכים לכם. וכשאני רואה לפעמים בעתונות כותרות מרעישות, כאילו קרו דברים מדהימים אשר יהפכו גורל האנושות, והקוסמוס כולו עומד כביכול להשתנות, – אני מרכיב את אפי משקפיים מבהירים של סבתא אחת שבעת־ימים ורבת־ניסיון, אשר למרות גילה הרב היא שומרת על צעירותה ורעננותה, והיסטוריה שמה. ובהביטי דרך משקפיים אלה, יש שכותרות ענקיות על מאורעות מרבי־שאון נעשות פתאום קטנות וזעירות או גם נעלמות כליל; ויש דברים שאינם זוכים כלל להופיע בעתונות ושמם לא נזכר במאמרים ראשיים, נראים דרך המשקפיים האלה כבעלי ערך גדול ומכריע, והעין בוחנת הדברים מחדש אם הם אינם אלא קצף על פני מי־הניר, הקופצים ברעש גדול ונמוגים ונעלמים, בלי להשאיר אף שריד, או הם דברים יקרי ערך המרבים אשרו של אדם ומעלים האנושות לדרגה יותר גבוהה בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ותרשו לי לנגוע בשתי חדשות שאינן יורדות מעל דפי העתונות בזמן האחרון. שתיהן נתרחשו בבירות המעצמות הגדולות ביותר בעולם – בוושינגטון ובמוסקבה. תכנן דומה קצת זה לזה: חילופי גברא. במקום אחד בידי שמים, במקום שני – על־ידי בחירה חפשית של העם.

אני נזכר בנסיעתי למוסקבה לפני 30 שנה, בקיץ 1923. הלכתי לשם בשליחות הסתדרות העובדים, לתערוכה חקלאית בינלאומית, שסודרה אז בבירת רוסיה. עשיתי במוסקבה שלושה חדשים. מחולל המהפכה הבולשביסטית עדיין היה חי, ואף פעם לא הזכירו שמו של לנין מבלי שיצרפו אליו שני – שמו של טרוצקי. בכל מוסד ממשלתי, פועלי, ציבורי וגם פרטי, ראו יחד שתי תמונות: לנין וטרוצקי. זה היה שש שנים אחרי פרוץ המהפכה הבולשביסטית. בימי שהותי במוסקבה הופיע ספר “25 שנות ר. ק. פ.” – קובץ לתולדות המפלגה השלטת במשך 25 השנים האחרונות. הקובץ יצא על־ידי הוועד המרכזי וּ­ועדת ההיסטוריה של המהפכה האוקטוברית למפלגה הקומוניסטית הרוסית, ונדפס על־ידי “הגוס־איזדאט” – ההוצאה הממלכתית. בקובץ זה יש 11־10 מאמרים של לנין, 7־6 מאמרים של טרוצקי, 3 של זינובייב, 3 של בוכארין, מאמר אחד של קמיניב, מאמר אחד של ראדק, ועוד כמה מאמרים מאנשים פחות ידועים. אין בו אף מאמר אחד מהאיש שנפטר בזמן האחרון במוסקבה. קראתי במוסקבה הסטנוגרמות המלאות של כל הוועידות הקומוניסטיות מאחרי המהפכה – מהשביעית, במארס 1918, שבה נתקיים הדיון הגדול על השלום עם הגרמנים ועד הוועידה האחרונה בימי לנין, הוועידה השתים־עשרה. בוועידות אלה מופיעים כמרצים ראשיים לנין, טרוצקי, בוכארין; לא בכל הוועידות מופיע סטאלין בכלל, ובוועידות שהשתתף בהן אין הוא תופס אף פעם מקום בראש או בין הראשונים. הוא מרצה על בעיות ממדרגה שניה ושלישית. בוועידה הראשונה אחרי מותו של לנין – פותח את הוועידה קניניב, שהיה סגנו של לנין בממשלה הבולשביסטית.

הוזמנתי בימי היותי במוסקבה להשתתף בחגיגה הששית למהפכת אוקטובר שהתקיימה בכיכר האדומה. עיקר החגיגה היה מצעד צבאי גדול – וטרוצקי היה צריך לקבל את המצעד. משום מה לא יכול היה לבוא, וכשנודע הדבר לציבור שנאסף בכיכר – ניטל טעם החגיגה, כאילו פנה זיוה, פנה הודה; ובמקום טרוצקי קיבל את המצעד קמיניב.

כשהייתי במוסקבה נסתיימה כבר מזמן מלחמת האזרחים, והצבא האדם נחל נצחונו המלא, וכל העם ידע אז שיוצר הצבא האדום ומנהיגו היה טרוצקי, ומכאן השתלבותו המתמדת בשמו של לנין.

והנה לפני שנה קיבלתי מהצירות שלנו במוסקה (אז עוד היתה לנו צירות בברית המועצות, ואני מקווה שעוד תהיה) ספר־היסטוריה מקוצר של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. התענינתי לדעת מה כתוב על פרק הזמן שהיה ידוע לי מביקורי ומהספרות הקומוניסטית שקראתי בימים ההם במוסקבה, – כלומר שש השנים הראשונות של המהפכה כשעוד לנין היה חי. והנה לתמהוני הרב ראיתי שכל הדברים אשר קרו – לא קרו כלל וכלל, והדברים אשר לא קרו – קרו לפי ספר ההיסטוריה החדש. וראיתי שנתבדה כלל ידוע בתורה ההכרה ובחכמת ההיסטוריה האומר:

Quod factum est infectum esse neguit ובלשוננו פירושו: “מה שנעשה בעבר אי־אפשר שלא נעשה בעבר”. מספר ההיסטוריה החדש של תולדות הבושביסם ברוסיה, שנכתב על דעתו של סטאלין, נראה שזהו לאו דווקא. דברים שנעשו – מוצגים כאילו לא נעשו, ודברים שלא נעשו – מוצגים כאילו נעשו. אז ידע כל אחד שטרוצקי יצר את הצבא האדום ועמד בראשו, והוא גם הרצה באחדת הוועידות של הצבא האדום. בהיסטוריה החדשה אין לו כל חלק ונחלה במעשה זה. ולא עוד, אלא מתברר שהוא יחד עם בוכארין רצו עוד בשנת 1918 להשמיד ולמגר את המשטר הסובייטי בעזרת הצבא הגרמני, ומשום כך התנגדו לשלום בברסט־ליטובק. מתברר מהספר החדש שמעולם לא היה טרוצקי שני ללנין, אלא סטאלין, וזה היה עוד בחיי לנין.

כאן בלי ספק יש חידוש גדול בכתיבת ההיסטוריה, כי בכל ספרי היסטוריה שקראתי עד אז לא מצאתי דבר כזה.

כל ימי הייתי סבור שאפשר וגם יש צורך לשנות ההיסטוריה בעתיד. כך לימדה אותי התורה הציונית, כך לימדה אותי התורה הסוציאליסטית, אבל לא ידעתי שאפשר לשנות ההיסטוריה גם בעבר. וזהו באמת חידוש גדול ועצום, שלא נעשה אף פעם. ואין בדעתי לחלוק על בעלי הכותרות ולהתווכח אתם.

עודני מחזיק בכלל הישן כי מה שהיה היה, והעבר לא ישונה. אולם לגבי העתיד אני מנסה להביט על הדברים במשקפיים של הסבתא הצעירה, ונדמה לי שבזמן הקרוב לא יחול כל שינוי ניכר לא במשטר הפנימי ולא ביחסים החיצוניים של ברית־המועצות לגבי העולם.

איני יודע אם ניתוק הקשרים היה נעשה אילו חילופי־גברא במוסקבה היו באים שבועות אחדים לפני בואם, אבל אין לראות בחילופים אלה מאורע קוסמי, כפי שאומרות הכותרות בעתונים מסוימים, ואין כל הכרח שליפות האישיות במוסקבה ילֻוּווּ חליפות ותמורות ביחסי פנים וחוץ של ברית־המועצות.

גם השינויים בוושינגטון, אם כי אלה קרו לפני כמה חדשים, עודם מוסיפים להעסיק לא רק את העתונות שלנו, אלא את עתונות העולם. כאן בלי ספק חל שינוי; לא רק שינוי גברא, אלא מפלגה שעמדה בראש באמריקה במשך עשרים שנה ושינתה כמה דברים יסודיים בחיים הפנימיים של ארצות־הברית וגם קבעה מדיניות חיצונית חדשה, – ניטל השלטון מידיה, וההגה נמסר למפלגה אחרת.

וכשמביטים על שינויים אלה דרך אותם המשקפיים, אפשר לומר כמעט בוודאות גמורה, שהבדלנות האמריקנית שהיתה כל השנים נחלת המפלגה הרפובליקנית אשר ניצחה בבחירות האחרונות, – הלכה ללא שוב. הנשיא החדש, עד כמה שידוע לכל, רואה את קיומה, בטחונה ופריחתה של אמריקה תלויים בקיומם, בטחונם ופריחתם של כל הארצות החפשיות. הנשיא החדש מכיר את אירופה ובעיותיה מזמן שהיה המצביא העליון של צבאות בעלות־הברית שנלחמו בהיטלר.

היתה לי הזדמנות להיפגש בתום מלחמת העולם השניה עם המצביא שניצח את היטלר. הפגישה נתקיימה בפראנקפורט בגרמניה. ראיתי לפני אדם שיש לו הבנה עמוקה ויחס נפשי לסבלם של קרבנות היטלר. אני טיפלתי אז במחנה היהודים העקורים בגרמניה, ודנתי עם אייזנהויר על עתידם. איני סבור שתכונה יקרה זו נסתלקה מהאיש אייזנהויר לאחר שעלה למשרה הגבוהה ביותר בעולם החפשי – לנשיאות ארצות הברית. איני מכיר את כל היועצים והעוזרים של הנשיא החדש, שיקחו בלי ספק חלק רב בעיצוב המדיניות של המשטר החדש באמריקה. אבל מכיר אני אחדים מהם, וביניהם כאלה היודעים ומבינים היטב בעיותיה, צרכיה, יכלתה וחשיבותה של ישראל. הם אינם היחידים אשר יעצבו מעכשיו מדיניותה של אמריקה, ואני יודע שבחוגים רבים באירופה, וגם בתוכנו, יש דאגה רבה לעמדתו של המשטר האמריקני החדש בכמה בעיות־חוץ חיוניות גם לאמריקה וגם לעולם, ולא אקח על עצמי להגיד מה תהא המדיניות של המשטר החדש. אין לי הסמכות לכך, וגם איני בוש להודות כי אין לי הידיעה המספיקה. נדמה לי שהמדיניות החדשה טרם נתגבשה, אם בכלל תהיה מדיניות חדשה כלפי חוץ. אין ספק שיחולו שינויים כלפי פנים, אבל אין עניניה הפנימיים של אמריקה צריכים להטריד אותנו. לא כן עניני חוץ. אלה נוגעים לכל העולם, ונוגעים לנו לא פחות מלמי שהוא אחר. המפלגה השלטת, ויש בנידון זה להבחין בין המפלגה ובין האיש העומד בראשה, היתה לה – כאמור – מסורת של בדלנות. הנשיא קרוב יותר מבחינה זו למסורת של המפלגה הדמוקרטית. אולם למרות עמדתה הישנה של המפלגה הרפובליקני אין להניח שאמריקה תנתק עצמה מהזיקה ההדדית – ואני מדגיש המלים זיקה הדדית, ־ שקיימת בינה ובין כל הארצות החפשיות באירופה ובחלקי עולם אחרים. נדמה לי שרק אויבי אמריקה המושבעים יאחלו למשטר החדש, שינהג כלפי הארצות הקטנות והחלשות, – ולגבי אמריקה כמעט כל הארצות החפשיות הן ארצות קטנות וחלשות, ־ מנהג של ואַסאַלים. אין דבר שיתן יתר סיפוק, סעד וחיזוק לאויבי אמריקה מאשר עמדה כזו.

איני מניח אם כי איני יכול להגיד זאת בוודאות, שהאנשים המקיפים את הנשיא החדש ועוזרים לו, לא רק בביצוע המדינית אלא גם בעיצובה, לא יראו שיש זיקה הדדית בין כל ארצות העולם החפשי. ולא רק הארצות באירופה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה זקוקות לארצות־הברית, אלא גם אמריקה הצפונית עם כל כוחה האדיר, הצבאי והאינדוסטריאלי, זקוקה לארצות אחרות. קיימת זיקה הדדית, ואם אמריקה רוצה, כפי שאני מקווה, שכל הארצות החפשיות ישמרו על בטחונן ויסייעו להגברת השלום בעולם, הרי תצליח לעשות זאת אך ורק בדרך של שיתוף פעולה, כשותף ראשון במעלה, אבל כשותף שווה־זכויות, כוחו ויתרונו של העולם החפשי הוא בזאת שאין שום מדינה נותנת בו הוראות ופקודות לחברתה, אלא הן עובדות מתוך שיתוף פעולה וזיקה הדדית למען השלום בעולם. ודבר זה חל גם על ארצנו הקטנה והדלה.

אני מכיר אנשים רבי־ערך במשטר החדש המבינים היטב, שהעמים במזרח התיכון זקוקים לא לתוספת נשק, – אלא להשבחת תנאי־החיים, לתיקונים כלכליים, חברתיים וחינוכיים, והם יודעים היטב שהדבר העלול יותר מכל להבטיח יציבות ובטחון במזרח התיכון הוא שלום בין ישראל ושכנותיה, ובשורה הראשונה – שלום בין ישראל ומצרים.

נגעתי במלים אחדות בבעיות חוץ, כי יש לנו זיקה הדוקה לכל מה שמתרחש בעולם ובארצות קרובות ורחוקות, גדולות וקטנות. מיום שהוקמה מדינת ישראל נעשינו כולנו לאזרחי העולם, קוסמופוליטים בלע“ז. בלא מדינה יהודית היינו בכל מקום אזרחים חורגים, עכשיו אנו עם שווה־זכויות, ובעצרת או”ם אנו נתבעים לתת דעתנו על כל בעיות העולם, על יחסי עמים בכל חלקי תבל. אנו גם שייכים לעם מפוזר ומפורד, וכל מה שנעשה באחת הארצות נוגע בגורל עמנו. העולם שאנו חיים בו בתקופתנו זאת הוא עולם אחד, אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד, והצרכים היסודיים של כל עם הם בעצם דומים זה לזה והם: שלום, פריחה כלכלית, קידמה חברתית, שירותים ציבוריים מתוקנים.

אולם לא בעיות־חוץ עומדות במרכז חיינו. עם כל השתלבותנו המבורכת והמוכרחת במשפחת העמים בעולם כחבר שווה־זכויות, אסור לנו לשכוח אף רגע, כי ההיסטוריה היהודית לא תיעשה לא במוסקבה ולא בוושינגטון, ואני מעיז להגיד – אף לא בכנסת בירושלים, אלא בשדות ישראל, בבתי־חרושת שלה, בבתי־הספר, במחנות הצבא שלה. עובדי האדמה, התעשיה, החינוך והצבא – המה יעצבו את חיינו. גורלנו לא יוכרע ביחסו של תקיף עולמי זה או אחר אלינו, אלא בכושר עבודתנו בכפר ובעיר, בייצור שלנו בכל ענפי המשק, ברמת החינוך העברי, האנושי והחלוצי הניתן לנוער ולעם, ובכוח ובגבורה של צבאנו.

ועליכם, עתונאי ישראל, לטפח הסגולות והתכונות הדרושות לנו למען הגברת כושר העבודה ופריונה, למען האדרת הייצור ויעולו, למען העלאת רמת התרבות והיכולת החלוצית של הנוער, למען חיזוק כוחו וגבורתו של צבא־הגנה לישראל.

אם תעשו זאת ־ תמלאו יעודכם באמונה למדינת ישראל ולעם היהודי.