¹

שדה־בוקר. ג׳ בשבט תשי״ד — 7 בינואר 1954

האם צריך שליט דימוקראטי, נבחר, להשאר שנים רבות בתפקידו? הטוב למדינה שלטון ממושך של איש אחד, אם גם מוכשר הוא ורצוי לעמו? הטוב הדבר לשליט?

ספק אם יש לתת תשובה פסקנית אחת לשאלות אלו — בכל המקרים. לא כל המדינות דומות זו לזו. לא כל השליטים הנבחרים קורצו מחומר אחד. לא כל שטוב או רע בתנאים מסוימים של ארץ בזמן מסוים, — טוב או רע בתנאים שונים לארץ אחרת או בזמן אחר.

יש דוגמאות מזהירות של מדינאים שעמדו הרבה שנים על־יד ההגה בכושר רב ובהצלחה לא־מעטה, כפאלמרסטון וגלאדסטון, וכוחם לא נס כמעט עד הרגע האחרון של חייהם הארוכים. ויש דוגמאות של מדינאים דגולים, שעומס השלטון הכריע אותם בלא עתם, כמו וילסון ורוזבלט. ויש לנו הדוגמה של וושינגטון, אשר סירב להיבחר בפעם השלישית, אם כי העם רצה בו, מכיוון שהרגיש שכוחו אינו אתו כתמול־שלשום, ואולי גם מפני טעמים אחרים.

מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על־יד ההגה, או יסתלק זמנית או לחלוטין.

כשהחליט כותב הטורים האלה, לאחר עיון ובירור רב עם עצמו, להסתלק מתפקידו כראש־ממשלת ישראל, לא העלה על דעתו, כמובן, לקבוע הלכה לרבים. אין הוא רוצה זכות כזאת וסמכות כזאת לעצמו; הוא עשה זאת מתוך הרגשת חובתו האישית, בתנאים המיוחדים שבהם הוא נמצא ובהם נתונה המדינה, שהיתה לו הזכות לעמוד בראשה מאז ייסודה.

ייסוד מדינת־ישראל אינו מן המאורעות העולמיים המשנים מהלך ההיסטוריה האנושית ופותחים פרק חדש בתולדות העמים. היה זה מאורע צנוע הנוגע בעיקר לגורלו של עם אחד קטן, אשר לרגל פיזורו בעולם וההיסטוריה המיוחדת שלו וכן גם השפעת תרבותו ואמונתו על עמי הנצרות והאיסלם — ערכו האיכותי גדול במידה ניכרת על כמותו המספרית.

אבל המאורע של חידוש מדינת־היהודים, כשהוא לעצמו, הוא אחד המאורעות המופלאים והיחידים במינם, שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית .החלום על הקמת מדינת יהודית חי בקרב העם היהודי בכל הדורות, ובכל ארצות־נדודיו, אבל אם היה פעם חלום מדיני שלא היה לו כל סיכוי מעשי להגשמה, שכן עמד בסתירה מוחלטת לכל נתוני המציאות, הרי היה זה החלום של מדינת־יהודים בארץ־ישראל.

עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, לפני שלושים וחמש שנה בלבד, ישבו בכל ארץ־ישראל פחות מששים אלף יהודים, וגם אלה — רובם בעיר אחת, ירושלים. הישוב הכפרי בארץ־ישראל היה כמעט כולו ערבי. וגם רוב הערים, או יותר נכון העיירות, היו ערביות, ובערים המעורבות המעטות— יפו, חיפה, חברון, צפת וטבריה, היה רוב ערבי, ורק בירושלים היה רוב יהודי. ופלשתינה הערבית היתה מוקפת מכל העברים ארצות ערביות. וגם ערביי ארץ־ישראל וגם ערביי הארצות השכנות התנגדו בכל תוקף לשיבת היהודים לארצם הקדומה.

היהודים בתפוצות — אלה שחלמו על מדינה יהודית, — היו בהם כל התכונות, מחוץ לאלה הדרושות להקמת מדינה ובנינה. במשך מאות שנים נאלצו — תחת שלטון זר — לשבת רק בערים, נגמלו מהאדמה, ממקורות הטבע, מעבודה פיסית, מחושים והרגלים ממלכתיים, מכושר צבאי. לא היתה להם אפילו לשון משותפת, אם כי חלק גדול מהם דיבר יוּדית.

כל איש מעשי יכול היה לטעון — ואמנם רבים טענו כך בכוח־שכנוע רב, — שחלום מדינה יהודית בארץ־ישראל אינו ניתן להתקיים בשום־אופן, גם מבחינת המצב בארץ, וגם מבחינת כושר היהודים והרגליהם, ואין זה אלא הזיה שאין לה שחר. והדבר הפאנטאסטי קם ויהי — בניגוד לאנשי המעשה ולכל חוקי הכלכלה והטבע כביכול.

מקובל היה שתושבי הכפר נוהרים לעיר, ואין תושבי העיר הולכים לכפר. ופה באו יהודים מערים ועיירות בכל קצווי־תבל ויסדו כפרים עבריים. חנוונים, סטודנטים, בחורי־ישיבה נעשו עובדי־אדמה, ואחר־כך גם מלחים וספנים ודייגים. אנשים שהיו במשך דורות כלואים בגיטאות נעשו בארץ־ישראל כובשי־הטבע והשממה: ייבשו ביצות, ייערו חולות והרים, חפרו תעלות ובארות, התקינו השקאה מלאכותית, השביחו אדמות והפריחו שממה.

ובהיפגשם עם שכנים החיים על שוד ורצח, — למדו לאחוז בנשק ולעשות מלחמה, ומ״וולאד אל מית", כפי שהערבים קראו בתחילה ליהודים, נעשו גיבורי־חייל.

עוד לפני ייסוד המדינה חוללה העליה היהודית לארץ־ישראל מהפכה משולשת: מהפכת־טבע, מהפכת־אדם, מהפכת־תרבות. העולים היהודים שינו פני הארץ, חוננו הריסותיה והגדילו פריונה ועושרה. הם הפכו את עצמם: נעשו כוח יוצר, בונה, נאזר גבורה גופנית ורוחנית, והקימו חקלאות, מלאכה וחרושת עברית כאשר לא ידע שום ישוב יהודי בתפוצות, לא בעולם הישן ולא בעולם החדש. הם הפכו שבטים בלילי־לשון, שדיברו עשרות שפות שונות של ארצות־מוצאן — לאומה תרבותית אחידה שלשונה הכללית היא לשון התנ״ך, הלשון העברית הקדומה של האומה היהודית.

מהפכה משולשת זו נעשתה בכוח הסגולה החלוצית שנתגלתה בקרב העולים היהודים לארץ־ישראל. סגולה זו היא פרי האמונה של האדם ביכולתו ובאחריותו האישית. לא הסתמכות על נסיבות אובייקטיביות, על גורל, על מקרה, ולא תביעה מהכלל, מהמדינה, מהזולת,— אלא הטלת מלוא האחריות על עצמו, מתוך אמונה שרצונו של האדם, העזתו, כוחו, כושר־עבודתו, יוזמתו, מאבקו, — הם בלבד קובעים. סגולה חלוצית זו היא שבנתה שלוש־עשרה המושבות האמריקניות הראשונות וכבשה אחר־כך את השממה במערב. בדבר אחד היתה הסגולה החלוצית של בוני המדינה היהודית שונה מזו של מייסדי אמריקה: זו של חלוצי ישראל היתה מושרשת בהכרה ובמסורת היסטורית ודתית עמוקה, — שכאן מולדת־קדומים של האומה מלפני אלפי שנים ופה נוצר ספר־הספרים, וארץ זו הובטחה לעם היהודי גם לעתיד. כל מקום חדש בארץ שהגיעו אליו החלוצים היהודים — עורר בלבם אסוציאציות נפשיות עמוקות שחיו בקרב העם היהודי במשך אלפי שנה ושנאצרו לעולם בספר התנ״ך.

כותב הטורים האלה היה אחד העולים שבאו לארץ לפני יותר מארבעים־ושבע שנים מעיירה קטנה בפולין, שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. אם כי כל ימי נעוריו בבית־אביו עסק בתורה — עלה לארץ במטרה להיות עובד אדמה ולעזור בעבודתו הגופנית לבנות מחדש המולדת העצמאית לעמו. ככל בני־דורו שבאו אז לארץ, — הם נקראו בשם ״העליה השניה״, — האמין שמולדת אין קונים בכסף ואין כובשים בחרב, אלא בונים בעמל־כפים ובזיעת־אפים, ואם יש הכרח — מגינים עליה בחרף־נפש. ולכן ראה בעבודה ובהגנה על פרי העבודה — הדרך הראשית לתחיית העם היהודי, ובאנשי־עבודה והגנה — הכוח הראשי והמכריע בתהליך התקומה. באמונתו זו עמד כל חייו מיום עלותו ארצה ועד היום הזה.

אבל לא ניתן לו לחיות בארץ כמבוקשו. חבריו הטילו עליו תפקידים ציבוריים, שלא ראה זכות לעצמו לסרב להם, אם כי לפי נטיותיו האישיות חביבים היו עליו ספרים מובחרים ועבודה בשדה — מוויכוחים פומביים ושליחויות ציבוריות.

בשנת 1936 חל מיפנה בגורל הארץ, כך בכל־אופן נראה הדבר לכותב הטורים האלה; לאחר פגישתו עם הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל שנשלחה לארץ על־ידי ממשלת־המאנדט הבריטית, הגיע לידי מסקנה, כי נסתיימה תקופת־המאנדט והעזרה האנגלית להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל; כי הממשלה האנגלית אינה מוכנה עוד, ואולי גם אינה מוכשרה עוד, לעמוד בהתחייבות שנתנה לעם היהודי בהצהרת־באלפור, ואין ליהודים אלא לסמוך על עצמם בלבד. ובזאת נבדל אז, בשמשו יושב־ראש הנהלת הסוכנות בירושלים, מדרכו של וייצמן, שכיהן בימים ההם כנשיא ההסתדרות הציונית. ומאז עמד על כך שהדרך היחידה לקיום תקוות־הדורות של העם היהודי — היא הקמת מדינה יהודית מיד, לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי למטרה, כי רק מדינה יהודית תאפשר בנין המולדת וקיבוץ הגלויות.

לכותב הטורים האלה היה נראה, שלא לונדון אלא וושינגטון תהיה בעתיד הקרוב הכוח המכריע החיצוני בגורל הארץ, וראשית כל יש להכין לכך את יהודי אמריקה, ובביקוריו התכופים בארץ הזאת בשנים ההן — משנת 1937 עד 1945 — דאג לרכז יהודיה סביב התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

1945—1948 היו שנות מאבק עם מדיניותו האנטי־יהודית של באֶווין, שנסתיים בהעברת בעיית ארץ־ישראל לאו״ם, ובהחלטתו על ביטול המאנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתים, — למדינה יהודית ולמדינה ערבית. הממשלה האמריקנית שהיתה מהיוזמות הראשיות לפתרון זה — נסוגה זמן־מה מעמדתה זו, לאחר התנגדותן התוקפנית של מדינות־ערב, שנתמכה גם על־ידי ממשלת בריטניה. עם יציאת ממשלת המאנדט מהארץ התיצבה שאלה גורלית: להכריז או לא להכריז על מדינת־ישראל? כמה מידידינו יעצו לא לעשות צעד נמהר זה, שיביא אחריו התקפתן המזוינת של כל מדינות־ערב. בין הידידים האלה נמנה גנרל מרשל, ששימש אז בתפקיד מזכיר המדינה באדמיניסטרציה של הנשיא טרומן. כותב הטורים האלה וכן רוב בני־עמו סברו שרק בהקמת המדינה ללא כל דיחוי יש לישוב היהודי בארץ סיכוי לעמוד על נפשו וגם ליהפך לעם ריבוני, וביום 14 במאי 1948 הכריז כותב הטורים, כראש הנהלת הסוכנות ויושב־ראש מינהלת־העם, באולם המוסיאון בתל־אביב על הקמת מדינת־ישראל. אותה שעה נתמנה ראש־ממשלת ישראל הראשונה ושר־הבטחון שלה, ומילא שני תפקידים אלה למעלה מחמש שנים.

בתקופה זו הוטל על המדינה הצעירה: –

1) לעמוד בפני כל צבאות־ערב כשהיא כמעט לא מזויינת ולא מאורגנת, ושקועה, על־ידי ממשלת המאנדט, בתוהו־ובוהו;

2) לפתוח שעריה לרווחה לשארית יהדות־אירופה, ליהדות המדוכאת בארצות ערב והאיסלם, ולכל יהודי בעולם שאינו רוצה ואינו יכול להישאר באשר הוא;

3) לארגן כמעט יש־מאין שירותים ציבוריים — חינוך, בריאות, דאר ותחבורה, שנהרסו כולם על־ידי ממשלת המאנדט;

4) להבטיח שיכון, תעסוקה, מזון ואמצעי־קיום לשבע־מאות אלף עולים מחוסרי־כל שנהרו ארצה תוך ארבע שנים;

5) לפתח משק־חקלאי, חרושת, בנין, ספנות, תעופה, מסחר, אשר יבטיח במשך הזמן עצמאותה הכלכלית של המדינה.

דברים אלה היו צריכים ליעשות כשהמדינה הקטנה והצעירה נתונה במצור על־ידי שכנותיה הערביות, שאמנם נחלו תבוסה בהתקפתן על ישראל, אבל סירבו לעשות שלום, ואיימו כל הזמן ב״סיבוב שני״.

מפעל־אדירים זה — הדיפת התוקפנות הערבית, קליטת עליה המונית, מפעלי פיתוח מהירי־קצב וארגון שירותים ממלכתיים מודרניים, — נעשו כמובן על־ידי מאמץ המונים:לוחמי מלחמת־הקוממיות, עובדי השדה והחרושת, משקיעי־הון ובעלי נסיון משקי, אנשי־רוח ותרבות, סופרים ומורים; אבל הציבור הרחב נוהג ללא־יסוד וללא־צדק לסמלם באיש אחד, במקרה דנן — בראש ממשלת ישראל, שהכריז על הקמת המדינה ועמד בראש המערכה הצבאית, ואחר־כך בראש מערכת העליה וקליטתה ויתר עבודות הממשלה.

כותב הטורים האלה ידע אולי יותר מכל איש אחר, שלא רק הוא, אלא אילו היה במקומו הגאון האנושי הגדול ביותר, לא היה מבצע בכוחו הוא המעשה של הקמת המדינה ופיתוחה במשך חמש שנותיה הראשונות. רק עבודתם המתמדת והנאמנה של רבבות ומאות אלפים בשדה ובבית־החרושת, בסדנא ובבית־הספר, במטה הצבא ובמחנותיו, עשו המעשה הגדול, שבצדק עורר התלהבותו של העולם היהודי כולו, ואולי לא רק של העולם היהודי. לא נעלם מכותב הטורים האלה ערך ההדרכה והכיוון, והוא עשה מלאכה זאת בשנים הקשות שלאחר קום המדינה, — וכמה שנים לפני ייסודה. אך בשנה האחרונה הוא הגיע למסקנה ברורה — שטובת המדינה, ואולי גם טובתו האישית, דורשת שיסתלק — אולי בניגוד לרצון רוב העם — מפני כמה טעמים, ועל אחדים מהם (אפשר שהם רק טעמים מקומיים, ישראליים, ואפשר שיש להם גם במידת־מה ערך כללי), ידובר כאן.

א. יסודותיה של מדינת־ישראל הונחו על־ידי מאמץ יוצר של שלושה דורות חלוצים — משנות השמונים של המאה התשע־עשרה עד קום המדינה, תקופה של שבעים שנה. הצורך במאמץ חלוצי לא חלף עם ייסוד המדינה, אלא להיפך. דרוש עכשיו מאמץ חלוצי גדול יותר וממושך יותר. רובה הגדול של הארץ עודנו הרוס ושומם. רוב העולים לא הוכשרו מקודם לאותם החיים שעליהם לחיות בארץ: חיי עבודה ועמל, מאבק מתמיד עם פגעי הטבע והריסות הארץ. ותיקי הישוב צריכים לשמש להם מורי־דדך ומדריכים, מופת ודוגמה. הסכנה מצד השכנים גדולה כשהיתה, והעם בישראל יכול להישען אך ורק על כוחו וגבורתו, ולכן יש לחנך את הנוער גם לחיי עבודה וכיבוש הטבע וגם לגבורה ועוז־נפש שיעמדו בפני כל אויב חיצוני.

ב. במדינה צעירה שמספר העולים החדשים רב בה ממספר יושביה הוותיקים — וותיקים נקראים אלה שיושבים פה שש שנים ומעלה, לפני ייסוד המדינה, — טבעי הדבר, שחלק גדול בעם אין לו עדיין הכשרה וחינוך־ממלכתי, ואינו מוצא עדיין ידיו ורגליו בבעיות המסובכות העומדות לפני המדינה, גם בחייה הפנימיים וגם ביחסיה החיצוניים.

לעם ישראל כולו לא היה מאות בשנים נסיון של חיים ממלכתיים, ושל אחריות ממלכתית. העמים האנגלי והצרפתי וכן עמים אחרים, אם כי היו עצמאים — חיו מאות שנים באנרכיה של מלחמת־אחים, עד שנתמזגו לעם אחד והתגבשו דפוסי הממלכתיות שלהם. היהודים היו למעלה מאלפיים שנה עם משועבד ותלוי בחסדי אחרים, ושותקו בתוכו החושים הדרושים לעם העומד ברשות עצמו. משום כך יש ריבוי מפלגות בישראל, וחוץ ממפלגה אחת, הגדולה ביותר, שבלעדיה אי־אפשר לכונן ממשלה בישראל (מפא״י) — כל שאר המפלגות אינן מרגישות שאחריות המדינה היא עליהן, כי כל אחת מהן הברירה בידה להצטרף לממשלה או להישאר מחוץ לממשלה. לכן הן רואות קודם־כל האינטרס המפלגתי, אם כי כולן מדברות — ובכנות סובייקטיבית — בשם האינטרס העליון של המדינה. ריבוי מספר המפלגות וחוסר אחריותן האובייקטיבית הוא קרקע נוח למלחמה מפלגתית ומדינית שאין טובת המדינה לעיניה, אלא אינטרסים מצומצמים ושאיפה לשלטון ולכוח.

ריב מפלגות מסוג זה אינו תורם לחיבור האזרחי והממלכתי של המוני העולים. ויש צורך להעלות הכוחות המוסריים הגנוזים בעם (ואלמלא היו כוחות אלה, לא היתה קמה המדינה), ואין לעשות זאת בכוח השלטון.

ג. מדינת־ישראל, ככל מדינה, עומדת על שנים: על דאגה לעניני הכלל, האומה (כזו היא דאגת הבטחון, קליטת העליה, פיתוח, תרבות ועוד) ועל דאגה ליחיד — לאזרח בעניני יום־יום. לרוב חופפים שני הצרכים, אבל לא תמיד. יש שהם נפרדים ואפילו נוגדים זה לזה. ברור, שבכל מדינה עניני הכלל קודמים לעניני הפרט. במדינה צעירה כישראל, המוקפת אויבים ועומדת בראשית התפתחותה, יש ודאי עדיפות לעניני הכלל; אבל בעדיפות זו יש סכנה, כי חלק גדול של תושבי המדינה עדיין אינו מבין בעיות המדינה, צרכיה, קשייה; רבים מהם יודעים בכלל רק מעט מאוד על הנעשה במדינה, כי בשנות חייהם המעטות לא הספיקו עדיין לרכוש לשון המדינה, אינם קוראים עתונות עברית, אינם מבינים הוויכוח בכנסת, ואינם רואים אלא את עצמם, צרכיהם וקשייהם. לכן מתפתח אצלם ההרגל לראות במדינה רק נתבע — כאילו היא חייבת לספק לאזרח כל צרכיו, ואין היא צריכה לתבוע ממנו כלום.

ד. אחד מצרכיה החיוניים של כל מדינה, וביחוד של מדינה צעירה כישראל, הוא לפתח בקרב אזרחיה האמונה בכוחם, ביכולתם, באחריותם, ויש סכנה מוסרית ופוליטית כשהעם מתרגל לראות בקבוצת אנשים או באיש אחד — כאילו הם המדינה, ומתקבל לפעמים פארדוכס: ככל שהאיש מקובל ונאמן יותר על הציבור, כן גדולה יותר הסכנה שיראו בו את המדינה, וישימו בו כל מבטחם, וכן יַפנו אליו כל התביעות ויסמכו עליו בכל הקשיים. הדבר הזה עשוי אולי לתת סיפוק אישי למדינאי רודף־כבוד, אבל מזיק הוא למדינה ולחינוך הממלכתי של העם.

ה. מדינאים, גם המחוננים שביניהם, אינם אלא בשר־ודם. ככל שמדינאי מבוצר יותר בשלטונו — גדלה הסכנה, שיבטח יותר מדי בעצמו ויקל ראשו בבעיות הכבדות והמסוכנות העומדות לפני המדינה. ואם השלטון אינו מטרה, כפי שמאמין כותב הטורים האלה, אלא אמצעי ומכשיר של שירות לצרכי האומה, חייב מדינאי אחראי לשאול עצמו: האם לא נשתלטה עליו השיגרה, האם רעננה אצלו ההרגשה הבלתי־אמצעית של המציאות, האם מרגיש הוא דיו את האזרח הפשוט במדינה — שסוף סוף הכל תלוי בו?

ו. אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם. אין אדם שאי־אפשר בלעדיו. בעתות מלחמה — יתכן אולי מצביא או מדינאי שבו תלוי הרבה או גם הכל. לא כן בימי שלום. גורל המדינה תלוי בעם, באופיו, ביכולתו, בכושרו, באמונתו העצמית, באחריותו האישית והכללית. מדינאי הרואה עצמו כמכריע גורל המדינה — הוא מזיק ומסוכן. וכשנראה למדינאי שמתיחות ממושכת ושירות ארוך אולי נטלו ממנו או עלולים ליטול ממנו רעננות ההדגשה, יחלישו בקרבו החרדה המתמדת לכל צעד והחלטה, יגבירו בו השיגרה בטיפול בענינים חמורים הנוגעים בשלום המדינה ובאינטרסים של המון אזרחיה, הרי מוטב שיסתלק, כשעדיין הוא בטוח בעצמו שטרם ״נתקלקל״, מאשר יחכה ו״יתקלקל״ ולא ירגיש עוד בכך.

ז. ומכיוון שאין איש שעליו עומד הכל — מותר בתנאים ידועים, כשהמדינאי בטוח שפרישתו אינה מזיקה למדינה, להסתלק גם מתוך נימוקים אישיים: אם יש לו צורך נפשי לעסוק בעבודה יקרה לו, לקרוא ספרים אהובים עליו, להימצא בסביבה שיש לה ערך מיוחד.

שלושה דברים — עבודה, ספרים, סביבה — משכו את כותב הטורים האלה מעודו, אבל זמן רב לא יכול לספק אותם מפני עול הנהגת המדינה ועניני־ציבור.

ככל שמסוגל האדם להתרחק מהחיים המלאכותיים (החשובים כשהם לעצמם) של הציוויליזאציה המודרנית, ויכול לעמוד פנים־אל־פנים מול הטבע הפראי והראשוני, כפי שיצא מידי הבורא — ומבחינה זו המדבר הוא המקום האידיאלי ביותר, — מסוגל הוא יותר לעמוד על אמיתות ההוויה ויעוד האדם עלי אדמות. לאשרנו יש עוד הרבה מדבריות במדינת־ישראל, אולי יותר מדי. כאן רואה האדם יצירת־אלוה כפי שהיתה בראשיתה — פראית, איתנה ונוראת־הוד. והוא מבקש ומוצא בתוכו הכוחות הדרושים לתקנה, ועל־ידי כך הוא נעשה שותף להקב״ה ביצירת העולם. הוא רואה כאן כוחות הטבע בקדמונותם, בראשונותם, בסרבנותם, בלי שהיתה ידו של אדם בהם לשנותם. ואין הוא אובד־עצות ונכנע, אלא מוצא בתוך נפשו עוז להשתלט על האיתנים המהרסים ולהגביר הכוחות היוצרים. בארץ חרבה — הוא אוגר מים, ובארץ לא־זרועה — הוא מצמיח עצים ושיחים ועשבי מרעה; ובמרחב לאין דרך ומעבר — הוא מפלס נתיב ומסילה והוא קורא עם הנביא ישעיהו:

״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹןֹ לְשֹׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבַה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבֻּעֵי מָיִם. – וְהָיָה שָֹם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹדֶשׁ יִקָּרֵא לָה – וְהָלְכוּ גְאוּלִים"

(ישעיהו ל"ה).

ובערבות המדבר — אפשר לעבוד יחד עם בחורים נועזים, נושא־חזון ובעלי כושר חלוצי, שהם תפארת העם ותקוות המדינה. כי רק בכוחות חלוציים שאינם נרתעים מכל קושי ומכשול ומכל פגעי הטבע ואיתניה — תצליח מדינה צעירה למלא שליחותה. פה אפשר גם להתיחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, הטבועים בחותם הנצח, והם פרי כל התרבויות הגדולות של עמי המזרח והמערב: ספרי יוון ורומא העתיקים; ספרי האופניש־ושיחות־הבודהה; מורשת לאו־טצה, קונג־טצה ותלמידיהם; יצירות הוגי־האנושות בתקופת הביניים והזמן החדש — כל אלה יחד עם ספרי התנ״ך והאגדה היהודית, על רקע הטבע הפראי והקדמוני, חכמתם העמוקה מתבלטת עוד יותר, והגאון האנושי נראה בכל הדרו.

וטוב למדינה שיכולה להרשות לראש־ממשלתה, לאחר שירות (טוב או רע) במשך כמה שנים — ליהנות ממראות המדבר, לחרוש בשדות שיד־אנוש לא נגעה בהם מעולם ולשגות בספרים אהובים.

גם חיים אלה כאזרח וכעובד פשוט יש בהם ברכה לא רק לאיש שזכה להם, אלא למדינה כולה: כי סוף סוף במדינה יש מקום רק לראש־ממשלה אחד בלבד, ואילו בהפרחת המדבר יש מקום למאות אלפים ולמיליונים, וגודל המדינה הוא בידי המרובים — ולא בידי האחד; ויש אשר האחד צריך לעשות דברים הם יכולים וצריכים להיות מעשיהם של הרבים.