כ“ד באב תשי”ג – 5 באוגוסט 1953

ביום־עיון של איחוד הקבוצות והקיבוצים

מקודם הערה קצרה לח' קדיש לוז. אני שולל ההבחנה בין ערך רעיוני ובין ערך פונקציונלי. הבחנה זו מערערת היסוד החלוצי של תנועתנו כולה, ובוודאי זה של הקבוצה. רעיון שאינו מדריך האדם בפעולתו ובחייו, ספק אם יש לו ערך כלשהו; וכן תפקיד שאדם ממלא, מבלי שישרת רעיון היסטורי וערך מוסרי – חשיבותו מפוקפקת. אופיה המיוחד של תנועתנו הוא – ואני בטוח שקדיש יסכים אתי בזאת, שהרעיון והמעשה, החזון והתפקיד צמודים זה לזה. החלוציות המגשימה, שהיא נשמת תנועתנו, אינה גורסת רעיון וחזון לחוד ומעשה ותפקיד לחוד. אנו מאחדים וממזגים האמצעי והמטרה; בהגשמת המטרה או חלק ממנה אנו רואים האמצעי הנאמן ביותר למטרה. ואם אנו בוחנים הדברים בקנה־מידה של חלוציות מגשימה אין הערכה רעיונית נפרדת מהערכה פונקציונלית.

אבל בעיקר ביקשתי רשות הדיבור לערער על הרוח הנכאה המנשבת בתנועה הקיבוצית (או הקבוצתית), ושהדיה נשמעו גם בדברי הפתיחה של שפר. הוא הציג לנו שאלה: אם תנועתנו, תנועת־הפועלים־בארץ, עדיין מחשיבה את הקבוצה כאשר החשיבה? יש כאילו הרגשה ש“מניות” הקיבוץ ירדו בעיני הפועלים, וחברים רבים בקיבוץ נתפסו לתסביך של נחיתות. איני יודע מי מוסמך לענות בשם ציבור־הפועלים. לא תמיד יכול אדם לדבר אפילו בשם עצמו, כי גם באדם יחיד מתרוצצים רצונות ונטיות והערכות מתנגדים אלה לאלה. ואין אדם תמיד מביע עצמו בשלמות. ולכן אתן לשאלה שהציג שפר תשובתי אני, במידה שאני מוסמך לדבר בשם עצמי. מקשה עלי הדיבור בענין זה העובדה, שלא הייתי אף פעם חבר לקבוצה או לקיבוץ; אבל הייתי בארץ לפני היות הקבוצה ולוויתי צמיחת הקבוצה והקיבוץ בהוקרה פנימית עמוקה ומתמדת, ואם אני שואל עצמי: הקיים ערכה של הקבוצה כאשר היה, ואם יש צורך לאחר הקמת המדינה בתנועה קבוצתית, אני עונה: עכשיו יותר מאשר מקודם. ודוקא מפני שגדלנו, מפני שנעשינו עצמאיים, מפני שבאה עליה גדולה, ומפני שהעמדנו לפנינו כמה תפקידים קשים וחדשים אשר לא ניתנו לנו מקודם.

אין להתעלם מהמכה הקשה שהוכתה התנועה הקבוצתית. קדיש כבר הזכיר הפילוג. בנידון זה קשה להוסיף על הדברים הכאובים והנמרצים שהשמיע ברל לפני שבע־עשרה שנה, במלאות עשרים־וחמש שנה לקבוצת דגניה, וב“ערעורים על המצב הקיים”. החזות הקשה שראה אז ברל – נראתה בעיני רבים כמופרזת. המציאות בימינו קשה ומרה פי כמה מהחזות הקשה שראה ברל בעיניו החדות לפני שבע־עשרה שנה. הפילוג הוא המקור העיקרי להתנכרות של חלק גדול וחשוב של התנועה הקיבוצית לכל צרכי העם היהודי ולסילוף ערכיה של תנועת־הפועלים הארצישראלית, אבל אסון זה פגע גם בחלקים אחרים של ציבור הפועלים – וערכו של מעמד הפועלים בכלל לא ירד.

נוסף לגורם הפילוג נדמה לי, שכמה מאישי התנועה הקיבוצים מחטיאים המטרה בהסברת מפעל הקבוצה בקרב הציבור. הם מדלדלים תוכן הקבוצה, מתעלמים מרוב ערכיה, ומדגישים ערך אחד בלבד, שאמנם בלעדיו אין קבוצה, אבל אין הערך הזה ממַצה כל תכנית של הקבוצה, כוונתי לערך השוויון.

כשאני אומר: הם מדלדלים תוכן הקבוצה, אין כוונתי להגיד שבחיי־המעשה הם מתנכרים לרוב ערכי הקבוצה, חלילה. ידעתי שהם נאמנים בחיי יום־יום – ונאמנות זו קובעת! – לכל ערכי הקבוצה, אבל כשהם באים להסביר דבר הקבוצה לנוער, לציבור־הפועלים, הם מעמידים את הסברתם על עיקרון אחד בלבד – על השוויון החברתי. בפועל, כל חבר קבוצה חי בעבודה, עוסק בחקלאות, מדבר עברית, משתתף בהסתדרות העובדים ובהסתדרות הציונית, נאמן למדינה ושוקד על בטחונה וגידולה; אבל ההסברה האידיאולוגית מקפחת את כל שאר ערכי הקבוצה ועומדת אך ורק על שוויון זה. ואני מעיז להגיד שערך השוויון, הנשלף מכל מערכת חיי העבודה וההגשמה הציונית הסוציאליסטית – אין לו ממש בפני עצמו, כי יתכן שוויון של קבוצת אנשים שאין לה כל דבר לא עם ציונות ולא עם סוציאליזם. אני יכול לתאר לי קבוצת עשירים שרכשה לעצמה אניה מפוארת והם חיים באניה זו מתוך בטלה ותענוגות בתנאי־שוויון מוחלטים ואפילו מתוך שיתוף: לכל אחד יש תא מפואר כמו לחברו, כל אחד אוכל סעודה שמנה מתוך קופה משותפת ומטבח משותף. – כלום יש ל“שוויון” זה איזה ערך סוציאלי?

השוויון הקבוצתי יש לו ערך ציוני וסוציאליסטי עליון אך ורק מפני שהוא משולב במערכת־חיים המגשימה כל תכני תנועתנו הציונית־הסוציאליסטית; קבוצה – פירושה לחיות בארץ, לעבוד, להתישב על הקרקע, לטפח כוח יהודי, תרבות עברית, לקיים זיקה למעמד הפועלים ולעם היהודי, לבנות המדינה, לקלוט עליה, להעלות האשה לשותפות מלאה עם הגבר בעבודה, במשק, בתרבות ובחברה (ואני משתומם למיעוט החברות במסיבה זו); קבוצה זוהי עזרה הדדית, זוהי אחריות היחיד לכלל ואחריות הכלל ליחיד; קבוצה זו שותפות מתוך חירות ושוויון חברתי מלא, ועדיין לא מציתי כל ערכי הקבוצה. ואם אלה הם ערכי הקבוצה – היש יסוד לקובלנה שהקבוצה היא מבודדת וערכיה הם ערכי מיעוט קטן בעם?

הנכון הדבר שהקבוצה מבודדת עכשיו יותר משהיתה בימי יסוד דגניה ואילת־השחר? כמה יהודים היו אז בארץ – וכמה יש עכשיו? איני סבור שאנו לא מעטים. להיפך, עוד לפני שהוקמה המדינה וכל הזמן לאחר קומה מתחבט אני בשאלה אחת, שהיא בעיני שאלת השאלות שלנו: היִמצאו יהודים למדינה? זוהי לדעתי הבעיה הקשה והטרגית ביותר שעומדת לפנינו, ועדיין איני רואה פישרה, גם לאחר עלות ההמונים שזכינו להם בחמש השנים הראשונות לקיום המדינה. אבל, לאשרנו, יש עכשיו יותר יהודים בארץ מאשר בימי יסוד דגניה ויסוד עין־חרוד – אולי יותר משחלמו מייסדי דגניה ואילת־השחר ועין־חרוד לראות בחייהם.

גם מספר הפועלים היהודים אינו מספיק; והארץ שוממה והים הרחב ואוצרות הטבע והאפשרויות הכלכליות הגנוזות – משוועים למיליוני ידים עובדות נוספות. אבל כלום יש להשוות כוח העבודה בימים אלה למה שהיה לפני ארבעים, שלושים או לפני עשר שנים? והוא הדין בשטחי הקרקע המעובדים. כשמונים אחוזים עדיין שוממים, אבל מתי היו לנו כל כך הרבה ישובים חקלאים ועובדים חקלאים כאשר יש לנו עכשיו? ואותו הדבר יש להגיד ביחס לכוח הבטחון, לכיבושי הלשון והתרבות, לארגון המקצועי והישגיו, למעמד הפועל בעם ולמעמד עמנו בעולם. ומה פשר הקינה והתאניה? מעיז אני להגיד שיש עכשיו יותר שוויון חברתי מאשר היה אי־פעם, וגם יותר קבוצות וקיבוצים. מהו איפוא מקור הרוח הנכאה בתנועה הקיבוצית? נדמה שיש כאן טעות אופטית אחת, שאנַסה להסבירה במשל לקוח ממאורע עולמי שנתרחש לפני חדשים אחדים, יום לפני הכתרת המלכה הבריטית, כששני תיירים, אנגלי והודי, הצליחו להגיע לשיא המרומם ביותר של הר אֶוורסט, ההר הגבוה ביותר בעולם. הרבה תיירים נועזים העיזו לעשות זאת מקודם כמה וכמה פעמים, – ונכשלו. אחדים הגיעו עד 16.000 רגל, 18.000, עד עשרים אלף – אבל אף אחד לא עצר כוח עד השנה הזאת להגיע אל השיא. בסך־הכל חסרו להם רק אלפי רגל מעטים. עכשיו נתאר לעצמנו כי מישהו בנה אווירון רב־אונים עם מַשוֹר־ענקי שבכוחו לחתוך שיא־הרים בתנופה אחת, ואדם זה היה מתרומם במטוסו עד למרומי האֶוורסט והיה חותך במשור את השיא מעל ההר הגדול, מוריד את השיא לעמק רחב־ידים, ואחר־כך היה קם ועולה לראש השיא שנפרד מעל ההר. כלום היה “שיא” זה מוסיף להיות שיאו של האֶוורסט? רק כשראש ההר רבוץ על שכמו של ההר הענקי, ולפני שמגיעים לראש מוכרחים לטפס ולעלות במעלה ההר כולו – השיא, הוא שיא. לאחר שהפרדתָ השיא מעל גופו של ההר – קיצצת והנמכת את ההר בכמה מאות או אלפים רגל, – “השיא” אינו עוד שיא ההר, אלא גבנון נמוך שכל ילד יכול לעלות עליו על נקלה.

הקבוצה היא שיאה של תנועת הפועלים, וגובהו של ה“שיא” נמדד אך־ורק על־פי גדלו של ההר כולו – על פי גדלה וכוחה של תנועת הפועלים. מי שחותך את השיא מההר וראה אותו בנפרד, – מי שעוקר את הקבוצה ממסגרתה הכללית של התנועה ותכניה המשותפים וראה את הקבוצה רק במיוחד שבה, – עושה את הקבוצה פלסתר. לא רק שהוא מנמיך קומתה של תנועת־הפועלים, אלא מרוקן את הקבוצה מתכניה החיוניים, פרט לשוויון, שמאבד את ערכו וחשיבותו, בו ברגע שהוא מאבד מגעו עם כלל התנועה ועם מכלול ערכי התנועה.

תנועתנו היא תנועה עולה במעלה־ההר וחותרת לקראת השיא. בסיפורי־נסים יש קפיצת הדרך, ובסיפורים אלה האדם מגיע לשיא בקפיצה אחת. נסים אלה קורים ליחידי־סגולה, מחוננים בכוחות ובסגולות יוצאים־מן־הכלל. לאנשים רגילים, – והמין האנושי וכן כל עם ועם מורכב מאנשים רגילים – דרוש מאמץ ממושך ומודרג של עליה שעל אחרי שעל. ההתקדמות היא איטית וקשה, ויש שהיא נפסקת מזמן־לזמן. מקודם מגיעים למרגלות ההר, אחר כך לצלעו, ואחר־כך מתרוממים לאט־לאט, ביחוד אם ההר הוא תלול. עלייתנו אנו נעשית בהר תלול מאוד, שיש בו בורות ושוחות, חתחתים ומוקשים, ולא עוד אלא שמדי פעם־בפעם נתקלים גם בחיות טורפות ודורסות הצמאות לדם. והישגי העליה יש למדוד משני קצוות: מקצה השיא – כמה עלינו עוד לטפס למען הגיע למחוז חפצנו, ומקצה התחתית – כמה הספקנו להתרומם. ולנו קרה נס של קפיצת הדרך: בעליה השניה והשלישית הגיעו אנשים לשיא – בקפיצת הדרך, ובחייהם האישיים הגשימו בבת־אחת כל ערכי תנועתנו, כל הערכים הציונים־הסוציאליסטיים, בשלמותם ובמלואם, ויהיו למופת. לא כולם עצרו כוח לעמוד בהישג העליון – ונכשלו ונפלו במורד. אבל אנשי המופת בכללם עמדו בנצחונם. הנשארו בודדים? ההיתה פעולתם ללא השפעה וממשיכים?

ושוב אחזור למשל של כובשי האֶוורסט. יש הרבה אַלפיניסטים ומטפסי־הרים בעולם; הם כולם אנשים בריאים, חסוני־גוף ונועזים. ועד היום הצליחו רק שנים – אנגלי והודי – להגיע לשיא האֶוורסט. קראתי קצת על ההכנות והציוד למסע זה. היתה תכונה מדעית עצומה, נעשו מחקרים מדוקדקים על תנאי האוויר, לחץ האטמוספירה, אפשרויות הנשימה וצרכיה במרומים; הוכן ציוד ומזון בתחנות רבות, ואחרי כל ההכנות והמחקרים המרובים נדרשו אנשי־סגולה המחוננים בבריאות גופנית מושלמת ובכוח פיסי יחיד במינו וברצון אדיר שאינו חת מפני כל, ובסך־הכל הגיעו לשיא רק שנים. הניצחו רק השנים? לא, ניצח רוח־האדם שאינו נרתע מכל מכשול. ניצחה האמת שאין דבר העומד בפני הרצון. השנים שעלו והגיעו הם מורי־דרך לרבים, אם כי לא רבים אולי יתרוממו עד השיא, אבל רבים ידעו להעפיל.

מייסדי הקבוצה הראשונים אשר הגיעו בקפיצת הדרך לשיא ההגשמה החלוצית – לא נשארו בודדים, ולפעולתם היו תוצאות מבורכות ופוריות. לא־רק באשר הוקמו בעקבותיהם קבוצות לעשרות, ואין אף תנועה חלוצית בישראל שאינה מטפחת חיי הקיבוץ. מי שמודד הישגי הקבוצה אך ורק במספר הקבוצות שהוקמו – מדלדל ערכי הקבוצה ומרושש תכנה. הקבוצה היא מופת ומורה־דרך בכל אחד ואחד מערכי־חייה, ולא בערך אחד בלבד, בערך השוויון. העבודה העברית נראית בימינו כאילו נתונה מששת ימי־בראשית, כדבר הטבעי ביותר ומובן־מאליו. אני חולק על ראִיה זו גם היום, כשבעיית העבודה העברית כאילו נפתרה עם קום המדינה. נכון שבמדינת ישראל לא קיימת עוד בעיית עבודה עברית ולא־עברית, אבל קיימת וקיימת, ולדעתי בצורה חריפה, בעית העבודה, כלומר בעיית העברת אלפים ורבבות מהעולים לחיי עבודה. זוהי אולי אחת הבעיות החמורות ביותר בקליטת העולים ובשאיפתנו לעצמאות כלכלית. נדרשים מאתנו מאמצים כבירים ומתמידים לחנך העולים מכל הגילים, וביחוד הנוער, לחיי־עבודה. בכל־אופן יודו לי בני־העליה השניה, שראו כמוני צמיחת הקבוצה והתהווּתה, שהקבוצה קמה מתוך מאבק על עבודה עברית. מניחי־היסוד של הקבוצה הראשונה ראו את הקבוצה כדרך בטוחה יותר לקיים עבודה עברית במשק חקלאי. כיבוש העבודה ולא הגשמת השוויון היה המניע הראשוני ביסוד הקבוצה. הקבוצה בראשיתה לא היתה כרוכה אפילו ברעיון של התישבות־קבע. ערכי הקבוצה, כפי שאנו מכירים אותם היום, צמחו ונתגבשו לאט לאט, מתוך התנאים המיוחדים שבהם היה נתון מפעלנו בארץ. בתנאים מיוחדים אלה היה הגורם המכריע – הגורם האנושי; הטיפוס האנושי היחיד במינו שעשה את כיבוש העבודה למפעל חייו ולציר העיקרי של תקומתנו הלאומית והאנושית במולדת, – הוא שעיצב צורת־חיים חדשה הממַצה ומגלמת כל מאוויי דור־המהפכה והגאולה. טיפוס אנושי זה לא בא מן ההפקר. הוא ספג לתוכו מיטב המורשה העברית בדורות האחרונים כפי שנתגלתה בספרות העברית החדשה ובתנועת חיבת־ציון והציונות, וגם ינק ממאוויי המהפכה המדינית והסוציאלית כפי שנחוללה ברוסיה במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים, עד הסתלפותה על־ידי הבולשביקים. מצויד בעושר רעיוני ומוסרי זה הלך “שאול־בן־קיש” מהעליה החדשה לחפש את האתונות – ומצא את המלוכה; נאבק על כיבוש־העבודה ויצר תוך כדי מאבקו את היצירה החברתית המשוכללת ביותר בדורנו ובכל הדורות: הקבוצה. ואנשי הקבוצה זכו לכך שערכי חייהם נעשו לנחלת מאות־אלפים בישראל: ערכי העבודה, ההגנה, התרבות, החקלאות, עזרה הדדית, זיקה לכלל העובדים וכלל האומה ועוד. לא כל הערכים של הקבוצה נעשו לנחלת כלל העובדים, והרוב המכריע, רוב שהולך וגדול, אינו חי חיי קבוצה. לא כל העולים במעלה־ההר מגיעים לשיא הגבוה ביותר, אבל כולם מתרוממים לקראת השיא. אין עוד תנועת־פועלים שמרובה בתוכה יסוד העזרה ההדדית כבתנועת הפועלים הארצישראלית. אבל גם ערך העזרה ההדדית אינו הערך היחיד של הקבוצה ולא של התנועה כולה. היש להשוות מספר האנשים שהלכו בימי העליה השניה והשלישית לעבודה, לחקלאות, לבטחון, לחיי־עבודה מאורגנים למספרם בימים אלה?

אני רואה גם המושבים כנכס וכהישג של הקבוצה. לא היה קם “לדעתי” מושב בצורה שקם, ולא היה כובש אלפים ורבבות, אילמלא הקבוצה שהורתה את הדרך; אין המושב הולך בדרך הקבוצה במאת־אחוזים, אבל במושב מתגלמים מיטב ערכי הקבוצה, מחוץ לשותפות המלאה והשוויון הגמור. לא דברים קטנים הם שני הדברים האלה, אבל מי שמעמיד הקבוצה רק על שני אלה מרוקן הקבוצה מתכנה ומערער זכות קיומה.

העובדה – שרוב פועלי ארץ־ישראל, ורוב גדול ומכריע, אינו חי חיי קבוצה, אינה גורעת במאומה מערכה, מכוחה, מהשפעתה של הקבוצה. רוב פועלי ארץ־ישראל לא יכולים לחיות חיי קבוצה, מתוך סיבה אובייקטיבית ומתוך סיבה סובייקטיבית. הוקמו בארץ משקים ומפעלים שלא יכלו להיעשות על־ידי קבוצה, ובאו ארצה רבבות ומאות אלפים שלא קיבלו ההכשרה המוקדמת הדרושה לאיש הקבוצה. ידעתי כל האנשים שהקימו הקולקטיב הראשון בסג’רה והקבוצה הראשונה בדגניה. כמה מאמצי חינוך רעיוניים ומוסריים הושקעו בבני־דורם של אנשי הקולקטיב והקבוצה, לאו־דווקא מאמצים אישיים, אלא מאמץ קולקטיבי של דור שלם ואולי של דורות אחדים, בצנורות שונים ורבים; בצנורות הספרות העברית, הרוסית והאירופאית; בצנורות התנועות הכבירות שהסעירו אותו הדור; בצנורות המאבק של עמים ומעמדות לשחרור לאומי וסוציאלי בארצות אירופה, שמתוכן יצאו מייסדי הקבוצה; בצנורות הגבורה האישית והקיבוצית של עושי המהפכה הרוסית. כמה ממאות אלפי עולי עיראק, תימן, מרוקו, רומניה, פולין, גרמניה שבימינו קראו את ביאליק, ברדיצ’בסקי, אחד־העם, ברנר או את מיכאילובסקי, ביילינסקי, צ’רנישבסקי, קרופוטקין? כמה מהם השתתפו בהגנה עצמית או במאבק מהפכני נגד שלטון־עריצים? כמה מהם שמעו על מייסדי פתח־תקוה וזכרון־יעקב ועל אנשי ביל"ו והעליה השניה? מאות אלפים אלה לא הלכו לקבוצה, כשם שאפילוּ מאות אלפים של הנוער היהודי ברוסיה בימי העליה השניה – כשעדיין רוסיה היתה פתוחה לעליה יהודית – לא הלכו לקבוצה. הם אפילו לא עלול ארצה. אבל יהודי תימן ורומניה ועיראק ומרוקו עלו ארצה. וזוהי עליה בכל המובנים של מלה זו. רבים מהם עלו לעבודה, לחקלאות, לצבא־ההגנה לישראל, לאזרחות מבורכת במדינת ישראל; כל אלה הם ערכי הקבוצה והישגיה, וחבר קבוצה צריך להיות גאה על רכוש גדול זה, ולא להגות נכאים על שכל אלה לא הצטרפו לקבוצתו. העליה ההמונית בימינו כמעט כולה – עולה במעלה־ההר, וכל אחד מגיע לרמה שלפי כוחותיו הוא מסוגל להגיע אליה ושהציבור המאורגן מכשיר השגתה. גם הקבוצה הראשונה וכל הקבוצות שבאו אחריה לא הוקמו אך ורק בכוחם האישי ובתנופתם החלוצית של מייסדי הקבוצה. בלי השותפות של העם בצורת מפעלה של ההסתדרות הציונית וקרנותיה, בלי האדמה של הקרן־הקיימת ותקציבי קרן־היסוד, לא היה קם המשק הקבוצתי. בימים ההם נדרש העם לעזור למעטים, ליחידי־סגולה. כרגע נדרש העם ונדרשת המדינה לעזור למאות־אלפים, והעזרה הדרושה עכשיו היא לא רק עזרה באדמה ובציוד ובתקציבים. העולים בימינו משוללים כל הרכוש הרוחני הכביר שהביאו אתם העולים בימי העליה השניה והשלישית, ולהמוני העולים יש לתת לא המלה האחרונה בחינוך הרעיוני והמוסרי, אלא היסודות הראשוניים, הפשוטים ביותר של חינוך אנושי ויהודי. ואם הקבוצה תבדוק עצמה ביושר־לב ובאומץ־לב איני יודע אם תמצא, שהיא תורמת מלוא חלקה במתן חינוך זה להמוני העולים.

שפר סיפר, שהוא שאל נער באחד הקיבוצים הארציים מי זה טרומפלדור, והנער לא ידע. ודאי שיש להצטער על־כך, אבל איני רואה בשאלה זו המבחן המכריע. ההיסטוריה שלנו אינה מתחילה מימי העליה השניה. אני חושש שלא אקבל תשובה מניחה את הדעת מהנוער באילת־השחר אם אשאל מי היה נתן הנביא ומה היתה גדולתו ומי היה עוזיהו המלך ומה היתה גדולתו. ולנתן הנביא ולעוזיהו המלך יש משמעות אקטואלית רבה בימינו אלה. כמה נערים בקיבוצים שלנו יודעים מי היה לרר מנס־ציונה – ובשלושת הדורות האחרונים אין הרבה גילויים חלוציים כגילוי הזה של המייסד הבודד של נס־ציונה שבא מאודיסה. וכמה יודעים על המפעל החלוצי המופלא ביותר בימינו אלה – על “שדה בוקר”?

למעשים חלוציים אלה דרוש ציוד נפשי רב; הניתן הציוד הזה להמוני העולים בימינו – לפני עלייתם ולאחריה? ומשום־כך איני שותף לרוח הנכאה; אני משתומם על כוחות היצירה שנתגלו בהמוני עולים אלה. אני משתאה על מאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידם, על התעלותם האנושית והיהודית כשהם משרתים בצבא־הגנה לישראל, ואיני רואה כסימן של ירידה, לא להם ולא לקבוצה, אם רק מעטים מביניהם, מתי־מספר מסוגלים להגיע לשיא האוורסט שלנו – לחיי קבוצה. לא חולשת הקבוצה אני רואה ביסוד עשרות מושבים, אלא גבורת המתישבים, וכל התישבות עובדת בארץ היא מנצחונותיה של הקבוצה.

אם יש אנשי קבוצה שאינם חורשים האדמה ונוטעים עצים ושותלים ירקות וחולבים פרות, אלא יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיוו השוויון בקבוצה – אין הם אנשי קבוצה. ולכן אני אומר שכל מחנה העובדים הם חברי התנועה הקבוצתית – בדרגה מסוימת. תנועתנו היתה מתרוששת ומידלדלת ומפסידה תנופתה היוצרת והכובשת ומאבדת בטחונה בעצמה ובעתידה, – אילו חלילה, היה נהרס המפעל הקבוצתי. אולם המפעל הקבוצתי לא היה קם כלל בלי התנועה הציונית, בלי הסתדרות העובדים, בלי המדינה, בלי צה"ל, בלי המוני הפועלים והמתישבים; ואילו היה קם – היה נובל בעודו באִבו.

יש יניקה הדדית. ואני מאמין שכוחה של הקבוצה גדול עכשיו משהיה בימים הראשונים, אם כי נשתנו הרבה דברים סביב הקבוצה וגם בתוכה. לא כל השינויים הם חיוביים, אבל רק מעטים, לדעתי, הם שליליים. לפנים לא היו אנשי הקבוצה נוסעים באבטומובילים, אפילו לא ב“דליז’נסים”, גם כשהבישליק היה מצוי בכיס. ממקום למקום היינו מעתיקים עצמנו ברגל. כאילו התביישו לנסוע בדליז’נס. ואיני מצטער על־כך שאנו עכשיו נוסעים במכוניות, אם כי יש לשמור על כושר ההליכה, גם במרחקים גדולים.

יש חברי קבוצה שקובלים על עליה יתרה ברמת החיים של הקבוצה. איני רואה זכות לעצמי להתווכח בוויכוח זה, כשאיני חי חיי קבוצה בעצמי; אבל אני יודע שאין כל־צורך ואין כל אפשרות לשוב ל“ימים הטובים ההם”, ימי בראשית, שנראים לנו שטופי זוהר נעורים. עברנו כברת־דרך במעלה־ההר, ואנו, הכלל כולו, קרובים יותר לפיסגת־ההר מאשר היינו אי־פעם. ולקבוצה יש חלק גדול בעליה מבורכת זו, ועוד צפויים לה גדולות ונצורות בהמשך הדרך במעלה־ההר.

חשיבות הקבוצה עולה לא־רק על־ידי ריבוי מספר הקבוצות, אלא על־ידי ריבוי היהודים והעובדים היהודים בארץ. יש הבדל בין מגדל־אור המאיר לאלפים ובין מגדל־אור המאיר לרבבות ולמאות אלפים. משה סנה רואה בצער הקמת מאות מושבים חדשים. רק מתנכרים לחזוננו הציוני־הסוציאליסטי ישתתפו בצערו זה.

אינני חסיד גדול של עסק הקיוסקים לגזוז. אבל אם הברירה תהיה בידי אבחר שמוכר הגזוז היהודי יחיה בירושלים ולא בניו־יורק או במוסקבה. בנו של סוחר הגזוז יִכּנס לצה“ל, ואולי גם ילך לנח”ל ולהתישבות בנגב. אולם אני חסיד נלהב של כל יהודי העולה ארצה ועוסק בעבודה, – אם העבודה היא בבית־חרושת, ברכבת, בנמל או בבנין, ואני חסיד עוד יותר נלהב של יהודי ההולך לעבוד האדמה במולדת בכל צורה שהיא, ואיני מעלה על הדעת שחברי הקבוצה אין להם אותו היחס לעליה, לעבודה ולחקלאות. ואנו רואים בכל עולה, בכל עובד ובכל חקלאי ומתישב, נכס יקר והישג קבוצתי, גם אם העולה, העובד והמתישב אינו שותף עדיין לכל ערכי הקבוצה, בלי יוצא־מן־הכלל.

ואומר אולי עוד אפיקורסות אחת: איני יודע אם המהפכה שעושה יהודי תימני או בבלי בעלותו ארצה ובבנותו מושב – אינה גדולה מהמהפכה שעשה ברץ או שפר בבנותם הקבוצה. מאחורי העולה והמתישב התימני והבבלי לא עמד הציוד הרוחני והנפשי שניתן לברץ ולשפר עוד לפני עלותם ארצה. לקדיש היה יותר קל להתחיל מהסוף, מצורת חיים מושלמת, המתגלמת בקבוצה, מאשר לעיראקי להתחיל מהתחלה: חיי־עבודה והתישבות. כל תנועה של יהודים לקראת ישראל, לקראת עבודה, לקראת התישבות – היא תנועה לקראת הקבוצה.

העבודה הזרה שלה נתפס חלק מהתנועה הקיבוצית, – שום שוויון בין החברים לא יכפר על עווֹנה זה. השׂנאַת המדינה על הנוער המחונך על־ידיהם, הערצת השליט של “המולדת השניה”, עניית־אמן עיוורת על תעתועי הקומינפורם, אם רק אינו פוגע אישית בחברי הקיבוץ שלהם, התפרקות מכל עול העליה, הקליטה, הבטחון, מיזוג הגלויות ובנין הארץ, מחוץ למה שנחוץ לצרכי הקיבוץ הארצי, – אם כי הן נעשות במסגרת קיבוצית, אינן פחות מזיקות ומסוכנות לעם ישראל, למדינה ולתנועת הפועלים, מאשר אילו היו נעשות בלי מסגרת זו. אולי להיפך. המסגרת הקבוצתית כשהיא לבדה אינה עדיין קובעת ערכה האמיתי. אי־אפשר להיפטר מהשאלה: למה משמשת הקבוצה? בשאלה זו אין בדעתי כלל־וכלל להטיל ספק בערכה העצמי של הקבוצה. חיי הקבוצה הם לא רק אמצעי למטרה, אלא גם מטרה לעצמם; כל חיי איש הם מטרה לעצמם. יקר־האדם קודם לכל ערך אחר, ובסופו של דבר כל מסגרת, כל תנועה, כל מפעל אינם אלא אמצעי להעלאת האדם. העלאת האדם היא המבחן העליון והנאמן של כל מעשה. אבל אין האדם יצור בודד, ואינו יכול להתקיים לבדו, ובאותה מידה שהאדם הוא מטרה, הוא גם אמצעי, כי כל אדם זקוק לעזרת אנשים אחרים מיום היוולדו (ועוד לפני כך) עד יום מותו. ומכיוון שהוא נזקק לעזרת אחרים, – הוא חייב בעזרה לאחרים, וערכו נמדד במידה שהוא משרת את הכלל.

הקבוצה היא ערך עצמי, למען האנשים החיים בתוכה; אבל גם הקבוצה, כאדם הבודד, אינה אלא חוליה בשרשרת. היא גם מטרה וגם אמצעי. והשוויון שבו חיה הקבוצה אינו משמש תשובה לכל בעיות הקבוצה. מחוץ לחזון והמפעל הציוני־סוציאליסטי אין כל ערך לקבוצה, והיא עלולה להזיק יותר מכל צורת חיים אחרת, מפני שהיא מחזיקה חבריה בצבת כלכלית וחברתית. הערכת מקומה של הקבוצה בחיינו אי־אפשר לעשות מבלי הערכה נכונה של חיינו בכללם, ושל צרכיהם וקשייהם של חיינו. והקבוצה המעוּרה בחזון ובמפעל הציוני־הסוציאליסטי ונושאת בעולו לא רק במסגרת הקבוצה, אלא במסגרת העם, המדינה, תנועת הפועלים, חשיבותה עכשיו גדולה פי כמה משהיתה אי־פעם, כי חיינו נתעשרו במשימות, באפשרויות, בקשיים, בסיכויים, ובסכנות כאשר לא ידענו אף־פעם; וקבוצה – שחייה חיי העם, המדינה ותנועת־הפועלים – כוחה לחנך, להדריך ולהעלות, יפה היום מאשר באיזו תקופה קודמת.

איני רוצה לזלזל בכמות, ואני שותף לרצונכם לראות בריבוי כמותי מתמיד של הקבוצה, בריבוי מוחלט ויחסי; אולם כל עוד לא הגענו למחוז חפצנו ההיסטורי ולא הגשמנו במלואו חזוננו הציוני־הסוציאליסטי, כוחה העיקרי של הקבוצה היא באיכותה, בהקרנה המוסרית היוצאת ממנה לכל פינות תנועתנו, והקרנה זו קיימת ועומדת, כל עוד הקבוצה נאמנה ליעוד המשותף של תנועתנו כולה.

ולבסוף הערה אחת לשאלתו של שפר: איך יתגשם הסוציאליסם. ההערה מכוּונת בעצם לא לשאלתו של שפר אלא לתשובתו. שפר קבע: סוציאליסם הוא לא בהלאמה, לא במסירת המשק לידי המדינה, אלא בהיות המשק בידי העובד. אילו שמעתי תשובה זו לפני ארבעים שנה, הייתי אומר: זוהי תשובה מושבית טיפוסית. כי זהו רעיון המושב: המשק לעובדו. בימים ההם ובתנאים ההם אפשר היה לדבר ככה. המשק בארץ אז היה פירושו משק חקלאי, ובמשק חקלאי אפשר היה להגשים רעיון המושב במלואו. כל עובד ומשקו, כל משק לעובדו. בחקלאות דבר זה יתכן בכללו. אמנם גם החקלאות נשתנתה מאז. היחידה המשקית בהתחלה היתה של 250 דונם אח"כ – בהתישבות הציונית, שנעשׂתה על בסיס ריבוי־ענפים, העמידו אותו על מאה דונם. כשהתפתחה ההשקאה העמידו אותו על עשרים וחמשה דונם. אבל בכל טיפוסי משק אלה אפשר היה לקיים האידיאל המושבי: המשק לעובדו. אולם מאז נתגוון המשק היהודי: הוקמה חרושת, פוּתח כוח החשמל והתחילו לנצל אוצרות הטבע, נוצר משק ימי. ומיום קום המדינה – בידינו השירותים הממלכתיים: רכבת, דואר, טלגרף, נמלים, וגם מכרות, תעשיה צבאית עשירה ועוד. מי שיאמר היום כל משק לעובדיו – יאמר דבר ריאקציוני ואוטופיסטי. האם יהיה הדואר עסקם של עובדי הדואר? הטלגרף – עסקם של עובדי הטלגרף? החשמל בארץ – עסקם של פועלי החשמל? ים המלח – עסקם של עובדי ים המלח? הנמסור התעשיה הצבאית – לעובדים בתוכה, ואת הצבא – לעובדי משרד הבטחון? מסופקני אם אפילו לגבי חקלאות בימינו אפשר לקבל תשובת שפר. קודם כל – הקבוצה גופה סותרת הנחתו. אילת־השחר אינה שייכת לאף אחד העובדים בתוכה. עובד הקבוצה הוא רק אחד השותפים. אין שום חבר קבוצה יכול לקבוע על־דעת עצמו שדה פעולתו ושיטות עבודתו, שפר דיבר בגנות ההלאמה, כי במשק מולאם – מכריע הרוב, אבל גם בקבוצה מכריע הרוב, רק במושב חופשי העובד לגמרי לנפשו, ואינו תלוי אלא בבני משפחתו בלבד. והקבוצה בימינו אינה מצטמצמת רק בחקלאות, ומספר חבריה אינו מוגבל בשום מכסימום. היה פעם ויכוח בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר” מה הוא הגבול המספרי של הקבוצה. כשעמדה להעלות “הקבוצה הגדולה” הראשונה על אדמת עין־חרוד, והיא מנתה אז, אם איני טועה, 150 חברים, טען וילנסקי בשם המדע שקבוצה גדולה כזו לא תיתכן. כרגע יש באפיקים למעלה מאלף נפש, ואין זו הקבוצה הגדולה ביותר. ואיני סבור שאלף או אלפים חברים זהו המכסימום. מדוע לא יתכן משק ששייך למיליון איש, או למיליון וחצי וגם ליותר?

ההנחה שכל עובד יהיה בעל במשקו ולא יהיה תלוי אלא בעצמו – היא הנחה שאין לה שחר, ואינה אפשרית, ומשום־כך אינה סוציאליסטית. סוציאליסם אינו דת ולא כנסיה וגם לא מדע, ואינו קשור לדוגמאות מוּפשטות העומדות לעד. אפשר להגיד באופן כללי, שהסוציאליסם הוא מיסודו ההיפך מהקאפיטאליסם: לא המשק שולט בעובדים אלא העובדים, כלל העובדים, שולטים במשק. סוציאליסם הוא עליונות העבודה בחברה, במדינה, בניגוד לעליונות הרכוש ולעליונות הכוח והשלטון. שלטון כלל־העובדים על המשק אינו מתלבש בצורה אחת דווקא, אלא בכמה וכמה צורות. יש ענפי משק שעל פי טיבם ותפקידם השלטון בהם מסור למדינה, כגון משק הרכבת, הדואר, תעשיות חיוניות. ישנם ענפים שעל־פי טיבם עליהם להיות ברשות השלטון המקומי – הארה, מים, ביוב וכדומה. לא פועלי המים בתל־אביב או בירושלים יהיו השליטים על הבארות ועל חלוקת המים, אלא השלטון העירוני, – אם רשת המים היא מקומית, ולא ארצית.

ויתכנו משקים שיימסרו לחברות העובדים, לקיבוצים, לקואופרטיבים. מסופקני אם במדינה סוציאליסטית תימסר התחבורה העירונית והבין־עירונית לקואופרטיבים לעשות בה כרצונם. “כל משק שייך לעובדיו”, אינו עיקרון סוציאליסטי, אפילו לא בחקלאות, שבה עיקרון זה ניתן להגשמה יותר מבחרושת או בתחבורה. אפילו המושב הבנוי על עיקרון זה, ודוגל בשם “עבודה עצמית” – נזקק למעשה לעבודה “שכירה”; אין להעלות על הדעת שאיש המושב ייצר בעצמו את בגדיו, את כלי העבודה, את הטראַקטור, את הבית שהוא גר בו. יש זיקה הדדית בין כל ענפי המשק, ואין עובד ואין קיבוץ שלא ייזקקו לעבודת אחרים. ואפילו הקיבוץ יקיף כל אנשי המדינה, – ואני יכול לתאר לעצמי בעתיד מדינת ישראל בצורה של קיבוץ ארצי גדול שכל אזרח משתתף בו מתוך רצונו החופשי, – עוד יהיה זקוק לתוצרת של ארצות אחרות. ובמדינה סוציאליסטית יהיו מושבים, קואופרטיבים, ויהיו גם פועלים שכירים, ואולי הם יהיו הרוב. אלה יהיו פועלי החשמל, המכרות, הנמלים, הדואר, הבטחון, התעשיה הצבאית ותעשיות־יסוד אחרות, ההשקאה הארצית וכדומה. גם במדינה סוציאליסטית ייצר הפועל יותר משיצרוך, אחרת לא יתקיימו המדינה והמשק; אבל עודף הערך לא ייהפך לקנין הפרט, אלא לנחלת הכלל, לנחלת העם במדינה, למען פיתוח המשק והעלאת השירותים. איני יודע מה יהיה אחרי התגשמות המשטר הסוציאליסטי. כי גם הסוציאליסם אינו המלה האחרונה בהתפתחות האדם. השיא של אוורסט הוא נתון וקבוע ואינו משתנה. בהיסטוריה אין שיאים סטאטיים. רוח האדם עולה מעלה מעלה; זהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולשמים אין קץ ותכלה, ולהתפתחות האדם אין גבול סופי. אבל אין אנו עוסקים עכשיו במה שיבוא אחרי התגשמות המשטר הסוציאליסטי. וסוציאליסם אינו שלטון של עובד יחיד על משקו, אלא שלטון כלל העובדים, ולא בצורה אחת אלא בצורות שונות ורבות. במדינה סוציאליסטית אני מתאר לעצמי מושב עובדים כדוגמת נהלל, וקבוצה כדוגמת אילת־השחר, וקיבוץ כדוגמת אפיקים, ומשק־המדינה עם פועלים שכירים בים־המלח ובמכרות הנחושת בנגב, ובתי־חרושת קואופרטיביים וקיבוציים; ויהיה קיבוץ של מאה משפחה, ויהיה גם קיבוץ של רבבות חברים. איני רואה כל סיבה מדוע כל משקי עמק־הירדן לא ייהפכו למשק קיבוצי אחד, על־פי תכנון כולל ומשותף, אם כי הישובים הקיימים ישארו כולם על מקומם. אבל אם יהיה מפעל חשמל ארצי – לא נמסור אותו לעובדיו, אלא המדינה תנהל אותו, והפועלים יהיו “שכירים”.

אני מתוודה, שאיני מבין מדוע כמה מחברי התנועה הקיבוצית מדברים בזלזול על עבודה שכירה. השוויון הוא בלי ספק ערך גדול ויסודי, אבל אני מעיז לחשוב שהעיקרון הראשי של תנועתנו – הוא העבודה, עבודה כמקור קיום ליחיד ולחברה; ועליונות העבודה בחברה ובמדינה, עליונות העבודה בכל המובנים, גם במובן של שלטון וגם במובן של טיב ויעילות וגם במובן של חירות העובד ורווחתו – זו היא נשמתו של משטר סוציאליסטי.

יותר מבכל צורת חיים אחרת, מתגלמת עכשיו בקבוצה ובקיבוץ עליונות העבודה, וזה ערכה הגדול של הקבוצה בהווה ובעתיד. אולם הקבוצה אינה יכולה להיות עוד מה שהיתה בראשיתה. לפני ארבעים שנה ישבו עשרים או שלושים חברי דגניה וחרשו וזרעו אדמתם וכמעט שלא יצאו ממקומם. מכוניות לא היו בארץ ונסיעה בעגלה היתה שוברת העצמות, ובלי הכרח קיצוני לא היה איש מסתבך בהרפתקא מפוקפקת מעין זו. גם לא היה צורך רב להסתובב בארץ. לא היתה כנסת ואיש מהם לא היה צריך לבוא לישיבות המליאה או להצבעה. גם לא נודע עדיין דבר השליחים לחו"ל. הם היו אז מאושרים שלא הצטרכו לקרוא עתונים, כי לא הופיע עוד בארץ כל עתון יומי. כרגע אתה מוצא אנשי הקבוצה בכנסת, בצבא־הגנה לישראל, בסוכנות היהודית. בכל פרשות הדרכים בכדור הארץ, לפעמים גם במעברה – אם כי לצערי רק לעתים רחוקות מאד, – וגם במשרדי הממשלה, כי חיינו השתנו בתכלית, התגוונו, התעשרו.

בימי העליה השניה והשלישית נצטמצמו חיי הקבוצה בדל“ת אמות של המשק. היצירה המשקית והחברתית המקומית מיצתה כל תוכן חייהם של חברי הקבוצה. האפשרויות המשקיות של הקבוצה בימינו גדלו ונתרחבו, אבל הקבוצה תתכחש ליעודה ההיסטורי אם תצטמצם אך ורק במסגרת פעולתה המשקית והחברתית במקום. קליטת העליה, מיזוג הגלויות, צרכי הבטחון, שירותי המדינה, נציגות העם זקוקים לכוחות המוסריים הגנוזים בקבוצה, – וכל מה שהקבוצה תתערה יותר ויותר בחיי המדינה ובמפעליה ותטה שכם לחינוך הנוער בגדנ”ע ובנח“ל, לביצור הבטחון בצה”ל, להדרכת העולים במעברות ובישובים החדשים, ולהשראת השכינה הקבוצתית והחלוצית במוסדות הממשלה, – תעלה קרנה ותגדל השפעתה.

אני מאמין שיומה הגדול של הקבוצה הוא לא בעבר אלא בימים יבואו.