לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאל.

כִּי שָׂרִיתָ עִם אֶלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים – וַתוּכָל,

(בראשית ל"ב 29)

אֻמָּה זוֹ מְשׁוּלָה לָעָפָר וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים:

כְּשֶׁהֵם יוֹרְדִים – יוֹרְדִים עַד עָפָר,

וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים – עוֹלִים עַד לַכּוֹכָבִים.

(מגילה ט"ז)

מאבקו של עם ישראל מאז היותו ועד ימינו על קיומו, אחדותו ועצמאותו, מאבק נועז וטראגי, יחיד במינו בהיסטוריה האנושית, של עם קטן, בודד, מפוזר, מנודה ושנוא בקרב עמים רבים, ולא רצוי כמעט לכל האחרים, – מאבק זה כאילו הוכתר בנצחון עם תקומת מדינת־ישראל. בניגוד לכל הגיון של המציאות הממשית, ללא דוגמה בתולדות־העמים, למורת־רוחם של כוחות אדירים בעולם, מתוך התנגדות לוחמת, בנשק ביד, של כל הארצות השכנות, הוקמה על ידי שבי־ציון מדינה יהודית במקור־מחצבתה של אומתנו. לפי חוקתה היסודית ומשאת־נפשם של מייסדיה ובוניה פתחה המדינה לרווחה שעריה לכל יהודי, הרוצה להיפטר מחיי תלות בנכר ולהצטרף לבוני המולדת ולחיות חיי חירות וקוממיות עברית, והעם היהודי בכל רחבי התפוצות פתח אף הוא סגור־לבו באהבה וביקר למדינת־ישראל; וזה דורות לא ראינו אחדות יהודית כוללת, עמוקת־שרשים ורבת גיל וגאון, כזו שנתגלתה במלוא־אונה עם הקמת המדינה. הוויכוחים וחילוקי הדעות על הצורך והאפשרות או על הנזק והסכנה של “בית לאומי” ומדינה יהודית, אשר פילגו והסעירו למעלה משני דורות את בית ישראל – נשתתקו וחלפו. ציונים ולא־ציונים, חרדים וחפשים, שמרנים, ליבראלים וסוציאליסטים נתאחדו בשמחתם ובגאותם על מדינת ישראל. הישוב הקטן בארץ הפך לעם ריבוני. וכל יהודי בגולה שקצה נפשו בשעבוד ובנכר ורוצה לחיות חיים יהודיים עצמאיים – זרועות מדינת־ישראל פשוטות לקראתי ברצון ובחסד; ועם דרוך רגל העולה על אדמת המולדת על־מנת להשתקע בה הריהו נעשה מיד וממילא אזרח מלא־זכויות במדינתנו, כתושב הוותיק וכיליד הארץ.

קשי־העורף היהודי, שאינו יודע רתיעה וכניעה, כאילו חגג נצחונו הגמור, וישראל סבא הגיע כביכול למחוז חפצו ההיסטורי. קיבוץ הגלויות אמנם רק החל, ומלאכת הבנין עודנה רבה – אבל הנודד הנצחי יש לו חוף־מבטחים, וכיסופי דורות ויובלות נתמלאו. קמה ריבונות יהודית במולדת, ומעכשיו הובטח קיומו העצמאי של העם בארצו, וחושלה אחדותו של העם בגולה.

קשה להפריז בערכן של שתי העובדות הגדולות ורבות המשמעות. למרות הקשיים, המפגעים והכשלונות, הוכיחו חמש שנות המדינה מה יכול לעשות עם בארצו – בעמדו ברשות עצמו. לרבים בקרב העושים חסר המרחק הדרוש למען העריך גודל העלילות וכיבושי התנופה היוצרת שנעשו בחמש שנים אלה, ורוב אזרחי המדינה אינם יודעים נכונה ממדי־המעשים האדירים שבוצעו בשנים מעטות ורבות־מכשולים למען בטחון, פיתוח, התישבות, בניה, חרושת, חינוך והעלאת האדם בישראל.

ידיעה לקויה של הישגי המדינה פוגמת בכושר הממלכתי של העם; אבל לא פחות מזיקה ההנחה הכוזבת, כאילו כבר ניצחנו במאבק ההיסטורי שלנו. לא יושג הנצחון אלא במערכה האחרונה, ומדינת־ישראל והעם היהודי עדיין לא עמדו במערכה הסופית. בתקומת המדינה לא השלמנו גאולת־העם, לא הבטחנו עדיין קיומו ואחדותו של העם בגולה, ולא ביצענו אפילו אחדותה הפנימית של המדינה עצמה. המדינה זקפה קומת העם היהודי בעולם ומאפשרת חיי חירות ועצמאות לכל יהודי הרוצה בכך. אבל עם תקומת המדינה הוחרפה והוחמרה בעיית קיומנו ואחדותנו גם במדינה וגם בתפוצות.

דוגמה מובהקת לכך הוא דבר הבטחון, בטחון המדינה. מצבה של המדינה מבחינת הבטחון קשה וחמור עכשיו פי־כמה ממצבו של “הישוב” לפני קום המדינה. גם בהיות הישוב דל ומצער ומסוגר ב“ארבע הערים הקדושות”, וגם בהתפשטו במשך שבעים וחמש השנים האחרונות ברחבי הארץ עם חידוש התישבותנו החקלאית, היה מוקף כל הימים קנאת שכנים ושנאתם, ומזמן לזמן היה נתקע ונפגע. אולם דווקא חוסר עצמאותו, דווקא היותו נתון תחת שלטון זר, שימש במידה מסוימת ערובה מתמדת, אם כי לא נאמנה ושלמה, לבטחונו ולקיומו. האחריות העליונה לשלום הישוב, גם בימי התורכים וגם בימי האנגלים, היתה לא על תושבי הארץ, אלא על הממשלה, וממשלה זו לא היתה ממשלת הארץ בלבד ולא נשענה אך ורק על כוחות מקומיים; זו היתה ממשלה של קיסרות גדולה. הישוב חייב היה לדאוג בעצמו, וגם דאג למעשה, לבטחונו, אבל דאגה זו היתה מוגבלת ומכוונת נגד התקפות עראיות ומקומיות. נמצא בארץ כוח עליון שהיה חייב לשקוד על שלום הארץ וישובה. עם הקמת המדינה נעשה “הישוב” עם ריבוני, הנושא לבדו באחריות המלאה לבטחונו ולקיומו. לא ארגון האומות המאוחדות הקים וקיים את מדינת־ישראל, אם כי הוא החליט עקרונית על הקמתה. לא הוא הגן עליה כשנתקפה מיד עם תקומתה, ואילולא הושיעה לנו זרוענו, לא זו בלבד שמדינת־ישראל היתה נהרסת, אלא הישוב היהודי היה נמחה מעל פני האדמה.

ואין מן הצורך להוכיח שעם נצחוננו במלחמת הקוממיות לא נפתרה סופית בעיית בטחוננו. היא חמורה כשהיתה ביום הכרזת עצמאותנו, אם לא החריפה מאז; הברית התוקפנית של שכנינו ניגפה אמנם לפני צבא־הגנה לישראל, אבל מזימות אויבינו לא פסקו. שכנינו מסרבים להשלים אתנו והם שוקדים בלי הרף על חיזוק כוחם הצבאי. הם אינם עושים זאת לשם הגנת “הדמוקראטיה” או “הסוציאליסם המהפכני”, כפי שהיו אולי רוצים שני היריבים האדירים בעולם. לשליטי־ערב זרה הדמוקראטיה לא פחות משרחוק מהם הקומוניסם. הפולמוס האידיאולוגי והפוליטי שבין “המזרח” ו“המערב” וכל הכרוך בו הוא מחוץ לאופק הבנתם, התעסקותם ומציאותם המדינית והחברתית של שכנינו. זהו ריב זר שהם מוכנים לנצל לטובתם עד כמה שאפשר, אבל נשק וצבא רצוי להם רק למטרה אחת ויחידה: להשמיד את ישראל.

נצחוננו במלחמת הקוממיות – אין צורך לתנות גדולתו ומשמעותו ההיסטורית, אבל הוא לא הכריע, כי מכריעים רק במערכה האחרונה; ונתחייב בנפשנו אם נתימר, שמערכה זו היא מאחרינו ולא לפנינו. וברור הדבר שאנו נתבעים עכשיו למאמצי בטחון, – וגם למאמצי שלום – יותר גדולים ומתוחים מאלה שנדרשו מאתנו בארץ לפני קום המדינה ועם הקמתה.

וכשם שתקומת המדינה החמירה בעיית בטחוננו והציגה לפנינו בעיות־חוץ קשות ומסובכות שלא ידענו קודם, כן החריפה תקומת המדינה הפיצולים והניגודים הפנימיים, חידשה בעיות קשות ביחסי המדינה והעם והציגה באור חדש שאלת האחדות של העם היהודי. קשיים אלה יתבהרו אם נבדוק התמורות המרובות והעמוקות בחיי העם היהודי לפני קום המדינה.

*

במאת־השנים שקדמו למדינת־ישראל נתחוללו בעם היהודי תמורות רבות־תוצאות וכבדות־גורל, עליות וירידות, כאשר לא ידענו בכל ימי הגולה. חלו שינויים מכריעים בגדלו של העם, במצבו המדיני והכלכלי, בפיזוריו בין הגויים, בדמותו הרוחנית, ביחסו לעצמו ולעולם. תמורות אלה מן ההכרח שיתנו אותותיהן לחסד או לשבט בגורל מדינת־ישראל והעם כולו.

נסמן בקצרה התמורות העיקריות:

בשנת 1850 מנה העם היהודי בעולם פחות מחמשה מיליון נפש. כעבור חמשים שנה, בסוף המאה הי"ט, עלה מספרו עד 10,5 מיליון. קרוב לוודאי שזהו המספר הגדול ביותר שאליו הגיע העם היהודי מאז היותו ועד הזמן ההוא. הריבוי הלך וגדל, וערב מלחמת העולם השניה (1939) הגיע ל־ 16,5 מיליון בערך.

רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי נמצא במאה הי"ט באירופה. עד המאה השבע־עשרה, ועד בכלל, היה העם היהודי בעיקרו עם מזרחי, אם נכלול גם ספרד הערבית בקרב ארצות־המזרח. החל מהמאה השמונה־עשרה נשתנה המצב, וחלקם של יהודי אירופה עלה וגבר. בסוף המאה השמונה־עשרה מנו היהודים בכל העולם כשני מיליון וחצי, מהם ישבו כמיליון בארצות־קדם (קדמת אסיה וצפון אפריקה, לרבות תורכיה) וכמיליון וחצי בארצות־אירופה; למעלה ממיליון ברוסיה, בפולין הרוסית ובגליציה, והשאר – במרכז אירופה ובמערבה.

מאז גדל מספר יהודי אירופה גם באופן מוחלט וגם באחוזים. היהדות המזרחית ריבויה היה איטי לרגל התמותה הגדולה של הילדים; לעומת זאת נתרבו היהודים באירופה במהירות גדולה הודות לשיפור תנאי הבריאות והמצב הכלכלי. בשנת 1880 הגיע אחוז היהדות האירופית לשיאו. היהודים מנו אז בעולם כולו כ־7,750,000 נפש, מהם ישבו באירופה כ־6,858,000 (היינו 88.5%), 620,000 (היינו 8%) בארצות הקדם, השאר – למעלה מרבע מיליון – בארצות שמעבר לים¹. המספר המוחלט של היהודים באירופה הוסיף לעלות גם לאחר 1880, ובשנת 1935 הגיע ל־9.7 מיליון בערך, אבל האחוז היחסי ירד ל־58.2%, כי בינתיים צמחו מרכזים גדולים מעבר לים.

בשנות השמונים של המאה הי“ט החלה הגירה המונית יהודית מארצות־אירופה, בעיקר ממזרח אירופה, וצמחו שני מרכזים ראשיים, אחד בארצות־הברית של אמריקה הצפונית, גדול בכמותו ובכוחו הכלכלי והפוליטי, והשני, הרבה יותר קטן בגדלו, אבל חשוב יותר באיכותו ובהשפעתו על גורל העם – הישוב החדש בא”י.

משנת 1881 עד 1914 יצאו מארצות מזרח אירופה שלושה מיליון יהודים, ומשנת 1914 ועד מלחמת העולם השניה – עוד מיליון אחד. עד 1930 זרמה ההגירה ההמונית בעיקר לאמריקה הצפונית. בחמשים שנים אלה (1930־1880) נכנסו לארצות הברית קרוב לשלושה מיליוני מהגרים יהודים. עוד בתחילת 1800 מנתה היהדות בארצות־הברית רק כאלפיים נפש, ובאמצע המאה התשע־עשרה לא היו יותר מ־ 50,000 יהודים באמריקה הצפונית. בסוף המאה עלה מספרם על מיליון, ובשנת 1939 – הגיע עד ל־4.8 מיליון.

נוצרו ישובים חשובים גם בארצות אחרות של היבשת האמריקנית. הגדולים שבהם – בארגנטינה ובקאנדה. ההגירה היהודית הגיעה גם לדרום אפריקה, ומשנת 1850 עד 1935 גדל הישוב היהודי בארץ זו מ־500 נפש עד 100,000.

למרות הגירה המונית זו היתה מרוכזת עדיין באירופה מרבית העם היהודי עד מלחמת העולם השניה, ועד מלחמת העולם הראשונה היתה יהדות זו מכל הבחינות מרכזו, מקור כוחו ומעצב דמותו של העם היהודי בעולם כולו.

עד המאה התשע־עשרה היו כמעט כל חלקי היהדות – בארצות המזרח ובארצות אירופה, אדוקים במסורת ובדת. הזיקה הכללית לדיני ישראל ומנהגי הדת שימשה חיזוק והידוק נאמן לכל היהדות הפזורה. בלב היהודים היתה חיה הרגשת היחוד והיעוד היהודי, אם כי הרגשה זו לא בוטאה באידיאולוגיה לאומית מודרנית, אלא היתה עטופה לבוש דתי בלבד. החינוך המסורתי שכל יהודי היה שוקד לתת לבניו (אם כי לא לבנותיו) הקנה לעם ביודעים ובלא־יודעים הכרת אחדותם ורציפותם ההיסטורית. הלשון העברית, אם כי לא היתה מדוברת, היתה חיה בלב העם, כי היתה שפת התפילה והספרות התורנית, שהתפתחה בלא־הפסק ושימשה גם לשון המו“מ בכתב בחיי הקהילות ולשון לקשר ה”בינלאומי" בקרב היהודים בארצות שונות. החגים הדתיים הספוגים זכרונות לאומיים היו מעין תחליף לחיים משותפים במולדת. בא“י ישבו רק אלפים אחדים של יהודים, אבל כל יהודי נשא את א”י בקרבו, וארץ־האבות הרחוקה היתה קרובה ללבו מהארץ שבה חי וגדל. לא נתעוררה כלל בלב היהודים שאלת מדוע ולמה הם יהודים. היוֹת היהודים מרוכזים בערים והתעסקותם במשלוחי־יד ופרנסות מיוחדים חיזקו הדבק הפנימי והגבירו ההתקשרות והערבות היהודית, כאשר השפיעו בכיוון זה גם האפליה ע"י החוק ואיבת השכנים שהיו נחלת היהודים באותה התקופה.

בעקבות האמנציפציה והתפשטות ההשכלה במאה התשע־עשרה נתערערה ופסקה בקרב חלקים רבים של יהדות אירופה הזיקה לאמונה המסורתית ולדינים המקובלים; תחילה במערב אירופה, אחר כך גם במזרחה. השכבות העליונות החלו להשתמש בלשון העם השליט, ונתגבר הרצון להידמות לגויים בלבוש, בנימוסים ובהשכלה. גבר בארצות המערב תהליך ההתבוללות; אולם ההמונים במזרח נשארו נאמנים להווי ולחינוך היהודי המסורתי.

במערב אירופה נתקל תהליך ההתבוללות בגלי שנאת־ישראל, שנקראה בשם אנטישמיות, שם מטעה ומשובש שהומצא כנראה ע“י יהודים מתבוללים לשם “לשון נקיה”. יהדות המערב נשארה קרחת מכאן ומכאן, ובחייה נוצר חלל ריק. בארצות מזרח אירופה ירשו הרעיון היהודי הלאומי, החיבה ללשון העברית והגעגועים למולדת ההיסטורית, מקום הדת שנתרופפה. על יד הספרות התורנית, שלא נפסק גידולה במשך כל הדורות ושהשתמשה בלשון העברית כשהיא בלולה בארמית התלמודית, החלה לצמוח ספרות עברית חילונית על טהרת לשון התנ”ך. נוצא הסיפור העברי, נתחדשה פריחת השירה העברית, שקולה לא נשמע כמעט אחרי תור הזהב בספרד של ימי־הביניים, נכתבו וניתרגמו ספרי מדע והשכלה בעברית, ונוסדה עתונות עברית שטיפלה בעניני יום יום – גם של היהדות וגם של הגויים, ביחוד בענינים מדיניים ובינלאומיים.

אם כי דווקא ביהדות המערבית המתבוללת התפתחה ופרחה “חכמת ישראל”, ובגולת גרמניה קמו גדולי המחקר בעברו, בספרותו ובדתו של עם ישראל כצונץ, גייגר, שטיינשניידר, גרץ ואחרים, הרי ההגמוניה הרוחנית בחיי העם היתה ליהדות מזרח אירופה, בעיקר ליהדות רוסיה, שכללה גם פולין, ליטא, לטביה, ואסטוניה. כאן נשתמר הווי יהודי מיוחד; היהודים דיברו, חוץ ממעטים, לא בלשון הגויים, אלא בניב יהודי מיוחד (אידיש). כאן נמצאו מרכזי התורה והלמדנות המסורתית; כאן פרחה הספרות התורנית; וכאן נוצרה הספרות החדישה בעברית וביודית (אידיש); וכאן נתעוררה תנועת חיבת־ציון וקמה תנועת הפועלים. מיהדות רוסיה וגליציה יצאה לעם היהודי גם השראה רוחנית־דתית וגם השראה עברית חילונית, ועם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בסוף המאה הי"ט שימשה יהדות זו בהמוניה מבצר ומעוז לתנועה הציונית ונושא ההגשמה של מפעלה הגואל בארץ־ישראל.

משני מקורות ינקה הציונות. המקור הראשון הוא עמוק, אי־רציונלי, מתמיד, בלתי תלוי בזמן ובמקום, וימיו כימי העם היהודי: התקוה המשיחית. תחילתו קשורה עם דברי ימי העברי הראשון, אשר נאמר לו: –

“וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ.. אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם.”

בהבטחה זו לרשת את הארץ ראה העם היהודי ברית עולם בינו ובין אלהיו. בארץ זו התהלכו אבות האומה; אליה שבו בניהם בצאתם ממצרים; כאן נתאחדו שבטי ישראל לעם אחד; וכאן עוצבה דמות־העם ההיסטורית. בארץ זו יצר העם יצירות־עד, ונתגלתה בה אחת התופעות המופלאות והאדירות בהיסטוריה האנושית – הנבואה העברית, ובה נשמעה הבשורה על הגאולה שתבוא, גאולת־עם ועולם. בשורה משיחית זו נעשתה למקור חיים ועוז ונחמה לעם היהודי בכל תלאותיו הקשות והאכזריות ובכל נדודיו המרובים והממושכים. העם גלה מארצו – וחזר אליה וגלה שוב. וגם בהינתקו בפעם השניה מעל אדמת אבותיו היה מתפלל שלוש פעמים ביום: “תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, – השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, – ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין, – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. האמונה בביאת המשיח נעשׂתה לאחד מעיקרי היהדות, וכל יהודי היה חוזר בכל יום על “אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”. ארץ־האבות היתה שבויה ושוממה, כובשים זרים השתלטו עליה בזה אחר זה, והיהודים היו מאות ואלפי מילין מרוחקים ומנותקים ממנה, אבל מדינת־ישראל היתה נטועה ומושרשת בנשמתם ובלבם, ובכל אשר הלכו נשאו אתם מדינה זו.

המקור השני – המקור המחדש והמפעיל, פרי מחשבה מדינית מציאותית, ילידת נסיבות הזמן והמקום, נפתח עם התמורות שחלו בחיי עמי אירופה במאה התשע־עשרה ועם השפעת התמורות האלה בחיי היהודים.

מגילת־השחרור של זכויות אדם ולאום, שהורישה לאירופה המהפכה הצרפתית; תנועות התחיה הלאומיות שנתעוררו בקרב כמה מעמי אירופה במגמה לעצמאות ולהתאחדות (איטליה, גרמניה, פולין, הבאלקנים ועוד); אמצעי התחבורה והקשר החדשים שקירבו רחוקים והכשירו קפיצת הדרך: – אניות־קיטור, מסילות־ברזל, טלגרף, טלפון ועתונות יומית; התעוררות המעמד העובד להילחם על משטר חברתי חדש; הנדידה ההמונית מאירופה לארצות מעבר לים, – כל אלה נתנו כיווּן חדש למחשבה היהודית, זקפו הקומה היהודית גם בארצות האפליה וההגבלות החוקיות והאנטישמיות, הגבירו הרצון לחירות לאומית ולשוויון אנושי, וגילו האפשרויות הגואלות הגנוזות בנדידה היהודית.

התקווה המשיחית שהיתה לבושה עשרות דורות לבוש דתי והיתה מופנית לכוח שמעל הטבע, פשטה צורתה הדתית והפאסיבית ולבשה צורה מדינית לאומית, והופנתה כלפי פנים, לכוח המאורגן ולרצון המגשים של היהודים עצמם.

המנהיגות הציונית באה ממערב אירופה, מתוך היהדות המתבוללת שנפגעה על־ידי האנטישמיות, ושהבינה הליכות המדינות, אולם כוחה העממי, הפנימי שאבה הציונות מהיהדות בארצות מזרח אירופה; המונים אלה היו מעורים בהווי יהודי ובתרבות יהודית מקורית. להם לא היה צורך לשוב ליהדות כלציוני מערב אירופה, כי הם היו יהודים מלידה ומבטן, ויהדותם היתה טבעית ובעלת שרשים עמוקים. כמעט כל מזונם הרוחני בא להם דרך הלשון והספרות העברית העתיקה והחדשה, התורנית והחילונית, ומהשפה היודית המדוברת (אידיש), ושאיפתם ותוחלתם העיקרית היתה – מולדת חפשית משלהם.

המוני יהודים אלה לא היה להם קשר נפשי לארצות ולעמים שבתוכם ישבו. ארצות אלה היו בשבילם גלות, גלות מרודה ומציקה, וכל תקוותם היתה לעזוב גולה זו, ובשנות השמונים למאה הי"ט התחילה ההגירה הגדולה מארצות מזרח אירופה.

עד שנות השלושים של המאה העשרים נהרו המוני המהגרים בעיקר לארצות־הברית של אמריקה. זרם קטן פנה לא“י עוד באמצע המאה הי”ט, כהמשך לנסיונות הבלתי פוסקים במשך כל הדורות לשיבת־ציון. במשך מאות בשנים כוּונו עליות אלו ל“ארבע הערים הקדושות”, אולם במחצית השניה של המאה הי"ט החלה לפעול בעליה מגמה חדשה: שיבה לאדמה, התישבות חקלאית.

בתחילת המאה התשע־עשרה נמצאו בארץ רק כעשרת אלפים יהודים. רק עשרות אחדות ישבו בפקיעין ובנקודות אחרות. כל הישוב העברי התרכז בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריה. במחצית הראשונה של המאה הי"ט הישוב לא גדל כמעט, ובשנת 1850 מנה רק 12,000 נפש. ושוב היו כמעט כולם סגורים בארבע הערים. ביפו נמצאו אז 30 יהודים.

חולשת השלטון התורכי, אי־הסדרים והאנרכיה בחלקים רבים של הקיסרות העותומנית, ובתוכם א"י, המלחמות הפנימיות בין הפלחים וההתקפות התכופות של בידואי המדבר, השחיתות והעריצות של המושלים המקומיים ועושק התקיפים מקרב בעלי האחוזות העשירים, הקנאות של כיתות מוסלמיות ומנהיגיהן, – כל אלה הרסו עד היסוד בטחון החיים והרכוש בארץ בכללה והגדילו במיוחד מצוקת היהודים וסבלם, והיתה דרושה גבורה נפשית רבה לישובים היהודיים המבודדים בארבע הערים הקדושות ובשאר הנקודות הבודדות להחזיק מעמד.

עם התבצרות השלטון התורכי במחצית השניה של המאה הי“ט, עם התגבשות תנועת חיבת־ציון בארצות אירופה ועם פרוץ זרם הנדידה היהודית מארצות אלה, החל הישוב בארץ לגדול, להתפשט ולשנות צורתו. בשלושים השנים שבין 1850 ו־1880 הוכפל הישוב, והונח יסוד ראשון להתישבות חקלאית מחודשת במולדת. בשנת 1856 רכש משה מונטיפיורי הפרדס היהודי הראשון בסביבת יפו על מנת להעסיק יהודים בעבודת אדמה. בשנת 1869 יסדה חברת “כל ישראל חברים” בית־הספר החקלאי הראשון בשם מקוה־ישראל. ובשנת 1878 יסדו יוצאי ירושלים העתיקה ועולי גלות הונגריה את אֵם המושבות על גדות הירקון בשם פתח תקוה, אחריהם באו חלוצי העליה הראשונה מרוסיה ורומניה ויסדו בשנת 1882 את ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה. בעשרים השנים האחרונות של המאה התשע־עשרה הוגדל הישוב עוד יותר מפי שנים והגיע ל־55,000 נפש. ובישוב זה גברה מגמת הגאולה בצביונה המודרני: עמידה על הקרקע, הנהלה עצמית, דיבור עברי. בסוף המאה הי”ט כבר היו קיימים בארץ 12 ישובים חקלאיים חדשים. נזרעו בארץ הגרעינים הראשונים למדינה היהודית, אולם עדיין חסר היה העיקר: עבודה עברית. חסרון זה מילאו חלוצי העליה השניה, שבאו לארץ בשנים הראשונות של המאה העשרים, ועל ידם הוקם המסד הנאמן למדינה: כוח יהודי עצמאי, כוח משקי, צבאי ותרבותי.

כחלוצי העליה הראשונה באו גם חלוצי העליה השניה בעיקר מארצות מזרח אירופה, מארצות רוסיה, פולין, ליטא, גליציה ורומניה. גם בעליה זו נתנו אותותיהן התמורות החדשות שחלו בחיי היהודים ובחיי העמים שבתוכם חיו. מלחמת רוסיה ויפאן גילתה וחשׂפה חולשתה ושחיתותה הפנימית של הקיסרות הרוסית הענקית. פרצה ברוסיה המהפכה הראשונה אשר בישרה ישועה ופדות – והכזיבה. הפוגרום בקישינוב הוליד את משא־הזעם של גדול משוררינו על עיר־ההריגה, והזעם הופנה הפעם לא נגד הפורעים אלא נגד קרבנותיהם שפלי־הרוח ומוגי־הלב. החלה להתארגן הגנה עצמית יהודית. תנועת הפועלים היהודית נלחמה בגבורה נגד הדיכוי הצארי. בשורת הציונות הסוציאליסטית שהושמעה לפני כיובל שנים על ידי משה הס, חברו של מרכס, החלה להכות גלים בנוער היהודי. התנועה הציונית שהוקמה לתפארת על־ידי מחבר “מדינת־היהודים” בשנת 1897 – ירדה פלאים אחרי מות מנהיגה בשנת 1904.

בימים ההם קמו בפינות שונות בארצות מזרח־אירופה, בלי קשר פנימי ובלי דעת איש את אחיו, קבוצות צעירים ובודדים, אשר נואשו מהתנועה הציונית אשר לא התנועעה, ומהתנועה הסוציאליסטית אשר הכזיבה, ועלו ארצה כשצידתם היחידה לדרכם היתה האמונה העמוקה באחריותו וביכלתו של האדם היוצר והנועז, ומגמת חייהם – עבודה ושמירה, כדרך הנאמנה לגאולת המולדת והאומה. בהיסטוריה היהודית הופיע טיפוס אנושי חדש שנועד לגדולות ונצורות: נושא חלוציות אישית, מגשימה, שאינו מסתלק מכל משימה קטנה או גדולה, אינו נרתע מכל קושי וסכנה, ותובע מעצמו הכל בטרם שהוא תובע משהו מאחרים.

אנשי המעשה בישוב ובעלי ההלכה בציונות ובסוציאליסם, אשר כפרו באפשרות ההליכה מהעיר אל הכפר ומהספר והמסחר לעבודה – נתבדו. היזמה החלוצית ניצחה – וקמה עבודה עברית בחקלאות, בבנין, בחרושת ובים, כאשר לא היתה בעם היהודי בכל ארצות הגולה; נוצרו גרעיני חברת־עובדים בנויה על חירות, שוויון ואחוות־יצירה; חושל כוח יהודי מזוין במולדת, – הראשון לאחר מלחמת חיפה היהודית נגד מסעי הצלב בסוף המאה האחת־עשרה; נשתנו פני הישוב; והתנועה הציונית התעודדה אחרי אזלת־היד שתקפה אותה אחרי מות הרצל, ונעשתה שוב לכוח מחנך ומדריך בעם.

במלחמת העולם הראשונה נחלה הציונות המדינית נצחונה הבין־לאומי הראשון: בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור. אולם באותה שנה גם ניחתה על יהדות רוסיה – מעוזה ומבצרה של הציונות ומקור השראתה של כל היהדות בעולם – מהלומה כבדה ואנושה, אשר לא נרפאה עד היום הזה: השלטון החדש ברוסיה גזר על הציונות, השפה העברית ועל קשרי היהדות הרוסית עם העולם היהודי ועם ארץ־ישראל. המרכז היהודי הראשי והגדול בעולם שותק, הוחנק ונותק משאר חלקי העם. בשנים הראשונות למשטר הבולשביסטי, כל עוד לנין היה חי, עוד אפשר היה לסופרים ומלומדים יהודים לצאת ולעלות לארץ; גם בפני סתם עולים לא נחסמה הדרך לגמרי; עוד הורשה לסופרים ולמשוררים עברים לפרסם ברוסיה מזמן לזמן יצירה עברית; עוד נתקיים תיאטרון עברי במוסקבה על חשבון הממשלה; וגם ניתן אישור רשמי לארגון “החלוץ” ברוסיה הסוביטית; אבל כל אלה לא האריכו ימים. אחרי מותו של לנין, בתחילת 1924, נאסר ונחנק כל סימן של פעילות ציונית עברית, ונותק כל קשר בין יהדות רוסיה ובין העולם היהודי שמעבר לברית־המועצות.

האסון הזה שבא על היהדות הרוסית והעם היהודי כולו צומצם בהיקפו לרגל יציאת פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה מרשות ברית־המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה. בארצות אלו ישבו כמחצית יהודי רוסיה הצארית; ועד תחילת מלחמת העולם השניה עוד נשארה, למרות הכל, ההגמוניה הרוחנית ביהדות, – ההנהגה בתנועה הציונית והיזמה החלוצית בבנין הישוב הארצישראלי, – בידי יהודי מזרח־אירופה שמחוץ לברית־המועצות.

עם נחשול השמד והחורבן מידי היטלר ובני בריתו שטרף את עמנו באירופה במלחמת העולם השניה – הקיץ הקץ על ההגמוניה של היהדות האירופית. מתשעה וחצי מיליון יהודים שישבו בארצות אירופה בשנת 1940, נשארו אחרי המלחמה פחות משלושה מיליון. כששה מיליון נשמדו. מהשארית נמצאו כשני מיליון כלואים בברית־המועצות. ניתוק יהדות רוסיה מהארץ ומשאר חלקי העם היהודי עמד בתוקפו; השלטון הקומוניסטי התפשט גם בפולין, ברומניה, בהונגריה, בבולגריה, בצ’כוסלובקיה ובשליש גרמניה, בהן נשארו למעלה מחצי מיליון יהודים. שערי היציאה לא נסגרו בארצות אלו, אבל גם בהן נגזר על התנועה הציונית, על הלשון העברית ועל חופש הפעולה הלאומית של היהודים וקשריהם עם שאר חלקי העם. הפרשה המפוארת, עשירת היצירה והיזמה של יהודי אירופה, נסתיימה עם בוא השואה הנאצית, זו הטראגדיה הגדולה ביותר בחיי העם היהודי בגולה.

מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי עבר לארצות־הברית של אמריקה הצפונית. ביבשת אמריקה נמצאו אחרי מלחמת העולם השניה כששה מיליון יהודים, רובה של שארית ישראל אחרי השואה (53%). בארצות־הברית בלבד נתרכזו כחמשה מיליון ורבע.

המרכז השני, קטן הרבה יותר בכמותו, אבל ראשון במעלה בעיני העם היהודי, בגלל תפקידו בהיסטוריה היהודית הקדומה והחדשה – היה בא"י.

עוד בשנות השלושים למאה העשרים נעשתה א“י לארץ הקליטה היהודית הראשונה בעולם. החל משנת 1932, עלו לארץ יותר יהודים מאשר לאיזו ארץ אחרת שהיא, ובשנים 1934, 1935, 1936 (בטרם קוצצה וצומצמה העליה מטעמים מדיניים על־ידי ממשלת המנדט) קלטה הארץ מרבית ההגירה היהודית העולמית. כרבע מיליון יהודים נכנסו לארץ בשנות 1931 –1939. וערב הקמת המדינה מנה הישוב 650,000 נפש. אחרי ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה, היה זה המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם. אבל לא בזכות כמותו זכה הישוב להיעשות ללב העם היהודי ולתוחלתו ההיסטורית. ביום הכרזת העצמאות לא ישבו בארץ יותר מששה אחוזים של יהודי העולם. מקומה של א”י באמונת העם היהודי ובהכרתו הלאומית, והמבנה המיוחד, העצמאי של הישוב בארץ: התערותו בקרקע, נצחון העבודה העברית וחדירתה לכל ענפי המשק, התרבות והלשון העברית, הישענות הישוב על כוחו העצמי, הכרת שליחותו הלאומית, – כל אלה הכשירו ישוב זה ליהפך למדינת־ישראל, למשוש העם, גאוותו ותוחלתו.

בפחות מחמש שנים מיום הכרזת העצמאות ועד תחילת 1953, קלטה המדינה הצעירה כשבע מאות וארבעים אלף עולים מכל קצווי תבל. 18,989 עולים לא סומן ארץ מוצאם; השאר מתחלקים לפי ארצות המוצא לחמישה סוגים: 1) הארצות הכפופות לברית־המועצות, 2) שאר ארצות אירופה, 3) ארצות האיסלם, 4) אמריקה הצפונית, 5) כל שאר חלקי תבל.

מקום ראשון בעליה תופסות ארצות האיסלם: בבל, תימן ועדן, מרוקו, אלג’יר, טוניס, לוב, מצרים, תורכיה, סוריה, לבנון ופרס. ארצות אלו מילאו במאות השנים האחרונות תפקיד פאסיבי בתולדות העם, אם כי אחדות מהן עמדו – בימי הביניים ובתקופה עוד יותר מוקדמת – בראש היהדות, שימשו מרכזי תורה, חכמה וספרות והנחילו לעם אוצרות רוח, הגות ושירה. מארצות אלה הגיעו לארץ עד תחילת 1935 – 377,251 עולים, זאת אומרת רוב העליה, קצת יותר מ־52%. לפי אומדן (אין מספרים מדויקים ובטוחים) מנו ארצות אלה ביום הקמת המדינה כ־890,000 יהודים. זאת אומרת שמכל מאה יהודים בארצות המזרח עלו ארצה 40. אחוז זה לא היה כמובן שווה בכל הארצות; מבבל ותימן עלו כמעט 100%.

נוסף על קשיי קליטה כלכלית, שנכרכו בעליה זו, כמו בכל העליות מארצות אחרות, הטילה עליית יהודי המזרח על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן, ש“הישוב” לא נתנסה בהן בממדים כאלה.

הגוש השני בגודלו היה יוצאי הגוש הסוביטי (פרט לברית־המועצות): רומניה, פולין, בולגריה, צ’כוסלובקיה, הונגריה. מארצות אלו עלו עד תחילת 1953 – 299,325 נפש, קצת יותר מארבעים ואחד אחוז של כלל העליה. מחוץ לבולגריה היתה יד הטבח ההיטלרי בכל הארצות האלה, ואין לדעת בדיוק מהו האחוז של השארית אשר עלתה ארצה. אומדן מספר היהודים בארצות אלו ערב הקמת המדינה (רבים מהם נמצאו במחנות העקורים בגרמניה) הוא למעלה משבע מאות אלף. זאת אומרת שמכל מאה יהודים בארצות אלו עלו לארץ בערך 30. גם כאן לא היה אחוז העולים שווה בכל הארצות. מבולגריה עלו למעלה מ־84%, מפולין וצ’כוסלובקיה הרוב הגדול. רק בשתי הארצות – רומניה והונגריה, שבהן נמצאו למעלה משלושה רבעים של יהודי הגוש הזה, – אחוז העולים היה נמוך בערך. בעליה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה.

שני גושים אלה נתנו כתשעים וארבעה אחוזים של כל העליה שבאה לארץ בחמש שנות המדינה, אם כי רק 14% מהעם היהודי (בערך 1,600,000) ישבו בתחומיהם. מכל שאר הארצות (פרט לא"י) שהכילו 80% של העם היהודי ערב הכרזת המדינה – בערך תשעה מיליון ורבע, עלו ארצה רק 43,326, היינו בערך ששה אחוזים של כל העליה; עלו רק 0.39% של יהודי אותן הארצות. מארצות אירופה, שמחוץ לגוש הסוביטי, עלו 38,328 (כולל גם עליית יוגוסלביה); מאמריקה הצפונית (ארצות־הברית וקנדה, שבהן נמצאת מרבית העם היהודי) עלו 1,809. מיתר הארצות (אמריקה הדרומית, דרום אפריקה ואבסטרליה) עלו 3,139. כתשעה עשר אלף עולים לא ידועה ארץ מוצאם.

*

בכל ההיסטוריה היהודית לא נתגלתה אחדוּת ישראל יותר מלאה ומושלמת מאשר בהכרזת המדינה בימינו. מעמד הר סיני היה זקוק לפי המסורת ל“כפיית הר כגיגית”, וכאשר בושש משה לרדת מן ההר – נקהל העם ואהרן בראשו ועשו עגל הזהב. לאחר שבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה לעשותו לנגיד על ישראל, וזקני העם משחו אותו למלך – פרץ מרד אבשלום. ולאחר שיואב ואבישי, בני צרויה, ואתי הגתי דיכאו מרד משפחתי זה והשיבו המלוכה לדוד, התלקח מרד יותר חמור, מרדו של שבע בן בכרי, איש ימיני, שהביא בעקבותיו, לאחר מות שלמה, לפילוג יהודה וישראל. עם עזרא ונחמיה עלו מעטים, כחמשים אלף (כולל כשבעת אלפים “עבדים ואמהות”), והשבים נתקלו בהתנגדותם של “עם הארץ” שלא הוגלה מארצו. בימי בית שני גדל הריב בין הצדוקים והפרושים, בין האחים החשמונאים עצמם, ולפני החורבן – בין המתונים ובין הקנאים המורדים, וגם המורדים לחמו בינם לבין עצמם לא פחות מאשר לחמו ברומאים. על מריבות אלו אמרו חכמינו הקדמונים: “מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות־חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת־חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים”. המריבות והניגודים בישראל לא פסקו גם בימי הגולה.

הישוב היהודי בארץ ערב הקמת המדינה היה אולי הישוב המפורד והמפוצל ביותר בכל ישובי היהודים בעולם. בשום ארץ אחרת אי־אפשר היה למצוא מכלול מנומר ומגוון של עדות, תרבויות, ארגונים ומפלגות, אמונות ודעות, אידיאולוגיות ואוריינטציות בינלאומיות מתרוצצות, אינטרסים וניגודים חברתיים וכלכליים, כפי שהיה בישוב הארצישראלי, יליד קיבוץ גלויות ומרכז לכל הפירודים והקרעים בישראל. עם קום הפלא של הכרזת הקוממיות כאילו נהרסו כל המחיצות, ועל מגילת העצמאות חתמו נציגי כל המפלגות בישראל – מהקומוניסטים, שלחמו כל ימיהם במפעל הציוני כדבר ריאקציוני, בורגני, שוביניסטי וקונטר־ריבולוציוני, ועד אגודת ישראל, שראתה בכל נסיון לקרב גאולת ישראל בדרך הטבע כפירה בעיקר וערעור יסודות האמונה והדת וכמנהגי ישראל.

ולא רק שני קצוות אלה התגברו ביום הגדול ההוא על התנגדותם הממושכת והמרה למדינת ישראל. בחתימה על הכרזת העצמאות השתתפו נציגי “השומר הצעיר”, אשר למעלה מעשרים שנה דגל במדינה דו־לאומית, כדרך היחידה להגשמת המטרה הציונית, ושלל בעקשנות דוגמטית רעיון של מדינה יהודית בחלק הארץ או בשלמותה, – כדבר אוטופי, המסלף ערכי הציונות והסוציאליסם, ומתנגד לפרוגרס ול“כוחות המחר”. חתמו על ההכרזה נציגי הרביזיוניסטים, שלחמו בשצף קצף נגד מדינה על בסיס של חלוקה. מכשול לחתימה על הכרזת העצמאות שימש רק הסעיף האחרון המדבר על “בטחון בצוּר ישראל”. היו משכילים קנאים שראו במלים אלה – כפירה באפיקורסות, וכנגדם היו חרדים קיצוניים שראו בחסרון התוספת “וגואלו” אחרי המלים “צור ישראל” – כפירה בעיקר. ואף על פי כן חתמו כולם אחרי דין ודברים. ולא רק המפלגות בישראל, אלא עם ישראל בעולם כולו היה מאוחד באותו יום בשמחתו ובגאוותו על הקמת המדינה. וקשה להעריך מי משני הנסים היה גדול יותר – נס התחדשות הקוממיות או נס אחדות ישראל.

אולם שני ההנסים הזדמנו יחד רק באותו יום הפלאות. המדינה הוקמה. ועוד באותו יום התחיל מאבק צבאי מר על קיומה, מאבק שלא הוכרע עד היום ולא יסתיים במהרה בימינו; ומאבק זה, והמאמץ לקיבוץ גלויות ולהפרחת השממה זקוקים לא פחות מהכרזת המדינה, למלוא־כוחותיו והשתתפותו של עם ישראל המאוחד. האחדות שהבהיקה ביום ההכרזה, חלפה ועברה במהרה, והפיצולים והפירודים הפנימיים במדינה לא פחתו מאלה שהיו בישוב, אלא להיפך, נתרבו – והחריפו. ולהחרפה גרמו דווקא שני המאורעות שפתחו תקופה חדשה בתולדות ישראל: 1) הקמת מסגרת ממלכתית, 2) ראשית קיבוץ גלויות.

אין מדינה יכולה להתקיים בלי שלטון וכפיה והכרעת רוב (אם אינה מדינה טוטאליטרית של שלטון יחיד). אבל אין מדינה יכולה להתקיים אך ורק בכוח השלטון והכפיה והכרעת הרוב. חיותה וכוחה ושלמותה שואבת המדינה מהרצון הכללי של העם, מצרכיו ההיסטוריים המשותפים, מהאחריות ההדדית, מהאחריות הפנימית המגשרת על פני ניגודים וסתירות. דבר זה חל על כל מדינה, זה חל במשנה־תוקף על מדינת־ישראל. אין זו מדינה של תושביה ולמען תושביה בלבד. אין זו מדינה של ארץ בנויה ומשק קיים. אין זו מדינה שקיומה מתקבל על דעת שכניה ואין עליה עוררים מצד כוחות אדירים. העם היושב בתוכה אינו אלא גרעין העם שלמענו הוקמה. רוב שטחיה שוממים וחרבים וטעונים פיתוח. משקה אינו אלא בראשיתו. כל שכניה זוממים להחריבה. כוחות אדירים בעולם רואים אותה בצרות־עין, ומשימות הקליטה, הפיתוח והבטחון המוטלות על מדינה שכזאת – לא יבוצעו בכוח הכפיה של השלטון בלבד. בלי מאמץ מתוח ומתמיד של כלל תושביה ועזרת העם כולו, לא יתכן קיבוץ גלויות, לא תבוצע הפרחת השממה, לא יכון הבטחון. ומאמץ זה מותנה בליכוד כוחות העם ובהפעלת רצונו הכללי.

האחדות המושלמת והמלאה שנתגלתה ביום הקמת המדינה היא בדרך הטבע הופעה חד־פעמית, יחידה במינה ובזמנה, הופעת חסד של שעה היסטורית גדולה; אבל יתכן – והכרחי – במדינה מינימום השלמות והאחדות שישנו בכל מדינה מתוקנת, על אף ניגודים חברתיים ומדיניים המצויים בכל מקום. מינימום זה בולט בהיעדרו במדינת־ישראל.

תקומת המדינה החריפה הניגודים שהתקיימו בישוב – באשר המדינה יצרה זיקת־חובה הדדית ותלות כל איש בישראל במסגרת הכלל. בישוב היו אדוקים וחפשים, ציונים דתיים ואדוקים אנטי־ציונים, פועלים ומעבידים, נאמני החזון הציוני ומתנכריו, חסידי המערב והמזרח, משכילים ותורנים, אנשי תרבות ועשוקי חינוך, בני עדות מתנגדות ונחשלות, ילידי הארץ ועולים חדשים, בני עיר ובני כפר. ישוב מגוון זה לא היה נעדר לגמרי כלי ארגון משותפים וכלליים שהקיפו רוב הישוב, ולעתים פעל הישוב כיחידה אחת ושלמה. אבל כלים ציבוריים אלה היו כולם רשות ולא חובה. מי שרצה קיבל עוּלם, מי שלא רצה העמיד עצמו מחוץ למחנה. הוועד הלאומי, ארגון ההגנה, ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים, הקהילות, משרד הרבנות, הארגונים האחרים – כולם היו בנויים על חברות של רשות, הסכמה אישית ורצון חפשי. השלטון – היה שלטון זר, ולעתים קרובות היה משמש גורם מלכד, מתוך התנגדות כל הישוב לדרכו ולמגמתו.

המדינה הכניסה במסגרת של חובה וכפיה כל תושבי הארץ. הזיקה לכלל – אינה עוד זיקה שברצון חפשי ובהסכמה בלבד, אלא זיקת חובה וכפיה; הציבורים השונים בעלי השקפות, נטיות, הרגלים ואינטרסים מתנגדים וסותרים זה לזה בימי הישוב, יכלו לפני המדינה לעשות הישר בעיניהם, ברוב הדברים, מבלי להרגיש ומבלי להבליט הניגודים שבינם ובין אחרים, ובלי התנגשות פנימית; לאחר הקמת המדינה הוכנסו כולם לתוך כפיפה אחת, נהפכו ליחידה משולבת והדוקה ברצונם ושלא ברצונם, ונעשו כפופים לכלל הממלכתי המטיל עליהם חוקיו וצוויו. זיקת הרשות הפכה זיקת חובה, ואין עוד היחיד והציבור עושים הישר בעיניהם; וכך החריפו הניגודים וההתרוצצות.

קיבוץ הגלויות, שהכפיל בשנים מעטות הישוב במדינה והעלה לארץ עדות הרחוקות זו מזו לא רק אלפי מילין אלא הרבה מאות שנים, – הוסיף על השוני והחרפת הניגוד במדינה. גם בדורות הקודמים הביאה אתה כמעט כל עליה חדשה – סתירה וניגוד לעליה הקודמת. הישוב “הישן” כפי שנקרא פעם, כלומר הישוב הוותיק, שהיה סגור בארבע הערים הקדושות והתפרנס בעיקר מחלוקה, – ראה בחרדה ובהתנגדות ובשנאה את עליית בני דורם של יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה. בנסיון להעסיק יהודים בעבודה ולדובבם “לשון הקודש” לצרכי חול – ראו אנשי הישוב הישן חילול הקודש ועירעור אשיות חייהם ואמונתם. העליה השניה נתקלה בהתנגדות מרה ועוינת מצד רובם של בני המושבות הראשונות, והמלחמה על עבודה עברית פילגה את הישוב “החדש” לשני מחנות אויבים. העליה ההמונית שבאה לאחר הקמת המדינה לא העלתה ארצה מגמות חברתיות ומדיניות חדשות הסותרות כיוונו הכללי של הישוב “הותיק”, אבל היא יצרה תהומות תרבותיות, פרצים חברתיים ופערים כלכליים בין חלקי הישוב, והכבידה וסיבכה את תהליך ההתמזגות, שלא היה קל ומהיר גם לפני קום המדינה, אם כי העליה אז היתה יותר קטנה ופחות מגוונת. המדינה הועמדה בפני בעיה קשה וחריפה של מיזוג גלויות, הרחוקות זו מזו מאות שנים.

מיליון וחצי היהודים שנמצאו בארץ בתחילת 1953, היוו עם אחד במידה פחותה מחצי מיליון היהודים שהיו בארץ בפרוץ מלחמת העולם השניה, אם כי גם אז היה הישוב רחוק ממזיגה לאומית מלאה.

*

ההיסטוריה של עמנו בגולה הוכיחה שבמהותו אין כל שבט, – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים, – נופל מחברו או עולה עליו ביכלתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות. היה זמן שההגמוניה הרוחנית בעם היתה ליהודי בבל, בתקופה יותר מאוחרת עברה ליהודי ספרד; בזמן מסוים שימשה יהדות מצרים מרכז רוחני של העם, בזמן מאוחר – יהדות אשכנז. בדורות האחרונים נעתק המרכז הרוחני לפולין ומשם לרוסיה. גאוני בבל, הוגי ספרד ומשורריה, מפרשי צרפת וחוקרי איטליה, הפוסקים בארצות מרכז אירופה, חכמי גרמניה, למדני פולין וליטא, – כל אלה ארגו במקומם ובזמנם מסכת התורה, ההגות והתרבות היהודית והכניסו חלקם באוצרות הרוח של העם היהודי. כסנהדרין שנדדה אחרי החורבן ממקום למקום בארץ, כך נדדה שכינת היצירה העברית מארץ לארץ. ולכל שבט בישראל היתה שעת זריחתו, גדולתו ושקיעתו, ורק נסיבות זמן ומקום, נסיבות מדיניות ותרבותיות, שלעם היהודי לא היתה שליטה עליהן, קבעו איזה חלק של העם ובאיזו ארץ ישמש נושא ההגמוניה הרוחנית ביהדות.

במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות, בעבדות, ופיגרו לאין ערוך מאחרי ההתקדמות המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדות יהודי המזרח, והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי. במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה; יהדות זו היתה גם הכוח הבונה העיקרי של הישוב בארץ, שגדל במאה השנים האחרונות; מיהודי מזרח אירופה, בתוספת חשובה של יהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון, הורכב רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב, ועל ידיהם עוצבה דמותה הרוחנית, המדינית והחברתית של היהדות הארצישראלית החדשה. העליה הספרדית הוותיקה מימי אבולעפיה ויוצאי צפון אפריקה כמעט שבטלה בששים.

הזרם ההמוני של עדות המזרח לאחר הקמת המדינה שינה באופן יסודי ופתאומי הרכבו ואופיו של הישוב. המדינה הועמדה בפני בעיות הרות־סכנה: א) בעית “גזעים”. נתבלט גזע “עליון” כביכול, גזע אשכנזי, העומד בפועל בראש כל העם, וגזע מזרחי נחות־דרגה; ב) בעיית הפלגה, לשונית ועדתית, גם בקרב האשכנזים וגם בקרב עדות המזרח. כי למעשה אין יוצאי אירופה עכשיו מאוחדים בלשונם יותר מאשר יוצאי ארצות הקדם.

במידה ידועה התקיימה “הפלגה” זו גם לפני המדינה, אבל הישוב אז לא היה יחידה עומדת ברשות עצמה וקובעת גורלה כחטיבה ריבונית. עכשיו נהפך דור הפלגה למדינה, ועליו הוטלה האחריות הגדולה והכבדה ביותר שהוטלה אי־פעם על אחד הדורות בתולדותינו.

הפירוד העדתי אינו ממצה כל קשייה הפנימיים של מדינת ישראל; קיים בישראל פיצול מפלגתי מופרז וחולני, שאין דומה לו בשום מדינה בריאה ומתוקנת, ופיצול זה עומד בסתירה משוועת לצרכיה החיוניים של מדינת ישראל.

בהכרזת העצמאות התלכדו כל המפלגות בישראל. במועצת המדינה ובממשלה הזמנית, שעמדו בראש המדינה בתקופת מלחמת הקוממיות, נתקיימה עדיין מידה רבה של אחדות מדינית ואחריות כללית. כל הסיעות שחתמו על הכרזת העצמאות, חוץ מקומוניסטים ורביזיוניסטים, השתתפו בממשלה הזמנית. הסכנה הבלתי־אמצעית והבולטת שארבה לקיום המדינה ולעצם קיומו של העם בישראל ממזימות התוקפים הערבים – ליכדה את העם, אם כי גם בליכוד זה ניבעו פרצים חמורים, ודווקא בשטח הרגיש ביותר: בצבא. בעצם ימי המלחמה נעשו נסיונות גלויים ומוסווים לקיים צבאות נפרדים, שאינם נתונים למרות היחידה של העם, ונדרשו מאמצים מתוחים, ממושכים וכאובים עד שהובטח צבא אחיד כפוף כולו למוסדות המוסמכים של המדינה בלבד.

אולם מיד אחרי תום הקרבות, כשנערכו הבחירות הראשונות במדינה, שהיו למעשה הבחירות הראשונות בתולדות העם היהודי, וניגשו להקמת משטר פרלמאנטרי דמוקראטי בישראל, נתגלתה ההתפצלות המופלגת. 21 רשימות הופיעו לבחירות, כשמספר כל הבוחרים היו חצי מיליון, ועמדו להיבחר 120 נציגי־עם. 18 היו רשימות יהודיות, ו־3 ערביות. תשע מהרשימות לא זכו אפילו לציר אחד, אבל הפיצול המופרז נתן אותותיו גם בכנסת ובחיי המדינה הצעירה, שהועמדה בפני משימות כבדות ודחופות שלא ידעה אף מדינה אחרת בעולם. הכנסת היתה מורכבת מארבע־עשרה סיעות נפרדות, בלי שתהיה אף לאחת מהן האפשרות להקים באחריותה המלאה ממשלה יציבה. ויותר מכל מדינה אחרת נזקקה מדינת ישראל ותיזקק עוד זמן רב ליציבות ממשלתית. כי אחרת לא תיוּצב המדינה. שלוש המשימות הגדולות המוטלות על מדינה זו – בטחון, קליטת עולים ומיזוגם, פיתוח הארץ – מחייבות מדיניות ארוכת־טווח, ורק ממשלה יציבה, הנשענת על רוב בעל רצון מאוחד ודרך משותפת, מסוגלת לקיים ולבצע מדיניות זו.

ההתפצלות המופרזת נתגלתה גם בבחירות לכנסת השניה, שנערכו לפני זמנן לרגל חוסר היציבות בממשלה, רק כשנתיים וחצי אחרי הבחירות הראשונות. הפעם אמנם נתמעט מספר הרשימות, ובמקום 21 הופיעו רק 17, מהן 14 רשימות יהודיות, 3 – ערביות. ובכנסת השניה היו שוב שתים עשרה סיעות יהודיות (שלוש הסיעות הערביות נצטרפו לסיעה היהודית הגדולה בכנסת), ושוב אי־אפשר היה לשום מפלגה להקים ממשלה יציבה. ההתפצלות המופרזת, לא זו בלבד שהיא מונעת יציבות ממשלתית, ונושאת בחובה סכנה מתמדת של משברים והכשלים מדיניים, אלא שהיא מערערת בהכרח היסוד המוסרי של הנציגות הפרלמנטרית ומחבלת בחינוך האזרחי והממלכתי שעל הכנסת לתת לעם. פיצול זה עולה למדינה ביוקר, ואין כל בטחון שהמדינה תוכל לאורך ימים לשלם המחיר…

סיעות קטנות – בין שהן בממשלה ובין שהן באופוזיציה, אי־אפשר שישאו כראוי באחריות ממלכתית וילמדו להעדיף עניני הכלל על עניני הסיעה. הסיעות הקטנות, גם כשהן משתתפות בקואליציה ממשלתית, יודעות שאין הן מכריעות, ואחריות המדינה אינה מוטלת עליהן, והן מתרגלות לשקול כל בעיה שמתעוררת בממשלה לפי התועלת או הנזק שהדבר עלול להביא לאינטרס הסיעתי המיוחד שלהן. הסיעות הקטנות באופוזיציה, שאין להן כל סיכוי להוות ממשלה בעצמן ולהעמיד במבחן הביצוע את הפרוגרמות היפות שהן מציעות לקהל הבוחרים ואת התביעות המופרזות והבלתי מעשיות שהן מציגות לממשלה, לא רק שהן מתנוונות בעצמן, אלא הן מהוות גורם חינוכי נפסד ומחבל במדינה, ביחוד במדינה כישראל שמרובים בתוכה האזרחים ללא כל חינוך ונסיון ממלכתי. נזק הסיעות הקטנות באופוזיציה עולה על הנזק של הסיעות בקואליציה ממשלתית, מפני שהאחרונות לפי טבע הדברים מוכרחות להתלכד על יסוד תכנית פעולה חיובית, מוסכמת ומוצהרת, הטעונה אישור הכנסת ועומדת כל הזמן תחת פיקוחה וביקרתה, ונתונה למשפט הציבור, בשעה שסיעות האופוזיציה, המתנגדות וסותרות זו לזו אולי יותר משהן מתנגדות לממשלה, – פועלות מתוך קנוניה אך ורק במטרה שלילית, ללא אחריות משותפת וללא קו חיובי משותף שעומד למשפט העם והכנסת.

הגניוס האנגלו־סכסי, שיצר הדמוקראטיה הפרלמנטרית ומפעיל אותו בהצלחה ובכשרון, כאשר לא עשה זאת שום עם אחר, – השתית את החיים המדיניים על משטר דו־מפלגתי וקבע שיטת בחירות מחוזיות ורובניות, שבה כל נבחר הפרלמנט ידוע לבוחריו ואחראי במישרים בפניהם, בניגוד לשיטה של בחירות יחסיות הנקוטה ביבשת האירופית, המנתקת לחלוטין את הבוחר מהנבחר ומעמידה בין העם ובין הפרלמנט את מרכז המפלגה העורך רשימת המועמדים כרצונו. המשטר הדו־מפלגתי מטיל מלוא האחריות כלפי העם על מפלגת הרוב, ומחנך את מפלגת האופוזיציה הרוצה להיפך למפלגה שלטת, לאחריות במעשיה ובדיבוריה, גם כשהיא במיעוט, ועל ידי כך משמש הפרלמנט גורם ממלכתי מחנך לכל העם.

הסברה שהבחירות צריכות לשקף את כל הדעות במדינה, ודבר זה יתכן אך ורק בשיטת בחירות יחסיות – אינה הולמת האמת ומחטיאה המטרה העיקרית של בחירות. גם בבחירות יחסיות לא באה לידי ביטוי כל דעה בעם. דבר זה יתכן – וגם זה להלכה בלבד – אך ורק באספה כללית של כל העם; כשיש לכל אזרח האפשרות להשמיע דעתו במישרים. במשטר של נציגות מן ההכרח שהבוחרים מטשטשים נטיותיהם האישיות בכמה וכמה שטחים, ומצביעים אך ורק לפי סיסמאות כלליות ביותר. הנציג הנבחר בבחירות יחסיות מביע דעתו האישית או דעת הסיעה, ולא דעת אלפי הבוחרים שהצביעו בעד הרשימה הכוללת ולא בעד איש מסוים ומוּכּר.

תכליתן האמתית והעיקרית של הבחירות במשטר של נציגות – ומחוץ לקנטונים מעטים בהלווציה, אין השתתפות ישירה של העם בשלטון בימינו, כאשר הדבר בדמוקראטיה היוונית – היא להכריע בעיקר בין שתי אלטרנטיבות המוצעות לעם, ולהקים ממשלה יציבה ואופוזיציה אחראית. וזה יתכן רק במשטר דו־מפלגתי ובבחירות מחוזיות ורובניות.

מדינות מתוקנות ויציבות, אף כשהן נוקטות בשיטות בחירות יחסיות ובמשטר רב־מפלגתי, אינן יודעות הפיצול הנפרז והנלעג הקיים בישראל. אלפיים שנים של חיי תלות בנכר, ללא אחריות ממלכתית, ללא חיי עצמאות – אינן נמחקות בבת־אחת על־ידי הכרזת קוממיות. סוד כושרה ויציבותה של המדינה הוא לא במסגרתה החיצונית ובכוח הכפיה שעומד לרשותה, אלא בחושים הממלכתיים הנטועים בעם; באחריות הממלכתית המפעמת בלב האזרחים; בדבק הפנימי המלכד אותם, באמון ובכבוד הדדי שהפרט רוחש לכלל והכלל – לפרט; בכשרון התיאום המחשבתי והמעשי הטבוע באומה; – בקיצור בכושר הממלכתי של העם. כושר זה נעדר או נפגם בעם שחי מאות שנים בנכר, ללא עצמאות, בתלות בזרים. העם היהודי, שחי לרוב בסביבה עוינת, התרגל להתיחס למדינה ולחוקיה בחשד ובהתנגדות. הפיצול המפלגתי הוא רק אחד הגילויים – אם כי אחד הגילויים המחבלים ביותר, של העדר חושים והרגלים ממלכתיים בעם היהודי, ומדינת ישראל טרם התגברה על מכשלה זו.

מקור נוסף, ואולי עמוק יותר, לחוסר האחדות בישראל, הוא הפרץ שניבעה החל מהמאה התשע־עשרה בחומת הדת, ובית ישראל נתחלק למחנה חרדים ואדוקים ולמחנה חופשים. כל העליות הקודמות לארץ עד 1880 באו מחוגי האדוקים ותכליתן היתה בעיקר דתית. גם אם־המושבות הונח יסודה על ידי חלוצי היהדות החרדית מירושלים ומהונגריה. משנות 1880 ואילך גבר בעליה היסוד הבלתי־חרדי. החרדות הקיצונית בדמות החסידות ואדוקי פרנקפורט אף נלחמה מלחמת תנופה בחיבת ציון ובציונות, כי ראתה במפעל הציוני מעשה אפיקורסי המתנגד לאמונה במשיח ומחלל קדושת הארץ, על אף העובדה שעם הוגי חיבת ציון והציונות נמנו רבנים ותלמידי־חכמים מובהקים, וגם הוקמה בהסתדרות הציונית סיעת חרדים בשם “המזרחי”. הישוב החרדי הקיצוני בארץ התבדל והתרחק מהישוב החדש “הציוני” גם מהחלק הדתי שבתוכו, ולא השתתף בארגון הכללי של הישוב; הוא החרים את כנסת ישראל, וגם לא הודה במשרד הרבנות, שהוקם לפי חוקת הכנסת שניתנה על־ידי ממשלת המאנדט. סיכויי המדינה קירבו במקצת את הלבבות ואגף אחד של החרדות הקיצונית המאורגן ב“אגודת ישראל” וב“פועלי אגודת ישראל” נתן ידו להקמת המדינה, חתם על הכרזת העצמאות וגם השתתף בממשלה הזמנית ולאחר מכן גם בממשלה הנבחרת. האגף הקיצוני בשם “נטורי קרתא” וחלקים מסוימים של “אגודת ישראל” בחו"ל לא השלימו עד היום עם הקמת המדינה.

פירוד הלבבות והדעות בעניני אמונה ודת מעמיד שני הצדדים – האדוקים והחפשים הרוצים בקיום המדינה, בפני החובה להבין איש את רעהו, להוקיר רגשותיו והכרתו של כל צד ולהתיחס זה לזה לא רק בסובלנות, אלא בכבוד ובאמון הדדי. נקל לכל צד לרצות שכולם יהיו כמוהו; ובמשטר טוטאליטרי עושים זאת בעזרת אינקביזיציה או דיקטאטורה מוחלטת. ישראל היא מדינה דמוקראטית, ולא יתואר קיומה בלי משטר דמוקראטי הבנוי על חירותם והכרעתם החפשית של תושביה. יש אדוקים המאמינים בתום לב שיבוא יום והקב"ה יטהר לב העם וכל יהודי יהיה מאמין וחרד כמוהם. ויש חפשים שבטוחים כי הזמן יעשה מה שלא עשה השכל, ובימים יבואו כולם יהיו כמוהם. אין איש יודע מתי יקום פלא זה של אחדות הדעות בהבנת מהות היהדות, והמדינה חייבת לפעול במציאות הקיימת, העלולה להאריך הרבה ימים, ושנים אלה דווקא הן המכריעות והקובעות בגורל העם ובעתיד המדינה. ויש לראות את חילוקי הדעות בשטח הרוחני, ודווקא כאן ההבדלים נוקבים עד התהום, כי הם נוגעים בשורש השרשים שמהם יונקים שני הצדדים. ושני הצדדים בטוחים שהם נאמנים למקורות היהדות ושרשיה, כפי שהם מבינים אותם, ואין בית־דין עליון ובלתי־משוחד שיכריע ביניהם, ואיש מהם לא יקבל הדין, גם אילו היה בית־דין עיוני כזה, ועל שניהם לחיות יחד ולבנות יחד את העם ואת המדינה – מבלי שאחד יכוף דעתו על חברו.

במגילת העצמאות שחתמו עליהם גם נציגי ה“אגודה”, “פועלי אגודת ישראל”, “המזרחי” ו“הפועל המזרחי” הוצהר בין השאר על “חופש דת ומצפון”. עיקרון זה התכוון להבטיח לכל יהודי חרד האפשרות המלאה לחיות לפי הכרתו הדתית, ולכל יהודי אחר לחיות לפי דרכו הוא. המדינה, בכל צירופי הממשלות שקמו עד עכשיו, התחייבה לספק צרכי הדת הציבוריים של תושביה ולמנוע כל כפיה בעניני דת. סידור נבון והוגן זה מן הדין שהיה צריך להניח דעת כל הצדדים והוא גם הוסכם על־ידיהם; אבל ניסוח עיקרון מופשט וביצועו למעשה הם שני דברים שונים, ביחוד כשקיימת התרוצצות מגמות ושאיפות הסותרות זו את זו, ואין כבוד ואֵמון הדדי וסובלנות של עם מאוחד ומלוכד.

הממשלה הנבחרת הראשונה שכללה בתוכה “החזית הדתית” (“אגודת ישראל”, “פועלי אגודת ישראל”, “המזרחי”, “הפועל המזרחי”) קבעה בהסכמת “החזית” בתוך קווי־היסוד של תכניתה “שוויון מלא וגמור של האשה, שוויון בזכויות ובחובות, בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים”. הגשמת עיקרון זה נתקלה למעשה בהתנגדות המפלגות הדתיות ששהסכימו לו להלכה. גם הגשמת העיקרון היסודי של חופש המצפון, שאין איש דתי חולק עליו בגלוי, נתקל בפועל בהתנגדות כמוסה ועמוקה הטבועה בשאיפות ובמגמות של המפלגות הדתיות. עצם קיומה של מפלגה דתית נושא בחובו, ביודעים או שלא ביודעים, רצון להשלטת חוקי הדת והמוסדות הרבניים במדינה. חופש הדת והמצפון שהמפלגה הדתית תובעת לעצמה, אין היא מוכנה או אינה מסוגלת להעניק גם לאחרים. אין זו העמדה של כל איש דתי. רוב החרדים ואנשי המסורת אין לבם עם המפלגות הדתיות. רוב היהדות החרדית בארץ נמצא מחוץ למפלגות הדתיות. הקו המפריד בין מפלגה דתית ומפלגה אחרת אינה האדיקות האישית של חבריה בדת. מחוץ למפלגות האלה נמצא ציבור חרדי העולה במספרו על חברי המפלגות הדתיות, כפי שמוכח מהבחירות לכנסת הראשונה והשניה. בבחירות לכנסת הראשונה הופיעו מחוץ ל“חזית הדתית” עוד 3 רשימות דתיות. ארבעתן יחד קבלו רק 13.4% מהקולות, לאחר ניכוי קולות הערבים. אין כל יסוד להניח שרק החלק השמיני בקרב הבוגרים היהודים בתחילת 1949 נמנו עם היהדות המסורתית. בבחירות לכנסת השניה הופיעו חמש רשימות דתיות; ארבע המפלגות שהיו מקודם כלולות בחזית הדתית נתפרדו והופיעו כל אחת לחוד, ועליהן נוספה רשימה בשם “אמוני ישראל”; בחירות אלה נתקיימו ביולי 1951, לאחר שזרם לארץ גל עליה גדול, מרביתו מעדות המזרח, השייכות בחלקן הגדול ליהדות המסורתית. ושוב, לאחר נכוי קולות הערבים, קיבלו כל חמש הרשימות הדתיות רק 12.9% מהקולות. אין כל ספק בדבר שאחוז היהדות המסורתית במדינה עלה וגדל במידה ניכרת בתקופה שבין הבחירות הראשונות לשניות. ואף על פי כן אחוז המפלגות הדתיות לא עלה אלא אפילו ירד במקצת. אבל במצב ההתפצלות המדינית היתרה של ישראל, – בכנסת השניה נמצאות 12 סיעות יהודיות, – יש משקל רב לכל סיעה קטנה. והסיעה הקטנה ביותר עלולה ליהפך ללשון המאזנים, והיא יודעת לנצל כוחה זה. אבל האמת ניתנה להיאמר, כי חומר הבעיה נעוץ לא רק בפיצול המפלגתי אלא בעצם הניגוד שבין שתי השקפות שונות על מהותה של היהדות ובין שתי מגמות מנוגדות בעיצוב דמותם של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

מצד אחד – אמונה בתורה מן השמים ואדיקות בכל דיני השולחן־ערוך ובמנהגים המקובלים כהלכה למשה בסיני, והשאיפה הגלויה או כמוסה להטיל חוקי התורה, כפי שהם מתפרשי על ידי “מועצת גדולי התורה” של “האגודה” או על־ידי ראשי הרבנות של “המזרחי”, על המדינה ועל כל אזרח בישראל בכוח החוק הממלכתי. מצד שני – אמונה בחופש המצפון ובחירותו של כל אדם לחשוב, לדבר ולפעול כרוחו, כל עוד אין הוא פוגע בזכות הזולת או במדינה. בין התובעים חופש מצפון ודת להלכה ולמעשה ומתנגדים לנטיות של המפלגות הדתיות להשליט בכוח המדינה מנהגי הדת והשיפוט הרבני, נמצאים לא רק חפשים בדעותיהם שרואים בהשלטה זו כפיה מצפונית, אלא גם רבים מאנשי מסורת ודת, המקיימים בעצמם כל דיני ה“שולחן ערוך” ונזהרים בכל המצוות המסורתיות, אבל הם רואים נזק מוסרי למדינה וסילוף רוח היהדות בהפיכת הדת לקרדום פוליטי, ובנסיון להשליט מנהגי הדת בכוח המדינה. הם מתנגדים לארגון מפלגתי על יסוד הדת, ורואים בארגון זה נזק רב לכבודה של הדת בעם. הם רואים פגם דתי וממלכתי בפוליטיזציה של הרבנות ובשילוב יחסים שבין אדם למקום במו“מ מדיני ובתמרון מפלגתי. רבים סבורים בפשטות, כפי שחכמינו הקדמונים הניחו, ש”השבת מסורה לכם, ואין אתם מסורים לשבת", והם רוצים שהמדינה תצטמצם אך ורק בענינים שבין אדם לחברו.

הוויכוח הדתי בישראל מסתבך לרגל אופיה המיוחד של הדת היהודית. בעיית הדת בישראל אינה דומה לבעיית הכנסיה והמדינה בארצות הנוצריות. הדת היהודית שונה ביסודה מהדת הנוצרית. היא אינה מסתפקת בעקרונות אמונה מופשטים, אלא מושתתת על מצוות עשה ולא תעשה, המקיפות כל חיי האדם מרגע היוולדו (ועוד קודם לכן) ועד פטירתו וקבירתו, מבלי להשאיר כל שטח נייטרלי מחוץ לזיקת הדת. מאידך גיסא הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום. ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי.

מיזוג היסוד הדתי והלאומי אינו חדש בתולדותינו, וימיו כימי ישראל. בספרותנו הקדומה ביותר מסומנים שני מקורות להתהוותו של עמנו: – מקור אחד – המוצא המשותף מזרע אברהם ומבני ישראל (או בני יעקב). המקור השני – הברית שנכרתה בין אלהים ועבדו משה ובין העם:

“ה' אֵלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב, לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הֶזֹאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹּה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים”.

(דברים ה' 32)

הפתרון הנוח של הפרדת הכנסיה מהמדינה, שנתקבל באמריקה לא מתוך נימוקים אנטי־דתיים, אלא, להיפך, מתוך זיקה עמוקה לדת ומתוך רצון להבטיח לכל אזרח חופש דתי מלא, פתרון זה גם אילו היה מתקבל בישראל, לא היה פותר את הבעיה. חגי־ישראל יש להם משמעות כפולה: גם ריליגיוזית־קוסמית וגם היסטורית־לאומית. למנוחת שבת ניתנו בתורה שני נימוקים: נימוק סוציאלי:

“לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחַמֹרֶךָ וְיִנָּפֵש בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר”

(שמות כ"ג 12) ושוב:

"וְיוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךּ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךּ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמוֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ

(דברים ה' 14).

וגם נימוק רליגיוזי קוסמוֹגוֹני.

“וְיוֹם הַשְׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךּ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה – כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הֲשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיוֹם הַשְׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ”

(שמותכ' 11)

ואין יהודי מחויב להיות דווקא אדוק – למען יראה הערך הרב שיש בקיום השבת ומועדי ישראל – בימי מנוחה וחגים היסטוריים המנחילים צביון יהודי ורציפות היסטורית לחיינו הציבוריים. וחגי הפסח, השבועות והסוכות אף הם יש להם משמעות היסטורית ומשמעות טבעית־רליגיוזית. פסח הוא חג האביב וחג יצירת מצרים; שבועות הוא חג מתן התורה וחג הביכורים ונוסף לו גם נימוק סוציאלי:

“וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת – וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיְּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ – וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם”

(דברים ט"ז 11־12)

וסוכות הוא חג האסיף – וזכר לנדודי המדבר אחרי יציאת מצרים:

“לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרוֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”

(ויקרא כ"ג 43).

ואין זה רק ענין החגים. היצירה היהודית מימה משה רבינו ועד תקופת ספרד היתה לבושה כולה לבוש דתי; וגם מי שאינו מקדש לבוש זה – אינו יכול לוותר על יצירה נצחית זו; הספרים שנוצרו ונתקדשו בישראל הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה ערכים רליגיוזיים ומוסריים שאין ערוך להם, בישרו חזון לאומי ואוניוורסלי לאחרית הימים. שיש בו כדי להאיר מחשכי חיי אנוש ולהדריך האדם והאנושות במעגלי צדק ושלום, חסד ואמת.

אנשי המפלגות הדתיות – מטעמי הכרה דתית ומנימוקים אחרים – אינם מסתפקים בצד הלאומי והסוציאלי של שבתות ומועדי־ישראל ואינם מקבלים ההערכה ההיסטורית של ספרי התנ"ך והספרות התלמודית, המדרשית וההלכתית; בעיניהם אין מוקדם ומאוחר בתורה ודברי פוסקים אחרונים ופירושי רבני זמננו הם הלכה למשה מסיני.

ויכוח נוקב זה לא היה לו תוכן ועוקץ פוליטי לפני הקמת המדינה. העם היהודי היה מחוסר שלטון, ובכוח ממשלה זרה לא היה קל להשליט דיני הדת על יהודים שאינם נזקקים לדינים אלה, ודווקא עם הקמת המדינה, ניתנה האפשרות להשליט על כל יהודי במדינה מנהגי הדת ותורת ישראל, כפי שחברי המפלגות הדתיות מפרשים אותה. אמנם ניתנה התחייבות מפורשת, גם בהכרזת העצמאות וגם בתכנית הפעולה המוסכמת של ממשלת ישראל, לכבד חופש המצפון ולהימנע מכל כפיה דתית, אבל הגורס מפלגה דתית – ומפלגה במדינה היא קודם כל מכשיר לשלטון, נתון ביודעים ובלא יודעים להשלטת הדת במדינה, והצהרות והתחייבויות שהוסכם עליהן סובלות כל מיני פירושים.

מועצת המדינה הזמנית נתנה תוקף לכל חוקי ממשלת המאנדט, מחוץ לחוקי “הספר הלבן”. בחקיקה זו ניתן תוקף חוקי למשרד הרבנות, שהוקם על־ידי הממשלה המאנדטורית במסגרת כנסת ישראל, ולמשרד זה ניתנה סמכות שיפוט בעניני אישוּת. ממשלת המאנדט הרשתה ליהודים הרוצים בכך להפקיע עצמם מסמכותו של משרד הרבנות וממסגרתה של כנסת ישראל.

במדינת ישראל יש מערערים על סידור זה משני קצוות. יש חולקים על מתן תוקף ממלכתי למשרד הרבנות והטלת עולו על אזרחים, שאינם מודים ברבנים ובסמכותם ואינם נזקקים לפסקי דינם, ויש חולקים על סיוג הרבנים בחוקי המדינה והזקקתם לסמכות ממלכתית. ויש גם כאלה שמקבלים ברצון שיפוט רבני מטעם המדינה, ולא עוד אלא רוצים להרחיב שיפוט זה עד כמה שאפשר, ויחד עם זאת הם רוצים לפטור משרד הרבנות מזיקתו למדינה ולמוסדותיה המחוקקים. ושואפים להעמיד הרבנים מעל המדינה ומוסדותיה.

הסידור הקיים הוא פרי פשרה, שאין בה כמובן להניח כל הדעות, כדרכה של פשרה; פשרה זו נתקבלה לשם מניעת מלחמת־הדת, גם מלחמה לדת וגם מלחמה בדת, העלולה לפגוע קשה במיזוג הגלויות, העומד ברומה של המדינה. התמדת הפשרה מותנית במידת הסובלנות והכבוד ההדדי שבעלי השקפות מנוגדות בעניני דת ורוח מסוגלים לגלות מתוך אהבת־ישראל משותפת. מעמד ממלכתי למשרד רבנות במדינה שהתחייבה על חופש מצפון ודת, ושיש בה גם מפלגות דתיות הנושאות נפשן לשלטון הדת, וגם אוהבי מסורת וחרדים השוללים שלטון הדת וגם ציבור רחב של חפשים בדעות, – הוא שדה־מוקשים שההליכה בו אינה מובטחת מפגעים וסכנות. מעמד זה יתכן אם המעונינים בקיומו יקבלו ברצון ובאמונה גם הסמכות וגם ההגבלות הכרוכות בה. כל זכות יש אתה חובה, וזכות ממלכתית מחייבת. משרד הרבנות שומה עליו לא לחרוג מתחומי הפעולה שקבעה לו המדינה, ואין עליו להתערב בענינים שהחוק לא מסר לשיפוטו. בלי שמשרד הרבנות יקבל על עצמו עול המדינה וחוקיה בלי ערעור – אין הוא יכול מבחינה מוסרית לחייב אזרחים שלכתחילה אינם מודים בשיפוט רבני בכללו.

המצפון האנושי, מצפון דתי או מוסרי, כוחו יפה מכוח החוק, אם אינו משמש מסווה או אמתלה לטובת הנאה פרטית, אלא פועל אך ורק לשם עקרון מקודש שבהכרה או באמונה. אבל הפועל לפי מצפונו בניגוד לחוקי המדינה חייב לקבל על עצמו כל המסקנות והתוצאות של התנהגותו, לרבות ענשים כאמצעי־ההתגוננות של המדינה על סמכותה ועל חוקיה. בכל אופן אין הוא זכאי לבקש מהמדינה סמכות להטיל רצונו על אחרים בניגוד למצפונם הם.

הנטיות המתגלות פה ושם במפלגות דתיות ובמשרד הרבנות עצמו להעמיד מוסד זה מעל המדינה ולעשותו פוסק בשאלות החוק והמשפט של המדינה או בוויכוח המפלגתי, מערערות הבסיס של הפשרה המקובלת ועלולות להנחיל נצחון לקצוות בשני המחנות, אשר מטעמים שונים ומנוגדים הם רוצים בהפרדה גמורה וכוללת של עניני המדינה ועניני הדת; אחדים רוצים לתת חופש גמור לרבנים לפעול כרצונם בכל עניני המדינה כלכל האזרחים, לרבות השתתפות בפולמוס המדיני הפנימי, ולתמוך בגלוי במפלגה זו או אחרת, וליתן הוראות כיצד להצביע ובמי לבחור; ואחרים רוצים לתת חופש גמור לכל אזרח, שאינו מכיר בסמכות הרבנים, – לא להישפט בפניהם ולא לקבל פסקי דינם ולא להיזקק להם בשום ענין הנוגע לו. מעמד חפשי זה יש עכשיו ל“מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל, שאינה משולבת במסגרת החוקים של המדינה, והשפעתה היא מוסרית בלבד, ודעתם נשמעת רק באותם החוגים המקבלים מרותם הרוחנית.

כשרון־פשרה הוא תנאי חיוני לקיום של כל ציבור, ארגון ומדינה. גם מדינה מבוססת ויציבה זקוקה לכשרון־הפשרה בענינים שאינם מחייבים הכרעה דחופה וסופית. מדינת ישראל זקוקה לכשרון זה פי כמה, ואין היא חייבת למהר בהכרעות שיפגעו קשה בכושר התמזגות הגלויות ובטיפוח סגולות השיתוף הממלכתי. לא מכל הוויכוחים ולא מכל ההכרעות אפשר ורצוי להימנע. ושום כללים מופשטים אין ביכלתם להגדיר שטחי ההכרעה ושטחי הפשרה, אולם ברור שאין כל הכרח בזמננו להכריע בעניני דעות ואמונות, שעוד זמן רב נהיה מחולקים בהן; יש מוקדם ומאוחר בהסטוריה, ויש להבחין בין עיקר וטפל, בין קבע וארעי, בין קיים וחולף. פולמוס ללא פשרה על מעמד הדת במדינה או נסיונות של כפיה בעניני הדת עלולים לשמש חומר נפץ לאומי, ובמקרה הטוב ביותר, יעכבו תהליך ההתמזגות הפנימית, – הצורך החיוני והתנאי המוקדם לקיום המדינה.

*

ההיסטוריה של אומות אחרות מוכיחה מה קשה וממושך תהליך ההתמזגות הלאומית. אמריקה הצפונית שישובה הורכב מגלי־הגירה מכל ארצות אירופה ומכמה ארצות אסיה, בתוספת הכושים שהובאו כעבדים מארצות אפריקה, דומה מבחינת כור־ההיתוך לישראל. ומאה ושמונים שנה אחרי מלחמת־הקוממיות עדיין תהליך ההתמזגות באמריקה לא נסתיים. גם לכמה אומות באירופה, שהן כאילו מקשה היסטורית אחת, כגון צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד ואיטליה, נדרשו מאות שנים עד שהשבטים השונים בארצותיהן נתמזגו והיו לאומה אחידה.

למדינת ישראל לא ניתנה שהות של מאות שנים. גם משימת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, ועוד יותר משימת הבטחון, מחייבות אותנו לדחיקת הקץ. ערב רב של שבטים שאין להם לשון משותפת ומסורת כללית וקשרי תרבות ומשק ויחסי־גומלין בחיים הציבוריים והמדיניים והם מתחנכים במשטר פרוע של סיעות מתרברבות ונטולות אחריות ממלכתית, ספק אם יצליחו לעמוד ביום פקודה, כאשר עמדנו במלחמת הקוממיות עם הכרזת העצמאות. ואיש אינו יודע מתי יבוא “יום פקודה” שני. עושר הניגודים והפירודים שמור לרעתנו. והפתרון אינו במשטר של “שפה אחת ודברים אחדים”, – משטר טוטאליטרי אשר יכוף על כל תושב במדינה דעות ודברים ומעשים ויטול ממנו חירות המחשבה וחופש הבחירה וזכות הביקורת וההתארגנות כרצונו. מדינת־ישראל לא תיכון אלא כמדינה דמוקראטית; אפס, היא גם לא תיכון אם לא תתגבר בעוד מועד על מכשלת ההתפצלות וההתפוררות, על משבר הממלכתיות הנעוץ בריבוי סיעות, על סכנת המרחקים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שבין העדות, ולא תבטיח בפועל חופש המצפון לאדוקים ולחפשים גם יחד, אגב השרשת ערכי־ישראל בחיי הפרט והכלל, לפי רוחו של כל אחד בתוכנו.

לשם כך יש הכרח בחינוך ממלכתי, בתיקון המשטר הפארלמנטרי, במאמץ תרבותי ומשקי להעלאת העדות הנחשלות, בהתקנת מינימום לאומי, כללי ותרבותי, ובחוקה שתבטיח לאדוקים, לאנשי מסורת ולחפשי לחיות לפי רוחם, ללא כפיה ופגיעה מצפונית, מתוך שמירת הצביון היהודי של המדינה ושל העם היהודי בתוכה.

*

עד עכשיו היה המכשיר היחידי לחינוך ממלכתי – ודבר זה אולי היה תמוה בעיני רבים – צבא הגנה לישראל. מתוך ראיית צרכי הבטחון של מדינת ישראל הנתונה בתנאים חיצוניים ופנימיים יחידים במינם, הוטל על צה“ל לשמש לא רק מכשיר־אימון צבאי, אלא גם בית־ספר ממלכתי, להקנות לנוער, שנכנס אליו, ידיעת הלשון, הארץ, ההיסטוריה היהודית, יסודות חינוך כללי, נקיון וסדר ואהבת המולדת. אולם חינוך זה שהיה לברכה רבה, ניתן רק למספר מצומצם של נוער, ליוצאי צבא בגיל של 18־20. החינוך היסודי של בני 14־6 היה מסור ל”זרמים" – כלומר למפלגות. ירושה זו ירשה המדינה מה“ישוב” ומההסתדרות הציונית. מסגרת הישוב וההסתדרות הציונית היתה מסגרת של רשות, וגם החינוך היסודי היה חינוך של רשות. עם קבלת החינוך מה“ישוב” עשתה המדינה דבר גדול: קבעה חינוך חובה חינם מגיל 6 עד גיל 14; אולם עברו שלוש שנים וחצי עד שהממשלה יכלה להביא לכנסת התחייבות על חינוך ממלכתי, והכנסת אישרה הצהרה זאת בתחילת תשרי תשי“ב (8.10.51). אין הרבה ימים שיתחרו בחשיבותם ובגדלם בהיסטוריה העברית כיום 14 במאי, 1948 – יום הכרזת המדינה, אולם ראוי יום הכרזת החינוך הממלכתי ע”י ממשלת ישראל להחקק אף הוא בתולדותינו. הפקעת החינוך מרשות המפלגות והעמדתו ברשות המדינה – יש בו צעד מכריע לכינון המדינה ולליכוד העם.

ברור שהחינוך בכללו, והחינוך היסודי בפרט, אינו המכשיר היחיד לעיצוב דמות הדור הצעיר. הרחוב, העתונות, הסינמה, ההווי המשפחתי וגורמים אחרים, משפיעים, – אבל אין ספק שבית־הספר בכללו והחינוך היסודי במיוחד, קובע במידה רבה, ואולי מכרעת, קלסתר פניו הרוחניים של הנוער, ועל־ידי כך – של העם.

בנין המדינה לא נסתיים עם הכרזתה; זהו תהליך ממושך, כי גם גוי, לפי עדותו הנאמנה של הנביא, לא יוולד פעם אחת. ויש חשיבות משנה לריפורמה חינוכית זו – באשר נעשתה על ידי ממשלה מורכבת מהמפלגות בישוב ובציונות, שהניחו אחרי מלחמת העולם הראשונה היסוד לחינוך ה“זרמים” – מפלגת פועלי א"י ומהמזרחי.

שמואל יבנאלי, שליח תנועת הפועלים הארצישראלית, והרב י. ל. הכהן מימון, שליח “המזרחי”, יסדו רשת החינוך של העובדים ושל “המזרחי” והניחו בלי משים יסוד ל“משטר הזרמים”. לשניהם לא היתה זרה החרדה לליכוד הישוב ולאחדות העם, אבל היו להם נימוקים כבדי־משקל בהקמת בתי־הספר הנפרדים. תנועת הפועלים הארצישראלית היטיבה לראות בעבודה ציר הקיום והתקומה של האומה ומעוז עצמאותה וכוחה, ושקדה על העברת המוני העולים לחיי־עבודה, ועד כמה שאפשר לעבודה חקלאית, ועל טיפול הסגולות והתכונות החלוציות בנוער. בהכשרה חלוצית של הנוער למפעלי־כיבוש והגנה – לכיבוש עבודה, אדמה, ים ולחישוב כוח יהודי, ראתה מנוף להגשמה ציונית. היא האמינה כי גאולה לאומית וגאולה אנושית כרוכות זו בזו; מדינה יהודית צריכה להיות מדינת חירות, שוויון וצדק, בנויה על עבודה חפשית, ותכליתה לָצוּר במולדת עם עובד, יהודי בן־חורין, ללא ניגודי מעמדות, ללא קיפוח ואפליה, ללא מנצלים ומנוצלים; ברשת בתי הספר של העובדים רצתה לחנך את בניה במגמת עבודה, חלוציות, שיתוף ושוויון.

המזרחי רצה למזג בחינוך הנוער ערכי המסורת וזיקה למצוות הדת עם התכנים הציוניים, ולהכשיר הנוער המחונך על ידו לבנין הארץ, להגשמה ציונית ולהמשכת המסורת התורנית והדתית. כך נוצרו שני ה“זרמים” המיוחדים, זרם העובדים והמזרחי.

מארת ההתפצלות פגעה גם בזרמים אלה. הזרם הדתי של המזרחי לא הניח דעתם של אנשי “האגודה”, והוקם זרם דתי נוסף. זרם העובדים לא התפלג רשמית, ולהלכה עמד עד היום תחת מרות יחידה של הסתדרות העובדים הכללית, כפי שנקבע בראשית יסודו. אבל ההלכה הרשמית לא הלמה המעשה המציאותי. עם התפלגות תנועת הפועלים שפגעה ביחוד בהתישבות העובדת – המעוז הראשי של זרם העובדים, – נעשתה מרות ההסתדרות בזרם העובדים פלסתר ופיקציה. חלקים חשובים של התנועה הקיבוצית הועידו פניהם להשתלבות בעולם של “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר העולם הקומוניסטי, קיבלו כאידיאל עליון המשטר הטוטאליטרי המכונה בשם “דמוקראטיה עממית” וכיוונו חינוך ילדיהם ובתי הספר אשר ברשותם ובהשפעתם ל“השתלבות” זו. נוצר קרע עמוק ותהומי בתנועה הקיבוצית, וחברי אותו הקיבוץ, האמונים יחד כל חייהם על עבודה, על חקלאות, על ערכים חלוציים ועל חיי שיתוף ושוויון, לא יכלו עוד לשלוח בניהם לבית־ספר של אותו הקיבוץ. תחת מחלצות “זרם העובדים”, המאושר מטעם ההסתדרות הציונית, הוועד הלאומי ואחר כך גם מטעם מדינת ישראל, הוקמו כמה בתי־ספר שחינכו ל“מולדת השניה”, אילפו את הילדים והנערים להערצה עיוורת לכל מה שנעשה, או מוצהר כנעשה, בברית־המועצות, לפולחן השליט היחיד במעצמה אדירה זו, לקבל בלא שיקול וביקורת כל הוראה והנחיה היוצאות מפי “הגבורה” בקרמלין על יחסי עמים, מדיניות עולמית, בעיות חברה, משק, מדע, אמנות וספרות, גם אם הוראה של היום סותרת זו של אתמול, הסכינו להצדקת הדין על כל מעשה זוועה ורציחות מדיניות ועלילות שוא הנעשים ב“עולם המהפכה” – אם מעשים אלה אינם פוגעים בחברי “המשתלבים”, – לפי המימרה הידועה: המטרה מקדשת האמצעים.

להלכה הוכרו ארבעה “זרמים”, אבל הגיון ההתפלגות וההתפצלות היה עלול להרבות מספר הזרמים ללא גבול.

זרם העליה הגדול. שפרץ לאחר הקמת המדינה, העלה ארצה המונים שלא היו מסוגלים להבחין בין “הזרמים” ולעמוד על טיבם; התחיל “ציד־נפשות” מחפיר מצד גבאי הזרמים, ולישרי־הלב בקרב חסידי “הזרמים” הובררה הסכנה המוסרית והפגיעה בשלמות העם הכרוכה באנרכיה זו בשטח החינוך. הממשלה הקואליציונית של מפלגת פועלי א“י והמפלגות הדתיות הכריזה בתחילת תשי”ב על הצורך בחינוך ממלכתי, והקואליציה המורחבת שקמה אחר־כך, שכּללה גם ציונים כלליים ופרוגרסיביים, התקינה חוק חינוך ממלכתי שכוונתו לחנך עם אחיד בתרבותו ובהכרת רציפותו ההיסטורית, נאמן לשליחותו וחזונו. החינוך הממלכתי מקיים במלואם הערכים החיוביים שהונח ביסוד שני הזרמים הראשונים, אבל הוא מבטל ואוסר כל זיקה מפלגתית ומדינית בסדרי החינוך ובהנהלתו, ומחייב כל בתי־הספר למינימום־חובה.

חינוך ממלכתי במדינה דמוקראטית כישראל אינו יכול להיות חינוך טוטאליטרי. אין מדינת ישראל רואה באזרח – בורג במכונת המדינה, אלא אדם חי, בן־חורין, שיש לו דעות ונטיות ומגמות משלו, המותרות במדינה גם אם אין רוב מאחריהן ואינן מקובלות על הכלל. המדינה אחראית ליסודות הכלליים של החינוך, אבל היא מכירה בזכות ההורים לגוון את החינוך בלי לפגוע במינימום המחייב כל בתי־הספר והיא גם מבטיחה חינוך דתי לכל הילדים שהוריהם רוצים בכך.

מטרתו של החינוך הממלכתי היא לחנך דור צעיר שיוכשר למזג הגלויות בעם אחיד מושרש בעברו וראוי לעתידו, מסוגל לבצע משימותיה ההיסטוריות של מדינת ישראל כפי שהוגדרו בהכרזת העצמאות: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לכל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”.

על החינוך הממלכתי להקנות ערכי־ישראל לכל ילד וילדה, נער ונערה במדינה. אין ההיסטוריה שלנו מתחילה מיסוד מדינת ישראל, מהקונגרס הציוני הראשון, מעריכת ה“שולחן ערוך”, מסידור המשנה או מחתימת ספרי התנ“ך, מעליית עזרא ונחמיה, מיסוד המלוכה בישראל, מכיבושי יהושע בן־נון, אפילו לא ממעמד הר סיני ויציאת מצרים. כל אלה הם תחנות חשובות בדרכנו הארוכה, וקדמו להם מאורעות ועלילות, מבחנים ומסות מימי האבות ובניהם אחריהם. מאחרינו ארבעת אלפי שנה של מאבק ויצירה, שהטביעו חותמן על תולדות האנושות, ועיצבו את רוחנו, גורלנו ויעודנו. מכיוון שהתמורה שחלה בדורות האחרונים היא עצומה, וחידוש המדינה כשלעצמו הוא לא רק העלילה המרכזית בדורנו, אלא אחד המאורעות הגדולים ביותר בתולדותינו, מתרכזת מחשבתנו והתענינותנו בנעשה בתוכנו בתקופה האחרונה. בדבר זה היה מן הברכה, אילו לא נעשה על חשבון ידיעת העבר הגדול והעשיר. מעטות האומות בעולם שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר בעלילות גבורה רוחנית, ביצירות־מופת יחידות במינן ובאישים דגולים ומורי־עולם כאשר יש לעם ישראל. עושר רב זה שמור עכשיו רק למעטים ויש לעשותו נחלת הכלל. החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אורות גנוזים אלה לנוער כולו, ועל ידיו – לעם. התקופה הגדולה, העשירה והמזהירה ביותר בתולדות־ישראל – תקופת התנ”ך, התקופה מימי משה ועד עזרא, הועם זיוה ונתעקם תארה בגולה; עם גמול מולדת ועצמאות, שרוי בנכר ותלוי בזרים, אינו מסוגל לעמוד על מהותה האמתית של תקופה, בה נעשינו לעם – ולעם הספר. רק עם תקומת ישראל נוצר הרקע הטבעי להבנת אותה התקופה. דברי ימי יהושע בן־נון, השופטים והמלכים, וגם משאותיהם בני האלמוות של הנביאים יובנו עכשיו, בשבתנו קוממיות בארצנו, יותר מאשר באלפיים השנים האחרונות. אנו חיים שוב באותו האקלים בו נתחוללו העלילות, גם המדיניות וגם הנבואיות. לדור המעבר, שעזב חיי הגולה על מסורתה, הוויתה וסייגיה המדלדלים, ונקלע לארץ עתיקה־צעירה זו, לתוך המהפכה הגדולה המתחוללת עכשיו בכל מקצועות החיים, – המדיניים, החברתיים, הרוחניים והכלכליים – צפויה סכנה של חלל־ריק, בעקב הניתוק הפתאומי מהעבר הקרוב, ומתוך אי־יכולת להשתלב במהרה ברקמה החדשה. הלהג ה“כנעני” הוא אחד הגילויים של ריקנות זו.

בהכרח אנו מנתקים עצמנו מהעבר הקרוב. ניתוק זה הוא צורך עליה, אבל הוא עלול ליהפך גם לירידה, אם לא ננחיל מיטב המורשה הרוחנית של כל הדורות לנוער, ובמיוחד המורשה האדירה של ימי קדם, מורשת התנ"ך, אם לא נהפוך הניתוק למקור התעלות והתעשרות נפשית רוחנית, ונמנע הפיכתו לגורם של התפרקות והתרוקנות. בהנחלת תמציתם ומבחרם של ערכי ישראל לנוער – נמזג הדורות והגלויות ונקים אם אחד.

לא נתעלם מהעובדה שתרבות ישראל בעבר, ביחוד בימי קדם, היתה חד־צדדית. לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ“ך, אבל לא נלך לחפש בספר הספרים תורת הפיסיקה, הכימיה, הגיאולוגיה ושאר המדעים. הרמב”ם חיבר את ספרו הגדול בשם “משנה־תורה”, ובו הסדיר כל התורה שבעל פה וכל ההלכה, כדי “שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה (בספרו של הרמב"ם) ויודע תורה שבעל־פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם”. בחיבור ענקי זה כלל הרמב“ם גם “תורת הגלגלים” – כלומר תורת התכונה, ו”תורת היסודות“, כלומר תורת הפיסיקה, כפי שידע אותן מ”חכמי יוון" בתרגום ערבי. אנו לא נלמד לבני דורנו תורת הפיסיקה והאסטרונומיה מפי הרמב"ם. עלינו להקנות לנוער, בצד ערכי ישראל, הישגי המדע בימינו. הבנת תהליכי הטבע ושליטה באיתניה, ידיעת קורות אדם ועולם, ותפיסת מניעיהן הפנימיים – הן הנשק העיקרי במלחמת קיומנו והמכשיר הנאמן לבנין המשק, לביסוס הבטחון ולטיפוח התרבות. ובית־הספר היסודי יעניק לכל הנוער התחלות ראשוניות ביסודות המדע של זמננו אנו.

החינוך הממלכתי יקנה לדור הצעיר הכרת המולדת. לכל אורך הגלות קיים העם היהודי קשר נפשי עמוק לארץ, אבל הוא ידע רק א“י של מעלה. למען הכשיר העם בציון לבנות המולדת ולהגן עליה מתוך אהבה ומסירות, לא מספיקה הזיקה לא”י של מעלה, א"י שבספר ובזכרון העם, אלא יש להכיר את הארץ כמות שהיא, על הריה ועמקיה, ערבותיה ומדבריה, חליפות נופה ושלל צבעיה, אגמיה וימיה, פריונה ודלדולה, יפעתה וקדרותה, עתיקותיה ואון־עלומיה. יחידה במינה ומופלאה היא ארץ קטנה זו במבנֶהָ, בריבוי אקלימה, בעושר גווניה, במעמדה הגיאוגרפי במרכז שלוש יבשות. לטבע המנומר של ארץ זו יש חלק לא קטן בעיצוב דמותו המיוחדת של עמנו ואפיו, וכל שנרבה להכיר הארץ – נכיר יותר את עצמנו ונגלה היכולת העצומה הגנוזה גם בה וגם בנו.

החינוך הממלכתי הנועד להכשיר עם לחידוש מולדתו הנשַמה יאמן כל נער ונערה בעבודה גופנית, בעבודת אדמה או במלאכה אחרת. אימון כללי בעבודה לא כיעוד מעמדי אלא כיעוד לאומי, לא כהכרח מר של מחוסרי ברירה אלא כתעודת כבוד וגאון של עם הרוצה בחיי קוממיות ובהשתתפות במעשה בראשית. העבודה תיקבע כערך יסודי ומחייב בחינוך הנוער.

לאימון בעבודה תילווה הכשרה חלוצית כחובה כללית בבית ספר יסודי. בשלושת הדורות של התישבותנו החקלאית, היתה זו התכונה החלוצית, שעקרה בן העיר העתיקה מירושלים ויליד הגולה מעיירתו ההונגרית ומשכה אותם לאדמה עזובה, נגועת קדחת על גדות הירקון, למען הקם ישוב חקלאי ראשון בסביבה פרועה ועוינת; הסגולה החלוצית שהביאה בן אודיסה ל“עמק השושנים” לפני שבעים שנה על־מנת להרים “נס־ציונה” בדרום יהודה בבדידות ובעקשנות של שנים; תנופה חלוצית העלתה אנשי ביל"ו מרוסיה ומייסדי ראש־פינה וזכרון־יעקב מרומניה, ואנשי העליה השניה וממשיכיהם עד היום, והיא היא שליכדה בימינו אלה חבורת נערים ונערות דרוכי־עוז וגבורה ויזמה מהעיר והכפר המיושבים ותקעה אותם במדבר הנגב הרחוק והשומם והריק להקים בו “שדה־בוקר”. בזכות תכונה זו הצלחנו להפוך ילידי גולה לבוני מולדת, תושבי ערים לעובדי אדמה, הולכי בטל ורועי רוח – לאנשי עמל ויצירה, והיא היא שחוללה הפלא של חידוש קוממיותנו וגבורת צבא־הגנה לישראל. ורק בטיפוח חלוציות יוזמת, נועזת ויוצרת זו בקרב הנוער, כחלק אורגני של חינוכנו היסודי, נמשיך ונבצע מפעלנו הגואל שעוד בראשיתו.

בחינוך הנוער לא נוכל להתעלם מהיעודים האנושיים הגדולים שבישרו נביאינו, – יעודי הצדק והחסד, האחווה האנושית, אהבת הבריות; עלינו לנטוע בלב הילדים משחר ילדותם שאיפה לחברה מתוקנת שאין בה קיפוח ועוול, אלא שוויון וצדק, ואחוות־יצירה וחירות וסובלנות הדדית.

חינוך ממלכתי המושתת על עקרונות אלה מעמיס על ציבור המורים אחריות כבדה ורבת־תפארת למורים בישראל זכות יחידה במינה: הם חוללו הפלא שאין דוגמתו בתולדות התרבות והאנושית – תחיית הלשון העברית.

הרעיון שהגה אליעזר בן־יהודה וחבריו נהפך מאגדה יפה למציאות חיה הודות למאמץ החינוכי הנאמן של המורה העברי. ובהתקנת חינוך ממלכתי המיועד ללכד העם המפורד, המפוצל והשסוע, ולהכשיר הנוער למילוי שליחותו ההיסטורית, – צפויה שוב למורה העברי שליחות מבורכת.

ככל צעד מהפכני ומקדם ייתקל גם החינוך הממלכתי בהפרעות ובהתנגדות של נטורי־קרתא מימין ומשמאל הצמוּדים לדעות קדומות ולהרגלי־מחשבה מאובנים. תהיה זאת אופטימיות יתירה וקלה להניח, שכבר קיימים הכלים והצינורות וכוח־האדם המספיק לתרגם לשפת המציאות המגמות המונחות ביסודו של החינוך הממלכתי. אבל בהתקנת חינוך זה תעשה המדינה אחד הצעדים המכריעים לביצור אחדות ישראל ולעיצוב דמותו הרצויה של העם.

אין בכוחו של בית־ספר כשהוא לבדו לאחות כל הקרעים ולתקן כל הפגימות בעם גלותי החוזר למולדתו, והמדינה אינה רשאית להתעלם מהסכנה הצפויה בהבדל הרב שבין רמת החיים הכלכלית והתרבותית הגבוהה בערך של הישוב הוותיק ברובו הגדול, לבין הרמה הנמוכה והירודה של העליה החדשה ברובה הגדול; הסכנה מחמירה בגלל העובדה, שבעלי שתי הרמות השונות הם לרוב בני עדות שונות; והמדינה והעם נתבעים למאמץ דחוף לסתום פרץ הרה־אסון זה; עלינו לחתור בכל המאמצים להגיע בזמן הקרוב ביותר לידי מינימום לאומי בשיכון, בהתישבות, בתרבות. הדבר שנעשה במאמצים גדולים ובתוצאות חיוביות בצבא, – מתן מינימום של חינוך, יהודי וכללי, לכל המגויסים, שרובם באים מארצות ירודות ועשוקות חינוך, ובחלקם הגדול אינם יודעים קרוא וכתוב, – יש לעשות להמוני העולים החדשים גם בשטח התרבותי וגם בשטח הכלכלי. לא ביום אחד ייעשה הדבר. המעמסה הרובצת על המדינה היא כמעט לאין נשוא; אבל לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב, אם יתמיד בתוכנו הבדל־הרמות בין שני “גזעים” כביכול, מיוחס ונחות דרגה.

עוד רחוקה וקשה הדרך להבטחת מינימום האחדות הדרוש לישראל למען יוכשר עמנו לבנות מדינתו בתוך העולם המסוכסך ורב־הניגודים שבו אנו חיים, אבל לא נבצר הדבר מאתנו, גם נעקור הפגימות היתרות במשטרנו במדינה, נתגבר על ההתפצלות המופרזת והחולנית, המערערת יציבות המדינה ומכבידה על מיזוג הגלויות, נתיחס בכבוד הדדי לדעות ואמונות מנוגדות, ונהיה נאמנים לחתימתנו על מגילת העצמאות.

תקומת המדינה שעוררה בעיות חדשות והחריפה ישנות – גייסה גם הכוחות והאמצעיים הפנימיים הדרושים לפתרונן. אם נראה פגימות חיינו ראיה אכזרית, ללא כל אונאה עצמית, ולא נרתע מקשיים; אם אהבת־ישראל תגבר בתוכנו על כל נטיה אחרת ונפעיל מלוא יכולתנו החלוצית – יכול נוכל.

*

המדינה עוררה והחריפה גם בעיות מחוץ לתחומיה. עוד לפני קום המדינה ניפלה הישוב בארץ מכל ישובי היהודים בעולם: במבנהו, בהרכבו, במשקו, בתרבותו, במגמה המפעמת בתוכו, ונשא בחובו גרעיני המדינה; אותו חלק בעם היהודי, שנתרכז בהסתדרות הציונית, ראה כל השנים בישוב אבן־פינה ומסד בתוחלת הגאולה המתגשמת. יהודים שלא האמינו ברעיון הציוני היה להם הישוב כאחד מהישובים החדשים שצמחו מתוך הנדידה היהודית בשבעים השנים האחרונות. ולא כל יהודי שרצה לעלות – יכול לעשות זאת; העליה היתה נתונה בסד חוקים של שלטון זר, ובתקופת המשטר המאנדטורי שימשה יכולת קליטה כלכלית, שנקבעה על־ידי הממשלה האנגלית, כמידת העליה. מידה זו קוצצה אחר־כך מנימוקים מדיניים, ולא היה לאל ידו של הישוב להעלות כל מי שרצה. האמצעים הכספיים לבנין הישוב, המפעל הפוליטי להגנתו באו מתוך ההסתדרות הציונית, והסתדרות זו שימשה הגורם המכריע בהתפתחות הישוב.

זיקת כל יהודי בעולם לעם ישראל, במידה שזיקה זו היתה קיימת, טיבה ומהותה היו שונים לפי טעמו של כל יהודי. זו היתה זיקה דתית או זיקה לאומית ציונית, או שתיהן יחד, ולרבים היתה זו זיקה מעומעמת ובלתי מוגדרת, לפעמים זיקת בית אבא והרגל; בשום מקרה לא עוררה זיקה זו בעיות מדיניות.

גם ביחס לישוב הארצישראלי היו גישות שונות. היה יחס של הזדהות מצד כל אלה, שראו גורלם האישי קשור בקיומו ובעתידו של הישוב; זה היה יחס של המוני הציונים בארצות מזרח אירופה, שהחזון הציוני היה גם חזון־חייהם האישיים והמשפחתיים, ומתוכם זרמה התנועה החלוצית והעליה העממית. היה יחס של קשר לאומי־מדיני מצד כל אלה שנשאו הדגל הציוני, מבלי שחשבו לקשור עתידם האישי עם חיי הישוב. זה היה היחס של ציוני אמריקה. היה יחס של חיבה והערצה בלא גוון מדיני ובלא אידיאולוגיה לאומית מובהקת מצד “לא ציונים”, שנשאו בלבם האהבה המסורתית לארץ האבות. היו גם רבים שידעו מעט מאוד על הישוב ולא התענינו בו. זו היתה בעיניהם פינה רחוקה מהמרכזים היהודיים באירופה ובאמריקה, והמתרחש בארץ לא נגע ולא פגע בחיי המרכזים האלה. לא היה לישוב מעמד בינלאומי.

המעמד הבינלאומי היחיד שהוכר במשטר המאנדטורי בארץ – ניתן ל“סוכנות היהודית”, כלומר להסתדרות הציונית העולמית. “סוכנות” זו ניהלה המו"מ על העליה, המעין הראשי שממנו ינק גידולו של הישוב, הדריכה, העליה, חינכה וטיפחה התנועה החלוצית, רכשה קרקעות בארץ ויישבה אותם.

עם התרחבות העליה לארץ בשנות השלושים, נעשה הישוב, באמצעות ציבור הפועלים שבתוכו, לכוח הראשי והמדריך בהסתדרות הציונית; ואנשי הישוב, ברובם שליחי תנועת הפועלים הארצישראלית, ניהלו כל הפעולה המדינית, הישובית והחינוכית של הציונות העולמית; אבל הם עשו זאת לא בשם הישוב ובכוחו, אלא מטעם ההסתדרות הציונית העולמית כנבחרי הקונגרס הציוני. כל שוקל שקל ציוני באשר הוא, בין שהוא בעצמו או קרוביו ובני עירו חשבו על עליה לארץ, או דבר כזה לא עלה כלל על לבם, – היה בוחר בנציגות הקונגרס וקובע מדיניותה ודרכי פעולתה של ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”). זו היתה ההלכה. המעשה היה קצת שונה. היו ציבורים מסוימים בתוך ההסתדרות ציונית שהיו למעשה מכריעים בתנועה הציונית. עד שנת השלושים במאה העשרים, כשהישוב היה עדיין קטן, והעליה היתה מצערה, היתה קובעת הציונות בארצות מזרח אירופה. בעוד שלפני מלחמת העולם הראשונה היו כל נשיאי ההסתדרות הציונית יהודי המערב, – עמדו לאחר המלחמה בראש ההסתדרות הציונית יהודי מזרח אירופה. רוב השנים היה יהודי רוסי, ד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית; ארבע שנים שימש בנשיאות נחום סוקולוב, יהודי פולני. עם ריבוי העליה בשנות השלושים ועם התעצמותה של תנועת הפועלים – גדל משקלו של הישוב בתנועה הציונית. ישוב זה היה למעשה יליד היהדות והציונות בארצות מזרח אירופה. בהנהלה הציונית בירושלים שנעשתה עיקר, ישבו יוצאי רוסיה, פולין וגליציה.

יהדות מזרח אירופה (אם כי נעקרה מתוכה יהדות רוסיה) ויהדות גרמניה – אחרי עליית היטלר לשלטון – נעשו לכוח הראשי והעיקרי שבנה את הישוב – בעוֹליהן, בהונן ובכשרן הטכני והמדעי. יהדות אמריקה, ובמידה פחותה יהדות אנגליה ודרום אמריקה, סיפקו רוב האמצעים של הקרנות – הקרן הקיימת וקרן היסוד; אבל עולי אירופה הביאו לארץ גם כוחות חלוציים מחוסרי אמצעים, וגם כוחות עממיים מצוידים בהון וגם כוחות רוחניים מקצועיים ומדעיים, ואלה בנו והרחיבו החקלאות, החרושת, הבנין וקידמו החינוך והספרות והאמנות.

נחשול־הדמים הנאצי ופלא תקומת המדינה הפכו הקערה על פיה.

*

ה“ישוב” נהפך למדינה ריבונית. תושבי הארץ נעשו לאזרחי ישראל בשעה שכל היהודים בעולם הם אזרחים או נתינים של מדינות לא־יהודיות. מדינת ישראל קשרה יחסים בין־לאומיים עם כל המדינות שהכירו בה, ובתוכן המדינות המכילות המרבית הגדולה של היהודים בעולם. ישראל מופיעה בעצרת או"ם כחברה שוות־זכויות; היא מחוקקת חוקיה; היא ניהלה מלחמה והקימה צבא; בידה מפתח העליה – ושעריה נפתחו לרווחה לכל יהודי; ויש לה צירים בבירות זרות.

בפני ועדת־פיל (הוועדה המלכותית הבריטית) בשנת 1936 דיבר ד“ר וייצמן על ששה מיליון יהודים בארצות אירופה שאין להם כל תקווה ועתיד אלא בא”י; הכוונה היתה ליהודי פולין, גרמניה, אוסטריה, רומניה, צ’כו־סלובקיה, ליטא, לטביה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה, יוון וכו'. ועדת־פיל הציעה הראשונה הקמת מדינה יהודית על בסיס חלוקת־הארץ. הצעה זו שאושרה תחילה על־ידי ממשלת המאנדט – לא הוצאה לפועל, והוחלפה במשטר הספר הלבן. כשפרצה מלחמת העולם השניה היו שערי הארץ כמעט סגורים בפני המוני יהודים שרצו לעלות. ומדיניות הספר הלבן לא נשתנתה גם לאחר גמר המלחמה; בעיית א“י הובאה לפני ארגון האומות המאוחדות. שוב אושרה הצעה, הפעם הצעה של ועדת או”ם, להקים מדינה יהודית על בסיס חלוקת הארץ, ושוב לא הוצאה לפועל ההצעה המאושרת, עד שיהודי א"י בעצמם הכריזו על עצמאותם, הקימו המדינה והגנו עליה בכוחם המזוין בפני כל עמי ערב. לכל היהודים בעולם ניתנה ברירה חפשית לעלות ארצה, ללא כל הגבלה.

בזמן שבין פרסום הצעת ועדת־פיל על הקמת מדינה יהודית ובין תקומת המדינה ממש – ניטלה משני שלישים של יהדות אירופה כל ברירה: היא נשמדה בינתים. יהדות זו היתה מיועדת לבנות המדינה. לה היו הצורך והיכולת לכך. היו לה הכוחות הדרושים לבנינה ולהגנתה, אבל הם לא זכו, והמדינה לא זכתה. השארית שיכלה לפעול לפי רצונה החפשי עלתה ברובה לארץ. עלו גם הגלויות של ארצות הקדם, שבמאות השנים האחרונות מילאו תפקיד פאסיבי בחיי העם, ורישומם בתנועה הציונית כמעט לא היה ניכר. המחנה הציוני הגדול בארצות, שחורבן היטלר לא הגיע אליהן, דחה ברירת־העליה, ובחר להישאר באשר הוא, על המוני שוקליו ובוחריו לקונגרסים הציוניים ועל מנהיגיו ומדריכיו. כשנפתחו לרווחה שערי המולדת, ועלה הגל הראשון של קיבוץ גלויות, התברר שציונות ועליה אינן קשורות זו לזו כל עיקר. אין ציונות מחייבת עליה, ואין עליה זורמת מטעמי אידיאולוגיה ציונית.

לקראת הקונגרס הראשון שנתכנס במדינת ישראל בשנת 1951, בעצם העליה ההמונית, הפיצו בעולם 3,772,773 שקלים (בשנת 1949 – 1,879,875 ובשנת 1950 – 1,892,898). זה היה המספר העצום ביותר של שקלים שהופצו לפני איזה קונגרס ציוני שהוא, למרות העובדה, שנשמדו באירופה ששה מיליון יהודים, ושארצות הגוש הסובייטי – פולין, רומניה, הונגריה ועוד לא הרשו גם לשארית הפליטה להשתתף בהסתדרות הציונית. (חלק הארי של השארית הזאת כבר נתכנס בארץ והשתתף בשקילת המשקל הציוני כתושבי ישראל).

אם ננכה השקלים הארצישראליים – 548,372 – יצא שכל הגולה הפיצה 1,441,675 בשתי השנים. שבעים אחוזים מאלה הופצו בארצות־הברית (1,548,372) ובקנדה (137,562). משתי ארצות אלה עלו במשך חמש שנים 1809 עולים. אחוז העולים מארצות אלה בכל העליה שלאחר קום המדינה היה 0.25. אם כי בתוכן ישבו מרבית יהודי הגולה.

אם נקבע אחוז העולים לפי מספר היהודים בארצות־הברית ובקאנדה (כחמשה מיליון וחצי) יוצא, שרק 0.03 אחוז מיהודי שתי הארצות עלו לישראל במשך חמש שנים, או 0.006 בכל שנה, זאת אומרת: מכל 14,972 יהודים שבארה"ב ובקאנדה עלה רק אחד לארץ בכל שנה. אם נמנה רק הציונים יצא שמכל 3867 ציונים שבשתי ארצות אלו עלה לארץ רק אחד ולא ברור אם כל העולים היו ציונים.

הנס הגדול של תקומת המדינה היה מלוּוה טראגדיה עמוקה שאין משלה: המיליונים שמדינת ישראל היתה תקוותם ונחמתם היחידה ושהיו מסוגלים לבנות המדינה באונם ובהונם ובכשרם החלוצי והמקצועי וציפו והתפללו לעליה – נשמדו. ורוב העליה באה מארצות שכמעט לא היתה בהן תנועה ציונית, לא השתתפו בקונגרסים, – זוהי היהדות בארצות האיסלם. הציונים בהמוניהם הגדולים לא היה להם חלק ונחלה בעליה זו.

שני המאורעות הגורליים שנפלו בשנות הארבעים למאה העשרים – חורבן יהדות אירופה ותקומת המדינה – שידדו מערכות העם היהודי בגולה ובארץ, עקרו שרשים וסדנים עתיקים רבי־ענף וברוכי־פירות במקום אחד, והפריחו נטעי גבורה ותפארת במקום שני; החריבו וסתמו מעינות ישועה מהם שתה העם היהודי לרוויה מאות שנים והבקיעו מבוע־קדומים שנסתם בשנות האלפים, והוא הולך ומתגבר כמקור התוחלת הגדולה של העם לעתידו.

נשתנו גם בתכלית פני התנועה הציונית, ואין פניה עוד מועדות למחוז החפץ שנקבע בחמשים שנות קיומה הראשונות. המצפן של התנועה אינו מופנה עוד לנקודת־המקור ההיסטורית, לשיבת ציון, והפרדת העליה מהציונות יצרה חלל ריק ומסוכן, שאם לא יתמלא תוכן חיובי חדש תתרוקן התנועה ותתנוון.

עלינו לראות מצבו של העם היהודי כפי שהוא עכשיו ולא כפי שהורגלנו לראותו בעבר, ותכנית פעולתנו מעכשיו מן ההכרח שתכוון לצרכי העתיד, ולא תימשך לפי שיגרה נפסדת שניטלה זכות קיומה על־ידי התמורות שחלו בהרכבנו ובמצבנו. חרבו מרכזים ותיקים ונתעלו מרכזים חדשים; התפוצה התרחבה ועצמה בעולם החדש, והצטמקה ונידלדלה בעולם הישן. בין מרכזי היהדות השונים גדלו המרחקים, הוגבר השוני, הוקמו מחיצות.

אפשר בציוּנים מעטים לסמן הקווים העיקריים של המציאות היהודית החדשה, כפי שהיא מתגלה בראשית המחצית השניה של המאה העשרים.

רוב העם היהודי הוא ביבשת אמריקה. העולם החדש מאכסן רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי. אירופה ירדה מגדולתה. גם במובן היהודי וגם במובן הכללי. מיהדות אירופה נשארו שרידים קטנים. ולמעלה מ־80% של יהודי אירופה הם מעבר ל“מסך הברזל”. העליה חיסלה מספר גלויות באסיה ובאירופה, ויהדות העולם מתחלקת עכשיו לחמשה גושים:

1. היהדות הריבונית בארצה – כמיליון וחצי.

2. היהדות הכבולה בגוש הסובייטי – כשני מיליון וחצי.

3. היהדות באמריקה ובקהיליה הבריטית – כששה מיליון וחצי.

4. היהדות באירופה מחוץ לגוש הסובייטי – כשלוש מאות אלף.

5. היהדות בארצות האיסלם – כשבע או כשמונה מאות אלף.

איך תקוים אחדות העם היהודי הזה? מהי משימתה ויעודה של התנועה הציונית במצב החדש?

*

עוד לפני חמש עשרה שנה דיברו וכתבו כשמונה מיליון יהודים – בלשון מיוחדת משלהם, ביודית (אידיש). לשון זו הולכת ודועכת. רוב דובריה הושמדו ע"י היטלר, ורק מעטים מבין השארית עדיין מקיימים לשון זו בדיבור ובקריאה. התפוצה בימינו אלה קיבלה ברובה המכריע לשון הגויים בתוכם היא יושבת; ורוב זה הולך ונהפך במהרה לכלל כולו. אנגלית נעשתה לשונם של היהודים ביבשת אמריקה הצפונית, של יהודי הקהיליה הבריטית, של יהודי הודו. שאר היהודים מדברים רוסית, ספרדית (באמריקה הלטינית), ערבית, צרפתית, הונגרית ועוד. הלשון העברית נהפכה מלשון דתית וספרותית ללשון מדוברת וממלכתית בישראל, ומיליון וחצי יהודים נזקקים לה. הפילוג החריף בין הגוש הסובייטי ושאר חלקי העולם עדיין מקיים מחיצת־אונס שבין יהדות ברית־המועצות ובין יהדות העולם; אולם אף מדינת ישראל בונה מחיצה חדשה, מחיצת רצון תרבות והווי ממלכתי.

חיי היהודים במדינתם מן ההכרח שיהיו שונים בתכלית, – בתרבותם, בכלכלתם, בהרגשתם העצמית, בראיית העולם, בראיית עצמם, ביחס לאומות אחרות, בצביונם האנושי בהליכותיהם – מחיי היהודים בכל שאר הארצות. ראינו כבר קשיי ההתמזגות של קיבוצי הגלויות במדינה, וכשיבוא גל שני של קיבוץ גלויות, אם מארצות האיסלם או מהגוש הסובייטי – קשיים אלה לא יקטנו. אבל המדינה תדע להתגבר – אם לא בנקל ולא במהרה, על קרעי־העדות ובליל התרבויות שבתוכה. בפנים המדינה יימחקו במשך הזמן ההבדלים בין יהודים ליהודים, העדות והשבטים יתמזגו במוקדם או במאוחר לחטיבה לאומית ותרבותית אחת. החינוך המשותף, הלשון העברית, השירות הכללי בצבא־הגנה לישראל, הבטחת מינימום לאומי בתנאי־החיים הכלכליים, השתלבות כל העובדים מארצות ומעדות שונות ורחוקות להסתדרות עובדים אחת, “נשואי־תערובת” בין השבטים השונים, פעילות מדינית משותפת במפלגות לא־עדתיות וכיוצא באלה, – יקימו בארץ טיפוס חדש של יהודי, הממזג בתוכו הבדלים טבעיים שבכל עם נורמלי, ועם כיבוש העצמאות הכלכלית ועליית רמת־החיים יגדל בהדרגה גם השוויון הכלכלי, החברתי והתרבותי.

אולם לפי טבע הדברים אין כל אפשרות למחוק ההבדלים שבין היהודים היושבים קוממיות בארצם ובמדינתם ובין היהודים החיים כמיעוט בגולה, כשהם כפופים לחוקי עמים נכרים, תלויים ברצונם ובחסדם ונבלעים בתרבותם. אין גם כל אפשרות למחוק ההבדלים התרבותיים שבין מרכזי התפוצה השונים. שארית יהודי אירופה, תנאי חייה שונים בהחלט מתנאי חייהם של יהודי יבשת אמריקה; וגם ביבשת זו גופה גדולים ההבדלים בין הצפון האנגלו־סאכסי ובין הדרום הלאטיני. היהדות המערבית (יהדות אירופה ואמריקה ודרום אפריקה), שונה בתכלית מהיהדות המזרחית – יהדות ארצות האיסלם באסיה ובאפריקה. היש להתגבר על המחיצות והשוני העצום המפרידים בין מרכזי התפוצה בינם לבין עצמם, ובין כולם יחד – ובין העם בישראל?

בעיה מיוחדת מהווה יהדות ברית־המועצות ו“הדימוקרטיות העממיות” שלפי שעה אין לנו אתה כל אמצעי פגישה ומגע משותף, ועד שישתנה מצבה המדיני, ויינתן לו אותו החופש היהודי שיש לשאר היהדות בגולה, – אין לעת עתה כל דרך למנוע ההתנוונות וההתפוררות היהודית הצפויה לחלקי יהדות אלה.

גם בשאר הארצות אין חופש מוחלט ומלא ליהודים כיהודים, כי הסביבה הזרה פועלת בלי משים וכובשת מאליה, בלי לחץ חיצוני ובלי כפיה מכוונת; אבל עובדה היא שהעם היהודי החזיק מעמד בתנאים גרועים יותר בעבר, עבר של מאות בשנים; ואם כי נשרו בכל דור אברים אברים, וחלקים גדולים ביהדות נשמדו והשתמדו, – נשתמר העם היהודי ביחודו ובאחדותו, למרות הפיזור והשוני שבארצות גלותו ונדודיו. בלי ספק עמדה לעמנו במידה רבה האדיקות בדת ובמנהגי־אבות, אולם יש עכשיו לעם ישראל נכס כביר שלא היה לו בכל ימי גלותו, יש לו משען מוסרי נאמן ורב־אונים במדינת־ישראל.

תקומת המדינה עוררה בכל היהודים, לרבות יהדות רוסיה, רגשות אהבה וגאווה, וחידשה והעמיקה הכרתם העצמית כעם אחד. גם יהודים שדחו ברירת העליה, שהכרזת העצמאות העניקה להם – ראו במדינה נכס לאומי משלהם. יהודי באמריקה או באפריקה הדרומית כשהוא אומר ממשלתנו – הוא מתכוון ברוב המקרים לממשלת ישראל, והציבור היהודי בארצות שונות רואה בצירי ישראל ציריו־הוא. במידה רבה גרם לכך, בלי ספק “פלא” התקומה. אבל פלא מתמיד וממושך חדל להיות “פלא”. ואין לשכוח אף רגע שלפי שעה אין בישראל אלא 13% מיהודי העולם. היאריך ימים יחס האהבה והיקר למדינה, המאחד בתקופה זו את העם, וכלום יספיק יחס זה לקיים היהדות בתפוצות בנסיבות החדשות בהן היא נתונה?

בשעה זו יש להניח שבערך כמיליון או כמיליון וחצי יהודים בארצות שונות רואים עצמם מועמדים לעליה בעתיד הקרוב. ורצון העליה וסיכוי העליה הוא גורם מחנך ומלכד. אבל אין להתעלם מהעובדה – אם היא נעימה או מרה, מבוססת מבחינה היסטורית או מוטעית, – כי בערך שמונים אחוזים של יהודי־התפוצה רואים עצמם קבועים במקומם; להם נראו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה באשר הם, והם מעורים ומתערים בחיים המדיניים והרוחניים של מקומות מגוריהם, והם סופגים לתוכה ביודעים ובלא יודעים.

גם במרכזים אלה קיימת תנועה חלוצית ולו גם מצערה וחלשה, ויש צורך להגדילה ולהגבירה. יש עליית יהודים גם מאנגליה, מארצות־הברית, מקאנדה, מארגנטינה ומשאר הארצות מסוג זה. אבל עליה חלוצית ובת־יחידים אינה גורעת מהיקף הבעיה: מספר היהודים בארצות ההן לא יקטן, גם אם מאות ואלפים יעלו כל שנה ארצה כחלוצים, כבעלי מקצוע, כמשקיעי הון וכדומה (ועדיין אנו רחוקים אף מעליה זעירה זו). והשאלה מה יהא גורל היהדות בתפוצה, קשריה זו לזו וזיקתה לישראל, במקומה תעמוד. כל שנה שתחלוף, תחריף את הבעיה. היחוד והאופי העצמי והשוני של ישראל יתגבשו ויתעצמו, ולעומתם – ספיגת התפוצות בסביבתן תגבר. התעמוד לנו התנועה הציונית? התצליח היא להתגבר על המחיצות, השוני והמרחקים ותשמש דבק מוסרי, רעיוני וארגוני בין חלקי העם ובמה?

*

עם הקמת המדינה הועמדה הציונות במבחן חמור, אולי במבחן עליון ולא עמדה בו. כשניתנה הברירה לעלות או להישאר בגולה בחרו ההמונים הציונים ומנהיגיהם כאחד להישאר. הוברר והופגן שציונות זו, כפי שרווחה בימי הקמת המדינה, אין משמעותה עליה, אינה מחייבת הזדהות אישית עם בוני ציון. כזו היתה הציונות באמריקה, באנגליה, בדרום־אפריקה, ברוב ארצות מערב אירופה. יש לראות עובדה זו בבהירות, במלוא משמעותה ובמסקנות הנובעות ממנה. מאורעות היסטוריים אין לגנות, לפסול ולרגוז עליהם. יש להבינם ולהעריכם – וגם להסיק מהם מסקנות על־מנת לשנות ולתקן מה שטעון ומקבל שינוי ותיקון.

*

לא תמיד ולא בכל ארץ היתה הציונות נפרדת מרצון העליה. אילו היה הדבר כך לא היתה קמה כלל תנועה ציונית ולא היתה מאריכה ימים. מקורה, כוחה ונושאה של התנועה הציונית במשך חמשים שנה היתה היהדות האירופית שנשאה נפשה לעליה ונזקקה למדינה יהודית; ארץ ישראל היתה דרושה לגופה, לעצמה.

באמריקה היה כבר המרכז היהודי הגדול ביותר בכמותו עוד ערב מלחמת העולם השניה, – אבל התנועה הציונית צמחה, קמה והתפתחה באירופה, ונבנתה בעיקר מיהדות אירופה. מספר השוקלים היה משקף גודלה והיקפה של התנועה הציונית, ואין קנה־מידה חוקי וארגוני אחר עד היום לקביעת מידותיה של התנועה הציונית. אם נבדוק מבחינה זו המצב, כפי שהיה קיים בקונגרס האחרון, שבו היה עוד כל העם היהודי קיים, – וזה היה בקונגרס שנתכנס בז’נבה, באבגוסט 1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, – אנו נקבל תמונה זו: לקונגרס זו הופצו 1,417,732 שקלים, מהם 375,740 שקלים בשנת 1938, 1,041,991 – בשנת 1939, בשנת הקונגרס; רק השקלים בשנת הקונגרס מעידים על מידת הזיקה להסתדרות הציונית, ולכן אפשר להתעלם מהשקלים בשנת 1938, ויש לבדוק כיצד נתחלקו השקלים משנת הקונגרס לפי הארצות השונות.

אם נחלק גם הפעם כל הארצות לחמשה גושים, כפי שעשינו לעיל (א"י, הגוש הסובייטי, אמריקה, הקהיליה הבריטית, אירופה “המערבית”, כלומר זו שמחוץ לגוש הסובייטי, ארצות האיסלם) נקבל תמונה זו:

1. בארץ נפוצו 167,562 שקלים, או 16% מכל השוקלים בעולם. השוקלים היו ברובם המכריע יוצאי ארצות מזרח אירופה;

2. הארצות הכלולות עכשיו בגוש הסובייטי של היום, נתנו אז 426,565 שוקלים, קרוב ל־40.9% מכל השוקלים בעולם (אסטוניה – 1,220, בוהמיה־מורביה – 9,840, בולגריה – 5,269, הונגריה – 21,652, לטביה – 19,525, ליטא ־ 21,775, סלובקיה – 11,775, פולין – 179,930, גליציה – 95,702, רומניה – 20,024, בוקובינה – 8,067, בסרביה – 16,734, טרנסילבניה – 15,188).

3. באמריקה ובקהיליה הבריטית – 388,140 או 32.4% מכל השוקלים (בארצות הברית – 263,741, באנגליה – 23,513, בדרום אפריקה – 22,343, בקאנדה – 15,220, בארגנטינה – 8,082, בניו־זילנד – 355, בצ’ילי – 800, בהודו – 503, באורוגוויי – 1892, בקולומביה – 240, במכסיקו – 1050, באבסטרליה – 401).

4. במערב אירופה (כלומר בארצות מחוץ לגוש הסובייטי היום) – 674, 105, או 10.1% מכל השוקלים (בגרמניה – 51,269, באוסטריה – 13,993, בצרפת – 11,012, ביוגוסלביה – 10,065, בבלגיה 0 6,266, בהולנד – 4,164, ביוון – 3,010, בהלווציה – 2,353, בדנמרק – 1,007, באיטליה – 265, בלוכסמבורג – 412, בנורווגיה – 223, בפינלנד – 314, בשוודיה – 972).

5. בארצות האיסלם – 4,018, או 0.38% מכל השוקלים (בעדן – 1000, בתוניס – 901, במרוקו – 823, במצרים – 690, בתורכיה – 500 ובקפריסין – 104).

אירופה כולה (מחוץ לאנגליה ומחוץ ליהדות רוסיה) נתנה מרבית השקלים בעולם (532,239=51.1%), בשעה שהגוש האמריקני והקהיליה הבריטית נתנו רק 336,451=32.3%; באירופה (בלי ברית המועצות ואנגליה) ישבו אז רק כששה מיליון ושלוש מאות אלף יהודים, וביבשת אמריקה ובקהיליה הבריטית ישבו קרוב לששה מיליון יהודים.

בארצות האיסלם ישבו אז כשמונה מאות אלף, מהם שקלו רק 4,018.

הציונות היתה בעיקרה תנועה של היהדות המערבית, כלומר של יהדות אירופה ואמריקה, אבל היה הבדל עצום יסודי בין הציונות האירופית ובין הציונות האמריקנית. ליהדות אירופה, ביחוד בארצות המזרח, בגרמניה ובאוסטריה, היתה השאיפה לא“י לא מופשטת, “אלטרוּאיסטית”, לטובת הזולת, אלא שאיפה אישית. הם רצו בא”י למען עצמם. מארצות אלו נהרו – במידה שמשטר המאנדט הרשה – עליה חלוצית ועממית, ואלמלא ההגבלות ושיקולי יכולת הקליטה, – היתה העליה גדולה הרבה יותר; זו לא היתה ציונות פילנטרופית שכוונתה לעזור לאחרים, אלא ציונות של אבטואמנציפציה, הממזגת גאולה אישית בגאולה לאומית. כשנשמע בפעם הראשונה בשנת 1937 השם המפורש של “מדינה יהודית” מפי ועדה מלכותית בריטית ואחר־כך מפי הממשלה האנגלית – היתה זו מעין בשורה משיחית ליהודי אירופה. הם רצו במדינה לא לעם אנונימי – אלא לעצמם. המדינה היתה להם צורך אישי, והיתה להם גם היכולת המלאה לבנות המדינה, כי היו להם כוח האדם, ההון וכושר המעש, התכונות החלוציות, נכסי הרוח והתרבות, הדרושים להקמת מדינה יהודית ולבניית משק ותרבות וצבא. אבל יהודים אלה לא זכו לראות בתקומת המדינה, וכשנפתחו השערים לרווחה – נתפרדו השתים: העליה והציונות. העולים לא היו ציונים וציונים לא היו עולים. רק במידה שנותרה שארית ליהודי מזרח אירופה ולא נסגרו בפניהם שערי היציאה – היתה עדיין הציונות צמודה לעליה. מארצות הקדם באה עליה גדולה, אם כי לא היה בה כמעט סימן של תנועה ציונית. בתימן לא היה אף שוקל אחד, ועלתה כמעט כל יהדות תימן. בבבל לא היתה תנועה ציונית (אם כי היתה בה מחתרת חלוצית) ועלו מתוכה 124,000, למעלה מתשעים אחוז של כל יהודי עיראק. יהודים אלה ישבו בארץ זו מימי גלות בבל. והם לא חזרו אפילו בימי הצהרת כורש; וגם לא נעו בימי הצהרת בלפור שבאה כעבור 2500 שנה. הם עלו לארץ בהיווסד המדינה. מארצות צפון אפריקה היו לקונגרס האחרון שלפני המלחמה 1724 שוקלים, עלו לארץ 101,827.

בתורכיה הופצו לקונגרס של 1939 500 שקלים, ואלו 35,000. בפרס לא היה אף שוקל אחד בשנת 1939, ועלו 25,593 איש.

לעומתם אפסי הוא האחוז של העליה מאמריקה, אפסי גם מבחינת מספר היהודים, וגם מבחינת מספר הציונים.

הרצל אמר שהציונות זוהי “העם היהודי בדרך”. אמרה זו ביטאה תמצית מהותה של הציונות, כפי שצמחה והתפתחה באירופה. המציאות החדשה סתרה הנחה זו.

הסגולה לא לשכוח ולא ללמוד אינה מונופולין של הבורבונים. הרגלי־מחשבה, אם כי נעקר יסודם ודלל מקורם, אין דרכם להניח מקומם למחשבות חדשות הנובעות מצרכים מתחדשים ומנסיבות משתנות. גם התנועה הציונית לא ניצלה מחוק־אינרציה זה. אולם הבעיות שהמציאות היהודית והעולמית החדשה הציגה לפנינו בכל חומרתן – מחייבות אותנו לבדיקת היסודות הרעיוניים והמעשיים של התנועה הציונית.

הציונות המודרנית כפי שנוסחה על ידי פינסקר והרצל ופעלה משנת 1880 בצורת חיבת־ציון ומשנת 1897 בצורת ההסתדרות הציונית, היתה עד תקומת המדינה, כפי שכבר צוין, מורכבת משני יסודות שונים.

היסוד הראשון – הוא הקשר המופלא והעמוק שנתקיים כל הדורות בלב העם היהודי לארץ אבותיו, והתקוות המשיחיות שפעמו בעם היהודי מימי הנביאים ועד היום. תקוות אלו פשטו צורה ולבשו צורה; מהותן לא נשתנתה ולא תשתנה. הן צמודות לבשורה שבישרו נביאי ישראל ועל גאולת ישראל וגאולת העולם. שיבת־ציון, תקומת מלכות ישראל, היא חלק מתקוה זו, אבל אינה ממצה אותה. “גאולה” היא דבר מה יותר עמוק ויותר כולל. בחזון אחרית הימים של הנביאים מדובר על חוטר מגזע ישי אשר תנחה עליו “רוּחַ ה‘, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה’, וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה – אֵזוֹר חֲלָצָיו”. והצדק לא יצומצם רק לבני ישראל, אלא לכל הגויים, אשר יכתתו “חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”. משטר החסד והצדק יתפשט גם על כל בעלי החיים, “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם – לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵעָה אֶת ה' כַּמַיִם לַיָּם מְכַסִּים”.

ומשֹׁורר התהלים המתחנן על שיבת שבות יעקב ומתפלל לישע ולחסד ה', כי ידבר שלום אל עמו וישכון כבוד בארצנו – רואה כליל הגאולה בעולם של חסד ואמת וצדק ושלום, השופעים לא רק בקרב בני־אדם אלא בקוסמוס כולו; “חֶסֶד וֶאֵמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִצְמַח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף” (תהלים פ"א 12־11). ובתנות איתן האזרחי, ממשׁוררי התהלים, גדולת בוראו ובקראו בתהפעלות: “לְךָ זְרוֹעַ עִם גְבוּרָה, תָעֹז יָדְךָ תָרוּם יְמִינֶךָ”, הוא מוסיף מיד: “צֶדֶק וּמִשְׁפָט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֵמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ”. (תהלים פ"ט, 14־15). ובאותו פרק הוא ממצה בשלוֹש מלים פשוטות ונשׂגבות האמת המוסרית העליונה הקוסמית: “עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה”. ניב קצר, מושלם ונעלה מזה אין למצוא בכל ספרות העולם. עם חתימת התנ"ך נפסקה הנבואה, אבל לא נסתלקה השכינה. העם נותק מעל אדמתו והלך בגולה, וחזונו המשיחי ליווה אותו בכל נדודיו, וקול אלהים הוסיף לצלצל באזניו, ותוחלתו בעתיד של קוממיות וצדק לא נתערערה ולא אפסה.

וקול אלהי זה מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים שהקול בא מן השמים ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול, ולא הוויכוח על מקום בואו. וכל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אזנו נטויה לדבר האמת. וגם לחרשים ולאלמים מגיע הקול.

האדם עשוי בשר ודם, אברים אברים, שרירים ועצמות, עצבים ועורקים, גידים ותאים, ואפשר לבדקם, לראותם, לממשם ולנתחם, להסתכל בצמיחתם, בגידולם, בפעולתם, בהתנוונותם ובכליונם. אך אין זה כל האדם. אין אדם בלי אלה, – אבל יש עוד משהו בלתי נראה, בלתי נתפס, והוא הוא מוֹתר־האדם. והמשהו המופלא אין לו מידה ומשקל וממד, אך הוא מצוי בלא־רואים ופועל ומפעיל, ובאמצעותו אדם מבין ותופס והוגה ורואה עתידות ומתקשר עם דורות עברו ועם ימים יבואו וחודר לערפלי מרחקים ולסודות הטבע, ויוצר דברי שירה וכל מלאכת מחשבת וחוזה ומנחיל לעצמו ולזולתו ערכים ודעות וחזיונות ורעיונות ומשאות־נפש, שלמענם אנשים נלחמים ונהרגים, – ולמשהו בלתי נתפס ובלתי נראה זו קוראים “רוח”.

וכשם שאין פרצופם וקולם של שני אנשים דומים בכול זה לזה, אם כי מבניהם שווה, כך רוחו של כל אדם שונה מחברו, אם כי ביסודו יש בלי ספק מן המשותף והכללי, ורוח של אדם אחד מתחבר ומשתלב ברוחו של חברו. ויש רוח של פרט ויש רוח של כלל, של אדם יחיד ושל חטיבה אנושית שלמה, של אומה. ואין אומה דומה לחברתה, אם כי ביסודות קיומן אין הבדל מהותי ביניהן, אבל יש משהו מיוחד בכל פרצוף אנושי, ויש משהו מיוחד בכל פרצוף לאומי ובכל רוח לאומי.

היוונים מימי הומרוס ועד אריסטו לא היו שונים במבנה גופם והרכבם מכל עם אחר, וארצם לא היתה שונה באקלימה ובטבעה מאשר היתה לפנים ולאחר־כך. אבל היה “משהו” בעם יווני זה באותן מאות השנים, משהו שאין למששו ואין לשקלו ואין לצלמו; ובתוקף משהו זה יצרו חכמי יוון יצירות־אלמוות באפוס, בדראמה, בקומדיה, בשירה, בהגות, בפילוסופיה, במדע, באדריכלות, בפיסול, בציור, במוסיקה, כאשר לא יצר שום עם לפניהם ולאחריהם, ועד היום משתאה כל איש־תרבות לנס הזה שנקרא בשם הלַס.

“משהו” גדול ומיוחד זה, בתוכן שונה ובמגמה אחרת, התגלה בעם היהודי מראשית צמיחתו בארץ קדומים זו. עם זה, ככל העמים, היה משובץ במסגרת העמים השכנים באזור העולם שקוראים להם עכשיו המזרח התיכון ושיש לקרוא להם בשם ארצות התנ“ך: עמי כנען, מצרים, אשור ובבל. ועם זה הושפע משכניו ככל העמים, כפי שמעידים ספרי התנ”ך, ואפילו משה רבינו בעצמו למד הנהגת העם מיתרו כוהן מדין. ויש למצוא דמיון רב בין סיפורי המקרא על בריאת־העולם ועל המבול ובין סיפורי הבבלים והאשורים מסוג זה. והמנוני התהלים דומים בהרבה לפרקים מעין אלה, שנתגלו בשרידי ספרות המצרים הקדמונים, ורק לפני כעשרים שנים נמצאו כתבות אוּגרית בראס־שמרה, המזכירות לנו בסגנונן ובתכנן כמה מפרקי התנ"ך. אבל כגודל הדמיון כן גודל השוני.

והשוני הוא סוד היחוד והגדולה והנצחיות של ספרי התנ"ך ושל עם ישראל. אין זה מקרה, שכל העמים השכנים של ישראל בתקופת התנ"ך נכחדו ועברו מן העולם, וזכרם לא נשאר אלא בחרבות ובתלים ובעמודי־זכרון ובפירמידות ובכתבות גנוזות; ואילו עם ישראל, למרות התלאות התכופות והאיומות שמצאו אותו בכל הדורות, עודנו חי וקיים ושומר על רציפותו ההיסטורית, ואחרי שנות אלפיים שב מפזוריו לארץ מחצבתו, חידש מדינתו והחיה בפיו לשונו העתיקה. והוא היה תמיד עם קטן, “המעט מכל העמים”, ויריביו ואויוביו היו מרובים וחזקים ואדירים, והוא לא חת מהם, ולא נכנע להם ולא השתעבד לכוחם החמרי ולעצמתם הרוחנית, ובמסעו ההיסטורי הארוך ראה רבים מהם יורדים מעל במת־החיים בלי זכר ושארית. אין זאת כי עמדה לו “רוחו” המיוחדת.

וברוחו הגה עם זה החזון המשיחי, חזון הגאולה, לעצמו, לכלל האנושות, לעולם. חזון שאפס קצהו קם בימינו, אבל עודנו רחוק מהשלמות כשהיה; לחזון יש תכלית, אבל אין לו תכלה, זהו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים, ומעל לראשנו מתגלים שיאים חדשים, גבוהים ורמים; וכל עליה אינה אלא שלב לעליה נוספת, והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם. חזון משיחי זה פעם ויפעם בנפש האומה, והוא עתיק וצעיר, ויש בו מהוד קדומים ומרעננות הנוער; ממנו שאב עמנו חיותו המופלאה, ועל ברכיו נולדה התנועה הציונית המודרנית. מה שקיבלה מהחזון המשיחי הוא נכס־עולם שלא יבול ולא יחלוף ולא ימוש ולא ישתנה.

אבל התנועה הציונית גם חידשה משלה: חידשה אירגון ציוני, מדיניות ציונית. חידוש זה ינק מהמציאות הקיימת, המשתנה והחולפת. הציונות של פינסקר והרצל לא היתה אפשרית במאות הקודמות, כי לא היה קיים הרקע המציאותי, הרקע הבינלאומי והיהודי, לצמיחתו. הציונות המודרנית נתבססה על המציאות היהודית והכללית של אירופה במאה התשע־עשרה – על מצב היהודים בארצות אלה, הליכות חייהם, מצוקתם, הוויתם הפנימית, חייהם הרוחניים, ועל המצב המדיני, הטכנולוגי, שאיפות השחרור הלאומיות והסוציאליות, יחסי העמים ביניהם לבין עצמם ויחסיהם ליהודים שבארצות אירופה.

מציאות יהודית וכללית זו של המאה התשע־עשרה – אינה קיימת עוד, כי נטרפה בשתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה העשרים; ונתערער הבסיס של האידיאולוגיה המדינית כפי שנוסחה על־ידי פינסקר והרצל. העם היהודי חי עכשיו במציאות ארצית ובינלאומית שאין לה כל דמיון למציאות שבמאה התשע־עשׂרה. ציונים ותיקים יכולים להתמיד לחיות בעולם המחשבות והמעשים שעבר זמנו, כי חוויות אישיות יש להן כוח אינרציה עצום, אבל אין חוויות רגשיות ורעיונות אלה הולמות עוד המציאות החדשה ואין בהן פתרון וזיקה לבעיות החדשות כפי שהן מוצגות במחצית השניה של המאה העשרים. עם הסתלקות הציונות מהעליה נוצר חלל ריק. נתרוקן העיקר מתכנו. חוויות העבר אינן סותמות ריקנות ההווה, ואין תנועה מתמלאת מזכות אבות בלבד.

“העם היהודי בדרך” שהרצל חשב עליו ותלה בו מדיניותו ופעולתו הציונית, היה למעשה העם היהודי באירופה, שלא יכול ולא רצה להישאר באשר הוא, העם אשר נשא על כתפיו את התנועה הציונית והיה דרוך לקראת הגשמתה – ברצון העליה. עם זה נחרב ונעקר. החורבן שהמיט היטלר על עם ישראל באירופה – שום שונא ישראל לפניו לא העיז ולא הצליח לבצע, אבל יותר משפגע היטלר בעם היהודי אשר ידע ושנא, חיבל במדינה היהודית שלא ראה בואה. הוא השמיד את הנושא והכוח הבונה המרכזי והעיקרי של המדינה. המדינה קמה – ולא מצאה את העם שציפה לה. מאות שנים נישאה שאלת־תפילה בפי העם היהודי: התימצא מדינה לעם? איש לא העלה על לבו השאלה המחרידה – הימצא עם למדינה לכשתקום?.. ושאלה זו היא בעצם שאלת־השאלות של מדינת־ישראל אשר קמה בימינו – – –

*

הציונות חדלה להיות “העם היהודי בדרך”, כפי שקבע בצדק הרצל בזמנו. מרבית העם היהודי בימינו אינה רואה עצמה “בדרך” כפי שראה הרצל, אלא, להיפך, היא רואה עצמה מעורה בארצות בהן היא יושבת, ואין כל הבדל מבחינה זו בין ציוני, לא ציוני, ואנטי־ציוני. בודדים ויחידים עולים לישראל גם מאמריקה – ובלי ספק יעלו גם להבא, אבל רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי באמריקה הצפונית, – וזהו המרכז הקובע עכשיו בעולם היהודי החפשי, אינו סבור שהוא עומד “בדרך” או יצא “לדרך”. גם ארבע מאות אלף יהודי אנגליה – המרכז היהודי הגדול ביותר באירופה המערבית, – אינם רחוקים מדעתם ומהרגשתם של אחיהם מעבר לאוקינוס. גם פה יש תנועה ציונית גדולה, בעלת שרשים עמוקים, היונקת גם מהספרות הבריטית (מילטון, ביירון, ג’ורג' אליוט), וגם מגדולי ישראל באנגליה: משה מונטיפיורי, ד’יזרעאלי, גולדסמיט, ומחבורת יוזמי הצהרת בלפור עם וייצמן בראשה. אבל אין ציבור יהודי זה – שהוא בעל מסורת ציונית עשירה – רואה עצמו “בדרך”, אם כי אחוז חלוציו גדול מזה שבארצות־הברית. והוא הדין ביהדות קאנדה, ארגנטינה, בראזיל, אפריקה הדרומית ועוד. מתקיימים קשרים אמיצים עם ישראל, גדולה החיבה ורבה העזרה למדינה, – אבל אינם מתכוננים ל“דרך”.

כמה עסקנים ציונים, רובם מישראל, טוענים ליהודי אמריקה וליהודי שאר ארצות המערב, שגורל יהודי אירופה לא יפסח גם עליהם; סדנא דארעא חד הוא – מבחינה יהודית; והיהודים לא יוכלו להתקיים בשלום ובשלווה באמריקה ובאנגליה כאשר לא יכלו באירופה. הדיאגנוסה שקבעו פינסקר והרצל חלה על כל היהודים בעולם, ולאו דווקא על יהודי אירופה. אבל יש בטענה זו התעלמות מההבדלים הבולטים והמהותיים שבין המציאות המדינית והמסורת ההיסטורית של העמים באירופה, ובין המציאות והמסורת שבעולם החדש, שנבנה כולו על ידי מהגרים; אמריקה הצפונית במיוחד מהווה אוּמה פלוראליסטית, מורכבת מעמים שונים ומרובים, שנתכנסו מכל חלקי תבל, ויש בה גם גזעים נבדלים בצבעם; ומה שקרה באירופה אינו מוכרח לקרות באמריקה, אם כי אין איש יכול להבטיח שלא יקרה בה בשום תנאי ואופן. אולם קובעת העובדה, שיהדות אמריקה רואה עצמה מעורה ומושרשת בארצות־הברית והיא גאה על היותה אמריקנית, אף כי אינה מתכחשת ליהדות; להיפך. היא לוקחת חלק ניכר וראשי בכל פעולה יהודית עולמית. וכל זמן שהמציאות האמריקנית היא כאשר היא, וכל זמן שיהודי אמריקה חושבים ומרגישים כאשר הם חושבים ומרגישים – ובהרגשהו זו אין כל הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני, – לא יועילו ההפחדות שיבואו מבחוץ, גם אם יישענו על פסוקים ציוניים קלאסיים ועל ציטטות מדברי פינסקר והרצל. “ההפחדה” יותר משתבריח היהודים מאמריקה – תבריח אותם מההסתדרות הציונית.

*

בראשית קום המדינה היו הציונים “מכסימיליסטים” אשר טענו, כי מדינת־ישראל מורכבת לא רק מיהודים היושבים בתוכה אלא כל היהודים בעולם, ואזרחות ישראל יש להעניק לכל יהודי, או לפחות לכל ציוני, וכל אלה יחד, תושבי ישראל ויהודי חו"ל, יהוו הריבונות של המדינה, יקבעו מדיניותה וחוקיה; והציונים מכל הארצות יהיו שותפים להנהלת המדינה ויהיו להם נציגים בפארלמנט הישראלי ובממשלה.

הטוענים זאת סילפו ועיקמו הנחה נכונה, שעליה מבוסס יעודה ההיסטורי של מדינת ישראל, והפכו אמת מדינית לקאריקטורה. מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם כולו. על כך מעיד חוק השבוּת. שערי הארץ פתוחים לכל יהודי, וכל עולה נהפך מיד עם עלייתו ארצה לאזרח מלא־זכויות בארץ. יתר על כן: גודל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה. המדינה לא תוכל לבנות משקה, תרבותה ובטחונה ולא תקיים קיבוץ גלויות בלי שיתופו של העם היהודי. מאידך גיסא, קיומה של המדינה הוא מקור של התעלות וגאון ומשען נאמן למעמדם המכובד של היהודים בקרב שכניהם. הישגי המדינה מעלים כבוד היהודים בעולם, וכשלון המדינה עלול לפגוע קשה במעמדם. אבל אין הנחות נכונות אלו מצדיקות מתן זכות אזרח והשתתפות בשלטון ישראלי לתושבי־חוץ, לנתיני ארצות אחרות, גם אם נניח שהארצות האחרות היו מרשות זאת. משטר כזה היה עושה לאל ריבונותה של המדינה והופך את תושביה למחוסרי זכויות. תושבי המדינה לא יוכלו לחייב את ה“אזרחים” הנעדרים ‘נתיני מדינות זרות’ לשלם מסים ולצאת לצבא ולפעול לפי חוקי־ישראל בחייהם האישיים, במדיניותם הפנימית והחיצונית, בשאלות של שלום ומלחמה, – כלומר בשאלות של חיים ומוות למדינה ולתושביה. רעיון ה“שותפות” של הציונים “המכסימליסטים” לא מצא לו הד בתנועה הציונית; אבל ציונים רבים בחו“ל, ואולי מרביתם, סבורים שבעצם לא השתנה דבר בתנועה הציונית עם קום המדינה, וכאשר היו ציונים בחמשים השנים האחרונות ועשו מה שעשו – יהיו ויעשו גם להבא; העובדה שהם רוצים להישאר באשר הם, הם ובניהם, ולא לעלות לארץ, אינה חדשה. גם לפני קום המדינה לא היו סבורים שהמוני היהודים בארצות־הברית והציונים שבתוכם יצטרכו לעקור ולעבור ארצה. ולכן לא נשתנה כלום. זוהי התשובה שהרוב המכריע בתנועה הציונית נותנים לעצמם, ואינם רואים כל יסוד וצורך לתהות מחדש על מהות הציונות ולבחון דרכיה לאור שינויי התקופה החדשה. יש גם ביסוס אידיאולוגי להמשכת “הקיים” בתנועה הציונית, והביסוס הוא פשוט וגם נכון: המדינה לא הגשימה עדיין החזון הציוני. רק 13% מהעם היהודי יושבים בארץ. יש עוד להעלות יהודים מארצות הקדם, החיים במצוקה לא קטנה מזו, שחיו בה יהודי מזרח אירופה; יתכן שכמה מ”הדאמוקראטיות העממיות" עם ישובים יהודים חשובים, כרומניה והונגריה, יפתחו שעריהן וירשו ליהודים לצאת. יש אולי גם סיכוי יותר רחוק, – סיכוי שאינו מן הנמנע, שאף ברית־המועצות תישמע לתביעת מדינת ישראל, ותרשה ליהודי ברית־המועצות, הרוצים בכך, לעלות ארצה. וגם עכשיו, בלי עליה נוספת גדולה, דרושה עזרה כספית של העם היהודי לקליטת מאות האלפים שעלו עד עכשיו, לפיתוח הארץ ולהבטחת עצמאותה הכלכלית של ישראל. יש גם צורך בעזרה מדינית, בעצרת או“ם ובמדינות החברות לאו”ם, וביחוד בארצות־הברית של אמריקה, הגורם הראשי בכל העולם החפשי והכוח הכלכלי והכספי הגדול ביותר בעולם, בה נמצא המרכז היהודי הראשון בגדלו בימינו – והושטת עזרה זו היא כאילו יעודה של התנועה הציונית.

דברים אלה ברובם נכוחים בלא ספק. קליטת שלושת רבעי מיליון שזרמו לארץ בשנים מעטות, היא למעלה מיכלתה של מדינה צעירה וקטנה שמנתה רק שש מאות וחמשים אלף. בנין ארץ נשמה וחרבה, השרויה במצור גם אחרי תום מלחמת הקוממיות, נזקק לעזרת העם היהודי; ומדינה חדשה, שהוקמה בתנאי מלחמה ובארץ הרוסה וחרבה, אינה יכולה להגיע לעצמאות כלכלית בקפיצה אחת, ולא בכוחות עצמה בלבד; ועזרת העם היהודי בכל הארצות שאזרחיהן הם בני־חורין ובעלי יכולת לעזור, נדרשת עוד לזמן בלתי מסוים. אבל עזרה זו ניתנת על ידי היהודים – כיהודים, ואין כל יתרון ויחוד בפעולה זו לציונים. לעזרת המדינה נתגייסו יהודים ללא הבדל, לא־ציונים כציונים, וכל הפעולה נעשתה דרך צינורות יהודיים כלליים; העושים והמְעַשים אינם דווקא ציונים. הפעולה היא פעולה יהודית כללית, ומשום כך היא מצליחה, ובמידה שתיעשה להבא תישאר שוב פעולה יהודית כללית, ותיעשה על ידי מכשירי פעולה של העדות והקהילות או מוסדות מיוחדים שהוקמו למטרה זו; והוא הדין בעזרה המדינית. במידה שיהדות אמריקה או יהדות בארץ אחרת יכולה לסייע בהשפעתה המדינית לישראל, נעשה הדבר בצינורות ובמכשירים יהודיים כלליים, ורק בהיעשותה במסגרת כל כלל־ישראל כוחה יפה.

מדינת ישראל מקבלת גם עזרה ממשלתית, ביחוד בארצות־הברית. היא קיבלה הלוואה של 135 מיליון דולר מבנק אמריקני ליצוא ויבוא; היא מקבלת הענקה מממשלת ארצות־הברית; אפשר שתקבל גם סיוע צבאי. ממשלת ישראל עוסקת בהשגת מלווה עממי גדול בארה“ב בשם “מלווה העצמאות”, ונדרש לכך הרצון הטוב של הממשלה האמריקנית. פעולה זו מן ההכרח שתסודר במו”מ ישיר בין נציגי מדינת־ישראל ובין הגופים המתאימים בממשלת ארצות־הברית.

גם בקשרי ישראל עם מדינות חוץ וגם בקשריה עם הציבורים היהודיים בתפוצות לא יתכן שיוקם חיץ בין המדינה ובין העם. ולא נדרש כל תיווך של “סוכנות יהודית”, כאשר נדרש בטרם היות מדינה. ההתעלמות מהתמורות המהפכניות שחלו בישראל – אינה משנה וממעיטה ערך התמורות, ואינה מבטלת משמעותן היהודית והבינלאומית.

הפעולה המדינית אשר ייחדה את ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”) לפני קום המדינה – המו“מ או המאבק עם ממשלת המאנדט, עברה מן העולם. במקום ממשלת מאנדט יש ממשלת־ישראל, ואם גם השיגרה המחשבתית של ציונים רבים מסרבת להכיר בתמורה המהפכנית והגואלת הזאת – העובדה בעינה עומדת: יש מדינה יהודית ריבונית, והיא מופיעה כחברה שוות־זכויות באו”מ, ויש לה שגרירים וצירים בבירות המדינות הידידותיות, והממשלה, שגריריה וציריה מנהלים מדיניות החוץ של מדינת ישראל.

למען חזק עמדתה וכבודה של ההסתדרות הציונית כלפי פנים וחוץ – העניקה מדינת ישראל מעמד מיוחד להסתדרות הציונית בתוך מדינת ישראל, אף־על־פי שכל הפעולה בארץ, הנעשית ע“י ההסתדרות הציונית (“הסוכנות היהודית”) היתה יכולה להיעשות אולי ביעילות יתרה ובלי כפילות ע”י הממשלה עצמה.

המעמד החוקי שניתן להסתדרות הציונית וטיפול הסוכנות היהודית בירושלים בעליה ובהתישבות, אינם גורעים מהריבונות המלאה של המדינה, ואינם מכוונים לכך. בעיותיה הפנימיות של ישראל – פתרונן תלוי בעם הריבוני בארצו. מיזוג הגלויות, הבראת החיים המדיניים, סידורי יחסי הדת והמדינה, עיצוב המשטר החברתי והכלכלי, קביעת המדיניות החיצונית – בכל אלה אין כל רשות חיצונית, ולו גם שוחרת טובת ישראל כהסתדרות הציונית, יכולה להתערב. שלמותו ואחדותו של העם בישראל, דמותו הרוחנית והחברתית, כשרו המשקי, הצבאי, החינוכי, תלויים בהתגברות הכוחות הפנימיים של העם בישראל.

אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו; אם התנועה הציונית רואה במדינת ישראל יציר כפיה – ויש הצדקה מרובה לראיה זו, – אין היא צריכה לראות בצער, בקנאה או באי־רצון התעצמותה של המדינה בכל הנעשה בתחומי המדינה ובקשריה עם מדינות חוץ. אם המדינה הצליחה לרכוש אהבת העם ועזרתו, זוהי הצלחת הרעיון הציוני, ואין לתנועה הציונית כל ענין לשמש מחיצה או טריז בין המדינה ובין העם.

אולם לאמתו של דבר אין המדינה אך ורק ילידת התנועה הציונית. המדינה היא יצירה של האומה היהודית לדורותיה, ולא רק של ארגון שקם לפני חמשים או שבעים שנה.

בוני המדינה בפועל היו העולים, והעליה לא התחילה עם הפעולה ההתישבותית של ההסתדרות הציונית אף לא עם זו של חובבי־ציון ושל מייסדי מקווה־ישראל ופתח־תקוה. כתקווה המשיחית כן העליה לארץ לא פסקה בכל ימי הגולה, וכל שבטי ישראל וכל הדורות יש להם חלק בעליה זו. התנועה הציונית היתה שליחה הראשון והחשוב ביותר של ההיסטוריה היהודית ביובל האחרון, וחלקה במדינת ישראל הוא לא מעט, אבל אין המדינה אך ורק מפעלה המעשי ורכושה הרוחני של התנועה הציונית, בין שאנו מונים שנותיה מהקונגרס הציוני הראשון או מוועידת קאטוביץ. הכוחות ההיסטוריים המתמידים והקבועים, שאינם בני חלוף, בבנין המדינה, שאנו עומדים אך ורק בראשיתו, הם שנים: הכיסופים המשיחיים של העם היהודי וחלוצי־ההגשמה, העולים, העושים מלאכת בנין הארץ בגופם. אבל תהיינה זכויותיה של ההסתדרות הציונית ביצירת המדינה אשר תהיינה – היצירה היא העיקר ולא זכות היוצרים.

אין התנועה הציונית יכולה להתקיים מכאן ולהבא אך ורק בכוח מעשיה הקודמים בארץ. מעשים אלה נעשים עכשיו ביכולת יותר עצומה על ידי המדינה עצמה. בכל שנות פעולתה, עד הקמת המדינה, השקיעה ההסתדרות הציונית בפיתוח הישוב, על־ידי הקרן־הקיימת וקרן־היסוד, 46,823,000 ל“י (קרן־היסוד 25,523,000 ל“י, קרן־קיימת 21,300,000 ל”י). קרן־היסוד פועלת זה 27 שנים; קרן־קיימת פועלת עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. אולם המדינה הוציאה במשך חמש שנות קיומה הראשונות לשירותים ולפיתוח סך 764 מיליון ל”י, מזה 485 מיליון ל“י מהתקציב רגיל, 278 מיליון ל”י מתקציב הפיתוח. בחשבון זו לא הוכנסו הוצאות מלחמת השחרור. בממוצע הוציאה הממשלה בשנה אחת קרוב ל־155 מיליון ל"י. זאת אומרת כי בשנה אחת הוציאה המדינה באמצעיה פי שלושה ויותר מאשר השקיעה ההסתדרות הציונית במשך כל קיומה עד קום המדינה.

מאז קום המדינה גדלו אמצעיה של הסוכנות, אבל הסוכנות היא רק צינור להוצאת הכספים. מקור הכספים הוא לא בהסתדרות הציונית, אלא בציבורי היהודים בעולם, ובראש ובראשונה ביהדות אמריקה. אוסף כספים למען הארץ כבר חדל זה כמה שנים, עוד מלפני קום המדינה, מהיות ענינה המיוחד של התנועה הציונית באמריקה, ונהפכה לפעולה יהודית כללית. לא הסניפים הציונים בערים, אלא הקהילות היהודיות – אם יש לקרוא בשם זה “הקופות” העירוניות לצרכיהם הכלליים של היהודים, – הן המקור הראשי לעזרה הכספית, והמגבית היא “מגבית מאוחדת” לכל צרכי היהדות, אם כי חלק הארי נשלח לישראל.

התנועה הציונית תתקיים אם תמלא שליחות שאחרים לא יעשוה, ואם שליחות זו תטיל חובה אישית על כל חבר ההסתדרות הציונית. כושר השפעתה של התנועה הציונית אינו תלוי במדינה ואינו נתון בידיה. אין ביכלתה של המדינה להשליט התנועה הציונית בתפוצות. רק בכוח ערכיה ובחזונה מסוגלת תנועה לכבוש לבבות, להדריך המונים ולהתיצב בראש העם. והשאלה חוזרת למקומה: מַהם יעודה ושליחותה של התנועה הציונית עכשיו, לאחר קום המדינה ולאחר התמורות שחלו בעם ישראל? לא חיבת המדינה, – זוהי נחלת העם כולו. והיותה נחלת העם כולו היא נכס יהודי יקר, חשוב גם למדינה וגם לעם.

כשם שהמדינה זקוקה לעם, זקוק העם למדינה. השאלה היא כיצד להבטיח אריכות ימיה של זיקה זו; ויתר על כן: כיצד להבטיח קיומו, אחדותו ורציפותו ההיסטורית של העם בגולה, כל עוד הוא בגולה ולגבי אלה שהם בגולה? מהו הדבק המסוגל לקיים הקשר בין התפוצות השונות, לתת תוכן לחיים יהודיים בכל תפוצה ותפוצה, ולשמור על חוקיה של התפוצה כולה לישראל?

לשאלה זו יש רק תשובה אחת ויחידה: חינוך עברי לעם בגולה. הנחלת הלשון העברית לדור הצעיר, לא ידיעת קרוא בלבד לשם תפילה, לאמירת “קידוש” או לקריאת ההפטרה, כנהוג בכמה בתי־כנסיות באמריקה, אלא ידיעת הלשון כדי קריאה בספרות העתיקה והחדשה וכדי שיחה עם יהודי מישראל; הלשון העברית כקנין המשותף וכדבק המלכד של כל חלקי העם בעולם.

מלאכה זו נתבעת עכשיו מההסתדרות הציונית ומכל איש ציוני ואשה ציונית בגולה. זוהי שליחותה ההיסטורית בתקופה זו. וכדי שחינוך עברי ימלא יעוד – יש הכרח להטיל אותו כחובה אישית על כל חבר וחברה בהסתדרות הציונית בתפוצות, לתת לבניהם ולבנותיהם חינוך עברי, ויש הכרח להטיל אותו על כל סניף עירוני לטפח החינוך העברי בקהילה, ויש להטילו על כל ארגון ארצי – לשקוד על חינוך עברי לכל הקיבוץ היהודי בארצו. לא חינוך עברי במקום קיבוץ גלויות, במקום פעולה מדינית וכלכלית למען המדינה; לא כתחליף לחינוך חלוצי, אלא לשם קיבוץ גלויות ולשם טיפוח הרוח החלוצי בנוער. אבל לא רק לשם שני אלה בלבד, אלא בראש וראשונה לשם קיום שלמותו ואחדותו היהודית של העם בתפוצות וקשריו עם המולדת המחודשת.

היש בכוח המדינה להביא לידי קיבוץ־גלויות מלא ושלם, ועל ידי כך לחסל את הגולה ולפתור בדרך זו בעיית אחדותו של העם היהודי? רק ההיסטוריה תענה על שאלה גורלית זו בזמנה. ובינתים עלינו למנוע התחסלות הגולה על ידי טמיעה והתבוללות.

התפוצה היהודית היא עובדה היסטורית, ולא עובדה חדשה, גם לא עובדת־לוואי לחורבן בית שני. התפוצה קדמה לחורבן בית שני וגם לחורבן בית ראשון. הציונות בימינו הבהירה ללא צל של ספק שאין היא רואה העליה לארץ כחובה ציונית או כחלק מהאידיאולוגיה הציונית, והיא עשתה זאת לא מרוע־לב. המונים אינם עולים בלי לחץ. רק אישים מחונני תכונות חלוציות אינם זקוקים ללחץ חיצוני, למצוקה כלכלית או מדינית, בשביל שינוי חייהם ויציאתם מהגולה והזדהותם בכל חייהם האישיים עם מפעל חידוש המולדת ויצירת החברה העברית החדשה. מניעים פנימיים, צורך נפשי עמוק לחיות החיים בהתאם לחזון הפועם בנפש; רצון היצירה והכושר וההכרח הפנימי להשתתף במעשה־בראשית של חידוש אומה וארץ־אבות; יצירת דפוסי חברה חדשה וטיפוח ערכי־רוח גואלים – אלה מפעילים אישים דגולים שנתברכו במתת החלוציות. אבל אין המונים עוקרים ממקומם בכוח תורה עיונית, גם אם יסודותיה נכוחים, בלי שיפעלו גם גורמי־לחץ ומצוקה. ומשום כך לא נזקקו יהודי בבל לאידיאולוגיה, למען עלותם ארצה, וליהודי אמריקה ולציוניה לא עמדה האידיאולוגיה.

ראינו התמורות שחלו בעולם ובמצב העם היהודי במאת השנים האחרונות. איש לא יכול היה לראות מראש תמורות אלה לפני מאה שנים, ואין איש יכול לדעת מה יקרה במאת השנים הבאות. אחת אנו יודעים: היינו עם־עולם, ועם־עולם עלינו להישאר; היינו עם שמילא שליחות היסטורית בעולם, ושליחות לא קטנה מזו שמורה לנו גם בעתיד. ההיסטוריה התאכזרה אלינו כאשר לא התאכזרה לשום עם, אבל גילינו כוח־עמידה פנימי כאשר לא גילה שום עם אחר. דווקא בתקופה שתכפו עלינו התלאות הנוראות ביותר – התאוששנו וחידשנו קוממיותנו. לא נסתפק באודים המעטים שהצלנו מן השרפה. ולא נוותר על קיומה ועתידה של התפוצה, גם באשר היא דרושה למדינה ובאשר היא דרושה לעצמה.

והתנועה הציונית שנערה חצנה מחובת העליה, תתרוקן מתכנה ותתנוון אם תתנער גם מרעיון היסוד שקדם לעליה ולציונות: מקיום העם היהודי ואחדותו. המדינה וחיזוק המדינה – אחד האמצעים לקיום העם בגולה; אבל אמצעי זה כשהוא לבדו לא יספיק, כי תפוצה שלא תעלה ארצה עלולה להתבולל ולהיטמע בעמים, ויש רק אמצעי נוסף אחד למנוע טמיעה – חינוך עברי. רק חינוך זה ביכלתו לקיים אחדות העם היהודי. קשר בין חלקי התפוצה ישתמר רק על ידי חינוך עברי ליהדות בגולה. לא רחוק הזמן שכל יהודי הגולה ישתמשו אך ורק בלשונות הגויים גם בינם לבין עצמם. הדת שהחזיקה את העם עד המאה התשע־עשרה – נתרופפה, ואינה אלא נחלת חלקים בעם, חלקים גדולים או קטנים. הדבק היחידי שיכול לאחד ולייחד היהודים ולחזק קשריהם הנפשיים עם המדינה – זוהי הלשון העברית.

בלשון זו נתון המפתח היחיד לכל חלקי היהדות בעולם וכל דורות ישראל בעבר ובעתיד; בלי ידיעת הלשון העברית אין היהודי, אם הוא דתי – מבין מה שהוא מתפלל. אם אינו דתי – אין כל תוכן חיובי ליהדותו.

רק האפיקורסות השטחית מזלזלת בתפקיד העצום שמילאה בגולה, ועדיין ממלאה, דת ישראל גם עכשיו בקיום העם היהודי ובליכודו, וברור שכל יהודי בגולה יותר קרוב ונאמן לעם, וגם קשריו עם ישראל יותר הדוקים, במידה שאינו רחוק מאמונת הוריו; אולם גם הציוני האדוק ביותר, אם הוא מסוגל להסתכל בעינים פקוחות במציאות של ימינו, לא יוכל להניח, שאפשר להחזיר כל המוני ישראל לאמונה התמימה והשלמה של הדורות הקודמים ואין ציוני ואין יהודי רשאי לוותר על כל המוני ישראל שאינם שומרי־דת.

חינוך עברי בלבד לא ימצה כל תכניה של הציונות, גם לאחר שהציונים פוטרים עצמם מחובת העליה, על התנועה הציונית להתיצב בראש כל פעולה יהודית מקומית, ארצית ובינלאומית, שיש בה חיזוק מעמדה של היהדות והגנת כבודה וזכותה. במיוחד שומה על התנועה הציונית ללכת בראש כל פעולה המכוונת לביצור מדינת ישראל, להגברת עצמאותה הכלכלית ובטחונה המדיני והצבאי, ולהחשת תהליך קיבוץ הגלויות.

על התנועה הציונית לאמץ המגע החי בין קיבוצי היהדות בגולה ובין ישראל, לטפח תיירות, השקעת הון, יצירת תלמידים ללימוד במוסדות חינוך ישראליים – ולתת עזרה נאמנה לטיפוח התנועה החלוצית ועליית בעלי־מקצוע, אנשי־מדע ומומחים. אבל בלי חינוך עברי שיוטל כחובה אישית על כל ציוני בחינוך בניו הוא, וכחובה ציבורית על כל סניף וארגון מקומי וארצי של ההסתדרות הציונית בקידום החינוך העברי על ידי כל מוסדות הקהלה והארגונים היהודיים, – אין ממש מוסרי־רעיוני וסיכוי היסטורי לציונות לאחר שאינה מזדהית עוד עם העליה לארץ.

חינוך עברי הוא לא רק תנאי מוקדם לקיום זיקת־גומלין וקשר תרבותי בין הגולה ובין הארץ; החינוך העברי הוא הכרחי למען קָשֵר כל יהודי באשר הוא למקור היהדות, ולהנחילו המורשה התרבותית הגדולה והעשירה ביותר של העם העברי – ספר הספרים במקורו.

חינוך עברי – אינו לימוד הלשון בלבד. גדולה ועצומה חשיבותה של הלשון, ובזכותה, אמרו חכמינו הקדמונים, נגאלו בני־ישראל ממצרים – משום ש“לא שינו את לשונם והיו מדברים בלשון הקודש”. אבל לשון אינה אלא מכשיר, מפתח לאוצרות התרבות היהודית. העיקר הוא – תוכן החינוך העברי, תוכן עברי שיקיים אחדות העם וישמור על זיקתו לעברה ולעתידה של האומה, ותוכן זה אצור בראש וראשונה בספר הספרים. בלי ידיעת התנ“ך אין חינוך עברי בישראל ובגולה. היהודי החרד ימצא בתנ”ך המקורות והמאורות של אמונתו. וגם היהודי שאינו חרד יגלה בתנ"ך מקום התהוות אומתו, עלילות מאבקה הרעיוני עם העולם האלילי, פרקי־גבורה ותפארת, שגב הנבואה הישראלית, אוצרות יקרים של שירה וחכמה, חזון והגות, שאין כמותם ללהט מוסרי, לטוהר הרגש, לעוז הביטוי. בספר זה יתלווה לאבות האומה שכאילו התהלכו בארץ כשיכים בידואים בימינו, אבל מהליכותיהם התמימות, וביחוד מהליכות אברהם העברי הראשון לדורותיו, בוקעת גדלוּת נפש וחכמה עליונה ותפארת אדם, השאובה מתוך מגע חי עם אלהי החסד והאמת, שחי בלבם והאיר דרכם בחיים.

הוא ימצא במשא נביאי ישראל, נביאי האמת הטהורה והצדק המוחלט, סוד הגבורה הנפשית שעמדה לישראל בכל הדורות.

הוא ירגיש בכל דף של ספרי־נצח אלה החתירה המוסרית והרעיונית לאחדות: אחדות האומה, אחדות המין האנושי, אחדות ההוויה הקוסמית, אחדות החומר והרוח, אחדות הבורא והבריאה, חתירה שלא פסקה מימי אברהם אבינו, משה רבינו, נביאי ישראל, חכמי ימי הבינים ועד ההוגים הגדולים בדורות האחרונים, כשפינוזה ואיינשטיין.

בספר זה יכיר יחודו ההיסטורי של עמו – ויעודו האוניברסלי הכלל־אנושי, כשהם שלובים וכרוכים זה בזה. והוא ימצא בתוך התנ"ך משהו יותר מהיסטוריה, משירה, מחכמה, מהגות, מגילוי שכינה. בספר־הספרים יתגלה לו משא העתיד, עתיד עמו ועתיד המין האנושי, חזון אחרית הימים. חזון גאולה, שלום וצדק, שנישא בימי קדם בהרי ירושלים ועדיין הוא מבהיק ורענן ומרעיד־לבבות כביום נתינתו, והוא נושא בשורת־האמת גם לגאולת ישראל וגם לפתרון שתי הבעיות הגורליות של המין האנושי בימינו: בעיית הון ועבודה בחברה, ובעיית מלחמה ושלום בקרב עמים. ספר זה האיר באור עליון מאבקו הטראגי והממושך של עמו ופיזר המחשכים של תועי־עמים, ומשום כך היה לספר־הספרים של אומות העולם, ונפוץ בקצווי תבל, כאשר לא נפוץ בעולם שום ספר אחר, ותורגם לכל הלשונות והניבים של עמי תרבות ועמים פראיים, והוא משמש עד היום מקור השראה דתית ומוסרית לאישי רוח דגולים ולהמוני־עם פשוטים; אבל אין איש יכול להגיע לחקרו הנאמן ולהתיחד עם טוהר־אמתו ויקרת־אורו וזיווֹ אלא במקורו, בלשון העברית.

חינוך עברי מושתת על התנ“ך יתן בלב כל יהודי הכרת תוכן יהדותו, בין שהוא דתי ובין שאינו דתי; הוא ירים כבודו וערכו בעיני שכניו; – רוב העם היהודי חי בקרב עמים המעריצים את התנ”ך. הוא יעלה כבוד־עצמו כאדם וכיהודי, ויעמיק זיקתו הנפשית לישראל – מולדת התנ"ך בעבר ומולדת עצמאות עמו בהווה ובעתיד.

אין בחינוך עברי כל התורה הציונית, אבל בלי חינוך עברי, כחובה אישית וכחובה ציבורית, התורה הציונית נעשית פלסתר. בלי השלטת חינוך עברי בתפוצה – אין כל ערובה לקיום העם היהודי בגולה, ואין כל אמצעי לשמירת אחדותו וזיקתו לישראל.

*

הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח־ישראל, ונצח ישראל טבוע בשנים אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים.