הביא לבית הדפוס יהודה ארז
לסיום פרק
מאתדוד בן־גוריון
מכתב לנשיא המדינה
מאתדוד בן־גוריון
ירושלים, כ״ד בחשוון תשי״ד — 2 בנובמבר 1953
לכבוד נשיא מדינת ישראל, מר יצחק בן־צבי
נשיאי היקר—
רואה אני חובה לעצמי למסור לך בכתב, כאשר עשיתי זאת קודם לכן בעל־פה, על הסיבה המכריחה אותי, לצערי הרב והעמוק, להסתלק בקרוב מעבודתי בממשלה. אני כותב לך כלנציג העליון של המדינה ואני מרשה לעצמי להוסיף, כלידיד וחבר יקר וותיק מיום היפגשנו יחד בארץ.
זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי. יתכן, שאיש אחד, מחונן יותר ממני, היה מסוגל לעשות העבודה ביתר קלות. לי ניתן לעשות הדבר אך ורק מתוך התרכזות פנימית ומתיחות נפשית ושכלית מאכסימלית. השאלות שמתעוררות מזמן לזמן לפעמים, יש בהן משום קביעת־גורל. ולכל שאלה קשה יש פנים לכאן ולכאן. אני כשלעצמי איני בטוח כלל וכלל כי אני מצליח למַצות העיקר והמכריע, אבל בכל מקרה ניסיתי לברר לעצמי כל התוצאות והמסקנות העיקריות, ולהגיע לידי המסקנה הרצויה בתנאים מסובכים ורצופי קשיים, ולפעמים, גם סכנות. היה צורך לא רק למצוא דרך נכונה פחות או יותר בחתחתי המציאות המורכבת והמלאה סתירות, אלא גם להפעיל אנשים וציבורים בעלי כיווּנים שונים, ולפעמים מתנגדים וסותרים זה לזה, — לשם המטרה הרצויה והכללית ובכיווּן הדרוש.
יש סבורים שלשם כך מספיק ״קו״, שאם נוטים אותו פעם אחת הריהו מוביל כאילו מאליו בדרך הישרה והסלולה. עלי להודות שלא ״קו״ כזה הנחה אותי; כיוונה אותי ״נקודה״, נקודת המטרה הרצויה. לפי מיטב ידיעתי והרגשתי אין כביש סלול מהמוכן המוליך למחוז־חפץ, אלא בהתרחשות ובהשתנות הבלתי־פוסקת של המציאות, שאינה חוזרת על עצמה. יש לחצוב מחדש ובלי הפסקה מַֹעבר קשה לקראת המטרה. ויש צעד שהיה נכון אתמול, והוא עלול להכשיל מחר. ואיני צריך לספר לך מה היו שש השנים שעברו ומה התרחש בהן.
איני מוסמך לקבוע אם הצלחתי בכל צעד ושעל למצוא הכיוון הנאמן לקראת המטרה, אבל זאת אני יכול להגיד: לא חסכתי מאמץ נפשי, שכלי ורעיוני, מאמץ חדש בכל מקרה ומקרה, מבלי לסמוך על שיגרה והרגל, למען מצוא הצעד הנכון, גם בכיוון הדדך וגם בהפעלת הציבורים. ככל שגדל המאמץ ונעשה במתח פנימי יותר רב, — פחות היה ניכר ומורגש על־ידי הזולת. ותאמין לי באמרי לך — שפעלתי כל השנים האלה מתוך מתיחות נפשית עליונה, כי ידעתי היטב מהו השבט והחסד הכרוכים בפעולה.
אולם מתיחות מוחצת זו לא לפני שש שנים התחילה. מאז הזדמנתי בשנת 1936, כיו״ר הנהלת הסוכנות היהודית, עם ועדת פיל, נתברר לי שדבר ה״מאנדט״ הבריטי, כלומר הסיוע שאנגליה הבטיחה לתת להקמת ״הבית הלאומי״ — נסתיים, ושום טענות משפטיות ומדיניות על התחייבות בינלאומית, גם אם הן צודקות, לא ישנו עובדה זו ולא יעמדו לנו, ומכאן ולהבא כל המדיניות הציונית מוכרחה להשתנות. מאותו זמן, זוהי תקופה של שש־עשרה—שבע־עשרה שנה בערך, אני עובד במתיחות עליונה, כאשר נסיתי לתאר לך. איני צריך להוסיף שעשיתי כל זאת באהבה, ולא יעלה כלל על לבי להחזיק טובה לעצמי. ידוע לך שאין דבר יקר בעולמי ממדינת ישראל, ואין זכות גדולה מאשר לשרת אותה באמונה. ואין זו זכות בלבד, אלא חובה, ואיני חושש להגיד: חובה קדושה. וחובה זו יש למלא עד הנשימה האחרונה. ואני מקווה שאעשה זאת כל חיי במיטב יכולתי, כאשר עשיתי זאת מיום בואי ארצה.
אבל זה כשנה הרגשתי, שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה – איני יכול ורשאי לעבוד. זו לא היתה עייפות רגילה. להיפך, בצאתי לימים מעטים מעבודתי בממשלה — איני מרגיש כמעט כל עייפות, ונדמה לי, שאני מסוגל לעבוד כאשר עבדתי לפני עשרים או שלושים שנה, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. אבל יש כנראה גבולות שהוצבו,בכל אופן הוצבו לי, למאמץ הנפשי שאפשר לעשות; נסיתי לקחת חופשה וחזרתי לעבודה, — והוברר לי, לצערי הרב, שאיני יכול לעשותה עוד בלי הפסקה רבתי. הגעתי לידי הכרה מצערת, שאין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים או ליותר, — כי איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב (ונדמה לי שאיני חסר לגמרי הרצון הטוב), לעמוד עכשיו במתיחות הדרושה וההכרחית. ואין ביכולתי לשנות ההכרח, לא על־ידי שכנוע הזולת או על־ידי שכנוע עצמי.
אחד מחברי הקרובים ביותר, שנמלכתי בדעתו בדבר זה, יעצני לבקש מהממשלה חופשה ממושכת לשנה או לשנתיים, והוא הביא לי כמה נימוקים נגד התפטרותי מהממשלה. שקלתי דבריו בעיון רב. לא יכולתי לבטל כל טענותיו. ביחוד לא נעלם ממני, שהצעד שאני מוכרח לעשות, עלול לגרום צער לכמה ידידים בארץ. אולם הגעתי לידי מסקנה ברורה, שחופשה ממושכת לראש־ממשלה לא תיתכן, גם אילו היה הדבר בגדר החוקה, ואני מסופק אם זה ככה. אין ״חופשה״ מסוג זה הולמת אחריותה של הממשלה. ראש־ממשלה, שאינו נושא באחריות למעשה במשך שנה ויותר, עושה שליחותו פלסתר ופוגע בכבוד הממשלה והמדינה.
כשהסתננו ידיעות בענין זה לעתונות, הומצאו על־ידי העתונאים —,ואני קובע זאת בלי כל תרעומת, — כל מיני סברות תמוהות שאין להן שחר. היו גם כתבנים ועיתונאים חרוצים שניסו לטפול עלי כל מיני מזימות וחשדים. היו כאלה שניסו להשמיץ בהזדמנות זו חברַי וידידַי. היו גם כאלה שניסו לפסול התנועה שאני קשור בה כל חיי.
אין לי כל ענין לראשונים. אם מישהו מוצא תענוג בהשלכת שיקוצים אישיים עלי, — איני רואה כל סיבה, מדוע לא ימשיך במלאכתו זו כאַוות־נפשו. אולם אתה מכיר כמוני החברים שאני עובד אתם, גם חברי מפלגתי וגם חברי מפלגות אחרות. שום אדם המכבד עצמו ומכבד צלם האלהים שבאדם — לא יעבוד עם אנשים שאין להם דעה משלהם ואינם עומדים על דעתם, עד שמתקבלת הצעה מוסמכת. ובתנועתנו ובמפעלנו יש מקום לחילוקי־דעות, וחילוקי־דעות ברכה בהם, כי הם ערובה לליבון אחראי וקיבוצי של בעיות, שהן בעיות הכלל. ומעולם לא עלה על דעתי להסתלק מעבודה בגלל חילוקי־דעות, ואיני יודע אם ניתן למישהו לעבוד עם חברים נאמנים ומבורכים יותר מאשר ניתן לי במדינת ישראל.
והתנועה שבתוכה אני עומד מיום עמדי על דעתי לא היתה מעולם יותר מלוכדת ונאמנה ודרוכה לקראת יעוד, כאשר היא עכשיו. יש אולי תנועות שאין בהן חילוקי־דעות, ואינן עושות משגה אף פעם, והרכב חבריהן אך ורק ממלאכי־שרת. התנועה, שיש לי הזכות להיות קשור אתה אינה מסוג זה. אני מכיר ליקוייה ושגיאותיה בעבר ובהוֹוה, כשם שאני מכיר, נדמה לי, שגיאותי וליקויי אני. אבל איני יודע בארץ ובעם תנועה נאמנה יותר ליעודה, למדינת ישראל, לעם ישראל ולחזון הגאולה היהודית והאנושית, מהתנועה — מפלגת פועלי ארץ־ישראל — שאני אחד מנושאיה. ואני מרכין ראשי בפני תנועה זוֹ, בפני הכוחות המוסריים, היכולת החלוצית,ואוצרות הנאמנות והדריכות הגנוזים בתוך רבבותיה, הוותיקים והצעירים, בכפר ובעיר. הם המשען והמדריך הנאמן של העם העובד בישראל, יוצרי ערכיו הגדולים ומגשימי מאווייו ההיסטוריים. וזכות גדולה היא לאדם שכמוני להיות אחד מחבריה ושליחיה של תנועה זו.
ההכרח שלי להסתלק עכשיו מעבודת הממשלה — טבוע אך ורק באי־יכולתי להתמיד במתיחות שאני עומד בה זה 16־17 שנה.
היה דבר אחד שהכביד עלי במיוחד הסתלקותי: דבר הבטחון. בימי החופשה הממושכים שנתנו לי חברי בממשלה מתוך נדיבות לב בשלושת החדשים האחרונים, יכולתי להקדיש שבועות רצופים לבירור יסודי של בעיות הבטחון, מבנה צבאנו וצרכיו, ויצאתי מבדיקה זו מעודד ומורהב. מסרתי לממשלה דין־וחשבון מפורט על בעיות הבטחון והצבא בשתי ישיבות מיוחדות שהוקדשו לכך. הצעתי תכנית פעולה לשלוש שנים. מסרתי לך תמצית הדברים בעל־פה, ולא אעמוד על כך במכתבי. אך זאת אומר: לא מעטים וקלים התיקונים והשכלולים שיש לעשות, וגם לאחר שייעשה הכל כראוי ־ יידרשו שוב שכלולים ותיקונים. אבל הוברר לי — שיש לבטחון המדינה על מי לסמוך. צה״ל בנוי על יסוד איתן, וסגל המפקדים ורבבות החיילים ביבשה, באוויר ובים — ראויים לשליחותם.
בגמר בירורי בצבא מסרתי לכל אחד מחברי בממשלה על אי־יכולתי להמשיך בתפקידי. כאשר אמרתי לך בעל־פה, כן אמרתי לכל חלקי הקואליציה בממשלה, כי לפי הכרתי העמוקה יש לקיים הקואליציה ללא כל שינויים וללא כל זעזועים. אין כל הצדקה ל״משבר״ ולזעזוע מדיני בשום אופן; יש בהם רק נזק למדינה, ולדעתי, גם נזק למזעזעים, אם יימצאו ״מזעזעים״.
יש לי הכרה ברורה שהדרך שהממשלה הולכת בה — מאז יסוד המדינה, היא הדרך היחידה שאפשר היה ללכת בה ויש ללכת בה, כל עוד אנו מאמינים ביעוד הציוני של מדינתנו. אין זו דרך סלולה על־ידי אחרים, — שום עם זולתנו ושום כוח זר לא יסול דרך בשבילנו. את דרכנו אנו מוכרחים להתוות בעצמנו. מזמן לזמן יש לבדוק הנסיבות המשתנות, ולהתאים הפעולה לתמורות המתחדשות, אבל תמיד — מתוך נאמנות מוחלטת למטרה ההיסטורית.
ידעתי, אולי יותר מכל איש אחר, הקשיים של קואליציה. עמדתי בראש קואליציה כחמש־עשרה שנים בהנהלה הציונית, ולמעלה מחמש שנים במדינה. גם אילו היה רוב מוצק ויציב בעם, — ורוב יציב כזה הוא לפי דעתי צורך חיוני, — גם אז היה חובה ללכד כל הכוחות הציוניים במדינה (ובעם!) ולשתפם בנשיאה באחריות ובעול. עכשיו כשאין רוב יציב כזה בעם — ודאי שיש חובה לקיים קואליציה ציונית מקפת. כל הזמן הצטערתי על גופים שהיו צריכים לשאת בעוּלם, — ומסיבות שונות לא עשו זאת, ולפי עניות דעתי חיבלו חבלה קשה במדינה ואולי גם בעצמם.
גם עכשיו אני סבור שאם אפשר להרחיב הקואליציה ולהוסיף גופים אחראיים — יש לעשות זאת, ולאו דווקא בהזדמנות זו של הסתלקותי. בכל אופן ברור לי ללא־ספק שיש לקיים ולייצב הקואליציה הנוכחית, ולפני צאתי מהממשלה אעשה כל אשר ביכולתי למען הבטיח דבר זה. קשה לי להעלות על הדעת שגוף אחראי במדינה ינסה לעשות ״רווחים״ מדיניים (״רווחים״ מפוקפקים מאוד מאוד, לדעתי) מההכרח המר שאני נתון בו להסתלק מהממשלה. יש לי אֵמון בחברים העובדים בממשלה, בחברים מכל הסיעות, ואני מאמין שיצליחו במלאכתם הקשה אם ימשיכו לעבוד יחד.
אני בטוח שעזרתך המוסרית רבת־המשקל תהא נתונה לדבר זה.
דברי־פרידה לעם
מאתדוד בן־גוריון
ירושלים, א׳ בטבת תשי״ד — 7 בדצמבר 1953.
שדר
כפי שהודעתי בציבור לפני שבועות אחדים אין ביכולתי להתמיד בעבודתי בממשלה, והיום הגשתי התפטרותי לנשיא־המדינה.
אין מלים בפי להביע רחשי לבי לעם, על אשר נתן אמונו בי והטיל עלי שליחות נעלה והרת־גורל לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה. שקדתי על מילוא שליחותי זו במיטב יכולתי, מתוך חרדת־קודש ואהבת־נפש, אבל איני מתימר שנמלטתי משגיאות וכשלונות. בתום־לב אני יכול לחזור מלה במלה על דברי המשורר: ״שִׁיר הַמַעֲלוֹת לְדָוִד: ה׳ ־ לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדוֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִי״ (תהלים קל״א, פסוק א׳.) ובניגוד לדעת כמה חברים וידידים אני מאמין, כי ממשלת־ישראל בראשות חדשה תפגין ותקדם בגרותנו הממלכתית ויציבותנו הפנימית, המושרשת ברצון העם וביכולתו הקיבוצית. אמונתי ברצון העם וביכולתו היא ללא־מצָרים.
לאמונה בעם בציון קדמה אמונתי בעם היהודי בעולם. היא לא הכזיבה ולא תכזיב. עם קום המדינה נבקעה ממעין סתום בכל רחבי הגולה אהבה עמוקה מלווה גאון וחרדה לישראל. אלפי מתנדבים מחמשים ושתים ארצות נצטרפו ללוחמי הקוממיות, וכל הפזורה היהודית בארצות החפשיות, ויהדות אמריקה בראשה, השתתפה בנפש חפצה וברוחב־לב בבנין נשַמות ובקיבוץ גלויות במולדת־הקדומים של האומה. ראיתי בעיני הפגנות אהבה וגאון של מיליוני יהודים בארצות־הברית במאי 1951. בשני הכינוסים בירושלים, בספטמבר 1950 ובאוקטובר 1953, נתגלו שוב אמוני התפוצות למדינת ישראל. אלה הם גילויי שותפות־גורל ואחווה יהודית, והם לא יחלופו.
יותר מארבע שנים זכיתי לשרת תחת נשיאותו של בחיר העם היהודי בדור האחרון — ד״ר חיים וייצמן ז״ל. כהונתו של וייצמן כנשיא ראשון לישראל היתה גולת־כותרת למפעל־חיים רב פעלים כמנהיג האומה, כמדינאי בינלאומי, כנגיד המדע. תמיכתו הנאמנה של הנשיא המנוח בפעולתי מאז קום המדינה שימשה משען מוסרי רב־אונים בשנות הגורל והמבחן של מלחמת הקוממיות וראשית קיבוץ הגלויות. אני מקווה כי תקופח כהונתו של הנשיא הנוכחי, שיש לי הזכות להימנות בין חבריו וידידיו הוותיקים, תהיה תקופה של בצרון כלכלי ומוסרי לישראל.
אתוודה: קשה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל, — מבטח־עוז של המדינה ובית־יוצר להעלאת האדם ולליכוד העם בישראל. ראיתי התגבשותו הראשונה של כוחנו המזוין לפני עשרות שנים, בימי השלטון העותמני, כשיצאתי עם חברי לחרוש בשדמות הגליל עם רובה על השכם ושמרתי בלילות בכפר עברי בודד ונתקף; – התהלכתי אתו כחייל במלחמת־העולם הראשונה בהיווסד הגדודים העבריים הראשונים בדורותינו; לוויתי צמיחתו המוצנעת ועלילות־גבורתו בתקופת המאנדט הבריטי; טיפלתי בציודו ובהכשרתו לקראת הבאות, עם תום מלחמת־העולם השניה; זכיתי לעמוד בראשו כראש־הממשלה ושר־הבטחון בזנקו מהמחתרת עם קום המדינה, כצבא־הגנה לישראל, עומד בפני כל צבאות ערב ונוחל נצחונות מופלאים ביבשה, באוויר ובים; ובארבע השנים האחרונות הייתי צמוד במתיחות מתמדת להתארגנותו, להתאַמנותו ולהזדיינותו המשתכללת ולמפעלו החינוכי והחלוצי בהכשרת נוער, בהשכלת עולים, במיזוג גלויות ובהקמת ישובי ספר. וקשה מאוד מאוד הפרידה. ואני תפילה ותקווה, כי שר־הבטחון החדש וסגל המפקדים המחוננים והנאמנים לא יסתפקו בהישגים המקצועיים, החינוכיים והחלוציים עד עכשיו, אלא יחתרו בלי־הרף להעלאת רמת האימונים והציוד, להגברת המתח החלוצי, להעמקת ההשתרשות במולדת ובמורשת העברית ולהתמדת הדריכות לקראת הבאות.
קיבלתי סיפוק לא־מעט בשירותי הממלכתי מתמיכת כל המיעוטים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בממשלות שזכיתי לעמוד בראשן. איש לא מצטער יותר ממני על כי שכנינו הערבים מסרבים לעשות שלום עם ישראל ומאיימים עליה בסיבוב שני, ומשום־כך אנו נאלצים לנקוט באמצעי־בטחון מיוחדים באזורי־הספר, הגורמים לעתים אי־נעימות לכמה מתושבי האזורים האלה. אבל אני גאֶה על הדבר שבמדינת־ישראל מובטח לכל התושבים — בלי הבדל מין, דת, גזע ולאום — שיוויון זכויות מלא, והמיעוט הערבי ניהנה במדינתנו משירותי חינוך, בריאות, פיתוח ועוד, שאין דומה להם בשום מדינה ערבית. תקוותי חזקה, שבמוקדם או במאוחר, יקום שלום בינינו ובין שכנינו, ותיכרת ברית יהודית־ערבית לשקוד על הפרחת ארצות המזרח התיכון לטובת כל עמיהן ולבצר השלום בעולם.
עם צאתי מהממשלה עלי להביע הוקרתי לכל החברים, אשר שירתו אתי יחד בממשלה הזמנית ובממשלות שבאו אחריה, גם לאלה שיצאו בזמנים שונים מהממשלה וגם לאלה הנשארים בתוכה. שלושה מהחברים, מחוּננים ורבי־פעולה, נפטרו בלא עת: — דוד רמז, אליעזר קפלן ודוד צבי פנקס, זכרונם־לברכה. כל ימי אשא בלבי דמות השלושה ביגון וברחשי כבוד והוקרה.
תודה אישית עמוקה אני חייב לסגל העוזרים, הצבאיים והאזרחיים, במשרד ראש־הממשלה ובמשרד הבטחון, שהיו שותפים נאמנים לכל מאמצַי וקשיי. עבודתם היתה תמה, מסורה ויעילה, ונעשתה מתוך אהבת־אוֹמן, ללא חשבון שעות וטורח ומשא, וללא ריב. אם כאלה יהיו כל עובדי המדינה — לא נירא רע.
ומעומק לבי שלוחים איחולי לממשלה החדשה שתבוא: — תשרה הברכה בכל מעשיה ותצליח בכל אשר תפנה. ואני מברך את ראש־הממשלה החדש; יעלה בידו ללכד כל הכוחות האחראיים והנאמנים במדינה ולהקים ולקיים ממשלה יציבה ורבת־פעלים שתרים קרן ישראל במדינה, בעם ובעולם.
מאז קום המדינה היה אדיר רצוני לקיים לאורך־ימים השותפות הגדולה שנתכוננה בממשלה הזמנית, ובכל פעם שהוטל עלי להקים ממשלה, התאמצתי לחדש המתכונת הקואליציונית של הממשלה הזמנית. מסיבות שלא אעמוד עליהן הפעם לא עלה הדבר בידי, וזו היתה לי אכזבה מרה וקשה כל השנים האלה.
ועל אף הנסיון שלא הצליח, אני מאמין גם עכשיו, שהדבר יתכן, באשר יש בו צורך והכרח ממלכתי.
ידעתי היטב כל חילוקי־הדעות, החשובים והטפלים, שבין הסיעות השונות בממשלה הזמנית. אבל האמנתי כל הזמן, ועדיין אני עומד באמונתי זו, כי המשותף מרובה על המפריד; ואם נציגי הסיעות ידעו להבחין בין עיקר וטפל, בין מוקדם ומאוחר, לא ייבצר מהם למצוא שפה משותפת ותוכנית פעולה רצויה לכל העם.
למרות הפיצול המפלגתי המופרז אני בטוח, כי העם בישראל מאוחד בלבו הרבה יותר משנדמה לרבים. ואני תפילה, שתקום ממשלה יציבה של ריכוז לאומי למען בטחון המדינה, מיזוג הגלויות, עצמאות כלכלית, והכשרת הקרקע לחידוש עליית־המונים.
מתוך התחדשות האמונה ביכולתנו, בעבודתנו ובאחריותנו האישית והלאומית, ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל־אדירים מהפכני: ליכדנו אבק־אדם מפוזר ונידח בכל רחבי־הגולה לגרעין פורה ומַפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה היא; בנינו בעמל כפינו כפרים וערים במולדת הרוסה ומיותמת; נטענו כרמים ויסדנו בתי־חרושת; הקימונו משק לאומי בכוח עבודתנו כאשר לא היה לעמנו אף באחת מארצות נדודיו; חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי נאפד־גבורה, משיב מלחמה שערה ושוחר־שלום בלבו; הפחנו רוח חיים בלשון־קדומים משותקת ונטושה, ושבטי־הפלגה בלילי־לשון עשינו לעם אחד ושפה אחת לכולם, ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז נעורים; לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.
ובכוח מפעל חלוצי זה של התחדשות אדם ועם, עבודה ומשק, גבורה ותרבות זכינו בדורנו לקוממיות ישראל ולאתחלתא דקיבוץ גלויות.
נטלנו על עצמנו מאבק־איתנים משולש: — מאבק עם עצמנו, עם טבע גלותי, הרגלים נפסדים ומבנה־חיים קלוקל של עם מחוסר מולדת, מפוזר ותלוי בחסדי זרים; מאבק עם טבע הארץ, שממתה, דלדולה והריסותיה בידי אדם ובידי שמים; מאבק עם כוחות רשע וזדון בעולם הגדול, מקרוב ומרחוק, אשר לא הבין ולא ריצה יחודו ויעודו המופלא של עמנו, מאז דרכו רגליו על בימת ההיסטוריה האנושית בימי קדם ועד ימינו אלה.
ודורנו אנו הועמד בנקודת־המוקד של מאבק משולש זה. זוהי זכותו ואחריותו הגדולה, ואין ערוך לגדלן.
בכל אחת משלש החזיתות הללו היו כשלונות והפסדים, אך לא ידענו רתיעה וכניעה, — ומאבקנו הוכתר בנצחונות וכיבושים אשר לא ידע עמנו מאז ראשוני החשמונאים. אבל המערכה לא תמה. ואולי היא עדיין בראשיתה. למען יהיה נצחוננו שלם — עלינו לדעת היכן מרכז הכובד של המאבק ומהו הנשק העיקרי בו ננצח.
בימים אלה הופנו מבטינו לחזית הבינלאומית. אל נזלזל בזירה זו, ונעמוד דרוּכים בתבונה ובעוז־נפש ובצדקת־מפעלנו בפני שוטנים ותוקפנים באשר הם. אבל לא כאן החזית המכרעת. לא בחסדי זרים עשינו החיל אשר עשינו, אם כי לא נשכח לעולם כל עזרה ואהדה שהוגשה לנו בזמנים שונים; ולא נהיה כפויי טובה לידידינו ולשוחרי־טובתנו בקרב העמים —, והמה לא מעטים; אולם מפעלנו הגואל לא בא לנו מן החוץ. הוא נוצר עם גמוֹל ההכרה בלב ראשוני חלוצינו, כי אין להשליך יהבנו על אחרים ואין לצפות לחסד לאומים, אלא שוּמה עלינו לבצע גאולתנו בעצם ידינו: ביכולתנו היוצרת, במאמצי עבודתנו, בגבורתנו הגופנית והרוחנית ובעצמתנו המוסרית. גורלנו ייחתך בחזית הפנימית, בחזית של כלל־ישראל ושל כל יחיד בישראל. כשרוננו הקיבוצי לבצע במלוכד המשימות המוטלות על המדינה וכושרו של כל אחד מאתנו לעשות מלאכתו בנאמנות, ביעילות ומתוך זיקת־גומלין לחבריו, — רק אלה יבטיחו נצחוננו בכל החזיתות. והראשונה והמכרעת בחזית הפנימית היא חזית העבודה וההתישבות.
שלושת דורות החלוצים שיצרו כמעט מאין את היש המבורך, עליו הוקמה מדינת־ישראל, הוכיחו בעליל היכולת המופלאה הגנוזה בתוכנו, ועד היום ראינו רק אפס קצה.
בעם העובד בציון צפונים אוצרות רבים ועשירים של גבורה ותושיה המחכים עדיין לתיקונם ולמימושם.
יש לאֵל ידינו לעבוד בשדה ובסדנא, באניה ובמטוס, במשרד ובמעבדה, בבית־הספר ובמחנה־הצבא, — כטובים והמשובחים שבאומות העולם; ואנו מסוגלים, ומשום כך אנו נתבעים, להעלות תפוקת עמלנו ופריונו עד שׂיא היכולת; כי רק בעבודה משוכללת נקיים בטחוננו המדיני ועצמאותנו הכלכלית. רק טיב עבודתנו, כמותה ואיכותה העליונה, יבטיחו לנו הנצחון בחזית המכרעת.
יש לאֵל ידינו, — הוכחנו זאת בשלושת הדורות בדוגמאות מפוארות, — להפריח המדבר וליישב השממה ואיו יעוד גדול לדורנו מאשר מפעל־בראשית זה של חלוצי ההתישבות, ממייסדי פתח־תקווה ועד המעפילים הנועזים בערבות־הנגב.
רק לעיתים רחוקות ובארצות מעטות ניתנת ההזדמנות ההיסטורית ליצירות־בראשית ולכיבושי הטבע והמדע, כאשר ניתן הדבר לנו בישראל בימינו אלה.
בחיי יצירה וגבורה במאבק מבורך באיתני הטבע בערבות־הנגב, במרומי הגליל ובמבואות־ירושלים, יתעלה דורנו, בחיר הדורות בישראל, לפיסגת האחריות והתפארת בתולדות עמנו, לפיסגה של חלוציות יוצרת וגואלת.
מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, — לא נתיחדה לאנשי סגולה ספורים. מתנה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה — ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה שהאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו, מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם. תורת החלוציות נתמצתה באימרתו הפשוטה והגדולה של חבקוק הנביא: —״וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"; אין הוא מטיף אמונתו לאחרים.אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמוּרוֹת מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום־יום, הוא חי בה.
הזכויות הגדולות שדורנו זכה להן — מטילות עליו חובות מקבילות. וההיסטוריה תחתום על מגילת־נצחוננו אם כל אחד מאתנו יחרות על לוח־ לבו מגילת־החובות: שמירת החוק, תשלום מסים ביושר, הגינות וסובלנות כלפי הזולת, עבודה תמה, עזרה הדדית, התנדבות חלוצית, אהבת ישראל, אחווה אנושית. יעשה כל אחד באמונה במידת־יכולתו, חובתו כאדם, כיהודי, כאזרח במדינה, כמעצב דמות האומה והמולדת, כשותף ליצירה גואלת־עם ומעלה־אדם, — ושם ישראל יתגדל ויתעלה.
אנו עם קטן וצנוע, אם כי לא מבוטל ומתבטל, בעולם של מדיניות הכוח. אבל היינו ונהיה גוי־סגולה ועם־עולם בממלכת הרוח והחזון, ועוד נתכנו לנו עלילות משיחיות בימים יבואו.
לא זכינו במדינה מן ההפקר. בנינו ובנותינו היקרים והנאמנים מסרו חייהם על תקומת־ישראל. נהיה ראויים לזכרם המקודש.
איגרת
מאתדוד בן־גוריון
ירושלים, א׳ בטבת תשי״ד — 7 בדצמבר 1953.
לחיילים ולחיילות בצבא־הגנה לישראל, ביבשה, באוויר ובים.
בדברי הפרידה אשר הגדתי לעם ב״קול ישראל״ כבר אמרתי כמה קשתה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל. לא אמרתי הכל ולא אומַר, ואולי תבינו בעצמכם לרוחי.
צה״ל, במדינת ישראל, לא נוצר יש מאין. השמירה העברית בתקופת השלטון העותומני, הגדודים היהודיים במלחמת־העולם הראשונה, ההגנה במחתרת בתקופת המאנדט הבריטי, כוח הנוטרים שהוקם בימי המאורעות ב־9—1936, היחידות הצבאיות והבריגדה העברית במלחמת־העולם השניה, פלוגות המחץ (פלמ״ח) שהוקמו ב־1941 ומיזגו, כ״השומר״ בשעתו, הכשרה חקלאית ואימון צבאי, מפעלי תנועת המרי וההעפלה בתקופת הספר הלבן, — כל אלה הכשירו בואו של צבא־הגנה לישראל.
פרשה מפוארת זו בתולדות הישוב טרם נכתבה במלואה, אם כי עלילותיה העיקריות ידועות לרבים.
פחות ידוע המפעל הצנוע שנעשה בתנאים קשים מאין כמוהם — הייצור (״תעש״) הראשוני של נשק יהודי בארץ ורכישתו (״רכש״) בחוץ־לארץ. מסופקני אם היה בישוב מפעל־גבורה יותר גדול, מפעל הכרוך בסכנת־נפשות מתמידה, כמעשה המוצנע והמסותר של ״תעש״, ואיני יודע מה היה גדול ממה: צניעוּת העושים או גבורתם.
למפעל צנוע זה צמחו כנפיים עם תום מלחמת־העולם השניה — גם ב״תעש״ וגם ב״רכש״.
ביוני 1945 גייסתי חֶבר ידידים באחת הארצות המפותחות ביותר בתעשייתן הצבאית, ובעזרתם הנאמנה של ידידים אלה, שנעשתה לשמה, בלא כל פרסום וחלוקת כיבודים, נרכשו מכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר, בכמויות עצומות, לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים, והצלחנו להעביר כל הכבוּדה הזאת ארצה, עוד בימי שלטון הספר הלבן, ללא כל תקלה, אמנם, יכולנו להפעילה רק לאחר ייסוּד המדינה.
באותו זמן נעשתה גם פעולה רבת־תנופה בכמה ארצות, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות אחרות, לרכישת נשק קל וכבד: מכונות־יריה מכל הסוגים, תותחים נגד מטוסים ונגד טאנקים, תותחי־שדה ותותחי־ים, ספינות־מלחמה וסירות־נחיתה וכלי־שיט אחרים, מטוסי־קרב ומפציצים ומבצרים מעופפים ואווירוני־הובלה, רכב־ברזל, טאנקים, תחמושת מכל המינים, מכשירי קשר וראדאר וכל ציוד אחר, הדרוש לצבא מודרני. ואני רואה חובה לציין בהוקרה מיוחדת ארבעה שמות שחלקם גדול ורב בשתי פעולות אלה — ״תעש״ ו״רכש״: המהנדס חיים סלאווין, רב־אלוף יעקב דורי, אהוד אבריאל ויהודה ארזי. הם ועוזריהם המסורים והצנועים רכשו וסיפקו בעוד זמן הכלים שבהם עשו לוחמינו מלאכתם ההיסטורית בבוא יום הפקודה.
עם הכרזת המדינה הוקם לישועה ולתהילה צבא־הגנה לישראל, כשהוא נתקף על־ידי כל צבאות ערב — ומנצח כל אויביו. נצחון זה הבטיח עצמאותנו והפך אותנו לעם ריבוני.
במלחמת הקוממיות ידע צה״ל גם כשלונות ונסיגות, קלים וחמוּרים, אבל לא הרבה צבאות בעולם נחלו נצחונות מפוארים יותר מאלה שנפלו בחלקו של צבאנו הצעיר. פרשת מלחמה זו תתפוס מקום־כבוד בשורת הנצחונות הגדולים של צבאות עמנו בימי יהושע בן־נון, דוד המלך, ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה.
כשמינהלת־העם (כפי שנקראה הממשלה הזמנית לפני הכרזת המדינה) הטילה עלי תיק הבטחון, התניתי שהצבא אשר יוקם יהיה אחיד וכפוף אך ורק לפקודת המדינה ולמוסדותיה המוסמכים. מינהלת־העם סמכה ידיה על תנאי זה, אבל לא היה קל לבצעו ולהבטיח קיומו הלכה למעשה. ההתגודדות בה נגוע עמנו מאז היותו ועד היום, פגעה גם בכוחות הבטחון והמרי לפני ייסוּד המדינה, ולא הרפתה מאתנו גם לאחר ייסוּדה. באמתלאות פאטריוטיות ומעמדיות כביכול נעשו נסיונות לקיים יחידות נפרדות ומיוחסות, ורק לאחד נפתולים קשים וחמורים חושלה אחדותו ואחידותו של כוח בטחוננו, והובטחה כפיפותו המוחלטת והיחידה של צה״ל למדינה הריבונית ולנציגיה, הנבחרים והמוסמכים.
צה״ל נתברך בסגל מפקדים מחוננים ומסורים, שבאו אליו מוותיקי ההגנה, מבחירי פלמ״ח, מקציני הבריגדה העברית ושאר היחידות בצבא הבריטי, וממתנדבים מומחים שהגיעו אלינו מארצות הגולה עם פרוץ המלחמה.
מפקדי ההגנה והפלמ״ח הביאו אתם לצה״ל קשר עמוק עם מפעל הגאולה הלאומית ויעודיו ההיסטוריים, רוח חלוצית, ידיעה אינטימית של שבילי הארץ, חברוּת נאמנה ופשטוּת שבגבורה, כושר לחימה פארטיזנית, אינטואיציה קרבית עמוקה.
קציני הבריגדה ושאר היחידות הצבאיות הביאו אתם אף הם כל הסגולות הנזכרות, כי גם הם היו חניכי ההגנה, אבל הם, יחד עם מתנדבי חוץ־לארץ, הורישו לצה״ל ידיעות מקצועיות של צבא סדיר, נסיון קרבי של מלחמת־העולם השניה, הכשרה יסודית במקצועות צבאיים חיוניים שאנשי ההגנה והפלמ״ח לא יכלו לקבל אותם במחתרת: הכשרה של תותחנים, טייסי־קרב, טאנקיסטים, חובלי ספינות־מלחמה, תורת הפיקוד והמנהלה של צבא סדיר. אחוות־הנשק במלחמת־הקוממיות טישטשה התחומים והסימנים המיוחדים לפי המוצא, וסגל המפקדים של צבאנו מהווה עכשיו גוש מלוכד הממזג בתוכו החיוב והאור של כל מקורות מחצבתו.
צה׳׳ל במתכונתו הנוכחית תוכנן ואורגן ושוכלל בארבע השנים האחרונות לאחד קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת בשמונה בספטמבר 1949.
זה לא היה חוק שהועתק מחוקי שירות הבטחון במדינות אחרות, וצה״ל אינו חיקוי עיוור לצבאות זרים. בפתיחת הבירור להצעת החוק בכנסת (15 באבגוסט 1949) ציינתי:
״צבאנו מן ההכרח שיהיה קטן, כי מספרנו מועט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית — שהם תפקידי היסוד של מדינתנו. ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים את היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון — כל אלה דרושים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נופך חשוב משלו, וזהו הנופך החלוצי. רק בהעלאת יתרונו המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכולתו, ימלא צבאנו את יעודו בקיום בטחון המדינה״
(דברי הכנסת, כרך 2, עמוד 1338).
על צה״ל הוטלה האחריות לא רק לבטחון המדינה, כעל כל צבא אחר, אלא הוא נתבע לשמש כור־היתוך לגלויות המתכנסות במולדת מכל קצווי תבל ובית־יוצר לאומה מלוכדת מושרשת במורשת עברה העשיר ובחזון־עתידה המשיחי. צה״ל נועד גם ליהפך למשתלה שתגדל בוני מולדת ומפריחי שממה, כי בטחוננו לא ייכּון בלי מיזוג גלויות, העלאת האדם בישראל ויישוב השממה.
באותה פתיחה לחוק שירות הבטחון ציינתי:
״צרכי הבטחון שלנו וגם צרכי בנין אומתנו לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא ייהפך לבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז־רוח, כשר־פעולה, קל־תנועה וחרוץ־עבודה, שלא יירתע מכל קושי ומכל סכנה. אסור לשכוח שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים בתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מיצער בעם היהודי, ורוב־רובו של עמנו אינו עדיין מבחינה יהודית אלא אבק־אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית… עלינו לאחות קרעים שנתהוו בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך בכור המַצרף גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן ולייצב מחדש אומה אחידה…
״…השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקרה לחינוך חלוצי במסגרת צבאית… הכשרה חקלאית תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יִכּוֹן הבטחון במדינה… את כל החינוך בארץ יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את יעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית — לבנות נשַמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר, וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני־ישראל בכל התפוצות ודוגמה ומופת לכל העולם״
(דברי הכנסת, כרך ב׳ עמוד 1939).
במגמה זו אורגן וחונך צבא־הגנה לישראל בארבע השנים האחרונות, בהדרכתם המנוסה ורבת־הכשרון של רב־אלוף יגאל ידין ורב־אלוף מרדכי מקלף וסגל עוזריהם המחוננים והנאמנים. לא נוכל להתפאר שכבר הגענו למטרה הנכספת, ושוּמה על צבא־הגנה לישראל לכל חיילותיו ביבשה, באוויר ובים לשכלל אימוניו בכל הדרגות, להרחיב ולהעמיק החינוך הכללי, העברי והחלוצי, להרוס לחלוטין המחיצות שבין העדות והגלויות השונות, להעלות האיש והאשה המשרתים בשורותיו כצבא חובה, כצבא קבע או כאנשי מילואים, ועוד רבה וקשה הדרך — לפיסגה הרומזת לנו מרחוק.
צבא־הגנה לישראל, אולי יותר מכל גוף אחר בארץ, כבר הספיק למזג בתוכו כל העדות והגלויות, וסגל קציני צה״ל מונה בתוכו לא רק ילידי ישראל ויוצאי ארצות אירופה ואמריקה — אלא גם קצינים מעולי אפגניסטן, בבל, הודו, טוניס, לבנון, מצרים, מרוקו, סוריה, תימן ותורכיה.
אולם גם צה״ל לא עשה עדיין דיו בשטח מיזוג הגלויות — וכאשר עשה כן יוסיף. על צה"ל לשקף במציאותו כל הטוב והנכסף בדמות אומתנו המתחדשת.
ואם כי אני נפרד בצער רב מהצבא אשר כה אהבתי, אני נפרד בלב שקט ובטוח כי היסודות שהונחו בארגון הצבא וחינוכו בארבע השנים האחרונות הם איתנים, ועמנו יכול לבטוח בנוער היקר שלנו ובמפקדיו הצבאיים. שלום המדינה והדרכת כוחות הבטחון, הסדירים והמילואים, נמצאים בידים אמונות ונאמנות, ואני מאמין שתקוים התקווה שהבעתי בכנסת בהביאי לפניה בחודש אבגוסט 1949 חוק שירות הבטחון לאמור:
״מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם; לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים במגויס כוח־מחץ שבכוחו להדוף התקפות־פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות; ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת־שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת־העמים״.
מובטחני: צבא־הגנה לישראל לא יכזיב.
מדוע לא שלטון ממושך
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר. ג׳ בשבט תשי״ד — 7 בינואר 1954
האם צריך שליט דימוקראטי, נבחר, להשאר שנים רבות בתפקידו? הטוב למדינה שלטון ממושך של איש אחד, אם גם מוכשר הוא ורצוי לעמו? הטוב הדבר לשליט?
ספק אם יש לתת תשובה פסקנית אחת לשאלות אלו — בכל המקרים. לא כל המדינות דומות זו לזו. לא כל השליטים הנבחרים קורצו מחומר אחד. לא כל שטוב או רע בתנאים מסוימים של ארץ בזמן מסוים, — טוב או רע בתנאים שונים לארץ אחרת או בזמן אחר.
יש דוגמאות מזהירות של מדינאים שעמדו הרבה שנים על־יד ההגה בכושר רב ובהצלחה לא־מעטה, כפאלמרסטון וגלאדסטון, וכוחם לא נס כמעט עד הרגע האחרון של חייהם הארוכים. ויש דוגמאות של מדינאים דגולים, שעומס השלטון הכריע אותם בלא עתם, כמו וילסון ורוזבלט. ויש לנו הדוגמה של וושינגטון, אשר סירב להיבחר בפעם השלישית, אם כי העם רצה בו, מכיוון שהרגיש שכוחו אינו אתו כתמול־שלשום, ואולי גם מפני טעמים אחרים.
מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על־יד ההגה, או יסתלק זמנית או לחלוטין.
כשהחליט כותב הטורים האלה, לאחר עיון ובירור רב עם עצמו, להסתלק מתפקידו כראש־ממשלת ישראל, לא העלה על דעתו, כמובן, לקבוע הלכה לרבים. אין הוא רוצה זכות כזאת וסמכות כזאת לעצמו; הוא עשה זאת מתוך הרגשת חובתו האישית, בתנאים המיוחדים שבהם הוא נמצא ובהם נתונה המדינה, שהיתה לו הזכות לעמוד בראשה מאז ייסודה.
ייסוד מדינת־ישראל אינו מן המאורעות העולמיים המשנים מהלך ההיסטוריה האנושית ופותחים פרק חדש בתולדות העמים. היה זה מאורע צנוע הנוגע בעיקר לגורלו של עם אחד קטן, אשר לרגל פיזורו בעולם וההיסטוריה המיוחדת שלו וכן גם השפעת תרבותו ואמונתו על עמי הנצרות והאיסלם — ערכו האיכותי גדול במידה ניכרת על כמותו המספרית.
אבל המאורע של חידוש מדינת־היהודים, כשהוא לעצמו, הוא אחד המאורעות המופלאים והיחידים במינם, שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית .החלום על הקמת מדינת יהודית חי בקרב העם היהודי בכל הדורות, ובכל ארצות־נדודיו, אבל אם היה פעם חלום מדיני שלא היה לו כל סיכוי מעשי להגשמה, שכן עמד בסתירה מוחלטת לכל נתוני המציאות, הרי היה זה החלום של מדינת־יהודים בארץ־ישראל.
עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, לפני שלושים וחמש שנה בלבד, ישבו בכל ארץ־ישראל פחות מששים אלף יהודים, וגם אלה — רובם בעיר אחת, ירושלים. הישוב הכפרי בארץ־ישראל היה כמעט כולו ערבי. וגם רוב הערים, או יותר נכון העיירות, היו ערביות, ובערים המעורבות המעטות— יפו, חיפה, חברון, צפת וטבריה, היה רוב ערבי, ורק בירושלים היה רוב יהודי. ופלשתינה הערבית היתה מוקפת מכל העברים ארצות ערביות. וגם ערביי ארץ־ישראל וגם ערביי הארצות השכנות התנגדו בכל תוקף לשיבת היהודים לארצם הקדומה.
היהודים בתפוצות — אלה שחלמו על מדינה יהודית, — היו בהם כל התכונות, מחוץ לאלה הדרושות להקמת מדינה ובנינה. במשך מאות שנים נאלצו — תחת שלטון זר — לשבת רק בערים, נגמלו מהאדמה, ממקורות הטבע, מעבודה פיסית, מחושים והרגלים ממלכתיים, מכושר צבאי. לא היתה להם אפילו לשון משותפת, אם כי חלק גדול מהם דיבר יוּדית.
כל איש מעשי יכול היה לטעון — ואמנם רבים טענו כך בכוח־שכנוע רב, — שחלום מדינה יהודית בארץ־ישראל אינו ניתן להתקיים בשום־אופן, גם מבחינת המצב בארץ, וגם מבחינת כושר היהודים והרגליהם, ואין זה אלא הזיה שאין לה שחר. והדבר הפאנטאסטי קם ויהי — בניגוד לאנשי המעשה ולכל חוקי הכלכלה והטבע כביכול.
מקובל היה שתושבי הכפר נוהרים לעיר, ואין תושבי העיר הולכים לכפר. ופה באו יהודים מערים ועיירות בכל קצווי־תבל ויסדו כפרים עבריים. חנוונים, סטודנטים, בחורי־ישיבה נעשו עובדי־אדמה, ואחר־כך גם מלחים וספנים ודייגים. אנשים שהיו במשך דורות כלואים בגיטאות נעשו בארץ־ישראל כובשי־הטבע והשממה: ייבשו ביצות, ייערו חולות והרים, חפרו תעלות ובארות, התקינו השקאה מלאכותית, השביחו אדמות והפריחו שממה.
ובהיפגשם עם שכנים החיים על שוד ורצח, — למדו לאחוז בנשק ולעשות מלחמה, ומ״וולאד אל מית", כפי שהערבים קראו בתחילה ליהודים, נעשו גיבורי־חייל.
עוד לפני ייסוד המדינה חוללה העליה היהודית לארץ־ישראל מהפכה משולשת: מהפכת־טבע, מהפכת־אדם, מהפכת־תרבות. העולים היהודים שינו פני הארץ, חוננו הריסותיה והגדילו פריונה ועושרה. הם הפכו את עצמם: נעשו כוח יוצר, בונה, נאזר גבורה גופנית ורוחנית, והקימו חקלאות, מלאכה וחרושת עברית כאשר לא ידע שום ישוב יהודי בתפוצות, לא בעולם הישן ולא בעולם החדש. הם הפכו שבטים בלילי־לשון, שדיברו עשרות שפות שונות של ארצות־מוצאן — לאומה תרבותית אחידה שלשונה הכללית היא לשון התנ״ך, הלשון העברית הקדומה של האומה היהודית.
מהפכה משולשת זו נעשתה בכוח הסגולה החלוצית שנתגלתה בקרב העולים היהודים לארץ־ישראל. סגולה זו היא פרי האמונה של האדם ביכולתו ובאחריותו האישית. לא הסתמכות על נסיבות אובייקטיביות, על גורל, על מקרה, ולא תביעה מהכלל, מהמדינה, מהזולת,— אלא הטלת מלוא האחריות על עצמו, מתוך אמונה שרצונו של האדם, העזתו, כוחו, כושר־עבודתו, יוזמתו, מאבקו, — הם בלבד קובעים. סגולה חלוצית זו היא שבנתה שלוש־עשרה המושבות האמריקניות הראשונות וכבשה אחר־כך את השממה במערב. בדבר אחד היתה הסגולה החלוצית של בוני המדינה היהודית שונה מזו של מייסדי אמריקה: זו של חלוצי ישראל היתה מושרשת בהכרה ובמסורת היסטורית ודתית עמוקה, — שכאן מולדת־קדומים של האומה מלפני אלפי שנים ופה נוצר ספר־הספרים, וארץ זו הובטחה לעם היהודי גם לעתיד. כל מקום חדש בארץ שהגיעו אליו החלוצים היהודים — עורר בלבם אסוציאציות נפשיות עמוקות שחיו בקרב העם היהודי במשך אלפי שנה ושנאצרו לעולם בספר התנ״ך.
כותב הטורים האלה היה אחד העולים שבאו לארץ לפני יותר מארבעים־ושבע שנים מעיירה קטנה בפולין, שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. אם כי כל ימי נעוריו בבית־אביו עסק בתורה — עלה לארץ במטרה להיות עובד אדמה ולעזור בעבודתו הגופנית לבנות מחדש המולדת העצמאית לעמו. ככל בני־דורו שבאו אז לארץ, — הם נקראו בשם ״העליה השניה״, — האמין שמולדת אין קונים בכסף ואין כובשים בחרב, אלא בונים בעמל־כפים ובזיעת־אפים, ואם יש הכרח — מגינים עליה בחרף־נפש. ולכן ראה בעבודה ובהגנה על פרי העבודה — הדרך הראשית לתחיית העם היהודי, ובאנשי־עבודה והגנה — הכוח הראשי והמכריע בתהליך התקומה. באמונתו זו עמד כל חייו מיום עלותו ארצה ועד היום הזה.
אבל לא ניתן לו לחיות בארץ כמבוקשו. חבריו הטילו עליו תפקידים ציבוריים, שלא ראה זכות לעצמו לסרב להם, אם כי לפי נטיותיו האישיות חביבים היו עליו ספרים מובחרים ועבודה בשדה — מוויכוחים פומביים ושליחויות ציבוריות.
בשנת 1936 חל מיפנה בגורל הארץ, כך בכל־אופן נראה הדבר לכותב הטורים האלה; לאחר פגישתו עם הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל שנשלחה לארץ על־ידי ממשלת־המאנדט הבריטית, הגיע לידי מסקנה, כי נסתיימה תקופת־המאנדט והעזרה האנגלית להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל; כי הממשלה האנגלית אינה מוכנה עוד, ואולי גם אינה מוכשרה עוד, לעמוד בהתחייבות שנתנה לעם היהודי בהצהרת־באלפור, ואין ליהודים אלא לסמוך על עצמם בלבד. ובזאת נבדל אז, בשמשו יושב־ראש הנהלת הסוכנות בירושלים, מדרכו של וייצמן, שכיהן בימים ההם כנשיא ההסתדרות הציונית. ומאז עמד על כך שהדרך היחידה לקיום תקוות־הדורות של העם היהודי — היא הקמת מדינה יהודית מיד, לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי למטרה, כי רק מדינה יהודית תאפשר בנין המולדת וקיבוץ הגלויות.
לכותב הטורים האלה היה נראה, שלא לונדון אלא וושינגטון תהיה בעתיד הקרוב הכוח המכריע החיצוני בגורל הארץ, וראשית כל יש להכין לכך את יהודי אמריקה, ובביקוריו התכופים בארץ הזאת בשנים ההן — משנת 1937 עד 1945 — דאג לרכז יהודיה סביב התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.
1945—1948 היו שנות מאבק עם מדיניותו האנטי־יהודית של באֶווין, שנסתיים בהעברת בעיית ארץ־ישראל לאו״ם, ובהחלטתו על ביטול המאנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתים, — למדינה יהודית ולמדינה ערבית. הממשלה האמריקנית שהיתה מהיוזמות הראשיות לפתרון זה — נסוגה זמן־מה מעמדתה זו, לאחר התנגדותן התוקפנית של מדינות־ערב, שנתמכה גם על־ידי ממשלת בריטניה. עם יציאת ממשלת המאנדט מהארץ התיצבה שאלה גורלית: להכריז או לא להכריז על מדינת־ישראל? כמה מידידינו יעצו לא לעשות צעד נמהר זה, שיביא אחריו התקפתן המזוינת של כל מדינות־ערב. בין הידידים האלה נמנה גנרל מרשל, ששימש אז בתפקיד מזכיר המדינה באדמיניסטרציה של הנשיא טרומן. כותב הטורים האלה וכן רוב בני־עמו סברו שרק בהקמת המדינה ללא כל דיחוי יש לישוב היהודי בארץ סיכוי לעמוד על נפשו וגם ליהפך לעם ריבוני, וביום 14 במאי 1948 הכריז כותב הטורים, כראש הנהלת הסוכנות ויושב־ראש מינהלת־העם, באולם המוסיאון בתל־אביב על הקמת מדינת־ישראל. אותה שעה נתמנה ראש־ממשלת ישראל הראשונה ושר־הבטחון שלה, ומילא שני תפקידים אלה למעלה מחמש שנים.
בתקופה זו הוטל על המדינה הצעירה: –
1) לעמוד בפני כל צבאות־ערב כשהיא כמעט לא מזויינת ולא מאורגנת, ושקועה, על־ידי ממשלת המאנדט, בתוהו־ובוהו;
2) לפתוח שעריה לרווחה לשארית יהדות־אירופה, ליהדות המדוכאת בארצות ערב והאיסלם, ולכל יהודי בעולם שאינו רוצה ואינו יכול להישאר באשר הוא;
3) לארגן כמעט יש־מאין שירותים ציבוריים — חינוך, בריאות, דאר ותחבורה, שנהרסו כולם על־ידי ממשלת המאנדט;
4) להבטיח שיכון, תעסוקה, מזון ואמצעי־קיום לשבע־מאות אלף עולים מחוסרי־כל שנהרו ארצה תוך ארבע שנים;
5) לפתח משק־חקלאי, חרושת, בנין, ספנות, תעופה, מסחר, אשר יבטיח במשך הזמן עצמאותה הכלכלית של המדינה.
דברים אלה היו צריכים ליעשות כשהמדינה הקטנה והצעירה נתונה במצור על־ידי שכנותיה הערביות, שאמנם נחלו תבוסה בהתקפתן על ישראל, אבל סירבו לעשות שלום, ואיימו כל הזמן ב״סיבוב שני״.
מפעל־אדירים זה — הדיפת התוקפנות הערבית, קליטת עליה המונית, מפעלי פיתוח מהירי־קצב וארגון שירותים ממלכתיים מודרניים, — נעשו כמובן על־ידי מאמץ המונים:לוחמי מלחמת־הקוממיות, עובדי השדה והחרושת, משקיעי־הון ובעלי נסיון משקי, אנשי־רוח ותרבות, סופרים ומורים; אבל הציבור הרחב נוהג ללא־יסוד וללא־צדק לסמלם באיש אחד, במקרה דנן — בראש ממשלת ישראל, שהכריז על הקמת המדינה ועמד בראש המערכה הצבאית, ואחר־כך בראש מערכת העליה וקליטתה ויתר עבודות הממשלה.
כותב הטורים האלה ידע אולי יותר מכל איש אחר, שלא רק הוא, אלא אילו היה במקומו הגאון האנושי הגדול ביותר, לא היה מבצע בכוחו הוא המעשה של הקמת המדינה ופיתוחה במשך חמש שנותיה הראשונות. רק עבודתם המתמדת והנאמנה של רבבות ומאות אלפים בשדה ובבית־החרושת, בסדנא ובבית־הספר, במטה הצבא ובמחנותיו, עשו המעשה הגדול, שבצדק עורר התלהבותו של העולם היהודי כולו, ואולי לא רק של העולם היהודי. לא נעלם מכותב הטורים האלה ערך ההדרכה והכיוון, והוא עשה מלאכה זאת בשנים הקשות שלאחר קום המדינה, — וכמה שנים לפני ייסודה. אך בשנה האחרונה הוא הגיע למסקנה ברורה — שטובת המדינה, ואולי גם טובתו האישית, דורשת שיסתלק — אולי בניגוד לרצון רוב העם — מפני כמה טעמים, ועל אחדים מהם (אפשר שהם רק טעמים מקומיים, ישראליים, ואפשר שיש להם גם במידת־מה ערך כללי), ידובר כאן.
א. יסודותיה של מדינת־ישראל הונחו על־ידי מאמץ יוצר של שלושה דורות חלוצים — משנות השמונים של המאה התשע־עשרה עד קום המדינה, תקופה של שבעים שנה. הצורך במאמץ חלוצי לא חלף עם ייסוד המדינה, אלא להיפך. דרוש עכשיו מאמץ חלוצי גדול יותר וממושך יותר. רובה הגדול של הארץ עודנו הרוס ושומם. רוב העולים לא הוכשרו מקודם לאותם החיים שעליהם לחיות בארץ: חיי עבודה ועמל, מאבק מתמיד עם פגעי הטבע והריסות הארץ. ותיקי הישוב צריכים לשמש להם מורי־דדך ומדריכים, מופת ודוגמה. הסכנה מצד השכנים גדולה כשהיתה, והעם בישראל יכול להישען אך ורק על כוחו וגבורתו, ולכן יש לחנך את הנוער גם לחיי עבודה וכיבוש הטבע וגם לגבורה ועוז־נפש שיעמדו בפני כל אויב חיצוני.
ב. במדינה צעירה שמספר העולים החדשים רב בה ממספר יושביה הוותיקים — וותיקים נקראים אלה שיושבים פה שש שנים ומעלה, לפני ייסוד המדינה, — טבעי הדבר, שחלק גדול בעם אין לו עדיין הכשרה וחינוך־ממלכתי, ואינו מוצא עדיין ידיו ורגליו בבעיות המסובכות העומדות לפני המדינה, גם בחייה הפנימיים וגם ביחסיה החיצוניים.
לעם ישראל כולו לא היה מאות בשנים נסיון של חיים ממלכתיים, ושל אחריות ממלכתית. העמים האנגלי והצרפתי וכן עמים אחרים, אם כי היו עצמאים — חיו מאות שנים באנרכיה של מלחמת־אחים, עד שנתמזגו לעם אחד והתגבשו דפוסי הממלכתיות שלהם. היהודים היו למעלה מאלפיים שנה עם משועבד ותלוי בחסדי אחרים, ושותקו בתוכו החושים הדרושים לעם העומד ברשות עצמו. משום כך יש ריבוי מפלגות בישראל, וחוץ ממפלגה אחת, הגדולה ביותר, שבלעדיה אי־אפשר לכונן ממשלה בישראל (מפא״י) — כל שאר המפלגות אינן מרגישות שאחריות המדינה היא עליהן, כי כל אחת מהן הברירה בידה להצטרף לממשלה או להישאר מחוץ לממשלה. לכן הן רואות קודם־כל האינטרס המפלגתי, אם כי כולן מדברות — ובכנות סובייקטיבית — בשם האינטרס העליון של המדינה. ריבוי מספר המפלגות וחוסר אחריותן האובייקטיבית הוא קרקע נוח למלחמה מפלגתית ומדינית שאין טובת המדינה לעיניה, אלא אינטרסים מצומצמים ושאיפה לשלטון ולכוח.
ריב מפלגות מסוג זה אינו תורם לחיבור האזרחי והממלכתי של המוני העולים. ויש צורך להעלות הכוחות המוסריים הגנוזים בעם (ואלמלא היו כוחות אלה, לא היתה קמה המדינה), ואין לעשות זאת בכוח השלטון.
ג. מדינת־ישראל, ככל מדינה, עומדת על שנים: על דאגה לעניני הכלל, האומה (כזו היא דאגת הבטחון, קליטת העליה, פיתוח, תרבות ועוד) ועל דאגה ליחיד — לאזרח בעניני יום־יום. לרוב חופפים שני הצרכים, אבל לא תמיד. יש שהם נפרדים ואפילו נוגדים זה לזה. ברור, שבכל מדינה עניני הכלל קודמים לעניני הפרט. במדינה צעירה כישראל, המוקפת אויבים ועומדת בראשית התפתחותה, יש ודאי עדיפות לעניני הכלל; אבל בעדיפות זו יש סכנה, כי חלק גדול של תושבי המדינה עדיין אינו מבין בעיות המדינה, צרכיה, קשייה; רבים מהם יודעים בכלל רק מעט מאוד על הנעשה במדינה, כי בשנות חייהם המעטות לא הספיקו עדיין לרכוש לשון המדינה, אינם קוראים עתונות עברית, אינם מבינים הוויכוח בכנסת, ואינם רואים אלא את עצמם, צרכיהם וקשייהם. לכן מתפתח אצלם ההרגל לראות במדינה רק נתבע — כאילו היא חייבת לספק לאזרח כל צרכיו, ואין היא צריכה לתבוע ממנו כלום.
ד. אחד מצרכיה החיוניים של כל מדינה, וביחוד של מדינה צעירה כישראל, הוא לפתח בקרב אזרחיה האמונה בכוחם, ביכולתם, באחריותם, ויש סכנה מוסרית ופוליטית כשהעם מתרגל לראות בקבוצת אנשים או באיש אחד — כאילו הם המדינה, ומתקבל לפעמים פארדוכס: ככל שהאיש מקובל ונאמן יותר על הציבור, כן גדולה יותר הסכנה שיראו בו את המדינה, וישימו בו כל מבטחם, וכן יַפנו אליו כל התביעות ויסמכו עליו בכל הקשיים. הדבר הזה עשוי אולי לתת סיפוק אישי למדינאי רודף־כבוד, אבל מזיק הוא למדינה ולחינוך הממלכתי של העם.
ה. מדינאים, גם המחוננים שביניהם, אינם אלא בשר־ודם. ככל שמדינאי מבוצר יותר בשלטונו — גדלה הסכנה, שיבטח יותר מדי בעצמו ויקל ראשו בבעיות הכבדות והמסוכנות העומדות לפני המדינה. ואם השלטון אינו מטרה, כפי שמאמין כותב הטורים האלה, אלא אמצעי ומכשיר של שירות לצרכי האומה, חייב מדינאי אחראי לשאול עצמו: האם לא נשתלטה עליו השיגרה, האם רעננה אצלו ההרגשה הבלתי־אמצעית של המציאות, האם מרגיש הוא דיו את האזרח הפשוט במדינה — שסוף סוף הכל תלוי בו?
ו. אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם. אין אדם שאי־אפשר בלעדיו. בעתות מלחמה — יתכן אולי מצביא או מדינאי שבו תלוי הרבה או גם הכל. לא כן בימי שלום. גורל המדינה תלוי בעם, באופיו, ביכולתו, בכושרו, באמונתו העצמית, באחריותו האישית והכללית. מדינאי הרואה עצמו כמכריע גורל המדינה — הוא מזיק ומסוכן. וכשנראה למדינאי שמתיחות ממושכת ושירות ארוך אולי נטלו ממנו או עלולים ליטול ממנו רעננות ההדגשה, יחלישו בקרבו החרדה המתמדת לכל צעד והחלטה, יגבירו בו השיגרה בטיפול בענינים חמורים הנוגעים בשלום המדינה ובאינטרסים של המון אזרחיה, הרי מוטב שיסתלק, כשעדיין הוא בטוח בעצמו שטרם ״נתקלקל״, מאשר יחכה ו״יתקלקל״ ולא ירגיש עוד בכך.
ז. ומכיוון שאין איש שעליו עומד הכל — מותר בתנאים ידועים, כשהמדינאי בטוח שפרישתו אינה מזיקה למדינה, להסתלק גם מתוך נימוקים אישיים: אם יש לו צורך נפשי לעסוק בעבודה יקרה לו, לקרוא ספרים אהובים עליו, להימצא בסביבה שיש לה ערך מיוחד.
שלושה דברים — עבודה, ספרים, סביבה — משכו את כותב הטורים האלה מעודו, אבל זמן רב לא יכול לספק אותם מפני עול הנהגת המדינה ועניני־ציבור.
ככל שמסוגל האדם להתרחק מהחיים המלאכותיים (החשובים כשהם לעצמם) של הציוויליזאציה המודרנית, ויכול לעמוד פנים־אל־פנים מול הטבע הפראי והראשוני, כפי שיצא מידי הבורא — ומבחינה זו המדבר הוא המקום האידיאלי ביותר, — מסוגל הוא יותר לעמוד על אמיתות ההוויה ויעוד האדם עלי אדמות. לאשרנו יש עוד הרבה מדבריות במדינת־ישראל, אולי יותר מדי. כאן רואה האדם יצירת־אלוה כפי שהיתה בראשיתה — פראית, איתנה ונוראת־הוד. והוא מבקש ומוצא בתוכו הכוחות הדרושים לתקנה, ועל־ידי כך הוא נעשה שותף להקב״ה ביצירת העולם. הוא רואה כאן כוחות הטבע בקדמונותם, בראשונותם, בסרבנותם, בלי שהיתה ידו של אדם בהם לשנותם. ואין הוא אובד־עצות ונכנע, אלא מוצא בתוך נפשו עוז להשתלט על האיתנים המהרסים ולהגביר הכוחות היוצרים. בארץ חרבה — הוא אוגר מים, ובארץ לא־זרועה — הוא מצמיח עצים ושיחים ועשבי מרעה; ובמרחב לאין דרך ומעבר — הוא מפלס נתיב ומסילה והוא קורא עם הנביא ישעיהו:
״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹןֹ לְשֹׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבַה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבֻּעֵי מָיִם. – וְהָיָה שָֹם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹדֶשׁ יִקָּרֵא לָה – וְהָלְכוּ גְאוּלִים"
(ישעיהו ל"ה).
ובערבות המדבר — אפשר לעבוד יחד עם בחורים נועזים, נושא־חזון ובעלי כושר חלוצי, שהם תפארת העם ותקוות המדינה. כי רק בכוחות חלוציים שאינם נרתעים מכל קושי ומכשול ומכל פגעי הטבע ואיתניה — תצליח מדינה צעירה למלא שליחותה. פה אפשר גם להתיחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, הטבועים בחותם הנצח, והם פרי כל התרבויות הגדולות של עמי המזרח והמערב: ספרי יוון ורומא העתיקים; ספרי האופניש־ושיחות־הבודהה; מורשת לאו־טצה, קונג־טצה ותלמידיהם; יצירות הוגי־האנושות בתקופת הביניים והזמן החדש — כל אלה יחד עם ספרי התנ״ך והאגדה היהודית, על רקע הטבע הפראי והקדמוני, חכמתם העמוקה מתבלטת עוד יותר, והגאון האנושי נראה בכל הדרו.
וטוב למדינה שיכולה להרשות לראש־ממשלתה, לאחר שירות (טוב או רע) במשך כמה שנים — ליהנות ממראות המדבר, לחרוש בשדות שיד־אנוש לא נגעה בהם מעולם ולשגות בספרים אהובים.
גם חיים אלה כאזרח וכעובד פשוט יש בהם ברכה לא רק לאיש שזכה להם, אלא למדינה כולה: כי סוף סוף במדינה יש מקום רק לראש־ממשלה אחד בלבד, ואילו בהפרחת המדבר יש מקום למאות אלפים ולמיליונים, וגודל המדינה הוא בידי המרובים — ולא בידי האחד; ויש אשר האחד צריך לעשות דברים הם יכולים וצריכים להיות מעשיהם של הרבים.
-
רשימה זו הוזמנה על ידי New York Times. ↩
על התנועה הציונית והמדינה
מאתדוד בן־גוריון
מכתב לוועד־הפועל הציוני
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ט“ו בטבת תשי”ד – 21 בדצמבר 1953
קיבלתי בתודה הזמנת ההנהלה להשתתף בישיבות הוועד־הפועל הציוני המתכנסות השבוע בירושלים. לצערי הרב לא אוכל לקחת חלק בישיבה זו. עלי להיות כאן כל השבועות והחדשים הקרובים.
אולם אני מרשה לעצמי להעמיד לבירור שאלה שנראית לי כשאלת הקיום של התנועה הציונית בחוץ־לארץ, ונדמה לי שמן הרצוי לברר אותה הלכה למעשה גם במוסדות הרשמיים של ההסתדרות הציונית וגם ברחבי התנועה, ביחוד בגולה. השאלה היא: האם תיתכן, אחרי קום המדינה, תנועה ציונית בלי חובת עליה אישית, ואם תיתכן – מהו ההבדל, אם ישנו הבדל כפי שסבורים כמה עסקנים ציונים בחוץ־לארץ, בין ציונות בלי חובת עליה לבין חיבה למדינת ישראל המשותפת כמעט לכל יהודי באשר הוא? מהו התוכן הרעיוני והיעוד המיוחד של ציונות בלי עליה, ומהי החובה האישית המוטלת על ציוני מטעם התנועה שעל־ידיה אפשר להבחין בין היות אדם ציוני לבין היותו סתם־יהודי העוזר למדינת ישראל?
לי כשלעצמי אין ספק שיש צורך בתנועה ציונית, עכשיו, לאחר קום המדינה, הרבה יותר מאשר קודם, ולא אחת הסברתי נימוקי בענין זה ולא אעשה זאת עכשיו; אבל בראותי מה עושים ומה לא עושים ציונים בחוץ־לארץ, ומה עושים ולא עושים יהודים אחרים שאינם נושאים שם הציונות בפיהם או בפנקס־חבר של איזו הסתדרות ציונית – אני מתקשה למצוא הבדל או סימן מובהק כלשהו ביניהם.
בלי ספק יש לכמה עסקנים ציונים ולהסתדרות הציונית בחוץ־לארץ זכויות רבות בעבר. אבל הציונות היא, לדידי, תנועה שפניה מועדות לעתיד, וזכות־אבות בלבד לא תספיק לקיום תנועה חיה. בלי שיהיה ברור לעם ולציונים עצמם מהו תוכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף היעוד הציוני – אין כל תקווה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומפרה בעם.
ההסתדרות הציונית ומוסדותיה עומדים בפני סכנה – וסימניה בולטים דיים כבר עכשיו – ליהפך למנגנון שדרכו עוברים הכספים שיהודים מכל הארצות מקדישים לבנין המדינה. איני יודע אם יש או אין צורך במנגנון זה, אבל קשה להניח שמנגנון זה ראוי לשם של תנועה גואלת, וספק גדול אם הוא יוכל להאריך ימים ואם יביא איזו תועלת לעם בגולה או למדינה כישראל.
יש הכרח בהבהרה ובקביעה מוסמכת ומחייבת של תוכנה או תכניה של הציונות, ותוכן זה מן ההכרח שיתבטא בחובות אישיות המוטלות על נושאי התנועה, אחרת תיהפך (או נהפכת) הציונות לשם שהתרוקן מתוכנו, וכבוד עברה של הציונות מחייב למנוע דבר זה.
למה רגשו?
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“ד בטבת תשי”ד – 30 בדצמבר 1953
הוועד־הפועל הציוני נשאל על־ידי אחד מתושבי הארץ שאלה פשוטה, וביתר דיוק – שורה של שאלות: מהי משמעותו הרעיונית של השם ציוני, כשאין חובת עליה אישית כרוכה בו? ומהו תוכנה הרעיוני ויעודה המחייב של תנועה ציונית, שאינה מחייבת נושאיה לעליה? המטילה ההסתדרות הציונות חובות אישיות אחרות על חבריה בתוקף היעוד הציוני? ומהו ההבדל בין “ציונות” שאינה מחייבת לעליה אישית, ובין חיבת מדינת ישראל השותפת כמעט לכל יהודי, כלומר: מה בין יהודי “סתם” האוהב מדינת ישראל, עוזר לבנינה ומגן במידת יכולתו על זכויותיה ומעמדה, ובין “ציוני” בגולה שאינו עושה יותר מזה (אם הוא עושה זאת) ואינו מחויב לעשות יותר מזה?
שאלות אלו הוצגו לא על־ידי חבר הוועד־הפועל הציוני, אלא על־ידי סתם יהודי, שהכרתו הציונית העלתה אותו עוד בנעוריו לארץ, ומאז הוא חי ופועל בה לפי הכרה זו. השואל המיסכּן לא העלה כלל על דעתו, כי שאלות פשוטות אלה יטילו “סערה” בישיבת הוועד־הפועל ויעלו עליו חמת עסקנים חשובים ועתונים נכבדים, וגם – שומו שמים! – יביאו נזק חמור לתנועה הציונית, יגרמו לה צרות ואף יחלישו אותה, כפי שהכריז, לדברי כמה עתונים, נציג מוסמך ומוכשר של ההנהלה הציונית באסיפת הקרן הקיימת בתל־אביב.
עתון הגון אחד, הידוע באי־תלותו מכל שאיפה חלוצית, אפילו מצא חבר־הנהלה אחד ממפלגתו של השואל התמים, אשר שפך בעילום־שם כל זעמו על בעל השאלות. ועתון פאטריוטי אחר, האדוק כל ימיו בהסתדרות הציונית ומוסדותיה עד כלות־הנפש, גילה חטא נוסף בשואל חסר־הנימוס: למה היפנה איגרת־השאלות לשליח ההנהלה הציונית אשר הזמין אותו להשתתף בישיבת הוועד־הפועל – מטעם ההנהלה. הטעם הטוב של עתון פאטריוטי ועתיר־נימוסין מחייב לא לענות למזמין, אלא למישהו אחר. אבל, כידוע, אין חולקים על דברים שבטעם. אפס, השאלות במקומן עומדות, והן טעונות בירור ועיון, אם עדיין אין להן תשובה מן המוכן. בכל אופן אין זה גילוי של אמונה, תבונה או חרדה ציונית, אם במקום תשובה – עונים על השאלה בנזיפה, כפי שעשה זאת ידידי נחום גולדמן, או בהתקפות אישיות או אַנונימיות, כפי שעושה זאת בעל־הבית בעתון ה“הארץ”. מי שאין תשובה בפיו – מותר לו לעבור על השאלות לסדר־היום, ומי שחולק על השואל, צריך להסביר דעתו. בהכרזות אַפיפיוריות אין משתיקים ומבריחים שאלות מטרידות.
אם אפשר לסמוך על דברי “על המשמר” – ויש לסמוך עליו כשהוא מוסר דו"ח על דברי אחד מנאמניו – הרי העסקן הנכבד מר יצחק גרינבוים היה כמעט היחיד שנקט עמדה ברורה בשאלה הנדונה. לפי “על המשמר” אמר מר גרינבוים: “אם הצעת (? – הכותב) ב. ג. תתקבל, הרי אינני יודע, מי יישאר לנו מהציונים הכלליים, מ’הדסה', או מויצ”ו; אז תישאר תנועה של חלוצים בלבד, והציונות תתחסל, ובמקומה יבואו ‘ידידים של מדינת ישראל’ ".
תשובה טובה או רעה – אבל כאן יש לפחות עמדה ברורה: אין ציונות מחייבת עליה אישית. חובת עליה היא ענין של חלוצים בלבד. הטלת חובת העליה על ציונים תחסל את הציונות, ובמקומה יבואו, רחמנא ליצלן, “ידידים של מדינת ישראל”.
מר גרינבוים לא הרגיש שהוא מתחמק מעצם השאלה: מה בין ציונים ובין ידידי מדינת ישראל – אם הציונות אינה מחייבת למשהו יותר משעושים ידידי מדינת ישראל? מהו הדבר שיתחסל? השם?
יש, כמובן, בימינו פאֶטישיסטים של שמות. אדם פּרימיטיבי האמין באבן, בעץ או בפאטיש אחר. אדם “מודאֶרני” מאמין בשמות ובמלים, גם אם אינו יודע תכנם וממשותם. הזוועה שרואה מר גרינבוים ב“ידידי המדינה” – לא תטיל עלינו כל אימה ופחד, כל עוד לא יסביר לנו במה שונים וטובים ה“ציונים”, כל עוד אינם עושם ואינם מחויבים לעשות, יותר מ“ידידי המדינה”.
לפי אותו עתון אמר מר גרינבוים, “כי הכל יש, ואולם רוח אין בתנועה הציונית בשעה זו”. אבל במה רואה איש “על המשמר” חוסר הרוח? לא בחוסר רעיון מדריך ומחנך, אלא בדחיית הקונגרס משנת 1954 לשנת 1955. אין כותב הטורים האלה יודע למה קבעו הקונגרס בשנת 1955 ולא בשנת 1954 או בשנת 1956, אבל אם יש חוסר־רוח בתנועה הציונית אין ממלאים הריקנות בעריכת אסיפות זכרון למנהיג הציוני. הרצל היה סבור שהציונות היא “העם היהודי בדרך”, ולא כדעת מר גרינבוים ועסקנים ציונים אחרים: “המדינה היהודית בדרך”. ומרעיון יסודי זה של הרצל הסתלק מר גרינבוים, בהפרידו בין העליה ובין הציונות.
נציג השומר הצעיר הדוגל בסינטיסה בין “ציונות חלוצית ובין קומוניסם” סטאליניסטי, י. חזן, אף הוא ראה צורך לבעוט, בנאומו בוועד־הפועל הציוני, כבעל השאלות המטרידות, וכיד האמת והדיוק הטובה עליו קבע, בדברו על איגרת בן־גוריון, כי בזמן האחרון מנסה בעל האיגרת (מתוך כבוד חברים מדבר י. חזן על ב. ג. בלשון רבים, ואומר “מנסים”) “לתת לתנועה הציונית ריפוי מוזר: פעם קר ופעם חם. לפני חדשים דובר (הדובר – הוא ב. ג. המסכן – המעתיק) על כך, שתפקיד התנועה הציונית הוא רק – חינוך ותרבות ותו לא. והנה עכשיו – רק עליה, ותו לא.” כך. ברור ונמרץ: רק – ותו לא! רק חינוך ותרבות – ותו לא. רק עליה – ותו לא! כותב הטורים האלה אף הוא מכיר קצת איש ששמו ב. ג., בכל אופן לא פחות משמכיר אותו י. חזן; ואינו יודע אף רשימה אחת, אף נאום אחד, אף איגרת אחת או אמצעי ביטוי אחר בכתב ובעל־פה, שבהם אמר ב. ג. ש“הציונות היא ‘רק’ חינוך ותרבות, או ‘רק’ עליה – ותו לא!”
אולם מאלפת תשובתו של חזן לשאלה המרכזית של כותב האיגרת. “השקפתנו היא – סוף ציוני לעליה”, על משקל: “סוף גנב לתליה”. בין שהציונות מחייבת ובין שאינה מחייבת, בין שהציוני רוצה ובין שאינו רוצה – סופו שיעלה ארצה. הרי גם הזאב שבע, וגם העדר שלם. חזן אינו מעז להגיד ברורות וגלויות, – שאין הציונות, “לפי השקפתנו”, מחייבת עליה אישית. הוא גם אינו מעז להגיד שהציונות מחייבת לעליה אישית. והריהו מוצא לו מפלט מהדילמה המטרידה ב“פרוגנוסה” (לאֶניניסטית כנראה): “סוף ציוני לעליה”. וכראָיה ניצחת לפרוגנוסה נוחה ומתחמקת זו, הוא מביא את ידידו הדגול והמורם מעם, אשר היה הרבה שנים ציוני בפולין ולא עלה ארצה גם לאחר שחזן עלה – ולבסוף עלה אף הוא, ומדי שבוע בשבוע הוא מזכה את קוראי “על המשמר” במאמר. וחזן שואל: היש לשלול ממנו השם ציוני? בוודאי ובוודאי לא. אבל השואל העקשן ישאל: היש לשלול השם ציוני מהשופט בראַנדייס ז“ל – שלא עלה גם בסופו? היש לשלול השם ציוני מהציוני המסור והנאמן מר ניידיטש ז”ל – שגם הוא לא עלה בסופו? ומר לואי ליפסקי ייבדל לחיים ארוכים – היש לשלול ממנו השם ציוני, אם כי קשה להניח שהוא יקיים הפרוגנוסה של י. חזן – בימי שׂיבתו?
וכלום לא עלו ארצה הרבה יהודים שלא קראו לעצמם בשם ציוני, אם לפני שעלה ידידו הדגול של חזן או לאחר כך – מה דינם? ומנין לחזן שדווקא סוף ציוני לעליה – ולא: סוף יהודי לעליה? נדמה לי שמספר היהודים שעלו ארצה ולא קראו לעצמם מקודם בשם ציונים – עולה בהרבה, ואולי פי כמה, על העולים שקראו לעצמם בשם ציונים. ומה דינם של יהודים כשטאַמפר וי.מ. סלומון – שלא ידעו אפילו השם “ציוני”, באשר לא היה עדיין במציאות, כשהניחו אבן הפינה הראשונה למפעלנו ההתיישבותי בארץ?
מהי משמעותו המחייבת של השם ציוני – אליבא דחזן? למנהיג השומר הצעיר נקל לבעוט ביריב אידיאולוגי, מאשר לענות ברורות ובהירות על שאלה נוקבת, שלא איגרת זו או אחרת, אלא המציאות ההיסטורית הציגה לפני התנועה הציונית בפתח תקופה חדשה בחיי העם היהודי.
תשובה נוחה ופאטריוטית נתן מר גרוסמן לשאלה המטרידה, אם לסמוך על הדו“ח שהופיע בעתון “הבוקר”. וכנראה שיש לסמוך בנידון זה על העתון הזה, לאחר שמר גרוסמן מצא סוף־סוף מקלט בטוח בחיק הציונים הכלליים במדינת ישראל. – וכה אמר מר גרוסמן: “כדי להחזיר לתנועה הציונית את זוהרה יש להעמיד לפני העם, ובעיקר לפני הנוער, את הציונות הצרופה האומרת, שיש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”. באותה שעה, הדגיש מר גרוסמן, כי אינו סבור, כי “ציוני שאינו עולה לארץ מסיבות שונות הוא ציוני פסול”. במלים אחרות, יותר פשוטות וברורות: אין מר גרוסמן סבור ש”הציונות הצרופה" מחייבת לעליה. אפשר להיות ציונים טובים וגם מנהיגים ציוניים – ולחיות בגולה ולחנך את הבנים להישאר בגולה. אפשר להיות נושא “הציונות הצרופה” ולהצהיר בפני הנוער “יש להעביר רובו של העם היהודי למדינתו”, והוא עצמו, כחלק של מיעוט העם היהודי, נשאר באמריקה.
מר גרוסמן יש לו, כמדומני, תפיסה נאיבית קצת על הנוער היהודי. המנהיג הציוני הכללי, שהיה פעם מנהיג רוויזיוניסטי, סבור שאם תושב יהודי במיאַמי, בשיקאַגו או בעיר אחרת באמריקה, “הבוחר מסיבות שונות” להישאר במקומו, יופיע לפני הנוער ויאמר לו שיש להעביר רובו של העם היהודי לישראל – יתמלא הנוער התלהבות חלוצית, והתנועה הציונית תוּאר ותבהיק בנגוהות זוהר.
אמנם מר גרוסמן רואה ש“יש כאן סתירה ידועה”, אבל מהי הסתירה בין מר גרוסמן ובין הציונות הצרופה? “היא תיפתר בהפיכת כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. כפתור ופרח! יש רק להצטער צער רב, שרב־המגים מר גרוסמן היודע איך להחזיר זהרה של התנועה הציונית ואיך להעביר רוב העם למדינה – לא גילה לנו את הסוד כיצד להפוך “כל ציוני לאזרח בפועל של המדינה”. ומה יהיה דינם של מאה אחוזים של המנהיגים ושל חברי ההסתדרויות הציוניות באמריקה ובארצות אחרות שאינם רוצים ואין בדעתם כלל “ליהפך לאזרחים בפועל במדינת ישראל”? וכי לא יעיבו במקצת את זהרה של “הציונות הצרופה”? ושמא במקרה זה תיהפך כל הציונות – למליצה תפלה וכוזבת?
יו“ר הנהלת הסוכנות בניו־יורק טוען, לפי אותו העתון, ש”חובת העליה" תרוקן הרבה כוחות ציוניים, ופירושו “השארת החיים היהודיים בידי לא־ציונים”.
כותב הטורים האלה מסכים בכל לבו לרעיון, שיש צורך בהדרכת חיי־העם היהודי בגולה (וגם במדינת ישראל!) על־ידי הרעיון הציוני, ובאיגרת המטרידה שנשלחה לוועד־הפועל הציוני נאמר במפורש, שלדעת הכותב “יש צורך בתנועה ציונית עכשיו, לאחר קום המדינה, הרבה יותר מאשר קודם”, אלא שבעל האיגרת שאל “מהו תכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף היעוד הציוני?”. והוא גם הביע דעתו, שבלי הבהרה וקביעה מוסמכת ומחייבת של תכני הציונות “אין כל תקווה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומַפרה בעם”.
מנהיגה של התנועה הציונית בחו“ל – וד”ר גולדמן מוּכּר עכשיו, ובצדק, כמנהיגה של הציונות בגולה, – חייב לענות על שאלה זו ולהבהיר לעם היהודי, לוועד הפועל הציוני ולכל ציוני מהו תכנה של התנועה הציונית ובמה שונה ציוני מיהודי סתם, ואינו יכול במקום תשובה זו לחזור שוב על ההיסטוריה הידועה פחות או יותר לכל אחד מאתנו, מה עשתה הציונות לפני קום המדינה. אפילו כותב הטורים האלה יודע מה עשתה התנועה הציונית בעבר. הוא גם תמים־דעים עם ד“ר גולדמן, ש”יהדות אמריקה עמדה במבחן ההיסטורי כאשר לפני שבועות מספר פרץ ריב בין מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות־הברית שהפסיקה את המענק". עובדה זו דווקא מבליטה ומחריפה ביתר דחיפות את השאלה: מה בין יהודי “סתם” העוזר לישראל, ובין יהודי הקורא לעצמו בשם ציוני, אם כי הציוני אינו עושה יותר משעושה יהודי סתם?
הסולידאריות היהודית, שנתגלתה בריב האחרון שבין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות הברית, כמו הסולידאריות היהודית שנתגלתה בהרבה מקרים אחרים – היא פרי עובדת קיומה של מדינת ישראל. וכותב הטורים האלה אינו מטיל ספק בכוחה המלכד והמאחד של מדינת ישראל לגבי היהדות בגולה. עם זאת הוא סבור, שאין לסמוך אך ורק על המדינה, ויש צורך חיוני והכרח היסטורי בתנועה מדריכה ומחנכת גם בישראל וגם בתפוצות, והוא שואל: מהו תכנה וערכיה המחייבים של תנועה זו – לדעת מנהיגי התנועה הציונית בגולה?
ויש לתמוה ולהצטער על כך, שחברי הוועד־הפועל שטיפלו בשאלה זו – לא נתנו עדיין תשובה פשוטה, בהירה, כנה ואמיצה. והשאלה עדיין מצפה לתשובה.
נראה נכוחה
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“ט בטבת תשי”ד – 4 בינואר 1954
מבוכה רעיונית ורפיון מוסרי בתנועה הציונית המאורגנת לא נתגלו בראשונה במושב הוועד־הפועל האחרון בירושלים, אלא קיימים ומתמידים מאז נוסדה המדינה. הנס היהודי שנתרחש בדורנו לא הוליד נס ציוני.
ישראל בארצו כבש ריבונותו וקוממיותו הממלכתית; עמד בפני התקפת כל שכניו ויוכל להם; קלט מאות אלפי יוצאי גלויות מרודות; גילה תנופה דינמית מופלאה ביצירה משקית, תרבותית וצבאית. ולא זו בלבד שהמוני הציונים בתפוצות לא זעו ולא נעו, – כך דרכם של המונים, – אלא אף מנהיג ציוני אחד בגולה לא עזב את מנוחתו ואת נחלתו, לא באמריקה, לא באנגליה ולא בארץ עשירה וחפשית אחרת, לא נתן ידו לתקומת ישראל, ולא הצטרף בגופו למאמץ־ענקים שהוטל על המדינה הצעירה והרכה.
אף לא מנהיג אחד!
וַדאי, המנהיגים כהמונים לא ראו המאורע המהפכני והגואל בדורו באדישות ובחוסר ענין. הם הריעו וחגגו – ותבעו לעצמם… “מעמד” וזכויות מהמדינה. זוהי העובדה הניצחת, עובדה תמוהה, מחרידה ורבת־משמעות, והיא אומרת: דרשני.
מובן, שהציונים בגולה השתתפו אף הם באמונה ובהתמדה בעזרה – כספית, מדינית ומוסרית, – והמוני ישראל בתפוצות, וביחוד באמריקה, על עסקניהם וראשיהם הארציים והמקומיים, הושיטו עזרה בנפש חפצה, ולעתים גם בהתלהבות, למדינת ישראל. וּוַדאי שאין לקפח הזכויות המרובות של הציונים בעבר, עשרות שנים לפני קום המדינה, בעמדם בודדים לימין המפעל הארצישראלי. ואילו היינו עומדים לאחר גמר המלאכה, וַדאי שמדינת ישראל היתה צריכה לחלק רבבות פרסים לאנשי השורה הציונית ולמנהיגיהם על העזרה הכספית והמדינית שהגישו לעושי המלאכה בארץ. ואם במתן תואר “ציוני” יש משום פרס – ודאי שאיש לא היה מתנגד לכך, כי לכל חבר ההסתדרות הציונית באמריקה, באנגליה ובשאר הארצות החפשיות, הצמוד לארץ מגוריו, חולק מגילת קלף ועליה כתובת “ציוני של כבוד”. ואולם דא עקא: המלאכה כלל וכלל לא נגמרה. בעיית קיומו של העם היהודי היא חריפה כאשר היתה, אם אינה מחריפה והולכת. והמדינה עומדת בראשית צעדיה, עמוסה לעייפה משימות גורליות, והיא חסרה הדבר העיקרי והמכריע בבטחון קיומה ובהתפתחותה הנורמלית: יהודים. ואנו חיים עכשיו לא בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, כשעדיין היה קיים מינימום של ערכים אנושיים מחייבים פחות או יותר כל המדינות, והיתה דעת־קהל עולמית שנתגעשה בגלל עיווּת־דינו של קאפיטן יהודי בצרפת או עלילת־דם ברוסיה. וקרה בינתיים מה שקרה ליהדות אירופה. והאכזריות המתוכננת והמאורגנת במעצמות אדירות הגיעה לשיאה אחרי שתי מלחמות עולם.
על שני ציבורים יהודים רובצת עכשיו האחריות העיקרית לגורל העם היהודי: מדינת ישראל, נושאת התקווה המשיחית של עמנו, ויהדות אמריקה, המרכזת רוב בנין ורוב מנין של יהודי הגולה.
בתנאים אלה לא הגיעה עדיין השעה לנוח על זרי־דפנים ולחלק פרסים על זכויות ומעשים בעבר. העתיד, עתידנו, תובע ריכוז כל מחשבתנו ורצוננו וכושר מעשינו. שומה עלינו להסתכל בעינים פקוחות ובקרירות אכזרית למציאות חיינו; עלינו לקרוע קורי־העכביש של מליצות תפלות ובטלניות המכסים ומאפילים בעיות קיומנו החמורות, גם בגולה וגם בארץ.
ציוני הגולה ובראשם ציוני אמריקה נעלבים ונפגעים כשמעמידים אותם בשורה אחת עם כל היהודים שוחרי טובת המדינה, והם עומדים בעקשנות מעוררת־כבוד על זכותם להתיחד בשם “ציונים”. אבל אין הם מסתירים, – בין שהם מודים על כך בגלוי או לא – שאין בדעתם וברצונם, וגם אין להם צורך והכרח, לשוב לציון. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי של האומה האמריקנית. ויש לשבח אותם המנהיגים האמריקנים שיש להם אומץ־הלב האזרחי להכריז על כך במלים ברורות – בכינוסים ציוניים בארץ. כי גם אותם המנהיגים האמריקנים המסתירים עמדה זו ואומרים בפיהם את ההיפך – מעשיהם וחייהם מכריזים על כך. העובדות מדברות בעדן. והעובדה היא שציונות אמריקה – גם זו של אנשי השורה וגם זו של המנהיגים – אינה אלא הגשת עזרה למדינת ישראל מרחוק.
אין כל ענין לריב על שמות. לפני כששים שנה המציא מישהו, – כמדומה ד"ר נתן בירנבוים – השם “ציונות” לתנועת שיבת־ציון. וההסתדרות שהקים הרצל במטרה להחזיר היהודים למדינתם – קרא בשם הסתדרות ציונית. אבל אם מישהו שאין לו, מטעם זה או אחר, כל זיקה לתוכן הרעיוני והמעשי של המונח ציוני, חשקה נפשו בשם זה – מי ימנע בעדו להיקרא בשם “ציוני”? סוף סוף מה זה שם?
בימינו אלה הורגלנו לשמות ומונחים המודבקים למסגרות שתכנן ואופיין הוא ההיפך הגמור מההוראה המקובלת של השם והמונח. למשטר עריצות משועבדת ומשעבדת קוראים בימינו “דימוקרטיה עממית”; לבית־עבדים – “ריפובליקה מועצתית סוציאליסטית”; לתכונה למלחמת כיבושים ושלטון עולמי – תנועת־שלום; לממשלת־בובות – “עצמאות אמת”, וכדומה.
ולשבחם של הציונים בגולה יש לציין שהשם ציוני לא נסתלף ולא זויף מעולם כשמות הנ"ל, ואין השם ציוני משמש מסווה לדבר שהוא סתירה לתוכן ציוני. המשתמשים בשם ציונים עושים זאת בתום־לב ובכוונה טובה, גם מתוך זכויות היסטוריות לא־קטנות, ולא נריב על השם.
*
עלינו למצוא הכוחות, האמצעים והדרכים לקיום העם היהודי באשר הוא ולהבטיח בנינה, התפתחותה ומלוא יעודה המשיחי של מדינת ישראל.
ונתחיל מהמדינה.
היכולה ציונות בלי עליה, היכלה בעברה והתוכל בעתיד, לבנות המדינה ולקיים אותה? די להציג השאלה למען תימצא מיד התשובה.
מדינת ישראל נבנתה והוקמה על־ידי העליה. העולים שכבר באו היו מייסדי המדינה, והעולים שיבואו יהיו מחזקיה ומרחיביה, ורק הם. כמובן – היו ויהיו גם גורמים מסייעים, כשם שהיו ויהיו גם גורמים מפריעים. סייעו בידי העולים – שבאו גם לפני היות המוּנח “ציונות” – תנועת חיבת־ציון, חולשת השלטון העותמני, אזלת־היד של הערבים, התנועה הציונית ועזרתה הכספית והמדינית, אהדת אישי־מדינה לא־יהודים, כווילסון, באלפור וטרומן ועוד. אבל את מלאכת המדינה עשו העולים בכל הדורות, ורק הם.
איש מקרב הציונים לא יחלוק על ההנחה, שלא וילסון, באלפור וטרומן הקימו מדינת ישראל, אלא היהודים בעצמם, אם כי שום ציוני, לרבות כותב הטורים האלה, לא יתעלם מהעזרה החשובה שאישים אלה נתנו למפעל “הציוני” בארץ. אבל לא בנקל יסכימו עסקנים ציונים להנחה, שלא ההסתדרות הציונית אלא העולים בנו את המדינה. ויש לדון לשבח עמידת הציונים בחו"ל על זכותם בהקמת המדינה. עמידה זו מעידה שהשותפות במדינת ישראל יקרה להם – וגם זו לטובה. אבל האמת אינה יודעת חשבון ומשוא־פנים, ולא קשה למצוא האמת אם נעמיד לעצמנו שתי שאלות היפותיטיות.
נתאר לעצמנו לרגע, כי לא רבבות ומאות אלפים יהודים נמנים עם ההסתדרות הציונית, אלא כל העם היהודי בלי יוצא מן הכלל – והלוא לכך שאפה התנועה הציונית מראשיתה. ונתאר לעצמנו שוב, כי אף אחד מהציונים (וזאת אומרת – אף אחד מהיהודים) לא היה עולה ארצה. לפי ההלכה שנשנתה בוועד־הפועל הציוני ובבית־מדרשה של הציונות האמריקנית בתמיכת חזן, גרינבוים וגרוסמן וראשי ההנהלה הציונית בניו־יורק ובירושלים – אין הציונות מותנית בעליה אישית, וציוני רשאי כמובן להטיף שציוני אחר יעלה, אבל הוא עצמו אינו חייב במצווה זו, ואפשר להיות ציוני טוב ומכובד, גם כשיושבים בוארשה (כמובן לא בימי “הדימוקראטיה העממית”) או במיאמי. בהתאם לתורה זו לא היו כל חובה והכרח שהציוני יעלה ארצה – וציוני לפי ההיפותיסה שלנו הוא אידנטי עם יהודי. אבל כל יהודי בלי יוצא מן הכלל היה משלם שקל (וזוהי החובה האישית היחידה המוטלת על ציוני), ולא היה אולי מסתפק במילוי חובה זו, אלא גם היה בוחר בצירים לקונגרסים, ומבקר באסיפות ציוניות, ושר בהתלהבות את “התקווה” ומריע לכבוד המנהיגים הציונים – וגם נבחר לוועד־הפועל הציוני. כיצד היתה קמה אז מדינת ישראל?
ועכשיו נתאר לעצמנו ההיפך, אין המלה “ציונות” קיימת כלל, כשם שלא היתה קיימת אלפי שנים; אין ההסתדרות הציונית, אין חובת שקל, ואין שרים “התקווה” ואין מנהיגים ציונים בווארשה ובמיאַמי; – אלא המוני יהודים, “סתם” יהודים, לרבבות ולמאות אלפים היו עולים ארצה, מארגנים כוח צבאי, בונים משק עצמאי, מחיים הלשון והתרבות העברית וכובשים קוממיותם הממלכתית בדרכי שלום או בדרכי מלחמה. האם לא היתה קמה אז מדינת ישראל כאשר קמה בימי יהושע בן־נוּן, ואחרי גלות בבל – בלי שוקלים ובלי הסתדרות של שוקלים “ציונים”?
ברור שהיפותסה אנטיתיטית זו היא במידה רבה מלאכותית ומופשטת. אין הכרח ואיסור שציוני לא יעלה ארצה, ואין גזירה שיהודי לא־ציוני דווקא יעלה. למעשה – בעליה שלאחרי ייסוד המדינה באו בעיקר “סתם” יהודים, ובעליה שלפני המדינה בא אחוז ניכר “ציונים” – אם כי ההסתדרות הציונית לא חייבה אותם לעלות. ואלה כן אלה – באו מתוך שני גורמים היסטוריים הפועלים בהיסטוריה היהודית: מצוקה וחזון. אצל סוג זה גבר יסוד המצוקה, אצל סוג זה – יסוד החזון. אבל תמיד פעלו שני היסודות במשותף. מניחי־היסוד הראשונים של ההתישבות החקלאית לא ידעו כלל השם ציוני, שלא היה עדיין במציאות, ולא שקלו שקל. הכוח הבלתי־אמצעי – והכוח הבלתי־אמצעי הוא כוח האדם, – שיסד והקים את המדינה היה כוח העליה, והוא יבנה המדינה ויחזקנה. מי שמתעלם מאמת אלמנטרית זו מתעלם לא רק מעברה של המדינה – בכך אין כל אסון – אלא מעתידה. ועתיד זה עדיין לא מונח בקופסה. אפילו ציוני אינו מחויב להתעסק בפילוסופיה של ההיסטוריה ולעמוד על הגורמים שפעלו בעבר והביאו לנס המדינה. היתרון שיש לכל הסברה על העבר, אפילו המשובשת והאבסורדית ביותר, הוא שבין כך ובין כך אין לשנות את העבר, ומשום כך הוא סובל כל הסברה. אבל אין ציוני, גם לאחר שפטר עצמו מחובת העליה, רשאי להניח כי הגענו כבר אל המנוחה והנחלה וביצענו גאולת ישראל. אנו רחוקים עדיין מאוד מאוד מגאולה שלמה, וגם ההתחלה טרם נתבצרה ונתבססה כראוי עד כדי כך לעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי־מצויה. בגאולה המלאה, לכשתבוא, תכריע – כמו בעבר ויותר מאשר בעבר – העליה.
ותנועה ציונית שמחקה בתורתה מצוות העליה, אינה אלא סלף רעיון הגאולה. החרדים לגאולת העם – ולא יתכן הדבר שאין כאלה גם בקרב הציונים, – חייבים למצוא מכשירים אחרים, נאמנים ומתאימים לשמם וליעוד כאחת, שיש ביכלתם לקדם דבר הגאולה. כי אין מנוס מן המסקנה כי ההסתדרות הציונית אינה מוכשרה עוד, לאחר מה שקרה ליהדות אירופה, להרים משא העליה, ואין היא אלא ארגון של שוחרי טובת המדינה מרחוק, מה שנקרא משום מה בבוז – ללא כל הצדקה – בפי הפאטישיסטים של המונח “ציוני”, בשם “ידידי מדינת ישראל”.
בלי חובת עליה, ואין חובה אלא אישית, מתרוקן השם הציוני מתכנו היוצר, המהפכני, הגואל, ואינו כינוי נאה לידיד מדינת ישראל. כי אין הבדל בין “ציוני” הצמוד למקום מגוריו בגולה לבין “סתם” יהודי האוהב אף הוא את המדינה ורוצה בהצלחתה.
ואל נזלזל ב“סתם” יהודים. סוף סוף השם יהודי קדם לשם ציוני, ולא הציונות הולידה את העם היהודי אלא להיפך. תיתכן אולי יהדות בלי “ציונות”, אך לא תיתכן ציונות בלי יהדות.
ואם אין ביכולתה וברצונה של ההסתדרות הציונית לחייב חבריה לדבר היחיד שנותן זכות הקיום לציונות, – שיבת ציון! – מפני שחברי ההסתדרות הציונית רוצים להישאר באשר הם, הרי עליה לתת דעתה ברצינות ובחרדה כיצד לקיים היהדות בגולה, כיצד לשמור על אחדות העם היהודי ורציפותו ההיסטורית, וכיצד להבטיח שבניהם ובני ביתם של ה“ציונים” ישמרו על ידידותם וזיקתם הנפשית למדינת ישראל – ולו גם מרחוק.
ציונים וחובבי־ציונות
מאתדוד בן־גוריון
י“א בשבט תשי”ד – 15 ביאנואר 1954
אין ספק, כי ציונות ראויה לשם זה שונה מידידות “סתם” למדינת־ישראל ועולה עליה. ידידות למדינה היא פרי סולידריות יהודית אינטנסיבית, ילודת הרגשה של שותפות־גורל, גאווה וחרדה יהודית. הציונות היא, נוסף על כל אלה, מודרכת על־ידי רעיון וחזון היסטורי וספוגה הזדהות אישית, בהוֹוה או בעתיד, עם המולדת המתחדשת. הציונות מזקקת ומעמיקה התחושה היהודית העמומה ומעלה אותה לדרגה של הכרה היסטורית ורצון־אישי וקיבוצי פעיל. היא מנתחת ובוחנת ההוויה היהודית, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, הוויה של עם מנותק ממקורו – מקור המולדת והתרבות והעצמאות העברית, – ואינו מוותר על המקור ואינו מתיאש ממנו; הוויה של עם חי בנכר, בתלות בחסדי זרים בלי להשלים עם חיים אלה. הציונות גם מגלה ומפעילה בתוך העם הכוחות הפנימיים הדרושים לשינוי גורל האומה – להפכה לעם עומד ברשות עצמו על קרקע מולדתו ההיסטורית. נושאי הציונות, גם בשבתם עדיין בגולה, מרגישים ויודעים שהם יושבים בנכר, ובשום־אופן אינם רואים עצמם חלק של האומה אשר בקרבה הם גרים, אם כי הם אזרחים נאמנים לחוקי המדינה; וגם כשהם לומדים ומדברים בלשון הרוב הם יודעים שזוהי לשון זרה. קשרם עם מולדת־הקדומים של העם היהודי אינו שיור של זכרון היסטורי ומורשת־עבר בלבד, אלא הוא מעורה בהרגשת־החיים כקשר פעיל, מתמיד, שריר, בן־קיימה, אשר אם גם אינו דוחף מיד לעליה הוא אוצר בתוכו סיכוי אישי לעליה. וגם אלה שאינם עולים ונבצר מהם מסיבות שונות לעלות – הריהם מכשירים בניהם ובנותיהם לעליה.
גם כשציוני עולה ארצה הוא עולה ככל יהודי מתוך הכרח ומצוקה, אבל גם מתוך הכרה, רצון וחזון. ההכרח והרצון החפשי אינם סותרים זה לזה, אלא משלימים ומגבירים זה את זה. והוא הדין ביחס למצוקה וחזון. החזון אף הוא מלווה כל עולה יהודי, כי חזון הגאולה קדם לציונות והוליד אותה, והוא נחלת כל יהודי שלא נכרת ביודעים מעמו, אבל הציונות מאירה את החזון בהכרה היסטורית ומשלבת אותו בתכנית־פעולה מגשימה ולאומית.
ציונות זו בגולה נשמדה על־ידי היטלר ונחנקה על־ידי המשטר הבולשביסטי, כי נושאיה העיקריים של ציונות זו, השונה במהותה מאהבה “סתם” לארץ־ישראל ולמדינת־ישראל, היו יהודי רוסיה ופולין ואירופה התיכונית והדרומית. יהדות זו הרגישה והכירה בצורך של “בית־לאומי” לעצמה, באשר היא ידעה וחשה שהיא חיה בגלות. לא פינסקר ולא הרצל גילו ליהודי אירופה שהם חיים בגלות, אלא מציאות הגלות בארצות־אירופה שימשה רקע עובדתי לניסוח עיוני של התורה הציונית על־ידי פינסקר והרצל. וּודאי שלא פינסקר והרצל נטעו בקרב יהודי אירופה הכיסופים לארץ־ישראל, כי גם פינסקר וגם הרצל לא קבעו כלל לכתחילה את ארץ־ישראל כמרכז הגאולה היהודית. הקשרים הנפשיים העמוקים של יהודי אירופה למולדת־קדומים של עמם הם הם שהטילו על שני הקלאסיקנים הציונים את הארץ היעודה.
הציונות האמריקנית בכללה היתה מראשיתה שונה במהותה וביסודה מהציונות האירופאית. ציוני אמריקה, מלבד בודדים, היו – בהשוואה לציונים ברוסיה, בגליציה או ברומניה, ואחר־כך גם בגרמניה – חובבי־הציונות. זו היתה ציונות “אלטרואיסטית” בניגוד לציונות “האגואיסטית” של יהדות מזרח־אירופה. המניע הציוני באמריקה לא היה הרגשה של חיי־גולה ורצון או סיכוי לצאת מגולה זו, אלא רגש סולידאריות עם יהדות־אירופה, ורצון לעזור להם להשיג מבוקשם בארץ־ישראל.
היו, כמובן, יחידים גם באמריקה שהרגשתם היהודית היתה כה חריפה ועמוקה, שגם ה“גן־עדן” האמריקני לא הצליח לעקור מתוכם הרגשת הנכר והתלות, והם הרגישו צורך נפשי עמוק לחיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא חציצה ולא שניוּת, וצורך זה גבר על ההנאה מהרווחה והחירות האמריקנית. אך אלה היו בודדים ויוצאים־מן־הכלל, ולא הטביעו חותמם על הציונות האמריקנית. הציונים באמריקה, לא פחות מלא־ציונים, ראו עצמם לא רק אזרחים נאמנים לארצות־הברית, אלא חלק אורגני של הריקמה ההיסטורית ילודת הגירת־עמים המהווה את האומה האמריקנית.
עסקנים ציונים מארצות מזרח־אירופה, שאף הם לא עלו ארצה עד שהגיעו מים עד נפש, מנסים אמנם להסביר לציונים באמריקה, שאין שום הבדל בין מצב היהודים בארצות מזרח־אירופה או בגרמניה ובין מצב היהודים באמריקה, וכי אין תפוצה ויש רק גלות. אין כל תועלת לגבי בירורינו אנו לנסות ולבחון אם המציאות ההיסטורית, הפוליטית והאתנוגרפית באמריקה שונה ביסודה מזו שבאירופה, ואם השינוי הזה משפיע על עמדתה ועתידה של היהדות האמריקנית, עובדה היא, שאין להתעלם ממנה, שציוני אמריקה כופרים כל השנים שהם שרויים בגלות, ואפילו העסקנים הציונים, שנמלטו לאמריקה מארצות־מזרח־אירופה, אינם שונים בנידון זה מציוני אמריקה הוותיקים; אין הם עולים ארצה ואינם מחנכים בניהם לעליה. וכרבים מיהודי אמריקה שלא נצטרפו מעולם להסתדרות הציונית אינם אלא חובבי ארץ־ישראל, ועכשיו חובבי המדינה, אם כי הם מחזיקים באדיקות בשם ציונים.
לפני מלחמת־העולם השניה לא היתה הציונות האמריקנית קובעת ועומדת במרכז התנועה. אפילו מבחינת כמות השוקלים הציונים עמדה אמריקה אחרי פולין, אם כי בארצות־הברית היו בשנת 1939 כשני מיליון יהודים יותר מבפולין. ראשי המדברים בקונגרסים הציוניים והקובעים דבר המפעל הציוני היו ציוני ארץ־ישראל – שאף הם באו בעיקר מאירופה – וציוני אירופה. מלבד שני ציונים אמריקנים שהתישבו בארץ ונבחרו כל אחד להנהלה הציונית – הגברת הנרייטה סולד וד“ר עמנואל ניומן – לא נבחר לפני מלחמת העולם השנייה אף ציוני אמריקני להנהלה הציונית. דרכה, אופיה, מעשיה וצביונה של התנועה הציונית נקבעו על־ידי ציוני אירופה ועולי אירופה. הציונות האמריקנית גם לא נדחקה ביותר להטיל מרותה או השפעתה על התנועה הציונית ועל המפעל בארץ. אמריקה גם לא היתה אז מרכז מדיני מכריע מבחינה ציונית; המרכז היה באנגליה. מרכז העליה היה באירופה המזרחית, התיכונית והדרומית. מאמריקה באו בעיקר כספים, והכספים באו לאו־דוקא מציונים בלבד, ואולי גם לא בעיקר מציונים. אין זה מקרה ש”הסוכנות המורחבת", שהוקמה בשנת 1929, אשר להלכה היתה צריכה להקיף גם היהדות “הלא־ציונית” בכל הארצות, היתה למעשה רק שותפות בין ההסתדרות הציונית ובין לא־ציונים אמריקנים, ולהנהלת הסוכנות צורפו אך ורק נציגי הלא־ציונים האמריקניים. יהדות אמריקה תרמה בעיקר עזרה כספית, ובמתן עזרה זו לא היה הבדל בולט בין ציונים ולא־ציונים. גם הציונים וגם הלא־ציונים באמריקה לא ראו במפעל הארצישראלי – עתיד ליהדות האמריקנית, ואת עצמם – כנושאים אישיים של המפעל. אלה ואלה היו ידידי המפעל ותומכיו, אם כי בסגנון דבריהם היה לפעמים הבדל ניכר. ציוני אמריקה היו רגילים לסגנון ששלט בתנועה הציונית, והלא־ציונים היו דבקים לסגנון הפילאנטרופי שהיה רוֹוח בסביבתם. ואם כי אין לזלזל גם בהבדלי סגנון – הרי קובע התוכן. ובתוכן לא היה כמעט שום הבדל בולט. גם הציונים וגם הלא־ציונים אהבו את ארץ־ישראל כיהודים, ושניהם יחד לא התכוונו להתישב בה בעצמם. שניהם ראו עצמם מעורים בחיים האמריקניים, מושרשים או משתרשים בתרבות האמריקנית ורואים עתיד בניהם ובני־בניהם בארצות־הברית, אלא שמתוך סולידאריות יהודית ראו חובה לעצמם לסייע לאותם היהודים שלא זכו כמוהם לחיי שוויון, רווחה וחירות – למצוא לעצמם מקלט בטוח בארץ וגם להקים מדינה יהודית.
הצביון הפילאנטרופי – במובן הטוב והמקורי של המלה פילאנטרופיה – של הציונות האמריקנית לא פגע לפני מלחמת העולם השניה באופיה הכללי של התנועה הציונית כתנועה של אבטואֶמנציפציה. רוב מנינה ורוב בנינה של ההסתדרות הציונית היה באירופה, ויהדות־אירופה ראתה עצמה שרויה בגלות שיש לצאת ממנה – למולדת גאוּלה.
המצב נשתנה תכלית שינוי לאחר מלחמת העולם השניה, כשנושאי הציונות ה“אגואיסטית” נשמדו ונחנקו – וקמה מדינת־ישראל. התנועה הציונית בגולה היא עכשיו ברובה המכריע ציונות אמריקנית. לקונגרס הראשון שנתכנס בארץ לאחר יסוד המדינה הופצו בארצות־הברית כשני שלישים של כל השקלים בגולה. לאחר השואה באירופה מרוכז רוב העם היהודי שבגולה – בארצות־הברית. ואם לנכות היהודית המשותקת והמנותקת בארצות ה“קומוניסטיות” – מהווה היהדות האמריקנית שני שלישים של כל יהדות הגולה.
ונשתנה לא רק משקלה היחסי של יהדות אמריקה. ארצות־הברית נעשתה למנהיגה של העולם החפשי. חזן וגרינבוים שמים את המלים חפשי במרכאות כפולות, כי העולם החפשי “באמת”, לדעתם, הוא העולם ה“משולב” ברוסיה הסובייטית והכפוף לדיקטטורה ה“קומוניסטית”. לרגל הבירור שלפנינו אין צורך לברר גישה קומינפורמית זו מבחינה סוציאליסטית או פועלית. קובעת בבירור שאנו עומדים בו כאן הבחינה היהודית והציונית. והעולם החפשי הוא זה שבו רשאים חברי חזן וגרינבוים לייסד מפלגה משלהם, וכל יהודי יכול ללמד בניו עברית ולהשתייך להסתדרות הציונית, ואין מעכבים בעדו ללכת לבקר במדינת ישראל אם כתייר או כעולה. ויהודי וציוני המכבד את עצמו, אפילו כשאיננו מהפכני ולוחם לאחוות־עמים, ועל אחת כמה וכמה אם הוא דוגל באמונה בשוויון העמים ובאחוותם, אין הוא יכול לראות עולם חפשי בעולם שבו אין זכות ליהודי להיות ציוני כרצונו, להיות קשור בגלוי ליהדות העולמית, להצטרף לתנועה הציונית, לבוא לארץ, לקבל עתון או ספר עברי וכדומה.
ובאותו חלק של העולם, שבו יש ליהודים חופש להיות יהודים כרצונם, לפחות במידה שדבר זה אפשרי בגולה, ארצות־הברית של אמריקה היא המעצמה המנהיגה. ההגמוניה של אמריקה בעולם החפשי מגדילה עוד יותר משקלה וערכה של יהדות אמריקה – בחיי העם היהודי. מדינת־ישראל ויהדות אמריקה, הן שני העמודים שעליהם נשען עכשיו כל בית־ישראל.
אולם האחריות הכבדה שהוטלה עכשיו על יהודי ארצות־הברית לא שינתה עדיין במאומה את אופיה, צביונה ומהותה של הציונות האמריקנית. תקומת המדינה ופתיחת שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – לא עוררו בקרב הציונות האמריקנית כל תגובה ציונית, כלומר, תגובה שיש בה משהו יותר ושונה מתגובה של סתם ידידי המדינה. ציונות זו יחד עם כל ההסתדרות הציונית העולמית נידונה לאזלת־יד, לאָבדן־דרך ולכשלון חרוץ, אם לא תראה בבהירות, בעינים חדשות ובלב פתוח, התמורות המהפכניות שחלו בעולם ובעם ישראל מאז 1939, ולא תסיק כל המסקנות מתמורות אלה.
ראייה בהירה ואכזרית של הדברים שנפלו בימינו מאז פרוץ מלחמת העולם השניה, ודאי שיש בה כדי למלא אותנו דאגה וחרדה עמוקה, אבל אין בה כדי לייאש ולרפות ידים. אין תקנה ואין שילומין לחורבן יהדות אירופה, ואולי לא מיצינו עד היום הזה כל גודל החורבן ותוצאותיו האיומות. אבל גם שואה זו לא ערערה קיומו של העם היהודי ולא החשיכה עולמו ללא תקווה. כוח־החיוניות המופלא הטבוע בעמנו עמד לו בשעות הטראגיות ביותר בחייו, בכל התקופות ובכל הדורות. הוא עמד לו גם בימינו אלה.
גם רואי השחורות בקרב ההוגים היהודים בדורות האחרונים לא העלו על לבם לפני שמונים, ששים או שלושים שנה הסכנה הצפויה למיליוני היהודים באירופה. ואף בין “שוללי־הגלות” הקיצוניים ביותר לא נמצא אף אחד, שחזה מראש אפשרות של השמדה מאורגנת ומתוכננת של הגזע היהודי על־ידי מעצמה אירופאית כבירה. אבל בית־ישראל באירופה זה כמאה שנה לא היה שקט, והמונים הקדימו רפואה למכה: הם יצאו את אירופה לעברי הימים והקימו בשבעים השנים האחרונות שני מרכזי כוח ועצמה יהודיים, שלא היו כמותם זה אלפיים שנה; אחד בעולם החדש שנתגלה בשנת גירוש ספרד, ואחד בעולם הישן – במולדת־הקדומים של האומה העברית.
זרם המהגרים היהודים לאמריקה היה חלק של זרם בינלאומי כביר, מיוצאי כל ארצות אירופה, שנהרו לעולם־החדש במאות השנים האחרונות, והקים בו חברה חדשה, צעירה ורבת־אונים. באמריקה הצפונית הוטבעה החברה על אדני התרבות האנגלית, באמריקה הדרומית – על אדני התרבות הספרדית. רוב המהגרים היהודים שמו פעמיהם לאמריקה הצפונית.
זרם העליה לארץ, שהופעל אף הוא על־ידי גורמי־הזמן והמקום, אבל ינק ממקורות מיוחדים של ההיסטוריה היהודית, שימש המשך של שאיפת דורות בישראל לגאולה ולתקומה לאומית. בו נתגלו הרצון האקטיבי והאחריות האישית להגשים שאיפה זו. בלי זרם העליה המגשימה לא היה כל ערך וממש לתנועה הציונית שלא התנועעה, והשתעשעה בתחליף חסר־אונים של “מדינה־בדרך”. עליה זו הקימה בארץ חברה יהודית חדשה, צעירה, עומדת ברשות עצמה ובוטחת ביכולתה ובכוחה, שהפכה בשעת־כושר ראשונה לאומה ריבונית.
ההסתדרות הציונית נוצרה לשמש רצון החירות והגאולה של העם היהודי. יוצריה של ההסתדרות ראו בה רק אמצעי ומכשיר למטרה היסטורית. המטרה היתה: שיבת־ציון.
לאחר שחרבה יהדות אירופה וקמה מדינת־ישראל נתפרדה הציונות מהעליה. ההמונים שעלו ארצה כמעט שלא היה להם כל רצון וצורך לעלות. עלינו להכיר בעובדה זו – בלי רוגז וקטרוגים. להסתדרות הציונית עלול לקרות מה שקרה להרבה מכשירים ואמצעים לאחר שהמטרה, שאותה באו לשמש, נשתבשה, התנדפה או נסתלפה: נהפכו למטרה לעצמם. בלי רעיון מדריך שיהלום המציאות החדשה וצרכיה – תיהפך ההסתדרות הציונית למנגנון עקר וטפיל המבקש לעצמו זכויות בכוח עברו – שחלף ללא שוב.
מה יעודה המַפרה והמחדש של הציונות בימינו? לא הסגת גבול פעולותיה הממלכתיות של המדינה בתחומי ריבונותה, לא חַיץ בין המדינה ובין העם היהודי בגולה; אלא להיות כוח מחנך לתפוצות הגולה, להבטיח אחדותו ורציפותו ההיסטורית של העם היהודי באשר הוא ולהגביר זיקתו למדינת־ישראל ולגאולה המשיחית שהיא נושאת בחובה.
וזאת יש לעשות בשתים אלה, ורק בשתים אלה: בחינוך עברי ובתנועה חלוצית.
שלוש תמורות
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, י“ד בשבט תשי”ד – 18 בינואר 1954
אבדן יהדות אירופה, התעלות יהדות אמריקה ותקומת מדינת ישראל, – אלה הן התמורות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, חיסלו בעיות, צרכים ואפשרויות ישנים ויצרו בעיות, צרכים ואפשרויות חדשים. מחשבתה, פעולתה ומערכת כליה של ההסתדרות הציונית נתגבשו במציאות שחלפה, והן מוסיפות לפעול ברוח האינרציה כאילו לא נשתנה דבר. מבחינת הטבע האנושי אפשר להבין זאת, אבל מבחינת צרכי העם ועתידו אי־אפשר ואסור להשלים עם התאַבְּנות זו. על התנועה הציונית, אם עדיין יש בה כוח יצירה, להיזקק למציאות החדשה, לנסיבותיה, לבעיותיה ולצרכיה.
ההסתדרות הציונית כפי שהיא קיימת ופועלת עכשיו – פרחה מתוכה נשמתה ושמה נתרוקן מתכנו. אבל כל סטאטוס־קווֹ יש לו אדוקים מסיבות שונות, ולאדוקי ההסתדרות הציונית שניטל טעמה וזכות קיומה בלי אוריינטציה חדשה, יש עבר של מעשים חשובים במשך עשרות שנים. המון הציונים הוותיקים בחו"ל – ובגולה אין עכשיו כמעט אלא ציונים וותיקים, – שירתו באמונה את התנועה הציונית הרבה שנים, רבים מהם במשך עשרות שנים, ומעולם לא אמר להם איש שציונות פירושה עליה והזדהות אישית עם מפעל הגאולה בארץ, וגם לא הוטלה עליהם שום חובה אישית אחרת, חוץ מחברות בהסתדרות הציונית ותמיכה במאבקה הרעיוני והמדיני ובמפעלה ההתישבותי.
השם “ציונות” נתחדש במאה התשע־עשרה, אבל זה היה שם חדש לרעיון ישן, עתיק ומושרש בעם ישראל כל ימיו. רעיון שיבת־ציון, לא פינסקר, לא הרצל ולא איש מקודמיהם המציאוהו. חידושם – במידה שמחשבתם היתה חדשה – היה רק בנסיון לבסס הרעיון על צרכים ממשיים של היהדות בדורם ולחפש אמצעי־פעולה מעשיים להגשמתו. על לבם לא עלה כלל לדרוש מנושאי הרעיון חובת עליה אישית. הם לא יכלו לעשות זאת ולא היה צורך בכך.
הארץ היתה בידי שליטים זרים, ושערי הארץ לא היו פתוחים לעליה יהודית. או שהשערים היו נעולים לגמרי והעליה היתה אסורה, כפי שהיה הדבר בימי השלטון העותמאני, או שהשערים היו נפתחים קמעה קמעה והעליה היתה מוגבלת ומצומצמת, כפי שהיה הדבר בימי המאנדט הבריטי. פינסקר והרצל לא יכלו להעלות על לבם החשש, – שלא יהיו עולים למדינת היהודים. דאגתם היחידה היתה למצוא ארץ מתאימה להתרכזות העליה היהודית, ולאחר שהגיעו לידי מסקנה שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, היתה מחשבתם ופעולתם מכוּונת ליצירת אפשרויות לעליה יהודית. הם הניחו, כדבר מובן מאליו, שיימצאו תמיד עולים אם רק תהיינה אפשרויות עליה. וביחוד אם תקום מדינת יהודים. הנחתם היתה נכונה בתקופה שבה חיו ופעלו, וגם לאחר כך, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. מהותה של בעיית־היהודים בימי פינסקר והרצל היתה בעיית עם שאין לו ארץ ומדינה; הם לא העלו כלל אפשרות של מדינה יהודית שאין לה עם… לא היה ביניהם כל יסוד להניח דבר תמוה ומחריד כזה. ומטרתם, וכן מטרת התנועה הציונית, היתה הקמת מדינה לעם היהודי, – והמדינה תעשה את השאר.
בשביל נושאי הרעיון הציוני – היה בדגילה ברעיון גופו משום מהפכה ומעשה גואל. כי לרעיון זה קמו שוללים ומתנגדים קנאים ומרובים בעם היהודי, וההתנגדות באה משני צדדים שונים, סותרים זה לזה. מצד אחד התנגדו לתנועה הציונית “שלומי אמוני ישראל”, נושאי היהדות האדוקה והמסורתית. ולא מפני שהם התנגדו לתקוות הגאולה ולשיבת־ציון, אלא להיפך. הם, לא פחות מהציונים, נשאו בלבם כיסופי הגאולה והתפללו שלוש פעמים ביום לשיבת ציון, אבל הם האמינו בעומק לבם שגאולה זו תבוא שלא בדרך הטבע, מעשה נסים. ובכל נסיון מאורגן להחיש הגאולה באמצעים טבעיים ומעשיים ראו חילול השם וכפירה בעיקר, – וגם חבלה באמונת הגאולה.
מצד שני נלחמה בציונות היהדות המתבוללת, שכפרה בעצם הצורך בגאולה לאומית. לדעתם נגאל היהודי בחדלו מהיות יהודי, לפחות בחדלו מהיות יהודי במובן הלאומי, ובהידמותו בכל לעם אשר בקרבו הוא יושב. ברעיון הציוני הם ראו ערעור תקוות האֶמנציפציה (שחרור על־ידי שיווי־זכויות) ועיכוב ההידמות לגויים.
ומשום כך היה בעצם הדגילה ברעיון הציוני, כפי שנוסח על־ידי קלישר, פינסקר והרצל, משום מעשה חיובי רב.
גם אלה שאינם סבורים, כי מדינת ישראל הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית וחבריה בגולה, – וכותב הטורים האלה הוא ביניהם – מכירים מתוך הוקרה הזכויות המרובות שיש להסתדרות הציונית ולהמוני חבריה בחוץ־לארץ ביצירת תנאים להקמת המדינה ובמתן עזרה מוסרית, מדינית וכלכלית לישוב בארץ ולעליה שמתוכם צמחה המדינה.
ההסתדרות הציונית, זכותה לא רק בכך שניהלה המאבק הרעיוני בעם היהודי למימוש הגאולה במולדת, אלא שעמדה במערכה מדינית בינלאומית, ביחוד בתקופת המאנדט הבריטי, לפתיחת שערי הארץ ולפיתוח “הבית הלאומי”. בתקופת המאנדט היה לציונות מַען מדיני בינלאומי מסוים: ממשלת המאנדט, ודרכה – גם לחבר־הלאומים. ההסתדרות הציונית היתה לפי המאנדט הנציגות המוּכּרת של העם היהודי לשם שיתוף פעולה עם ממשלת המאנדט ולשם ייעוץ בכל הענינים הנוגעים לכינון “הבית הלאומי”.
מספר המועמדים לעליה בימים ההם היה גדול פי כמה ממספר אלה שניתן להם לעלות. כשם שאין להציג תביעה לאסיר המוחזק במאסר על־ידי השלטון – שישתחרר ממאסרו, כך לא היה צורך להציג תביעת עליה להמוני ישראל. בתביעה כזו היה משום לעג לרש.
ההסתדרות הציונית, שלה נתן המאנדט זכויות של סוכנות יהודית, שימשה מעין “מדינה בתוך מדינה”, כפי שצוין הדבר על־ידי הוועדה המלכותית של פיל. והיתה הצדקה ל“מדינה בתוך מדינה”, כי המדינה האמיתית היתה זרה, לא־יהודית, ולא רצתה וגם לא יכלה לעשות מלאכת העליה וההתישבות, והיה דרוש תחליף של ממשלה יהודית לעשות מלאכה זו.
שלוש התמורות שינו פני כל הדברים: שינו מציאות העם היהודי בגולה, שינו המציאות בארץ־ישראל, שינו גם תהליכי הגשמת הגאולה. נשמדה היהדות שציונותה היתה כרוכה ושלובה ברצון־עליה ובצורך־עליה, והציונות והעליה נתפרדו זו מזו. עם הקמת המדינה נפלה למעשה המחיצה הרעיונית בין ציונים ובין לא־ציונים, ומבדיל ביניהם רק שם בלבד. הציונים חדלו מהיות לא־ציונים. הציונים, בדיוק כלא־ציונים, רוצים להישאר בארצות מגוריהם ולהתערות בהן, הם ובניהם; והלא־ציונים רוצים כציונים בקיום מדינת ישראל ובשגשוגה. וכל עוד יש יהודים מדוכאים בגולה הזקוקים למדינת ישראל אין אף יהודי אחד הראוי לשם זה שישלול מהם הזכות לשיבת־ציון. ומדינת־ישראל חקקה חוק השבוּת – שבו נתגלמה כל התפיסה הציונית – ואין שבים…וכל האידיאולוגים והעסקנים של ההסתדרות הציונית בימינו אלה פסקו הלכה, כי שיבת־ציון אינה חובה ציונית ולא עוד אלא שבהטלת חובה זו מחסלים ההסתדרות הציונית.
נתבטל גם המען הבינלאומי למערכה המדינית של הסוכנות היהודית. אין ממשלת המאנדט – במקומה יש ממשלת ישראל, ועל פי הרגל יש עוד כמה עסקנים ציונים שעומדים במערכה מתמדת נגד ממשלה זו, אבל קשה לקיים על מערכה זאת תנועה ציונית. המוני ישראל בתפוצות, לרבות כלל הציונים, אוהבים את ממשלת ישראל ורוצים בהצלחתה.
במקום תחליף של ממשלה יהודית – בדמות סוכנות יהודית – באה מדינה יהודית ריבונית, שגאלה בתנופה צבאית אחת כל האדמות הנמצאות בגבולות מדינתה, והמשקיעה בכל שנה בפיתוח הארץ יותר משהשקיעה הסוכנות היהודית כל השנים עד הקמת המדינה. אולם הסוכנות היהודית ממשיכה בפעולתה הקודמת, כאילו לא קרה שום דבר ממחצית מאי 1948 ואילך.
לא נסתיימה המערכה המדינית; להיפך, היא הוחמרה והוחרפה. אין למדינת ישראל מתנגדים בעם היהודי, כאשר היו לפנים מתנגדים חריפים לשואפי המדינה ובוניה. אולם האויבים החיצוניים – שנאתם למדינת ישראל עכשיו יותר פעילה, יותר מסוכנת מאשר היתה אי־פעם שנאת האויבים לעליה ולהתישבות יהודית. במערכה זו עומדת מדינת ישראל, וכל העם היהודי עומד סביבה. הסוכנות היהודית אינה יכולה לנהל מערכה זו. המערכה היא גם צבאית וגם מדינית. לגבי המערכה הצבאית הכל מבינים שעל מדינת ישראל לעמוד בה. והיא עמדה בה ונצחה, אבל זה לא היה נצחון בקרב אחרון, והמדינה נתבעת לכוננות מתמדת, והעליה בכוננות זו חשובה ומכרעת אולי לא פחות מצבא־הגנה לישראל. אבל גם במערכה המדינית נשתנו פני הדברים ביסודם. מקום חבר־הלאומים תפס ארגון האומות המאוחדות. בארגון זה אין מַען בינלאומי אחד למערכה המדינית, שבה עומדת מדינת ישראל – ועל־ידיה כל העם היהודי. אין לשום מדינה מעמד מיוחד בארץ. המאנדט הוא נחלת ההיסטוריה. מדינת ישראל היא חברה שוות־זכויות־וחובות בארגון האו“ם. באו”ם יש מדינות עוינות לישראל, יש מדינות אדישות, ומדינות שוחרות ידידות לישראל. לגבי כל אחת מהמדינות האלה לא ייתכן עוד מַען יהודי אחד, כפי שהיתה הסוכנות היהודית לגבי ממשלת המאנדט. רק לקיבוצי היהודים בארצות השונות, אם הארצות הן דימוקראטיות ויש בהן דעת קהל חפשית והיהודים בתוכן הם שווי־זכויות, יש אפשרות של השפעה כאזרחי המדינה על עמדת ממשלתם באו“ם ביחס לישראל. ורק פעולה יהודית מלוכדת, של ציונים ולא־ציונים, עשויה במקרים אלה להועיל ולהיות לברכה. אין עוד בכוחם של יהודים באיזו ארץ שהיא להשפיע על ממשלה באו”ם – דרך סוכנות יהודית עולמית. בימי המאנדט יכלו יהודי פולין, דרום אפריקה, ארגנטינה, ארצות־הברית ועוד ללחוץ באמצעות הסוכנות היהודית על ממשלת המאנדט. באו“ם יש רק חברות־מדינות ואפשר להשפיע על כל חברה באו”ם – במידה שהשפעה יהודית מגעת, אך ורק על־ידי היהודים של אותה מדינה. הסוכנות היהודית לאחר תקומת ישראל היא פיקציה ואנאכרוניסם כגורם מדיני בינלאומי. הכוח המלכד והמאַחד את היהדות בגולה היא מדינת ישראל, והסוכנות היהודית בתפקידיה המדיניים הקודמים אינה משמשת כל צורך ציוני אלא פוגעת בו.
אבדן מרבית יהודי אירופה – אין לו תקנה. אין בכוח אנוש להחיות ששת מיליוני קרבנות הנאצים. אבל מספר היהודים בעולם בימינו אלה אינו קטן ממספר היהודים בעולם בסוף המאה התשע־עשרה, ורק מליון וחצי ממספר זה מרוכזים במדינת ישראל. ועומדת גם עכשיו הבעיה היהודית. בעיית קיומו, אחדותו ועתידו של העם היהודי לא נפתרה עדיין עם הקמת המדינה, ולא עוד אלא שנוספה בעיית המדינה עצמה. נשתנה הנוף הגיאוגרפי והמדיני של העם היהודי. חרבו ישובים ותיקים. צמחו ישובים חדשים, ובמרכזם הנפשי הועמדה מדינת ישראל. אבל אנו עומדים גם עכשיו בפני הבעיה היהודית הנצחית, שנתפצלה עכשיו לשתים: בעיית קיומה ועתידה של מדינת ישראל, בעיית קיומה ועתידה של היהדות בגולה.
מדינת ישראל היא חידוש מהפכני בהיסטוריה היהודית, ובעיותיה הן חדשות, כי אינה דומה מדינת ישראל בימינו למדינת ישראל בימי בית ראשון או בימי בית שני. ובעיות אלו טעונות בירור מקיף, ממַצה ומפורט.
אולם גם בעיית התפוצה שונה עכשיו ביסודה ממה שהיתה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה – שבה נתגבשה התורה הציונית. המפנה החדש של הציונות – ההפרדה בין ציונות ועליה – מחריף בעיית התפוצה. הכוחות העֵרים בעם היהודי, שפניהם לעתיד, וכוחות אלה ישנם בשורות הציונות ומחוצה להן, מוכרחים להציג לעצמם לאור המציאות החדשה בארץ ובגולות השאלה היהודית הנושנה: לאן?
יעודי הציונות בימינו
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“א בשבט תשי”ד – 25 בינואר 1954
כמה ציונים שוכחים לפעמים אמת פשוטה וחשובה, כי ההיסטוריה היהודית אינה מתחילה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל וכי העם היהודי קדם להסתדרות הציונית. ויש סיבה לשכחה זו: אחדים מראשי ההסתדרות הציונית ויוצריה, בעיקר במערב אירופה, חזרו ליהדות רק לאחר שנעשו ציונים. הם נתחנכו בסביבה מתבוללת, היו רחוקים ממקורות היהדות וממגע עם המוני היהודים, ורק מניעים חיצוניים, – פגיעות האנטישמיים, – עשו אותם לציונים ועוררו מחדש הכרתם היהודית. כאנשים גאים לא יכלו להשלים עם שנאת־ישראל ואפליות אנטי־יהודיות. נסיונות מרים בחייהם האישיים או תקלות ציבוריות כמשפט דרייפוס הוכיחו להם, כי ההתבוללות לא תיתכן, כי הגויים אינם רוצים לקלוט יהודים כשווי־זכויות ולשלבם כחלק אורגני בתרבותם ובחברתם, ומשום כך הגיעו לידי הכרת הצורך במדינת־יהודים, שתעניק לעם היהודי מעמד שווה לעמים חפשים אחרים.
אולם רובם של המוני הציונים, בעיקר בארצות מזרח אירופה, יהדותם קדמה לציונותם. לאמיתו של דבר היתה ציונותם טבועה בעצם יהדותם. הם היו יהודים, לא מפני שהגויים לא נתנו להם האפשרות להיות לא־יהודים, אלא מפני שינקו יהדותם עם חלב אמם. היה להם הווי יהודי מיוחד, לשון־דיבור מיוחדת, ובכל ארצות מגוריהם הרגישו עצמם בנכר ובגלות. במשך כל הדורות יקדו בלבם כיסופי גאולה ואהבה למולדת־הקדומים של אומתם, שהוסיפה להיות בשבילם המולדת הנכספת, האחת והיחידה, אם כי היו רחוקים ממנה מאות שנים ואלפי מילין. העולים שיצאו מיהדות זו עוד לפני היות הסתדרות ציונית ולאחר קומה של זו, הניחו היסודות הממשיים למדינת־ישראל.
בקונגרס הציוני הראשון, שנתכנס בשלהי המאה התשע־עשרה, לא היה איש שיכול היה לנחש ולשער מה יהיו פני היהדות בראשית המחצית השניה של המאה העשרים, כשם לא נמצא אז אף איש בעולם, שיכול היה לחזות מראש מה יהיו השינויים והתמורות בגורל האומות, אימפריות ויבשות שלמות, שנתחוללו למעשה תוך המחצית הראשונה של המאה בה אנו חיים. ספק אם היה בהיסטוריה העולמית אף יובל־שנים אחד עשיר זעזועים ותמורות ומהפכות כמו המחצית הראשונה של המאה העשרים. ההיסטוריונים העתידים יוכיחו באותות ובמופתים, כל אחד לפי שיטתו ההיסטוריוסופית, שכל מה שקרה היה צפוי מראש ומוכרח היה לקרות; אבל לפני חמישים שנה לא נמצא אף היסטוריון אחד בעולם, שהיה מסוגל לתאר על יסוד “חוקי ההיסטוריה” מה יהיו פני העולם באמצע המאה העשרים, ומה הם הדברים שיפלו תוך חמישים שנה אלה.
בתקופה זו פרצו שתי מלחמות־עולם, כאשר לא היו מעולם. ארבע קיסריות אדירות נתערערו ונהרסו: אוסטרוֹ־הונגריה, האימפריה העותמנית, גרמניה ואיטליה; ההגמוניה העולמית של אירופה, שנמשכה מאות ואלפים בשנים, מימי אלכסנדר מוקדון, נתערערה ועברה מן העולם; החלה לשקוע שמשה של האימפריה הבריטית; עמי אסיה נתעוררו לחיים חדשים; ביבשת אסיה קמו שתי מעצמות אדירות בלתי־תלויות: סין והודו, הכוללות למעלה משליש המין האנושי, וכמה עמים אסיאתיים אחרים יצאו משעבוד לחירות לאומית. האימפריה הגדולה, שכבשה את יאפאן במלחמת העולם הראשונה, – נהרסה ונפסדה במלחמת העולם השניה; גרמניה הנאצית התנשאה לשלוט בעולם, ולאחר שכבשה רוב ארצות אירופה, – מוגרה ונתפוצצה; המהפכה הרוסית שפרצה בפברואר 1917 ושחררה עמי רוסיה מעריצות הצארים, נהפכה שוב, באוקטובר אותה שנה, על־ידי הבולשביקים, שהקימו דיקטטורה קנאית שלא היתה בעולם דוגמתה לשעבוד, ואחרי תבוסה זמנית מידי הגרמנים, חודשו כיבושי הארצות השכנות מתקופת הצארים, ורוסיה בשם ברית־המועצות, נעשתה לאימפריה האדירה ביותר ביבשת האירופית־האסיאתית; ארצות־הברית באמריקה הצפונית, שסייעה בשתי מלחמות העולם למיגור האימפריה הגרמנית, כבשה ההגמוניה העולמית על העמים הדימוקראטיים והחפשיים בכל חלקי תבל; הסכסוך בין הגוש הסובייטי ובין העולם החפשי החריף והחמיר והטיל צלו על כל ארצות תבל.
בעקבות התמורות העולמיות האלה חלו שינויים יסודיים במצבו של העם היהודי. שתי עובדות היסוד החדשות הקובעות עכשיו גורל העם היהודי הן: מדינת ישראל – ויהדות אמריקה, ושום תנועה יהודית בימינו אלה שלא תמַצה כל משמעותן של עובדות־יסוד אלה, לא תינק ותיבנה מהן ולא תשמש באמונה צרכיהן ההיסטוריים – אין בה ממש, אין לה עתיד ואינה מסוגלה למלא שוב תפקיד חיוני ומועיל בחיי העם היהודי.
מערכת המחשבות והפעולות של התנועה הציונית שנתגבשה בתקופה שבין הקונגרס הציוני הראשון ועד מלחמת העולם השניה – לא תסכון עוד בימים אלה.
אם כי העם היהודי, ובתוכו גם התנועה הציונית, לא מיצה עדיין כל משמעותה ההיסטורית של תקומת ישראל על בעיותיה, סכנותיה, אפשרויותיה, משימותיה ויעודה המשיחי, הרי באופן אינסטינקטיבי הרגישו כל התפוצות ביום קום המדינה כי נפל דבר גדול, מהפכני וגואל שלא היה כמותו אלפים בשנים. אבל לא עמדנו עדיין כראוי על העובדה השניה שהתרקמה לאט לאט ובלא גילויים דראמטיים כדבר המדינה, – והיא צמיחת המרכז היהודי האדיר בארצות־הברית של אמריקה הצפונית. בלי הגזמה רבה ניתן לקבוע שיהדות הגולה היא עכשיו בעיקרה – יהדות אמריקה.
כשנים וחצי מיליון יהודים בברית־המועצות וב“דימוקרטיות העממיות” – הוצאו לפי שעה בחוזק־יד מכלל העם היהודי, ואין איש יודע כמה זמן “לפי שעה” זה עתיד להימשך. קרוב למיליון יהודים נמצאים עוד בארצות האיסלם באירופה, באסיה ובאפריקה. הם מועמדים לעליה בשנים הקרובות, יותר מכל קיבוץ יהודי אחר, אבל לרגל שעבודם ודלדולם החומרי והרוחני ספק רב אם הם עתידים למלא בקרוב תפקיד מחנך ומַפרה בחיי־הגולה. מאכסימום של חופש־פעולה ויכולת חמרית, מדינית ותרבותית, שמור לישובים היהודיים בקהילית־העמים הבריטיים, בארצות מערב אירופה ובשתי יבשות אמריקה. בתפוצה מערבית זו תופסת יהדות ארצות־הברית של אמריקה הצפונית למעלה משמונים אחוז. בתולדות הפזורה היהודית לא היה מעולם ישוב יהודי גדול מזה בארץ אחת. וקובע לא רק המספר הכמותי. יהדות זו היא עתירת־יכולת, מדינית וחמרית, כאשר לא היתה מעולם אף עדה יהודית אחת בגולה; היא שוכנת בארץ העומדת עכשיו בראש העולם החפשי. והשפעתה המדינית של היהדות בארץ זו, אם כי היא מוגבלת ומצומצמת בהכרח, בכוח העובדה שהיהודים באמריקה הצפונית אינם אלא כשלושה אחוזים מכלל האוכלוסין –אינה נמדדת אך ורק בכמותה הסטאטיסטית. אין היהודים האמריקנים מהווים חטיבה מדינית בפני עצמם, אלא ככל האמריקנים הם משולבים במבנה הדו־מפלגתי של המדינה, אבל שום גורם מדיני בארצות־הברית אינו מזלזל בהרגשה היהודית של ציבור זה. בין יהודי ארצות הברית יש בלי ספק המונים אדישים לכל ענין יהודי, אבל בין הגופים המאורגנים, הקובעים דעת הקהל ומשפיעים במובן המדיני, כמעט שאין מתנכרים לענינים יהודיים ולצרכי ישראל, חוץ משני מיעוטים בלתי־חשובים: הקומוניסטים היהודים וקבוצת לסינג־רוזנוולד.
קיבוץ זה חשוב לא רק בכמותו, ביכלתו החמרית ובהשפעתו המדינית. ביהדות אמריקה גנוזים כוחות יצירה רוחניים כבירים, גם בשטח הכללי וגם במקצועות היהדות; חוץ ממדינת ישראל הרי יהדות אמריקה היא האכסניה הרוחנית הגדולה והעשירה ביותר בכוחות־מדע־ורוח יהודיים. ובמספר מוסדות החינוך העליונים למדעי היהדות עולה יהדות אמריקה גם על מדינת ישראל. בתולדות הפזורה היהודית לא היה אף קיבוץ יהודי אחד שכלל בתוכו אפשרויות חומריות ורוחניות עצומות כאלה של יהדות אמריקה.
קיבוץ זה אינו רואה מקום מגוריו כגלות ונכר. ובנידון זה אין הבדל בין ציונים ולא־ציונים. ולא רק באשר מצבו החומרי הוא טוב, ואינו נופל ממצבו החומרי של כל קיבוץ אמריקני אחר, והחוקה האמריקנית מבטיחה לו שיווי־זכויות מלא, – אלא באשר כל העם האמריקני מוצאו ממהגרים, בעיקר מארצות אירופה, בדיוק כמו הקיבוץ היהודי באמריקה. אמריקה הצפונית אמנם אינה רק מושג גיאוגרפי; היא בלי ספק אומה חדשה, העומדת עדיין בתהליך התהוותה, אך אין כל ספק בסימניה המיוחדים והמייחדים. אבל אומה זו מתהווה מגושים גושים של מהגרים, שיש מאחוריהם קשרים היסטוריים ותרבותיים עם העולם הישן. והיהדות באמריקה היא אחד הגושים האלה. אין יהודי בארצות־הברית מוכרח להרגיש עצמו כנטע זר, אפילו לא באותה מידה שמרגיש זאת יהודי שבא לאנגליה או לצרפת או לארץ ותיקה אחרת באירופה המקנה ליהודים שווי־זכויות. למהגרים היהודים באנגליה ובצרפת לא יכולה להיות הרגשת השותפות ההיסטורית עם העם האנגלי או הצרפתי, כאשר יש ליהודי אמריקה הרגשת שותפות היסטורית בהתהוות אמריקה וביצירתה. היהודים באו לשם עם ראשוני המהגרים, אם כי בתחילה היה מספרם מיצער מאוד; ההיסטוריון הספרדי הגדול ביותר בימינו, סלוודור דימאדריאגה, מנסה להוכיח כי קולומבוס, מגלה אמריקה, היה יהודי ספרדי שאבות אבותיו התישבו באיטליה, וכדרך כל יהודי ספרדי המשיך לדבר בלשון הספרדית גם בארץ־מגוריו החדשה. הוכחה זו אינה דרושה ליהודי ארצות־הברית; כי אין כל ספק שבין המתישבים הראשונים באמריקה הצפונית היו גם יהודים, גם בתקופה הקולוניאלית, גם בימי מלחמת העצמאות, וביחוד בתקופת הצמיחה והגידול שבאה אחר כך.
נוכח שתי עובדות־יסוד חדשות אלה, ששינו פני היהדות, גם בגולה וגם בארץ, ברור כי הביסוסים האידיאולוגיים ומכשירי הפעולה, שטיפחה ההסתדרות הציונית בסוף המאה התשע־עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, לא יסכנו בימים אלה. מקורה של האידיאולוגיה הפוליטית של הציונות בימים ההם – היה בחוסר מדינה יהודית ובמצבה של יהדות אירופה. יהדות אמריקה היתה אז רק בת־לוויה, או גרורה כפי שאומרים היום, למרכז היהודי המכריע בתקופה ההיא – יהדות אירופה. הציונות האמריקנית לא זרחה באור עצמה, אלא שמש הציונות האירופית האירה פניה. יהדות אמריקה בימינו זורחת באור עצמה, במידה שאור זה ישנו בגולה. ושליחות הציונות בארץ, במולדת הקדומים והמחודשת של האומה העברית, עושה עכשיו מדינת ישראל הריבונית, והיא עושה זאת בכוח, באמצעים ובתנופה, שההסתדרות הציונית לא היתה יכולה כלל להעלות על דעתה.
אין זאת אומרת שנסתם החזון הציוני. אבדן היהדות באירופה היא מכה איומה לציונות, למדינת ישראל, לעם היהודי. אבל נצח־ישראל לא שיקר. קמה מדינת ישראל, והיא מרכזת עכשיו מיליון וחצי מיליון יהודים, ובגולה קם מרכז יהודי רב־אונים ורב־סיכויים, שלא היה כמוהו בפזורה היהודית עד היום – המרכז היהודי באמריקה. ומרכז זה אינו דומה לא ליהדות מערב אירופה ולא ליהדות מזרח אירופה. זוהי רקמה חדשה לגמרי בתולדות הפזורה היהודית.
גם מדינת ישראל וגם יהדות אמריקה וכל שאר התפוצות – זקוקות ביתר שאת לתנועה חלוצית ומחנכת, שתדריך העם היהודי במצבו החדש, לא בכוח השיגרה שעבר זמנה. מקורה האמיתי והעמוק של התנועה הציונית הוא לא בהיסטוריה של העם היהודי בחמישים השנים האחרונות, אלא במאבקו המתמיד של עמנו מאז היותו ועד היום הזה, המאבק ההיסטורי על קיומו הלאומי ועל שליחותו האנושית, המשיחית. לא החולף והזמני, אלא הקיים והיסודי בהיסטוריה היהודית הוא מקורה ושרשה הנאמן של הציונות. הציונות אינה אלא שם חדש, מודרני לנשמת היהדות בכל הדורות: השאיפה המשיחית של העם העברי לגאולה לאומית ואנושית מלאה ושלמה.
הציונות שתולדותיה מתחילות בקונגרס הציוני הראשון – נשמט הקרקע מתחת רגליה עם אבדן יהדות אירופה, ונעשתה מיותרת עם הקמת המדינה. אבל הציונות היונקת ממקורות־התמיד של עם־עולם והיא מזדהה כולה ובלי תנאי עם מאבקו ההיסטורי של העם היהודי להבטיח קיומו באשר הוא, לבצע גאולתו במולדת ושליחותו המשיחית בעולם, ציונות זו יש לה עכשיו שני יעודים שאינם נופלים בערכם ובסיכוייהם מכל אשר עשתה הציונות בחמישים השנים האחרונות: לקיים ולהגביר זיקת היהודים בתפוצות לנצח־ישראל ולערכי הרוח של העם העברי ולעמוד לימין המדינה ביעודה המשיחי לבצע הגאולה המלאה והשלמה.
זיקה לנצח ישראל
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“ח בשבט תשי”ד – 1 בפברואר 1954
כל עם ועם נאלץ לפרקים לעמוד על נפשו בפני יריביו ומשנאיו או מדכאיו. אבל העם היהודי הוא כמעט יחיד בהיסטוריה העולמית, שהמאבק על קיומו הוא לחם־חוקו כל הימים, מראשית היותו ועד היום הזה, ועד בכלל. עמים אחרים שנפל בגורלם לעמוד תקופה ממושכת בפני אויבים גדולים וחזקים מהם, – עברו ובטלו מן העולם או נבלעו בגויים אחרים. ותולדות העמים מכירות בית־קברות גדול של אומות שנכחדו ונעלמו מבמת ההיסטוריה, ביניהן רוב העמים שישראל נפגש אתם בתקופת התנ"ך.
מנת־חלקו של העם היהודי, זה קרוב לארבעת אלפים שנה, היא לעמוד על נפשו, – גם על קיומו וגם על יעודו ההיסטורי, – במאבק מתמיד ובלתי־פוסק, גם בשבתו על אדמתו וגם בלכתו בגולה. לא אחת נדמה היה, כי נסתם הגולל עליו וכבר ספדו הסופדים, ועדיין הוא עומד וקיים, ולא עוד אלא שהוא, לפחות בחלקו, מחדש נעוריו כעם ריבוני במולדתו הקדומה. אפס, מלחמת קיומו לא נסתיימה, לא בארץ ולא בגולה, והיא מחריפה והולכת. כל מי שמביט בעינים פקוחות, ללא מורך וללא אונאה עצמית, בקורות העולם ובקורות עמנו בתקופה זו, אי־אפשר שלא יכיר, כי אנו רחוקים עדיין מקץ המערכה; ועוד צפויות לעם היהודי, שנקרא ישראל, כי שׂרה “עם אלוהים ועם אנשים”, מערכות גדולות וקשות, עד שיבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אם יש מנוחה ונחלה בהיסטוריה האנושית.
למאבק ממושך ועקשני זה יש שתי סיבות קבועות, שאינן תלויות בזמן ואינן עשויות לחלוף בנקל ובמהרה, אם יחלפו בכלל אי־פעם. הסיבה האחת היא שעם ישראל היה ונשאר עם קטן, ככתוב “כי אתם המעט מכל העמים”, וכוחו החמרי והצבאי לא עמד לו לנצח ולהכרית לזמן ממושך אויביו ויריביו, גם בשעה שישב כולו בארצו והיה עומד ברשות עצמו, וּודאי לא כשהוא נהפך לעם מפוזר בקרב העמים ותלוי בחסדי זרים.
אין העם היהודי העם הקטן היחידי בעולם. יש הרבה עמים קטנים שלוים, היושבים לבטח בארצם לאורך ימים, כעם השוויצרי, כעמים הסקנדינביים וכמה עמים קטנים באמריקה הדרומית ודומיהם. אפס, עם ישראל אינו דומה אליהם; כי הוא לא רק קטן, אלא גם שונה מכל שאר העמים.
לאמיתו של דבר שונה כל עם ממשנהו. אם שני אנשים אינם דומים איש לאחיו, גם אם הם תאומי־אחים, שני עמים לא כל־שכן. יש לכל עם יחוּד מסוים, תכונות מיוחדות ואופי ופרצוף משלו. אולי השוני של העם היהודי נבדל מהשוני של עמים אחרים. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אמר עוד לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך. עם ישראל אינו שונה מכל אחד העמים האחרים כשהוא לעצמו, אלא מכולם יחד. הוא ניפלה גם בתכונות ובסימנים המשותפים לכמה עמים קרובים או גם רחוקים, ואין לא הצטמדות ושיתוף־סימנים עם שום קבוצת עמים, כמו שיש כמעט לכל עם אחר בעולם. הדבר בולט במיוחד בימינו, כשרוב האומות העצמאיות יושבות יחד בארגון האומות המאוחדות. כל חבר בארגון או"ם הוא עם ריבוני ויחידה עצמאית נפרדת, אבל כמעט כל עם משתייך לאיזו קבוצה של עמים שיש ביניהם סימני־שיתוף: עמי אמריקה הלאַטינית, שיש להם דת ולשון ויבשת משותפת; עמי ערב; עמי האיסלם; העמים הסקאנדינביים; העמים הקאתוליים; העמים האנגלו־סאכּסיים; העמים הסלאביים; הגוש הסובייטי. עם ישראל בודד במועדיו, כאשר ציין זאת נביא־הגויים הקדוּם שנשלח לקלל את ישראל: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. נתקיימה בנו חזות משה רבנו לפני מותו: “בּדד ינחנו” (דברים ל"ב 12), אבל לא נתקיימה בנו עדיין ברכתו מאז: “וישכון ישראל בטח בדד” (שם, לג 28). בדידותנו נמשכת, אבל בטחוננו עוד מאתנו והלאה.
היו וישנם כמה חוקרים והיסטוריונים מאומות העולם, שעינם צרה אפילו ביחודו של ישראל, והם מנסים להוכיח על יסוד כתבות מפוקפקות ממצרים ובבל הקדומות, שניתנו לפירושים שונים לכאן ולכאן, כי עם ישראל לא חידש כלום ולא היה מקורי כל עיקר, והוא קיבל כל נחלתו הרוחנית מידי אחרים. חכמים אלה לא ניסו להסביר מעולם, מדוע “היצירות המקוריות” של מצרים ובבל, שעם ישראל העתיק אותן וקרא שמו עליהן, – בעליהן נכחדו ועברו מן העולם, ולא נשארו מהם אלא מצבות גנוזות וכתובות מקוטעות, ואילו העם “המעתיק” המתפרנס מתרבות שאולה, כביכול, קיים ועומד זה אלפי שנים, ובתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר בעולם.
אולם ברגע זה אין לנו ענין עם מקורו ואופיו של יחודו של עם ישראל, אלא עם עוּבדת יחוּדו כגורם עיקרי במלחמה הנטושה נגד ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו, מתקופת מצרים ועד ימינו אלה, מימי פרעה ועד היטלר ותלמידיהם השונים. “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם”. בנוסחאות ובלשונות ובאידיאולוגיות שונות חוזר קטרוג זה בפי משנאינו כל הדורות, ועדיין אנו קיימים.
אבל – אַל בטחון קל, אַל אופטימיות מַשלה ומרגיעה. אפילו שלושת־ארבעת אלפים שנה אינן נצח, ומה שהיה ונתקיים אפילו הרבה הרבה שנים ודורות, – אין מן ההכרח ומן הוודאות שיתקיים גם להבא. אין אדם חי וקיים אך ורק בכוח האתמול, ואין עם ממשיך קיומו אך ורק בכוח עברו, אם גם זהו עבר גדול ורב־ימים. גם אדם וגם עם מתקיים אך ורק בכוח החיוני שבו המתחדש יום יום. יש בעבר מקור של עידוד וחיזוק, אבל מקור זה עלול ליהפך למקור־אכזב אם אינו יונק ממעין איתן וממבוע־תמיד, שמימיו שופעים ומתחדשים במעמקים בלי הרף.
עמנו עמד במשך אלפי שנים במערכות נואשות וממושכות עם מצרים ובבל, יוון ורומא, עמי הנצרות והאיסלם, – ואויבינו לא יכלו לנו. אבל נתחייב בנפשנו אם נתברך כי עובדה זאת כשהיא לעצמה מבטיחה קיומנו, ועתידנו נכון לעולם ועד. בדורנו אנו היינו עדים לשתי מהלומות איומות ואכזריות שאין להן דוגמה בתולדותינו: החנקת יהדות רוסיה והשמדת רובה של יהדות אירופה. ואם כי דווקא מיד אחרי אלה נחלנו אחד הנצחונות המופלאים בהיסטוריה האנושית: חידשנו מדינת ישראל וניצחנו כל תוקפינו הערבים – ובינתים צמח מעבר לים מרכז יהודי אדיר שלא היה בגולה כמוהו לעושר, לכוח, להשפעה וליכולת יצירה – בל נדַמה בלבנו שהגענו לחוף־מבטחים. עד היום לא יכלו לנו אויבינו, ולא נכרתנו, אבל הסכנות לקיומנו, מבפנים ומבחוץ, לא חלפו, אלא גברו, ועלינו לראות אותן בלי פחד ובלי טשטוש.
יש לעמוד לחוד על בעיותיה וסכנותיה, הפנימיות והחיצוניות, של מדינת ישראל. זהו פרק חדש לגמרי בתולדות עמנו; אין הבית השלישי דומה לבית השני או לבית הראשון, לא במבנהו הפנימי ולא בסביבתו החיצונית; צרכיה, קשייה ומשימותיה של מדינת ישראל בימינו שונים לגמרי מאלה של מדינת ישראל הקדומה, שלפני גלות בבל ולאחריה. רק על שוני אחד, – לא היחיד – יש לעמוד כאן: מדינת ישראל בימינו נוצרה כולה על־ידי יהודי התפוצות, וקיומה ועתידה תלויים לגמרי בקיומה ועתידה של היהדות בעולם. רק מוכי־סנוורים וקלי־דעת יכולים לדמות בלבם, כי מדינת ישראל כבר עומדת על תילה ועתידה נכון בידיה. לא זו בלבד שמדינת ישראל נוצרה למען העם היהודי ועל־ידיו, אלא שעתידה וגורלה תלויים בהחלט ביהדות העולמית. ומשום כך בירור בעיות קיומה של התפוצה הוא חלק אורגני מבירור בעיות המדינה. הלהג התפל והילדותי של ה“כנענים” כביכול, כאילו מדינת ישראל אין לה דבר ליהדות שבגולה אינו שווה הנייר שעליו נכתב ונדפס. מדינת ישראל לא תיכון, אם לא תיבנה גם להבא על־ידי יהדות העולם, ומדינה נבנית לא בכסף ולא בסעד מוסרי ומדיני – אלא על־ידי אנשים, ורק על־ידי אנשים, זאת אומרת על־ידי עליה. העליה הקימה את המדינה, והעליה תקיים אותה. ואם סופר יהודי אמריקאי, שעשה זמן מה בארץ, מספר לקוראים היהודים בארצו, כאילו מדינת ישראל מתנכרת לשותפות ההיסטורית של העם היהודי והיא מתבדלת ונפרדת מיהדות הגולה – אין הוא יודע מה הוא סח. וַדאי שהיהודים במדינתם לא יהיו דומים ליהודים בגולה. אילו היו דומים, – לא היה צורך ולא היה ענין בהקמת המדינה. להיות כיהודי הגולה אפשר רק בגולה, וזהו “אידיאל” מפוקפק מאוד מאוד. בישראל צמח ויקום טיפוס יהודי אחר, צמחה ותקום תרבות יהודית חדשה, נשתלה ותתפתח חברה יהודית שונה מכל מה שידענו עד היום. אבל שוני לחוד, ושיתוף־גורל היסטורי לחוד. השוני בישראל בא לקיים ולחזק השיתוף ההיסטורי. אבל סוגיה זו טעונה בירור יותר מפורט ויסודי, שאינו ענין לנידון במאמר זה.
יהדות התפוצות, השונה כל כך עכשיו מזו שלפני מאה או חמישים שנה, עומדת לפניה בכל חריפותה ודחיפותה השאלה הגורלית: התעמוד ביהדותה לאורך ימים? ומה תוכן יהדות זו? ותנועה ציונית שאינה ממַצה כל חומרתה של שאלה זו ואינו עושה מאמץ רעיוני ונפשי ורציני לענות עליה – מתכחשת לעצם מקורה ושרשה.
אילו היתה יהדות אמריקה (והוא הדין יהדות אנגליה, ארגנטינה, דרום אפריקה ושאר היהודים בארצות החפשיות) ציונית ברובה הגדול או בחלקה הניכּר, כמו שיהדות מזרח אירופה היתה ציונית, כלומר אילו ראתה עצמה מועמדת לעליה, לא היתה השאלה כל כך חריפה ודוחקת. יהודים שעומדים להצטרף למדינת ישראל, אין חשש לעתידם היהודי. אולם אלה שקוראים לעצמם ציונים באמריקה ובשאר הארצות החפשיות, – והם עושים זאת בכנות ובתום־לב, מרגישים וגם מצהירים בפומבי, מחוץ לבודדים פה ושם, כי אין הם ובניהם עומדים לעלות, וכי הם מעורים ורוצים להישאר כמעוּרים בארץ בה הם יושבים. ונשאלת, איפוא, השאלה: הישארו מעוּרים גם בזיקה לעם היהודי, הם ובניהם ובני בניהם, וכיצד?
כשההגמוניה בעם היהודי היתה ליהדות אירופה, היו שני קטבים בולטים וברורים ביהדות זו: היה קוטב אחד של יהודים מושרשים ביהדות ובהוי יהודי ורוויי מסורת וערכי רוח יהודיים; והיה קוטב שני של מתבוללים גמורים ומתנכרים מדעת ומרצון לעם היהודי ולקיומו. ביהדות אמריקה (והוא הדין ביהדות של כמעט כל שאר הארצות החפשיות בימינו) נעלמו ובטלו הקטבים. אין אידיאולוגיה לוחמת של התבוללות, אין התנכרות מדעת לעם היהודי. להיפך, כמעט שאין יהודי מתבייש ביהדותו ומסתיר אותה, ורובו הגדול של העם, מחוץ למיעוטים מחוסרי ערך (אם כי לא בלתי מזיקים), משתתף ברצון וביודעים בצערו, בסבלו, בשמחתו ובהישגיו של העם היהודי באשר הוא. השואה באירופה ותקומת ישראל נתנו אותותיהן העמוקים בהרגשתם ובחוויתם של יהודי ארצות־הברית וארצות אחרות, לרבות היהודים בגוש הסובייטי, שאינם רשאים לגלות ולהביע אשר בלבם.
עם זאת יש תהליך ממשי, בקצב פחות או יותר מהיר, של התבוללות למעשה, של היבלעות והיטמעות בתוך התרבות הזרה. המסורת הדתית, ששימשה הרבה מאות שנים חישוק רב־אונים בחיי היהודים, נתרופפה ונתערערה, ואינה אלא נחלת מיעוט. לשון הדיבור המיוחדת של מיליוני יהודי אירופה, גם “האשכנזים” וגם “הספרדים”, הולכת ודועכת בקרב בני־המהגרים בארצות שמעבר לים. היהודים בארצות אלה מתערים יותר ויותר בלשון עם הרוב ותרבותו.
וגם היהדות המסורתית, – מהו בטחונה שבניה ובני בניה יתמידו במסורת זו? וכלום אין יהדות אדוקה זו סותרת עצמה בהמשיכה לאחר קום מדינת ישראל, – לחיות בנכר? כיצד היא מתעלמת מההנחה המסורתית־הדתית, שכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה? וכיצד היא תקיים דת הבנויה כולה על מצוות התלויות בארץ? תצויין רק דוגמה קטנה אבל אופיינית ורבת־משמעות: יהודי דתי חייב להתפלל יום יום: בחורף למטר, ובקיץ לטל. מה טעם לתפילה זו באמריקה או באנגליה? האין הם עושים תפילתם ודתם פלסתר בנכר? וכלום לא תתעורר שאלה זו בלב בניהם, ולא יעמדו על הזיוף וההתכחשות שישנה בכל הדתיות הזאת? וכיצד ימנעו סכנת הטמיעה וההתבוללות האורבת לבניהם בסביבה זרה ונכריה?
נכון, אין ביהדות אמריקה אידיאולוגיה של התבוללות נוסח גרמניה של המאה התשע־עשרה. אין בריחה מהעם היהודי מדעת. אבל יש התבוללות בפועל, בחיי יום יום, ויש התערות מרצון בתרבות לא־יהודית, ובתהליך זה אין כמעט כל הבדל בין ציוני ולא־ציוני.
מנהיגי ההסתדרות הציונית פסקו בזמן האחרון הלכה מפורשת, שאין הציונות מחייבת עליה והצטרפות למדינת ישראל, וכל הדורש עליה הריהו מזיק ברשות־הרבים ומחסל ההסתדרות הציונית ר"ל. מדינת ישראל יכולה כנראה להיבנות גם בלי עליה. אבל נשאלת שאלה: המתחשבת הציונות גם עם התבוללות למעשה, עם טמיעה בתרבות לא־יהודית?
לשאלה ששאל אדם תמים אחד: מהו התוכן הרעיוני של הציונות בימינו, ומהי חובתו האישית של ציוני? – השיבו הסניגורים של הסטטוס־קוו בציונות תשובה עמוקה ורבת־תוכן: “ציוני הוא ציוני”. אבל האדם התמים יוסיף לשאול: מדוע יהיה מעכשיו צעיר יהודי, או גם קשיש שלא הספיק להיות ציוני בעבר, – לציוני לאחר שחכמי הציונות אינם יודעים להסביר לו מה זה ציוני? ומהסתכלותו בחיי הציונים יראה, שגם אין לו קשר וזיקה למדינת ישראל, לא בהוֹוה ולא בעתיד, כלומר לא לעצמו ולא לבניו, וגם בחייו באמריקה או באנגליה אינו שונה במאומה מיהודים אחרים המתבוללים בהנאה ובהתמדה בתרבות הבלתי־יהודית?
במדינת ישראל טרם הוגשם חזון הגאולה של העם היהודי, אשר בעשרות השנים האחרונות קראו לו בשם החזון הציוני; ויהדות אמריקה שהוצבה בראש היהדות בגולה, ואשר כוחה החומרי והמדיני ויכלתה היוצרת עולים על אלה של כל קיבוץ יהודי אחר שהיה אי־פעם בגולה, – אף היא אינה מובטחת כלל וכלל מטמיעה וחיסול, ביודעים ובלא־יודעים. בהיסטוריה היהודית היו כמה גילויים של כליון. היו רדיפות, היו שחיטות, היו גירושים, היו גזירות־חנק ושמד, – והיו גם מיתות־נשיקה. נקווה שהכוס אשר עברה על יהדות רוסיה ויהדות אירופה לא תגע לעולם ביהדות אמריקה וביהדות שאר הארצות החפשיות. אבל כלום אין לחשוש דווקא בארצות אלה למיתת־נשיקה, להתחסלות איטית, מתוך עקירה מודרגת של כל שרשי היהדות ומקורותיה, לאחר שאפילו הציונים הפרידו בין ציונות ובין עליה והשלימו עם ההתבוללות־למעשה המקרבת קיצה של יהדות בגולה בכל הארצות החפשיות?
כל הזכויות של ציוני אמריקה בעבר, – והן לא מעטות – לא יעמדו להם וליהדות אמריקה אם יוסיפו לדגול ברעיון התפל והריק ש“ציוני הוא ציוני”, ולא ייזקקו במציאות היהודית החדשה, גם בגולה וגם בארץ, למקורות הראשונים שמהם נובעת ציונות ראויה לשם זה; והמקור הראשון הוא – זיקה לנצח ישראל, כלומר חרדה, דאגה ושקידה לקיים עם ישראל, לשמור על אחדותו ורציפותו ההיסטורית ולהשתתף בביצוע גאולתו. לא זיקה מופשטת, אנונימית, בלתי מחייבת, אלא זיקה אישית. עם בלי אישים הוא פיקציה. רק זיקה אישית לנצח ישראל – ולוּ של מעטים, יש לה ערך, וכוחה ההיסטורי, כוחה היוצר והבונה, גדול מזיקה פיקטיבית של רבים לשם שנתרוקן מתכנו. וזיקה אישית לנצח ישראל, שיש בה ממש, לא תיתכן בלי חינוך עברי ובלי חלוציות מגשימה. ושתי התביעות, גם תביעת החינוך העברי, וגם תביעת החלוציות המגשימה מוּפנות על־ידי “רצון הקיום והגאולה של העם” לא לציונים הוותיקים, בעלי הזכויות, שגילם אינו מאפשר אף אחד משני הדברים האלה, אלא לבניהם של הציונים ולנכדיהם של היהודים החרדים לגורל עמם ועתידו. כי בהם עתיד העם. רק אלה המקבלים על עצמם המצוה האישית לתת לבניהם ולנכדיהם חינוך עברי והכשרה חלוצית, נאמנים ליעודה הגואל של התנועה הציונית, ורק ציונים כאלה זקנותם לא תבייש את ילדותם.
תנועה ללא יעוד ויעוד ללא תנועה
מאתדוד בן־גוריון
כ“א באב תשי”ד – 20 באוגוסט 1954
הקונגרס הציוני הראשון לאחר קום המדינה, שנתכנס זו הפעם הראשונה בירושלים לפני שלוש שנים, הרגיש בדבר, כי השיגרה הפרוגראמטית של השנים שעברו מאז הקונגרס הראשון בבאַזל, אינה הולמת עוד המציאות החדשה, ונעשה נסיון להגדיר מחדש תפקידה של התנועה הציונית בתקופה שלאחר קום המדינה. העסקנים הציונים הרגישו, ביודעים ובלא־יודעים, כי חלה תמורה גדולה בחיי עם ישראל ובארץ־ישראל, ואין התכנית הישנה עונה על הבעיות החדשות הכרוכות בתמורה זו.
בשלושה דברים ראה הקונגרס הירושלמי תפקידי התנועה הציונית בתקופה החדשה:
א. ביצור מדינת־ישראל.
ב. קיבוץ־גלויות בארץ־ישראל.
ג. הבטחת אחדותו של העם היהודי.
הקונגרס לא בירר אם שלושה תפקידים אלה כרוכים ותלויים זה בזה, או כל תפקיד עומד בפני עצמו, ויש לקיים האחד גם בלי משנהו. הקונגרס החסיר העיקר: הוא לא קבע מהי חובתו האישית של כל ציוני בביצוע כל אחד משלושת התפקידים האלה.
הקונגרס לא התווה הדרך הציונית לביצור המדינה, לא קבע הזיקה של ההסתדרות הציונית וחבריה לקיבוץ־גלויות ולא הגדיר מהו המעשה הציוני והחובה הציונית להבטיח אחדותו של העם היהודי.
לפני שבועות אחדים חתמה ממשלת־ישראל על אמנה עם הנהלת ההסתדרות הציונית (המכוּנה גם בשם הנהלת הסוכנות היהודית). אמנה זו מיוסדת על חוק מעמד ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) שנתקבל בכנסת לפני כשנה.
החוק והאמנה מעניקים להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים הסמכות לנהל פעולת עליה והתישבות במדינת ישראל ולשתף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים למטרות אלה. החוק והאמנה בעצם לא חידשו דבר, אלא נתנו תוקף חוקי לפעולה הקיימת של ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) בארץ. הסמכות שניתנה להנהלה הציונית מצומצמת בתחומי מדינת ישראל. צמצום זה הוא רב־משמעות כשם שהוא מחויב המציאות.
כמה עסקנים ציונים וגם כמה חברי־כנסת דרשו להכיר בהסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) כנציגת העם היהודי בעולם. ממשלת ישראל והכנסת דחו דרישה זו. מדינת ישראל לא הכירה בשום מעמד מיוחד של ההסתדרות הציונית בתוך העם היהודי. המדינה לא לקחה לעצמה ואינה זכאית לקחת לעצמה הסמכות לקבוע מי ייצג את העם היהודי. המדינה גם אינה יכולה לראות בהסתדרות הציונית מחיצה בינה ובין יהדות העולם.
מדינת ישראל היא יצירתו של העם היהודי כולו, ונוצרה למען העם היהודי כולו. המדינה מכירה בזכותו של כל יהודי באשר הוא, בין שהוא ציוני ובין שאינו ציוני, לעלות לארץ ולהתישב בה. בדיעבד – בין מאות אלפי היהודים שעלו ארצה בשנים המעטות שלאחר קום המדינה אחוז הציונים הוא כמעט אפסי. המדינה מכירה כמובן בזכותו של כל יהודי ושל כל גוף יהודי לעזור לבנין המדינה, לחיזוקה ולגידולה. אלפי המתנדבים שבאו מיותר מחמישים ארצות בכל חמשת חלקי תבל להשתתף במלחמת הקוממיות היו ברובם הגדול לא חברי ההסתדרות הציונית. והעזרה הכספית והמדינית שהוגשה באחווה יהודית אמיתית למדינה כל השנים האלה – באה מכל חוגי היהדות, מחוץ לקבוצות קטנות מחוסרות־ערך של שונאי־ציון. בתולדות העם היהודי לא היה כמעט אף מפעל אחד שליכד כל כך סביבו כל העם היהודי כמדינת ישראל.
כל צעד מכוּון או עשוי להוציא יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית מכלל העם היהודי ומכלל עזרה ישירה למדינה או מכל מגע ישיר אתה – אינו אלא סילוף שרירותי של יעוד המדינה ומהותה, – כיצירת העם וכנכס העם.
הקונגרס הציוני עצמו שנתכנס בירושלים לאחר קום המדינה, הכריז כי “מדינת ישראל קמה כפרי כיסופי דורות לתקומה במולדת, בכוח בונים וחלוצים, בדם מגינים ולוחמים, מימי “השומר” ועד צבא־הגנה לישראל, ובעזרת העם היהודי ברחבי תבל. והיא (המדינה) הביטוי העליון לרצון העם היהודי לגאולה, ובה מתגלמת השותפות היוצרת בין כל חלקי העם”.
הציונים וההסתדרות הציונית – אם הם ממלאים תפקידם כראוי – אינם אלא חלוציו ומתנדביו של העם היהודי, נושאי שאיפתו ההיסטורית לגאולה לאומית ואנושית. הם פועלים למען העם היהודי, אבל לא במקומו, וכל יהודי יש לו חלק בעבר האומה ובעתידה.
ומשום כך קבעו החוק והאמנה מעמדה של ההסתדרות הציונית אך ורק בתחומי המדינה, ולא בעם.
המדינה העניקה להסתדרות הציונית סמכות לנהל פעולת עליה והתישבות, מפני שזוהי ההסתדרות היהודית העולמית היחידה שיש לה זכויות היסטוריות גדולות בהפעלת רעיון הגאולה, ובטיפוח מפעלי העליה וההתישבות בארץ, ויש לה המסורת, הנסיון והמנגנון בהנהלת מפעלים אלה, כאשר אין לשום הסתדרות יהודית אחרת.
אבל אין להתעלם מהעובדה שאפילו בפעולה זו בתוך מדינת ישראל, אין ההסתדרות הציונית עושה מלאכתם של חבריה בלבד, אלא מקיימת שליחותם של כל היהודים, כציונים וכלא־ציונים, העוזרים למדינת ישראל. וזוהי אולי הסיבה שההסתדרות הציונית מוסיפה להשתמש גם בשם הסוכנות היהודית, אף כי מקורו של שם זה הוא במאנדט הבריטי, ולאחר קום מדינת ישראל אין שום תוקף למאנדט. בהשתמשה בכינוי נוסף של הסוכנות היהודית מרמזת ההסתדרות הציונית, כי פעולתה בארץ נעשית לא מטעם חבריה בלבד, אלא מטעם כל יהדות העולם המסייעת בפועל למדינת ישראל, ובמתן סיוע זה אין הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני.
אין איפוא לראות במעמד ובאמנה ואף לא בהנהלת העליה וההתישבות בארץ תכנה ויעודה המיוחד של ההסתדרות הציונית.
לפני קום המדינה עמדה התנועה הציונית על מאבק רעיוני בעם היהודי ועל מאבק מדיני בזירה הבינלאומית. המאבק הרעיוני הפנימי היה: אם “בית לאומי” רצוי, נחוץ ואפשרי. והמאבק המדיני החיצוני היה – על זכות היהודים לעלות לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. עם הקמת מדינת ישראל נסתיימו שני מאבקים אלה. ביום הכרזת המדינה נפסק הוויכוח הפנימי בעם היהודי, וכל היהודים, ציונים ולא־ציונים, קיבלו בשמחה ובגאווה את “הבית הלאומי” בהתגלותו כמדינה יהודית ריבונית, ומאז קום המדינה התלכדו כל היהודים בהגשת עזרה חומרית ומוסרית (כספית ומדינית) לביצור המדינה, ובעזרה זו, כאמור, אין הבדל בין ציוני ללא־ציוני.
ומאז קום המדינה – נפתחו לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות, ופיתוח הארץ נתון בידי ממשלה יהודית, והיקפו וקצבו של הפיתוח אינו תלוי אלא ברצון היהודים וביכלתם לבנות המדינה ולהיבנות בה.
מהו איפוא היעוד המיוחד של התנועה הציונית ושל חברי ההסתדרות הציונית?
מתן עזרה חמרית ומוסרית למדינת ישראל הוא עכשיו מפעל משותף לכל העם היהודי, אחד הממעיט ואחד המרבה, ואין דווקא הממעיט לא־ציוני ואין דווקא המרבה ציוני. ברצון לראות מדינת ישראל מחוזקת ובטוחה בקיומה אין למעשה כל הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני. נכון הדבר שעזרת העם לכל חוגיו מגיעה למדינה בצנור ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית). ונשאלת השאלה: האין ההסתדרות הציונית עכשיו אלא מנגנון מתאים לריכוז עזרת העם ולהוצאה יעילה של כספיו למען העליה וההתישבות בארץ – או ההסתדרות הציונית גם עכשיו היא נושאת רעיון־גאולה הלכה למעשה, שלא נהפך עדיין לנחלת העם כולו, אף לא נחלת כל אלה המסייעים בנפש חפצה לביצור המדינה בכספם ובכוחם המדיני? היש להסתדרות הציונית שליחות מיוחדת בעם היהודי ובמדינת ישראל, שליחות הקשורה בצורך וברצון להגשים חזון היסטורי, שאינו עדיין נחלת כל יהודי, או כל מה שההסתדרות הציונית עושה, מסוגלת לעשות גם הסתדרות יהודית אחרת, משימסרו לידיה האמצעים הכספיים הנאספים עכשיו מכל היהודים למען המדינה? הקיימת ההסתדרות הציונית אך ורק בכוח עברה ובזכות עברה, או היא מוּנעת גם עכשיו בשאיפה מהפכנית ומחדשת, שרק ציונים מוכשרים ורוצים לבצעה?
בהחלטות הקונגרס הראשון לאחר קום המדינה, ואין צריך לומר שבמתן מעמד מיוחד להסתדרות הציונית במדינה – אין תשובה לשאלות אלה, ודבּריה הרשמיים של ההסתדרות הציונית מתחמקים מבעיות מטרידות אלה. ואין זו בעיית זכות קיומה של ההסתדרות הציונית. כמה וכמה ארגונים וגופים מוסיפים להתקיים בלא שום רעיון וחזון. ואין להשתומם על ארגון שעשה גדולות בימים שעברו אם הוא רוצה להמשיך בקיומו גם ללא יעוד מיוחד ולדגול בשם מקודש גם לאחר שנתרוקן מתכנו.
הבעיה המטרידה היא לא שיש הסתדרות ללא יעוד ותפקיד – אלא שיש יעוד ותפקיד ללא הסתדרות מגשימה. מדינת־ישראל לא פתרה שאלת קיומו של העם היהודי, היא אפילו לא פתרה בעיית קיומה היא. ושתי בעיות היסוד של דורנו הן כיצד להבטיח עתידו של העם היהודי וכיצד להבטיח עתידה של מדינת ישראל. רק עיוור אינו רואה סכנת כליון, שמד והשתמדות הצפויה ליהדות בגולה, גם בארצות המצוקה והאונס וגם בארצות החופש והרווחה, ואולי באחרונות יותר מבראשונות, כי מיתת־נשיקה היא הקלה והמהירה מכל המיתות שלהן נידונו היהודים בגלותם הארוכה. רק תינוק אינו מרגיש בסכנות החמורות הצפויות לקיום המדינה גופה.
יש זיקת־גורל בין שתי הבעיות הללו, שביסודן אינן אלא בעיה אחת, וגם פתרונן הוא אחד, הפתרון הציוני הקלאסי: שיבת־ציון. ופתרון זה זקוק לתנועה שתשא אותו ברמה, תהפוך אותו לשאיפה חיה, דינאמית, מחנכת, מגשימה, למפעל־חיים, אולי של כל אחד מנושאי־התנועה.
תנועה זו תשאב כוחה העיקרי לא מהמצוקה והשלילה שבגלות, אלא מהחיוב ומסיכויי היצירה שבמדינת ישראל, ותנועה זו תתבסס על שאיפה אישית ועל חינוך הבנים ליצור ולחיות חיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא מחיצה בין היות יהודי ובין היות אדם, במסגרת עצמאות עברית, שרק היא מאפשרת לאדם בישראל לעצב חייו וחיי עמו לפי רצונם החפשי ולפי צרכיהם ההיסטוריים.
רק תנועה ציונית כזאת יש בכוחה להבטיח עתידו של העם היהודי ושל מדינת־ישראל; ולמען טיפוחה והגברתה של תנועה ציונית כזאת – שׂוּמה על אזרחי ישראל, ובראש וראשונה על הנוער בישראל, לצוּר מדינתם כמדינת־מופת – אבן שואבת לכל בית ישראל.
יובל מישנה
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“ד באב תשי”ד – 23 באוגוסט 1954
השנה מלאו חמשים שנה למות חוזה מדינת היהודים, וההסתדרות הציונית הכריזה על שנה זו כשנת הרצל.
הרעיון הציוני ימיו כימי העם היהודי, והרצל ידע שלא הוא המציא רעיון זה. גם ניתוח מצב העם היהודי בגולה כפי שנעשה על ידי הרצל במחברתו ההיסטורית, – ניתן לו ביטוי יותר מעמיק וקולע שנים רבות לפני הרצל, על ידי ד“ר ל. פינסקר בקונטרסו “אבטו־אמנציפציה”. והרצל בעצמו הודה, שאילו קרא מקודם את פינסקר לא היה כותב את “מדינת היהודים”. הרצל היה פעיל בתנועה הציונית רק זמן קצר, כשמונה שנים, כי בעודו צעיר, רק בן ארבעים וארבע, נשבר לבו ונסתלק מאתנו, ועלה בתוהו כמעט כל מה שעשה בתקופה קצרה זו למען הגשמת הציונות: הנסיון לכבוש לבו של הברון הירש ושל שאר עשירי ישראל; המו”מ עם השולטן התורכי; השיחות עם הקיסר הגרמני; המגע עם פלווה הרוסי. הצלחה מדינית יחידה היתה להרצל במו"מ עם הממשלה הבריטית: זו הגישה לו הצעת אוגנדה. אולם הציונים “הבלתי־מעשיים” דחו הצעה זו מתוך תחושה היסטורית עמוקה. הנכס הקיים היחיד שהוריש לנו הרצל היא ההסתדרות הציונית, אבל רוב ערכי התנועה הציונית לא באו מהרצל, אלא, להיפך, הרצל קיבל אותם מהתנועה הציונית, כגון הזיקה למולדת הקדומים. כפינסקר לפניו כן גם הרצל לא הציע לכתחילה דווקא ארץ־ישראל כפתרון בעיית העם היהודי. הרצל לא ידע הזיקה הנפשית העמוקה של העם היהודי לארץ אבותיו. גם ביחסו ללשון העברית – הוא היה סבור שהיהודים במדינתם יוסיפו לדבר כל אחד בלשון גלותו, כי אין להעלות על הדעת שנדבר בינינו עברית, כי “מי יודע במידה מספיקה לשון זו כדי לבקש כרטיס רכבת בעברית? איש לא יודע”, קובע הרצל בוודאות במחברתו. הרצל לא הכיר התרבות העברית והמורשה ההיסטורית של העם היהודי. הוא ראה ביהודים רק קבוצת אנשם מדוכאים ונעלבים, והוא ידע שרעיון גואל בכוחו להפוך סבל־המונים לכוח משחרר ויוצר, אבל הוא לא ידע את היהודים כעם היסטורי מושרש בעברו, מעורה בתרבותו וקשור יחד בתקוות־עולם משיחית. בעיני הרצל היו היהודים “עם אחד – על אַפו ועל חמתו, כי רק אויבינו עשו אותם לעם אחד”. הרצל לא האמין בפעולה התישבותית ובעליה לפני השגת זכויות ממלכתיות, לא החשיב מה שנעשה בארץ לפניו, והתנגד להמשך פעולה זו, מאז עמד בראש התנועה. הוא שלל פעולות “אינפילטרציה”.
אבל הרצל קנה עולמו בהיסטוריה היהודית בשתי מלים: “מדינת היהודים”. שתי מלים שנאמרו על־ידי הרצל בפשטות גאונית, באמונה עמוקה, בלהט מידבק, בכוח דינמי, הפיחו נשמה חדשה בעם היהודי, זקפו קומתו והפעילו תקווה ישנה־נושנה שהיתה נרדמת בלב העם כל הדורות. בשתי מלים אלה שמע העם בשורת־גאולה שציפה לה כל השנים, והמבשר היה ראוי לבשורה. החוזה שבה לב העם לא פחות מחזונו. הופעתו של הרצל היתה מבורכת בחן של אמן, בחכמה של מדינאי, ברצינות של הוגה דעות, בזוהר של גואל, בקסמים של מנהיג. ועוד בחייו הקצרים נהפך הרצל לאגדה חיה.
ובשורת הרצל נתאמתה: מדינת היהודים קמה.
הרצל תיאר לעצמו התגשמות הציונות בשני שלבים. תחילה – המדינה, אחר־כך – יציאת אירופה. המדינה תוקם על־ידי מו"מ עם האומות המעונינות. “ממשלות כל הארצות הנגועות באנטישמיות יביאו תועלת לעצמן אם יסייעו לנו להשיג הריבונות שאנו שואפים אליה”. – “אין אנו צריכים אלא ריבונות על שטח מסוים של כדור הארץ שיהיה רחב כל צרכו לספק דרישות האומה. את השאר נסדר בעצמנו”. אחרי היווסד המדינה, יתרכז העם היהודי במשך עשר– חמש־עשרה שנה בארצו.
המדינה לא קמה בדרך שתיאר לעצמו הרצל. קדמו להקמת המדינה – עליה והתישבות וגיבוש כוח יהודי בארץ, ואלה אשר יצרו והקימו המדינה. המלים שרשם הרצל ביומנו בקונגרס הציוני הראשון: “היום יסדתי מדינת־היהודים”, היו רשאים להגיד בזכות לא פחותה מהרצל, סלומון ושטאַמפר אשר יסדו את פתח־תקוה עשרים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. בלי המפעל החלוצי של מייסדי פתח־תקוה וממשיכיהם היה הקונגרס הציוני נהפך לאפיסודה מכזיבה בהיסטוריה היהודית, ככל התנועות המשיחיות הקודמות, אשר לא נתלוו פעולות חלוציות של הגשמה ממשית. קונגרסים של יהודים היושבים ברוסיה, באוסטריה וברומניה – אין ביכלתם לייסד מדינה בארץ־ישראל. מהרצל לא נעלם סודה האמיתי של הגשמת הציונות, והוא מיצה סוד זה באימרה קצרה ושנונה: “הציונות – אמר – זהו העם היהודי בדרך”. ורק ציונים מעטים הבינו אמת תמציתית זו והסיקו ממנה כל המסקנות.
לתנועה הציונית היה כוח מוסרי להתנגד להרצל ולדחות הצעת אוגנדה, שעלה בידי המנהיג הציוני להשיג במו“מ מדיני, מאת המעצמה האדירה ביותר בעולם בימים ההם. אולם ההסתדרות הציונית ורוב עסקניה שכחו והשכיחו ההגדרה העמוקה של הציונות, כפי שניסח אותה הרצל, ובמקומו המציאו תחליף תפל, כאילו ההסתדרות הציונית היא מדינת היהודים בדרך. וזה למעלה מחמשים שנה הם משחקים ב”מדינה בדרך", ואם המשחק לא נשאר עקר לגמרי, אין זאת אלא באשר דברי הרצל על “עם יהודי בדרך”, לא היו דברים בעלמא, אלא הביעו אמת דינאמית, טראגית ויוצרת, גם יחד.
לפני הקונגרס הראשון ולאחריו היו יהודים אשר החזון הציוני היה להם לא חזון־דברים, אלא צו־חיים וגזירת־קיום, אם מתוך מצוקה חמרית ומדינית ואם מתוך שניהם גם יחד. אלה מצאו הדרך למחוז־החפץ הציוני – דרך החיים, העבודה, היצירה והמאבק בציון. ורק דרך זו הביאה אותנו למדינת ישראל.
“מדינה בדרך” – היא מליצה בטלנית, תפלה. יש רק דרך למדינה, ואלה שאין להם צורך, רצון וכוח ללכת בדרך זו מוסיפים להשתעשע ב“מדינה בדרך” כתחליף לציונות מתגשמת. ההסתדרות הציונית משולה לחבר־אנשים שקנו לעצמם כרטיסי־נסיעה למחוץ־חפץ היסטורי, אבל לא נכנסו לרכבת המובילה למחוז־חפץ זה, אלא נתישבו בקרון צמוד למקומו, והם מנפנפים כל הזמן בכרטיס־הנסיעה כביכול, ונהנים מזיו הכתובת אשר בכרטיסם. ואם בשורת “מדינת היהודים” של הרצל לא נתבדתה, – אין זאת אלא באשר נמצאו יהודים תמימי־דרך אשר נכנסו לקרונות מועדים ליציאה, וקשורים לקטר ההיסטוריה, והם בעצמם נהגו ברכבת והגיעו למחוז־חפצם.
בשנת 1904 מת הרצל ובאותה שנה החלה העליה השניה לארץ. ושנה זו היא לא רק שנת החמישים למות מבשׂר־המדינה, אלא גם שנת היובל לראשית העליה, שחייה ומפעלה היו קדושים לבנין המדינה ולהקמתה.
העליה השניה נפתחה בימי שפל ודכדוך לתנועה הציונית. עם התנדפות חלום הצ’ארטר, עם מות מייסד ההסתדרות הציונית – השתררו בתנועה רפיון־רוח, אזלת־יד ומבוכה רעיונית ומעשית. התגבר גם פולמוס אוגנדה, והוקמה הסתדרות מתחרה בהסתדרות הציונית, הסתדרות טריטוריאליסטית, שבראשה התיצב אחד מעוזריו ומקורביו המחוננים ביותר של הרצל – ישראל זאנגוויל, משורר הגיטו בלשון האנגלית. רובם של בני הישוב בארץ ובראשם אליעזר בן־יהודה נתנו ידם לרעיון הטריטוריאליסטי. כי יותר משהשתררה מבוכה בשורות התנועה הציונית – גדלה האכזבה בארץ־ישראל. קדר האופק הציוני, – וחשכו פני המיפעל הארצישראלי. משה סמילנסקי ז"ל, מוותיקי המתישבים ומראשוני החלוצים בארץ, סיכם תוצאות פעולת התישבותנו בארץ במשך מחצית היובל הראשונה, עד ראשית העליה השניה.
התנחלו אלף אכרים יהודים, עבדו אצלם שלושת אלפים פועלים ערבים. להתישבותם הוצאו תשעים מיליון פרנק, כלומר כל איכר עלה באופן ממוצע תשעים אלף פראנק זהב (כחמישים אלף ל"י!) והעסיק במושבה היהודית שלושה פועלים ערבים. מישוב זה, כפי שציין נכונה אחד־העם, לא תקום לעולם מדינה יהודית. למעשה זוהי גלות חדשה ויקרה – בארץ אבות.
בימים ההם החלה לזרום ארצה העליה השניה, עליית מעטים ובודדים, שסללו דרך חדשה לרבים, – דרך ההגשמה הנאמנה והנועזה.
אנשי העליה השניה לא חידשו תורות משלהם ולא הגו רעיונות חדשים. הם לא המציאו רעיון העליה ואפילו לא רעיון העבודה והשמירה. אף לא הצורך בתמורת המבנה הכלכלי של העם. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ, שנתכנסה לפני שבעים שנה, ציין ד"ר ל. פינסקר בנאום הפתיחה, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם איכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם. – עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב, – תאחז־נא ידנו באת ומחרשה, תחת אשר החזקנו עד היום באַמת־הסוחרים ובמאזני־כנען”.
גם מייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה ידעו היטב ערך העבודה לתחיית־המולדת. מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג וחבריהם יסדו בארץ, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, אגודת פועלים בשם “הארץ והעבודה”, ששמה מעיד על כיווּנה ותכניתה. ובקונטרסו ההיסטורי “מדינת היהודים” הכריז הרצל, כי “תחת דגל העבודה ישובו היהודים לארצם החדשה”. ורעיון העבודה לא היתה המצאה חדשה של העליה השניה.
היו כמובן בעליה השניה הוגי־דעות מקוריים שהעשירו מחשבת ישראל־סבא המתנער לחיים חדשים. לא כל דור בישראל זכה לענקי מחשבה עצמית כברל כצנלסון, וא.ד. גורדון. אולם חשיבותה ההיסטורית של העליה השניה היא לא ברעיונותיה החדשים – אלא במפעל־חייה ובתכונות הנפשיות של טיפוס יהודי חדש בתולדות העם.
קם אדם חדש בישראל, שראה עצמו אחראי לגורל העם, כאילו הכל תלוי אך ורק בו, וקיבל על עצמו, בלי תנאי ובלי שיור, צו ההגשמה העצמית, כצו חייו האישיים, יום יום ולילה לילה.
ובכוח יהודי חדש זה הוקם בארץ מפעל העבודה העברית בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביבשה, בים ובאוויר, אשר הוא ורק הוא, הכשיר בואה של העצמאות הממלכתית היהודית.
העליה השניה יצרה דור חדש של שליחי ההיסטוריה העברית, מהפכנים ויוצרים, אשר שינה פני הישוב, חינך ממשיכים נאמנים בכל קצות הגולה, ופילס דרך לעצמאות העם ולחברה חדשה בישראל. ממשיכי העליה השניה לאחר מלחמת־העולם הראשונה הגבירו והאדירו מפעל מורי־דרכם מבני העליה השניה, ובכוח מפעל זה קמה מדינת־ישראל.
העליה השניה לא דגלה ב“תורת הרצל”. רוב המעשים שעשו בחייהם ובמותם לא נרמזו כלל בכתבי הרצל ובנאומיו. עליה לארץ בכל התנאים; הגשמה חלוצית; דיבור עברי; עבודה עצמית; טיפוח מורשת העבר; שוויון האשה ושותפותה המלאה במפעל העבודה, ההגנה והתרבות; יסוד הקבוצה והמושב; פיתוח עזרה הדדית, ועוד. כל אלה לא נמצאו ב“תורת הרצל”.
אנשי העליה השניה לא נעשו ציונים מתוך לחץ האנטישמיות, ולא שבו ליהדות לאחר היותם לציונים, אלא להיפך. הם נולדו יהודים ונתחנכו בהוי יהודי ובתרבות יהודית, אם כי שום דבר אנושי לא היה זר להם; ועם יהדותם ספגו לתוכם השאיפה והאמונה הציונית. אולם בשני דברים מרכזיים ועקרוניים ראו עצמם קרובים קרבת נפש ורעיון למחולל התנועה הציונית המדינית: בלהט למדינה יהודית ובאמונה במדינה־למופת. צוואה כפולה של הרצל – אנשי העליה השניה וממשיכיהם קיבלו על עצמם להגשים בחייהם, והם רואים מבחן הציונות בנאמנות לצוואה זו.
לקראת ציונות מחודשת
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, א' באלול תשי"ד – 30 באבגוסט 1954
בשנת 1900, שלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בארץ־ישראל כ־55.000 נפש, פחות מחצי אחוז. יותר מארבע חמישיות של העם – 8.673.000 יהודים, היו מרוכזים באירופה (82.6%): באירופה המזרחית ישבו 6,447,000 יהודים (61.4%), ובאירופה המערבית 2,226,000 (21.2%). ביבשת אמריקה גרו קצת למעלה ממיליון יהודים (פחות מעשרה אחוזים), מהם כמיליון בארצות־הברית, קצת למעלה מחמשים אלף בשאר ארצות אמריקה הצפונית והדרומית. כששה־עשר אלף ישבו באוסטרליה ובניו־זילאנד, וכשבע מאות אלף (6.6%) בארצות אסיה ואפריקה.
חמש שנים אחרי יסוד המדינה, בשנים הראשונות למחצית השניה של המאה העשרים, נמצאו בעולם 11.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בישראל הריבונית כמיליון וחצי מיליון (13%), יותר מפי עשרים ושבעה מאשר בתחילת המאה העשרים.
באירופה נשארו רק 3.3 מיליון (28.7%), מהם 2.5 מיליון בגוש הסובייטי (21.7%) וכשמונה מאות אלף באירופה המערבית, למעלה מחציים – באנגליה. מרבית העם, קרוב לששה מיליון נתרכזו ביבשת אמריקה (51.3%), מהם בארצות־הברית בלבד כחמישה מיליון. בארצות אפריקה ואסיה נשארו כשמונה מאות אלף (6.9%).
רבע מיהדות התפוצה – יהודי הגוש הסובייטי, נקרעו בחוזק־היד על־ידי המשטר הקומוניסטי מהעם היהודי, וניטלה מהם הרשות והאפשרות להשתתף במפעלי העם היהודי ובתנועה הציונית. בברית המועצות – המחזיקה בתוכה כשני מיליון יהודים, נאסרה היציאה לארץ זה כשלושים וחמש שנים, ובארצות הגרורות, מחוץ לפולין ובולגריה, נחסמה העליה בשנים האחרונות. יהדות ארצות־הברית מהווה איפוא עכשיו למעלה משני שלישים של כל היהדות “החפשית”, במידה שהיהודים, כיהודים, מסוגלים להיות חפשים בארצות הגולה.
היהדות האירופאית, שהיתה מאות בשנים המטרופולין של העם היהודי, חדלה עכשיו להיות גורם ניכר ביהדות העולמית. לאחר החנקה רוחנית של יהדות רוסיה על־ידי המשטר הבולשביסטי ולאחר השמדה פיסית של שני שלישים של יהדות אירופה ע"י הנאצים, עבר מרכז הכובד של העם היהודי, מבחינת האיכות והחזון, למדינת ישראל, מבחינת הכמות והיכולת החמרית – ליהדות בארצות־הברית. בארצות הדוברות אנגלית (אמריקה והקהיליה הבריטית) נמצא עכשיו רובו המוחלט של העם היהודי, קרוב לששה מיליון יהודים. שינויים מהפכניים אלה במעמדה ובפיזורה של היהדות מחייבים בחינה חדשה של היסודות עליהם נשענה התנועה הציונית.
ציונות היא שם חדש שהומצא בסוף המאה התשע־עשרה על ידי מתתיהו אחר (נתן בירנבוים), כמה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, לשאיפה ישנה של העם היהודי, לשאיפת הגאולה שבמרכזה עומדת שיבת־ציון. לא השם ציונות קבע תכנו, אלא התוכן קבע את השם. אפשר לבטל את השם, לשנותו או גם, כפי שעושים כמה עסקנים ומנהיגים ציוניים רשמיים, לסלף משמעותו וליתן לו הוראה הפוכה מזו שניתן לו ביציקתו הראשונה ובהתקבלותו רשמית על־ידי ההסתדרות הציונית. אבל אי־אפשר לבטל שאיפת־הגאולה, שאיפת שיבת־ציון מבלי לערער קיומו של העם היהודי, גם קיומה של היהדות בתפוצות וגם של מדינת ישראל. במדינת ישראל יש אתחלתא דגאולה, אבל במדינה של מיליון וחצי מיליון יהודים אין לראות גאולת־ישראל. בלי השתתפותה המתמדת של התפוצה היהודית בבנין המדינה וביצורה, בטיפוח משקה, תרבותה ובטחונה ובגידול אוכלוסיה, – אין למדינה קיום איתן ועתיד בטוח. מיליון וחצי יהודים בלבדם לא יקימו פה משק נושא עצמו, לא יפתחו פה תרבות עברית ואנושית ראויה לישראל, וּודאי שלא יקיימו לאורך־ימים הבטחון שהוא תנאי־קיום למדינה ולתושביה. בלי מדינת ישראל ובלי שאיפת־הגאולה ככוח מחנך ומגשים ביהדות כולה – אין עתיד ליהודי התפוצה בימינו. מעולם לא ארבה ליהדות סכנת התבוללות כבימינו אלה. בגוש הסובייטי ההתבוללות גזורה על היהודים בכוח דיקטאטורה טוטאליטרית שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמותה גם בימי הביניים. בארצות המערב קיימת ומתגברת התבוללות בפועל גם אם אינה מלוּוָה אידיאולוגיה של התבוללות להלכה.
עד תחילת המאה הי“ט היו היהודים בכללם אדוקים בדת ובמסורת. חישוקי הדת מתרופפים בימינו בכל ארצות המערב, ורק מיעוט קטן ביהדות אמריקה, בקהיליה הבריטית ובארצות מערב אירופה עודם אדוקים בדת, שהיתה במשך מאות בשנים אחד הכוחות העיקריים שקיימו היהדות במידה שזו נתקיימה (כי בכל הדורות היתה “נשירה” לא מועטה כתוצאה מהתבוללות ומהשתמדות). מיליונים של יהודים עכשיו, – או שהם אדישים לגמרי לעניני דת, או שהדת נהפכה לטקס ריק של אמירת “קדיש” מבלי להבין פירוש המלים וביקור בסינאגוגה או ב”היכל" באחדות מהשבתות וביום הכיפורים.
בתחילת המאה העשרים, בשנת 1905, דיברו כשבעה מיליון יהודים (למעלה מששים אחוז מכל העם ) – אידיש. ועוד בשנת 1938 דיברו אידיש כ־6.8 מיליון יהודים (40.7%). בימינו שפת אידיש הולכת ודועכת. כשמונים אחוז של יהודי ארצות־הברית מדברים רק אנגלית. וגם השאר עובר לאט לאט ללשון האנגלית; הוא הדין בקהיליה הבריטית. בארצות אמריקה הלאטינית נבלעים יותר ויותר בלשון הספרדית; בצרפת ובמושבותיה – בלשון הצרפתית; בברית־המועצות – בלשון הרוסית. ואידיש חדלה להיות לשונם של היהודים האשכנזים, ואין לה כל תקווה להאריך־ימים. ואם כי בארצות מעבר לים, שבהן נמצא עכשיו רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות התפוצה, אין כמעט אידיאולוגיה הלוחמת להתבוללות, כפי שהיתה קיימת בגרמניה ובכמה ארצות מערב אירופה במאה התשע־עשרה, – הרי ההתבוללות היא עובדה מעשית הנובעת מאורח־החיים, מהרווחה והחירות המדינית שבארצות אלו, וביודעים ובלא־יודעים היא מתפשטת וכובשת, ובלי זיקה לשאיפת־הגאולה, שבסיסה היא מדינת ישראל גדלה, מקרינה ומושכת – צפויה ליהדות ברוב ארצות הגולה סכנת כליון, לא מתוך רדיפות וגזירות, אלא להיפך: מתוך שפע כלכלי וחופש מדיני. בלשוננו קוראים לכך מיתת־נשיקה.
אין זה מקרה שכמעט כל עסקני ההסתדרות הציונית הם בני ששים ומעלה, ומחשבתם היהודית והציונית נתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, – כשהעם היהודי (והעולם כולו) היה שונה בתכלית ממה שהוא עכשיו, והתנועה הציונית ינקה ממקורות שיבשו עכשיו כמעט לגמרי עם חורבנה של יהדות אירופה.
בתקופת הרצל היתה התנועה הציונית תנועה של יהודי אירופה, והאידיאולוגיה הציונית היתה בנויה על המציאות האירופאית. ביהדות זו היו שני טיפוסים ציוניים שונים זה מזה בצביונם הרוחני, בזיקתם היהודית ובמקורות היניקה של ציונותם. טיפוס אחד, – שהרצל בעצמו היה נציגו העליון, – היה היהודי המתבולל בארצות מערב אירופה. יהודים אלה ראו עצמם קודם כחלק אורגני מהעמים שבתוכם הם יושבים. לשון עמים אלה, תרבותם ומולדתם היתה לשונם ותרבותם ומולדתם של היהודים המתבוללים. והם נעשו לציונים רק מתוך פגיעת־המחץ של האנטישמיות. הם פתאום נוכחו לדעת שההתבוללות היא חלום־שוא, כי העמים שבתוכם הם יושבים אינם רוצים כלל לקלוט אותם, ואם הם רוצים בחיי כבוד ובטחון עליהם להקים מדינת־יהודים או לחדש מולדת היהודים הקדומה ולהתישב בה.
לגבי יהודים אלה קדמה ציונותם ליהדותם. הם נעשו יהודים לאחר שנוכחו כי ההתבוללות לא תיתכן. הרעיון הציוני היה בשביל יהודים אלה מהפכה נפשית ורעיונית עמוקה, שלבני דורנו קשה להעריכה כראוי. הפעולה החינוכית שעשה איש כקורט בלומנפלד בקרב יהדות גרמניה – לא בתקופת היטלר, אלא בתקופת הקיסר, כשגרמניה היתה עדיין גן־עדן חמרי ותרבותי ליהודים – היא אחד מהמיבצעים המופלאים והמבורכים ביותר בתולדות יהדות הגולה. רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף ובניגוד למסורת וללחץ של המציאות והסביבה החמרית והרוחנית, היה בלומנפלד עוקר מיטב הנוער היהודי משרשיו הגרמניים ונוטע בלבו ההכרה, שאין הוא שייך כלל לעם הגרמני, ואין התרבות הגרמנית תרבותו, ואין ארץ גרמניה ארצו ואין עתיד גרמניה עתידו אלא הוא שייך להיסטוריה היהודית ורק לה, ומורשת העבר היהודי היא מורשתו, ועתיד העם היהודי הוא עתידו, ומולדתו היא ארץ־ישראל. ושוב, רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף, בלי כל הכרח חמרי ומדיני, יצאו טובי הנוער היהודי בגרמניה ובכמה ארצות מערב אחרות ונעשו לחלוצי העבודה וההתישבות בארץ. הטופס המופלא והבולט ביותר בין חלוצי־בחירה אלה, שבאו לעבוד בארץ לא מתוך מצוקה ולחץ אלא מתוך שפע וחירות, הוא אנצו סירני ז"ל, נצר ממשפחה עשירה ומושרשת ורבת־השכלה באיטליה. הוא ורבים שכמותו בארצות מערב אירופה הגיע לתפיסה ולהגשמה חלוצית בלי כל לחץ חיצוני, אלא אך ורק מתוך נאמנות להגיון הפנימי של רעיון־הגאולה, כפי שנשתקף והקרין מהמפעל החלוצי של העליה השניה.
שונים לגמרי במקורות־יניקתם ובצביונם הרוחני היו ציוני ארצות מזרח אירופה, רוב בנינה ורוב מנינה של התנועה הציונית. יהודי ארצות מזרח אירופה לכתחילה לא ראו עצמם כחלק מהעמים שישבו בתוכם, אם כי ישיבה זו נמשכה מאות בשנים. הם היו זרים בארצות אלו וראו עצמם כזרים. יהודים אלה הוסיפו לדבר בלשונם המיוחדת, באידיש (בארצות הבאלקאן – לאדינו); לשון תרבותם, רוחם ואמונתם היתה עברית, ובארצות מגוריהם לא ראו אלא גלות זמנית; – מושג “הגלות” לא נוצר על־ידי הציונות המודרנית; במידה ידועה הציונות היתה תולדה של מושג זה. ויהודים אלה לא קיבלו מעולם את התרחקותם והינתקותם ממולדתם העתיקה כגזירה עולמית, ולא חדלו מעולם מלקוות ולצפות לשוב אליה “קוממיות”. רעיון הגאולה פעם בלבם כל הדורות, וכל תפילותיהם, שיריהם וחייהם הרוחניים היו ספוגים תקוות הגאולה. הרעיון הציוני המודרני לא היה בשבילם אלא אקטואליזציה של תקווה ושאיפה ישנה. יהודים אלה לא חזרו ליהדות לרגל ציונותם, כהרצל וחבריו במערב, אלא להיפך, הם הגיעו לציונותם מתוך יהדותם. הציונות היתה בעצם גלומה כל הימים בהכרתם ובהרגשתם היהודית, וחיבת־ציון והציונות לא באו אלא להפעיל שאיפה פאסיבית, רדומה, אבל עמוקה בנפש העם.
חלוצי יהדות זו הניחו היסודות להתישבות המחודשת בארץ, הקימו הישוב העצמאי על משקו, תרבותו, ארגונו המדיני וכוחו הצבאי ויסדו למעשה את מדינת ישראל. הציונות לא היתה אלא שם חדש לשיבת־ציון. מחוץ למתבוללים מעטים שנמצאו גם בארצות מזרח אירופה, ומחוץ להסוציאליסטים האנטי־ציונים (רובם חברי מפלגות סוציאליסטיות רוסיות ופולניות מקרב היהודים) – לא ראו יהודי מזרח אירופה עצמם מעולם כחלק אורגני וקבוע של ארצות מגוריהם ועמיהן. ומעולם לא נתעוררה ולא יכלה להתעורר השאלה אם עליה היא התכלית העיקרית והמרכזית של הציונות; דבר זה היה ברור מאליו. השלטון בארץ נמצא בידי התורכים שאסרו לגמרי כל עליה יהודית, ואח"כ בידי הבריטים שצמצמו עליה זו, ורק מעטים בערך עלו, אבל אף ציוני אחד – לא במזרח ולא במערב אירופה – לא העלה על לבו המחשבה שציונות ועליה הן שני דברים נפרדים.
ציונות זו, ששאבה כוחה המחשבתי והמעשי, מהעובדה הניצחת שאין היהודים רוצים, יכולים וצריכים להתערות בארצות אירופה, והעליה לארץ היתה בעיקר באה מכוחה הדוחה של הגלות, – ציונות זו נכחדה ועברה מן העולם עם חורבן יהדות אירופה.
גם היום אין היהודים בכל הארצות רואים עצמם אזרחים מעורים בארצות גלותם, ועוד יש מאות אלפים יהודים בארצות שונות, בעיקר בארצות האיסלם, אבל לאו דווקא בארצות אלה, שהמצוקה והנכר הם הגורמים לציונות ולעליה. אולם בשביל רובה הגדול של היהדות בימינו, ובראש ובראשונה ליהדות אמריקה, הבסיס הנאמן לציונות – לא לסילוף שנקרא עכשיו בשם ציונות בפי עסקני ההסתדרות הציונית שאין למעשה הבדל בין חבריה לבין כל שאר ידידי מדינת ישראל, אלא לציונות המבטאה שאיפת־הגאולה של העם היהודי, שאיפה שמרכזה היא שיבת־ציון, – הוא לא הכוח הדוחה של הגלות, אלא כוחה המושך של מדינת ישראל. יהודים אלה רואים עצמם כשאר תושבי אמריקה אזרחים מעורים בארצם וחלק מהתרבות והחברה האמריקנית. ואף־על־פי־כן הם רוצים להיות יהודים. האידיאולוגיה הציונית של יהדות אירופה – אינה מתקבלת על דעתם. אין הם חוששים למצבם, להיפך, הם מרוצים ממנו. אין הם רואים עצמם בגלות, והכוח הדוחה שבגלות שעשו יהודי אירופה לציונים – לא יעשה אותם לציונים. תנועה ציונית אמיתית בארצות אלה תצמח אך ורק מכוחה המושך של מדינת ישראל, מהמאור והחזון הגנוז בגידולה ובחתירתה המוכרחת להיות מדינה למופת. רק כוח זה שיקרין מהמדינה, ובמידה שיקרין מהמדינה, עלול לשמש מקור יניקה לתנועה ציונית מחודשת, ציונות מחנכת ומלכדת העם בתפוצות ומגשימה ויוצרת בארץ.
מדינה למופת – מטרה ואמצעי
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ח' באלול תשי"ד – 6 בספטמבר 1954
הננו אחת מהאומות המעטות בעולם המונות ימיהן למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ואף אחת מהאומות העתיקות לא ראתה בחייה כל כך הרבה חליפות ותמורות כאשר ראתה האומה העברית.
מתקופה לתקופה ומארץ לארץ נשתנה העם היהודי, פשט צורה ולבש צורה, ואף על פי כן קיימת רציפות היסטורית בכל הדורות ובכל הארצות. העם שמר על השרשים מתוכם צמח וינק, ומהוּתו המיוחדת התמידה מאז היותו ועד היום.
יוצאי־מצרים ונודדי־המדבר שונים היו מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים ואיש כל הישר בעיניו יעשה – היה שונה מהעם שנתלכד ונתאחד תחת שלטון המלכים הראשונים. ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים בשתי המלכויות ובין העם מתקופת עוזיהו המלך ואילך, לאחר שהופיעו הנביאים הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו ועוד; והעם היהודי מכל התקופות שמנינו, מיציאת מצרים ועד גלות בבל, לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה וייסד הבית השני; ובימי הבית השני יש מרחק רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים, ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים. ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה אלא כמעט בראשיתן. שעבוד רומא, שתי המרידות הגדולות שנגמרו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנים של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלאם; נדידה מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן לתנאי־חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות בכל ארצות הפזורה בחמשת חלקי תבל; – בכל הגלגולים הממושכים והמרובים האלה, שטרם באו לקצם, נשתמר ה“אני” ההיסטורי של עמנו, לא פחות משנשתמר ה“אני” הלאומי של עמים יציבים הצמודים כל ימיהם לארצם ולתרבותם. ל“אני” יהודי זה ניתנו הגדרות שונות ומתחלפות, ובכל הגדרה יש מקצת מן האמת. אולם ההגדרות באות מן החוץ, והן משתנות לפי נסיבות הזמן והמקום. ה“אני” היהודי קיים ועומד, והוא משתלשל מדור לדור וקובע טעם הקיום והרציפות ההיסטורית של האומה.
חלק אורגני, חיוני ונצחי של “אני” זה הוא רצון־הגאולה הפועם בעם היהודי מאז היותו. שלושה מאורעות מרכזיים מתקופת הקדומים השפעתם וזכרם לא פסו עד היום הזה: יציאת מצרים, מתן תורה, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלשתם. עמנו גדל בילדותו בנכר ובבית־עבדים, ובלי רצון־גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית, בלי רצון זה לא היו יוצאים מעבדות לחירות ולא היו כובשים הארץ היעודה. והתורה אשר עיצבה דמותו של עמנו – רצון הגאולה פועם בכל מצוותיה ויעודיה.
שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות־עתיד לאומית ויעוד אנושי אוניברסאלי. מוטיבים אלה הם תכנה העיקרי של הנבואה העברית, תוכחתה, תביעתה, קטרוגה, איומיה, נחמתה,
“בַּיָמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וִירוּשָׁלֵם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” –
חזה ירמיהו נביא החורבן (לג, 15־16), וישעיהו התנבא:
“וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר־הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה”
(א' 26־27).
וכשם שהתנבא ישעיהו על שלטון הצדק והתקומה הלאומית, כך התנבא על עקירת העריצות והזדון:
“וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עֲרִיצִים אַשְׁפִּיל. אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר”
(שם, י"ג 11־12).
חזון־הגאולה היה לו תמיד תוכן־משנה זה: להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם־סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט.
שני מוטיבים אלה כשהם צמודים זה לזה חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, ועל שניהם הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק.
יוצר ההסתדרות הציונית לא היה מעורה במסורת הלאומית ובספרות של עמו, אבל באינטואיציה עמוקה של חוזה היסטורי הבין הרצל, כי מדינת היהודים אשר תוקם שׂוּמה עליה להיות מדינה למופת. וכשם שהרצל לא חידש רעיון המדינה היהודית כן לא חידש רעיון המדינה למופת. במאה התשע עשרה קדם לו משה הס, מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה. אבל גם הס לא היה הראשון. לפני שלוש מאות שנה הביע רעיון זה גדול הפילוסופים היהודים. ברוך שפינוזא לא היה יהודי מסורתי, להיפך הוא כפר בכל מסורת וסמכות דתית ובנה כל תורתו על היגיון מתימטי ואינטואיציה מיסטית. ובספרו על בקורת המקרא וחקר המדינה, שנקרא בשם “מסכת תיאולוגית־מדינית” הביע שפינוזא בטחונו המוחלט, כי העם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלהים יבחר בו מחדש. כוונת שפינוזא ברורה: עם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, מורה דרך לעולם. גאון זה, שכאילו התרחק והורחק מעמו, היה אדוק ברעיון המשיחי, רעיון הגאולה שפירושה: להיות עם נגאל ועם סגולה, עם בן חורין ואור לגויים, כאשר חזה גדול נביאי הנחמה: “אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדְךָ, וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם” (ישעיה מ"ב 6). ולעם הוא אומר: “וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (שם, מ"ט 6). ועיון זה נשמע במלים יותר פשוטות בראשית ימי האומה, כשנאמר לאברהם: “לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. – וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה” (בראשית י"ב, 1־3).
ביטויים וניסוחים שונים לפי רוח הזמן והמקום ניתנו במשך אלפי שנים לרעיון הגאולה. גם הנימוקים, ההסברה ואמצעי ההגשמה או נסיונות ההגשמה השתנו מזמן לזמן, אבל תוכן הרעיון ועיקרו היה קיים וקבוע בכל הלבושים המתחלפים: מדינת־יהודים ומדינה למופת, עם עצמאי ועם סגולה.
ובימינו קמה מדינת היהודים. האם הוקמה המדינה על ידי ארגון־שוקלים עולמי הנקרא בשם הסתדרות ציונית, או היא נוסדה על ידי חלוצי־הגשמה שעלו ארצה מתך חזון ומצוקה? ואולי המדינה היא יצירה משותפת של העולים ושל העם היהודי כולו? ההיסטוריה תענה על שאלה זו בזמנה. אין שאלה עיונית זו דוחקת אותנו. לפני דורנו עומדות שאלות חמורות מזו, והן תובעות תשובה למעשה, ותשובה שאינה סובלת דיחוי.
חזון־הגאולה הקים את מדינת־ישראל, אבל מדינת־ישראל טרם הקימה את חזון־הגאולה, המדינה אינה אלא אתחלתא דגאולה, וערך ההתחלה תלוי בשני תנאים: אם תתקיים לאורך ימים ויהיה לה המשך, ואם תהיה נאמנה ליעודה ההיסטורי. דבר אחד ברור כבר עכשיו לכל מי שעיניו פקוחות לתמורות בהיסטוריה: המדינה היא הציר של תקוות הגאולה וחזונה.
מימי כיבוש יהושע לא היה מאורע מהפכני כזה בתולדות עמנו. עם קום המדינה נפסק הוויכוח בעם היהודי אם מדינה יהודית רצויה או לא, אם היא אפשרית או נמנעת. המדינה קיימת. גורלה ועתידה, דמותה ומעמדה ביהדות ובעולם נתונים מעכשיו אך ורק בידי יהודים. אין עוד חיץ חיצוני, זר ואויב בין היהודים ובין ארצם הגאולה. המדינה פתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות והוא בן־חורין לעשות רצון עצמו. וריבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו כרצונו, לפי צרכיו, ברשותו, מתוך נאמנות יחידה לעצמו, לרוחו, למורשתו, לחזונו. נפלה במדינה המחיצה בין היהודי ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר, – בכל החיים הכלכליים, המדיניים, החברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אזרחים ונתינים במדינה לא־יהודית (או גם אנטי־יהודית); ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת רק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. המדינה השיבה לעם החי בתוכה שלמותו היהודית־האנושית. הרשות היהודית הריבונית חופפת על כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאווייו. נתאחה במדינה הקרע העמוק שפילג בגולה חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה שמות ביהדות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו נעשו שוב, כבימי תקופת התנ"ך, להוויה וחוויה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית וברוח עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. במדינה נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כביש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, כוח וצבא עברי, והספרות העברית והתרבות הלאומית שלנו שוב שואבת מכל מעינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת, השלמה, הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה והרת־סכנות שלא ידעו היהודים בגולה: אחריות אֶכּסקלוסיבית ומלאה לגורלם ולעתידם, לקיומם ולבטחונם של היהודים במדינתם. מחיר יקר זה חייב כל עם לשלם בעד קוממיותו וריבונותו.
אבל כל אלה הם עכשיו נחלתם של מיליון וחצי יהודים בלבד – כ־13% של העם היהודי בעולם. למעלה מארבע חמישיות של העם עוד נתונים, כשהיו, לשתי רשויות, ולגבי מרבית היהודים בתפוצה הרשות היהודית מצטמקת ומידלדלת, והיהודים נבלעים יותר ויותר בסביבה ובמציאות הבלתי־יהודית הלוחצת עליהם בכוח אדיר דווקא מפני שהיא רוויה חירות, רווחה ושוויון זכויות. המורשה היהודית הערטילאית, הדלה, עומדת מול מציאות חיה, עשירה, שופעת כוח וקסם ועצמה כלכלית ותרבותית, ונמשך מאבק בין שני כוחות לא־שווים, ואין מאבק זה דומה בשום פנים למאבק שעמדה בו היהדות בארצות מזרח אירופה, וגם לא למאבק שעמדה בו היהדות החוזרת בתשובה במערב אירופה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בפעם הראשונה – יהודים שאינם מתבוללים בהכרה ואינם מתביישים ביהדותם – רואים עצמם כחלק אורגני מהעולם הבלתי־יהודי שבו הם חיים.
וההיסטוריה כאילו הקדימה רפואה למכה. בכל הדורות היה ליהודים נשק יחיד במלחמת קיומם כיהודים; והנשק היה מורשת העבר, לפי מה שכל יהודי וכל קיבוץ יהודי הבין, הוקיר וקיים מורשה זו. עם קום המדינה נוצר מכשיר חדש, ואולי לא מכשיר אלא מקור־יניקה רב־אונים, שהוא גם מחוז־החפץ ההיסטורי של רצון הקיום ומטרת המאבק הממושך של העם על גאולתו.
וקיימת זיקת־גומלין חיונית בין קיום המדינה ועתידה ובין קיום היהדות העולמית ועתידה. במציאות של תקופתנו לא תתקיים היהדות בלי המדינה, כי אורבת לה סכנת התבוללות שלא מדעת, כאשר לא היתה מעולם, והמדינה לא תיכון בלי צמיחה מתמדת, צמיחה כמותית ואיכותית, מתוך העם היהודי אשר בתפוצות. עליה מכל מרכזי היהדות בעולם היא תנאי לקיומה וליעודה של המדינה, היא גם תנאי לקיום היהדות בתפוצות.
כחמשים שנה השתעשעה ההסתדרות הציונית באילוסיה שהיא “מדינה בדרך”. לאילוסיה זו היתה הצדקה מסוימת, כל עוד יהדות אירופה היתה חפשית וחיה, כי רבים מחברי ההסתדרות הציונית באירופה היו עולים בפועל או עולים בכוח, ורוב מנינה ורוב בנינה של התנועה הציונית – הציונות של יהדות אירופה, לא ראו עצמם מעורים בארצות מגוריהם, אף כי ישבו בהן מאות בשנים, והיו “יהודים בדרך” – מועמדים לעליה. אולם ההסתדרות הציונית בימינו אלה – מרבית חבריה בחו"ל דוגלים בהתערות מתמדת בתפוצות, מפרידים עקרונית בין ציונות ובין עליה, ומטיפים תורה זו בכינוסים “ציוניים” – ונושאים שם הציונות לשוא.
מדינת ישראל היא עכשיו התנועה הציונית, והיא נושאת חזון־הגאולה ליושבים בה ולעם אשר בגולה. בה, בכוחות החלוציים הגנוזים בתוכה, בהקרנתה המוסרית, תלויות אפשרויות העליה ומידות העליה מהארצות, שאין בהן גורם דוחה, לוחץ ודוחף לצאת. אחרי השואָה הגדולה, שהחניקה והשמידה יהדות אירופה אין העליה יכולה לסמוך עוד על גורם המצוקה, חוץ מארצות מעטות, שמספר היהודים בהן מצער, ואין בו כדי להבטיח קיום ובטחון למדינה, אף לא כדי עיצוב עם־סגולה. עליה מכל הארצות ועליה מתמדת וגדלה מכל הארצות היא שאלת־החיים למדינה וליהדות העולם גם יחד. ועליה זו תלויה בראש־וראשונה במדינה עצמה, ביכלתה, ברצונה ובכשרונה למשוך יהודים, גם אם אין להם הכרח מקומי לעקור ישיבתם.
כושרה של המדינה לשמש ככוח מושך ליהדות חפשית מותנה במאמצים מתמידים של המדינה ואזרחיה לעשות את ישראל מדינה למופת, מדינה שתהא לכבוד ולתפארת לעם היהודי, וקרנה תרום בעולם כולו.
היות מדינה למופת – אינה עוד רק מטרה סופית, גולת־כותרת של חזון הגאולה, אלא גם אמצעי־הגשמה, צורך בינים, דחוף, הכרחי, כי רק במידה שהמדינה תצליח להיות מדינה למופת תשמש אבן שואבת לכוחות יהודים מגולה מרוּוחת נטולת מצוקה.
ושוב מתאַמת כלל היסטורי גדול: האמצעי הנאמן ביותר למטרה – הוא הגשמת המטרה עצמה.
בין ישראל לגולה
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ו' בתשרי תשי"ד – 3 באוקטובר 1954
מה בין העם בישראל ובין הישובים היהודיים בגולה? מתן תשובה לשאלה זו מחייב בירור שאלה קודמת: האם דומים כל הישובים היהודיים בגולה זה לזה? האין הבדל בין ישובי היהודים בארצות השונות? כלום יש מַכנה משותף לכל הישובים היהודיים שבגולה, ואם ישנו – מהו?
אפילו ידיעה שטחית של מצב היהדות בתפוצות מגלה הבדלים רבים, בולטים, קבועים ומשתנים מזמן לזמן, בין מצבם, צביונם וחייהם של היהודים בארצות שונות, הבדלים כמותיים ואיכותיים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המשפטי והמדיני, ביכלתם הרוחנית ובקלסתר פניהם הציבורי. והבדלים אלה נובעים בחלקם מתולדות היהודים ומסורתם באותה ארץ, ובחלקם, – חלק הארי – מהמשטר השורר במדינה וממצבה הכלכלי והתרבותי של הארץ בה יושבים היהודים.
שני המרכזים הגדולים של היהדות בימינו הם בארצות־הברית של אמריקה ובברית־המועצות. בשתי ארצות אלו מרוכזים עכשיו שבעים אחוז מכל יהדות התפוצה: חמשים אחוז בארצות־הברית, עשרים אחוז בברית־המועצות.
יהדות אמריקה היא צעירה. ואם כי היא חוגגת עכשיו 300 שנה לקיומה, הרי למעשה אינה אפילו בת מאה שנה. בראשית המאה הי“ט היו בארצות־הברית כאלפיים יהודים, ועוד בשנת 1850 לא היו בה אלא 50.000 יהודים. ההגירה לאמריקה גדלה לאחר 1880, ובסוף המאה הי”ט כבר הגיע מספר היהודים בה למיליון נפש. בסוף המחצית הראשונה של המאה העשרים היו בארצות־הברית למעלה מחמשה מיליוני יהודים.
עתיקה ממנה היהדות הרוסית, לרבות יהדות פולין, שבסוף המאה הי"ח היתה לחלק מהאימפריה הרוסית. עד מלחמת העולם הראשונה היתה היהדות הרוסית רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.
בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים, מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800.000 – 32% מכל היהדות בזמן ההוא. בסוף המאה הי"ט נפקדו ברוסיה 5.189.401 יהודים, וכמספר הזה היה בכל שאר ארצות העולם. מספר היהודים ברוסיה הסובייטית מגיע עכשיו לשני מיליונים בערך. התמעטות היהודים ברוסיה באה בעקב ההגירה הגדולה שהחלה עוד במאה התשע־עשרה ונתגברה במאה העשרים, השתחררות פולין בסוף מלחמת העולם הראשונה, והשמדת יהודי אירופה על־ידי הנאצים ובעלי בריתם.
אולם ההבדל בין שני הקיבוצים היהודיים הגדולים בגולה אינו כמותי בלבד, אף לא הבדל הנובע מהמשטר הכללי השולט בשתי ארצות אדירות אלה: חירות דימוקראטית בזו ודיקטאטורה טוטאליטרית בזו. בשתי הארצות שורר להלכה שויון־זכויות אזרחי ומדיני, אבל למעשה מקופחת יהדות רוסיה כאשר לא היתה כמעט מעולם, חוץ מתקופות האיומות ביותר בתולדות הגולה.
ארצות־הברית, למרות המיבנה הפדראלי, היא מבחינה תרבותית ולשונית מדינה אחידה, והלשון האנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקאית, של כל תושביה.
ברית־המועצות היא להלכה בדיוק ההיפך מזה: זוהי ברית עמים עומדים כאילו ברשות עצמם, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, וההגדרה העצמית הלאומית קבועה ומובטחת בחוקה הסטאליניסטית כאחד מעיקרי היסוד של המשטר הסובייטי.
יהדות רוסיה, כידוע, היתה במאה התשע־עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה מרכזה התרבותי והציבורי של היהדות העולמית; היא היתה מולדת הספרות העברית והיודית החדשה, וכמו כן המשען והמעין הראשי של התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית. זכויות היהודים ברוסיה הצארית היו מוגבלות, ומזמן לזמן היה המשטר הצארי מארגן פרעות ביהודים. ואף על פי כן לא נדכאה אף פעם רוחם של יהודי רוסיה, והם נשאו ברמה דגלם היהודי ולחמו בעוז על זכויותיהם היהודיות והאנושיות, וגם השתתפו במלחמת עמי רוסיה על חירותם. בפברואר 1917 פרצה המהפכה הרוסית, מוּגר שלטון הצארים, ורוסיה נהפכה לריפובליקה חפשית דימוקראטית, וליהודים ניתן שויון־זכויות מלא. נדמה היה שהגיעה שעתה הגדולה של יהדות רוסיה. כל חרצובות הרשע נגדעו, הכוחות הכלואים והמדוכאים ביהדות, כמו ביתר עמי רוסיה, שוחררו, ופרץ ביהדות גל אדיר של פעילות לאומית וציונית. נתעצמו המפלגות הציוניות והוקם ארגון חלוצי אדיר של הנוער היהודי שהיה עשוי ומוכשר לחולל גדולות ונצורות בבנין הישוב בארץ ובעיצוב דמות המולדת המתחדשת. אולם חירות יהודי רוסיה לא האריכה ימים. באוקטובר 1917, כשמונה חדשים אחרי המהפכה הדימוקראטית, פרצה המהפכה הבולשביסטית תחת הנהגתם של לנין וטרוצקי, ומאז נסתם הגולל על חירות היהודים כיהודים. כל עוד חי לנין עוד ניתן רשיון לתיאטרון עברי (“הבימה”) במוסקבה, ואושר קיום ליגלי של “החלוץ”, ועוד אפשר היה ליהודים לעלות ארצה, אולם לאט לאט הודקה העניבה סביב יהדות רוסיה, – וזה עשרות שנים מנותקת יהדות זו בחוזק יד מכל העם היהודי ומהמולדת העברית שכל כך היתה קרובה ויקרה ליהודי רוסיה; נסגרו כל בתי־הספר היהודיים ברוסיה, גם העבריים וגם היהודיים. עתונים יהודיים חדלו להופיע; אין ספר עברי או יודי יוצא לאור בכל רחבי ברית־המועצות; אין יהודי יכול להשיג ספר עברי או יודי מישראל או מארץ אחרת, ואם כי לכל העמים בברית־המועצות העניק החוק זכות הגדרה עצמית, נגזרה על יהדות רוסיה מטעם המשטר הבולשביסטי כליה רוחנית. אין יהודי יכול לעלות ארצה, אינו יכול אפילו לקבל ולקרוא עתונות הארץ, אינו רשאי גם לבוא בקשרים עם השגרירות היהודית במוסקבה. “המדע” הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות, נלוזות ומשמיצות על מהוּת היהדות, על התנ"ך, על הספרות העברית והיודית, על העם היהודי, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא־יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בארץ זו כפוף לדיקטאטורה הטוטאליטרית, והלכות בעניני ספרות ומדע נחרצות על־ידי השליט.
לעומת זאת היהדות הצעירה והגדלה בארצות־הברית מקיימת כרצונה מוסדות חינוך, מחקר ומדע יהודיים, שאין כמותם בעולם, מחוץ למדינת ישראל. הלשון האנגלית היא חובה בכל בתי־הספר, אבל אין כל הגבלה וקושי בלימוד העברית או היודית. יהודי ארצות־הברית נקלטים יותר ויותר בלשון האנגלית, ויודית הולכת ודועכת, אבל עתונים יודיים ועבריים מוסיפים להופיע, ויש להם מאות אלפים קוראים, ואין כל מניעה וקושי מצד השלטון והמשטר להוסיף כהנה וכהנה; הלשון העברית נלמדת בכמה אוניוורסיטאות יהודיות מיוחדות משלהם ובסמינרים גבוהים ללימודי היהדות. יהודי אמריקה תופסים מקום ראשון – גם לרגל מספרם וגם לרגל עושרם והשפעתם המדינית – בעזרה חומרית ומדינית לישראל ולכל דבר וצורך יהודי בעולם. כל יהודי הרוצה לעלות ארצה – חפשי לעשות זאת, אם כי לפי שעה אין רבים ניהנים מזכות זו. אבל עליה חלוצית וכללית מאמריקה לישראל לא פסקה, אם כי לפי שעה בממד צנוע מאוד, וקיים קשר אישי אמיץ בין ישראל לבין יהדות אמריקה. מאות תלמידים יהודים באים שנה שנה מארצות־הברית ללמוד בישראל, ואלפי תיירים באים לבקר בארץ. הון יהודי בצורות שונות, הון פרטי וציבורי, זורם בלי־הפסק לישראל ועוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים.
קולה של יהדות אמריקה נשמע באופן חפשי. משקלה אינו קטן בארץ הגדולה שבעולם החדש, ויהודי ארה"ב כאזרחים חפשים יכולים לעמוד – והם גם עומדים – בפני ממשלתם כשנדמה להם שמעשי ממשלתם אינם הולמים קו הצדק והתועלת של ארצם ועמם, ואין הם חייבים לענות אמן על כל דברי מלאך רע, גם אם הוא פקיד גבוה במשרד החוץ או אפילו יושב ראשונה במלכות.
וכשם שיש הבדלים חיוניים בין שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, כך יש הבדלים ניכרים ובולטים במצב הישובים הבינוניים והקטנים שבארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת, מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. פה עוני, לחץ, מצוקה, גיטו – וכאן שוויון, רווחה חמרית, “אמנציפציה”, הידבקות בתרבות השלטת.
אולם יש צד שווה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החפשית, הדימוקראטית, וגם בגולה המרודה, הדלה, המדוכאת, הטוטאליטרית. והצד השווה מתגלה בארבע עובדות־יסוד בלתי משתנות ולא נתונות לשינוי בגולה, הקובעות מצבם המיוחד של יהודי הגולה בכל הארצות ובכל התפוצות. הרצון לעקור עובדות־יסוד אלה ולשנות מצבם המיוחד של היהודים בתפוצות על־ידי התרכזות במולדת עצמאית – זהו תוכנו, מהותו ויעודו של רעיון הגאולה הפועם בלב העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות, ושלפני כששים שנה בערך ניתן לו השם המודרני: ציונות. בלי תוכן זה – השם ציונות נהפך למלה ריקה המכסה על רצון טמיר וכמוס, נעלם אולי גם מהכרתו של נושא הרצון, להתבולל בגויים.
מה הן עובדות היסוד הקובעות מצבם המיוחד של היהודים בגולה, עובדות גלויות וברורות לכל מי שעיניו בראשו? קודם כל – היות היהודים מיעוט תלוי בחסד הרוב. בארצות העולם הישן היו היהודים מיעוט זר, כי בכל אחת מהן היה עם מגובש מבחינה היסטורית, – בעל תרבות ולשון והיסטוריה משלו שליהודים לא היה חלק בהן, ורק לאחר ה“אמנציפציה” ניסו להידבק בלשון עם הרוב, בתרבותו ובחייו הלאומיים, כלומר להתבולל בתוכו. באה“ב1 וכן בכל העולם החדש – אין היהודים מיעוט זר, כי כולם זרים במובן מסוים. היהודים הם מהגרים בארה”ב או בני מהגרים ככל האמריקנים – אבל הם מיעוט, אם כי לפי שעה לא המיעוט היחיד.
המיבנה החברתי־כלכלי של היהודים בגולה שונה מהמיבנה של העמים בתוכם הם יושבים. יסודו ועיקרו ורובו של כל עם – הם האכרים והפועלים. מעמדם של האכרים והפועלים אינו דומה בכל עם. יש ירוּדים, עניים, משועבדים, ויש ההיפך, אבל בכל עם הם הרוב והמשען העיקרי שעליו עומד קיום העם כולו. לא כן בקרב יהודי התפוצה. מספר היהודים היושבים על הקרקע הוא לאין ערוך קטן ממספרם בקרב עמי הרוב, ויש ארצות שאין בהן בכלל יהודים חקלאים. גם מספר העובדים היהודים הוא קטן ממספרם בעמי־הרוב, והם לרוב מרוכזים במשלוחי־יד מעטים שלא כשאר התושבים. רוב היהודים, ובכמה ארצות – כולם, הם תושבי ערים. בארצות ירודות עובדה זו מגדילה עוני היהודים ודחקם, בארצות עשירות – להיפך, מעלה רמתם התרבותית והחומרית. אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות־החיוּת הראשוניים של כל עם וחברה, ונוטלת מתחת רגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה.
היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות זרות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החומריים וגם בחייו הרוחניים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוּף אטמוספירה לא־יהודית, גם במקום שאין הסביבה עוינת ליהודים. הסביבה הזרה איתנה, חודרת לכל פינה וסדק, כוחה רב, אתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת; היא מושכת וקוסמת ומשפיעה ביודעים ובלא־יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שרשים במציאות המקיפה והתקיפה, וכל יניקתה היא רק מהעבר ומהמורשה הרוחנית. ונוצרת שניות מתמידה בחיי היהודים, נעשה קרע מוחלט בין הרשות היהודית ובין הרשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות, כמו בברית־המועצות ובכמה מארצות האיסלם. ומכיוון שתרבות־עם אינה יצירה לשונית בלבד, ואף לא אוצר זכרונות עבר או מנהגי דת – אלא מכלול החוויה האנושית והחברתית של הכלל, חוויה ספוגה טבע, מורשה, משטר, כלכלה, חוקים, משטר ממלכתי, מאבקים ונפתולים חברתיים וציבוריים, הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, אלא גיטו תרבותי בלבד. גיטו זה לובש צורה דתית, לשונית או רוחנית, אבל אין זה אלא גיטו. כלומר פינה מצומצמת ומצטמצמת בחיי הנפש של היהודי, שאין לה שרשים ומרכז־יניקה במרחבי המציאות הבלתי־יהודית השוטפת והעשירה, זו האופפת את היהודים מדעת ושלא־מדעת, ברצון ושלא־ברצון, ואין מפלט ממנה – כל זמן שחיים בתוכה.
ובגולה לא תיתכן מסגרת־כלל יהודית. ואין הדבר תלוי מהמשטר השורר בארץ, אם זה משטר טוב או רע, מדכא או לא, טוטאליטרי או שוחר חירות, ריאקציוני או מתקדם. היהודים כמיעוט כפופים למסגרת הריבונות של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים, כיהודים, כל שליטה, באשר הם מיעוט.
היהודים, כיהודים, הם אבק־אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני־אדם אחרים באותם התנאים, כי בני עם קשה־עורף הם, קשה־עורף מראשית היותו ועד היום הזה. והזיקה למורשה היהודית – אם זו מורשת דת, מורשת לשון, מורשת מולדת, מורשת אחווה יהודית או מורשת חזון הגאולה – היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, והיהודים בגולה יוצרים לעצמם – לפחות בארצות החירות והדימוקראטיה – מסגרות וארגונים חפשיים לפעילות יהודית ולביטוי עצמי יהודי. אבל רק במסגרת של שלטון עצמי בתחומי ארץ מסוימת, יתכן ביטוי מלא ויצירה נורמאלית של תרבות עם.
ביודעים ובלא־יודעים נתונים היהודים בגולה לשלטון המשק, המשטר, החברה, התרבות, הלשון והנימוסים של עם הרוב. ואפילו שמירת הדת היהודית, בארצות שיש בהן חופש־דת מוחלט כמו באנגליה ובאמריקה, לא תעמוד ליהודים לקיים יהדותם ושלמותם היהודית והאנושית.
דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, היא נטע ארצישראלי מובהק וקשורה בקיומה לארץ מוצאה, וחלק גדול ממצוותיה לא ניתן לקיימן בנכר אלא בארץ, ומיום שנוסדה המדינה ונפתחו שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – הרי כל יהודי אדוק עובר יום יום על מצוות היהדות ומפיר תורת ישראל בהישארו בגולה.
אין כל מניעה בארה"ב ובאנגליה ובקאנדה ובאורוגוואי ובכל שאר הארצות בעלות מסורת דימוקראטית וסובלנית, להנחיל לדור הצעיר היהודי את הלשון העברית, ואילו היתה קיימת בארצות אלו תנועה ציונית הראויה לשמה לא היה כלל נבצר ממנה להקנות לנוער היהודי יחד עם הלשון האנגלית (או הספרדית, או הצרפתית) גם הלשון העברית, ולהבטיח על־ידי כך קיום האחדות היהודית והקשר הנפשי היהודי גם למורשת העבר וגם למדינת ישראל ולתוחלת הגאולה בעתיד.
אבל גם בתנאים הטובים ביותר וברצון היהודי והציוני הנאמן ביותר אין אפשרות בגולה לקיים תרבות עברית שלמה וטבעית, באשר התרבות אינה יונקת מהלשון ומהספר ומהעבר בלבד, אלא ממכלול חיי האדם והחברה, מטבע הארץ, מהסביבה האנושית, מהיצירה המשקית, מהמשטר המדיני ומ“האקלים” האנושי, אשר בגולה אינו יהודי לפי טבעו, מסורתו, צרכיו ושאיפותיו.
ומכאן אפשר לענות על השאלה שבראש הרשימה; ההבדל בין יהדות הגולה ובין העם בישראל הוא הבדל בין מיעוט כפוף לרוב זר ובין עם עומד ברשות עצמו; בין שכבות כלכליות גמולות מאדמה ומענפי־עבודה יסודיים המתנים חיי חברה, ובין אומה מושרשת באדמתה ובכל ענפי העבודה; בין קיבוץ קרוע בפנימיותו החי בשתי רשויות מתרוצצות ורחוקות זו מזו, אם לא סותרות זו לזו, ובין עם שרוי ברשות אחת ויחידה, רשות עצמו, שאין בה הבדל וקרע בין יהודי ובין אדם; בין אבק־אדם יהודי ללא מסגרת מלכדת ובין אומה ריבונית השלטת במדינתה.
ואם יעודו של העם היהודי הוא להיות עם־סגולה, וספק אם העם היהודי היה מתקיים או יתקיים בעתיד בלי יעוּד זה – הרי קיומו של יעוד זה יתכן אך ורק במדינת היהודים. למען היות לעם־סגולה דרושים לא רק הרצון ההיסטורי והסגולות הנפשיות – אלא גם המסגרת הממלכתית שתבצע רצון האומה ותיתן לסגולות הטבועות בעם להתגלות ולהתממש מתוך חירות פנימית מלאה ומתוך משמעת ממלכתית חפשית. עם־סגולה יתכן רק במדינה־למופת. גם גורל העם היהודי כולו וגם גורל מדינת ישראל תלויים בשני אלה – שהם אחד.
-
באה“ב – כך במקור הערת פב”י. ↩
המבחן העליון
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ט“ז בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954
העם בישראל אינו מיעוט תלוי בחסדי רוב זר. הוא מושרש באדמת מולדתו. כלכלתו יונקת מכל העבודות בחקלאות, בחרושת, בבנין ובתחבורה יבשתית, ימית ואוירית. תרבותו מעורה במורשה היסטורית של ארבעת אלפים שנה ובהישגי המדע של ימינו. לשונו היא הלשון העברית שהגיעה אלינו מימי האבות. למרות הפלישה החוזרת ונשנית בתקופות שונות ובכל ארצות נדודינו של לשונות לועזות, נשארה הלשון העברית הלשון המייחדת והמאַחדת של כל הדורות וכל השבטים בעם היהודי. אין בישראל מחיצה בין היהודי ובין האדם. כל חיינו החומריים והרוחניים משולבים במסגרת אחת, כוללת ועליונה של ריבונות יהודית. אין כל גורם זר מונע עיצוב דמותה של ישראל לפי רצונה וצרכיה.
חיוב רב־משמעות זה אינו עושה עדיין את העם בישראל לעם־סגולה. לא כל עם עומד ברשות עצמו ראוי לתואר־כבוד נעלה זה. כשם שלא כל מדינה ריבונית היא מדינה למופת.
אליבא דאמת לא הגיעה עדיין מדינת ישראל אפילו למדרגה של מדינה מתוקנת. העם בישראל עודנו רחוק מהיות עם נקי מפגימות וליקויים קשים, ואַל נפחד לראות בעיניים פקוחות הקלקלות שבחיינו, במשטרנו ובהליכותינו.
עוד אין אנו מתפרנסים מיגיע כפינו בלבד. אנו תלויים עדיין במידה מדאיגה בעזרת חוץ, וטיב עבודתנו, איכותה וכמותה, אינם הולמים ומספקים צרכינו.
תלותנו הכלכלית בעזרה חיצונית – בחלקה היא מחויבת המציאות ואין בה כל פגם מוסרי או חומרי. המדובר הוא בעזרה לקליטת העליה ההמונית. קיבוץ־גלויות הוא היעוד הראשון והעליון של מדינת ישראל, והתנאי הראשון והחיוני לקיומה ולבטחונה. אין הבור מתמלא מחוליתו. ישוב של 650.000 נפש אינו יכול לקלוט עליה של 750.000 נפש בשנים ספורות, ביחוד כשהעליה היא מחוסרת־כל, נטולת־הון ועשוקת־חינוך, כאשר היתה ברובה הגדול העליה שבאה ארצה אחרי יסוד המדינה, וכאשר עלולה להיות העליה שתוסיף לבוא הנה מארצות האיסלם בצפון אפריקה וארצות אחרות, – העליה הרבתי היחידה הצפויה לנו בעתיד הקרוב. הסלידה האיסטניסית של חוגים מסויימים בישראל מעזרת העם היהודי לקליטת העליה, החוגים אשר שופרם הציבורי הוא עתון “הארץ”, אינה אלא התנגדות פחדנית ומוּסווה לעליית יהודי המזרח. זהו גלגול ארצישראלי של הפחד והזרות שגילו כמה מיהודי מערב אירופה כלפי ה“אוסט־יוּדן”. בלוח “הארץ” מקונן אחד מנושאי־כליו של מר שוקן1 על “היהודי הרוסי אחד העם” – – – ו“בני דורו של אחד העם”, אותם האינטלקטואלים־למחצה ו“אֶכסטרנים” שנשתלטו “על החיים הרוחניים והציבוריים בארץ”, ו“שכבה קטנה מאוד של אינטלקטואלים אמיתיים (ההדגשה שלי) מאירופה המרכזית והמערבית נכנעו להם מטעמים אופורטוניסטיים”.
“האינטלקטואלים האמיתיים” של העתון “הארץ” מנסים להסביר לנו שאפשר לפתח ארץ רק מתוך חסכונות פנימיים, ויהודי המזרח צריכים להישאר במקומם כמוסיאון חי של קדמוניות ישראל בגולה. החוש הבריא של המדינה ורגש האחווה היהודית שבכל הארצות לא נשמעו לעצות האינטלקטואליות של “השכבה הקטנה” מאירופה המרכזית והמערבית, – ושערי ישראל נפתחו לרווחה לעליית יהודי הארצות הנחשלות והירודות, והיהודים במערב דווקא הושיטו בנפש חפצה וביד נדיבה עזרתם הנאמנה לקליטת המוני ישראל הדווּיים והמרוששים ועשוקי־החינוך. ויש יסוד להניח שהשערים יישארו פתוחים גם לשאר הגלויות המרודות, כשם שיהיו פתוחים לעליית יהודי המערב. ולמען קליטת עליה זו לא רק מותר אלא חובה גדולה היא לגייס עזרה מהחוץ.
אולם כל סיוע זר שאינו הכרחי לקליטת העולים – אין לו כל הצדקה מוסרית וכלכלית. הוא כרקב לישראל, ויש לעקרו מן השורש, ולו גם נצטרך לשם כך לעבוד יותר ולהוציא פחות. עלינו לזכור דברי חכמינו: “פשוט נבלה בשוק – ואל תצטרך לבריות”. אם לגבי יחיד כך – לגבי עם שלם על אחת כמה וכמה. עצמאות כלכלית, כלומר התפרנסותנו אך ורק מיגיע כפינו, היא תנאי ראשון וראשי להבראה מוסרית ולעצמאות של אמת.
גם לא הצלחנו עדיין למזג הגלויות. ואם כי ההפרשים והניגודים האמיתיים, הניגודים המעמדיים והרעיוניים, הם בתוך כל עדה ועדה, בעדות האשכנזיות והמערביות כבעדות הספרדיות והמזרחיות, הרי אין להתעלם מהעובדה המרה והמחפירה שקיימות בחוגים רבים גם מחיצות עדתיות. לפי שעה פועלים במדינה רק שני גורמים המנסים ומצליחים להתגבר על מחיצות אלו: בתי־הספר היסודיים וצבא־הגנה לישראל. בערי עולים (יפו, לוד, רמלה, באר־שבע ועוד) לומדים ילדים מכל העדות, וההבדלים העדתיים בקרב הילדים הולכים ומיטשטשים משנה לשנה. בצבא משרתים בני כל העדות על בסיס של שוויון מוחלט, ובקצונה אנו מוצאים בני כל העדות והשבטים מכל חמשת חלקי תבל יחד עם ילידי הארץ. אולם מחוץ לצבא ולבית־הספר היסודי ישנו חיץ חברתי ותרבותי בין עדות שונות. שימוש מרבית העולים בלשונות ארצות מוצאם מגביר הזרות ההדדית, והנחלת הלשון העברית לכל תושבי המדינה היא תנאי מוקדם למיזוג גלויות, לפחות בשטח הרוחני והתרבותי. היזמה של צעירי המושבים הוותיקים (נהלל, כפר ויתקין, כפר יחזקאל ועוד) ללכת למושבי העולים ולחיות עם העולים יחד – היא אולי התחלה רבת־סיכויים להתנדבות עממית יותר רחבה למען מיזוג־הגלויות.
מדינת ישראל טרם הגיעה ליציבות מדינית פנימית ולמשטר דימוקראטי יעיל ואיתן. מפלגתיות מופרזת וטוטאליטרית וריבוי מפלגות וסיעות בעקב משטר הבחירות היחסיות עושים שמות בחיינו הממלכתיים, מרבים משברים וזעזועים ממשלתיים ללא־צורך, מגבירים באופן מלאכותי הפירודים והניגודים הפנימיים, פוגמים ומעכבים החינוך המדיני של העם, מחלישים כוח המדינה, מורידים קרן הדימוקראטיה הישראלית ומחזקים ידי השמאל והימין הקיצוני השואפים למשטר טוטאליטרי. בתוקף הבחירות היחסיות ניטלה למעשה מהעם כל אפשרות של הכרעה והשפעה בחיי המדינה. בימי בחירות אין העם נקרא להכריע בשאלות הממשיות העומדות על הפרק, אלא הוא מוזמן לבחור בין אידיאולוגיות מופשטות, ולרוב אין להן כל זיקה לענינים החיוניים השוטפים במדינה. על הבוחר לבחור בין המון רשימות מועמדים שאינו מכיר אותם, וחברי הכנסת למעשה נקבעים ע"י ועדים מרכזיים של הסיעות והמפלגות. בין הבוחר והנבחר אין כל קשר, ולאחר הבחירות אין לעם כל אפשרות להשפיע על נבחריו, כי הנבחר אינו קשור לבוחריו ואינו אחראי לפניהם. במקום נציגות עממית, שלטת במדינה קנוניה של סיעות. לרוב הסיעות אין כל אחריות ממלכתית, והאינטרס הסיעתי מדריך כל פעולותיהן, כי סיעות אלה אין להן כל סיכוי להיות לרוב או לגורם מכריע שאי אפשר לממשלה בלעדיו.
משטר הקנוניה הסיעתית, שהוא פרי הבחירות היחסיות, נותן אותותיו גם בכמה משירותי המדינה. מחוץ לצבא ולמשטרה אין לנו עדיין שירותים, שכל עובדיהם כפופים ונתונים אך ורק לשירות המדינה ולטובת האזרח, ולא למפלגה והסיעה שהעמידה שר בראש המשרד. הסיעות הקטנות, שאינן מסוגלות ואינן חייבות לדאוג דאגת המדינה בכללה, ופונות בשעת הבחירות לכתחילה אך ורק למספר מצומצם של אזרחים בשם אינטרס או רעיון סיעתי, רואות במשרדים הנמסרים לחבריהן אמצעי להטיל שלטונם על ציבורם המפלגתי או על יריביהם הפנימיים בסיעה, ודוגמת השרים אי־אפשר שלא תשפיע לרעה על עוזריהם. יודע פקיד נפש שרו.
העם בישראל בכללו לא ספג עדיין במידה מספיקה הכרה ואחריות ממלכתית כראוי לעם העומד ברשות עצמו. היהודים סבלו ברוב ארצות הגולה מתגרת יד שלטון עוין, והם נאלצו להתחכם ולהערים על סדרי המדינה ועל חוקיה המקפחים. והרגלים שנתקבלו במשך דורות אינם נמחים בשנים ספורות, ועולה שיורד מהאניה או מהמטוס – אינו נהפך כהרף־עין לבן־מולדת ואזרח מחונך. מדינה מתוקנת אינה פרי מוסר מתוקן, אלא פרי אזרחות מתוקנת ומחונכת. מובן, שמשטר נפסד מכביד על חינוך מעולה של האזרחים, אבל המשטר כשהוא לעצמו אינו קובע הכל. ואין עם גלותי, מדוכא, נטול עצמאות אלפי שנים נהפך בין־לילה, רק בתוקף הכרזת קוממיות או שינוי מקום, לעם ממלכתי הנושא באהבה וברצון חובות העצמאות ועוּלה. כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה.
רוב הציבור יודע לתבוע מהמדינה למעלה ממאה אחוז שהמדינה חייבת לו, אבל אינו מוכן לתבוע מעצמו אפילו פחות ממאה אחוז שהוא חייב למדינה. הוא דורש מהמדינה שירותים טובים ומובחרים, אבל אינו רואה בעין יפה הטלת המסים, שבלעדיהם לא ייתכנו כל שירותים. לכל היותר הוא מוכן להסכים בנקל שהזולת ישלם, ולא הוא. והסיעות המרובות, היודעות שלא יידרשו לעולם לקחת על עצמן האחריות המלאה לשלטון, מנסות לתפוס לב הבוחרים על־ידי תביעת שירותים מרובים ומסים מועטים. ובזאת אין הבדל בין הימין ובין השמאל.
ובמדינתנו לקוי עדיין אפילו הנימוס האישי. חלק גדול של התושבים, לרבות הנוער הישראלי, לא למד להתיחס לזולת בכבוד, באדיבות, בסובלנות, באהדה. לקויה בתוכנו ההגינות שבין אדם לחברו, המנעימה חיי הציבור ויוצרת אקלים של רעוּת ואהדה כללית.
היה זמן – ונואמים ציוניים היו מתפללים לזכות ולראות בארצם פושעים יהודים ובתי־סוהר יהודיים. “אידיאל” זה נתקיים במלואו ובשפע. יש לנו בישראל סוחרי שוק שחור, מבריחי מכס, גנבים, שודדים ורוצחים ואנסים ופושעים אחרים מכל המינים. בנידון זה היינו “ככל הגויים” – ולאו דווקא כמתוקנים שבהם.
בנאמר לעיל לא נתמצו כל התקלות והפגימות במדינת ישראל ובעמה.
ואף על פי כן! –
גנוזים ופועלים בעם זה כוחות מוסריים, מעינות יצירה ומרץ חלוצי שאין למצוא כמותם אולי בשום עם אחר בימינו, ואולי לא היו כמותם בעם ישראל מעולם.
מפעל־הבראשית שקם לפני יסוד המדינה, הקמת המדינה ונצחונותיו המופלאים של צבא־הגנה לישראל, היצירה המסועפת והאדירה שבוצעה ומוסיפה להתבצע בשנים המעטות לאחר קום המדינה – לא היו בגדר האפשרות אלמלא העצמה המוסרית, החלוצית והיוצרת הגנוזה בעושי המלאכה, אשר אנשי־מעשה ובעלי־נסיון טענו שנים רבות שהיא מלאכת שוא ובדים, אוּטופיה שאינה ניתנת להתגשם, וחלום ריק אשר לא יקום לעולם.
המאורע המבהיק ונורא־ההוד של המדינה הצעירה היה נצחונו של צה“ל על צבאות ערב. אלמלא נצחון זה היינו נמחים פה מעל פני האדמה. אבל בלי להקטין במשהו גודלה וערכה של גבורת צה”ל במלחמת־הקוממיות איני חושש להגיד שמפעלי העליה וההתישבות והחינוך והמחקר והפיתוח שנעשו בישראל מאז תום המלחמה ועד היום אינם נופלים בגבורתם המוסרית ובערכם ההיסטורי מהנצחון המופלא של צבאנו. לא ארצות־הברית של אמריקה, לא אבסטרליה ולא כל מדינה אחרת שקמה בכוח עליה מן החוץ, לא ביצעה בזמן קצר אחרי כיבוש עצמאותה – מה שעשתה ישראל הצעירה, הקטנה והדלה, בשנים הספורות האלה. המדינות המתוקנות והמשוכללות, כמדינות הסקאנדינביות, הראויות להיות לנו למופת בכמה מובנים – הגיעו לשלב זה אחרי עשרות ומאות שנים של קיום עצמאי ובלי שנתקלו בקשיים ובסכנות המלווים מדינת ישראל כל הימים. ספק אם אף מדינה אחת בימינו הספיקה לפעול וליצור בקצב ובתנופה ובממדים, כאשר הספיקה ישראל בחמש־שש השנים שלאחר מלחמת הקוממיות.
אולם מדינת ישראל אינה רשאית להסתפק במעשים אשר עשתה ובתנופת היצירה אשר גילתה עד כה. לא ככל המדינות – מדינת ישראל, ולא ככל העמים – עם ישראל. היעוד המוטל על ישראל אין דומה לו בכל מדינה אחרת. גאולת ישראל אינה דומה לשום שחרור לאומי אחר – לא בהיקפה, לא בתכנה, לא בתנאיה ההיסטוריים. מורשתנו הרוחנית הגדולה, מורשת נביאי ישראל, ומצבנו המיוחד בעולם – מחייבים אותנו. אנו נתבעים לקבוץ גלויות ולהגשמת חזון אחרית־ימים. וקנה־מידה של כל מדינה אחרת אינו יכול לשמש קנה־מידה של ישראל.
מדינת ישראל תיבחן ברצונה וביכולתה להגשים חזון־הגאולה היהודי והאנושי שחזו נביאינו על הרי יהודה בימי קדם. ונשאלת השאלה:
התעמוד ישראל במבחן עליון זה?
-
הכוונה למאמרו של ברוך קורצווייל. ↩
עם סגולה
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ל' בתשרי תשט"ו – 27 באוקטובר 1954
העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה. אנו רחוקים מרחק רב מהדמות שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי בהכרזת העצמאות ובחוק החינוך הממלכתי. השאלה היא אם יש בנו היכולת והרצון להיות עם סגולה ואם במפעלנו עד עכשיו נסתמנו מגמות העלולות להפוך מדינת ישראל למדינה למופת לכשיתגברו וינצחו בחיינו?
בשטח קיבוץ גלויות יש בידנו לציין כיבושים בולטים. לא גילוי חד־פעמי, אלא תהליך מתמיד, אם כי לא תמיד בקצב אחיד. התהליך החל עוד במשטר התורכי, נתגבר בימי המאנדט והגיע לשיאו בשנים הראשונות ליסוד המדינה. הוא לא נסתיים. ואם כי יש בארץ “אנשי מעשה” כביכול המערערים על העליה ההמונית, ביחוד על העליה הרבתי מארצות המזרח, והם מתנגדים בגלוי או בחשאי לעליה חדשה, אם מטעמים כלכליים ואם מטעמי “יחוס־גזעי”, הרי אין כל ספק שאין הם מביעים רצון העם, לא העם בישראל ולא העם בתפוצות; ואם תפרוץ העליה באחת מארצות המזרח או באחדות מהן – תתאזר המדינה עוז, תקבל על עצמה, בלי כל רתיעה, כל הקשיים הנוספים, ותקלוט העליה החדשה כאשר עשתה לעליה הקודמת. הרוב הגדול של מאזיני “קול ישראל” מקבלים כל הודעה על אניית עולים חדשה כבשורה מרנינה. הנסתמן בתולדות הישוב והמדינה גם תהליך ורצון דומה לזה בדרך לחברה חדשה ובכיוון היותנו לעם־סגולה? היש בנו התכונות והרצונות הדרושים לכך? הנתגלו בחיינו תהליכים, – ואין תהליכים היסטוריים אלא התגלמות רצונות, – המבשרים תקומתה של מדינה למופת?
לפני מתן תשובה לשאלות אלו, מן הראוי לברר אם היינו אי־פעם עם־סגולה.
ברור שכל עוד היינו אך ורק עם גולה מפוזר ומפורד, נטול מסגרת ארצית, כפוף לשלטון זר ותלוי בחסדי זרים, ולא היה בנמצא הרקע והמצע ההכרחי לחיים־עם חפשי ולעיצוב חברה רצויה, – לא היתה כל אפשרות אובייקטיבית להיותנו לעם־סגולה, ועצם קיומנו כעם היה מוטל בספק. אפילו בשטח המיוחד כביכול אך ורק לנו, בשטח הדת – היינו מושפעים ומופעלים על ידי כוחות זרים, בהכרה ושלא־בהכרה.
יכולנו להלכה להיות עם־סגולה רק כשהיינו יושבים על אדמתנו ועמדנו ברשות עצמנו.
כמה מההיסטוריונים היהודים, הנגררים אחר חוקרי־המקרא הנוצרים, סבורים, כי תקופת הזוהר בתולדות העם היהודי היתה בימי הבית השני. יש להצטער שגם חוקר יהודי עצמאי כפרופ' י. קלוזנר נגרר אף הוא אחרי השקפה מוטעה זו. בכל תקופת הבית השני היינו עצמאיים באמת רק כשמונים שנה, מימי החשמונאים הראשונים, בעיקר מימי שמעון הנשיא, ועד ימי נכדו אלכסנדר ינאי המלך, לרבות ימי אשתו המלכה שלומציון. לפני תקופה זו היתה יהודה כפופה כמאתיים שנה לשלטון פרס, ואחר כיבושי אלכסנדר מוקדון – לשלטון הלניסטי. בימי בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון פרצה מלחמת־אחים, ולגיונות רומא בהנהגתו של פומפיוס כבשו את ירושלים, ויהודה נהפכה למעשה לפרובינציה רומאית, גם במלוך בית־הורדוס.
היינו עצמאים תקופה ממושכת, כשש מאות – שבע מאות שנה, בימי הבית הראשון, מיציאת מצרים וכיבוש יהושע בן־נון במאה השלוש־עשרה או השתים־עשרה, ועד חורבן בית ראשון, בתחילת המאה הששית. בתקופה זו יצר עמנו גם רוב יצירותיו הנצחיות ונתן לעולם את האישים אשר זהרם ותורתם וחזונם לא יכהו לעולמים – ממשה רבינו ועד ירמיהו הנביא.
ההיה עמנו עם־סגולה בתקופה הגדולה הזאת?
אין ספק שזו היתה משאת־נפשם העליונה ותמצית תורתם של מורי העם ומדריכיו, מחוקקיו ונביאיו בתקופה ההיא. כל ספרי התורה והנביאים ספוגים רעיון מרכזי זה: לעשות עם ישראל לעם־סגולה. – זה היה תוכנה העיקרי של ה“ברית” שכרתו מורי העם בין עם־ישראל ובין בורא עולם.
“וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל־הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”
(שמות יט, 5־6).
דברים אלה שמע משה, לפי סיפורי התורה, עוד בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים. ובמשנה תורה, בספר דברים נאמר:
“וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיוֹתְךָ עַם־קָדוֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”
(דברים כ"ו, 18־19).
ברור שהביטוי “עליון” כאן אין כוונתו לעליונות מדינית או צבאית, אלא לעליונות דתית ומוסרית.
לפי המסופר בספר מלכים ב' (כב, 8) נמצא ספר התורה, הנקרא גם בשם ספר־הברית, רק בימי יאשיהו המלך, בשנת השמונה עשרה למלכו, בתקופת ירמיהו הנביא, כשלושים ושש שנים לפני חורבן בית ראשון. אז קרא המלך אליו כל זקני יהודה וירושלים
“וְכָל־הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵיהֶם, אֶת־כָּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִמְצָא בְּבֵית ה‘. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וַיַּעֲמֹד כָּל־הָעָם בַּבְּרִית”
(מלכים ב', כג 1־3).
עוד חכמי התלמוד ידעו, כי התורה ניתנה מגילות מגילות, ולרגל הענין אשר לפנינו אין צורך לברר מה מוקדם ומה מאוחר בתורה. אבל אין כל ספק, שדברי ה“ברית” המכוּונים לעשות עם ישראל ל“עם סגולה” לא נתחדשו בימי יאשיהו. נביאי הכתב הגדולים – עמוס, הושע, ישעיהו ועוד, הופיעו בימי המלך הגדול עזריהו (או עוזיהו) – כמאה וחמישים שנה לפני יאשיהו המלך, והנבואה בישראל קדמה גם להם. ותוכנה של תורת הנבואה היה אחד: האמונה באלוהי עולם, והאמונה שאלוהי העולם הוא אלוהי חסד ואמת, צדק ושלום, והוא דורש מעמו לכונן חייו על יסודות חסד ואמת, צדק ושלום.
אפילו בתקופה מאוחרת, אחרי חתימת המישנה (כשלוש מאות שנים לאחר חורבן בית שני), כשהתפשטה והתרחבה התורה שבעל־פה – פירושים ופירושי פירושים לתורה שבכתב, ותקנות שתוקנו לצרכי השעה – דרש אחד האמוראים מהדור השני, רבי שמלאי: “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה. – בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב:
“מִזְמוֹר לְדָוִד, ה‘, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא־רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת־יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח – עוֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם”
(תהלים טו).
בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב:
“הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע”
(ישעיהו לג, 15).
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב:
“הִגִיד לְךָ אָדָם מַה־טוב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵּעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”
(מיכה ו' 8).
חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר:
“כֺּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה”
(ישעיהו נו 1).
בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר:
“כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל ‘דְּרשׁוּנִי’ וִחְיוּ”
(עמוס ה' 4).
דרוש אחרון זה לא מצא חן בעיני חכמים, והקשו עליו: נאמר דרשוני – בכל התורה כולה? אלא בא חבקוק והעמידן על אחת: “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב' 4).
רב שמלאי היה יכול להוסיף גם דברי שני החכמים הגדולים ביותר בתורה שבעל־פה: הלל הזקן ורבי עקיבא. על הלל נאמר: “כשנשתכחה תורה מישראל – עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי – ויסדה”. ועל רבי עקיבא מספרת האגדה, שמשה רבינו בעצמו היה סבור שהוא גדול ממנו בתורה, וטען לפני הקב"ה: “רבונו של עולם, יש לך אדם כזה – ואתה נותן תורה על ידי!” (מנחות כ"ט).
ומאמרו של הלל הזקן היה: " דעלך סני – לחברך לא תעביד; זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא). ומאמרו של רבי עקיבא היה: “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה” (בראשית רבה, כ"ד).
מטיפי אהבת־הבריות היו גם בקרב עמים אחרים. קרוב לתקופת ירמיהו הנביא חי ופעל הגדול בבני הודו, סידאַרטאַ גוטאמא, הידוע בשם הבודדהא. והוא אמר: “אין שנאה כלה על ידי שנאה שכנגד. שנאה כלה על ידי אהבה – זהו חוק עולם”. אולם נביאי ישראל קדמו ועלו על כל האחרים בלהט תביעתם למשטר של חסד ואמת, צדק ושלום ואהבת האדם, והם ראשונים שהורו תורת האחדות – אחדוּת הבריאה, אחדות המין האנושי, כיצירי האחדוּת העליונה, האלוהית. אלוהי הנבראים היה אלוהי המוסר, החסד והצדק, והנביאים ראו בגורם המוסרי הגורם העליון בהיסטוריה.
החוקר המעמיק והמקורי ביותר של תולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קויפמן אומר: “הם (הנביאים) מכריזים שהמוסר הוא הערך הדתי העליון, ולא הפולחן – – בזה הם מעלים את דת ישראל לשיא אחר לא שערוהו ראשונים: התכלית העליונה של הדת הוא הטוב המוסרי; הוא הוא דעת אלוהים. רק בו מתקדש האדם ומידמה לאלהים – – בהערכה חדשה זאת של המוסר כרוכה השקפתם ההיסטורית של הנביאים. – המוסר שאת מלחמתו הם נלחמים הוא המוסר הסוציאלי – – –. הם נלחמים לצדק ולמשפט, לזכויותיהם של המוני העם, להגנת הדל, היתום והאלמנה. הם מאיימים בחורבן לאומי לא רק על פשעים כבדים, “סדומיים”, אלא גם על פשעי יום־יום: על עיווּת דין, על ניצול ורישוש העם, על מאזני מרמה, על הפקעת שערים וכו' – – – הנביאים מכוונים את תוכחתם נגד הרדיפה אחרי עושר נפרז, נגד התאווה לאַרמונות, שדות וכרמים, נגד עושר הבא בעושק לאומי. – הרדיפה אחרי העושר החמרי והבטחון בכוח החמרי הם להם חטא של אלילות, עצם האלילות. האידיאל שלהם הוא גם עני ודל החי חיי עמל ותום” (י. קופמן: תולדות הדת הישראלית).
ובדברי הנביאים אנו מוצאים תשובה לשאלתנו: העם היהודי בתקופת התנ"ך היה רחוק מהיות עם־סגולה. זה היה “גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים – – החקקים חקקי אָון ומכתבים עמל כתבו: להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו – מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו”. דברים מרים וקשים אלה מטיח ישעיהו הנביא נגד עמו וראשי עמו. והושע בן בארי, שניבא אף הוא בזמן ההוא, מקטרג: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו”. ועמוס זועק מרה, “על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים, ודרך ענוים יטו”; וכיוצא באלה.
בתוכחה מרה זו יש אולי מן ההגזמה של נביאי הצדק המוחלט והצו האלוהי העליון. הנביאים אהבו את עמם והאמינו ביעודו הגדול – ומשום כך יסרו אותו כל כך קשה. אבל ברור הדבר, שגם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידיאל של עם־סגולה. אבל נפלא הדבר, שדווקא הנביאים הגדולים שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התיאשו ולא נתאכזבו מהאמונה העמוקה ביעוד העם העברי, והם חזו חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם־סגולה ולאור־גויים, "ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו:
“לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו – וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבּוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”
(ישעיהו ב', 4־3).
היש בימינו סימנים או סיכויים, לקיום חזון זה?
יקר־אדם
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ה' בחשון תשט"ו – 1 בנובמבר 1954
לעברים הקדמונים לא היה בכלל שם מיוחד ליחידה ארצית ריבונית הנקראת בימינו בשם מדינה. המלה “מדינה” במקרא ובמשנה פירושה – פרובינציה. בארצות־הברית נשתמרה משמעות זו עד היום למונח State – חבל, עיר גדולה. ממלכה בתנ"ך פירושה שלטון המלך או בית המלך. נביאי ישראל נשאו דבריהם רק על עמים וגויים או על ארצות, ולא על “מדינות”. המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוון. “פוליס”, “פוליטיה” ביוונית מכוּונים לא לעם אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי אלא עקרוני.
הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות הביטוי “מדינה למופת”. האידיאל שלהם היה “עם־סגולה”. הם ראו לפניהם תמיד את האדם, את חבר האנשים, את העם. לא המשטר אלא הציבור; העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה. אין אנו מוצאים בדברי הנביאים כל נסיון לתאר מדינה אידיאלית. בחזון אחרית הימים מדובר אך ורק על עמים וגויים. “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, – ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' – ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו. – וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו, ב', 2־4).
הנסיון הראשון לתאר מדינה אידיאלית, מאלה הידועים לנו, נעשה על ידי גדול הוגי יוון. לתיאור זה הוקדש הגדול והנעלה בספרי אפלטון, ספר “המדינה” (פוליטיה). ספר זה, כשאר ספרי אפלטון, סותרים בהחלט ההנחה הנפוצה בקרבנו, כי חכמת יוון אין לה פרי אל פרחים, כלומר, שהיא עומדת בעיקר על יופי ולא על אמת וצדק.
“הרעות אי־אפשר להן לשכון עם אלוהים. הן מרחפות בהכרח רק בקרב בני תמותה ובעולמם של אלה, ולכן יש להימלט מכאן להתם בלי כל דיחוי. להימלט פירושו – להדמות לאלוהים עד כמה שזה אפשר (לבן אדם). להידמות לאלוהים פירושו – לחיות בצדק, בקדושה ובתבונה”. דברים אלו לא נאמרו על ידי הבעש“ט או ע”י אחד המקובלים היהודים, אלא על ידי אפלטון (סוקרטס?) בשיחה הנקראת בשם תיאייטסוס. ספר “המדינה” מוקדש בעיקרו לחקר הצדק והטוב באדם ובמדינה. הרעיון העליון בספר־אלמוות זה הוא, כי הרע לא יסוף מהמדינות ומהמין האנושי, בלתי אם הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים, ושתיהן – השררה המדינית והפילוסופיה, תהיינה לדבר אחד.
פילוסופוס בפי אפלטון פירושו אדם מושלם בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות טובות של צדק, אמת, ענוותנות, אהבת הטוב ובריחה משררה. אמנם אפלטון עמד על כך, שיעוּדו של המדינאי הוא לעשות את האזרחים לטובים, אבל סימנה המובהק של המדינה האידיאלית, המדינה למופת, בעיני גדול חכמי יוון הוא שלטונו של איש־המעלה; האידיאל הבדיני הוא משטר מעולה, הנקבע בכוחו ובחכמתו של השליט־הפילוסופוס.
לא כזה היה האידיאל של נביאי־ישראל. לא בשלטון איש־המעלה יתגשם אידיאל הטוב, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי־סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת־העם. “פתחו שערים – ויבוא גוי־צדיק, שומר אמונים” (ישעיהו כ"ו, 2).
אמנם, אף בן־אמוץ ראה בחזונו הופעת איש המעלה, השליט־הפילוסופוס, “ויצא חוטר מגזע ישי – ונחה עליו רוח ה‘, רוח חכמה ויראת א’. – ושפט בצדק דלים, והכיח במישור לענוי־ארץ, – והיה צדק אזור מתניו, והאמונה – אזור חלציו”; אבל לא בכוחו ובכשרונו האישי של השופט ישתנה העולם לטובה, אלא כל הטבע יחזור מתוך רצונו וטבעו הפנימי למוטב: “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ”. ביחסי בני אדם יכלה העושק, הזדון והחמס. “ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים”. החכמה והבינה והדעת לא יהיו נחלת יחיד או יחידים – אלא נחלת הכלל, נחלת כל אחד ואחד. כל הארץ תימלא דעה. נקודת המוצא של נביאי ישראל הוא יקר־האדם, אורח־חייו, התנהגותו, יחסיו עם בני מינו, ישרו וצדקתו, כל מה שהנביאים כינו בניב קצר וכולל אחד: יראת ה'. תפיסה נבואית זו נתמצתה בפסוק אחד של ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר” (י"ג, 12).
מתקופת הנביאים עברו כאלפיים וחמש מאות שנים, וממותו של אפלטון – קרוב לאלפיים ושלוש מאות שנים. אנו חיים עכשיו בעולם אחר לגמרי, שונה מן היסוד בתנאי־חייו הכלכליים והחברתיים, החמריים והרוחניים, מהעולם העתיק של הנביאים ושל חוזי יוון וחכמיה. גם מורשת הנביאים וגם מורשת יוון השאירו בתרבותנו עקבות בל ימחו, וביודעים ובלא־יודעים אנו ניזונים וניהנים מפירותיה ומקרנה, אבל העבר המפואר והגדול ביהודה וביוון עבר לבלי שוב. דורנו והדורות הבאים יעצבו חייהם בנסיבות ובתנאים שלא עלו על דעת הקדמונים. יש ברשותנו כיום מכשירי דעת ומדע, אוצרות ידיעות וחכמה, אמצעי פעולה וייצור ותנועה שלא שיערו קדמונים, ואנו גם צפויים לסכנות שלא היו כמותן מאז ומעולם עד לדורנו זה.
ערכי־אדם לא נשתנו הרבה. ערכי אמת וצדק, חסד ושלום, שירה ואמנות קיימים ועומדים, והביטוי שניתן להם על־ידי גדולי־הרוח בדורות קדומים – קשה להתעלות עליו, ואפילו לא קל להידמות לו. אבל הפיכת ערכים מופשטים אלה לנכסים אנושיים וחברתיים בימינו לא תיעשה עוד לעולם כאשר נעשתה בימי עוזיהו ויאשיהו, או בימי סולון ופריקלס. יש חדש תחת השמש. אין דבר קופא על שמריו, לא בטבע ולא בהיסטוריה, לא בעולם־החומר, ולא בעולם־הרוח, לא בחברה ולא במדינה.
רב, האמורא הראשון הגדול, שמפני גדולתו נקרא סתם בשם רב – כשם שמורו, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נקרא סתם רבי – לא חשש לרמוז, באגדה מפורסמת, שאילו היה משה רבינו שומע מה שרבי עקיבא עתיד ללמד לתלמידיו – לא היה יודע מה הוא אומר. וכה מסופר בשם רב: “בשעה שעלה משה למרום מצא לקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם – מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של הלכות. אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם – הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של רבי עקיבא), ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיעו (תלמידי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר (משה) ובא לפני הקב“ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…” (מנחות, מ"ט).
מי שיסיק מכאן, שאין קשר בין תורת משה ובין תורת עקיבא בן יוסף – יחטיא האמת. הדברים נשתלשלו, נתרחבו ונתפרשו מתוך התורה הקדומה, וגם החידושים שחידש רבי עקיבא ותלי־תלים הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ, מבלי שמשה היה יודע מה הם אומרים – ניתלו בהלכה למשה מסיני…
בלי מורשת העבר, המורשה הגדולה של נביאי ישראל, חיינו ייעקרו ממקור חיותם, ויווצר סביבנו ובתוכנו חלל ריק, העלול לבלוע אותנו מבלי שיוודע, כי באנו אל קרבו. אבל מורשה זו נספגת ומתמזגת בתוך כיבושי־רוח חדשים ומתחדשים, וזרם החיים והתמורות ההיסטוריות אינו פוסק לעולם. במסענו הארוך על בימת העולם למדנו מהרבה עמים. ואם כי קשר־בל־ינתק מרתק אותנו לעבר־הקדומים של עמנו ולירושתו הגדולה בתקופת הנביאים ובדורות מאוחרים, הרי אנו בני זמננו, ויצירת אנוש בכל התקופות ובכל הארצות, בעולם העתיק ובעולם החדש, במזרח ובמערב, היא נחלתנו. וכשם שאנו חוליה בשלשלת הדורות של עמנו, אנו חברים במשפחת העמים וחלק מן המין האנושי בימינו. ולא נהיה נאמנים לעצמנו אם לא נמַצה בחיינו, במפעלנו, בתרבותנו, בחברה שאנו רוצים לצור במולדת המחודשת – כל הטוב, האמיתי, היפה, הצודק, הפורה והמַפרה שיש למצוא גם בירושת העבר וגם בכיבושי הרוח האנושי של זמננו והזמנים שיבואו.
אין אנו רואים עוד כל סתירה או הבדל בין עם־סגולה ובין מדינה־למופת. אין עם בן־חורין, ואין עם מסוגל להגיע לשלמות הרצויה והאפשרית בלי שיעמוד ברשות עצמו ויהא שליט ריבוני במכשיר העליון של רצון כלל־האומה – המדינה. עם משועבד ותלוי ברצון זרים לא יהיה לעולם לסגולה, בלתי אם ישתחרר מכבליו ומתלותו באחרים. ועם במדינה מושחתת, מקולקלת או פגומה לא יהיה לעם מושלם. והוא הדין להיפך. אין מדינה משוכללת או מתוקנת נבנית ומוקמת על־ידי עם פגום ומושחת.
החוקים היפים ביותר יישארו על הנייר ויסולפו למעשה – אם מנגנון המדינה (נציגי העם, ממשלתו ועובדיה) לא יהיה נאמן, מוכשר, יעיל, נקי־כפיים, ואם הציבור לא יהיה שומר חוק, “הולך תמים ופועל צדק”. אין אנו יכולים לראות כאפלטון ואריסטו בזמנם חזות הכל ב“פוליס”. וּוַדאי שלא נקבל התורה הנפסדת והמסולפת של המדינה הטוטאליטרית. גם לא נשוב לתורה המדינית של ראשית המאה התשע־עשרה, כאילו המדינה לא נוצרה אלא להשליט בטחון פנימי וחיצוני, או בלשון השבטים העברים לשמואל: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. המדינה בימינו חייבת להבטיח לתושבים כל השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, סעד) והיא נתבעת לעקור הקיפוחים והאפליות השוררים בחברה. מדינת ישראל מצוּוה עוד על משימה נוספת, רבת משמעות ומעמסה, שאינה ידועה לשום מדינה אחרת: קיבוץ גלויות. ומשימה זו היא ראשונה במעלה, כי בה תלוי גם בטחונה, כלומר, קיומה, של המדינה, וגם תכלית קיומה.
ערך המדינה בימינו הוא, מפני זה, גדול הרבה משהיה בחיי העברים בימי קדם או בחיי היוונים בתקופה הקלאסית. ערך המדינה בישראל הוא גדול גם מערך המדינה בחיי עמים אחרים בזמננו אנו. כי בלי מדינת ישראל ובלי מאמצי המדינה, לא ייתכן קיבוץ גלויות. אבל אין המדינה הכל.
כוחה, יכולתה, מקור־יניקתה של המדינה הוא בעם. לא די בחוקים טובים ובמנגנון יעיל ונאמן. הרצונות, התכונות, המאמצים, אורח־החיים, הרגלי־המחשבה, המאוויים, הבגרות המדינית, מידת ההשכלה, השרשים היהודיים, הרמה התרבותית והמוסרית של העם – הם הם שיקבעו אופיה, דמותה, דרכה ויכולתה של המדינה. העם והמדינה אינם שני דברים נפרדים, אבל גם אינם זהים. המדינה היא מסגרת כלל־העם, נציגותו ורצונו המאורגן, אבל העם הוא יותר ממדינה. הוא הכלל עצמו, הכלל החי, הפועל, הנאבק, הסובל, היוצר, התוסס, המלא מאוויים ושאיפות סותרים ומתרוצצים, משתנים ומתחלפים, ואין תכני חיי העם ופעולתו מתמַצים אך ורק בחייה ובפעולותיה של המדינה.
אולם נקודת־המוצא והתכלית העליונה, השורש והמקור, המטרה והקץ אינם לא במדינה ולא בעם – אלא באדם. “לא טוב היות האדם לבדו”, ואין בנמצא כלל איש ביחידותו ובבדידותו. החברה לאדם היא כאוויר לנשימה, ויותר מזה. האדם הוא במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, יציר החברה. אבל הוא גם יוצרה.
בעם יש חטיבות שונות – עדות, שבטים, וכן מעמדות חברתיים. ולא יתכן עם־סגולה בלי שייהרסו מחיצות העדות ומבלי שייעקר שמץ אחרון של אפליה שבטית, ולא תיתכן מדינה למופת מבלי שיבוטלו המעמדות ומבלי שייעקר שריד אחרון של קיפוח וניצול אנושי.
גם מורשת הנביאים וגם חוק המדינה ציווּ עלינו “חברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות” (חוק החינוך הממלכתי, סעיף 2).
אבל כל אלה לא יתכנו – אם לא נתחיל בשורש ולא נטפח העיקר – האדם. יקר־האדם הוא ראשית הכול וסוף הכול בעם־סגולה ובמדינה־למופת.
בלי חירותו של אדם, בלי יזמתו, כשרו, רמתו המוסרית והאינטלקטואלית, אחריותו, יכולתו החומרית והרוחנית, תום־פעלו וטוהר מחשבתו וחייו – לא תיכון מדינה למופת ולא יקום עם סגולה. בכל תוכניותינו ומאמצינו להרמת העם ולשכלול המדינה נשים לנו לקו דברי ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר”.
בזכות השוני
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, י"ט בחשוון – 15 בנובמבר 1954
מי שמתעלם מניגודי מעמדות ומאבקם בחברה מאז החלה להיכתב ההיסטוריה, מתנכר בלי ספק לגורם מרכזי בתולדות המין האנושי. אבל מי שאמר, כי תולדות החברה הן תולדות מאבק המעמדות בלבד, אמר רק אמת חלקית. נדידת עמים והתנגשויותיהם, התגברותו המתמדת של אדם על כוחות הטבע, השימוש באש, המצאת האלפא־ביתא והדפוס, גילוי אמריקה ועוד מאורעות ותהליכים מעין אלה שינו ויוסיפו לשנות פני החברה. ואין חברה אחת. יש חברות; ואין חברה אחת דומה למשנה. באישי החברה ובקיבוצים חברתיים טבועים הבדלים קטנים וגדולים, בולטים ונעלמים, הממלאים ביודעים ובלא־יודעים תפקיד גדול ועצום בחיי המין האנושי.
מדעי הטבע, מדעי הפיסיקה והביולוגיה, לא עמדו עד היום על סודם ומקורם של הבדלים אלה, אבל אנו יודעים ומרגישים מציאותם ופעולתם, אם כי אין אנו יודעים לבאר סיבתם ואפני התהוותם. מדוע דווקא הבן השני של אחד מתושבי קורסיקה בסוף המאה הי"ח ניחן במרץ טיטאני ובגאון איסטרטגי ומדיני והועמד במשך עשרים שנה במרכז ההיסטוריה העולמית בשם נפוליאון הראשון? מה הפך נער עני ויתום שנולד במחצית השניה של המאה השישית במדבר ערב למאחד שבטי ערב, למייסד דת האיסלם ולמניח היסוד של אימפריה כבירה אשר הפכה פני אסיה ואפריקה? כיצד נעשה בנו של בורסקי שהשתלם בקושי בחימיה למחולל המהפכה הגדולה ביותר בתולדות הרפואה במאה התשע־עשרה בשם לואי פאסטר? מה עשה בנו של עורך־דין יהודי בגרמניה שהמיר את דתו בשנת 1824 – למחולל התנועה החברתית הגדולה ביותר בימינו? ומדוע בנו של יהודי אחר בגרמניה, בעל בית־חרושת קטן בבאווריה, נעשה לגאון המדע בדורנו ובכל הדורות, והפך כל מושגי הזמן והחלל ותמונת הקוסמוס כולה, כאשר לא עשה שום איש־מדע לפניו?
שאלות כאלה אפשר לשאול לעשרות ולמאות, ומי יודע אם נקבל פעם תשובה ניצחת וסופית עליהן. אבל אין כל ספק כי הסגולות המופלאות, סגולות הרוח, השכל, הרצון שנתגלו באישים אלה חוללו גדולות ונצורות בתולדות אדם.
וסגולות אלה אינן נחלת יחידים בודדים בלבד פה ושם, אלא נתגלו בקיבוצים שלמים ובתקופות מסוימות, כגון באתונא של המאה החמישית, ובפלורנס במאה הט“ו והט”ז.
ואין זה וַדאי מקרה בלבד שבתקופת שני המלכים הגדולים ביותר שמלכו ביהודה ובישראל אחרי מות שלמה, עוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה וירבעם בן יואש מלך ישראל הופיעו הנביאים הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. אין אנו מסוגלים היום, כאלפיים ושבע מות שנה לאחר המאורע, לעמוד על קשרי הנסיבות והגורמים של התקופה הרחוקה ההיא, ביחוד לאחר שחלק גדול מהספרות שנוצרה אז הלכה לאיבוד. כמה היינו יכולים ללמוד מהביוגרפיה של עוזיה המלך שנכתבה על־ידי ישעיהו בן־אמוץ! אבל היא אבדה יחד עם ספרי דברי־הימים למלכי יהודה וישראל. אפס, קשה להניח שבמקרה קמו אז שני המלכים הגדולים ביותר, ובמקרה הופיעו אז הנביאים הגדולים ביותר אחרי משה רבינו. יש משמעות עמוקה לעובדות, אם גם אין אנו יודעים תמיד לבאר מקורן וקשריהן. חשיבות העובדות המופלאות בהיסטוריה אינה פוחתת מחמת קוצר־דעתנו להבינן. הכרת המציאות קודמת להבנתה ולהבהרתה. וכל הסברה עלולה להתפרך ולהתבדות עד גילוי עובדות חדשות, אבל העובדות בעינן עומדות, והכרתן ניתנת לנו באופן אינטואיטיבי ונסיוני. התיאוריות המסבירות משתנות מזמן לזמן, העובדות עומדות וקיימות.
פירושים ומחקרים רבים הוקדשו לסגולות המיוחדות שנתגלו בעם היהודי גם בשבתו על אדמתו וגם בלכתו בגולה. ואפשר לטעון נגד כל פירוש ונגד כל מחקר. וּוַדאי שהסביבה השפיעה על עמנו כאשר היא משפיעה על כל עם אחר. העם היהודי נולד וצמח בחבל, ששימש ערשׂ התרבות האנושית, וממנה ינקה גם התרבות היוונית. אבל גם עמים אחרים חיו באותה הסביבה. ואמנם אי־אפשר להתעלם מהדמיון הרב שבין הספרות העברית הקדומה ובין הספרות של שאר עמי המזרח התיכון. ככל שמתגלים יותר שרידיה של הספרות הקדומה, וביחוד אחרי התגליות המאלפות של ראס־שמרה, כן עומדים יותר ויותר על הדמיון בירושה הספרותית של עמים אלה, אבל עם זאת מתבלט גם יותר ויותר השוני בין הספרות התנ“כית ובין ספרות שאר עמי קדם. גם בעלי המגמות האנטי־ישראליות החריפות ביותר בקרב חוקרי קדם, המנסים לראות בכל ספרי התנ”ך רק חיקויים לספרות המצרית, הבבלית והכנענית, ובאמונת היהודים – רק העתק אמונת שכניהם – אינם יודעים לענות על שאלה יסודית וקובעת: מדוע נכחדו כל עמי קדם, בבל ואשור, ארם וכנען, עמון ומואב, ומכל ספרותם נשארו רק שרידים בודדים ומקוטעים ספונים בתלים, בקברים ובהיכלים הרוסים, בשעה שהעם היהודי האריך ימים עד ימינו, וספרותו השפיעה במשך אלפי שנים על תרבות מחצית המין האנושי ותורגמה לכל הלשונות בעולם?
איוב קיבל תשובה מן הסערה על כל שאלותיו: “הגד אם ידעת בינה?” הרוח האנושית אינה מסתפקת בתשובה זו, והיא חוזרת ושואלת, מקשה וחוקרת.
לא ברור אמנם אם יש תשובה כל שאלה, – אבל אין ספק שלכל תשובה יש שאלה חדשה בצדה, ואין גבול לחקר האדם.
אבל אם ההסברה היא בגדר ויכוח ועיון בלתי־פוסק – הרי העובדות אינן מוטלות בספק: שונה ההיסטוריה של העם היהודי מן ההיסטוריה של כל העמים האחרים, אם כי המשותף והכללי הוא רב ועצום. ההיסטוריה של העם היהודי בארצו לא היתה דומה להיסטוריה של העמים אשר סביבו, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, וּודאי שתולדות העם היהודי בנדודיו אין דוגמתן בתולדות המין האנושי. וגם תקומת ישראל בימינו אינה דומה לתקומתו הלאומית של כל עם אחר בדורנו או בדורות הקודמים, ופליאת ההווה אינה קטנה מפליאת העבר היהודי.
ראינו בימינו ובדורות הקודמים כמה וכמה עמים מדוכאים ומשועבדים משתחררים מעול זרים ועומדים ברשות עצמם. במאה התשע־עשרה נתייחדה הופעה זו בעיקר בקרב עמי אירופה ואמריקה. בדורנו זה שלטת הופעה זו ביבשת אסיה, הגדולה בכל היבשות גם בשטחה וגם באוכלוסיה. יתכן שההיסטוריונים בעתיד יקראו תקופה זו שאנו חיים בה בשם תקופת העליה של עמי אסיה. אחרי גילוי אמריקה זהו אולי המאורע הגדול ביותר בתולדות הזמן החדש.
אבל אין תקומת ישראל דומה לתקומת העמים המשועבדים באירופה ובאמריקה או לאלה שבאסיה.
מבחינה כמותית אין בתקומת ישראל חשיבות מיוחדת. קמה עוד מדינה זעירה אחת בפינה קטנה בקצה המערבי של יבשת אסיה. במערכת הכוחות העולמיים – מה ההבדל אם יש מדינה קטנה אחת פחות או יותר? גם משקלן של מדינות גדולות יותר ירד בימינו. אף מעצמות גדולות כאנגליה וצרפת, שמשלו בכיפה מאות בשנים, ירדו בימינו מגדולתן, ואין הן אלא בנות־לוויה, לא מבוטלות אמנם, אבל לא מכריעות, למעצמות אדירות שתפסו בתקופתנו מקום ראשון בעולם.
בשעה זו עומדות שתי מעצמות בראש העולם: ארצות הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה. אבל אין להתעלם מעובדה מאלפת: אין אלה שתי מעצמות המרובות באוכלוסין. בסין ובהודו יש יותר מכפליים מאשר בשתי המעצמות הראשונות. (בסין ובהודו יש כתשע מאות מיליון תושבים, ברוסיה ובאמריקה רק כשלוש מאות וששים מיליון). וההגמוניה העולמית נתונה לא בידי סין והודו, אלא בידי רוסיה ואמריקה. בסין קיים אותו משטר טוטאליטרי – דיקטאטורה קומוניסטית – כמו ברוסיה. בהודו העצמאית קיים אותו המשטר הדימוקראטי כמו בארצות־הברית. אבל רוסיה עולה על סין בכושר־המעשה וביכולתה המדעית והטכנית, ובמידה עוד יותר גדולה עולה אמריקה על הודו בכל אלה.
אין זאת אומרת שהכמות אין לה חשיבות עצומה, ולעתים קרובות גם מכרעת. אבל לא ניטל ולא נגרע ערך האיכות האנושית, לא בימי קדם, ולא בימינו. על משה רבינו נאמר שהיה שקול כנגד כל ישראל. לא נאמר דבר כזה על אלכסנדר מוקדון או על נאפוליאון. אבל בין שנקבל התיאוריה שההיסטוריה עושה את האישים, או זו התיאוריה שהאישים עושים את ההיסטוריה, אין ספק כי אישים כאלכסנדר או נאפוליאון היו גורמים רבי־אונים בקורות דורם, ולא דורם בלבד, ואישים כגליליאו, קולומבוס, פאסטר ואיינשטיין שינו מערכי עמים ומחשבות אנוש.
והיו לא רק אישים בעלי איכות גבוהה – אלא גם קיבוצים. לא הרי אתונא במאה החמישית כעשרות ערי־מדינה אחרות ביוון באותו זמן או בזמן אחר. לא הרי פלורנס במחצית השניה של המאה הט“ו ובמחצית הראשונה של המאה הט”ז כשאר ערי איטליה באותה תקופה. לא כל איש אתונא במאה החמישית היה ניפלה מכל דורו בערים אחרות, ולא כל איש פלורנס עלה על כל שאר בני איטליה. אבל היה משהו מיוחד וגדול בתקופה ההיא בערים אלו שהוליד וטיפח גאוני המחשבה והאמנות, כשם שהיה משהו מיוחד וגדול בתקופת עוזיה וירבעם השני שהוליד גדולי הנבואה בישראל.
סגולות מופלאות שניבצר מאתנו לעמוד על סודן מתגלות גם ביחידים וגם בקיבוצים. הסגולות הגדולות המתגלות בעמים אינן דווקא נחלת כל אישי העם, אבל הן מופיעות בכמות ובאיכות כה גדולה עד כדי שיווי דמות מיוחדת לאומה בכללותה. הסגולות המופיעות בעם אין מן ההכרח שיתמידו לעולם ועד, והעבר כשהוא לבדו אינו ראיה מספיקה גם לעתיד.
גדולת יוון לא היתה קצרת ימים. המאה החמישית היתה השיא, אבל גם במאות שקדמו לה ושבאו אחריה הבהיק הגאון היווני. ואם כי סופוקלס, אבריפידס, תוקידידס ואפלטון הופיעו רק פעם אחת, – אין לזלזל בחכמי יוון ומשורריה לפני כן ולאחריהן, במשך הרבה מאות שנים.
הפליאה של העם היהודי היא לא רק ביצירתו, אלא בעצם הוויתו. אין עוד עם שהתקיים בתנאים כתנאי־קיומו של העם היהודי. ואמנם רבים כבר הספידו את העם היהודי וסתמו עליו הגולל לפני מאות בשנים – גם תיאולוגים וגם אנשי מדע כביכול, גם יהודים וגם לא־יהודים. “המדע” הסובייטי על חדלון העם היהודי אינו המצאה סטאליניסטית. בתורה זו דגל גם ה“רפורמיסט” קאוטסקי, כשיוסף דזשואגאשווילי היה עוד תלמיד לא־ידוע בסמינר תיאולוגי. וקאוטסקי קיבל תורה זו ממארכס. ושניהם חזרו רק על מה שאמרו רבים עשרות ומאות שנים לפניהם.
ואמנם היה קיומו של העם היהודי מתנגד לכל ה“הגיון” המקובל – ללא עצמאות, ללא ארץ, ללא לשון, ללא משק. ואין דוגמא אחרת של עם ממין זה בתולדות העמים, ו“לא־עם” זה הקים בימינו מדינתו בתנאים שבהם לא הקים עדיין שום עם אחר מדינה. שלא ככל העמים התקיים עם זה מאות בשנים, ושלא ככל העמים חידש עם זה קוממיותו הממלכתית. לאחר מעשה מודים היום הכול שהעם בישראל הוא מבחינה ממלכתית ככל הגויים. אבל מי שרואה רק זאת – שוב אינו רואה כל האמת. עברו של העם היהודי, עברו הקדום בארצו ועברו במשך אלפיים שנה בגולה, ודרכי חידוש קוממיותו הממלכתית בדורותינו מרמזים, כי עם זה בארצו לא יהיה אך ורק ככל הגויים.
ככל הגויים?
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, כ“ה בחשוון תשט”ו – 21 נובמבר 1954
רבים בתוכנו המתפללים: הלואי – ונהיה ככל הגויים. ויש מתפלצים מעצם הרעיון, שמא, חלילה, נהיה ככל הגויים. כברוב הוויכוחים יש כאן ערבוב־מושגים, וכל צד משתמש באותן המלים במשמעות שונה לגמרי.
קודם כל יש לקבוע כעובדה בלתי מפוקפקת, שאין “כל הגויים” דומים זה לזה. אין כלל דמות מסוימת ומגובשת המשמשת בבוּאה של כל גוי ואורח־חייו. המתיחות הבינלאומית, שהחריפה בדורנו עד כדי סכנת התפוצצות עולמית, מקורה בשוני הרב והעמוק שבין המעצמות האדירות, בהבדל העמוק שבין משטריהן ושאיפותיהן. וההבדל שבין העמים אינו מצטמצם אך ורק במשטר המדיני והחברתי. מצרים וספרד חיות שתיהן תחת דיקטאטורה, וכמה שונים עמיהן! ההבדל בין שוודיה ובין יוון של זמננו הוא עצום, אם כי בשתיהן קיים משטר קונסטיטוציוני מלכותי; רב המרחק בין אורוגוויי ובין גוואטאמלה באורח־חייהן, אם כי שתיהן ריפובליקות באמריקה הלטינית.
האומר: הלוואי ונהיה ככל הגויים מתכוון להגיד: הלוואי ונהיה עצמאיים ושלמים ובטוחים בקיומנו “ככל הגויים”, כלומר, ככל עם בריא, בטוח ועומד ברשות עצמו. ואין איש מאתנו יכול להוציא עצמו מכלל משאלה זו, חוץ מנטורי־קרתא והקומוניסטים. אסור לנו לשכוח אף רגע, כי אנו שונים מבחינת הבטחון והעצמאות מרוב העמים העומדים ברשות עצמם. והשוני הוא בשלושה דברים יסודיים: הרוב הגדול של עמנו, למעלה משמונים וחמישה אחוז, עדיין מפוזר ומפורד וחי בנכר. בתוך המדינה טרם הגענו לעצמאות כלכלית, ובמידה רבה, מסוכנת, אנו תלויים בעזרה מן החוץ; והבטחון – מאתנו והלאה: כל שכנינו הערבים חורשים מזימות להשמידנו מעל פני הארץ.
ותיקונו של כל אחד משלושת הליקויים הנזכרים אינו קל ופשוט, ודורש מאמצים גדולים בזמן לא־קצר, ולא הכל תלוי אך ורק ברצון מדינת ישראל ועמה. קיבוץ־גלויות מותנה מרצון התפוצה היהודית יותר מזה של ישראל. גם בבטחון המדינה ממלאים גורמי־חוץ, שאין לנו שליטה עליהם, תפקיד לא־קטן. ורק ליקוי אחד תלוי תיקונו אך ורק בנו: השגת עצמאות כלכלית. רק ברצון העם והמדינה תלוי הדבר אם נדע להתאים הייצור לצריכה וההוצאה להכנסה. ועצמאותנו הכלכלית בלי ספק תשפיע במידה רבה גם על קיבוץ־גלויות וגם על בטחון המדינה.
האומרים: “לא ככל הגויים – בית ישראל”, אינם שוללים־הצורך־והרצון לעשות העם בישראל כמתוקנים שבהם: להיות סמוכים אך ורק על שולחן עצמנו, להיות בטוחים בקיומנו ובשלומנו, לקיים בתוכנו משטר של חירות אדם ואחריות הכלל, לרכז בארצנו מכסימום אפשרי של העם היהודי. אבל אין הם מסתפקים בדברים אלה בלבד, ובדין אינם מסתפקים.
זכותו הבלתי מעורערת היא של כל עם – לשאוף להיות לאור־גויים, מופת לאחרים, דוגמה יפה לכל המין האנושי.
יש אמביציות לאומיות שסכנתן מרובה. עם השואף לשלטון על עמים אחרים, מתוך הנחה שהוא עם נבחר ונועד לשלטון עולמי, שהוא מביא ברכה לעמים שהוא שולט עליהם, שהוא נושא יעוד של גאולה עולמית, ועליו לכבוש כל העולם תחת שלטונו, – עם זה מסכן עצמאות עמים אחרים ומערער שלום העולם, גם אם הוא דוגל בסיסמאות רמיה של שלום. באמתלות ואמרות של הבאת שלום וקידמה לעמים נחשלים וחלשים, ייסדו בימי קדם ובזמן החדש עמים תקיפים אימפריות – כרומאים, כבריטים, כרוסים בימי הצארים ויורשיהם הסובייטים. טענתם של הרומאים שהם מביאים שלום לעולם; טענתם של הבריטים שהם מביאים קידמה להודו ולבורמה; טענתם של הצארים שהם מפתחים קאַבקז ואסיה התיכונה – היו בלי גרעין של אמת. והקומוניסטים בכל הארצות מאמינים שהסובייטים מביאים גאולה סוציאלית לעולם, ובסיסמאות אנטי־אימפריאליסטיות הם רשאים להרחיב עד בלי סוף האימפריה שירשו מהצארים. העמים המדוכאים בזמנים קודמים ובזמננו טענו בצדק: “לא מעוקצך ולא מדובשך”. עם כאדם הוא מטרה לעצמו, ולא אמצעי בידי עם אחר. וכל זמן שאין ממשלה עולמית, מיופה־כוח מטעם כל המין האנושי בן־החורין להשליט סדר, שלום וצדק ביחסי־עמים, אין לשום עם הסמכות המוסרית להתערב בעניני עם אחר או “לשחררו” בעל כרחו. “המעמסה של האדם הלבן” בפי אימפריאליסטים בריטיים, ו“שחרור העמים” בפי הדיקטאטורים הרוסיים אינם אלא אמתלה כוזבת לדיכוי עמים וניצולם. אבל הכרה בזכותו של כל עם לעמוד ברשות עצמו ושלילת הזכות של מדינות תקיפות “להיטיב” לעמים אחרים שלא ברצונם – אינה אומרת שאין זיקה הדדית בין עמים ואין שותפות־גורל של כל המין האנושי. קיימת משפחת עמים, בין שהדבר כתוב בחוק העמים ובין שאיננו כתוב, ואין שום עם פטור מחובות אנושיות ובינלאומיות, ואין זו רק זכותו של כל עם, אלא גם חובתו המוסרית לסייע במידת יכולתו לקידום האנושות, להגדלת רווחתה החמרית, לביצור שלומה ולהעלאתה הרוחנית והמוסרית.
יש לחייב כל שאיפה לאומית הרוצה לעצב דמות לאומית מופתית וליצור ערכים אנושיים שיהיו לברכה גם לעמים אחרים בכוח הדוגמה. כל “אמביציה” לאומית מסוג זה היה ישרה ורצויה, ואם היא מלוּוה גם יכולת־ביצוע, תועלתה גדולה ומרובה לא רק לעם “האמביציוזי” אלא גם לזולתו.
כך הבינו טובי העם היהודי בכל הדורות רעיון “העם הנבחר” או “עם הברית”. חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה לא היה חזון שלטון ישראל על העולם, אלא הר בית ה' ככוח מושך לכל העמים, אשר יאמרו לעצמם: “לכו ונלכה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב – ויורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו”. נביאים אלה האמינו כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים – והם גם הבהירו וקבעו תכנה של תורה זו: “וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה”.
הרעיון כי עם ישראל הוא עם נבחר עובר כחוט השני ברוב ספרי התנ“ך, אבל העם הנבחר בתנ”ך אין פירושו עם כובש עולם ומדביר עמים תחת רגליו כרעיון הבחירה הסלאבית של הצאַרים, הסובייטים ונושאי כליהם “המדעיים”. “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים – כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת־כהנים וגוי קדוש”. עם קדוש – ולא עם שליט על אחרים.
הנביאים הגדולים לא חששו לעמיד את בני ישראל במעמד שווה עם עמים אחרים. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאום ה' – הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, והפלשתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס, ט' 7). וספר שלם בתנ"ך מוקדש לרעיון, שכל העמים שווים בעיני אלהי ישראל, – ספר יונה הנביא, המסתיים בפסוקים הנהדרים האלה: “ויאמר אלהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון? ויאמר: היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בו הרבה משתים עשרה רבוא אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?”
דווקא ישו מנצרת, שהעם היהודי סירב לקבל “בשורתו”, הוא אשר ענה לאשה כנענית שביקשה עזרתו: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל. – לא נכון לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”. ורק כאשר האשה הנכרית אמרה לו: כן, אדוני, אפס, גם הכלבים יאכלו מן הפתיתים הנופלים מעל שולחן אדוניהם, – ענה לה ישו ואמר: “אשה – גדולה אמונתך, יהי לך כאשר עם לבבך” (מתיו ט"ו).
מה עצום המרחק מתשובה זו של ישו למימרא של תנא דבי אליהו העונה על השאלה: וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאת עליהם, והלא פנחס בן אליעזר היה בימים ההם? וכה אמר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין ישראל ובין עובד כוכבים, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח־הקודש שורה עליו” (סדר אליהו רבא, פרק ט'). איני מכיר בכל ספרות העולם אימרה יותר נאצלת ונועזת על ערך האדם בלא הבדל עם, מין ומעמד. רוח הקודש שורה על כל אדם, אם הוא ראוי לכך על פי מעשיו, ואין הבדל אם הוא יהודי או גוי, איש או אשה, עבד או בן־חורין. עקרון נעלה זה הוכרז בצורה קיצונית ועקבית כזו על־ידי חכם־יהודי לפני יותר מאלף שנה – כשהאשה והעבד עמדו בכל הארצות בשפל המדרגה, והבדלי־הדת היו מכריעים במעמדו של אדם בכל העולם הנוצרי והמוסלמי.
אדם שרוח הקודש שורה עליו אינו אלא שם נרדף ל“איש סגולה”, ו“גוי קדוש” אינו אלא שם נרדף ל“עם סגולה”. ויש הזכות וגם החובה לכל עם לעשות מעשים שיעלו אותו לדרגת עם סגולה. לא כל עם אולי מוכשר למעשים אלה, באשר אין לו הכרח בכך. העם היהודי גם מוכשר וגם מחויב לכך, – בתוקף התנאים החיצוניים והפנימיים של קיומו כעם, וכעם עצמאי בארצו.
ונתחיל מהתנאים החיצוניים.
בתוקף גורלו ההיסטורי נעשה העם היהודי מכמה בחינות ל“עם עולם”. עם קטן זה, שהרבה עמים בעולם עולים עליו במספרם, במעמדם, בשטחי ארצם, בצבאם, בכוחם המדיני, בעושרם, תופס מקום יחיד במינו בעולם, או ביתר דיוק: בעולם הנוצרי־המוסלמי, כי הדברים הנאמרים להלן כמעט שאינם חלים על העולם ההודי, הסיני והיאפני ועל כל שאר העמים בדרום מזרח אסיה, שרובם הם עמים בודהיסטיים.
העם היהודי נפוץ כמעט בכל ארצות האיסלם והנצרות, והעמים הנוצרים והמוסלמים באו מאז ומתמיד במגע עם יהודים. החוק הבינלאומי אינו מכיר בקשר שבין יהודים אלה ובין מדינת ישראל, ולפי חוקי הארצות דינו של נתין יהודי הוא כדינו של כל נתין אחר, ואין מדינת ישראל – מבחינת המשפט הבינלאומי ומבחינת חוקי הארצות – מייצגת בשום אופן יהודי־התפוצה. אבל רק תמימים סבורים שהחוק ממַצה יחסי־העמים. יחסי העמים השונים ליהודי ארצם ייקבעו לא מעט מיחסם למדינת ישראל, ולא היחס הפורמאלי החוקי יכריע – אלא היחס המוסרי, היחס שבלב. כבודה של מדינת ישראל, מעמדה באומות, ערכה הבינלאומי, חשיבותה המוסרית, תרומתה לאוצר הכיבושים של הרוח האנושי, הישגיה ועזרתה להעלאת ערך האדם, לפתרון הבעיות הקשות שבהן מתלבט העולם, – כל אלה ישפיעו לא־מעט על מעמדם וכבודם של היהודים בארצות מגוריהם ויקבעו במידה לא־קטנה יחס הגויים לשכניהם היהודים. שום דבר אחר לא העלה כל כך את כבודם של היהודים בעיני עצמם ובעיני שכניהם כנצחונות צבא־הגנה לישראל במלחמת הקוממיות. ואין כל ספק שהמפעלים החלוציים של הנוער בישראל בכיבוש השממה והישגי המדע הישראלי יאצילו אורם לכל יהודי בעולם. בגולה זוקפים רק פשעי יהודים על חשבון העם היהודי. כשנתפס יהודי ברמאות, בבגידה, בריגול, ברצח או בפשע אחר – מדגישים מיד יהדותו. אבל יהודי שמביא ברכה לארץ מגוריו – בגבורתו הצבאית, בהישגיו המדעיים, בכשרו המשקי או ביתרונות אחרים, כיבושיו נזקפים על חשבון הכלל האזרחי, ויהדותו לא מורמה אז על הנס. רק בישראל לא תיתכן אפליה זו. פה ממילא מופיעים היהודים כיהודים, רק כיהודים ותמיד כיהודים, גם כשהם טובים וגם כשהם רעים. הטוב והרע בישראל נזקף על חשבון הכלל היהודי, קודם כל – על כלל ישראל, ומתוך כך – על כלל היהודים. תיאולוגים נוצרים וסטאליניסטיים יכולים להכחיש, כמה שהם רוצים, קיום עם יהודי בעולם, אך “כל ישראל ערבין זה בזה” – כלל גדול הוא בחיי העם היהודי, בין שכל היהודים רוצים בכך ובין שאינם רוצים. ואזרח יהודי בישראל נושא לא רק באחריות מדינתו – אלא באחריות עמו באשר הוא. במידה שמעשיו הטובים והרעים של כל אזרח בישראל קובעים גורל המדינה – ומעשים אלה קובעים גורל המדינה לא פחות מה“משטר” – הם קובעים במישרין ובעקיפין גם גורלו של כל יהודי בעולם.
מדינת ישראל לא נועדה מלכתחילה לתושביה בלבדם, וקיבוץ גלויות הוא אחד מיעודיה הראשיים של מדינה זו. אבל גם יהודים שאינם מועמדים לעליה והם רואים עצמם מעורים בארצות מגוריהם – גורלם ומעמדם באשר הם תלוי במידה לא־קטנה במעמדה ובכבודה של מדינת ישראל.
מה שקורה במדינה כלאוס או כציילון או כלבנון – אינו מעסיק אלא תושבי המדינה, מה שקורה בישראל – מעסיק כל עתונות הארצות שנפוצו בהן יהודים, כלומר, כל עתונות אירופה, אמריקה, אבסטרליה, אפריקה וחלק גדול של אסיה. מדינת ישראל נתפשטה בכל הארצות – עוד בטרם הוקמה. וזו עובדה מחייבת: גם את מדינת ישראל וגם את כל תושביה היהודים. אזרח ישראל שאינו מכיר בעובדה זו ובמסקנותיה – אינו יודע מהי האחריות המוטלת על מדינת ישראל ועל תושביה.
ייחודה של תקומתנו
מאתדוד בן־גוריון
גלי־כנרת, י“ז בכסלו תשט”ו – 12 בדצמבר 1954.
קל ונוח ללכת בדרך סלולה וכבושה. ההליכה בה אינה מצריכה מאמץ נוסף. כובשי הדרך הראשונה עשו מאמץ זה, וההולכים בעקבותיהם פטורים מטרחה יתירה. יש גם כאילו בטחון־יתר בהליכה זו, כי רבים ההולכים בדרך, והכיוון בדוק ומנוסה, אבל לא לכל אחד ניתן ללכת בדרך סלולה. אם מחוז־חפצו של ההלך אינו נמצא בכיוון הנתון – עליו לחפש דרך אחרת, ויש דרכים רבים המוליכים כאילו בכל הכיוונים האפשריים, וההלך יכול לפנות ימינה או שמאלה, מזרחה או מערבה. אפס, תיתכן מטרה ששום דרך מהדרכים הסלולות והקיימות אינה מובילה לקראתה. יש הלך ההולך למחוז־חפצו בדרך אשר שום רגל אנוש לא דרכה בה עד היום, ועליו להגיע למטרתו בארץ לא נודעת. להלך זה לא תועיל מפת הדרכים המשוכללת והמפורטת ביותר, כי שומה עליו לכבוש דרך חדשה לא סלולה. ודרך חדשה לא תמיד אפשר לסלול בקו ישר, גם אם ההלך רואה ברורות הכיוון הרצוי, באשר המטרה מאירה לו כל הזמן מרחוק, יש ואינו יכול להתקדם בדרך הקצרה שהיא הישרה, כי המרחב זרוע מוקשים וחתחתים, הרים תלולים וגאיות עמוקים, ועליו לעקוף המכשולים ולנוע בזיגזאגים, בעליות ובירידות, ולפעמים גם בסיבובים מסובכים ונפתלים הנראים כאילו נסיגה לאחור, ובלבד שיתקרב בהתמדה וללא רתיעה למטרה הנכספת.
לתקומת ישראל אין דרך כבושה וסלולה בתולדות שחרור העמים, כי אין היא דומה בתכנה, במהותה, בנסיבותיה, בגורמיה, במניעיה ובתנאי־התגשמותה לתקומה הלאומית של אחד העמים האחרים שיצאו בימינו ובימים קודמים משעבוד לחירות ומתלות לעצמאות.
במאה התשע־עשרה והעשרים היינו עדים להתעוררותם, להתאחדותם ולהשתחררותם של עמים רבים שהיו במשך עשרות ומאות שנים כפופים לשלטון זר, וגם מפוררים ומשועבדים לאדונים רבים. ראינו במאה התשע־עשרה בהתאחדותה ובתקומתה של איטליה, בהשתחררותם של עמי הבלקן. ראינו במאה העשרים תקומת צ’כיה ופולין, ובזמן אחד כמעט עם תקומת ישראל קמו הודו, בורמה, ציילון. אבל מה רב ועמוק ההבדל שבין תקומת ישראל ובין תקומת כל העמים האחרים. כל מי שאינו רואה ייחודה של תקומתנו בכל גילוייה, שרשיה ומשימותיה, אינו מבין כל הנעשה בישראל ואינו מסוגל לדעת כלל המעשה אשר ייעשה בישראל למען בצע תקומתה עד תומה ולמען הבטיח התמדתה וקיומה השריר.
כל אנשי הימין והשמאל בתוכנו, – המדובר על הטובים והמשכילים שבהם, – אשר קראו ספרים ומאמרים בבעיות חברה וכלכלה ולאום ויחסי עמים, ובקיאים בדברי חכמים ואנשי מדע אמיתיים ומדומים, מימי אדם סמיט ועד לנין ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מכל הגוונים, והם מנסים להתוות דרכנו לפי ספרים אלה, – טועים ומטעים, כי אינם יודעים שכל הלקחים הטובים והרעים שנשאבו במאתים השנים האחרונות מנסיונם של עמי אירופה, אסיה ואמריקה, – ואין מדע אלא סיכום שיטתי של נסיון אנושי, – אינם הולמים מציאותנו היחידה במינה.
ולמען הסיר מכשול מפני עוור ייאמר מיד: כל חוקי הטבע חלים עלינו בדיוק כמו על כל בני אדם. שתים כפל שתים, הוא ארבע – בישראל כמו באמריקה או בברית־המועצות. ועצמים נופלים גם פה מלמעלה למטה ולא להיפך, ואדם ובהמה אוכלים ושותים, ופרים־ורבים בישראל כבכל הארצות. מציאות יחידה במינה אינה מפקיעה עצמה מכל הכללים החלים על מציאות רגילה ושכיחה, אבל אין בכללים אלה כדי למַצות ולספק צרכיה המיוחדים של המציאות בישראל שאין דומה לה בשום ארץ אחרת.
כל המהפכות הלאומיות – והוא הדין מהפכות חברתיות – שאנו יודעים עליהן במאת שנים זו ובמאות קודמות היה להן תוכן יסודי אחד: חילופי שלטון. במקום שלטון אוסטרי באיטליה בא שלטון איטלקי; במקום שלטון עותמני ביוון ובשאר ארצות הבאלקנים בא שלטון לאומי; במקום שלטון בריטי בהודו, בבורמה, בציילון – בא שלטון עצמי של עמי ארצות אלה. במהפכת פברואר 1917 ברוסיה בא במקום שלטון הצארים – שלטון דימוקראטי של העם; ובמהפכת אוקטובר באותה שנה בא במקום השלטון הנבחר של העם – שלטון דיקטאטורי של מפלגה אחת, ואחר כך של אדם אחד. גם תקומת ישראל באה בעקבות חילופי שלטון. במקום שלטון בריטי הוקם שלטון יהודי, וכבכל מהפכה לאומית חזרה גם פה העטרה ליושנה. חודשה העצמאות הלאומית שהיתה קיימת לפנים בארץ פלונית – לפני עשרות שנים, בארץ אלמונית – לפני מאות שנים, בארץ זו – לפני שנות אלפיים. כבכל המהפכות הלאומיות נתחדשה הקוממיות הממלכתית של ישראל כפרי שאיפה ממושכת ועזה של דורות, שאיפה מושרשת בזכרון העבר של עצמאות האומה ובמאוויי עם בן־חורין לשויון ולחירות.
בכמה ארצות בוצעו חילופי השלטון בעקבות מלחמה שבין המשעבדים ובין יריביהם, כמו שהיה הדבר בשחרור רוב עמי הבאלקנים, צ’כיה ופולין. בכמה ארצות – כפרי התמרדות העמים המשועבדים ונצחונם, כבארצות הברית ובכמה ארצות של אמריקה הלאטינית ועוד. היו גם מקרים בימינו שהשלטון הזר הסתלק כאילו מרצונו “החפשי” – כמו שהיה הדבר בהודו, בבורמה, בציילון ובישראל. עד כאן הדמיון בין תקומת ישראל ובין תקומת עמים אחרים, אולם השוני גדול מהדמיון, ומי שאינו עומד על טיב השוני אינו מבין טבעה של תקומת ישראל, בעיותיה ומשימותיה.
יש כיום בישראל קרוב לשבע מאות ישובים כפריים ועירוניים המכילים כמיליון וחצי יהודים.
יהודים אלה מעבדים האדמה, רועים צאן ובקר, עובדים במכרות ובחרושת, במלאכה ובבנין, סוללים דרכים ויורדים בים, מקיימים צבא ובתי־חינוך, עוסקים במדע ובאמנות ובספרות בלשונם העברית, מתחבטים בבעיות כלכליות, מדיניות ותרבותיות ככל העמים, והמעשים הנעשים בישראל בשטח הבטחון והחינוך, הכלכלה ויחסי עמים יש למצוא כמותם ברוב הארצות האחרות, בכמה מהן – בהיקף הרבה יותר גדול. אבל כשבוחנים מקרוב בנעשה בארץ זה כמה עשרות שנים, כשמתבוננים לשינויים ולתמורות שהתחוללו כאן במשך דורות אחדים ומגיעים לחקר הדברים שנתרחשו ומתרחשים – מיד עומדים בפני תופעה יחידה במינה שאין לה דוגמה בכל ההיסטוריה האנושית.
עמי הודו, בורמה וציילון – אם לקחת לדוגמה העמים שהיו כמונו תחת שלטון בריטי ונעשו עצמאים כמעט בתאריך אחד עם ישראל – ישבו בארצם. הם ישבו באותם הכפרים ובאותן הערים, עשו אותה העבודה והמלאכה, דיברו באותה הלשון, ונוף ארצם כמעט לא נשתנה כל השנים והיובלות של עצמאותם הקדומה, כפיפותם לזרים והשתחררותם מחדש. דבר זה ניתן לומר גם ביחס לכל שאר העמים שנשתחררו באירופה במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים. הדבר המהפכני שקרה בחייהם היה השתחררות משעבוד זר – בקיצור, חילופי שלטון, גם במהפכה בישראל היו חילופי שלטון, אבל לא בהם נתמצתה המהפכה, לא בהם התחילה ולא בהם נסתיימה ותסתיים.
מכל שבע מאות הישובים של היהודים הקיימים בישראל, נתקיימו לפני מאה שנה רק עשרה, ורק בשלושה מהם (ירושלים, טבריה, צפת) נמצא אז ישוב יהודי ניכר, בשנים מהם – יפו וחיפה – נמצאו אולי יהודים בודדים, ובחמישה – רמלה, לוד עכו, בית־שאן ומגדל־אשקלון – לא נמצא אף יהודי אחד. כל שאר הישובים, מחוץ לעשרה אלה, לא היו כלל קיימים. כל הכפרים היהודיים ורוב הישובים העירוניים – ובתוכם תל־אביב, רמת־גן, נתניה, ירושלים החדשה, באר־שבע, לא היו כלל במציאות לפני מאה שנים.
העם היהודי הוא מהעמים העתיקים בעולם המונים תולדותיהם באלפי שנים וקשריו של העם היהודי עם ארץ זו הם בני ארבעת אלפים שנה. פעמיים איבד עצמאותו בארצו – ושאיפתו לגאולה לאומית לא פסקה מעולם. עם זה פוזר בגויים בכל קצווי־תבל, כאשר לא פוזר שום עם אחר, והוא שמר בכל הדורות ובכל פזוריו על קשריו הנפשיים העמוקים עם מולדתו הקדומה, וגם לא הרפה מנסיונותיו לשוב אליה. אבל מ־1.500.000 היהודים היושבים עכשיו בישראל – רק עשרות משפחות מונות בארץ חמישה דורות ומעלה. רובו הגדול של מיליון לא היה בארץ ביסוד המדינה לפני שש שנים וחצי, וגם השאר היה פה רק עשר, עשרים, שלושים שנה או מעט יותר. לפני מאה שנה לא מנה הישוב בארץ הרבה יותר מעשרת אלפים איש. תושבי ישראל של ימינו, ישבו מאות בשנים בבבל ובתימן, ברוסיה ובגרמניה, בבאלקנים ובצפון אפריקה וביותר משבעים ארצות אחרות בכל חלקי תבל.
רבבות יהודים עובדים עכשיו אדמת ישראל בגליל, בשומרון, ביהודה; בהר, בשפלה ובעמק. אבותיהם של עובדי־אדמה אלה פרט לבודדים, לא עבדו האדמה מעולם, לא בארץ ולא בגולה, וישבו מאות בשנים בערים, ולא כדרך כל העולם באו מערים בנכר לבנות כפרים במולדתם.
מאות אלפי יהודים עובדים בישראל בבתי־חרושת, בבנין, במכרות, בסלילת דרכים, בנמלים, בספנות, בתעופה, ברכבת. הוריהם של עובדים אלה, פרט למעטים לא עסקו מעולם בעבודת־ידים, ובמלאכות שהם עושים בארץ – לא עשו גם המעטים. גם בשתי הארצות הגדולות, שישובן היהודי הוא עדיין גדול מזה שבישראל, ארצות־הברית וברית־המועצות, ואין בהן כל אפליה חוקית נגד היהודים, אין היהודים עושים העבודות שעוסקים בהם כל העמים העצמאים, וכמעט שאין למצוא דייגים ספנים, סוללי כבישים עובדי מכרות ורכבת בכל הפזורה היהודית, מחוץ לישראל.
העבודה העברית, עבודת־ידים בכל ענפי המשק, בסיס קיומה ומקור עצמאותה של כל אומה, היא תוצרת הארץ בעשרות השנים האחרונות. בצמיחתה המתמדת והעקשנית בניגוד לכללים המקובלים והמוסכמים נתגלתה המהפכה היהודית יותר מבכל שינוי מהשינויים המרובים שנתחוללו בארץ זו בדורות האחרונים.
הלשון העברית היא שפת ישראל. היא שלטת בכל בתי־הספר, מגני־הילדים ועד מוסדות־החינוך העליונים באוניברסיטה וטכניון, בה מופיעים עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, ספרי מדע, היסטוריה, אמנות וספרות יפה מקורית ומתורגמת, במתכונת שאינה נופלת באופן יחסי מכל ארץ תרבותית ומפותחת. השפה העברית היא אחת השפות העתיקות בעולם, וספרותה היא הקדומה ביותר ששפתה עוד מדוברת. השירה העברית קדמה מאות שנים לאיליאס ואודיסייאה של הומירוס. וזמן רב לפני לדת הירודוטוס ותוקידידס נכתבו ספרי־היסטוריה בעברית וספר־הספרים העברי הוא אחד מנכסי־היסוד המרכזיים בתרבות המין האנושי. הספרות בלשון זו היתה מתרחבת בלי־הפסק זה למעלה משלושת אלפים שנה, וכל ילדי ישראל כיום מדברים בלשון זו. אבל לפני מאה שנים לא היה אף ילד יהודי אחד בעולם כולו שלשונו היתה עברית. ועוד לפני חמשים ושמונה שנים היה סבור יוצר ההסתדרות הציונית, שאין איש בעולם יודע במידה מספיקה עברית כדי לבקש כרטיס רכבת בלשון זו. ולפני יובל שנים לא ידעו על אסיפה פומבית אחת בארץ שבה דיברו עברית, וכשניסו בפעם הראשונה לנהל ועידת הפועל הצעיר בעברית – לפני 48 שנים – מיחו הנאספים, ודחו את היו"ר שהתעקש דווקא לנהל הוועידה בעברית.
אין עוד עם בעולם שחולל בחייו הפנימיים, החמריים והרוחניים, בחיי יום יום של כל איש ואיש, תמורות מהפכניות כאלה כאשר חולל העם הקטן הזה שנתכנס בשלושת הדורות האחרונים במולדתו הקדומה. כל אחת מהתמורות האלה נראתה בראשיתה כנוגדת כל הכללים ו“חוקי הברזל” המקובלים בחיי עם ואדם, כבלתי מעשית, כנמנעת, ובעיני רבים – גם כלא רצויה, כריאקציונית ר"ל. לתמורות פנימיות אלו נתלווּ תמורות במיבנה הארץ, בנופה, בתנובתה. כמעט כל השדות המוריקים, הכרמים והפרדסים הפורחים, הלולים והרפתות, הבארות ומיתקני ההשקאה, בריכות הדגים והיערות, לא היו קיימים לפני מאה שנים, ורובם הגדול גם לא לפני חמישים, כשם שמאות כפרים שהיו קיימים מאות שנים נעזבו ונמחו מעל פני האדמה בעקבות הפלישה של צבאות ערב עם תקומת ישראל.
מחוץ למאה ישובים ערביים בגבול הצפוני והמערבי של הארץ – הרי כל המשק החקלאי והחרושתי, היבשתי והימי של ישראל הוא יצירה חדשה, בחינת יש מאין אשר שינתה פני הארץ. תקומת ישראל אין מקורה ועיקרה בחילופי שלטון – אלא במהפכת עם וארץ שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים, ועם הקמת שלטון ישראל לא נסתיימה המהפכה אלא נוצרה אפשרות בלתי כבולה ע"י שלטון זר ועוין – לבצע מהפכת החברה בעם ומהפכת הטבע בארץ. במהפכה כפולה זו צרורה גאולת העם היהודי ורק בהפעלה הנכונה של הכוחות המבצעים מהפכה זו נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי.
אצילות מחייבת
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ד' בכסלו תשט"ו – 29 בנובמבר 1954
תפוצת היהדות בארצות הנצרות והאיסלם אינה העובדה היחידה העושה את העם היהודי ל“עם־עולם” ומטילה משום־כך על מדינת ישראל אחריות יתרה. העובדה השניה – היא התפשטות התנ“ך והשפעתו בקרב כל העמים. אין ספר בעולם (חוץ מ“ברית החדשה”), שנפוץ בעולם במידה כזו וניתרגם לכל הלשונות כספר התנ”ך. לא סופרי המופת של יוון העתיקה ולא הסופרים הגדולים של העמים המודרניים – אף אחד מאלה לא הגיע לחלק מיצער של התפוצה העצומה, המתמדת והגדלה, של התנ“ך. התרגום הראשון נעשה ביוונית על־ידי יהודי אלכסנדריה עוד במאה השלישית לפני ספה”נ. תרגומים יווניים נוספים נעשו גם אחרי־כן על־ידי יהודים ולא־יהודים. בזמן קדום תרגמו היהודים את התנ“ך גם לארמית, ותרגום זה נקרא יחד עם המקור העברי. במאה השלישית אחרי ספה”נ הופיע תרגום לאטיני, סורי וקופטי. במאה הרביעית (378) נעשה תרגומו הלאטיני של הירונימוס שנתקדש בכנסיה הרומאית, ובמאה הרביעית והחמישית נעשו תרגומים לגוטית, ארמנית, גרוזינית וחבשית. תרגומים אלה היו היצירה הספרותית הראשונה בלשונות אלה. במאה השביעית נעשה תרגום ערבי ובמאה התשיעית תורגם התנ“ך לסלאבית, וזה היה הספר הראשון בלשון זו. נעשו אז גם התחלות לתרגום גרמני שנשתכח אחרי־כן. יותר מאוחר נעשו תרגומים לצרפתית, לאיטאלקית ולספרדית. במאה הארבע־עשרה נעשו תרגומים לאנגלית, צ’כית וגרמנית. הוס וחבריו שיפרו התרגום הצ’כי. הריפורמציה הגרמנית נתנה דחיפה עצומה להפצת התנ”ך. הכנסיה הרומאית לא ראתה בעין־יפה קריאת התנ"ך, וגם אסרה בזמנים שונים על קריאתו בלשונות המדוברות, רק הוולגטה (התרגום הלאטיני של הירונימוס) היתה מותרת, אך מעטים ידעו לקרוא לאטינית. התרגום של לוטר במאה השש־עשרה הטביע חותמו על הלשון הגרמנית, כשם שהתרגום “המוסמך” לאנגלית שנעשה בתחילת המאה השבע־עשרה (1611) היה אחת היצירות הגדולות ביותר בלשון זו. לפי תרגומו של לוטר נעשו תרגומים לשוודית, הונגארית, פינית, ליטאית, סלאבונית, קרואַטית ועוד.
החברות המיסיונריות במאה הי“ט הרחיבו תרגומי התנ”ך בכל לשונות־העמים והפיצו אותם בכל קצוי־תבל.
התנ“ך היה הספר הראשון שנדפס אחרי המצאת הדפוס באירופה על־ידי גוטנברג, ומאז אין כמעט מספר לספרי התנ”ך שיצאו בדפוסים שונים.
בשנת 600 היה התנ“ך מצוי בשמונה לשונות. בשנת 1500 – בעשרים וארבע. בשנת 1600 – בשלושים, במאה התשע־עשרה נדפס בארבע־מאות לשונות. מספר הלשונות שהתנ”ך תורגם עד ימינו אלה – קרוב לאלף.
התפשטות עצומה זו של התנ"ך, מקנה לכל העמים ידיעת תולדות ישראל בארצו בימי־קדם, ובני אומות רבות יודעים תולדות ישראל יותר משהם יודעים תולדות־עמם. כמה מדינות בעולם אינן ידועות כמעט אלא לשכנותיהן הקרובות, עד שפורצת בהן מלחמה. אבל אין עם בעולם שלפחות משכיליו ומוריו אינם יודעים שם ישראל ומקורות תורתו ותולדותיו הקדומות.
העמים הנוצרים, ובמידה ידועה גם עמי־האיסלם, יודעים שדתם ואמונתם מקורה בתורת ישראל, ותרבות היהדות היא חלק אורגני של תרבות העמים האלה.
המון שבטים ועמים קיבלו לראשונה כל ערכי המוסר האנושי, ערכי אחווה אנושית, שלום, צדק וחסד – מספר־הספרים, ונביאי־ישראל נעשו לנביאי חלק גדול של המין־האנושי.
עובדה זו בעלת משמעות היסטורית־אנושית הולידה בחוגים מסוימים שנאה לישראל, ומצד כמה חקרני־התנ“ך בקרב התיאולוגים הנוצרים, ביחוד בקרב הגרמנים, נעשו נסיונות מדעיים כביכול להוכיח שאין כל דבר מקורי בתנ”ך, והכל לקוח מספרי מצרים ובבל, והדבר המקורי היחיד הוא אולי התורה על עין־תחת־עין ושן־תחת־שן. סילופי התיאולוגיה האנטישמית נמשכים עכשיו על־ידי ה“מדע” הסובייטי. “המילון הפילוסופי הקצר” שהופיע השנה במוסקבה ב“הוצאה המלכותית לספרות מדינית”, ונערך מחדש “בהתאם להחלטות הוועידה התשע־עשרה של המפלגה הקומוניסטית”, מגדיר בקיצור את התנ"ך במלים אלה: “ספר הכולל מעשיות על בריאת העולם שנלקחו מדתות יותר קדומות, אגדות שונות והוראות דתיות על קרבנות. היהדות מקדשת את אי־השויון הסוציאלי והקנין הפרטי ומאצילה תואר אלוהי לשלטון המלכים והמנצלים”. לא פחות ולא יותר! ההוצאה הקומוניסטית שפירסמה ספר זה בארץ גם בעברית – השמיטה מפחד הקורא העברי, פרק “מדעי” זה.
החקרנות המסלפת של התיאולוגיה הגרמנית והסובייטית לא הפחיתה ערכו החינוכי והשפעתו העולמית של ספר־הספרים; ומעמד התנ"ך בעולם, מן־ההכרח שישפיע על יחסי עמים למדינת־ישראל. עמי התרבות אינם רואים בישראל אחת המדינות הקטנות השוכנת בפינה נידחת במערב אסיה, אלא רואים בה מדינה הקשורה באלפי נימים לערכים הגדולים של האנושות, ועובדה זו מטילה שוב אחריות נוספת על מדינת־ישראל.
ועובדה שלישית – הקשורה בקודמת, היא מעמדה של ארצנו בהיסטוריה העולמית. ארץ קטנה זו, כשכנתה היוונית בחוף הדרומי של הים־התיכון, מילאה תפקיד עצום בתולדות האנושות. המאורעות שנתחוללו בארץ זו במשך שלושת־אלפים שנה, מימי האבות ועד מסעי הצלב – חרותים בזכרונה של מחצית המין־האנושי. אחד מני־אלף בין תושבי תבל, ואולי פחות מזה, יודע שם הבירה של סיאם, קוריאה, אפגניסתן, חבש, טיבט, הודו. אבל מעטים מאוד בקרב עמי הנצרות והאיסלם אינם יודעים השם ירושלים. הגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארץ־ישראל ידועות לרבים בקרב העמים הפרוטסטנטיים לא־פחות מהגיאוגרפיה וההיסטוריה של ארצם הם.
להמוני עמים יש זיקה עמוקה, זיקה דתית, רוחנית, תרבותית לארץ ולמקומות שונים בארץ. שבילי ארץ־ישראל נהירים לכל קוראי התנ"ך; ומשום־כך מאורעות שמתרחשים בארץ ובערים הקרובות ללב מאות מיליוני אנשים בעולם – הדם גדול ורשמם חזק, לגמרי לא לפי מידתה הפיסית של הארץ ולא לפי המשקל הכמותי של המאורעות.
לכל ארץ יש שני ממַדים – ממד גיאוגראפי וממַד היסטורי; יש ארץ ששטחה גדול ורחב – וחשיבותה ההיסטורית קטנה. ויש ארץ ששטחה קטן ומיצער, וערכה העולמי רב. ארץ־ישראל היא ארץ חמדה, “ארץ שנתחמדו לה כל גדולי עולם”, כפי שאומר המדרש. גדלותה ההיסטורית של ארצנו באה לה מהעם היהודי, ו“אצילות מחייבת”. הממַד ההיסטורי של הארץ מאציל חשיבות, אחריות וקשיים נוספים למדינת ישראל.
תקומת ישראל היא אחד מהמאורעות המרכזיים והמופלאים של המאה־העשרים. קדם לה בירור ודיון בינלאומי שלא ידעה כמותם אף מדינה אחרת שקמה בדורות האחרונים. המעצמות שהצביעו בעד הקמת ישראל – היו בתוכן כאלה שעשו זאת אך ורק מתוך נימוקים ושיקולים מדיניים איסטרטגיים, – אבל אין־ספק שרוב המדינות שהצביעו בעד הקמת מדינה־יהודית ראו בכך מעשה של תיקון מעוּות היסטורי לעם־עולם מצד העולם הנוצרי, והרקע ההיסטורי של הארץ – מולדת הקדומים של העם העברי וצור מחצבתו של ספר־הספרים, מילא תפקיד לא־קטן בשינוי־ערכין היסטורי זה. רוב המדינאים העולמיים ידעו היטב שאין בתקומת־ישראל משום יסוד מדינה חדשה, אלא “החזרת העטרה ליושנה”, ושיבת־ציון שבימינו אינה שיבה גיאוגרפית בלבד אלא גם שיבה היסטורית.
ושיבה היסטורית אין פירושה נסיגה היסטורית, חזרה לאורח־חיים פרימיטיבי שלפני אלפיים או שלושת־אלפים שנה. שיבה היסטורית פירושה שיבה לכושר יצירה עצמאית, חומרית ורוחנית ויציקת דפוסי חיים וחברה ומחשבה חדשים המשתלבים בערכים הגדולים של התנ"ך ויעודיו היהודיים־האנושיים.
רציפות היסטורית של אומה אין פירושה קפאון והתאבנות. אליבא־דאמת אין מקום ואין זמן שלא חלים בו שינויים תמידיים. החוגים השונים בתוכנו המתימרים שהם, ורק הם, ממשיכים “היהדות המקורית והשורשית” אינם אלא מייחסים דעותיהם ומנהגיהם המחודשים לתקופות הקדומות.
בימי יאשיהו המלך עשו בפעם הראשונה את הפסח “ככתוב על ספר הברית – כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי־ישראל ומלכי־יהודה, כי אם בשמנה־עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים” (מלכים ב', כ"ג, 22 – 23). נחמיה מספר לנו כי רק בימיו מצאו כתוב בתורה “אשר ישבו בני־ישראל בסכות, בחג בחדש השביעי – ויעשו כל הקהל השבים מן השבי – סכות, וישבו בסכות, כי לא עשו מימי ישוע בן־נון כן בני־ישראל עד היום ההוא” (נחמיה ה', 14 – 17). ויאשיהו המלך לא חשש לחוג הפסח, אם כי כל מלכי בית־דוד לא עשו כזאת לפניו, ונחמיה לא היסס להושיב היהודים בסוכות בחג בחודש השביעי – אם כי הוא ידע כי לא עשו זאת מימי יהושע בן־נון – במשך שמונה־מאות שנים, או יותר, לפניו.
מדינת־ישראל גם לפי הצהרות חגיגיות של ראשי ה“אגודה” והמזרחי שנעשו קבל העולם והיהדות, לא תהיה מדינה תיאוקראטית. ובהכרזת העצמאות הובטח חופש הדת והמצפון בשורה אחת עם קיבוץ גלויות; וגם אילמלא באו הצהרות אלו לא היתה כל אפשרות שמדינת־ישראל בזמננו תיכון על שלטון הרבנים ולא על שלטון דימוקראטי נבחר וחופשי. קשה למצוא תקופה אחת בתולדות ישראל שבה שלטה אחדות־דעות כללית בעם היהודי בעניני אמונה ודת, ומאז המאה התשע־עשרה נתרופפו חישוקי־הדת שקיימו במידה רבה הליכוד היהודי הפנימי. מדינה דימוקראטית בימינו אינה מצווה ואינה ממונה על דברים שבלב ושבאמונה, אלא אך ורק על דברים שבינו לבין חברו. כל נסיון להפוך את המדינה לפוסק בענינים שמעבר ליחסי אדם וחברה – יפוצץ בית־ישראל לרסיסים. הניגודים בין האדוקים לבין עצמם אינם פחות חריפים ועמוקים מהבדלי הדעות בין האדוקים לחופשיים.
כל הרעיון הציוני – לאו דווקא ציונות מדינית, מעשית או רוחנית, אלא כל נסיון להביא ולקרב גאולת העם היהודי על־ידי התישבות בארץ בדרך־הטבע – נראה בעיני האדוקים ככפירה בעיקר ושלילת האמונה במשיח, ומשום כך התנגדו לו בחריפות. במשך עשרות שנים החרימה ה“אגודה” כולה כל עבודה “ציונית”. וכשחלק מכריע ב“אגודה” שינה דעתו בתקופה האחרונה, בעקבות השואה ובהתקרב האפשרות הממשית להקמת מדינה, – ואנשי ה“אגודה” גם נצטרפו לממשלה־הזמנית ולממשלה הנבחרת הראשונה, אם כי זו הנהיגה גיוס בנות לבצא, נתארגן אגף קיצוני השולל עד היום את המדינה ה“ציונית” ומעדיף שלטון זר, שלטון ערבי או בינלאומי, על שלטון “ציוני”, כלומר שלטון יהודי. כל מי שמכבד אמונה שבלב, כנה ואמיתית – אינו יכול שלא להתייחס בכבוד לעמדה זו של “נטורי־קרתא”, אם כי במעשיהם הפרועים הם מחללים שם ישראל ושם הדת, אבל מקור מעשיהם המגונים – האמונה העמוקה והמסורתית שגאולת ישראל תבוא אך ורק בידי שמים – היתה האמונה של המוני־ישראל במשך מאות בשנים. ונטורי־קרתא הם שריד חי, אם כי חנוט וקפוא, של יהדות זו. ויש להם הזכות לדבר בשם “היהדות השורשית והמקורית” – לא פחות מלאנשי ה“אגודה” והמזרחי.
אפשר להצטער על חילוקי־דעות אלה, אבל יש לראותם, ומי שאינו נושא לשוא הסיסמא של חירות־האדם וחופש־המצפון חייב להתיחס בכבוד לאמונות הנראות בעיניו כמוטעות, תפלות וכוזבות, ואין לו רשות להשתמש בשום כוח שלטוני, גם זה המיוסד על רוב, לדכא אמונה שבלב. אם אין אנו נושאים נפשנו לדיקטאטורה טוטאליטרית מצד אחד ולאינקוויזיציה רוחנית מצד שני – אנו חייבים לתת חופש־מיחיה לכל הדעות והאמונות הקיימות בתוכנו, ואין המדינה יכולה אלא לצוות על מעשים ועל הימנעות ממעשים מסוימים; כלומר המדינה קובעת מצוות־עשה ולא־תעשה במידה שאלה דרושות לקיום האדם והכלל ולמילוי צרכיהם.
ביהדות המסורתית קיים ויכוח אם יהודי מצווה על אמונה בעיקרים מסוימים או רק על מצוות עשה ולא־תעשה. במדינת יהודים לא יתכן כלל ויכוח זה: המדינה אינה יכולה לצוות על אמונות ודעות, לא במדע ולא מעבר למדע; המדינה ממונה אך ורק על סידור יחסי אדם וחברה בתוך המדינה ועל יחס העם לחבריו במשפחה הבינלאומית. ובסידורים אלה המדינה פועלת לפי הצרכים והערכים של עם ישראל. הצרכים עומדים ומשתנים עם הנסיבות המתחלפות, וגם הערכים אינם קבועים ועומדים מששת ימי־בראשית; אבל אין שום אומה מהווה עמוד חלק; ופחות מכל האומות – האומה העברית, בעלת מורשה רוחנית ותרבותית עשירה וארוכה שעיצבה חייה במשך אלפי שנים והטביעה במידה לא קטנה חותמה על תרבותם של עמים רבים בעולם.
במורשה זו כלולים ערכים שאולי גורל האנושות כולה תלוי בקיומם, אולם אין כל ספק שגאולת ישראל הנאמנה לא תיתכן בלעדיהם.
בעיות חוץ ופנים
מאתדוד בן־גוריון
האומות המאוחדות ובטחוננו
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ט“ז באדר ב' תשי”ד – 21 במארס 1954
כל מי שאינו נושא באחריות־הביצוע חייב לשקול שבע פעמים בטרם הוא בא להשיא עצות לממשלה מה לעשות ומה לא לעשות בענין כבד אחריות ורב־סכנות. איש שאין לו כל הידיעות המצויות בידי הממשלה בלבד, חייב לשקול שבעים ושבע פעמים. על הממשלה רובצת אחריות כבדה גם על שלומה ובטחונה הפנימי של המדינה וגם על יחסיה עם כוחות־חוץ, ורק בידה נמצא כל החומר הדן בשתי סוגיות חמורות אלה, והיא מסוגלת וחייבת, יותר מכל איש אחר, לשקול תוצאותיה ומסקנותיה האפשריות של פעולה או הימנעות מפעולה. כי לכל פעולה, וכן להימנעות מפעולה, יתכנו תוצאות מרחיקות־לכת.
אבל אין זאת אומרת שלאזרח הפשוט אין לגמרי מה לומר. יש בעיות, שלמען בירורן אין כל צורך בידיעות סודיות, ודי בהאזנה לראדיו ובקריאת הטלגרמות. אחת הבעיות מסוג זה היא: אם אפשר לסמוך על ארגון או"ם שיבטיח חיי אזרחי ישראל מהתקפות רצחניות, סיטוניות או בודדות, של המדינות הערביות השכנות, המכריזות השכם והערב, כי מדיניותן הנחרצת לגבי ישראל היא עקירתה מהעולם.
אין עם כעם היהודי ואין מדינה כמדינת ישראל המעונינים במשטר עולמי בנוי על החוק, משפט, צדק ושלום, ומצויד בסמכות רחבה ובמכשירים יעילים להטיל מרותו העליונה על כל מדינה, למען הבטיח שלטון החוק והצדק ביחסי עמים. ומשלושה טעמים מעונינים העם היהודי ומדינת ישראל במשטר בינלאומי כזה: א) מורשת הנבואה העברית היא, ובמשך שלושת אלפים שנה חונך העם היהודי להאמין בחזון “אחרית־הימים”, וממנו שאב כחות נפשיים לעמוד בכל התלאות האיומות שמצאו אותו בדרכו הארוכה. ב) האנארכיה הבינלאומית בזמננו, המשטרים הטוטאליטאריים ומכשירי ההרס שנתן בידי המעצמות היריבות המדע החדיש – עלולים להמיט שואה על כל המין האנושי, שאין משלה בהיסטוריה האנושית, והעם המפוזר בגויים יהיה קרבנה הראשון. ג) קיומו של העם היהודי ובטחונה של מדינת ישראל, יותר מקיומו של עם אחר ויתר מבטחונה של כל מדינה אחרת, תלויים בשלטון החוק והצדק ביחסי עמים. מדינת ישראל, המגלמת רצונו ומאווייו ההיסטוריים של העם היהודי, חייבת משום כך לעשות כל מאמץ אפשרי להגביר סמכותו המוסרית והמשפטית של או"ם ולהאדיר יכולתו המבצעת, למען יוכל להשליט חוק וסדר ביחסי עמים, ולקבוע חוק בינלאומי שיעמוד להלכה ולמעשה מעל החוקים הפנימיים של המדינות.
האנארכיה הבינלאומית, שבה רשאית כל אומה ריבונית לפעול כעולה על רוחה, מסכנת שלומם וקיומם לא רק של עמים קטנים וחלשים, אלא גם של מדינות אדירות ותקיפות. רק מסגרת־שלטון־וחוק עליונה של כל המין האנושי המגבילה ומַתנה הסמכות הריבונית של המדינות הבודדות, כקטנות כגדולות, יש בה כדי להציל את האנושות מהרס וחורבן.
ודווקא מפני חשיבותו החיונית והגורלית של שלטון בינלאומי כזה, אסור לנו לפרנס את עצמנו באשליה מסוכנת ומטעה כאילו משטר כזה כבר קיים ועומד, ושמו או“ם. או”ם, כפי שהוא עכשיו, אין לו לא הסמכות, לא היכולת, לא המכשירים ולא האמצעים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות, ואין הוא נשען על מערכת חוקים בינלאומיים שכוחם גדול מכוח החוקים של המדינות. לא כל המדינות הן חברות באו“ם, ואין אף מדינה אחת חברה באו”ם שהעניקה לאו“ם חלק מריבונותה וכפפה רצונה לרצון האו”ם, אפילו לא באותה מידה שמדינה בברית האטלנטית, וּוַדאי לא מדינה בגוש הסובייטי, כפפה סמכותה האינדיבידואלית לסמכות הכללית של הברית או הגוש. מועצת הבטחון, שהיא כאילו הסמכות המבצעת של או"ם, אינה אלא סדן לניגודים העמוקים של בני הגושים הגדולים בעולם, הגוש הסובייטי והגוש המערבי השואפים להגמוניה עולמית. ולכל אחת מחמש המעצמות הגדולות יש זכות ויטו, והשימוש בויטו אינו מותנה בשום חוק ובאינטרס בינלאומי, אלא בשרירות האינטרסים והשאיפות המיוחדים של בעלי זכות הויטו.
אך גם זו תהא טעות מכשילה אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו“ם. או”ם היא הבימה העליונה של דעת־הקהל האנושית בימינו. ואם כי בחלק גדול של העולם דעת־הקהל החופשית נגזרה ואיננה, ויש רק דעת השליטים הטוטאליטאריים, הרי בחלק גדול ומכריע של המין האנושי יש מידה רבה של דעת־קהל חפשית ורבת־השפעה, ואין לזלזל בערכה העצום של דעת־קהל זו. בעצם קיומו של או"ם מתגלה הרצון העמוק של העמים לשלום ולחוק בינלאומי, אבל רצון זה נתקל ברצונות המתרוצצים של המדינות הריבוניות, שאינן מכירות, לפי החוק הבינלאומי הקיים, כל סמכות עליונה, ורצון זה למשטר בינלאומי נעשה לאַל על־ידי הניגודים העמוקים בין המשטרים הטוטאליטאריים ובין השאיפה העמוקה לחירות האדם של האומות החפשיות.
ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל בנובמבר 1947 היתה אולי ההחלטה היחידה של עצרת או“ם, שבה נשתתפו גם הגוש הסובייטי וגם ארצות המערב (פרט לאנגליה), ובראשן ארצות־הברית של אמריקה הצפונית. אבל כשמדינות ערב הכריזו בפומבי שתעשינה לאַל ההחלטה בכוח החרב – לא עמד לאו”ם שיתוף־הפעולה בין ארצות־הברית ובין ברית־המועצות וכוחן של 33 המדינות שהצביעו בעד ההחלטה, ואף מדינה אחת לא נקפה אצבע למנוע פלישת מדינות ערב לארץ־ישראל על מנת לעקור מן השורש המדינה היהודית, שיותר משני שלישים של או"ם החליטו על הקמתה. אלמלא עמד למדינה הצעירה כוחו של צבא־הגנה לישראל – היתה נמחית מעל מפת הארץ בימים הראשונים לקיומה.
בגמר הקרבות נחתמו בעזרת או“ם חוזי שביתת־נשק בין ישראל ובין שכנותיה. אחד מתנאי שביתת־הנשק היה – שכל תחנות השאיבה המבטיחות מים לירושלים צריכות להישאר ואין לנגוע בהן. וכשממשלת ירדן הפרה התחייבות זו עוד בטרם יבשה הדיו של חוזה שביתת־הנשק, ופוצצה תחנת השאיבה בלאטרון – לא נקפו או”ם ומועצת הבטחון אצבע נגד הממשלה המרדנית ולא נקטו נגדה שום אמצעי, אפילו לא ראו צורך לגנות אותה או לנזוף בה.
ושוב: אחד מתנאי חוזי שביתת־הנשק עם מצרים היה שישראל רשאית לשלוח אספקה לצבאה ולישוביה בדרום ובנגב, בשטחים שהיו עדיין תפוסים ברובם על־ידי צבא מצרי. המצרים סרבו במשך חדשים לקיים סעיף זה בחוזה שביתת הנשק, ונציגי או"ם ומועצת הבטחון לא גילו כל יכולת או כל רצון להכריח את מצרים לקיים התחייבותה בחוזי שביתת־הנשק, עד שצבא־הגנה לישראל, בפקודת ממשלת ישראל, נטל הדבר בידיו, פרץ הדרך בכוח וגרש את הצבא המצרי מהדרום ומהנגב.
ומה עשו או“ם ומועצת־הבטחון להכריח את ממשלת עבר־הירדן לקיים סעיפי שביתת־הנשק בדבר גישה חפשית להר־הצופים ולמקומות הקדושים? ומה עשו או”ם ומועצת־הבטחון למנוע הרציחות הממושכות של “מסתננים” ערבים אל גבולות הארץ?
ספק אם הוגן הדבר להאשים ארגון האומות המאוחדות בכל אלה אין לו לארגון סמכות, יכולת, מכשירים ואמצעים. הריבונות של כל מדינה חברה באו“ם אינה כפופה במשהו לסמכות של או”ם, וכל מדינה חפשית למעשה לפעול לפי רצונה, לפי האינטרסים שלה, או לפי מה שנדמה לה כאינטרסים שלה. אם ברית־המועצות סבורה שטובתה במלחמה הקרה דורשת לעמוד לצד הליגה הערבית, היא מצביעה במועצת הבטחון יחד עם ממשלת לבנון, כי אין ישראל רשאית להתקין השקאה בארצה במימי הירדן הזורם בתחומיה, אלא אם סוריה תסכים לכך, אם כי לסוריה לא היתה מעולם כל זכות על מי הירדן בגבולות ישראל, ואם כי ברית־המועצות יודעת היטב שהצבעה זו פירושה מניעת התפתחותה החפשית שי ישראל בכוחותיה ובאמצעיה הפנימיים ועידוד השיטנה ושאיפות ההרס של הליגה הערבית.
ואם אנגליה רוצה לקיים או לחזק השפעתה במדינה ההאשימית שבעבר־הירדן, היא מתעלמת מכל מעשי הרצח והשוד המבוצעים במשך שנים בגבולות ישראל על אחריותו של הלגיון הערבי, המוחזק בכסף בריטי וכפוף למפקדים בריטיים. רק תמימים יכולים להניח שהזוועה שברצח מעלה העקרבים תפעיל ותעורר אחריותה של בריטניה, יותר ממאות הקרבנות שנפלו בשנים הקודמות, אחד אחד, ביד מרצחי עבר־הירדן.
מועצת הבטחון דנה – זה שבועות על שבועות על הפרת החלטתה המפורשת של או"ם בדבר מעבר חפשי בתעלת סואֶץ על־ידי מצרים. ומה עומד לדיון? לא אמצעים להבטיח בפועל מעבר חפשי, אלא אישור ההחלטה שכבר נתקבלה במועצת־הבטחון לפני יותר משנתיים. נניח שהפעם לא תטיל ברית־המועצות ויטו על החלטה זו, אם כי איש אינו יכול לערוב שלא תשתמש גם הפעם בזכות הויטו, כמו שהשתמשה בדיון על ערוץ הירדן. ונניח שההחלטה תאושר. במה יהא גדול תקפו של אישור החלטה ישנה – מתוקף ההחלטה המקורית, אשר הופרה באופן שיטתי על־ידי ממשלת מצרים, בלי שמועצת־הבטחון תאחז באמצעים לבצע החלטתה?
אין טעם ואין תועלת בהבעת התמרמרותנו המוסרית נגד איפה ואיפה במועצת־הבטחון ובעצרת או“ם. כל עוד לא הושלט בעולם חוק עליון של משטר כל־אנושי, המחייב מראש כל מדינה בלי משוא־פנים, כשם שהחוק הפדראלי בארצות הברית מחייב כל 48 המדינות של הברית, וכשם שהחוק של ברית־המועצות מחייב כל הריפובליקות “העצמאיות” של הברית; כל עוד כל מדינה היא ריבונית וחופשית לעשות כרצונה, הרי ברוב המקרים, אפשר להניח בוודאות גמורה, שכל מדינה באו”ם תתנהג לפי האינטרס שלה.
אין ספק שלרוב הגדול של חברות או"ם אין ענין ברציחת אזרחי ישראל, ורוב העמים החופשים מתיחסים בשלילה לתעלולי המדינות הערביות בחרם הכלכלי ובהפרות חוזי שביתת־הנשק והחלטות מועצת־הבטחון. אבל רק תינוקות פוליטיים ידמו בלבם, כי המדינות המכריעות יקלקלו יחסיהם עם ארצות הליגה הערבית – למען שמירת חייהם של אזרחי ישראל. תפקיד זה מוטל על מדינת ישראל עצמה, ורק עליה.
גם מעצמה גדולה אינה מסוגלת להגן בכל מקרה על חיי אזרחיה. אבל עלינו להיגמל מהאשליה האווילית המחוסרת כל שחר ונטולת כל יסוד – כאילו ישנו מחוץ למדינת ישראל כוח ורצון בעולם שישמור על חיי אזרחינו. כושר־התגוננותנו הוא בטחוננו היחיד.
ישראל וארצות ערב
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ג' באייר תשי"ד – 6 במאי 1954
על הערבים להכיר בעובדת קיומה של ישראל, ועל ישראל להשתלב בארצות המזרח התיכון ולא לראות עצמה כמרכז לעמים שונים שיש להם אמונה משותפת.
מדברי ביירוד, פקיד גבוה במחלקת־חוץ של ארצות־הברית (על פי העתונים).
בעיית “השתלבותה” של מדינת־ישראל לא נתחדשה ולא הומצאה על־ידי מר ביירוד. ההתרגשות היתרה שעורר נאומו של נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית בישראל יש לזקוף על חשבון רגישותם החולנית של יהודים גלותיים (ומספרם בישראל אינו קטן) לכל דברי “גוי” בעל עמדה חשובה ולא־חשובה. ומר ביירוד תופס מקום נכבד באחד המוסדות העליונים שבעולם כולו. אפשר לחלוק על כמה מדברי ביירוד, ־ וכותב הטורים האלה אינו מסכים לרוב דבריו, ־ מבלי לראות בדוברם שונא או מתנגד לישראל. ממשלות ערב אינן מקבלות העצה שנתן להם ביירוד בנאומו, להכיר בעובדת קיומה של ישראל; וכבר הצהיר איזה פקיד או שר בממשלת הירדן, שהערבים לא יכירו במדינת ישראל. אבל איש לא יחשוד בביירוד, שהוא שונא הערבים. אין ספק שרוב דבריו של ביירוד נאמרו כדי לרכוש ידידות ממשלות ערב, וגם ברצון זה אין לראות דווקא ביטוי של שנאה לישראל. יש לבחון האמצעים שבהם מנסה מחלקת־חוץ לרכוש אהדת ממשלות ערב, אבל אין כל יסוד לפסול מראש רצונה לזכות באהדה זו.
הנטיה הרווחת בתוכנו לחלק כל הדוברים בענין יהודי או ישראלי – ובניגוד לדעתו של ביירוד יש קשר אמיץ בין כל ענין יהודי וישראלי, ־ לפי הסימן היחיד, אם דבריהם מוצאים חן בעינינו או לא, הוא גילוי של חוסר בגרות מדינית ותסביך נחיתות, ושניהם אינם הולמים יהודי בארצו, החייב לראות עצמו כשווה־זכויות ושווה־ערך לכל אדם בעולם. לא־יהודי יוכל להגיד דברים שאינם מתקבלים על דעתנו, בלי שמקור דבריו הוא שנאת ישראל. עלינו לקבל העובדה הטבעית והמובנת מאליה, שאין אנו עומדים במרכזו של העולם. ומדינאים שונים בארצות שונות דנים על בעיותינו לאו דווקא מתוך אהבה או שנאה, אלא מתוך ראיית הצרכים המדיניים של ארצם, ־ ראיה נכונה או מוטעית, ־ וצרכים אלה, גם אם אינם מתנגדים לנו, אינם בשום אופן מזדהים עם צרכינו אנו.
לא קשה להוכיח שבדבריו של ביירוד על היהודים בעולם כ“עמים שונים שיש להם אמונה משותפת” יש אי־ידיעה גמורה על הענין שבו הוא דן. תפיסה זו על היהודים כאילו הועתקה מהאנציקלופדיה הסובייטית החדשה, שבה נאמרו דברים אלה על היהודים כמעט מלה במלה. אין איש חושד בביירוד שהוא לומד תורה מפי הבולשביקים הרוסים, ויש להנחי שתפיסה מסולפת ונבערת זו על העם היהודי נתגלגלה למחלקת־חוץ האמריקנית על־ידי אנשי “המועצה ליהדות” מיסודו של לסינג־רוזנוואלד, הדוגלת אף היא בתורה הקומוניסטית על היהודים. מר ביירוד, כנראה, אינו יודע, שהאמונה היהודית אינה דומה לאמונה הפרוטסטאנטית או הקאתולים, וכל עיקרה של האמונה היהודית מבוסס על העם היהודי כ“גוי אחד בארץ”, ועל קשריו ההיסטוריים והאלוהיים עם ארץ־ישראל, וכל יהודי אדוק מתפלל שלוש פעמים ביום: " תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ. – ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ־ ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, וכסא דוד מהרה לתוכה תכין. – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
אין נציג מחלקת־החוץ חייב להכיר אמונת ישראל, ואין זה בסמכותו, כשם שאין זה בסמכותם של אנשי ה“מדע” הסובייטי, לקבוע הלכות בהגדרת מהותו של העם היהודי וקשריהם ההיסטוריים של היהודים בעולם. לא שמענו עד עכשיו, כי פקידי מחלקת־החוץ אוסרים על האמריקאנים יוצאי אנגליה להתיחס על התרבות והספרות האנגלית שנוצרה באיי־בריטניה, או על האירים באמריקה לעמוד בקשרים עם אירלנדיה החפשית, לעזור לה ולהגן עליה. דעתו של מר ביירוד בענין היהודים אינה מחייבת שום יהודי, אמריקאני או לא־אמריקאני, יותר משמחייבת אותם התורה הנפסדת של “המועצה ליהדות” מטעם הפלוטוקראטיה היהודית המתבוללת באמריקה ושל היבסקציה הקומוניסטית, שאין עם יהודי בעולם, ואין קשר בין יהודי התפוצה ובין מדינת ישראל.
דעתו של מר ביירוד בענינים כאלה אינה מחייבת אפילו את ממשלת אמריקה, ובוודאי לא – את העם האמריקאני.
התפיסה המשובשת המיחסת לכל אמירה ונאום של שר ושוע ערך ממשי ומדיני, כאילו הם מביעים דעתה השקולה של הממשלה וקובעים דרכה של המדינה, ־ אין לה שחר.
אין אמריקה מדינה טוטאליטרית,שבה יש זכות־דעה – רק לשליט, ובה אין איש מעיז להגיד משהו בלי שתבוא עליו הגושפנקא של ה“גבורה”, וכל הגה של פקיד מוסמך מחייב כל איש ואשה במדינה. באמריקה יכול סגן־הנשיא להודיע שישלח צבא אמריקאני להודו־סין אם הצרפתים יצאו מארץ זו, והמזכיר של מחלקת־החוץ יכול כעבור ימים אחדים להגיד ההיפך. ולא עוד, אלא שבארה"ב, כבכל מדינה דימוקראטית, אפשר לבקר גם דברי הנשיא עצמו, ואין הממשלה יכולה לעשות כמעט דבר בלי הסכמת בתי־הנבחרים, ובמיוחד בלי הסכמת בסינאט, ואלה תלויים בדעת־הקהל של העם.
אולם הבעיה שנגע בה מר ביירוד – בעיית השתלבותה של ישראל בסביבתה – אינה חדשה, וגם העצה שניתנה לנו הפעם – להשתלב במזרח הקרוב – אינה מקורית ביותר, והיא נשמעה כבר כמה פעמים על־ידי עסקנים של הסוכנות היהודית באמריקה, ויתכן שמהם הגיעה לאנשי מחלקת־החוץ.
אם למי שהוא יש זכות ראשונה בהמצאת רעיון ה“השתלבות” – הרי זהו השומר הצעיר שלנו, הדוגל זה כמה שנים, עוד לפני יסוד המדינה, בהשתלבות “בעולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו”, כלומר בעולם הקומוניסטי, שמטעמים שונים אין השומר הצעיר רוצה או מעז לפרט בשמו. אולם למען האמת יש לציין, שאין השומר הצעיר מציע למדינת ישראל “להשתלב” בעולם זה. ברכת האידיאל הנפלא הזה שומר השומר הצעיר לעצמו. רק הוא רוצה להשתלב בעולם המהפכה, אולם לגבי מדינת ישראל הוא מציע ההיפך – לא להשתלב לחלוטין בשום “עולם” מחוצה לו, אלא לעמוד לבדו, בלי להתקשר עם שום צד מהצדדים בעולם. אמנם, השומר הצעיר לא הסביר לנו אף פעם, כיצד ינהג ברגע שהשלטון בישראל יהיה בידיו הוא? והן רק לשם כך מתקיימת מפלגה “מהפכנית” כמותו: לתפוס השלטון במדינה ולנהוג בה בדרכו “המהפכנית”.
עם כל אומץ־הלב הנדרש מתנועה מהפכנית, אין השומר הצעיר מעז לגלות לנו כיצד ינהג לאחר תפיסת השלטון: אם ישלב מדינת ישראל ב“עולם המהפכה שברית־המועצות עומדת בראשו” – או יסתפק בהשתלבות עצמית בלבד, ואלם מדינת ישראל, שהשומר הצעיר יעמוד בראשה, תסרב “להשתלב”. זוהי, כנראה, אחת ה“סינתזות” בין שתי סתירות שהשומר הצעיר עומד עליהן ומבסס עליהן תורתו המקורית, דוגמת סטאליניסם וציונות חלוצית.
אנו יודעים שרצון ההשתלבות העצמית של השומר הצעיר – הוא לפי שעה, רצון חד־צדדי. “עולם המהפכה” אינו שׂשׂ לקראת השתלבותו של השומר הצעיר. והסימן לכך אינו שהוא מחזיק אחד ממנהיגי השוה“צ, מ. אורן, במאסר בצ’כוסלובקיה כבוגד וכמרגל אימפריאליסטי; דבר מעין זה וגרוע מזה עלול לקרות, וקרה לא פעם, ל”מהפכנים" יותר מקובלים מעסקני השומר הצעיר. לפני שנה למדנו מפי האנציקלופדיה הסובייטית החדשה, כי לאברנטי בריה הוא “חבר־הנשק הקרוב ביותר של סטאלין” – ולפני זמן קצר התבשרנו שהוא היה כל ימיו בוגד וסוכן אימפריאליסטי, והוצא להורג בחשאי על־ידי בית־דין מיוחד.
לא מ. אורן לבדו פסול בעיני “עולם המהפכה”, אלא השומר הצעיר כולו, ומפי האנציקלופדיה הסובייטית אנו למדים, שכל קבוצי השומר הצעיר ומפא"י, ככל הקיבוצים “הרפורמיסטיים”, אינם אלא קואופרטיבים קאפיטליסטיים, הבנויים על ניצול המוני העובדים ועל עושק אדמות הערבים.
גורל השתלבותו של השומר הצעיר – עלה גם בחלקם של המנהיגים הציונים שיש להם פאטאֶנט על שילוב מדינת ישראל במזרח התיכון. כמה עסקנים ציונים, ובראשם נחום גולדמן, הדוגלים בשילוב זה – אף הם לא הסבירו לנו כיצד יתגברו על התנגדותו של הצד השני שאינו רוצה בשילוב זה. ולשבח נאומו של ביירוד יש לציין, שלפחות הוא לא היה חד־צדדי. הוא תבע לא רק מישראל להשתלב במזרח התיכון, אלא באותו מעמד תבע גם ממדינות ערב להכיר בקיום ישראל כעובדה ולהשלים אתה, ועל־ידי כך לפתוח הדרך להשתלבות הדדית.
כי השתלבות תיתכן אך ורק על בסיס הדדי, גם אם השומר הצעיר עדיין אינו מבין זאת. ביירוד כנראה הכיר בתנאי ההדדיות, והיפנה תביעתו לשני הצדדים. ואם יש לטעון נגד דובר מחלקת־החוץ האמריקאנית בנקודה זו, הרי היא רק זאת: הוא התעלם בדבריו מהעובדה הבלתי־מפוקפקת, כי מצד ישראל לא היה מעולם אי־רצון לשתף־פעולה עם מדינות־ערב, ומדינות ערב בעולם כולו יודעות היטב, שמדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום מוכנה לשתף פעולה עם כל שכנותיה גם בשטח המדיני גם בשטח הכלכלי וגם בשטח התרבותי; מובן מאליו על בסיס הדדי, ורק סירובן העקשני והעקר של מדינות־ערב מנע עד עכשיו וימנע בעתיד שיתוף־פעולה זה. ועסקנים ציונים בארץ או בחו"ל המטיפים לישראל שיתוף־פעולה מתעלמים באופן בלתי־הוגן מאמת אלמנטרית זו.
אולם שיתוף־פעולה מלא בין ישראל ושכנותיה – והיות ישראל ל“מדינה מזרח־תיכונית” הם שני דברים שונים, ודבר זה ראוי לבירור מיוחד.
עם מזרח־תיכוני או עם־עולם
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ג' אייר תשי"ד – 6 במאי 1954
אין ספק שהשכנות הגיאוגראפית קובעת במידה רבה מעמדו וזיקתו של כל עם. אמנם כוחה של הגיאוגראפיה בימינו אינו יפה ככוחה בימי קדם או בימי־הבינים או אפילו עד ימי המהפכה הצרפתית. הרכבת, הטלגרף, המטוס והראדיו קרבו רחוקים ו“הקפיצו” הדרך. אנו שומעים במו אזנינו יום־יום דברים שנאמרו בקצֶהָ השני של תבל – ברגע היאמרם. אנו חוצים האוקינוס האטלנטי בפחות מעת לעת במטוס, והסילון יקטין הזמן פי שלושה. אנו חיים בעצם ב“עולם אחד”, כאשר לא היה הדבר בימי אלכסנדר מוקדון או הקיסרות הרומאית. אשר דימו כאילו הם שליטים בעולם כולו. בימים ההם היו חלקי־עולם, שראו עצמם כעולם שלם, קרועים לחלוטין מחלקי־עולם גדולים אחרים, ואחד לא ידע על משנהו. אין בימינו עוד חטיבות גיאוגרפיות מובדלות ומופרשות משאר חלקי כדור הארץ, ומה שנעשה כיום בקוריאה או בוייטנאם הוא עניינו של כל איש כמעט בחמשת חלקי תבל.
ואף־על־פי־כן הגורם של שכנות גיאוגרפית כוחו עדיין רב גם היום. לא כל האנשים חיים במטוס או אפילו ברכבת, ואינם ניזונים אך ורק מהראדיו.
הגורם הגיאוגרפי הוא מהגורמים הקבועים והסטאטיים בחיי העמים, שלא כגורמים ההיסטוריים המשתנים בלי־הרף; ודיה סקירה קלה במפה לראות שארצות המזרח התיכון – מצרים, סוריה, לבנון, עבר־הירדן – הן הקרובות אלינו ביותר, אם מסתכלים אך ורק במפת היבשה. במדרגת־קירבה שניה עומדות תורכיה, עיראק, פרס. אבל הבחינה הגיאוגרפית אינה רשאית להתעלם מהים. שכנינו הקרובים קירבה גיאוגרפית הם לא רק העמים הגובלים עם מדינת ישראל ביבשה, אלא גם אלה הגובלים אתנו בים. גבולות ישראל אינם רק גבולות יבשתיים. מר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, כרבים בתוכנו, אינם רואים נכונה גבולותיה ושכניה של מדינת ישראל.
במערבה של ישראל נמצא ים־התיכון, אשר שטחו הוא בערך שני מיליון ושלוש מאות אלף קילומטר מרובע (אם נוציא מן החשבון הים השחור והים האיגיאי). החוף הישראלי של הים התיכון אינו גבולה של מדינת ישראל. אין אנו זקוקים לוויזה, להסכם מדיני או לרשותו של מי שהוא לשוט בים התיכון ולעשות בו כל מלאכה כרצוננו, כגון דיג, לכל ארכו ורחבו. רק כשאנו מגיעים באניותינו לחופה של מדינה זרה – מתחיל הגבול בים. אמנם אין ים־התיכון אגם פרטי שלנו כדוגמת ים־כנרת. הזכויות והאפשרויות שיש לנו בים־התיכון ישנן לכל העמים השוכנים על חופיו. זהו שטח חפשי שאין עליו כל בעלות פרטית של איזו מדינה שהיא, וזכותנו בים גדול זה, לא רק לאורך חופי ארצנו, אלא בכל מרחביו צפונה ודרומה, מערבה ומזרחה, אינה מותנה ואינה מסויגת בשום הגבלה, סמכות וריבונות של מדינה זרה. כשם שאנו מתהלכים ברשות עצמנו בערבות הנגב הריקות – כן זכאים אנו להתהלך בכל רחבי ים־התיכון, ליהנות מאוצרותיו הגנוזים בתחומו ובמימיו, וחופש התנועה שלנו אינו מוגבל על־ידי שום גורם ממלכתי זר. ההבדל היחיד בין הנגב ובין הים התיכון הוא, שבנגב אנו מוסמכים לאסור תנועה של זרים; בים־התיכון נתון חופש התנועה לעמים אחרים כאשר הוא נתון לנו. אבל מבחינת חופש התנועה והפעולה שלנו אין ים־התיכון גבולה של מדינת ישראל, אלא רק חופי ים־התיכון של המדינות השכנות, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו, לא פחות ממצרים, עבר־הירדן סוריה והלבנון שיש לנו אתם גבולות משותפים, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק.
גם לאחר שיוקמו יחסי שלום וקשרי פעולה משותפת בין ישראל ובין שכניה הערבים – והם יוקמו במוקדם או במאוחר – לא יתבטלו הגבולות בינינו לבין שכנינו ביבשה, כל עוד יתקיים בעולם המשטר הבינלאומי הנוכחי של ריבונות לאומית ושל גבולות מפרידים בין מדינות. וכל אחד מאתנו ייזקק לויזה סורית או מצרית להיכנס לאחת מהארצות האלה. וברגע שאזרח ישראל יעבור את הגבול על סמך ויזה כזאת – הוא יעמוד בשטח השיפוט הריבוני של מצרים או סוריה.
אין אנו זקוקים לשום ויזה כשאנו רוצים לשוט או לדוג בים־התיכון, ואין אנו יוצאים מתחום הריבונות הישראלית כל עוד אנו שטים באניה ישראלית ולא נכנסים לנמל של מדינה זרה. והילכך אין זה נכון להגיד, ששכנינו היחידים הן המדינות הערביות על גבולות היבשה שלנו.
לפי מצבנו הגיאוגרפי אנו מדינה ים־תיכונית, וכל העמים השוכנים על חופי ים־התיכון הם שכנינו: תורכיה, בולגריה, יוון, אלבניה, יוגוסלביה, איטליה, צרפת, ספרד – בצפונו של ים־התיכון, וכן כל העמים השוכנים אל חופו הדרומי: מרוקו, אלג’יר, טוניס, לוב,מצרים.
אנו שוכנים גם על חופו של מפרץ ים־סוף בדרום, ואם כי ברשותנו יש רק רצועה חופית צרה של כמה קילומטרים במיצר אילת, הרי יש ברצועה זו כדי נמל מספיק לשיט אניות לאורך המיצר, ודרך ים־סוף – לרחבי האוקיינוס ההודי.
אין כל צורך שמר ביירוד ממחלקת־החוץ האמריקאנית, או אפילו ד"ר נחום גולדמן מהסוכנות היהודית בניו־יורק יוכיחו לנו חשיבות השלום בין ישראל ועמי ערב, גם מבחינת הצרכים של עמי המזרח התיכון וגם מבחינת חיזוק השלום בעולם. אין ספק שמר ביירוד מבין כמונו, שאין ישראל זקוקה להטפת־שלום, וכי חוסר השלום במזרח התיכון אינו פרי אדישותה של ישראל. ידוע למחלקת־החוץ האמריקאנית לא פחות משידוע למשרד החוץ הישראלי, כי רק מדינות ערב מונעות השלום. ורק בטלנים סבורים, שישראל תקדם דבר השלום אם תכריז בכל בוקר וערב על רצונה לשלום.
ישראל רוצה בכל לבה בשלום עם שכניה מטעמים עקרוניים ומעשיים גם יחד, גם מתוך חרדתה לשלום בעולם וגם מתוך דאגתה לשלום בסביבתה היא, אבל השליטים הערבים טועים בהניחם שבהתנגדותם לשלום הם פוגעים קשה בישראל. חוסר־השלום בלי־ספק פוגע בישראל, אבל לא פחות משהוא פוגע בה – הוא גם מחזק ומגביר אותה, אין זה המקרה הראשון, שאיבת הערבים מביאה אתה גם ברכה לישראל. היות ישראל קרועה משכניה ביבשה ממריצה אותה – וגם יוצרת אפשרות – להבטיח מזונותיה מתוצרת אדמתה ועבודתה, ועל־ידי כך מונח היסוד הנאמן ביותר לעצמאותה הכלכלית ולכוח עמידתה במקרה של מלחמה. ההתפתחות החקלאית המהירה ורבת־ההיקף בשנים המעטות של קיום המדינה לא היתה אפשרית ולא היתה נעשית בקצב כזה, אילו היו שוררים יחסי שלום וקשרי מסחר עם הארצות הערביות. אפשר למנות שורה שלמה של יתרונות, שאיבת הערבים העניקה למפעל היהודי בארץ. עיר עברית במאה אחוזים לא היתה קמה בתל־אביב אלמלא הפרעות ביפו בשנת 1921. הנמל העברי בתל־אביב לא היה נוצר, אלמלא נסיונו של המופתי הירושלמי בשנת 1936 להחניק הישוב היהודי על־ידי השבתת נמל יפו. גבולות ישראל הורחבו – בעקבות התקפת מדינות ערב. ואפשר לציין עוד מקרים כאלה – כהנה וכהנה.
השליטים הערבים ( ולא רק הם) אינם מבינים, כי הלחץ על ישראל מעלה ממעמקי הנפש היהודית זרמי מרץ ויצירה, שלא היו מופעלים בלי הלחץ. והם אינם מבינים כל מהותה ואופיה של תנועת התחיה היהודית. הם לומדים גזרה־שווה מטעה ומסולפת מהתנועה הלאומית שלהם על התנועה הלאומית העברית. הם אינם מבינים שתנועתנו אינה שלילית ואינה מופנית רק כלפי־חוץ כתנועתם, אלא כל עיקרה היא מכוונת כלפי פנים, כלפי עצמנו, כלפי עירוי הכוחות הגנוזים בתוכנו למען בנין ויצירה ותגבורת חמרית ורוחנית. אנו יודעים להפוך כל מצוקה ולחץ – למקור נוסף של התאוששות וצבירת כוחות. המצור והחרם הערבי עולה לנו בהוצאות יתרות, אבל הוצאות אלה מחזקות ומעמיקות היסודות של עצמאותנו, והפסדן יוצא בשכרן.
לשם ראיית בעיית ה“השתלבות” של מדינת ישראל באורה הנכון, עלינו להניח לרגע, שקיימים יחסי־שלום בין ישראל ובין מדינות־ערב, ושני השכנים השמיים משתפים פעולה בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי במידה מכסימלית. כלום אפילו בתנאים אלה תהיה ישראל אך ורק מדינה מזרח־תיכונית ותו לא?
כבר ראינו, כי מבחינה גיאוגרפית אנו שוכנים לא רק באיזור המזרח התיכון, אלא בתחומי ים־התיכון כולו, ושכנינו הם כל הארצות השוכנות לחופו של הים הגדול. אבל בימינו אין הגיאוגרפיה הגורם היחיד הקובע מעמדה ודמותה של מדינה.
פינלאנד היא שכנה קטנה וקרובה של ברית־המועצות הענקית, ואף־על־פי־כן אין היא “משולבת” בגוש הסובייטי. לפי משטרה, תרבותה, מסורתה ומדיניותה הפנימית והחיצונית היא “משולבת” בארצות החפשיות והדימוקראטיות המוקירות חירות האדם ועצמאותן של אומות קטנות, ופינלאנד מוכנה להילחם בכל מאודה על ערכים אלה.
תרבות ישראל ומשטרה אף הם אינם דומים לאלה השולטים בארצות ערב. דמותה של ישראל לא תעוצב בצלם שכנותיה היבשתיות. המורשה הרוחנית של העם היהודי, ובראש־בראשונה המורשה של ספר־הספרים, וכיבושי המדע של זמננו, שהעם היהודי נעשה שותף להם בארצות נדודיו באירופה ובאמריקה – אלה יכוונו ויעצבו משטרה, חברתה ותרבותה של מדינת ישראל. העם היהודי המתכנס שוב למולדת־הקדומים שלו בקצה אסיה המערבית יאמץ גם קשריו עם עמי יבשת אסיה הגדולה, שביניהם יש אומות גדולות בעלות תרבות־רוח מקורית ועשירה.
אולם לא הגיאוגרפיה ולא מורשה וקירבה תרבותית בלבד יקבעו תחומי זיקתה והשתלבותה שי ישראל.
בניגוד לתורת ה“מדע” הקומוניסטי כפי שהורצתה באנציקלופדיה הסובייטית; בניגוד להשקפות “המועצה ליהדות” מטעם עשירי ישראל באמריקה, בניגוד לעצתו של מר ביירוד, נציג מחלקת־החוץ האמריקאנית – ישמור העם בישראל על זיקתו ההיסטורית, זיקה ללא־תנאי וללא־שיור, אל יהדות העולם; הקשר עם העם היהודי האחיד למרות פיזורו העולמי; שותפות־הגורל המלכדת כל היהודים באשר הם, בכל הדורות ובכל הארצות – אלה הם הגורמים הראשוניים והמכריעים בבעיית “השתלבותה” של ישראל.
מדינת ישראל נוצרה על־ידי העם היהודי ולמען העם היהודי. זהו כלל ראשון בישראל.
ריבונותה של מדינת ישראל, כזו של מדינה אחרת, מצומצמת אך ורק בתחומי הארץ והים הנתונים לשלטונה. היהודים בכל ארץ וארץ הם אזרחי הארצות שבתוכן הם יושבים, ובזכויותיהם וחובותיהם הם שווים לכל שאר אזרחי אותן הארצות שהן מקיימות שוויון אזרחי. אולם יש משהו מעבר לאזרחות ולריבונות. עדות לכך: הברית הצפון־אטלאנטית, הקהיליה הבריטית, קהילת ההגנה האירופית, הגוש הסובייטי, הכנסיה הקאתולית, התנועות האנושיות המרובות ומשותפות לבני עמים שונים. וקיימת עובדה היסטורית של עם יהודי מפוזר, שאין דומה לו בגורלו, בעברו, במעמדו, בסבלו, ברצון ייחודו וקיומו, ואולי גם בחזון־עתידו, בקרב כל העמים האחרים. עם זה אינו דומה לעמים “נורמאליים” וסימניו יחידים במינם, וכבימי המן ומרדכי “דתיהם שונות מכל עם” – ואף־על־פי־כן הם עם אחד, וכל הנבואות והפרוגנוסות התיאולוגיות והמדעיות כביכול, כאילו בא קצו של עם זה – נתבדו. לא מעטים מבני העם הזה התכחשו לו ועזבו אותו, ויש גם ארצות שההתכחשות היא גזירת המלכות הטוטאליטרית, ובחוזק־יד מוחנקת כל הבעה של תרבות יהודית וכל אפשרות של קשר עם העם היהודי ועם ישראל, ואף־על־פי־כן – עם ישראל חי, והעם בישראל רואה עצמו אך כחלק וכחלוץ וכשליח של העם היהודי כולו, וזיקת העם בישראל לעם ישראל כולו תגדיר ותקבע “השתלבות” מדינת ישראל יותר מכל זיקה אחרת.
היות העם היהודי עם־עולם – עושה את מדינת ישראל למדינה של עם־עולם ולמען עם עולם
פחות מפלגות ופחות מפלגתיות
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, י“ז בניסן תשי”ד – 20 באפריל 1954
הקשיים והפגעים מבחוץ, אשר ליוו העם היהודי לאורך כל חייו, לא נתבטלו במחי־יד אחד עם היווסד המדינה. להיפך, כמה מהם החמירו והחריפו בגלל המדינה. הליקויים והחולשות מבפנים, שידע עמנו עוד בשבתו בימי־קדם על אדמתו ושגברו עם לכתו בגולה, אף הם לא נעלמו עם חידוש עצמאותנו, ואחדים מהם התבלטו ביתר־שאת עם צאתנו לרשות עצמנו. ומובן מאליו, שגם הסגולות החיוביות והיתרונות המוסריים והאינטלקטואליים הטבועים בעם היהודי הוסיפו לתת אותותיהם במדינת־ישראל, ובלי ספק יפעלו כאן בעוז־מישנה.
ירושה זו כשהיא לבדה אינה קובעת דמותה וגורלה של המדינה. אם כי היא משמשת גורם רב־השפעה ורב־תוצאות בחיי ישראל. המדינה אינה המשך של חיי־עמנו הקודמים, אלא מיפנה מהפכני. מסגרת הריבונות מאפשרת ומולידה סדרי־חיים, מאמצי־יצירה וצבירת־כוחות חדשים המכוונים למילוי היעודים שלשמם נוצרה המדינה ולשמירת קיומה, שלומה ובטחונה של המדינה עצמה. עצמאות־ישראל היא גם אמצעי לגאולת העם וגם מטרה לעצמה.
אנחנו בני עם הנטול מסורת של קוממיות ממלכתית. אנו משוללים הרגלים של אחריות לאומית הדדית המצויה רק באומה העומדת ברשות עצמה. עשרות יובלות היינו סמוכים על שולחן זרים, גם מבחינה מדינית־משפטית, וגם מבחינה כלכלית ותרבותית; וחושים ממלכתיים של הסתמכות על עצמו אין עם קונה בין־לילה רק בעקב הכרזת עצמאותו.
אין ספק שיש לנו הסגולה להקנות לעצמנו התכונות הדרושות לאומה עצמאית. הסתגלנו לחיות בתנאי גולה, פיזור ותלות ולעמוד בפני קשיים איומים מאות ואלפי שנים, שאולי שום עם אחר לא היה עומד בהם. הסתגלנו לתנאים שהטילו עלינו עוזרים ואויבים, ואין כל יסוד להניח שלא נוכל “להסתגל” לצרכי־העצמאות של עצמנו, ולא נצליח לטפח בתוכנו החושים, הסדרים וההרגלים הדרושים למען קוממיותנו הלאומית ולמען ביצוע שליחותנו ההיסטורית – מתוך רצוננו החפשי, ומתוך ראיה בהירה של גורלנו ויעודנו.
אולם חבלי ה“הסתגלות” לעצמאות אינם קלים. אין מוחקים הרגלי־גלות ממושכת אך ורק על־ידי שינוי־מקום – מארץ־נכר לארץ־מולדת, ועל־ידי שינוי מעמד – מתלות לעצמאות.
יחסים, סדרים והרגלים של העבר הגלותי, העומדים בסתירה לחיי־מדינה ולצרכיה הפנימיים והחיצוניים – מוסיפים להתקיים על־פי אינרציה גם לאחר הקמת המדינה ונדרשים מאתנו מאמצים מתמידים להתאמת חיינו למעמדנו החדש, להדיפת הסכנות הכרוכות בקוממיותנו ולמימושן האפשרויות הגדולות. שנפתחו לפנינו. עוד רחוק היום שבו נשב ועטרותינו בראשינו ונהנים מדרור העצמאות. לנו צפוי מאבק ממושך וארוך־טווח. עוד זמן רב נעמוד במערכה עם כוחות עוינים, מקרוב ומרחוק. ביצוע המשימות הכבדות המוטלות על המדינה אינו ענין לשעה אלא לדור, ואולי לדורות. עלינו לעקור מתוכנו כל הנגעים הפנימיים המחלישים מאבקנו בחזית הפנימית והחיצונית.
בשש השנים של קוממיותנו כבר הספקנו לעמוד על מקצת הקשיים והסכנות הצפויים לנו מבחוץ, אבל ספק אם עמדנו במידה מספיקה על מתח המאמצים הנדרשים מאתנו בפנים.
בשבועות האחרונים היינו מרותקים לחזית החיצונית. הפיכות בכמה מדינות ערביות, שעתידות לחזור ולהתחדש; הדיונים במועצת־הבטחון עלינו ועל שכנינו; הויטו של וישינסקי; הנאום של ביירוד – כאילו הועמדו במרכז חיינו. ולרבים בתוכנו נראה כאילו אלה חותכים גורלנו. היינו עדים בזמן האחרון לכמה גילויים שיש בהם בלי ספק כדי להדאיגנו: התחצפות שכנינו על הגבולות ועל הבימה הבינלאומית; הזדהות ברית־המועצות עם נציג לבנון בדיוני מועצת הבטחון; רמזי־איום מצד משרד־החוץ הבריטי; הודעות מתמיהות ואקרובטיות של נציגי מחלקת־החוץ בארצות־הברית. אסור להתעלם מכל אלה. אבל אנו מפריזים לאין שיעור בערכם הממשי והשריר. כעם שהיה אלפי שנים תלוי באחרים אנו מגזימים בחשיבותם ובממשותם של הצהרות, הודעות, דיונים והצבעות של תקיפי־עולם. אין כמובן לבטל לגמרי משמעותם המדינית והמוסרית (או האנטי־מוסרית). אבל לא נספגה ולא נבלעה עדיין בתחושתנו ובהכרתנו האמת הפשוטה והיסודית, שמחוץ למאורעות קאטסטרופליים ורעידות־אדמה בינלאומיות. גורלו של כל עם נחתך אך ורק על־ידי חסנו, רצונו, יכולתו וכושרו הפנימיים.
יש, כמובן, זיקה הדדית בין עמים, והזיקה שלנו לכוחות שמחוץ למדינת ישראל גדולה יותר מאשר זיקתם של רוב העמים החפשיים, מטעם פשוט: רובו הגדול והמכריע של עמנו עדיין חי מחוץ למדינת ישראל. ואין להפחית בערכה של החזית החיצונית שלנו; אבל גם בחזית זו המכריע הוא חסננו הפנימי, חסננו המוסרי, הצבאי והכלכלי.
לדיונים בעצרת או"ם ובמועצת־הבטחון, לשיחות שגרירים ושרים בבירות מעצמות גדולות וקטנות, ־ יוקדשו כמובן כותרות צעקניות ומאמרים ראשיים בעתונים, שיחות פרשני הראדיו, וויכוחים לוהטים בכנסת ובוועדת חוץ ובטחון. וכבודם במקומם מונח.
אולם גורלנו ההיסטורי, יחס העמים אלינו, מעמדנו הבינלאומי, ומה שאולי חשוב יותר – ערכנו בעיני העם היהודי המפוזר והנפוץ בכל רחבי תבל, ייקבעו לאמיתו של דבר, קביעה חרישית וכמעט־סמויה מן העין, אבל שרירה, בת־קיימא ובעלת שרשים מעמיקים, אך ורק על־ידי חסננו הפנימי ואור מפעלנו.
לא נישען יותר מדי על ידידים, ולא נירא וניבהל מאויבים.
גורלנו לשבט ולחסד בכל החזיתות ייחתך אך ורק על־ידי עצמאותנו. רק אנו, במעשינו ובמאמצינו היוצרים, נבנה מדינת ישראל, נאדיר כוחה וערכה, נחזק מעמדה, נבטיח עתידה ונקיים יעודה הגדול. ורק אנו, בליקויינו ובחולשותינו נערער המדינה, נוריד כבודה, נהרוס אותה ונחריבה, חלילה.
במשך שש השנים האלה עשינו גם הטובות וגם הרעות. גם עמים אחרים עשו זאת – ונתקיימו, אבל ברשותם עמד משהו שאינו ברשותנו: זמן. זמננו דוחק. כשאנו בונים, מתרבים, מתחזקים ומתעלים – הזמן פועל לטובתנו. כשהבניה, הריבוי, החיזוק וההתעלות נעכבים ונפגמים – הזמן פועל נגדנו.
כל נגע בחיינו, כל ליקוי במשטרנו, כל חולשה ותקלה בכלכלתנו ובמשקנו, כל רפיון בבטחוננו, כל עזובה בחינוכנו, כל אזלת־יד בהמרצת העליה ובמיזוג־גלויות, כל זלזול בריבוי הילודה, כל פיגור בהתעלותנו המתמדת, הכמותית והאיכותית – פוגעים במעמדנו הבינלאומי ובעמדתנו יותר מכל איבה ושטנה ורצון רע או אוילי של כוחות־חוץ.
גורלנו יוכרע במאבק הפנימי שבין החיוב והשלילה שבחיינו, בחיי הכלל והפרט, בחיי המדינה והאזרח.
שליטתנו על המסגרת הממלכתית ועל סדרי המדינה גדולה וקלה מזו שיש לנו, כמדינה דימוקראטית, על חיי הפרט. ועלינו להתחיל בתיקונים במישטר הממלכתי.
ריבוי חולני ונלעג של מפלגות בישראל והפרזה במפלגתיות בכל גישה לעניני המדינה והאזרח – הם מקור מתמיד של חולשה, בזיון ומשברים, דוגמה נפסדת לחינוך האזרח, מכשול למיזוג־גלויות ולליכוד האומה, מיפגע לאחדות ממלכתית, סילוף דעת־הקהל וערעור היסודות הדימוקראטיים במדינה..
זוהי אחת הירושות הגרועות והממאירות ביותר שקיבלנו מעברנו הגלותי.
בעצם לא ידענו כלל משמעותה של מפלגה ממלכתית לפני היותנו לעם עצמאי. מה שקראנו בשם מפלגה בגולה – היתה בעצם כת, ביסודה כת תיאולוגית, בין שהיתה כת של חרדים אדוקים ובין שהיתה כת של חופשים ו“אפיקורסים”.
קרועים מחיים ממלכתיים עצמאיים במשך אלפי שנה, השתקע המרץ המחשבתי הציבורי שלנו בבכיות “נצחיות”, שלא מעלמא הדין, שהן מחוץ לתנאי הזמן והמקום. בלי קרקע מוצק תחת רגלינו רחפנו בחלל ריק והתוכחנו על דברים מופשטים שאין הכרעתם המעשית בידינו, ולא הבחנו ביו קוצו של יוד ובין עיקרי חיים. בין הווה ובין עתיד, בין עיקר וטפל, בין קיים ובין חולף, בין מוקדם ובין מאוחר. נטולי מסגרת ממלכתית המלכדת מדעת ושלא־מדעת, ברצון ובכפייה, נתפוררנו והתגודדנו והקימונו מסגרות לפי עקומי המחשבה, וכל אחת מהן התימרה לחבק עולם ומלואו ולקבוע דרכה של האומה והאנושות, בלי התחשבות הדדית, בלי אחריות משותפת, בלי זיקה לכלל.
וכשבאה המדינה, ־ על סיכוייה וקשייה הגדולים, – המשכנו במשחק הנפסד, ול“מפלגות” שנתקיימו בתנועה הציונית נצטרפו ה“מפלגות” שנתקיימו מחוצה לה, ורסיסי מפלגות שנתפרדו ונתפלגו; ואם כי בשום שאלה לא מצאו לשון משותפת, התאחדו כל אלה בקביעת שיטת בחירות יחסיות שתנציח ותגביר משטר של סיעות מרובות ומתרבות.
הסיעות הקטנות כשלעצמן, על פי טבע מהותן, יכולתן ומעמדן, דואגות קודם כל לאינטרס של הסיעה, ועיניהן מופנות תמיד לחוג הצר של בוחריהן והן מבליטות, לרוב באופן קיצוני, מה שנדמה להן כחשוב בעיני החוג הצר הזה. כשסיעות אלו הן באופוזיציה – התנגדותן לממשלה משוללת כל רסן ומידה ודאגה ממלכתית, ואם הן מצטרפות לקואליציה ממשלתית הן עושות זאת רק בשכר סחיטות כיתתיות שלא היו בשום אופן יכולות לקבל אילו היה רוב הבוחרים קובע. משטר זה בהכרח מעמיק באופן מלאכותי ומנופח הניגודים המפלגתיים. כל סיעה קטנה מתפרנסת אך ורק על חשבון ניגודים אלה, וקובע לא האינטרס הממלכתי אלא השיקול הסיעתי, אם כי כל סיעה כמובן מצהירה שהיא מעדיפה האינטרס הכללי. אנו עדים בארץ להפרזה חולנית בויכוח המפלגתי ולניפוח ניגודים שאינם קיימים כלל ברחבי העם. אם נוציא מן הכלל הקומוניסטים הגלויים והנסתרים, שהם עבדים נרצעים לקרמלין, ופועלים לפי הוראות הקומינפורם, הרי העם ביסודו מאוחד בשאלות העיקריות של המדינה: בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, בנין הארץ ועצמאות כלכלית.
שיטת הבחירות היחסית לא רק שהיא מרבה פילוג ופלגנות בעם ומגבירה הקנאות המפלגתית, אלא היא גם מסלפת רעיון הדימוקראטיה והנציגות הנבחרת של העם.
לפי שיטת־הבחירות האנגלית (הקיימת גם בארצות־הברית ובכל הדומיניונים הבריטיים) – הארץ מחולקת למחוזות, וכל מחוז בוחר בנציג אחד. כל תושבי המחוז יודעים מי מייצג אותם. הבוחרים יכולים בכל שעה להביא לידיעת נציגיהם בעל־פה או בכתב־דעתם על השאלות העומדות על הפרק, והם גם יודעים תמיד כיצד מתנהג נבחר בכל מקרה ומקרה, והתנהגות זו קובעת בחירתו מחדש או כשלונו. הנבחר אצלנו תלוי בחסדי הוועד המרכזי של הרשימה, וממרכז זה הוא מקבל הוראותיו. ציבור הבוחרים בארץ והנבחרים בכנסת הם שני גופים נפרדים. שאין ביניהם כל קשר וזיקה הדדית.
באנגליה קיימות בעיקרן רק שתי מפלגות: שמרנים ומפלגת פועלים. משטר דו־מפלגתי זה הולם אופי הבעיות הנדונות בפארלמנט: להחזיק בקיים או לעשות תיקונים. הבוחר באנגליה אינו נקרא להכריע בבחירות אידיאולוגיות, אלא בבעיות מסויימות אחדות העומדות על הפרק, הבוחר מכיר פחות או יותר הבעיה הנידונה והוא מכריע בענין מוחשי: להלאים ענף תעשיה או לא, לקצץ בזכויות בית־הלורדים או לא, להרחיב שירותי המדינה וכדומה.
במשטר דו־מפלגתי מן ההכרח שמתגברת האחריות הממלכתית של כל אחת מהמפלגות, לא רק זו השלטת אלא גם זו של המיעוט האופוזיציוני. האופוזיציה יודעת שהיא עשויה להיקרא לשלטון ולהוכיח למעשה עמדתה וטענותיה בהיותה באופוזיציה. כשהיא מושלת היא יודעת שאם לא תתחשב ברצון העם – יטלו ממנה בבחירות הבאות את השלטון. אין המפלגות יכולות במשטר דו־מפלגתי להרשות לעצמן התנגדות בלתי־מרוסנת וזלזול בצרכי המדינה. הסיעות הקטנות המרובות שלנו יכולות לדבר כעולה על רוחן ולהבטיח הרים וגבעות, כי הן יודעות שלא יצטרכו לעולם לקיים הבטחותיהן.
במשטר דו־מפלגתי נתבעים הבוחרים לקבוע לא הילכתא למשיחא ואידיאולוגיה כיתתית אלא המעשה אשר ייעשה במדינה בתקופת כהונת הפארלמנט העומד לבחירה. ובענינים אלה אין המרחק שבין המפלגות עצום ותהומי, ואין עשר או חמש־עשרה דרכים שונות, אלא אחד משני הקוים המיוצגים על־ידי שתי המפלגות.
בשיטת הבחירות היחסית אצלנו אין הבוחר ניצב לעולם בפני בעיה מסוימת התובעת הכרעה לצד זה או זה, אלא בפני יחוס־אבות, בעיות־נצח ושאלות אידיאולוגיות מופשטות. הוויכוח המתנהל בכנסת הוא ברובו לא ממשי, ומתנהל מתוך קנאות מפלגתית מופרזת, ללא אחריות ממלכתית, ואינו מחנך הציבור, אינו מסייע למיזוג גלויות, אינו מחזק המשטר הדימוקראטי ואינו מרבה כבוד לכנסת. להיפך, הוא חותר תחת האֵמון ומוסד הנבחרים, מגדיל הפרץ בעם ויוצר ניגודים מלאכותיים ומנופחים.
יש מקום לאיגודים רעיוניים שונים הרוצים להפיץ בציבור אידיאולוגיה מסויימת או אידיאלים חברתיים. למדינה ולעם דרושות רק שתי מפלגות: מפלגת־פועלים אחת ומאוחדת, הרואה במרכז העם והמדינה את האדם העובד, היוצר, ומפלגה שמרנית אחת הרואה את היזמה החפשית של ההון הפרטי כמניע הראשי לבנין המדינה. הבוחרים צריכים להיקרא אחת לארבע שנים להכריע קו הפעולה שתיעשה תוך ארבע השנים הבאות. וכל נבחר צריך להיות ידוע לבוחריו ואחראי בפניהם.
ריבוי המפלגות וניפוח המפלגתיות הם בעוכרי המדינה ומשטרה הדימוקראטי. נבריא חיינו הממלכתיים ונייצב משטרנו הדימוקראטי בהחלפת בחירות יחסיות בבחירות מחוזיות לפי השיטה הבריטית ובחתירה לקראת מישטר דו־מפלגתי.
על משטר הבחירות
מאתדוד בן־גוריון
רחובות, י“ח באלול תשי”ד – 16 ספטמבר 1954
מתוך דברים בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל
משלוש בעיות־היסוד של המדינה: שמירה על בטחוננו ועצמאותנו, התמדת העליה ופיתוח הארץ, ליכוד העם וחינוכו הממלכתי, – אגע הפעם רק באחד הסעיפים של הבעיה השלישית: ליכוד העם וחינוכו הממלכתי.
רובו של ציבורנו אינו מכיר מצבה האמיתי של המדינה ושרוי באילוסיות הממתיקות באופן מלאכותי הכרתו המדינית. רוב העם מרוכז בשלוש ערים צפופות, ואינו יודע ואינו מרגיש כמה ריקה ושוממה הארץ, ומה גדולה סכנת השממה גם לערים המאוכלסות. ראשי המדברים במדינה נתחנכו מנעוריהם על תורה ציונית ואינם מפקפקים אף רגע שאנו עם אחד, ואינם יודעים, כי הכרתם הפנימית, הנכונה מבחינה עיונית, אינה משקפת מציאות אובייקטיבית, כי עוד רבים בתוכנו, ואולי הרוב, אינם אלא ערב־שבטים ואבק־אדם, הנטולים עדיין הנכסים והערכים המלכדים בני־אדם ליחידה לאומית. אדון הפעם לא רק על שממת הטבע והאדמה אלא גם על שממת האדם. התנסינו כל השנים בקשיים של קיבוץ־גלויות, ובשנים האחרונות אנו מתחבטים בקשיים של מיזוג־גלויות. אנו יודעים כי המיזוג לא יקום ביום אחד. לא נתקן בשנים מועטות מה שקילקלה ההיסטוריה במשך מאות בשנים ועשתה אותנו לעם מפוזר ומפורד, שבניו רחוקים זה מזה מרחקים רבים, מרחקי־תרבויות ולשונות ומשטרים, – לא נתקן זאת בשנים מועטות גם בקרב אלה שזכו להתכנס במולדת. ואין אנו צריכים להוסיף באופן מלאכותי על הקשיים שהורישה לנו ההיסטוריה. דיין התקלות שהבאנו אתנו מהגולה, ואל נוסיף תקלות חדשות הכרוכות במשטר ממלכתי גרוע, ואל נקיים בתוכנו סדרים המכבידים על מיזוג הגלויות, מגדילים הפיצול הפנימי ומעכבים תהליך התהוותנו לעם ממלכתי.
משטר הבחירות, שירשנו מהוועד הלאומי ומההסתדרות הציונית, שבשעתו היה אולי מוצדק והכרחי, עשוי לפורר עוד יותר העם הקרוע והשסוע, ולהחליש ולערער מעט האחריות הממלכתית שהחלה צומחת עם יסוד המדינה. משטר הבחירות היחסיות מפצל העם, והורס יציבות המשטר, מוליד משברים ממלכתיים, מוריד ערך המדינה וחותר תחת אֵמון העם לדימוקראטיה ויוצר חיץ בין נבחרי העם ובוחריהם.
אני רחוק מאשליה, כי יש בכוחה של מסגרת ממלכתית, ולו גם המשוכללת ביותר, לעשות הפלא: להפוך עם גלותי לעם ממלכתי, וקרעי שבטים בלילי לשון – לעם אחיד מלוכד, סומך על עצמו ונושא בהכרה ובכושר־מעשה אחריותו הממלכתית. לכך דרושים מאמצי חינוך, הנחלת הלשון לעולים, השרשתם בקרקע, בעבודה במשק ובנכסי החומר והרוח של האומה. דרושה לכך התמזגות פנימית חברותית וחברתית והכרת היעוד הגואל של מדינת ישראל. אבל גם למסגרת הממלכתית יש ערך חינוכי, ומשטר־הבחירות הנוכחי הוא בעוכרי המדינה והעם.
אנחנו קיבלנו בירושה שיטת הבחירות היחסיות מתוך הנחה כוזבת ביסודה, כאילו שיטה זו מבטיחה שיקוף יותר מלא, מדויק ונאמן של דעת־הקהל. האמת היא, כי אין שום נציגות נבחרת מסוגלת לשקף בנאמנות ובדיוק דעת הבוחרים. כשאלפי בוחרים מצביעים בעד איש אחד, אין פירוש הדבר שכל אלפי הבוחרים דעותיהם דומות בכל השאלות, וכי דעתם אינה עלולה להשתנות במשך הזמן שלפני הבחירות הבאות. הנציג מביע דעתו בפארלמנט על שאלות שבוחריו לא חשבו עליהן, או שדעתם בשאלות אלו מתנגדות זו לזו או השתנו לאחר ההצבעה. רק במדינות טוטאליטריות משקפים הנציגים דעת בוחריהם כל הזמן. הנבחר נשמע בכל דבר לשליט, ודעת הבוחרים זהה לדעת השליט במאה אחוזים. “אידיאל” זה לא ניתן להגשימו במשטר דימוקראטי, שבו יש חירות המחשבה לכל אזרח.
בחירות יחסיות מגבירות הפיצול המפלגתי בכל מדינה הנוקטת בשיטה זו. אבל יש הבדל גורלי בין אומות ותיקות, מיוצגות, מלוכדות, שתוספת מפלגה אחת או שתים על המפלגות הראשיות אין בכוחה לערער או להחליש שלימות האומה הקיימת מדורי דורות, לבין האומה הצעירה בישראל העומדת בראשית התהוותה והתגבשותה הממלכתית בתוך נחשול של כוחות מפוררים ומפולגים, פרי הפיזור והגלות. יש בתוכנו עשרות עדות שונות זו מזו במסורתן, בירושת ארץ מוצאן, בלשונן, בהרגליהן, בנימוסיהן, ביחסיהן הפנימיים, וכל עדה מחולקת בתוכה לוותיקים משורשים פחות או יותר בארץ ולעולים חדשים המתחבטים עדיין בחבלי־הקליטה. יש בתוכנו הבדלים וניגודים רוחניים־דתיים שמעטים כמותם בקרב עמים אחרים, ביחוד בקרב עמים נוצרים, שדתם אינה תופסת אלא פינה מסוימת בחיי הרוח, בשעה שהדת היהודית פורשת שלטונה על חיי האדם מיום לידתו ועד יום מותו. ההבדל אינו רק בין אדוקים לבין חפשיים בדעותיהם, אלא גם בין אדוקים לאדוקים. יש נוסח ספרד ויש נוסח אשכנז, וכל עדה מזרחית יש לה מסורת משלה. בקרב האשכנזים אין איש ה“אגודה” בוטח בדתיותו של “המזרחי”; ואנשי “נטורי־קרתא” רואים גם באנשי ה“אגודה” אפיקורסים ופורצי גדר. והניגודים המעמדיים והאידיאולוגיים אינם פוסחים לא על הדתיים ולא על החפשים. ויש אגודת ישראל ויש פועלי אגודת ישראל, ויש מזרחי ויש הפועל המזרחי. והציבור שאינו מאורגן על פי קו דתי – ויש בו אנשים דתיים מכל המפלגות הדתיות – מפוצל לא פחות מהמפלגות הדתיות.
לכנסת הראשונה היו כחצי מיליון בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו עשרים ואחת רשימות, שמהן זכו לנציגות 12 רשימות, וחוץ ממפא“י, שקיבלה 46 נבחרים, לא זכתה אף רשימה אחת אפילו לעשרים ציר. שלוש רשימות קיבלו רק ציר אחד כל אחת, רשימה אחת, החזית הדתית, היתה למעשה מורכבת מארבע מפלגות שונות. לכנסת השניה היו כשמונה מאות אלף בעלי זכות בחירה, ולבחירות הופיעו שבע־עשרה רשימות, ומהם זכו 15 לנציגות בכנסת. חמשת הצירים הערביים נצטרפו למעשה לסיעת מפא”י. בכנסת השניה בתחילתה היו עשר סיעות, ולאחר התפוררותה של מפ"ם – שתים עשרה סיעות.
פיצול מופרז מוליד צירופים בלתי־טבעיים, ואין בו כדי לחנך העם לאחריות ממלכתית ולחיים דימוקראטיים.
ההגיון המדיני וצרכי המציאות הפארלמנטרית הכריחו הסיעות המרובות, הגדולות והקטנות, להצטרף בשני גופים מנוגדים, מעין משטר דו־מפלגתי: קואליציה ממשלתית מצד אחד, וקואליציה אופוזיציונית מצד שני. כרגיל מצביעות כל מפלגות הקואליציה בעד הצעות הממשלה, וכל מפלגות האופוזיציה – נגד. אבל משטר דו־מפלגתי זה קלקלתו מרובה מתקנתו. שתי הקואליציות אינן מבוססות על שותפות של אמת ורצון טוב. האופוזיציה מורכבת מיסודות מתנגדים כמק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל, והם מצביעים יחד, ואף קובעים מתוך התיעצות גלויה על ספסלי הכנסת את התכסיס המשותף ונוסח אי־האמון לממשלה. הדבר היחידי המאחד אותם הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – התנגדות לממשלה הוא דבר טבעי, כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה. הוא – התנגדות לממשלה. בדימוקראטיה – ממשלה הוא דבר טבעי כשר ורצוי. אבל גם אופוזיציה חייבת להיות באחריות למדינה, והיא צריכה להיות מוכשרת להקים ממשלה חדשה כשהיא מצליחה להפיל הממשלה הקיימת. האופוזיציה המפוצלת אצלנו כוחה רק בשלילה, בהתנגדות, ללא כל אחריות, וללא כל חשש שתידרש פעם לקיים הצעותיה הפאנטסטיות והבלתי־מעשיות. האופוזיציה הזו מתנגדת התנגדות לשם התנגדות, מתוך שנאה בלבד, בלי כל אלטרנטיבה ממשית, והיא מחנכת הקהל הנשמע לה לחוסר־אחריות, להפקרות ממלכתית, לפריקת עול ומורידה כבוד הדימוקראטיה והמדינה.
הקואליציה הממשלתית, על פי טבע הדברים, אינה יכולה להתפרנס משלילה. בהכרח היא מתבססת על תכנית פעולה משותפת, הנתמכת על־ידי רוב בכנסת, אבל במצב של פיצול מפלגתי, כשאין רוב אף למפלגה אחת, אם כי יש מפלגה גדולה אחת שבלעדיה אין להרכיב ממשלה, והיא זקוקה לשותפים של סיעות קטנות, שאף לאחת מהן אין סיכוי להיות לרוב, הרי יש מקום לסחטנות בלתי־מוסרית מצד סיעות אלה, הפטורות מבקורת העם. הן לכתחילה פונות רק למיעוט בעם, ואינן פונות בשם האינטרסים הכלליים של המדינה, אלא בשם האינטרס הפנימי שיש בו ענין רק למיעוט. ואף על פי כן הן מסוגלות להטיל על הרוב בכנסת דברים, שהרוב בעם, אילו היה חפשי להצביע עליהם, היה דוחה בכל תוקף. אבל ביסוד ממשלה קואליציונית אין ברירה, אין רוב בלי הסיעות הקטנות, ולאופוזיציה אין כל אפשרות להקים ממשלה, ויש מקום לסחטנות לא־הוגנת. אין קואליציה מסוג זה מרימה קרן־המדינה וקרן הדימוקאטיה, אבל במשטר הבחירות היחסיות כמעט שאין תקנה לקלקלה חמורה זו.
אפשר לטעון: גם בארצות שיש בהן משטר דו־מפלגתי אמיתי, והבחירות הן מחוזיות, אין כל אחת משתי המפלגות אלא קואליציה, ונטיות ומגמות שונות מתרוצצות בכל מפלגה. ונכון הדבר: בדימוקראטיה כל מפלגה היא במובן ידוע קואליציה, כלומר צירוף מגובש והשקפות שונות. כל אדם בדימוקראטיה הוא חפשי להצטרף למפלגה זו או זו, והוא חפשי לחשוב לפי רוחו, ואין עליו מורא השליט. האנשים מתאחדים במפלגה לא מפני שדומות דעותיהם בכל דבר, אלא מפני שמשותפים הם בעיקרון או בעקרונות אחדים, ובדברים השנויים במחלוקת הם מנסים להגיע לידי פשרה או מצביעים ברוב. ויש ברכה בנכונות חברית לפשרה. מפלגה שיש בה חופש דעות וחילוקי דעות מחנכת גם לעצמאות מחשבתית וגם להתפשרות חברית. מסגרת המפלגה אינה כפויה, ואם בכל זאת מתלכדים יחד אין זאת אלא באשר יש עקרונות משותפים בשאלות־יסוד. קיום שתי מפלגות מסוג זה במדינה יש בו ברכה גם למפלגות וגם למדינה ולעם.
המפלגה מחנכת חבריה לנאמנות עקרונית, ולגמישות ביחסי־חברים ולחכמת הפשרה המלכדת. מפלגה זו מוכרחה להיות אחראית, גם כשהיא בשלטון וגם כשהיא באופוזיציה. ובהתנהגותה האחראית של האופוזיציה תלויה במידה רבה אפשרותה להיות מפלגת השלטון.
בישראל יש מספר רב של מפלגות, שאין כמספרן בשום מדינה מתוקנת. ורוב המפלגות הן קטנות, ואף־על־פי־כן כמעט כל מפלגה היא קואליציה, וכמעט בכל המפלגות יש התרוצצות של מגמות שונות או של אינטרסים מיוחדים. דוגמה מובהקת לכך היא מפלגת הפועלים “המאוחדת”. מראשית יסודה היתה מפלגה “מאוחדת” זו קואליציה של סיעות מאורגנות ומגובשות פחות או יותר. וטעה הדובר מטעם הקיבוץ המאוחד, שיצא עכשיו ממפ“ם, כי עם יציאתו אין מפ”ם עוד מפ“ם. האמת היא הפוכה! מפלגה זו לא היתה מעודה ראוייה לשמה כאשר נעשתה עכשיו, לאחר שעזב אותה הקיבוץ המאוחד. רק עכשיו היא יכולה לקרוא לעצמה, במידה מסויימת של אמת, בשם מפלגת־פועלים מאוחדת. אבל אליבא דאמת גם כל אחת משלוש הסיעות שהרכיבו בשעתן את מפ”ם אינן אלא קואליציה. ציזלינג ויגאל אלון במפלגה החדשה, אינם פחות רחוקים זה מזה מיערי וריפתין במפ“ם המקוצצת. השומר הצעיר מתפאר לשוא בקולקטיביות רעיונית. בפנים הקיבוץ הארצי יש חילוקי־דעות גדולים, אם כי מסתירים אותם מעין זר. וה”טיהורים" הנעשים מזמן לזמן בקיבוץ זה אינם מועילים. ועוד צפויים לקבוץ זה זעזועים חמורים דווקא מפני העמדת־פניו המונוליטית.
וכשמפלגות אלו, המתרוצצות בתוכן ושונאות אחת לחברתה, מתאחדות יחדיו בהתנגדות בלתי־מרוסנת לממשלת ישראל, הרי לפי טבע הדברים זוהי קונצנטרציה אנטי־ממלכתית. ולא תמיד הקואליציה הממלכתית היא קונצנטרציה פרו־ממלכתית.
יש אומרים: מה לעשות? אלה הם פני העם. מותר להטיל ספק אם באמת אלה הם פני העם. העם בישראל לא נשאל מעולם אם הוא רוצה בשיטת בחירות יחסיות המפצלות ומפוררות כוחותיו ומערערות יציבות המשטר הדימוקראטי. ספק רב אם הסיעות השונות בכנסת יסכימו למשאל־עם בשאלה זו: אם לקבוע שיטת הבחירות היחסיות או לקבל שיטת הבחירות הנהוגה באנגליה, בארצות־הברית ובמדינות הקומונוולט הבריטי. לסיעות הקטנות והמרובות, שהאינטרס הסיעתי קודם בה לאינטרס של העם והמדינה, יש יסוד מספיק לחשוש, כי העם ברובו יבחר בשיטה הבריטית – אם רק ישאלו את פיו.
העם אינו רוצה בהנצחת הפיצולים וריבויים. המשברים הממשלתיים התכופים והסחטנות של הסיעות הקטנות והברית הבלתי־קדושה בין מק“י וחירות, מפ”ם ואגודת ישראל – היו לזרא לעם, כי הם מחלישים המדינה ומורידים כבודה, והעם רוצה ביציבות המדינה ובהרמת קרנה.
אין זו מטרת הבחירות לשקף שיקוף מאתימטי של הדעות בעם. אין שום שיטת בחירות מסוגלת לעשות זאת. וכל מי שמחפש שיטת בחירות אידיאלית ייגע לריק. שיטת בחירה טובה חייבת להבטיח תנאים יעילים לקיום הדימוקראטיה:
מתן אפשרות לעם להכריע מתקופה לתקופה בשאלות המרכזיות של המדינה העומדות על הפרק. לשם כך דרוש שבבחירות יציגו לעם בעיות ממשיות הטעונות הכרעה לפי אחת משתי האלטרנטיבות האפשריות. אין העם חייב להכריע בבעיות נצחיות, מטאפיסיות, דתיות ואידיאולוגיות שאינן בגדר עשיה.
מתן אפשרות לבוחר לבחור בנציג שיהא אחראי לפניו ויהיה קשור אותו בזיקת־גומלין. הנבחר יביא מזמן לזמן לפני בוחריו הענינים המדוברים בכנסת, והבוחר יוכל לגלות דעתו באיזור הנבחר מהו יחסו לבעיות המדיניות.
בחירת נציגות אשר תבטיח מאכסימום יציבות ממשלתית וזיקת הממשלה לעם, וגם קיום אופוזיציה אחראית שתקבל השלטון לידיה אם רוב העם לא ירצה דרך הממשלה.
שלושת תנאים חיוניים אלה אפשר להבטיח אך ורק בשיטת הבחירות הבריטית.
לפי שיטת הבחירות היחסיות הקיימת בישראל אין לנבחר כל זיקה לבוחר, אלא למפלגה המכניסה אותו ברשימת המועמדים. הבוחר נתבע להצביע בעד מאה ועשרים מועמדים שאינו מכיר אותם, ולא ברור למה בכלל יש צורך במדינה כה קטנה מספר כה גדול של חברי כנסת? גם לאחר הבחירות אין קביעת חברי הכנסת נתונה בידי הבוחרים אלא בידי הוועד המרכזי של המפלגות. רק הוא קובע למעשה, לאחר שהוא יודע כמה קולות קיבלה רשימתו, מי ילך לכנסת. אין ציבור הבוחרים נקרא להכריע בשאלות ממלכתיות העומדות על הפרק, אלא לבחור בין אידיאולוגיות שונות, שלעתים תכופות אין כל זיקה לבעיות הממלכתיות ולצרכים הממלכתיים הממשיים. בחירות אלה מכוונות להעמיק הקרעים בעם, להרחיק הלבבות, לנפח ניגודים, להעמיד מחיצה בין העם ובין נבחריו.
השיטה הבריטית – חלוקת הארץ למחוזות־בחירה שווים, ובחירת נציג אחד בכל מחוז על־ידי הרוב – אף היא אינה אידיאלית, ואפשר לגלות בה ליקויים, אבל היא היעילה והאחראית ביותר בין כל השיטות הקיימות בארצות דימוקראטיות, ואין דימוקראטיה מעולה מזו שבבריטניה.
משטר הבחירות הבריטי מחנך למתינות ולהפגת החריפות בניגודי המפלגות. הוא מגביר האחריות המדינית בעם ואחדותו. ויותר מכל עם אחר אנו זקוקים להבנה הדדית, לקירוב לבבות, לליכוד מאכסימלי, לחינוך לאחריות דימוקראטית, לטיפוח המשותף, לחזוק היציבות הממשלתית, להרמת קרן המדינה, להגברת הזיקה בין הבוחר והנבחר, להעדפת האינטרס הממלכתי על אינטרסים סיעתיים.
משטר־בחירות בריטי זה מבטיח כל אלה במידה המאכסימלית.
קיום ישראל או קיום ההתגודדות
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ז' בשבט תשט"ו – 30 ביאנואר 1955
אין איש בישראל הרואה בעין יפה ההתפצלות המַמארת וריבוי־המפלגות במדינה. וּודאי שאין אף סיעה או מפלגה אחת המחייבת קיומן של שאר המפלגות ורואה בהן ברכה למדינה ולעם.
ב“שמאל” יש עכשיו שלוש מפלגות, שכל אחת מהן יש לה מטרה ברורה וקבועה להיות במאוחר או במוקדם המפלגה האחת והיחידה בישראל ולחסל בכוח ובטירור כל שאר המפלגות, כאשר נעשה הדבר בכל ארצות “הדימוקראטיה העממית”. הן מקוות להגיע למטרה זו – אם בעזרת צבא זר שיבוא “לשחרר” את ישראל, כאשר “שיחרר” את ליטה, לטביה, אסטוניה, פולין, רומניה, בולגריה, הונגריה, צ’כוסלובקיה וגרמניה המזרחית, ואם על־ידי התפוררות פנימית של המשטר בישראל בגלל משברים תכופים וחוזרים והתגודדות מופרזת שתחליש ותערער הדימוקראטיה הישראלית.
מפלגות אלו יודעות היטב, ־ אם כי לא תודינה בכך בפומבי, ־ שאין להן כל סיכוי להגיע בדרך דימוקראטית לידי רוב במדינה, אפילו לא לידי רוב בציבור הפועלים. בסיכוייהן ההיסטוריים אין הן זקוקות כלל לרוב. הן מניחות, ובצדק, שההתפצלות היתירה, אם תימשך זמן רב, תביא את המדינה למצב של חוסר־אונים וחדלון־ישע, ולא מן הנמנע יהיה למיעוט “מהפכני” ו“אַבנגרדי” לתפוס השלטון בידו אם בכוחו בלבד או בעזרת “בעלי־בריתו”. כי שלוש המפלגות הן “בעלות־ברית” לכוחות אדירים בעולם. כוחות אדירים אלה אינם רואים אמנם עצמם בעלי־ברית לכל שלוש המפלגות הללו. זכות זו יש רק למק“י. אבל שני פלגי־מפ”ם אינם נרתעים כלל וכלל מהיחס השלילי כלפיהם מצד הכוח האדיר בעולם. “ריפורמיסטים” אמנם סבורים של“ברית” דרושים שני צדדים, אבל “מהפכנים” כמוהם גורסים גם ברית חד־צדדית; ואם כי הצד השני פוסל אותך, מכריז עליך כעל זעיר־בורגני, מרגל, סוכן האימפריאַליסם – אין זאת אלא “אי־הבנה” זמנית, הנמשכת רק שלושים וארבע שנים, מאז קם הכוח האדיר ההוא. לא פחות ממק“י רואים עצמם שני פלגי מפ”ם בעלי־בריתה של ברית־המועצות; ואם גם הצבא האדום לא יבוא הנה “לשחרר” את ישראל, ־ הרי בלי־ספק, יגיש עזרתו ל“מהפכנים”, כאשר עשתה זאת בסין “העממית”, כפי שהסביר לנו המנהיג של הפלג הפאטריוטי והציוני ביותר של מפ"ם (אם להאמין לדברי הנציגים של פלג זה), “יתכן שתוך כדי תהליך הריכוז של העם היהודי יבוא לכאן הצבא האדום, אבל אין אנו משליכים יהבנו על כך שהמהפכה תובא אלינו מן החוץ. סין לא שוחררה על־ידי הצבא האדום, רק נעזרה על ידיו. – – אנו בעלי־ברית למחנה הקומוניסטי – – הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ וימים רבים גם יחידי שראה עצמו בן ברית לברית המועצות” (“מבפנים”, כרך י"ז חוברת ג', פברואר 1954, עמודים 237–238–239).
שלוש מפלגות אלה אמנם מחולקות ורבות ביניהן בשאלת קיומו ועתידו של העם העברי. מק“י כברית־המועצות לוחמת בציונות. שני פלגי מפ”ם הם חברים ותיקים בהסתדרות הציונית. אבל שלושתן מאוחדות ותמימות־דעים בשאלות בינלאומיות ובזיקה לברית־המועצות ומדיניותה בעולם. שלושתן סומכות על דיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית כדרך היחידה להגשמת הסוציאליסם ולהקמת משטר ללא מעמדות: שלשתן דוגלות בתורת לנין־סטאלין; ואף על פי כן הן שוללות, כל אחת מהן, זכות קיומן של שתי חברותיהן או יריביהן. כל אחת טוענת, או גם מאמינה, שרק היא מבינה כראוי תורת “המהפכה הקומוניסטית” ורק היא נאמנה לאינטרסים האמיתיים, לשלום־אמת, לעצמאות־אמת ולבטחון־אמת של ישראל. ומובן מאליו שהן שוללות בתכלית זכות קיומה של המפלגה המאחדת ומייצגת רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל, באשר היא מפלגה “ריפורמיסטית” ומשועבדת לאימפריאליסם האמריקאני ולמחרחרי מלחמה בעולם. ואין כלל צורך לומר שהן שוללות קיומן הנפסד והמזיק של כל שאר המפלגות. התמוה ביותר בתופעה זו הוא היחס ההדדי בין שני פלגי מפ"ם, שכמעט כל הסיסמאות שלהן הן משותפות וזהות גם לאחר התפלגותם, ולאיש חיצוני קשה לעמוד על טיב הניגודים המבדילים ביניהם, גם בחיוב שלהם (ויש בהם חיוב לא־מעט) וגם בשלילה שלהם (אף היא לא־קטנה). שני פלגים אלה, כגופים פוליטיים, עוסקים בעיקר בנסיונות ארגוניים ובמאמצים פולמוסיים לחסל זה את זה ולהיבנות מחורבן חברו, וכל אחד מהן שולל – לא בלי יסוד מספיק – זכות קיומו של חברו כמפלגה נפרדת.
אין המצב שונה בימין. אין ה“כלליים” רואים כל זכות לקיומה הנפרד של “חירות” או של הפרוגרסיביים, ואין “חירות” רוצה בקיומם של ה“כלליים” יותר משהיא רוצה בקיומה של כל מפלגה אחרת בישראל. רק במפלגת הפרוגרסיביים נמצאו מעטים שרצו להתמזג עם ה“כלליים”, אבל הרוב הגדול במפלגה הפרוגרסיבית התנגד למיזוג זה מפני הפסול הציוני והאידיאולוגי שהם מוצאים ב“כלליים”; ולאחר שהרוב החליט נגד האיחוד – הרי המפלגה הפרוגרסיבית כולה שומרת על קיומה, ובלי־ספק ימצאו גם להבא פגמים וחטאים בכל שאר המפלגות כאשר מצאו גם בעבר.
ארבע המפלגות ה“דתיות” בכנסת ודאי אינן יכולות לחייב קיומן של מפלגות “חילוניות” אשר לדעתן נתרחקו ממקור היהדות והמסורת ואינן אלא חוטאות ומחטיאות ומוציאות המדינה לתרבות רעה. אבל גם בינן לבין עצמן אין המפלגות ה“דתיות” שלמות ומשלימות זו את זו. אגודת ישראל אינה מודה בכשרותו המלאה של המזרחי ובסמכותן הדתית של מוסדות־הרבנות הרשמיים הנתונים להשפעת המזרחי. לאגודה יש מוסד רבני משלו בשם “מועצת גדולי התורה”, שאיש מחוץ לאגודה אינו יודע הרכבה ומקור סמכותה. וגם לא ברור לגמרי אם “מועצה” זו מכוונת פעולות האגודה או האגודה מפעילה את ה“מועצה”. המזרחי מאידך רואה בציונותו חלק אורגני של ה“דת”, וממילא אינו יכול להודות בדרכה של האגודה, המוסיפה לשלול את התנועה הציונית, אם כי אין המזרחי חפשי לגמרי מרגש־נחיתות דתי כלפי האגודה, והוא תומך לעתים קרובות בצעדים קיצוניים של האגודה, ואפילו של “נטורי קרתא”, שאין לבו שלם אתם.
רק בחלק של הפועל המזרחי ובחלק של המזרחי יש החושבים כי המחיצה בין שתי המפלגות אין לה שחר, והם שואפים להתמזג למפלגה אחת. אבל אין כל בטחון שבמקום מפלגה מאוחדת שתבלע שתי המפלגות הנפרדות – לא יופיעו למעשה שלוש מפלגות: הפועל המזרחי נפרד, מזרחי נפרד, ומזרחי מאוחד עם הפועל המזרחי, כי אין חקר למפלגות בישראל, ולא כל חברי הפועל המזרחי ולא כל חברי המזרחי לבם שלם עם המיזוג. אבל אם יצליחו המאַחדים, ובארץ תקום רק מפלגה “דתית”־ציונית אחת ואחידה – אין להעלות על הדעת שהיא תראה בעין טובה קיומן של שאר המפלגות בישראל, בין שהן “חילוניות” וציוניות, ובין שהן “דתיות” ולא ציוניות.
בנידון זה יש אולי רק יוצא־מן־הכלל אחד במזרחי (או בפועל המזרחי?) – והוא עורך “הצופה” – העתון המשותף לשתי המפלגות “הדתיות”־הציוניות. עורך זה הוא ירא־שמים גדול המקנא קנאת המדינה, ואהבת האמת היא כאש עצורה בעצמותיו, ־ והוא רוצה לא רק בקיום מפלגתו אלא מברך על קיום המון המפלגות ומתפלל לריבויין – והכל כמובן לשם שמים ולמען טובת המדינה. לדעתו, יהא זה אסון למדינה אם לאחת המפלגות יהיה רוב, ואין הוא רוצה, כנראה, אפילו שלמפלגתו יהא רוב. משאת־נפשו – לפי דבריו בעתון – שהפועל המזרחי והמזרחי ישארו במיעוט ולא ישלטו לעולם במדינה, כפי שנאמר על ידיו: “אי־מתן רוב לשום מפלגה הוא אחד הגילויים החיוביים ביותר בדימוקראטיה הישראלית. ניתן לקוות, שהעם ימשיך לשמור על בלם זה מפני השתלטותה המוחלטת של מפלגה אחת” (מאמר ראשי ב“הצופה” מיום 10.1.55).
אמנם בשתי הבחירות שנתקיימו עד היום לכנסת לא שמענו מפי ירא־שמים ואביר דימוקראטיה זה, כי יטיף ב“הצופה” לבוחרים שלא יתנו קולותיהם למזרחי ולפועל המזרחי אלא כדי הישארו במיעוט. והמזרחי והפועל המזרחי מעולם לא הצהירו בפני הציבור שהם רוצים להישאר מיעוט. ויש אנשים רעים החושדים בעורך “הצופה” שגם להבא לא יקרא לבוחרים שישאירו את המזרחי במיעוט, והם סבורים שכל מה שנאמר על־ידיו ב“הצופה” אינו אלא דברי צביעות ורמיה שקשה ליישב אותם עם יראת אלהים, אשר, כידוע, חותמו הוא אמת. אבל אין להרהר אחרי תלמיד־חכם וירא־שמים ששתי מפלגות “דתיות” הפקידו בידו השמירה הפומבית על טהרת המידות וכבוד המסורת והתורה ויראת־שמים. היתכן שאיש כזה יהא גונב דעת הבריות?
בכל אופן – יש בישראל, מלבד הערבים, אחת עשרה מפלגות יהודיות בכנסת. כל אחת ממפלגות אלו שוללת התועלת והברכה שבכל שאר המפלגות. חוץ מעורך “הצופה” – סבורה כל מפלגה שיתר המפלגות מביאות רק נזק, וכי דרכה בלבַד היא הדרך הנכונה, והיא רוצה משום כך להיות לרוב למען כוון פעולות המדינה בדרכה היא. כל מפלגה חיובית ומתוקנת – לדעת עצמה – עומדת מול עשר מפלגות שליליות, או פגומות. ההגיון מחייב איפוא שכל אחת מהמפלגות הללו, הרואות את דרכה ותכניתה כיחידה שתביא הברכה המאַכּסימלית למדינה – תשאף למשטר־בחירות אשר יסלול הדרך לריכוז רוב העם סביבה ויבטיח רוב למפלגה הטובה והרצויה. ואין איש חולק על כך שמשטר הבחירות הנוח ביותר ליצירת רוב יציב בעם הוא משטר בחירות אזוריות, כזה שנהוג באנגליה ובכל שאר הארצות האנגלו־סאַכסיות. אמנם להלכה אין אפילו משטר זה מבטיח בכל התנאים ובכל הזמנים רוב יציב, כי גם בבחירות אזוריות תיתכן לפעמים בחירת נבחרים מסיעות מיעוטים אם הם ראויים לכך מפאת סגולותיהם האישיות, או גם אנשים בלתי־תלויים לגמרי במפלגות מאורגנות; אבל בדרך־כלל הוכיח הנסיון של עשרות שנים בשורה של ארצות בעלות משאר דימוקראטי מובהק, כארצות האנגלו־סאַכסיות, כי בחירות אזוריות מבטיחות בתשעים ותשעה אחוזים למאה רוב יציב לאחת המפלגות הראשיות במדינה המסוגלות לרכוש אמון העם.
וראה זה פלא: עשר, או לפחות תשע, מאחת־עשרה המפלגות בכנסת, השואפות כולן להיות רוב – בניגוד לעורך “הצופה” – והפוסלות דרכן של כל שאר המפלגות – מתנגדות בתכלית הניגוד לשיטת בחירות אזוריות.
אמרנו עשר או תשע מאחת־עשרה המפלגות, מפני שמפלגה אחת –מפלגת פועלי ארץ־ישראל – הצהירה בלשון ברורה ופסוקה שהיא מחייבת בחירות אזוריות להלכה ולמעשה. מפלגת ה“כלליים” הצהירה אף היא שהיא שוללת שיטת הבחירות היחסיות, ומציעה שיטת ביניים שיש בה גם אזורים וגם יחסיות. אבל לא ברור עד היום אם הדבר נאמר רק להלכה או גם למעשה.
בכל אופן ברור שתשע מאחת־עשרה המפלגות מתנגדות לבחירות אזוריות – אם כי הן רואות בכל יתר המפלגות נזק למדינה, והן יודעות שמפלגות אלו – ואולי גם מפלגות נוספות, כי אין גבול ומספר למפלגות־מיעוטים, ־צומחות אך ורק על קרקע הבחירות היחסיות. מהי איפוא פשר החידה הזאת? התמיהה גדלה עוד יותר, לאחר שידוע הדבר כי ברוב המפלגות הישראליות גנוזים גרעיני פילוג ופיצול. הדוגמה הבולטת ביותר היתה כמובן המפלגה שבחרה לעצמה התואר “מאוחדת”. במפלגה זו התרוצצו, כפי שאנו כולנו יודעים היום, לפחות ארבעה זרמים שונים, ולאחר “דו־קיום” של שש שנים התפוררו והתפלגו, ואין כל בטחון שתהליך ההתפוררות נגמר בכך. אבל גם בכמה מפלגות אחרות מתרוצצות מגמות ונטיות שונות או מתנגשים אינטרסים וניגודים של גושים כלכליים, ואין איש יכול לערוב שהמספר 11 הוא הגבול שהוצב למספר המפלגות היהודיות בישראל.
אילו לא היה קיים חשש של התפוררות והתפצלות נוספת לא היו נאחזים בעקשנות כה מרובה ברעיון אחוז החסימה, אשר מקורו אמנם במנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שהציע זאת לטובת הכלל ובניגוד לאינטרס המפלגתי של סיעתו, אבל נאחזו ברעיון זה דווקא ה“כלליים”, שהיו מוכנים לגרום אפילו משבר ממשלתי ובלבד שיגדל אחוז החסימה משהוא קבוע עכשיו בחוק הבחירות הקיים. ולא נכון יהיה לומר שרק ל“כלליים” נשקפת סכנת התפוררות: אפילו במפלגות קטנות יש סיעות העלולות ליהפך למפלגות עצמאיות. ואיש אינו יכול להבטיח, כי בבחירות הבאות יופיעו אחת־עשרה מפלגות יהודיות בלבד.
כיצד, איפוא, אפשר ליישב האמונה והיומרה של כל אחת מהמפלגות בנכונות דרכה ואמיתה ובשלילת כל שאר המפלגות – עם האדיקות של רוב המפלגות הללו במשטר בחירות העשוי להרבות מפלגות פסולות ופגומות בישראל ?
התשובה היא פשוטה: המפלגות האדוקות במשטר בחירות יחסיות אינן מאמינות שיש להן סיכוי להיות לרוב. והן מעדיפות האינטרס הסיעתי שלהן על האינטרס של המדינה ושל הכלל. מוטב להן שיתקיימו עשר מפלגות או גם יותר – שיפגעו במדינה ויזיקו לעניני העם, ־ כפי שהן מזיקות לפי דעת כל אחת מהמפלגות. ובלבד שמפלגתם תוכל להתקיים כמפלגה נפרדת, גם אם אין לה כל סיכוי ואפשרות לרכוש אמונו של רוב העם ולהיות הכוח המדריך במדינה.
זהו פשר הברית שכרתו ביניהן מפלגות מתנגדות וסותרות זו לזו, כמפ“ם ו”חירות“, מק”י ומזרחי, עוזבי מפ“ם וה”אגודה", להילחם במשטר בחירות אזוריות, שרק בו יש ערובה מאכסימלית למישטר דימוקראטי איתן, ליציבות מדינית, למיזוג גלויות, לליכוד העם ולאחריות ממלכתית של המפלגות המדיניות, גם כשהן בשלטון וגם כשהן באופוזיציה.
ליכוד ויציבות
מאתדוד בן־גוריון
שדה־בוקר, ט“ו בשבט תשט”ו – 7 בפברואר 1955
“קול־העם” הקומוניסטי, המשמש כידוע מצפון הדימוקראטיה בישראל, נפשו סולדת מבחירות אזוריות, המכוונות, לדבריו, להשליט בארץ משטר פאשיסטי. בחירות אזוריות, לפי שופרו של הקומינפורם בישראל, אינן אלא מזימה לביטול החירויות הדימוקראטיות בארצנו, המפלגה הקומוניסטית בישראל קוראת לכל האנשים הישרים בארצנו, לכל שוחרי החירות והשלום, להתלכד ולהכשיל את האיש ואת תכניתו – ייצוב חזית אנטי־עממית, אנטי־דימוקראטית ופרו־אימפריאליסטית – כזאת היא תכנית בן־גוריון לחזית “חלוצית”. ליכוד כל שכבות העם (הפועלים, החקלאים, שכבות הבינים) במטרה להכות יחד בשלטון המתיצב נגד העם; ייצוב חזית־עם רחבה אנטי־אמפריאליסטית ואנטי־פאשיסטית למען ישראל עצמאית, חופשית ומשגשגת – כזאת היא תכנית המפלגה הקומוניסטית הישראלית לחזית־עממית. (קול העם, 4.2.55 – “חזית חלוצית או חזית עממית”).
שני פלגי מפ“ם רחוקים – בשאלות יהודיות וציוניות – מ”קול העם" כרחוק מזרח ממערב, אבל באדיקותם בדימוקראטיה אינם נופלים ממק“י. הדימוקראטיה שלנו בעיניהם היא רק פורמאלית, ומשאת נפשם היא דימוקראטיה “עממית” שבה שלטת מפלגה אחת ויחידה – המפלגה הקומוניסטית ־ שלטון מוחלט וטוטאליטרי; אף הן רואות בהצעת הבחירות האזוריות של מפלגת פועלי א”י סכנה לחירות האדם ולדימוקראטיה בישראל. מ. גפן ב“על המשמר”, במאמרו " שיטת בחירות לסילוף הדימוקראטיה" דורש אפילו לאסור על “קול ישראל” להודיע לעם, כי מפלגה גדולה בישראל החליטה על בחירות אזוריות; וביחוד עלה חרון־אפו על הודעת “קול ישראל” כי ההחלטה על בחירות אזוריות במפלגת פועלי א"י נתמכה על־ידי ראש הממשלה מ. שרת. לפי דעת מהפכן סוציאליסטי זה אסור לברר באמצעות “קול ישראל” הצורך בשינוי חוק – אם חוק זה דרוש במיוחד לבני בריתו של המחנה הקומוניסטי.
בעתון אחר של בעלי־ברית המחנה הקומוניסטי, בעתון “למרחב” (21.1.55) פוסק מ. דורמן, מלומד לניניסטי, הלכה מהפכנית כי משטר בחירות אזוריות " לא ירבה דימוקראטיה, לא ירבה ליכוד, לא ידרבן ויזרז תהליכים מלכדים בישוב; להיפך, הוא יכבול, הוא ידכא, הוא יעמיק ניגודים וסתירות, ולבסוף אף יסכן את שלום הדימוקראטיה הישראלית“. מדוע ואיך? אין תלמידו של סטאלין ב”למרחב" חייב להסביר. בטוח הוא בקוראיו שיאמינו לו על דברו. ומכלל לאו אתה שומע הן: " משטר בחירות יחסיות מרבה דימוקראטיה ומרבה ליכוד, מדרבן ומזרז תהליכים מלכדים בישוב – והראיה – מפ"ם: הבחירות היחסיות ליכדו המפלגה “המאוחדת” והולידו ארבעה פלגים ועוד היד נטויה…
לא נשאל שלושת בעלי־בריתו של “עולם המהפכה” השאלה הפשוטה המתבקשת מאליה: אם משטר בחירות יחסיות כל כך מרבה דימוקראטיה וליכוד – מדוע אין “הדימוקראטיות העממיות” שהגיעו ל–99,5 אחוז של ליכוד העם בבחירות, להוטות אחרי משטר־בחירות נפלא ומבורך זה? תשובתם ידועה: יש איפה ואיפה. יש “אמת” אחת בברית־המועצות וב“דימוקראטיות העממיות”, ויש “אמת” שניה בכל הארצות האחרות. הזדיינות גוברת ומתמדת ויצירת פצצות אטומיות בברית־המועצות – היא למען הגברת השלום; הזדיינות באנגליה ובארצות המערב היא למען התקפה. כיבוש ליטא, לטביה, אסטוניה ועוד ע"י הקומוניסטים הרוסים היא “שחרור”; שחרור הודו ובורמה על־ידי מפלגת העבודה הבריטית הוא אימפריאליסם.
מק“י ושני פלגי מפ”ם אינם בודדים במערכה למען שלום הדימוקראטיה וחירות האדם בכוח הבחירות היחסיות. גם המומחה האובייקטיבי והבלתי־תלוי של העתון “הארץ” הידוע לנו רק בשמו הפלאי והמוצנע “הפולס” לוחם כארי על חירות האדם והדימוקראטיה שכל מבטחן הוא בשיטת בחירות יחסיות ובריבוי סיעות קטנות במדינה. “הפולס” הנכבד הזה פסק את פסוקו כי “שיטת הבחירות היחסיות היא התריס היחיד, התריס בהא הידיעה, המגן על חירות־האדם במדינה”.
אין להניח שנעלם מ“הפולס” המלומד כי ברוב הארצות שנקטו בשיטת בחירות יחסיות – ארצות הבלקנים, פולין וגרמניה ( עוד טרם נכבשו או “שוחררו” ע"י ברית־המועצות) היתה חירות האדם נרמסת כעפר חוצות, והדימוקראטיה היתה מחוסרת־אונים וחדלת־ישע לעמוד בפני דיקטאטורה, ודווקא הארצות שנקטו בשיטת בחירות אזוריות. – כאנגליה, אמריקה, קאנדה, אבסטרליה, ניו־זילנד – מקיימות דימוקראטיה איתנה ושומרות על חירות האדם. “הפולס” האלמוני אינו מסתיר כלל דעתו כי חירות האדם דרושה לו רק לתפארת המליצה, והנימוק העיקרי שלו נגד בחירות אזוריות הוא “הסכנה” האיומה והנוראה כי מפלגת פועלי א“י תקבל רוב במדינה. מותר, כמובן, למר “הפולס” ובעלי “הארץ” להתנגד לרוב של מפלגת פועלי א”י ולעודד התפצלות ציבור הפועלים, אבל מנין לבעלי “הארץ” הבטחון שבבחירות יחסיות אין מפלגת פועלי א"י יכולה להיות לרוב? אין כל מניעה במשטר בחירות יחסיות להנחיל רוב לאחת המפלגות, כשם שאין הכרח מוחלט כי במשטר בחירות אזוריות ייעלמו כל המפלגות הקטנות. הנסיון הבינלאומי הראה שגם בארצות המקיימות שיטת בחירות יחסיות יש שמפלגה אחת מקבלת רוב – כגון המפלגה הסוציאליסטית בארצות הסקאנדינביות, והמפלגה הקאתולית בבלגיה. רק לפני שנה וחצי, בבחירות שהתקיימו בנורבגיה ( אוקטובר 1953 ) קיבלה מפלגת העבודה רוב קולות – 77 צירים כנגד 73 שקיבלו חמש המפלגות אחרות, והבחירות היו יחסיות.
ואין אנו צריכים לנוד למרחקים. יש לנו דוגמה של רוב בבחירות יחסיות. בארץ גופה – בהסתדרות העובדים. כשההסתדרות הייתה קטנה – לא היה רוב אף למפלגה אחת. בבחירות לוועידת ההסתדרות הראשונה בשנת 1920 השתתפו 4433 בוחרים, ואם כי אחדות־העבודה הייתה המפלגה הגדולה ביותר – הייתה המיעוט לעומת כל שאר המפלגות. בבחירות לוועידה השנייה בשנת 1922 השתתפו 6581 בוחרים, ושוב הייתה אחדות־העבודה המפלגה הגדולה ביותר, אבל מיעוט לעומת כל שאר המפלגות, ורק בבחירות לוועידה השלישית בשנת 1927, כשהשתתפו כבר בבחירות 17183 איש קיבלה אחדות־העבודה רוב, מאז יש רוב מוחלט בהסתדרות למפלגת פועלי א“י (שהורכבה מאחדות העבודה והפועל הצעיר ובלתי מפלגתיים), אם כי הבחירות הן יחסיות ויש כמה וכמה רשימות בהסתדרות. אין שום ערובה לאוהבי החירות בעתון “הארץ” שבבחירות יחסיות לא תקבל מפלגת פועלי א”י רוב בכנסת השלישית.
הדיבה האווילית של “הפולס” הנכבד כי אם מפלגת פועלי א“י תקבל רוב מוחלט – תבטל חירות היחיד ותחסל המשטר הדמוקרטי, לא תשפיע על ציבור האזרחים בארץ. ניסה בעלילה זו אדם יותר חשוב אפילו ממר “הפולס” – ונכשל. בבחירות שנתקיימו באנגליה בסוף מלחמת העולם השנייה יצא וינסטון צ’רצ’יל בעצמו וסיפר לעם כי ניצחון מפלגת הפועלים פירושו שלטון הגסטפו; והעם האנגלי לא שעה להפחדה צ’רצ’יל זו, ונתן רוב לפועלים – וחירות האדם באנגליה לא נגרעה ממנה, אלא להיפך, וצ’רצ’יל לא יחזור עוד לעולם על שטות זו. וגם בארץ לא ימצאו רבים, אפילו בקרב קוראי “הארץ” אשר יקבלו ברצינות את הפחדים האוויליים של “הפולס”. חסידי הבחירות היחסיות בארצות שונות לא טענו מעולם שכוונתם למנוע בחירת רוב וכי שיטתם מבטיחה מניעת רוב לאחת המפלגות. הנימוק הראשי לטובת בחירות יחסיות הוא שבחירות אלה משקפות ביותר נאמנות דעת העם ומבטיחות נציגות למיעוטים. וקצת תמוה הדבר שאצלנו דוגלים בשיטת בחירות יחסיות גופים המדכאים בקרבם דעת המיעוט ומחייבים חבריהם להצביע לפי דעת הרוב בניגוד לדעתם האישית – אפילו בתוך מפלגתם הם, כפי שעושה זאת, השומר הצעיר, המחייב את חבריו להצביע בתוך מפ”ם לא לפי דעתם והכרתם אלא לפי החלטת רוב הקיבוץ הארצי.
אולם כפי שציין זאת לפני זמן מה ד"ר ליברמן מהאוניברסיטה העברית, אין בחירות יחסיות משקפות ביתר דיוק דעות הציבור אלא מקפיאות הדעות ויוצרות מעין משטר פיאודלי בשטח המדיני, ובמקום מתינות וקירוב־לבבות הדרושים להתמדת הדימוקראטיה ופעילותה הבריאה, הן מגבירות ההתבודדות במדינה ומביאות לידי העדפת עניני הסיעה על עניני הכלל, ובמשך הזמן הן גורמות חוסר־אונים ושיתוק בחיים הפארלמנטריים.
נכון הדבר שאין משטר אידיאלי של בחירות בעולם; אין אף שיטה אחת שיש בה יתרונות בלבד ללא כל מגרעות. כשם שבחירות יחסיות אינן מונעות מתן רוב לאחת המפלגות, כך גם בחירות אזוריות אינן מבטיחות בהחלט ובכל הזמנים רוב יציב. יש לנו דוגמה בולטת מהבחירות האחרונות לסינט האמריקאני. בבחירות בנובמבר האחרון קיבלו הדימוקראטים 48 צירים, הריפובליקנים 47; ונבחר עוד סינאטור אחד, שאם כי הוא ריפובליקני באופן פורמאלי, הריהו מצביע לרוב נגד מפלגתו, יחד עם הדימוקראטים, וקול יחיד זה יכול להכריע הכף לצד אחד או לשני.
בעצם משטר הנציגות הנבחרת יש פגם יסודי, מהותי: אין הנציג יכול לשקף ולייצג בכל מקרה דעות בוחריו. הנציג נבחר אחת לארבע (או לשש) שנים. בזמן זה עלולות דעות בוחריו להשתנות, או מופיעה בעיה שהבוחרים לא דנו כלל עליה, ואין כמעט כל אפשרות שכל הבוחרים יסכימו בכל דבר ובכל זמן לדעת נציגם.
ביטוי נאמן לדעת האזרחים יתכן אך ורק ב“דימוקראטיה ישירה” – כשהאזרחים דנים ומחליטים בעצמם, ולא על־ידי שליח, בכל שאלות המדינה. אבל משטר זה של “דימוקראטיה ישירה”, ללא נציגות נבחרת, אינו אפשרי אלא במדינות זעירות המונות מאות או מאכסימום אלפים של אזרחים, גם במשטר זה אין פעולת המדינה משקפת דעת כל האזרחים, כי המדינה פועלת לפי החלטת הרוב, ודעת המיעוט בטלה, במידה שלא הצליחה להשפיע על הכרעת הרוב.
בימינו לא יתכן כלל משטר של דימוקראטיה ישירה (מחוץ לקאנטונים זעירים בשווייץ). אפילו במדינה קטנה כישראל יש יותר ממליון אזרחים בוגרים, ואין אלה יכולים להתכנס יחד, לדון, להתווכח ולהחליט בעצמם בעניני המדינה, ויש הכרח באמצעות נציגים נבחרים. הנסיון העולמי הוכיח כי הדימוקראטיות המתוקנות, החפשיות, היציבות שהצליחו לשמור על חירות האדם ועל משטר דימוקראטי איתן ויעיל הן בעיקר אלה שנקטו במשטר בחירות אזוריות כבאנגליה. רוב המדינות שקבעו בארצן שיטת בחירות יחסיות – רוסיה הצארית, פולין לפני הכיבוש הקומוניסטי, ארצות הבאלקנים, גרמניה הויימרית ועוד, עשו הדימוקראטיה פלסתר ובכמה מהן השתלטה דיקטאטורה פאשיסטית. רק ארצות מעטות שעמיהן מלוכדים מדורות והגיעו לשיאי תרבות בתקופתנו, כארצות סקאנדינביה – לא חיבלה בהן הדימוקראטיה, על אף הבחירות היחסיות, אם כי אף פה גורמות הבחירות היחסיות לשיתוק ולמשברים בחיים המדיניים. אבל אם יש מדינה אחת בעולם שהבחירות היחסיות הן בשבילה סם־מות, לא רק מבחינת המשטר הדימוקראטי בתוכה, אלא מבחינת עצם קיומה המדיני – הרי זוהי מדינת ישראל. ההתגודדות היהודית היתה בעוכרי הבית הראשון והבית השני, ומי יודע אילו אסונות היא עלולה להמיט עלינו בימי הבית השלישי, ועל הבית השלישי עצמו. הבחירות היחסיות מטפחות בהכרח ריבוי מפלגות ומפלגתיות מופרזת.
קשיי מיזוג־גלויות, המצור בו נתונה המדינה מיום היוולדה ואין יודע מתי יפסק, מזימות ההשמדה של שכנינו, המשימות החינוכיות, הכלכליות, המדיניות והצבאיות המוטלות על ישראל, האחריות הרובצת על המדינה כלפי העם היהודי בגולה – כל אלה מחייבים מאכסימום של ליכוד ומאכסימום של יציבות והתמדה. אלה ייתכנו אך ורק במשטר של בחירות אזוריות.
עלילות המדינה ומשימותיה
מאתדוד בן־גוריון
יפו, י“ח בניסן תשט”ו – 10 באפריל 1955
בעצרת פעילי התנועה.
ימי בחירות הם ימי־חשבון־הנפש של ציבור, הם גם ימי מיבחן ומשפט של שליחי הציבור. כאחד האנשים שנשא באחריות המדינה מיום היווסדה ועוד לפני כן, אני רואה חובה לעצמי להשתתף בבירור זה. ותחילה אגיד לכם איך נראו לי הדברים בסיום מלחמת הקוממיות, לפני כשש שנים.
ביום 7 ביאנואר 1949 נסתיימו הקרבות. חמישה ימים לאחר מכן, ביום 12 ביאנואר 1949, נתכנסה מועצת מפלגתנו, ובמועצה זו ניסיתי לסכם העבר הקצר והגדול שהיה מאחרינו, והמאמץ הקשה שעמד לפנינו, ואמרתי הדברים האלה:
“דורנו זכה לגדולות ונצורות: השגנו מדינה יהודית; יצאנו משיעבוד לגאולה; הקימונו צבא־הגנה לישראל; נלחמנו בצבאות כל מדינות ערב ויכולנו להם; שחררנו הגליל, וגאלנו האדמה להתישבות רבתי; פתחנו פתח לקיבוץ גלויות; הפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון ובעולם כולו. ואף־על־פי־כן עלי להגיד: אל ירום לבנו, אל נהיה שכורי נצחון. עוד לא ביצענו מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו. הכוחות הצוררים בארצות שכנות עוד לא התיאשו ממזימתם להכרית את ישראל וארצו, ולכל הפחות לקצץ בגבולותיו, ועדיין אין אנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו בנצחון צה”ל – אם זהו הקרב האחרון או לא. – –“אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת ועלינו להחדיר לעם, גם לעם היושב כאן בציון, וגם לזה המתכונן לבוא, כי גם בתוך מדינת ישראל לא יהיו חיינו קלים ונוחים, וכי אנו עומדים בראשית מאמץ קשה וממושך שהוטל עלינו – – – צפויים לנו ימים קשים ורבי־תלאות מאין כמוהם, גם אם לא תתחדש מלחמה. שומה עלינו להעלות מאות ישובים חדשים, ויידרש מאמץ על־אנושי לעליה, להתישבות ולבטחון. מאמץ זה יעמוד במרכז פעולתה של הממשלה החדשה אשר תקום”.
(חזון ודרך, כרך א', " לקראת הבאות").
דברים אלה נאמרו לפני שש שנים וארבעה חדשים. אנסה עכשיו לסקור בקצרה: א) המאמץ שנעשה מאז, ובאילו תנאים נעשה; ב) מה הם הקשיים והסכנות הצפויים לנו עדיין; ג) כיצד נתגבר עליהם.
בשבע השנים האחרונות היינו עדים לשמונה עלילות גדולות, שאין רבות כמותן בהיסטוריה הארוכה שלנו, ומעטות דוגמתן בארצות אחרות בעולם. אעמוד עליהן בקיצור נמרץ.
א) הקמת המדינה. ידידים קרובים ורחוקים חששו והתרו בנו שיסוּד המדינה ימיט עלינו שואָה. ארצות ערב איימו במלחמת השמד; הקיסרות הבריטית התנגדה לנו; אמריקה היססה, וגם בפנים היתה התנגדות; בחדשי ספטמבר־נובמבר 1947, לפני החלטת עצרת או“ם על יסוּד מדינה יהודית בחלק מהארץ, נמצאו בתוכנו שתי מפלגות – “התנועה לאחדות העבודה” ו”השומר הצעיר" (עדיין לא היו מאוחדות) שדגלו ב“ציונות גדולה” וב“סוציאליזם מהפכני” והתנגדו בכל תוקף להקמת המדינה, ודרשו במקום מאנדט בינלאומי, מאנדט בריטי־אמריקני־רוסי. חכמי “השומר הצעיר” עשו חשבון מדויק שהמאנדט הזה צריך להתקיים לפחות 25 שנה, עד שנת 1972. לאשרו של העם היהודי היו מפלגות אלו מיעוט קטן בישוב, ומיעוט עוד יותר קטן בעם, ועצתם לא נתקבלה ולא נשמעה.
אילו חלילה היה אז השלטון בישוב בידי שתי מפלגות אלה, היו גם עכשיו יושבים בארץ שלושה נציבים עליונים – בריטי, אמריקאני וסובייטי. הסבור מישהו שאותם שבע מאות אלף יהודים שעלו ארצה לאחר קום המדינה – היו יכולים לעלות לוּ היה קיים שלטון מאנדט בינלאומי? הסבור מישהו שמאות הישובים החקלאיים שנוסדו בשנים אלה היו יכולים לקום תחת שלטון נציבים זרים? ההיה “השומר הצעיר” יכול להקים קיבוציו החדשים על אדמה נטושה כאשר עשה במדינת ישראל? כלום לא היו שלושה הנציבים מתחרים זה בזה ברדיפה אחרי אהדת הערבים ובהצרת צעדינו בארץ?
לאושרו של העם היהודי, לאושרה של שארית הפליטה באירופה, לאושרם של יהודי תימן, מארוקו, פרס ובבל, וגם לאושרם של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד עצמם – היו שני גופים אלה מחוסרי השפעה בימים המכריעים ההם, ועצתם הנואלת לא נתקבלה, והמדינה הוקמה בניגוד לדעתם. לטובת במדינה מוטב שתעמוד להם זכות היותם מיעוט עוד הרבה שנים.
ב) מלחמת הקוממיות. בפעם הראשונה בתולדותינו הוטל עלינו להלחם בבת־אחת עם מצרים, בבל, עמון, ארם ולבנון, וניצחנו כולם. במלחמת הקוממיות ובעול הבטחון בכללו משתתפים כל חוגי העם. היו אולי משתמטים בודדים, אבל לא היתה אז אף מפלגה שלא נתנה ידה למלחמת הקוממיות – כל אחת לפי יכולתה, אחת המרבה ואחת הממעיטה. אפילו מק"י היתה אז שותפת נאמנה למאמץ המלחמתי. לפי המספרים שנתפרסמו בכנסת הראשונה, ביום 21 בנובמבר 1949, הוכיחו הבחירות לכנסת בתוך הצבא כי לכל הסיעות היה חלק נכבד בקרב לוחמי הקוממיות, לכל סיעה לפי גדלה. אתחיל בסיעות הקטנות ואסיים בסיעות הגדולות.
לסיעת הספרדים – 1.251 (כמובן, שאין זה משקף מספר הספרדים בצבא, כי רוב הספרדים בצבא, כמו בקרב האזרחים, שייכים לסיעות לא עדתיות). ל“לוחמים” (לח"י ) 1.355, למפלגה הפרוגרסיבית 2.106, למק“י 2.488, לציונים הכלליים 2.644, לחזית הדתית המאוחדת (הפועל המזרחי, האגודה, פועלי האגודה) 5.644,לתנועת חירות 11.151, למפ”ם 15.767, למפלגת פועלי א"י 31.158. (מניתי רק אלה שיש להם למעלה מאלף איש בצבא). וגם לאחר המלחמה יש בכל המפלגות, למרות חילוקי הדעות בשאלות שונות, – יחס חיובי כללי לצרכי הבטחון. אבל אין זאת אומרת שההתגודדות וההתבדלות לא נתנו אותותיהן אפילו במלחמת הקוממיות.
לפני הקמת המדינה היו, כידוע, ארגוני־הגנה־ומחתרת אחדים, שלעתים רחוקות שיתפו פעולה ביניהם תחת הנהלה מוסמכת, אבל לרוב פעלו בנפרד. הרגלי התבדלות והתגודדות אלה לא חוסלו ולא בוטלו גם לאחר יסוד המדינה ולאחר הקמת צבא־הגנה לישראל. גם מצד שמאל וגם מצד ימין, ־ מפ“ם מצד אחד, ואצ”ל מצד שני, נעשו נסיונות להקים ולקיים צבאות נפרדים ופיקודים עצמאיים שאינם כפופים למרות המדינה ומוסדותיה המוסמכים, ורק להם, והיה נחוץ מאמץ רב ועוז־רוח לדכא התגודדות צבאותינו, שהיתה עלולה לסכן מאמצנו המלחמתי, ולהקים צבא אחיד הכפוף לרשות אחת בלבד – לרשותה היחידה של מדינת ישראל.
ג) יציאת־מצרים חדשה. העליה, היא, לדעתי, העלילה הגדולה והחשובה של ימינו, ואולי בעיקר למענה באה גם הכרזת המדינה וגם מלחמת הקוממיות. בשנים מעטות אלה לאחר יסוד המדינה שבו ארצה פי חמשה־עשר מבימי זרובבל, עזרא ונחמיה. אבל עדיין אנו עומדים בראשית הדרך. עוד יש יהדות צפון אפריקה הזקוקה להצלה מהירה. אני מאמין שעוד יבוא גם תורה של יהדות רוסיה לשוב למולדת. ואל נתיאש גם מעליה מארצות עשירות, מרוּוחות וחופשיות שאין בהן מצוקה יהודית מיוחדת, כגון אנגליה ושאר ארצות מערב אירופה, דרום אפריקה, ארגנטינה ושאר ארצות אמריקה הלאטינית, וארצות־הברית של אמריקה הצפונית.
לממַדי העליה שבאה עד עכשיו לארץ אין דוגמה בשום ארץ שבעולם. בקנה מידה של אמריקה הרי דומה הדבר כאילו באו אליה בשש שנים 170 מיליון מהגרים או לרוסיה 225 – מיליון. ההיו ארצות אדירות אלה מסוגלות לקלוט עליה רבתי זו בשנים מעטות אלה?
ואמנם נמצאו בתוכנו אנשים, גם בימין וגם בשמאל, שהתנגדו לעליה המונית זו וחששו שהיא עלולה לסכן קיומה הכלכלי של הארץ. מנהיג הציונים הכלליים הכריז בכנסת, בנובמבר 1949, כשבמחנות העולים ישבו מאה אלף עולים, כי “אין איש רואה כיצד ייקלטו אלה”. ושכראש־הממשלה של הימים ההם ענה לו בקריאת־בינים: “אנו רואים”, השיב המנהיג: “אני על־כל־פנים לא רואה” והוסיף: " משהו מתהדק מסביב לצווארה של המדינה. איני יודע כמה זמן נוכל להמשיך כך עד שתיגזל מאתנו הנשימה".
יש להודות שהיא יסוד לחששות המתנגדים. העלייה שלאחר קום המדינה אינה דומה לעליה שבאה לפני קום המדינה – או ביתר דיוק – לפני השמדת יהדות אירופה. העלייה שבאה לפני מלחמת העולם השנייה הביאה בדרך־כלל גם ההון הדרוש להיאחזותה, גם הכושר המקצועי הדרוש לבניין ארץ, גם השכלה ומוֹרשת רוחנית, יהודית ואירופאית. לאחר כליאת יהדות רוסיה והשמדת יהודי אירופה באים עולים בעיקר מהגלויות המרודות והעניות ביותר, על פי רוב מארצות האיסלם באסיה ובאפריקה, ללא הון, ורבים מאוד ללא השכלה, ללא הרגלי עבודה, ללא כל הכשרה חלוצית, ללא חינוך ציוני. והמדינה והעם הקטן במדינה חייבים לדאוג לסידורם בעבודה, להשתכנותם, להתישבותם ולחנכם מחדש, להדריכם במשק, בחינוך ילדיהם, בקיום הבטחון ועוד. יש אצלנו שתי מפלגות הדוגלות במהפכנות חלוצית, שני פלגי מפ"ם, ואיש אינו יכול להתחרות אתם במלל על העליה, על ממַדי עליה, על דחיפות עליה. אבל עלי לשאול בצער ובכאב: מה עשו שני פלגים אלה, בהיותם מאוחדים ובהיותם מפורדים, למען העליה, מחוץ למעט העולים שנקלטו במשקיהם הם ? הבא אף איש אחד מהשומר הצעיר ומהקיבוץ המאוחד לישובי העולים להושיט להם עזרת אחרים? ביקרתי בשנתים האחרונות בעשרות ישובי עולים, בישובים מעולי פרס, בבל, תימן, כורדיסטן, מארוקו ועוד – ולא מצאתי בהם אף איש מאלה הקוראים בבוקר ובערב לעליה גדולה ומדברים גבוהה גבוהה על יישוב השממה, שבאו לעזור לעולים אלה בישוביהם במרחבי השממה. היחידים שבאו עד עכשיו לעזרת העולים היו בני המושבים ובני איחוד הקבוצות והקיבוצים.
ד) גיוס הון. כבר הזכרתי ההבדל שבין העליה לאחר קום המדינה ולפני קומה. קליטת עליה זו דרשה הון עצום ורב. הימין השליך יהבו על גיוס ההון הפרטי, כאילו בעלי־ההון באמריקה עומדים בתור ונדחקים לעלות ארצה. השמאל, יעץ להחרים הרכוש בארץ, בלי לשאול עצמם כיצד נשיג העצים, הברזל, המזון, הדלק, הזרעים, הטראקטורים, הכלים, המכונות, הספינות הדרושים לנו לשיכון ולתעסוקה של העולים, ושיש להשיג אותם אך ורק בחו"ל, ואך ורק במטבע זר? לא נעלם מאתנו שיש להטיל מסים נוספים על העם בארץ ושיש לעשות הכל כדי להזרים לארץ הון פרטי, אבל כל אלה לא הספיקו לצרכים הדחופים והעצומים של העליה. אין גם להתעלם מהעובדה שמכל ארצות הגוש הסובייטי, המונות כרבע מהעם היהודי בגולה, אי־אפשר להשיג אף פרוטה אחת לעזרת המדינה, וברוב הארצות האחרות, החפשיות, הוצאת הון אסורה בכללה, וארצות־הברית באמריקה היא הארץ הגדולה היחידה שיש בה גם מיליוני יהודים וגם חופש מלא לתנועת ההון. ההון הפרטי של יהודי אמריקה מסוגל לעשות באמריקה עסקים יותר טובים מאשר אצלנו, ואינו נדחק לישראל.
אולם היה הכרח לגייס הון רב לקליטת העליה ולפיתוח המדינה ההרוסה אחרי המלחמה. השגנו מלווה ממלכתי של 135 מיליון דולר מהבנק האמריקאני ליצוא וליבוא; השגנו 800 מיליון דולר שילומין מגרמניה; קיבלנו כמאתים מיליון דולר מענקים מארצות־הברית. ושוב, המפלגות ה“מהפכניות” וה“פאטריוטיות” מימין ומשמאל, התנגדו למענקים ולשילומין. הן אמנם לא התנזרו מהנאה מכספים אלה. הטראקטורים שקנינו בכספי המענק והשילומין תמצאו אותם בכל משקי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, אשר הצביעו בכנסת נגד המענק והשילומים וגינו אותם באספותיהם ובעתונותם. אבל באמצעים אלה בנינו ישובים חדשים, הקימונו בתי חרושת ומלאכה, רכשנו אניות, הרחבנו שטחי ההשקאה. ושוב, לאושרנו ולאושר העליה וההתישבות, היו אנשי מפ"ם לשני פלגיה ואנשי “חירות” מיעוט בכנסת ולא יכלו למנוע גיוס הון זה, שבלעדיו התקדמותנו בהתישבות, בבטחון ובקליטת העולים לא היתה אפשרית.
ה) תנופה התישבותית. שבעים שנות פעולה עברו לפני קום המדינה עד שהגענו לעיבודם של 700.000 דונם. עתה הגענו לעיבודם של 3.5. מיליון דונם, ־ פי חמשה. עד קום המדינה הקימונו ישובים חקלאיים במשך יובל ומחצית היובל. במשך שש שנים אלה הקימונו ישובים חקלאיים חדשים רובם הגדול מעולי תימן, בבל, מארוקו, פרס, תוניס, תורכיה, מצרים, רומניה ועוד. ושוב נשאל: מה עשו המפלגות המתפארות בחלוציות למפעל הגדול של ההתישבות, מחוץ למשקים הספורים שהקימו לעצמן? הם לא ישבו חלילה בחיבוק ידים. הם גייסו ומוסיפים לגייס את העם לפטיציה למען השלום. לפנים היתה זו מלאכה רביזיוניסטית. על כל צרה שלא באה היתה לרביזיוניסטים חדלי־המעש תשובה אחת: פטיציה, או כפי שסוקולוב קרא לה – “פרוֹשֶניה”
הפעם נאחזו במלאכה חשובה זו חברינו ה“שמאליים” – שני פלגי מפ“ם, לאחר שהתפרקו עם תום מלחמת הקוממיות מעול המדינה, ויחד עם מק”י היו מחתימים מקורביהם על פטיציה למען השלום. פטיציה למי? נגד מי? נגד עם ישראל המחרחר מלחמה? אבל כך ציווה הקומינפורם.
עם היווסד הממשלה הנבחרת הראשונה בישרו לנו שני נציגי מפ“ם, הנמצאים עכשיו בשתי החטיבות המפולגות, אדם בשם חטיבה אחת: “בלי מפ”ם ניטל העיקר מהתכנית שלכם, האפשרות שלכם לממש מה שהובטח”. וחזן בשם חטיבה שניה: “בלעדינו לא תוכלו, הממשלה הזאת תיכשל”.
מימשנו הבטחותינו, יכול יכולנו, והמעשה נעשה, אם כי מפ"ם עשתה כל אשר ביכולתה לחבל במעשינו. ואם ארם וחזן מצטערים עכשיו על נבואתם שנתבדתה, מובטחני שציבור פועלי ישראל והעם בישראל אינו שותף לצערם זה.
ו) גידול ההסתדרות והשגינו הסוציאליים. בראשית שנת 1949 היו בהסתדרות 185.000 חברים. עכשיו יש בה למעלה מ־500.000. זהו ריבוי קרוב ל־280 אחוזים, למעלה מפי שנים מריבויו של הישוב בכללו. חזוננו ליהפך ממעמד לעם הולך ומתקיים לעינינו. בהתישבות העובדת קמו כפרים חדשים, מושבים וקיבוצים, משקי הפועלים בחרושת, בתחבורה, בספנות, בקואופרציה קבלנית, יצרנית ואשראית תופסים מקום ניכר בכלכלה הלאומית לא פחות ממשקי ההון הפרטי. אין משטר סוציאליסטי שליט במדינת ישראל, אבל גם לא משטר קאפיטאליסטי. למעלה משני שלישי העובדים עסוקים במשק ממלכתי ופועלי, ומידה רחבה כזו של הנהלה פועלית במשק אין למצוא בשום ארץ אחרת, לא במערב ולא במזרח.
בתקופת קיבוץ גלויות אנו מצוּוים על משטר של פשרה בארץ – גם בשטח החברתי וגם בשטח הרוחני. עלינו לקלוט גושי־יהודים בעלי השקפות ומסורת מרוחקות זו מזו, לפעמים גם מתנגדות זו לזו, ועלינו למזגם בלי כפיה ליחידה לאומית וחטיבה תרבותית מאוחדת ומלוכדת. עלינו להציל הרכוש היהודי שבתפוצות, כשם שעלינו לגאול היהודים מהגולה. עלינו להעלות יהודים מחוסרי־הון, ועלינו לגייס הון יהודי, גם כשבעליהם אינם עולים. עלינו לגייס לא רק הון יהודי אלא גם הון בינלאומי, ועלינו לעודד כל יזמה יוצרת של הון, בין פרטי, בין ממשלתי, ובין בינלאומי. עלינו ליצור תנאים להרחבת החרושת והמלאכה והספנות והתחבורה והחקלאות בכל הצורות החברתיות. ועודדנו ונוסיף לעודד זרם הון פרטי לארץ. אולם מעטות הארצות שהגיעו להישגים סוציאליים־לאומיים בשטח המשקי כמונו. רובה הגדול של אדמת המדינה הוא ברשות הכלל, ההתישבות העובדת תופסת רוב שטחיה המעובדים. כמעט כל אוצרות הטבע ומפעלי־פיתוח מרכזיים – כחשמל, המפעל הכימי הגדול של דשנים, אשלג, מכרות הפוספאט והנחושת, מפעל האשלג ועוד, הם ברשות המדינה.
ז) חינוך ממלכתי. עם קום המדינה חקקנו חוק חינוך חובה וחינם לכל הילדים מגיל 6 עד 13, וביססנו חינוך הדור הצעיר על הערכים החלוציים של תנועתנו. חוק החינוך הממלכתי קובע שהחינוך בבתי־הספר היסודיים יושתת “על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית, ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.
ידעתי שכוח החוק אינו מספיק. דרושים כוחות תרבותיים וחינוכיים לביצועו, ואסור להתעלם מהאמת המרה שאין לנו די מורים המוכשרים לתת לנוער החינוך כפי שקבע החוק. העליה החדשה לא הביאה אתה שפע הכוחות התרבותיים והמחנכים שבאו בעליות הקודמות. ועל המדינה לשקוד על הכשרת מוריה לתפקידם. אולם דחינו הגישה הנפסדת של מפ"ם שערכים חלוציים צריכים להיות מונופולין של ילדי העובדים בלבד. אנשי העליה השניה לא היו ילדי עובדים אלא יוצאי המעמד הבינוני, והם הניחו היסוד לכל מפעלינו החלוציים בארץ. גם חברי השומר הצעיר אינם ילדי עובדים, אלא בני סוחרים ואמידים, ומדריכיהם נשלחים בעיקר לבתי־הספר שבהם מתחנכים בני המעמד הבינוני – לבתי הספר התיכונים. עד היום לא מצאתי מדריכי השומר הצעיר בשכונות עוני ובישובי עולים. אבל לאו דווקא ילדי המעמד הבינוני, ולאו דוקא ילדי עובדים מסוגלים להוציא מתוכם כוחות חלוציים. התכונה החלוצית אינה תכונה מורשתית מעמדית, ובכל נער ונערה בישראל גנוזה יכולת חלוצית, וכל בתי־הספר של העם צריכים להכשיר הדור הצעיר לחיי עבודה ולצירה חלוצית במולדת.
ח) שכלול של צה"ל. צבאנו הצעיר נולד בתוך סערת המלחמה. הוא לא קם יש מאין. ההגנה במחתרת והיחידות העבריות בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה הכשירו הקמת צה"ל.
כשנסתיימה בתחילת יאנואר 1949 מלחמת הקוממיות ידענו: לא היה זה הקרב האחרון. שכנינו זוממים “סיבוב שני” ומתכוננים לו גם בהגדלת כוח האדם בצבאותיהם, גם בשיפור זיונם וגם בשכלול אימונם, והכוח שעמד לנו במלחמת הקוממיות לא יספיק ביום פקודה – כשנותקף שנית. היה צורך להילחם בשכרון שנצחונותינו נסכו בנו, ולראות הליקויים והפגימות בארגונו של צה“ל ובאימונו. ואמנם צה”ל כפי שהוא קיים עכשיו הוא יצור חדש, שהוקם בשנים האחרונות, לאחר שהוכנס לכנסת חוק שירות־הבטחון באבגוסט 1949. מגמת החוק הזה היתה, כפי שציינתי אז בכנסת, " להכשיר את העם כולו בשעת הצורך להיות עם לוחם; לתת לנוער הישראלי הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים תמיד במגויס כוח מחץ מספיק להדוף התקפת־פתע ולהחזיק מעמד עד אשר יגויסו כל העתודות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום ובוטחת בכוחה".
עלי לציין בצער, שלא כל אלה שהיו נתבעים לעזור בארגון הצבא – נענו לתביעה, בהם רבים שמופיעים היום כמעט כדואגים יחידים לצרכי בטחון. אני קרוב לשר־הבטחון הראשון ויודע הקשיים שהוא נתקל בהם אז. כאשר דרש אז שר־הבטחון משוחרי הבטחון המקצועיים בימים אלה להישאר בצבא ולתת יד לארגונו, היו שסירבו, ואחד מהם אמר: " בצבא זה לא אשרת“. איני יודע מה היתה הכוונה באמירה זו. האם חשב אז שהוא יקים לעצמו צבא משלו, או שהיה בטוח, כפי שטען חזן בכנסת, כי " בלעדינו לא תוכלו”.
והם שוב נתבדו, ובשנים אלה הוקם, בלי השתתפותם, הצבא המעולה ביותר שישנו בכל המזרח התיכון. לפני ימים אחדים היה כאן מי שהיה בעבר שר־הבטחון באנגליה, לורד הור־בלישה, הוא אמר כי צה“ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. לצערי לא אוכל לקבל את דבריו. צבאנו צריך ללמוד עוד הרבה מהצבאות הטובים שבאירופה ובאמריקה, והוא צריך ללמוד עוד הרבה ובלי־הרף, אבל אני יכול לומר בכל האמת והצניעות, שאין צבאנו מן הגרועים ביותר בעולם, ובפינה זו של העולם, – במזרח התיכון – גם הראשון במעלה. הוא עולה עכשיו גם בכשרו הצבאי וגם ברוחו החלוצי פי כמה על צבאנו שעשה את מלחמת הקוממיות; וגם בצבא ההוא לא היה לנו כל יסוד להתבייש בו. אבל מה שהספיק אז לא יספיק לעתיד, עלינו לשקוד בלי־הרף על שכלול ארגונו, אימונו וציודו של צבאנו, ולעולם אסור לנו להיות מרוצים. אנו חייבים במאמץ בלתי־נלאה להתקדמותו המתמדת של צבאנו. לא במידת העבר אלא במידת העתיד עלינו למוֹד התקדמות זו, ומידה זו גדלה והולכת וצרכיה מתרבים. צה”ל לא קפא על שמריו עד עכשיו, ואני בטוח שלא יקפא גם להבא.
וכצה"ל כעם כולו. ציינתי העלילות והכיבושים של מדינת ישראל. לא אמלא חובתי אם לא אציין גם הקשיים והסכנות, – והמשימות הקשות שאלה מטילים עלינו. לא הגענו עדיין אל המנוחה ואל הנחלה, ולא במהרה ולא בקלות נגיע אליהן. ולא רק מפני שחלק קטן של עמנו נתרכז עד עכשיו בארצו – בערך 13%, ־ אלא גם המעט שיש פה אינו מובטח בקיומו, אינו חפשי מתלות זרה, אינו מהווה אומה מלוכדה ואינו שליט בפועל על כל שטחי מדינתו.
שש שנים אחרי תום מלחמת הקוממיות עדיין אנו נתונים במצור לכל אורך גבולותינו היבשתיים בדרום, במזרח ובצפון, ושכנינו מסרבים להשלים עם קיומנו. למרות משטר חוזי שביתות־הנשק נמשכת מלחמה זעירה נגדנו על־ידי חבורות מחבלים ורוצחים, על־ידי חרם והסגר, ועלינו לצפות בכל זמן לחידוש התקפה רבתי נגדנו מצד אחד השכנים או מצד כולם. דאגת הבטחון וצרכיו עומדים ויעמדו בראש מאמצינו – מי יודע עד מתי, אם כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום.
אין אנו עומדים ברשות עצמנו בשטח הכלכלה. קיומנו החמרי תלוי בעזרה חיצונית. העליה הגדולה הצדיקה עזרה זו, – אולם לא נקיים בטחוננו ועצמאותנו המדינית אם לא נגיע לעצמאות כלכלית ולא נתפרנס כולנו, הוותיקים והעולים החדשים, מפרי־עבודתנו וזיעת־אפינו בלבד. לא נוכל להיעגן זמן רב למענקים אמריקאניים ולשילומין גרמניים, גם לא לעזרת יהודי אמריקה. הפער שבין היבוא והיצוא שלנו הוא למעלה ממאתים מיליון דולר לשנה. עלינו להגביר הייצור בחקלאות ובחרושת; עלינו להעלות תפוקת עבודתנו ופריונה. עלינו לצמצם היבוא ולהרחיב היצוא; אבל לא נוכל לעשות זאת אם לא נַקנה לתוצרתנו כושר־התחרות בשוק הבינלאומי. וכושר ההתחרות תלוי בעיקר בשני דברים: בהקטנת הוצאות הייצור ובהשבחת טיב התוצרת.
בטחון ועצמאות כלכלית הם שני הצרכים העליונים של ישראל. הם מַתנים קיומנו הפיסי והכלכלי. ושניהם לא יושגו אם לא נתגבר על שתי תקלות חמורות: השממה הרבה במדינה – והפער החומרי והרוחני שבין הישוב הוותיק לבין העולים החדשים.
עם יסוד המדינה נתגלו במחנה הפועלים שתי אסכולות. היו כאלה אשר שללו ערכה של המדינה ככוח יוצר ומחדש וסמכו אך ורק על פעולתם האישית או הקיבוצית. היו כאלה שסמכו בכל על המדינה וראו אותה ככול־יכולה ותלו כל התביעות במדינה, והאזרח או ארגון אזרחים נפטרו מדאגת הכלל ודאגו אך ורק דאגת עצמם. שתי אסכולות אלה טועות, מטעות ומחבלות. המדינה אינה כל־יכולה ואין היא הנתבעת היחידה. וגם היחיד או ארגון של יחידים, גם אם בחייהם הפרטיים יפעלו כחלוצים, יעלו חרס אם לא יעמידו פעולתם החלוצית לשירות המדינה, ואם המדינה לא תעמיד כוחה הכספי והארגוני והמחוקק מאחורי המשימות החלוציות המוטלות עלינו.
ימי העליה השניה – התקופה ההירואית של היצירה החלוצית – עברו ללא שוב. אבל לא חלפו הצורך והאפשרות והיכולת החלוציים, גם לאחר שותפות נאמנה ומתואמת בין המדינה, החוק, המנגנון הממשלתי, קווי פעולת הממשלה ותקציבה ובין המחנה החלוצי בהתישבות העובדת, בנוער, בציבור הפועלים, בעובדי הרוח ובחוגי העם השונים אשר יצאו לעזרת העולים, ויתנו יד אמונים למיזוג הגלויות, לבטחון המדינה, להפרחת השממה ולהשרשת ההכרה בכל התושבים כי הם נתבעים ולא רק תובעים, וכי מגילת החובות של האזרח מתנה גם זכויותיו. בכוח החוק והתקציב בלבד אין לקיים אפילו בטחון המדינה, כי דרושים מתנדבים לצבא־הקבע המשרת למעלה מתקופת שירות־החובה, והעושה מלאכתו לא בשעות קבועות כפועל בבית־החרושת, אלא יומם ולילה, לפי הצורך ובתנאים הקשים ביותר. וּודאי שאין ליישב ולהפריח השממה בכח החוק בלבד. אין המדינה גוזרת על תושביה מקומות ישיבתם. והמנגנון הממלכתי והסוכנותי בלבד לא יחנכו ולא ידריכו המוני העולים שלא קיבלו לפני בואם ארצה כל הכשרה חלוצית וכל חינוך יהודי וכללי.
רק בכוח התנופה החלוצית של טובי העם והנוער, הנעזרת בכוחה של המדינה, נאכלס המרחבים השוממים בגליל, בדרום ובנגב, נקים שרשרת ישובים לאורך הגבולות, ננחיל לעולים ערכי התנועה ונשריש אותם במשק החקלאי ובתרבות האומה, נעשה האשה המזרחית כשותפת שוות־זכויות במשפחתה ובישובה, נגביר בטחון העולים בכוחם ונצמיד אותם ליעודי המדינה ונחסל הפער בין הוותיקים ובין העולים החדשים. אולם המדינה כולה חייבת להתיצב מאחורי תנופה חלוצית זו ולהגיש לה את העזרה הממלכתית ולהתאים מדיניותה במסים, בשיכון, בסידור שירותים לתכלית זו.
רק בכוח התעוררות חלוצית של המוני הפועלים ומנהלי המשק, נעלה פריון העבודה ותפוקתה, נגביר הייצור ונכשיר תוצרתנו לעמוד בהתחרות בשוק הבינלאומי. ושוב, המדינה חייבת להתאים מדיניותה לתכלית זו.
המשימות הקשות המוטלות על דורנו והסכנות החמורות הצפויות לקיומנו, מחייבות אחדות פועלי ישראל; לא אחדות טוטאליטרית המיוסדת על “קולקטיביות רעיונית”, המדכאה כל מחשבה חופשית ועצמאית, וכל ויכוח פומבי וביקורת הדדית. האחדות הדרושה לנו לא תיתכן אלא על בסיס של חופש מחשבה, ויכוח ובקורת. אבל אחדות זו תתגשם בתוך מסגרת אחת יחידה וכוללת של כל המעמד העובד, בנויה על משמעת־פעולה הנקבעת ומוכרעת באופן דימוקראטי על־ידי כלל העובדים.
עלינו להשלים עם מציאותם של חילוקי־דעות במחננו ולקבלם באהבה. חילוקי־דעות קיימים אפילו בגופים הדוגלים בקולקטיביות רעיונית, אבל הם מוסווים או מדוכאים כלפי חוץ. יסוד אחדותנו הוא לא ביחסו של כל אחד מאתנו לבעיות המרובות המתעוררות מזמן לזמן בתוכנו ובעולם הרחב, אלא בגורל־חיים משותף ובתפקיד היסטורי שנטלנו על עצמנו או שהוטל עלינו לחדש המולדת ולהקים בתוכה עם יהודי בן־חורין, שווה־זכויות במשפחת העמים, שאין בו מקום לניגודי מעמדות, לקיפוח, לאפליה ולניצול.
מאז ימי העליה השניה היו לנו כיבושים גדולים במגמת האיחוד; היו לנו גם כשלונות חמורים. הכיבושים נבעו מתוך הוויתנו הפנימית ויעודנו ההיסטורי. הכשלונות נחלנו בהשפעת גורמים חיצוניים וזרים, בהשפעת גורמים שמחוץ למחנה העבודה ומחוץ לעם היהודי. תלותם הרוחנית של גושי עובדים בכוחות מעמדיים זרים ובאינטרסים של מדינות זרות הביאה עלינו מאֵרת הפילוג והבדלנות. במידה שנצליח להגביר הנאמנות לשליחותנו ההיסטורית ליהפך ממעמד לעם עובד, ונחסל בתוכנו ההשתעבדות הרוחנית לכוחות זרים, – לרוב גם עוינים, – לעם העברי, ונקבע דרכנו בארץ ובעולם אך ורק מתוך הכרת צרכיו וערכיו ההיסטוריים של העם היהודי, – והעם היהודי בישר ראשונה לעולם בשורת השלום והצדק והשוויון והחירות לכל אדם ולכל עם, – בה במידה נגביר אחדותנו הפנימית. אחדות זו היא צורך חיוני וצו הגורל גם לפועל היהודי וגם לעם היהודי כולו.
והתנאי השלישי לביצוע משימות הדור – ליכוד העם והתקנת משטר דימוקראטי יציב ואיתן, הנשען על רצון העם והכרעתו החפשית, המעדיף עניני הכלל על אינטרסים כיתתים וצכיסטיים, המלכד את העם כולו במידה מאכסימלית בעל עניניו החיוניים; משטר זה לא יתכן על בסיס שיטת הבחירות היחסיות הקיימות אצלנו.
חסידי המשטר הקיים טוענים בשם זכות־הבעה למיעוטים. טענה זו באה ברובה מהמחנה הדוגל ב“קולקטיביות רעיונית” ובשלטון מפלגה אחת ויחידה במדינה. הללו אינם מסוגלים להשלים עם קיום מפלגות גדולות שיש בהן חופש ויכוח ובקורת לא רק למיעוט אלא גם ליחידים, מבלי שיערפו ראשיהם או ישתיקו קולם בכוח. בדימוקראטיות המתוקנות המבוססות בעיקר על משטר דו־מפלגתי, אין המפלגה גוזרת על דעת חבריה. קיומה של הסתדרות העובדים הוא הוכחה ניצחת שאפשר לקיים חופש דעות וויכוח פומבי בלי מסגרת ארגונית מיוחדת לכל דעה והשקפה. הטוען הקיצוני לזכות הבעה למיעוטים אינו כופר בזכות הרוב להכריע, כי לפי שעה אין בארצנו אף סיעה הדוגלת בגלוי במשטר “דימוקראטיות עממיות” שבו מכריע מיעוט קטן ומטיל רצון הרודן על העם כולו. בחירות אזוריות ומשטר דו־מפלגתי נוטלים ממיעוטים כוח הכרעתם בניגוד לרצון הרוב, אבל הם מבטיחים חופש ההבעה לכל אזרח המדינה, כי משטר דו־מפלגתי לא יתכן כלל בלי חופש ויכוח ובקורת בתוך המפלגה, ובחירות אזוריות אינן מונעות מהמיעוטים לבוא לידי ביטוי.
המשימות הקשות המוטלות על המדינה והסכנות החמורות הצפויות לה מבחוץ ומבפנים – מחייבות משטר יציב ואיתן שמאחוריו עומד רצון רוב העם. רק משטר זה יוכשר לתכנן ולבצע מדיניות בטווח ארוך המכוּונת להתגבר על הקשיים הפנימיים והחיצוניים שיוסיפו להכביד על המדינה הרבה שנים, אם לא הרבה דורות.
יכריעו מעשינו
מאתדוד בן־גוריון
רמת־גן, ה' באייר תשט"ו – 27 באפריל 1955
במסדר צה"ל ביום העצמאות
היום מלאו שבע שנים לחידוש קוממיותנו הממלכתית. לפני שבע שנים ועד אחרי תום מלחמת־הקוממיות היה שגור בפינו הפסוק " זה אלפיים שנה". בפסוק זה נתבטאה הרגשת השתאות והתפעלות והתלהבות לתמורה העמוקה והמופלאה שנתחוללה בגורלנו ולנצחון המפתיע והמפואר של צבאנו הצעיר על אויביו המרובים.
לאחר־כך באו ימי תלאות ומצוקה – כשהחל הדבר הגדול ביותר שקרה בדורנו, ראשית קיבוץ־גלויות, כשמכל חלקי־תבל זורמים לישראל מאות־אלפים שבי־ציון – שארית הפליטה של טבוחי יהדות־אירופה, גלויות מרודות בתימן ובבל, מרוקו ופרס, מצרים והודו ועוד. ובארצנו נעשה דבר שלא היה כמוהו בשום ארץ בימינו, ואולי גם לא בימים שעברו: הוכפל הישוב במדינה במשך ארבע שנים. ודבר זה, כהכרזת המדינה, נעשה בניגוד לאזהרות ולאתראות של אנשי המעשה והתבונה כביכול, אשר חששו כי עליה המונית כזו תוליד בארץ מצוקה ומחסור, חוסר עבודה ומזון, ותביא לידי מהומות ופרעות. ואמנם גדלה המצוקה והיה דוחק במיצרכים חיוניים, והיו תורים בחנויות ריקות. אבל באו מאות אלפים, וכמעט כולם הועסקו בעבודה; ואלפים ורבבות עלו על הקרקע והפריחו שממה, והקימו מאות ישובים חדשים בצפון, במזרח, בדרום, ונבנו בתי־חרושת־ומלאכה למאות, והילדים שהיו עזובים ועשוקי־חינוך בארצות גלותם – נשלחו לבתי־ספר ונתחנכו; והצעירים והצעירות הלכו לצבא־הגנה לישראל – בית־הספר הגדול והמשובח בישראל לחינוך אדם ויהודי, אזרח ולוחם. ונשתנה הנוף בארץ: ניטעו מיליוני עצים לצדי הדרכים ועל ההרים הקרחים, נסללו כבישים חדשים גם בשטחים שמעולם לא עבר בהם כלי־רכב; מאות אלפים חדרים נבנו לשיכון עולים וּותיקים, ולאט לאט חדלו המצוקה והמחסור במיצרכים חיוניים, ולא היה עוד צורך בקיצוב ובפיקוח ברוב הדברים.
אני בטוח כי הדורות הבאים אשר יראו כל המעשים הרבים והגדולים שנעשו בשנים המעטות הללו – ישתוממו לתנופת־היצירה ועוז־הרוח וכושר־המעשה וממַדי הכיבושים שנתגלו במעשים אפורים וקשים אלה.
אולם לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים – בלונדון, בוושינגטון, במוסקבה, בבאנדונג.
ימים אחדים בלבד לפני יום־העצמאות שמענו קיטרוג מתחסד בוועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג. זמן־קצר לפני־כן היינו עדים לגלוי משוא־פנים בולט מצד מועצת־הבטחון בדיוניה על הפרת שביתות־הנשק מצד מצרים וישראל. עוד לפני כן שמענו ההכרזה המתמיהה והמדאיגה של סיר אנתוני אידן, כי השלום בין ישראל וערב לא ייתכן בלי הסדר מוקדם של בעיית־הפליטים, הגבולות ומי־הירדן. ועוד לפני כן שמענו ההצהרה החצופה של אחד מאנשי הכת הצבאית השלטת במצרים על מסירת הנגב לעבר־הירדן. בין עירק ותורכיה נכרתה ברית, ובה עוקץ מכוּון נגד ישראל; וממשלת־בריטניה מיהרה להצטרף לברית זו, אם כי הברית מַפלה במפורש לרעה את ישראל באיזור המזרח התיכון. וטבעי הדבר שדיבורים, הצהרות, החלטות והודעות אלו, מעוררים דאגה רבה בישראל וביהדות וגם בקרב ידידי ישראל בעולם.
אבל כשם שזוהי טעות מסוכנת להניח כי באנו כבר אל המנוחה ואל הנחלה, כי אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים, גם כשאימרות אלו מדאיגות. הדברים המדאיגים אינם לגמרי חדשים, ועל רבים מהם התגברנו בשנים מעטות אלה.
לא נהיה כפויי־טובה כלפי הדברים הטובים שנשמעו בעצרת־או"ם לפני שבע שנים ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, – אבל נכיר בדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, איפוא, יתר על המידה מדברים לא־יפים ומהצהרות לא־נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על־ידי דיבורים – אלא על־ידי מעשים.
ואם צלאח סאלם וחבריו חשקה נפשם בנגב – יבואו בבקשה לקחתו; וצבא־הגנה לישראל יכין להם קבלת פנים חמה.
גם הצהרות לא־נעימות של מדינאים יותר אחראים ונבונים מצלאח סאלם – אל ניבּהל מהן. מובטחני שסיר אנתוני – ראש ממשלת בריטניה כיום, יודע היטב שגבולות ישראל לא ישונו לרעתנו בלי מלחמת־דמים, מלחמה לחיים ולמוות, ואיני סבור שלעם הבריטי יש ענין ורצון לשלוח צבא בריטי לנהל מלחמה כזו. ואם כמה מעמי אסיה ואפריקה רומו הפעם בבאנדונג על־ידי רודני עמי־ערב ומדכאיהם – איני סבור שלא נוכל להביאם לידי הכרת האמת ההיסטורית, כי לשליטים אלה אין כל זכות מוסרית ומשפטית להישען על החלטות או“ם שחוּללו ונעשו לאַל על־ידיהם הם; החלטות אלו קיימות עוד, ולא יקומו עוד לתחיה, כשם שכל עמי אסיה ואפריקה לא יקימו לתחיה אלפי בנינו ובנותינו שקיפחו חייהם הצעירים בגלל התוקפנות הפושעת של שליטי־ערב – ואו”ם לא ידעה למנוע אותה.
אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חוּדשה והוקמה על־ידי עם עתיק. במסענו הארוך במשך ארבעת אלפים שנה על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות. רבות מהן נכחדו וגם זכרן אבד; וראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברו נסיון־חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים־יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל בדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב־דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכיבושים שבאו לנו, אם כי הם מופלאים ומעוררי־כבוד. אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים. לא ניתפס לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיוּת מדומה, וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל־פה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו (ואני סבור כי עמי אנגליה ואמריקה וצרפת – ולא רק הם, ־ ידידינו הם), כי דורות חלוצים עמלו על תקומת מולדתנו העתיקה, וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת־חסות.
אנו עם קטן ומדינה מיצערה, אבל אנו שווי־זכויות לכל עם ריבוני, וכל יחסי המדינות אתנו ייבנו אך ורק על בסיס הדדי של שני צדדים שווים, מתוך הסכם הדדי. וכשם שאין לנו הזכות להתערב בעניני מדינה אחרת, גדולה או קטנה, כך אין לשום מדינה אחרת, קטנה או גדולה, הזכות להתערב בענינינו.
במידה שעמים אחרים נזקקים לבריתות – גם אנו נזקקים לבריתות, אולם רק לבריתות של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ובזכויותיהם הבינלאומיות, גם אם אינם שווים בגדלם, במספרם ובכוחם הכספי והצבאי, כי יש זיקה הדדית בין כל העמים בימינו אלה.
וגם זאת נדע, כי פה, בארצנו, אנו הכוח המכריע. לא מפני שאנו חזקים מאחרים – יש בעולם הרבה כוחות גדולים וחזקים מאתנו, אלא מפני טעם פשוט: יש רק עם אחד בעולם המוכן למסור נפשו על ארץ זו, ־ לא עמי האמנה האטלנטית, לא עמי הגוש־הסובייטי, לא עמי באנדונג, לא עמי־ערב, אלא העם היהודי.
ביום זה – יום־הגורל בהיסטוריה של עמנו, יש לדבר אך ורק כבן העם היהודי; לא כאזרח המדינה, לא כשליחה, אלא כבן העם העתיק בן ארבעת אלפים שנה, העומד כמעט בלי־הרף במאבק תמידי עם כל העולם הסובב אותו.
ביום זה אנו מושיטים יד לעברי הראשון בתולדותינו, אשר בשלוש מאות ושמונה־עשר חניכיו – העז להילחם בארבעת מלכי המזרח התיכון שפלשו לארצו; אנו מושיטים יד ליהושע בן־נון כובש הארץ היעודה; לדוד המלך שקם להילחם בגלית הענק; לעוזיהו המלך, גדול מלכי יהודה; ליהודה המכבי ואחיו; לכל הדורות שמתו על קידוש־השם בכל התפוצות – עד מורדי־הגיטאות במלחמת־העולם השניה. צבא־הגנה לישראל הוא ילד טיפוחם ויורש גבורתם של לוחמי העם היהודי בכל הדורות, וכבן העם היהודי אני אומר:
כל הכבוד למוסדות או“ם וחברותיה, אבל כל עוד לא נתקיימה נבואת ישעיהו: " ולא ישא גוי אל גוי חרב”, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו, אין כעם היהודי עם שוחר־שלום בעולם. זוהי מורשת נביאינו אשר קיימה אותנו בכל הדורות. זה צו הגורל של עם מפוזר בכל העולם. זהו הכרח־חיים למדינה צעירה וקטנה העמוסה משימות־ענק של קיבוץ־גלויות והפרחת שממות עולם. ואין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או“ם. אבל האו”ם שאנו רוצים ביקָרו, בסמכותו ובכוחו הוא לפי־שעה רק אידיאל, ומועצת־הבטחון פועלת מתוך משוא־פנים ואפליה בולטת, וכשהם אומרים למנוע מתיחות על הגבולות, הכוונה למעשה, היא רק למתיחות מעבר־לגבול, כאשר הם חוששים להרגיז רודן פלוני או פחה פלמוני. בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי־רצח וחבלה, שוד והסגת־גבול על־ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, ־ גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.
כל עוד לא הוקם שלטון עולמי המבוסס על שוויון וחירות של כל העמים וקיימת ריבונות של כל מדינה עצמאית – לא נוכל לתת למישהו – ויהא זה התקיף והחזק בעולם – להתערב בענינינו, יותר משאנו זכאים להתערב בעניניו. ואל ניכבש ע“י הפחדנות המדברת בשם תבונה, כביכול – " מה אנו ומה כוחנו?” בזירה־העולמית כוחנו קטן מאד מאד, וטוב שנכיר ביכולתנו המוגבלת. פה, במדינת־ישראל, אנחנו הכוח השליט והמכריע, ובטחון־החיים של אזרחינו ותושבינו, ושלימות גבולותינו, – זהו קודם־כל עניננו אנו, ועליו נגן בכל־מאדנו, כאשר עשינו בימי מלחמת־הקוממיות.
הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא לבנו ביום זה – ובכל הימים – הן לא הצהרות והודעות של מדינאים זרים, אם כי אין להתעלם מהן, אלא הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים. גורלנו ועתידנו יוכרעו לא בחזית המדינית הבינלאומית, אלא בחזית הפנימית, בחזית הבטחון, העליה, ההתישבות, העבודה והתלכדות העם בישראל.
זה כעשר שנים, מאמצע שנת 1945, החילונו בהקמת תעשיה צבאית בממַדים רציניים, והספקנו ליצור משהו שיש לו ערך לא־קטן, גם בממדים של מדינה בינונית באירופה, אבל אנו רחוקים מרחק רב מסיפוק הצרכים החיוניים שלנו. כי לא פיתחנו תעשיות בסיסיות בפלדה, בחימיה, מנועים, מפעלי־חשמל וכיו"ב. והכוננות הצבאית תלויה ביכולת הכוללת של העם, ־ לרבות יכולתו המקצועית והאינדוסטריאלית.
זה כשש שנים, מסוף 1949, לאחר קבלת חוק שירות־בטחון בכנסת, אנו שוקדים על ארגונו, אימונו, ציודו וחינוכו של צה“ל. כי לא הסתפקנו בתהילות נצחונותינו, במלחמת־הקוממיות, וידענו היטב כי הכוח שהספיק אז, לא יספיק בעתיד. עברנו כברת־דרך חשובה בהעלאת רמת האימונים והציוד של צבאנו, ואין במזרח־התיכון צבא טוב מצה”ל, אבל אנו יודעים גם זאת, כי במספר החיילים, בכמות הרובים, התותחים, המקלעים, מטוסי־הקרב וכלי־הים – עולים עלינו אויבינו מסביב, והם גם מקבלים עזרת־חינם מכוחות עולמיים גדולים. אמנם יש לנו מה שאין להם, ולא יהיה להם כל כך מהר. ושום מעצמה גדולה ואדירה לא תוכל לתת להם, גם אם תרצה, את הרוח המפעמת בחיילינו הניצבים כאן ושאינם ניצבים כאן, ורוח זו יש לטפח ולהאדיר, כי גם פה אנו רחוקים מהרצוי ומהאפשרי. אבל בטחון תלוי גם בכוח וגם בחיל – כשם שהוא תלוי ברוח. ויש להאדיר כוחנו הצבאי ולהעלות רוחו החלוצית והמלחמתית עד שיא יכולתנו המוסרית.
אפס, בטחון אינו עומד על צבא בלבד. צבאנו שיחרר הגליל והנגב – אבל הם בסכנה מתמדת כל עוד לא נתישבו ונתאכלסו על־ידינו. השונא המסוכן של ישראל – הוא שממת־הארץ. גבורת בנינו ובנותינו במלחמת־הקוממיות תעלה, חלילה בתוהו, אם הדור הצעיר לא ימלא אף הוא חובתו – ולא ייחלץ ליישוב הגליל, להפרחת הדרום והנגב, ואם מלוא כוחה ורצונה של המדינה לא יתיצב מאחורי היחלצות זו.
השונא המסוכן של ישראל הוא – מציאות “עמים” רבים בתוכנו. אמנם, כולם יהודים, אבל רחוקים זה מזה מרחקי דורות ומאות בשנים, מרחקי תרבות, לשון, הרגלים, הפיזור של עמנו, שנמשך אלפי־שנים ונתפשט על־פני כל חלקי־תבל, העמיק כמעט באופן תהומי הזרוּת והריחוק בין העדות השונות. בפעם הראשונה נתכנסו במולדת יוצאי אירופה ואמריקה ויוצאי ארצות אסיה ואפריקה שהמרחק ביניהם הוא כאילו היו בני תקופות שונות: בני המאה העשרים ובני המאה השבע־עשרה ואפילו השביעית, ־ וכולם ספוגים, מדעת או שלא־מדעת, מנהגים ונימוסים ותרבות, או חוסר־תרבות, של העמים אשר בתוכם הם יושבים.
עולים אלה אמנם הזימו חששות ונבואות שחורות של אנשי המעשה והתבונה; העולים גילו כושר יצירה ועבודה, והקימו מאות ישובים בכל קצווי המדינה, אבל הם נעזבו לנפשם, בטרם ספגו לתוכם הערכים האנושיים והיהודיים, שהיו לנחלת־הוותיקים שבישוב. רק מעטים בתוכנו התנדבו בשנים הקודמות ללכת להדריך ישובים, ובזמן־האחרון נוספו מאות אחדות של בני־מושבים ואיחוד־הקיבוצים, אבל אין זה מספיק, בלי התנדבותם של מאות מורים, גננות, רופאים, חקלאים, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ואוניברסיטה, להדרכה ולחיים משותפים בישובי־עולים אלה, לרבות ערי־העולים בית־שאן, באר־שבע ועוד – צפויה לנו סכנה חמורה, שהתהומות והמחיצות שנוצרו במשך אלפי שנות פזורנו יעמדו גם פה שנים רבות, וביום־פקודה נשלם כולנו בחיינו ובבטחוננו על נכר וריחוקים פנימיים אלה.
נוסף לאסון ההיסטורי של הפיזור יש גם התפצלות מלאכותית המחלישה כוחנו, מולידה משברים מדיניים ומורידה קרננו. דוגמה מובהקת להתגודדות נפסדת זו ראינו בעיריית ירושלים, שהביאה לפיזור העיריה הנבחרת ולמינוי הנהלה מגבוה.
כלום נרשה שיקרה דבר כזה חלילה, למדינת־ישראל כולה?
לא בזירה העולמית, אלא בפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל־כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות־חוץ עד למינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו־אנו – אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו, יותר מכל גורם חיצוני בעולם.
עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!
משמעות הבחירות לכנסת השלישית
מאתדוד בן־גוריון
ה' בתמוז תשט"ו – 25 ביוני 1955
אין בדעתי לפרוש עתה יריעה רחבה של הבעיות והתפקידים העומדים לפנינו כיום ואשר יעמדו לפנינו בתקופת ארבע השנים הקרובות. אסתפק כאן בשתי הערות מדיניות – פנימית וחיצונית.
על מה היא המערכה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל ובין כל שאר הרשימות? כידוע, הופיעו בזירת־הבחירות עשרים ושלוש רשימות. אנחנו אימפריה עצומה, שאפילו ארץ כמו אמריקה לא תוכל להשתוות אלינו. באמריקה ישנם רק 162 מיליון תושבים – על כן מופיעות בה רק שתי רשימות בבחירות, ואילו אנחנו הננו מדינה “עצומה” של 1,500,000 תושבים, – ונתברכנו ב־23 רשימות. בוודאי יש הבדל וריב בין כל רשימה לחברתה. כשיש לי זמן אני קורא את הוויכוח הממושך המשתרע על דפי “למרחב” ו“על המשמר” על המשמעות ההיסטורית של שני האחוזים, שקיבלה רשימה אחת יותר מיריבתה. כל אחת מהרשימות לוחמת על כך שלא ייגרע ממנה אחוז אחד או יותר, ואם אפשר – יתווסף לה אחוז או יותר. כל אחת מעשרים ושתים הרשימות, חוץ ממפא“י, יודעת היטב, לרבות מפ”ם בשלמותה ומפ“ם בהתפלגותה, וכן גם הפרוגרסיביים, וחירות והציונים הכללים בצירופם עם ס.צ., או בלי צירופם. כל אחת מהרשימות האלה יודעת היטב, שאף לאחת מהן לא יינתן לקבוע דרך המדינה; אף אחת מהן אינה משלה נפשה שיש ביכלתה להכריע גורל המדינה בשנים הקרובות. מאבק הבחירות שלהן הוא: של הפרוגרסיביים – להוסיף עוד מאנדט או שניים על הארבעה שיש להם עכשיו בכנסת; ושל שני חלקי מפ”ם, שיש להם 11 מאנדטים – להגדיל מספר המאנדטים שלהם בשניים־שלושה. והוא הדין בכל שאר הרשימות. המפלגה האחת הנלחמת לא על מספר מאנדטים, אלא על קביעת דרכה של המדינה בשנים הקרובות, המפלגה האחת שקבעה את דרכה בשנים הקודמות וסללה את הדרך למדינה לפני היות המדינה – זוהי מפלגת פועלי א"י.
אין פלא, שכל עשרים ושתיים הרשימות האחרות – מלחמתן מופנית נגדנו, ולא בלי הגיון, לפי דרכן. שהרי הן הרוצות כי למדינה זו לא תהיה נציגות מוסמכת שרוב העם עומד אחריה, כי אין הן רוצות שרוב העם יקבע דרך המדינה. הן רוצות, שהמדינה תהיה מפוררת ומחוסרת־אונים, ללא דרך מוכרעת על־ידי העם. האידיאל שלהן, ממשלה מורכבת על־ידי קנוניות וסידורים חשאיים בין מרכזים מפלגתיים. הסיעה הקוראת לעצמה בלשון סגי־נהור “אחדות־העבודה” – כסיעה הקוראת לעצמה “מפלגת הפועלים המאוחדת” גם לאחר שנתפלגה – יודעת היטב, כי לא היא לבדה, ולא שתיהן יחד יגיעו ליכולת לקבוע דרכה של המדינה – כשם שלא הגיעו ליכולת כזאת בהסתדרות. ברור להן מראש כי דרכן נפסלה ע“י רוב ציבור הפועלים, ובלא ספק, – תיפסל ע”י רוב העם, ואף־על־פי כן הן מבטיחות לבוחרים להרכיב ממשלה של פועלים. השאלה הקובעת – מהי הדרך והתכנית של הממשלה שתוקם.
כל אחד מפלגי מפ“ם מתימר שיש לו דרך מיוחדת ושונה מחברו. אלמלא כך לא היו מתפלגים. שניהם יחד טוענים שדרכם שונה מדרכה של מפא”י – אחרת לא היו נפרדים. ונשאלת השאלה: היש לכל אחד מהם באמת דרך נפרדת? המוכנים הם להוליך המדינה אך ורק בדרכם הם? ואם כך הדבר – כיצד הם מדברים על ממשלה של “שלוש המפלגות”, אם אין בדעתם להתכחש מיד לאחר הבחירות לכל אשר אמרו לבוחריהם בימי הבחירות ולקבל הדרך של רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים – הדרך של מפלגת פועלי א“י? הלוא הם מבינים היטב שבארץ זו אין המיעוט יכול להטיל רצונו על הרוב, ואין בדעת מפלגת פועלי א”י להתכחש לאחר הבחירות לדבריה בימי הבחירות. כי מפלגה זו אינה מדברת בימי הבחירות אלא מה שהיא עושה ומגשימה כל השנים. למה הם איפוא משלים – מדעת או שלא־מדעת – בוחריהם ומוליכים אותם שולל כפליים: א) שהם נלחמים על דרך במדינה השונה מזו של מפלגת פועלי א“י, ב) שהם יקימו ממשלה יחד עם מפלגת פועלי א”י? או שיש אמת באלף – ובית לא תיתכן, או שיש אמת בבית – ואלף אין בה כל ממש ואינה אלא הונאה ציבורית.
מנסיוננו המר אנו יודעים ששני פלגי מפ“ם גרמו בבחירות לכנסת הראשונה והשניה לבזבוז קולותיהם של רבבות פועלים, ועל־ידי כך – לחיזוק קולות הימין. עשרים צירי מפ”ם שנבחרו לכנסת הראשונה וחמשה־עשר – לכנסת השניה (ובמשך הזמן לא נשארו מהם אלא אחד־עשר, לאחר ששנים הצטרפו למק"י ושנים למפלגתנו) מילאו תפקיד עקר וחבלני בכנסת ובמדינה, לא פחות ממק“י וחרות. הם לא כיוונו, הם לא הדריכו, הם לא ביצעו, ולא השפיעו; פשוט הלכו לאיבוד, כאילו לא היו, וכל מה ששני פלגי מפ”ם עושים עכשיו אינו שונה במאומה ממה שעשתה מפ"ם המאוחדת כביכול. וכל פועל שמתפתה על־ידיהם להצביע בעדם – מפסיד קולו למעשה ומחליש מחנה העבודה והכוח החלוצי במדינה.
לא על דרך במדינה לוחמים שני פלגי מפ“ם – כי יודעים הם כמונו שלא הם יקבעו דרך זו. הם נלחמים על אמביציה פעוטה: שפלג א' יקבל בחצי אחוז או בשני אחוזים יותר מפלג ב'. זה שבועות שעתוני שני הפלגים האלה מלאים מאמרים שבהם פלג אחד מנסה להוכיח שרשימת תיו עולה על רשימת מ”ם בשני אחוזים, ומה גדול ערכם של שני האחוזים; ולעומתו פלג שני מציין שהמרחק בין תיו לאלף אינו קטן בהרבה מהמרחק שבין מ“ם לאלף: תיו רחוקה מאלף בשלושים ושלושה אחוזים ומ”ם רחוקה אף היא רק בשלושים וחמישה אחוזים, ואין הבדל מהותי בין שני המרחקים האלה. ומ"ם עוד מוסיפה כי בהתישבות כוחה גדל מתיו, וכי תיו ירדה מאז הופיעה לחוד בבחירות להסתדרות (בשנת 1944) מ־17.7% ל־14.61%.
שני פלגי מפ“ם, ככל שאר הרשימות המרובות, אינם נלחמים על דרך במדינה וכל דבריהם בענין זה אינם אלא אחיזת־עינים. אולם יש משהו גרוע עוד במלחמת בחירות זו. לא זו בלבד שמרמים את הבוחרים בנוגע לדרך – אלא מרמים אותם בעצם ענין הבחירה. למעשה לא הבוחר קובע את הנבחרים, שהרי אין ספק בדבר שלכל הפחות 75% של צירי הכנסת כבר נבחרו למעשה; בכל הרשימות “הוותיקות” יש מינימום מקומות הנקראים “בטוחים”, והמלחמות שהתנהלו בכל המפלגות סביב המקומות “הבטוחים” הן מחוסרות־טעם, לפי שיטת־הבחירות הנפסדת הנהוגה בתוכנו. הכל יודעים למשל ששנים או שלושה המועמדים הראשונים ברשימת הפרוגרסיביים – הם כאילו כבר נבחרו והוא־הדין בנוגע לשמונה או עשרה הראשונים ברשימת הכלליים, או 45 הראשונים ברשימת מפלגתנו. בחירת כל המועמדים האלה לא נעשתה על־ידי העם, אלא ע”י ועדות־מועמדים של מרכזי המפלגות, וכך נעשית הבחירה הדימוקראטית פלסתר.
אחד הדברים שעליו אנו נלחמים – ובזה נלך אל הבוחרים – הוא שחברי הכנסת, כלומר, נבחרי העם – כל אחד מהם יצטרך להבחר במישרים על־ידי העם. המפלגה רק תציג מועמד, והוא לא יהיה בטוח בבחירתו על ידי כך שיעמוד במקום הראשון או השני. כל מועמד יעמוד במקום ראשון, באשר לא יהיה יותר ממקום אחד. כי כל איזור־בחירות לא יבחר אלא נציג אחד. הארץ תהא מחולקת לאזורים. מספר האזורים יהיה כמספר הצירים בכנסת. כל מפלגה שתרצה בכך תציג מועמד משלה בכל איזור– והאיש הזה יצטרך לפנות אל קהל הבוחרים ולשכנע אותו שיבחר בו מפני שדרכו במדינה נכונה והוא ראוי ומוכשר לפלס לדרך הרצויה. רק בחירה כזאת היא דימוקראטית. ואל נזלזל בערך הדימוקראטיה. יש בישראל לפחות 4 מפלגות שאינן נמנות על מפלגות דימוקראטיות. שלוש מהן קוראות לעצמן בשם “סוציאליסטים מהפכנים”. היום אנחנו יודעים לפענח הפירוש של “סוציאליזם מהפכני”. הפירוש הוא – משטר שבו קיימת דיקטאטורה של מפלגה אחת ויחידה. ברור שמשטר כזה לא יוקם בתוכנו בלי כפיה חיצונית, בלי כוח צבאי זר. המפלגות של “הסוציאליזם המהפכני”, אם כי הן חולקות זו על זו – תמימות־דעים בדבר אחד: הן “בעלות ברית” של העולם “המהפכני” שבראשו עומדת ברית־המועצות. יצחק טבנקין, מנהיגה של “אחדות העבודה”, רואה אפשרות של כניסת הצבא האדום לארץ, כמובן למען “שחררה” ולסייע בהקמת המשטר של סוציאליזם מהפכני, אם כי לדעתו אין הכרח בכך. אלא שמתעלם הוא – וגם מאיר יערי עושה כך – שאם תוקם בארץ דיקטאטורה של “סוציאליסם מהפכני” – הרי לא מפלגתו של טבנקין ולא מפלגתו של יערי אלא אך ורק מפלגתו של מיקוניס תזכה בזכיה גדולה זו. ההכרזה של ראשי מפ“ם (לפני פילוגם) שהם בשום תנאי לא ילחמו נגד הצבא האדום – לא תעמוד להם ביום פקודה. בעולם “המהפכני” המפלגות של יערי וטבנקין אסורות כמפלגות בורגניות וקונטר־ריבולוציוניות, לא פחות מכל מפלגה ציונית אחרת. איני מאמין שפועלי ישראל מצפים למשטר זה, ואין להתפלא על כך שבמלחמת הבחירות אין אנו שומעים לא מפי טבנקין ולא מפי יערי וחבריהם על “בריתם” ההדוקה לעולם הקומוניסטי. פועלי ישראל יודעים שאם היה משתלט כאן, חלילה, “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר הדיקטאטורה של המפלגה הקומוניסטית – היינו מנותקים בחוזק־היד מהעם היהודי באמריקה ומשאר ארצות המערב, ואולי גם לא היו מרשים לנו להשאר בארץ לכולנו, או לחלק מאתנו. אבל ברור, שהיה בא קץ למפעל העליה, כי אין הקומוניסם מכיר בקיומו של העם היהודי, וזו אינה תורת משה סנה ומק”י אלא תורתו של הקומוניסם העולמי ושל ברית־המועצות. עתידנו בארץ והאפשרויות של קיבוץ גלויות מותנים בהישאר ישראל מדינה ריבונית ודימוקראטית.
אך דימוקראטיה אמיתית איננה קיימת אצלנו, באשר אנו מחזיקים במשטר בחירות מסולף, אשר הותקן על־ידי הממשלה הזמנית. מבלי לשאול את העם הוחלט על שיטה נפסדת, שלפיה הבחירות נעשות ע"י ועדות מינויים של המפלגות. אנו רוצים, שהעם בעצמו יבחר את נציגיו – וכי כל נציג יהיה אחראי בפני בוחריו, וכל בוחר ידע מיהו הנבחר שלו. כל בוחר יוכל לבוא לנציגו בתביעות ולבקר את התנהגותו בכנסת. זה יתכן רק בבחירות אזוריות.
לשם שינוי משטר הבחירות והנחלת דרכנו למדינה, עלינו להשיג רוב בעם. אין אנו נלחמים על עוד מאנדט ועל עוד אחוז; אנו נלחמים על דרך – דרך בכלכלה, דרך בבטחון, דרך במדיניות־החוץ, וגם דרך בדימוקראטיה הפנימית.
אם חלילה לא נצליח ויתקיים האידיאל של 22 הרשימות האחרות – יוקם במדינת ישראל כולה המשטר המושחת והכושל שהביא את ירושלים עיר הבירה לפשיטת רגל, עד שמוכרחים היו לפרק את הנהלת העיר ולהרכיב הנהלה ממונה. מי ימנה הנהלה ממונה למדינת ישראל, אם יתגשם החלום של “אחדות העבודה” ומפ"ם והפרוגרסיביים ושאר הרשימות – שלא יהיה שום רוב בארץ, אלא יהיו פירורים פירורים?
זוהי המשמעות הפוליטית הפנימית של המערכה. אנחנו נלחמים על נציגות עם. אנחנו נלחמים על בחירת הנציגים על־ידי הבוחרים. אנחנו נלחמים על משטר דימוקראטי אחראי. אנחנו נלחמים על דרך שתיקבע על־ידי רוב העם כמו שנלחמנו בהסתדרות על דרך שתיקבע ע“י רוב ציבור הפועלים. – רק הודות להצלחתנו במלחמה זו הגיעה ההסתדרות לכיבושים המקצועיים, הקואופרטיביים, החינוכיים, ההתישבותיים, אשר לא הגיעה אליהם שום תנועת־פועלים בעולם. אם נצליח להקים רוב יציב כזה במדינת ישראל – מובטחני, שגם המדינה תגיע, אם כי היא מדינה קטנה, להישגים חברתיים, אנושיים וכלכליים, אשר יהיו לתפארת העם היהודי. מלחמתנו היא, איפוא, על דרך במדינה, שתוכרע על־ידי רוב העם, ולא ממשל המסתדר ע”י קנוניות וסחיטות של סיעות קטנות, שכל כוחן הוא ביכלתן להזיק.
ומכאן אני עובר לבעיה פוליטית שניה. כל מדיניות־החוץ של מדינת ישראל סובבת על ציר אחד – על בעיות הבטחון. במדינות אחרות אין בעיית הבטחון ממצה כל מדיניות־החוץ. לא כן אצלנו. יתר על כן: בעיית הבטחון אצלנו ממצה לא רק מדיניות החוץ, אלא זוהי בעיית הבעיות. אני אומר זאת לא מפני שבמקרה אני שר־הבטחון זה ארבעה או חמישה חדשים. אילולא הייתי משוכנע כי זוהי בעיית הבעיות – לא הייתי עכשיו שר־הבטחון.
אנו חיים בשני מעגלים – במעגל עולמי ובמעגל המזרח התיכון. במעגל העולמי: מאז תמה מלחמת העולם השניה ריחף על כל העמים צל של מלחמת־עולם שלישית. לא אכנס עכשיו לסיבות, לגורמים ולמניעים של דבר זה; אסתפק בציון שלפי הכרתי העמוקה – ונדמה לי שזוהי הכרה כללית המתגברת והולכת בעולם – סכנת מלחמת־עולם שלישית הולכת ומוסגת, לפחות לשנים אחדות. היא מוסגת מטעם פשוט: העם האמריקאני אינו רוצה במלחמות; כן העם האנגלי והעם הצרפתי: אין רוצים במלחמות. גם העם הרוסי אינו רוצה במלחמות. ממשלת ברית־המועצות יודעת היטב שכוחות המערב בנשק, בפלדה, במכשירים אטומיים, ביכולת טכנולוגית עולים על אלה שבידי ברית־המועצות. המדיניות המוטעית של סטאלין – הפילה פחד על כל הארצות החפשיות והן התלכדו יחד ומהוות עכשיו כוח אדיר בעולם. השליטים ברוסיה יודעים, כי במלחמה זו ידם לא תהיה על העליונה עכשיו. על כן יש להניח – אם כי אי־אפשר לדעת אילו הפתעות צפויות פה ושם – שאנחנו עומדים לפני הפגת המתיחות בעולם. וצפוי לנו שלום עולמי ב־10–15 שנה הקרובות.
לצערי הגדול, אינני יכול להגיד אותו דבר בנוגע למזרח התיכון. לא רצינו אף פעם, וגם היום אין אנו רוצים במלחמה – למרות הדיבורים מחוסרי־האחריות לא רק של אנשי “חרות”, אלא גם של כמה מאנשי “השמאל” המדברים בסגנון “חרות”. לא תהיה מלחמה יזומה מצדנו. להיפך – מצדנו ייעשה הכל למען הבנה הדדית ושלום עם עמי ערב. אבל גם ב־1948 אנחנו לא רצינו במלחמה, אם כי החלטות או"ם לא מילאו את דרישותינו הצודקות, – ואף־על־פי־כן היינו מוכנים לקבלן למען דרכי שלום. לא היינו מאושרים בגבולות ההם, שהיו גרועים פי כמה מהגבולות הנוכחיים, ואף הגבולות הנוכחיים – כל מי שמסתכל במפה יודע, כי אינם אידיאליים. המלחמה לפני שבע שנים נכפתה עלינו על־ידי פלישת צבאות ערב. צבא־הגנה לישראל גבר עליהם. והם נחלו כשלון. אבל הם לא שכחו את הכשלון הזה ולא השלימו עם קיומנו.
ולא זו בלבד. אין אף מדינה ערבית אחת שיש בה משטר עממי, נבחר, יציב. בכל ארצות ערב, בלי יוצא מן הכלל, שליטים הרפתקנים וכנופיות רודפי־בצע ורודנים. אינני יודע על שום מה עתונאי חשוב ואחראי מנסה לשכנע אותנו כי עלינו לקבל באהבה כל פגיעה והתקפה מצרית למען יבוצר מצבו של נאצר. נאצר הוא רודן. הוא לא נבחר על־ידי העם המצרי. הוא שולט שם בכוחה של כת צבאית. וכת זו מפולגת בתוכה ומלאה תככים. אותו מצב שורר גם בארצות־ערב האחרות. בעיראק שוררת כנופיה של פחוֹת, אשר לא נבחרה על־ידי העם – והעם שונא אותה. סוריה מעורערת ומסוכסכת, כבר היו שם שלושה רודנים, ובכל יום עומדת הארץ ערב מהפכה. המשטר ה“יציב” בעבר הירדן גם הוא ידוע לנו. הוא קיים בכוח הלגיון הנקרא ערבי, אשר למעשה הוא בריטי – ואין אנו יודעים מה יקרה בארץ זו או אחרת. איזה הרפתקן יעלה לגדולה, ומה תהיה המדיניות של אותו הרפתקן. אין אף איש אחד אחראי בראש מדינות ערב, ואין אף ממשלה אחת יציבה בארצות אלה הנשענת על רצון העם.
זאת ועוד: כל אחת מהמדינות הללו מסוכסכת בתוכה פנימה, וכולן מסוכסכות ביניהן לבינן. הדבר האחד שליכד אותן, ואף עשוי ללכד אותן בעתיד, זוהי שנאה לישראל ומלחמה בישראל. אין לנו כל בטחון, שלמרות כל רצוננו לשלום – לא תקפוץ עלינו פתאום מלחמה מצד ארצות ערב.
עם כל זאת, במידה שאני מכיר את כוחנו הצבאי, אני יכול לומר בלב שקט: אין פחד. אם הנחלנו להם כשלון ב־1948, כשהיה לנו צבא של אימפרובזציה בן־לילה – נכּה אותם גם עכשיו. יש לנו עכשיו צבא יותר מוכשר ויותר מצויד משהיה לנו בשנת 1948, אם כי אנו רחוקים עדיין מרחק רב מהכושר הרצוי והאפשרי ומהציוד הנחוץ והחיוני.
עלינו להבין דבר אחד יסודי והוא – שיש הבדל מהותי בינינו לבין ארצות ערב. במקרה של מלחמה, כמו במקרה מלחמת 1948 בה ניצחנו, לא עלה על לבנו, אף לא על לבו של הרפתקן כמנהיג “חירות”, כי אנחנו נשמיד את העם הערבי. לא יעלה על הדעת, שאנחנו נשמיד חמישה מיליונים סורים, חמישה וחצי מיליונים עיראקים, מיליון וחצי עבר־ירדניים ומיליון וחצי תושבי הלבנון, ועשרים מיליון תושבי מצרים. אך במקרה מלחמה – נמגר את הצבא הערבי ונגרש אותו מן הארץ. לא כן אם ינצחו אותנו, חלילה, צבאות־ערב. אין כל צל של ספק, – ואסור שתהיה לנו כל אשליה, – מה תהיינה אז התוצאות. זוהי השמדה כללית של עם ישראל.
אילו היו צבאות ערב מנצחים, חלילה, במלחמה ב־1948 – לא היה נמצא כאן אף אחד מאתנו.
קרה מה שקרה במלחמת־העולם השניה. השמידו ששה מיליון יהודים. אחד מרבי־הטבחים של הטבח האיום, שלא היה דוגמתו בהיסטוריה – היה המנהיג של ערביי ארץ־ישראל, חג' אמין אל־חוסייני. והוא לא היה בודד בקרב הערבים. כל שליטי ערב הורעלו על־ידי היטלר: שליטי מצרים, שליטי עיראק וסוריה – כולם היו ספוגים אותה תורה נאצית על השמדת גזע ועם. אם ניתקף על־ידי הערבים, לא תהיה זאת מלחמה על גבולות; זוהי מלחמה על עצם קיומנו. לפיכך בעיית הבטחון למדינת ישראל אינה דומה לבעיית בטחון בשום אומה שבעולם.
היטלר כבש את דנמארק, את נורבגיה ואת פולין. אך אפילו התליין הטמא הזה לא עלה על לבו להשמיד את כל העם הפולני. הוא לא ניסה לנגוע בעמים הצפוניים. אבל הוא החליט וביצע את זממו – להשמיד את היהודים. כמה משונאינו הערבים אינם נופלים מהיטלר בענין זה, – ועלינו לדעת היטב, מה פירושה של בעיית הבטחון בישראל.
אמנם אין שום יסוד לבהלה. יש לנו צה"ל. אך עלינו לדעת היטב, מה משמעותה של מלחמה, אם תפרוץ, חלילה, נגד רצוננו.
במידה שבטחוננו תלוי בצה"ל, באימונו, ברוחו, בכושרו ובציודו – נוכל להיות שקטים ובטוחים. אם כי צבאנו אינו מאומן דיו ואינו מצויד דיו אין הוא נופל בערכו מכל צבאות ערב, ויש לבטוח בו. אולם בטחון של עם אינו תלוי בצבא בלבד. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה טוטאלית. ביום הראשון של תקומת המדינה ושל פרוץ המלחמה – ושני דברים אלה באו יחד – הפציצו את תל־אביב ונהרגו לא חיילים אלא אזרחים פשוטים: גברים, נשים וילדים. המלחמה בימינו אינה מבחינה בין חייל ובין אזרח.
כושר הנצחון תלוי בעצמה הטוטאלית של העם. ראשית כל, בעצמה המוסרית שלו. שנית, בעצמה המקצועית שלו. שלישית, בעצמה הכלכלית שלו. אמנם מאז מלחמת הקוממיות עלה כוחנו גם בכמות. מספרנו הוכפל, והוא גדל והולך. והכמות חשובה מאוד (דברי נאפוליאון, שאלהים עומד תמיד על צד הדיביזיות המרובות – אינם מלים ריקות), ואין לזלזל בה מבחינת הבטחון. אין גם להשוות את רמת האימונים והציוד של צה“ל אז לרמתו היום. עכשיו יש לו, לצה”ל, כלים כאלה שלא היו לו לפני שנה או שנתיים – ואני מקוה, כי בעוד שנה יהיו לו כלים שאינם בידו כיום.
אולם אני חייב לעמוד על הבדל אחד לרעה – והבדל חמור מאוד – מאז ועד היום. הציבור היהודי בארץ לפני שבע שנים, אם כי היה מחולק ומפולג למפלגות ולמעמדות – בענין אחד היווה עם אחד: לא היתה אף נקודה יהודית אחת – לא בגליל ולא בנגב, לא בצפון ירושלים ולא בסביבות חברון – שנטשה את מקומה. הנקודות המעטות שנפלו – נפלו יום־יומיים לפני הכרזת המדינה. וגם הן עמדו בגבורה עליונה, כמו גוש עציון ועטרות. נקודות אחרות עמדו בגבורה מפליאה – כמו עין־גב בצפון, ובית־אשל ליד באר־שבע, זו שהיתה קרועה לגמרי מן הישוב, מוקפת עיר ערבית ומחנה מצרי. אם תפרוץ, חלילה, מלחמה מחר – אין בטחון, כי אותם 440 ישובים חדשים שהקמנו יעמדו כאשר עמדו הישובים הנצורים במלחמת השחרור. הנה מקרה היכול לשמש דוגמה. בדרום יש מושב־עולים הנקרא “פטיש”. לפני חדשים אחדים היתה שם חתונה. בשעת הריקודים באו מסתננים מעזה – וזרקו רימונים. אחדים מאנשי המקום נפצעו ובת אחת נהרגה. ורדה פרידמן שמה. היא בת המשפחה הראשונה שהתישבה בכפר ויתקין, משפחה שבנתה בעמל־כפיה ובזעת־אפיה משק לתפארת. כמה בנים ובנות של המושבים, ואחר־כך גם של איחוד הקבוצות והקיבוצים – ובתוכם ורדה, – החליטו שעליהם לעזוב משקם והוריהם וללכת לישובי העולים, לחיות עמהם לא כמדריכים־פקידים, אלא כחברים החיים יחד עם העולים, ומדריכים אותם בעבודה, בחינוך, בבטחון, ביחסי חברה, ומשמשים להם דוגמה בעצם חייהם במקום. לא היה אצלנו כדבר הזה עד לפני שנה. רצה הגורל המר והרימון שזרקו פגע בבת כפר־ויתקין והיא נהרגה. הישוב פטיש היה המום – וכעבור יום החליט לעזוב. תושביו, יהודים כורדיסטאנים מפרס, לא נתחנכו על הערכים של יהדות רוסיה. לא על כתבי מאפו וביאליק; הם לא ינקו מתנועת הפועלים ותנועת חיבת־ציון והציונות. אלה הם יהודים שישבו מאות שנים בתוך סביבה פראית ומדולדלת; ולא הביאו עמהם את המיטען הרוחני שהבאנו אנחנו בבואנו לארץ. אין זו זכותם האישית של אנשי העליה השניה והשלישית שיצרו בימי העליה השניה את “השומר”, את העבודה העברית ואת הדיבור העברי; ובימי העליה השלישית – את “גדוד העבודה”, ה“הגנה” והסתדרות העובדים, והרחיבו התנועה הקיבותית, תנועת המושבים והאיגודים המקצועיים. ירשנו כל זאת מהיהדות שמתוכה יצאנו. אבל יהודים פרסים אלה לא נחלו מורשת רוחנית בארצם הם. הם עלו ארצה מתוך דחקות רוחנית וחומרית ומתוך אמונה משיחית והתישבו בדרום. והנה נוכחו שחייהם אינם בטוחים בכפרם, אך יודעים הם שיש מקומות בהם חיי היהודים בטוחים – בתל־אביב וברמת־גן. וכאשר קרה המקרה הטראגי אמרו המתישבים האלה: נלך מפה. שאלו אותם הבנים והבנות שבאו אליהם מהמושבים: לאן תלכו? השיבו: קודם כל נלך לממשלה. אמרו להם: אנו נביא את הממשלה אליכם. מיד באו לירושלים והביאו חברים אחדים מהממשלה. הייתי אחד מהם, ואמרתי להם מה שאמרתי. קם אחד מהם היודע עברית ושאל אותי שאלה פשוטה שלא היתה לי תשובה עליה, ואני מסופק אם יש לכם תשובה עליה. הוא שאל: מדוע אני צריך לשלם מס של 84 לירות, ששום אזרח ברמת־גן – אינני יודע מדוע בחר דוקא ברמת־גן – איננו משלם? והוא הסביר: אני שומר שנים־עשר לילות בחודש; כל לילה שבע לירות, ויחד 84 לירות. תושב רמת־גן אינו שומר שנים־עשר לילות בחודש ואיננו מפסיד 84 לירות. מדוע האפליה הזו? לא היתה תשובה בפי. אבל ביררנו אתם מה שביררנו, ועשינו מה שעשינו, ולאחר שעברו את התקופה הראשונה של בהלה, עשו חשבון־נפש חדש ושאלו את עצמם: סוף־סוף מה קרה בפטיש? הבת שנהרגה אינה תושבת המקום; יש לה בית ומשק משלה בכפר־ויתקין. שם נמצאים ההורים שלה, ולא היה לה כל צורך והכרח להימצא בפטיש. היא באה יחד עם חבריה מהמושבים הוותיקים. ואם כי חברה שלהם נהרגה – לא עזב איש מהם את המקום. ותושבי פטיש הם סוף סוף יהודים טובים ויש להם רגש של אַחוה יהודית, והם אמרו לנפשם: הבחורים והבחורות האלה באו לעזור לנו, והם נשארו במקום. האם אנו נעזוב? והחליטו לשאר. האסון שקרה במקום לא הרתיע אותם, אלא להיפך, חיזק וחישל אמונתם ובטחונם.
אבל לא לכל ישוב כזה באו בנים ובנות מישובים ותיקים, ואינני בטוח שלא יברחו אם תהיה, חלילה, פלישה וכפרי עולים יופגזו. ואם ברצוננו לקיים את בטחוננו – ובטחוננו זה עצם קיומנו הפיסי – מן ההכרח שכל יהודי בארץ ירגיש שהוא בן עם אחד, ואין להפלות בין תושב פטיש לבין תושב רמת־גן. אחוה יהודית אינה מליצה טפלה לצורך בחירות, אלא עובדת חיים.
אינני מציע לכל החברים שיעזבו את תל־אביב, חיפה, נתניה ודגניה וילכו לישובי העולים. אבל אילו היתה כל משפחה ותיקה בתוכנו מאַמצת משפחה אחת של עולים – מבקרת בביתה, מזמינה אותה אליה, מטפלת בילדיה ודואגת לחינוכם – לא היה הרגש הזה של קיום עמים שונים בתוכנו, ולא היינו צריכים לחכות דורות עד שהגלויות השונות יהיו לעם אחד. אין אנו יכולים לחכות דורות, שהרי אין לנו זמן רב. איננו יודעים, מתי יהיה יום הפקודה ומתי יתקפו אותנו האויבים. עלינו להיות מוכנים לכך בכל יום. נוסף לצבא־הגנה לישראל – צבא מאומן, מצויד ומסור – מחייב בטחוננו שנהיה עם אחד; שהעולים ירגישו שמצאו בישובים הוותיקים אחים וחברים נאמנים. אל נישא שם אחדות האומה ואחדות הפועלים לשוא; נגלם אותן ביחסי יום יום ונהפוך אותן למציאות חיה, מלכדת, מפרה ומחסנת.
לא כל אחד יכול אולי לעשות מה שעשתה ורדה פרידמן ולעזוב את ביתו ואת הוריו. לא כל אחד מסוגל אולי לעשות מעשה־הגבורה של ורדה. אבל כל אחד מאתנו חייב להושיט יד לעולים, לקרב אותם, להנחיל להם את הערכים המוסריים, החברתיים והחינוכיים של מדינתנו למען נוכל לעמוד כעם מלוכד ביום פקודה, כאשר עמדנו ב־1948.
ועוד דבר אחד, והוא בטחוני, אם כי לא רק בטחוני: השממה הגדולה. כולנו רואים את מפת הארץ. אך לא כולנו יודעים משמעותה: ששים אחוז של שטח מדינתנו שוממים וריקים.
זמן רב עסקתי בחקירת הארץ ובלימודה. נדמה לי שאין ספר על הארץ בלשונות שאני שומען, שלא קראתיו. גם עברתי על פני הארץ כמה פעמים. ביקרתי בנגב, עם ברל כצנלסון ז"ל, לפני עשרים שנה. אבל רק לאחר שחזיתי בעצמי במדבר הזה הרגשתי מה פירושה של השממה ומה גדולה סכנתה.
אינני מדבר על הצד הכלכלי; שם טמונים אוצרות גדולים, ובלי ניצולם המלא לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. בלי אוצרות ים המלח, בלי מכרות הפוספאטים, בלי נחושת ובלי ברזל, בלי שחם ושיש וגבס ושאר האוצרות הטמונים בנגב, ובלי נמל אילת (לא אדבר על נפט שאינני יודע עדיין אם ישנו או איננו) – לא תיכון עצמאותנו הכלכלית. אך מבחינת הבטחון, אומר: בלי איכלוס השממה הזאת, שהיא רוב הארץ – אין לנו בטחון. יש סכנה חמורה בריכוז העם ברצועה הצרה שבין חיפה לתל־אביב. אפשר להתקיפנו לפתע מהים, או מהאויר, ואם, חלילה, יפול הגוש תל־אביב–פתח־תקוה – ייחרץ גורל המדינה. אנו מוכרחים לפזר את ישובנו בכל חלקי הארץ. איננו יכולים להרשות לעצמנו, ששישים אחוז של הארץ הקטנה הזאת יהיו ריקים ויהיו פרוצים לכל פלישה ואנו נעמוד בפני האויב רק כשיגיעו לשערי תל־אביב. אנו מוכרחים לפגוש את האויב באילת, בערבה, בגליל העליון – ולא לתת לו דריסת רגל לרצועה הצרה הזאת. לשם כך עלינו לאַכלס השטח של הגליל, שהוא בחלקו טהור מיהודים (יוּדען ריין"), ועלינו ליישב ולאכלס את מרחבי הדרום והנגב.
וצריך שיהא ברור, כי לא נאכלס אותו בחקלאות בלבד; עלינו להפנות לשם תעשיות ולפתח שם את המכרות, עלינו להפנות לשם את העולים. אך בלעדי הנוער החלוצי הטוב שלנו אין לנו שום רשות לקחת יהודים מהרי האַטלס ומצפון אפריקה שאין להם המיטען הנפשי והרוחני שהבאנו אתנו מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, ולהפקיר אותם לבדם בשממה הזאת המוקפת אויבים. אנו חייבים ללוות אותם, להדריכם ולחיות יחד אתם.
מחוץ לשכלול צבא־הגנה לישראל – אלה הם שני הדברים החיוניים ביותר מבחינת הבטחון, ולא בטחון בלבד. צבא־הגנה לישראל הוא הצבא המפואר ביותר במזרח התיכון, אבל עודנו רחוק מהשיא, משיא האימונים, משיא החלוציות ומשיא הציוד והזיון. אבל גם אם יגיע לשיאים אלה – אין לנו בטחון בלי שני הדברים האלה: היותנו לעם אחד ואיכלוס השטחים הריקים. בלעדיהם לא יכון בטחוננו.
אנו רוצים לרכז בבחירות אלה רוב העם סביבנו למען שלושת דברים אלה: א) הקמת משטר דימוקראטי, יציב וחלוצי. ב) קיום בטחון המדינה, מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית. ג) העלאת האדם היוצר במדינה, העלאת אחריותו, טיב עבודתו, הכרת יעודו ושליחותו, כי רק בהעלאת האדם נבטיח אחדות־העם ואחדות־הפועלים.
זהו תכנה של מלחמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בבחירות לכנסת השלישית.
חמש עובדות מאלפות
מאתדוד בן־גוריון
הקריה, ג' בסיוון תשט"ו – 24 במאי 1955.
חמש עובדות מרכזיות, רבות משמעות חברתית ולאומית, נתבלטו בבחירות להסתדרות־העובדים, ואין פלא שהסיעות הקטנות, הנתונות אך ורק לחשבון פעוט וחולף של ריווח והפסד כיתתי, לא שמו־לב אליהן או התעלמו מהן בכוונה, ויש שהן גם מנסות לסלפן ולמעט ערכן.
העובדה הראשונה היא – שהעם בישראל הוא ברובו עם־עובד. העובדה השניה, הכרוכה בראשונה, היא שהעליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר תום מלחמת־הקוממיות נקלטה ברובה הגדול בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר ונעשתה לכוח־יוצר ומקדם. העובדה השלישית היא שהעליה החדשה, על־אף מוצאה מארצות נחשלות וירודות, שאינן יודעות כלל מה זאת חירות אדם ועם, – נהפכה בזמן קצר לאחר בואה לאזרחים פעילים בדימוקרטיה הישראלית. העובדה הרביעית – גידולה של ההתישבות־העובדת ובגרותה הממלכתית. העובדה החמישית היא, שרוב בנינו ורוב מנינו של העם־העובד מחייב אחדות־פועלים וליכוד־העם, נאמן לברית שבין ההסתדרות והמדינה, ומרוכז סביב מפלגת פועלי ארץ־ישראל.
המהפכה הישובית, החברתית, המשקית והתרבותית שהתחוללה במדינה צעירה זו מאז קומה, – לא נעשתה מתוך בחירות ואינה תלויה בהן; אבל הן חשפו והבליטו מלוא משמעותה וערכה וכיוונה. מהפכה זו אין לזקוף על־חשבון איש או גוף מסוים, כי אם על־חשבון ההיסטוריה היהודית, כלומר על־חשבון הכוחות הפועלים בעם־היהודי בפזורה ובמולדת, על חשבון רצון־החיים וההתחדשות הפועם בעם מופלא זה, למרות כל המצוקה והקשיים והסכנות האופפים אותו לא רק בגולה, אלא גם במולדת. אבל מהפכה זו לא נעשתה באופן פאטליסטי, כגזירת־הגורל בתפיסה היוונית, שאין לו טעם וכיוון וברירה, אלא מתוך ראיית־הנולד והתכוננות והכוונה ומאמצים מתמידים של מייסדי המדינה, בוניה ועוזריה מכל החוגים והשדרות והמעמדות של העם היהודי בארץ ובגולה. הזכות הגדולה של מפלגת פועלי א"י היא שהיא התיצבה וגם נבחרה לעמוד בראש העושים והמגשימים והמכוונים, ולא נרתעה מעולם מהקשיים ומההפחדות ומנבואות־השקר של מחוסרי־אמונה וסוגדים לאלים זרים, אלא התמידה במלאכתה הקשה והנועזה והביאה האניה המסוערת בגלים זדונים עד הלום, מבלי לסור ימינה או שמאלה, אם כי אף היא אינה יכולה להתברך, שבכל שעה ובכל מקום עשתה במאה אחוזים כל המוטל עליה וכל אשר יכלה לעשות. כדי שתתמיד בתפקיד המכוון והמגשים בהסתדרות ובמדינה, עליה לראות בלי כל פחד ואונאה עצמית המגרעות והחולשות שנתגלו מזמן לזמן בפעולתה, ולתקנן במיטב יכלתה.
בהסתדרות־העובדים נתגלם העקרון ההיסטורי היסודי המתנה הפיכתנו מעם גלותי תלוי בחסדי זרים וסמוך על שולחן זרים – לעם עומד ברשות עצמו וניהנה מיגיע כפיו: עקרון העבודה. בימי בית־ראשון ושני היה רובו המכריע של העם היהודי עם־עובד, בעיקר עובד־אדמה, כפי שאנו למדים מספרי התנ"ך ומספרי ההיסטוריה של יוסף בן־מתתיהו. רק בגולה נגמלנו מהעבודה ומהאדמה בעל־כרחנו, ונעשינו במידה גדולה לעם של מתווכים. גם בשובנו למולדת לא חזרנו על נקלה וביום אחד לעבודה ולאדמה, ולא נסיון אחד בכיוון זה נכשל ונופץ לסלע המציאות העוינת מחוצה לנו ובתוכנו אנו. הרגלינו ונטיותינו הנפסדים, שרכשנו בגלותנו הארוכה, מוסיפים להכביד ולהאט תהליך הבראתנו הכלכלית, החברתית והמוסרית.
הסתדרות־העובדים, שנוסדה רק לפני שלושים־וחמש שנים (חנוכה תרפ"א – דצמבר 1920) מנתה בראשית יסודה רק 4433 חברים, פחות מכמה אגודות־מקצועיות מקומיות קטנות בימינו אלה. כל הישוב העברי בארץ בימי יסוד ההסתדרות – לא עלה על 65.000 נפש. ההסתדרות כללה, איפוא, רק 7% מהישוב היהודי הקטן. מאז עלתה ההסתדרות לא רק במספרים מוחלטים, אלא גם חלקה היחסי בישוב גדל בלי־הפסק ובשיעור פרוגרסיבי. בדצמבר 1926, שמונה שנים אחרי יסוד ההסתדרות (בבחירות לוועידה השלישית), היו בהסתדרות 22.500 חבר, ובישוב כולו 158.000 נפש. אחוז חברי ההסתדרות בישוב עלה איפוא משבעה לארבעה־עשר, במשך השנים האלה גדל מספר חברי ההסתדרות פי־חמישה, ומשקלם בישוב כולו גדל פי שנים. אף הסתדרות אחת באירופה בימים ההם לא הגיעה לאחוז כזה באוכלוסיה הכללית.
בדצמבר 1932, שתים־עשרה שנה אחרי יסוד ההסתדרות, נערכו הבחירות לוועידה הרביעית, היו בה 33,875 חברים, והישוב בארץ לא עלה על 192.000; אחוז חברי ההסתדרות בישוב הגיע ל־17,6%.
בדצמבר 1941 נערכו בחירות לוועידה החמישית של ההסתדרות, שמספר חבריה היה 118.500. במשך תשע שנים גדלה ההסתדרות שוב פי־ארבעה בערך. מספר הנפשות בישוב היהודי היה אז 479.000, ואחוז חברי ההסתדרות בו – 24.7%.
בבחירות לוועידה השביעית של ההסתדרות שהתקיימו בפברואר 1949, עם בוא המהפכה המדינית ששינתה שינוי יסודי גורל העם והארץ, פחות משנה לאחר קום־המדינה, וכחודש לאחר תום מלחמת הקוממיות, היו בהסתדרות 190.000 חברים, והעם היהודי במדינה מספרו היה אז קצת יותר משבע מאות אלף נפש. אחוז חברי ההסתדרות היה אז 26%.
מזמן היווסדה, בסוף 1920 עד תום מלחמת־הקוממיות, במשך עשרים־ותשע שנים, גדלה ההסתדרות פי 45, ואילו הישוב היהודי בכללו גדל רק פי עשרה וחצי. פירושו של דבר, שאחוז העובדים בעליה ובריבוי הטבעי גדל לא רק בפרוגרסיה אריתמטית, אלא בפרוגרסיה גיאומטרית. התהליך של הפיכת הישוב בארץ לישוב עובד התקדם בכמות ובאיכות, במספר ובמשקל.
אבל גידול מתמיד ודינאמי זה במשך שלושים שנה בערך מלפני קום־המדינה, מחוויר לעומת הגידול המופלא לאחר קומה. מאז הבחירות לוועידה השביעית בפברואר 1949 עד הבחירות לוועידה השמינית במאי 1955, במשך שש שנים ורבע, היתה לא התקדמות אלא קפיצה מהפכנית.
במפקד הראשון שנערך לאחר קום־המדינה, ביום 8 בנובמבר 1948, היו בישראל 713.000 יהודים. בסוף 1954 – 1.526.000. בשני מספרים יבשים אלה גלומה העלילה הגדולה בתולדות העם היהודי בארצו. מספר היהודים גדל בתקופה קצרה זו יותר מפי שנים. מה שלא הספקנו לעשות במשך שבעים שנה של תנועת חיבת־ציון והציונות המדינית, ומה שלא נעשה גם לאחר שיבת בבל ובכל ימי הבית־השני, נעשה בשנים הראשונות לקום הבית השלישי. עובדה זו כשהיא לעצמה היא מהעלילות ההיסטוריות הגדולות ביותר בתולדות עמנו. והמספר הכמותי בלבדו איננו ממצה כל ערכה של עלילה רבתי זו. יש לצרף לכמות גם המשקל והאיכות של העליה הגדולה, והתמורה החברתית־התרבותית הגלומה בעליה זו היא נס בתוך נס: 813.000 היהודים שנוספו בשנים מעטות אלה, מאז המפקד בנובמבר 1948, מיעוטם מריבוי טבעי ורובם הגדול מעליה מששים ארצות שונות, נהפכו בעיקרם לכוח עובד ויוצר במולדת, כפי שמראה הגידול המופלא של הסתדרות העובדים בשש שנים אלה.
בפברואר 1949 היו בהסתדרות 190.000 חבר, במאי 1955 – 515.000 חבר; במשך שש השנים גדל הישוב ב־125 אחוז, ואילו ההסתדרות גדלה ב־270; מאז יסוד ההסתדרות (בדצמבר 1920) גדל הישוב היהודי פי עשרים ושלושה וחצי, ואילו מספר חברי ההסתדרות גדל מאז פי מאה ואחד עשר ויותר. בסוף 1954 היו בישראל 1.526.000 יהודים; מהם היו מאורגנים בסתדרות 510.000 – 33.4% אחוזים מכח העם.
זוהי התמורה הגדולה, בכמות ובאיכות, שנתבלטה הפעם בהופעת ההסתדרות על במתה הציבורית של המדינה השנה. ואם נבחין, שחברי ההסתדרות הם רק בני 18 ומעלה, ובמספר הכללי של העם היהודי במדינה כלולים גם ילדים ותינוקות, הרי ברור שרוב האוכלוסין הבוגרים בארץ הם עובדים, והם מאורגנים ברובם המכריע בהסתדרות כללית אחת. עוד כמה רבבות עובדים מאורגנים בארגונים נפרדים קטנים, כגון הפועל־המזרחי, “פועלי אגודת ישראל” והעובדים “הלאומיים” מיסודו של אצ"ל (או “חרות”). כמה אלפים פועלים אינם מאורגנים כלל.
מכאן ברור: – א) שרוב העם הוא עם־עובד; ב) שכל זרם עליה מגדיל אחוז העובדים בעם.
העובדה השלישית – השתתפות מאות־אלפים עולים חדשים, שבאו מארצות שאין בהן סימן לחירות ולדימוקראטיה, בבחירות להסתדרות, והאחוז הגבוה של המצביעים. עובדה זו היא גילוי מרנין ורב־משמעות בהתבצרות הדימוקראטיה היהודית בישראל. כל הסילופים ודברי־הנאצה של הכיתות הזעירות צרות־העין בהסתדרות ומחוצה לה לא יפחיתו כמלוא־נימה המשמעות החברתית הגדולה של פעילות המוני העולים בהכרעת הדרך של הסתדרות העובדים. אין פעילות ציבורית זו חושפת כל העומק ועושר התכנים האנושיים, שנתגלמו במהפכה החברתית של מאות אלפי העולים, אבל גם ערוּת ציבורית זו כשלעצמה שופכת אור מבהיק על ההתעלות האנושית הכרוכה בעליה היהודית לארץ.
לפי הסיכומים הסופיים השתתפו בבחירות 431.000 חברי ההסתדרות, שהם 85% מבעלי־זכות בחירה. ספק אם באחת הארצות הדימוקראטיות בעלת ותק רב־שנים משתתף אחוז גבוה כזה בבחירות ממלכתיות הקובעות גורל המדינה. זוהי תעודת־כבוד גם להסתדרות וגם להמוני־חבריה. זוהי הוכחה ניצחת לערך החיוני שנודע להסתדרות ולפעולתה המסועפת בשטח המקצועי, ההתישבותי, החינוכי והמשקי, וגילוי מעודד של בגרות ואחריות ציבורית בקרב הפועלים הוותיקים והעולים החדשים, בכפר ובעיר.
ההתישבות העובדת אינה תופסת מבחינה כמותית מקום ראשון בחיי העבודה בארץ. מספר העובדים במקצועות מלאכה, בנין, ים ושירותים עירוניים עולה בערך פי־ארבעה על מספר העובדים בהתישבות־החקלאית. אבל להתישבות־העובדת נודעת חשיבות מהפכנית מיוחדת בתמורות המתחוללות בכינוס העם היהודי במולדתו, גם מבחינת ערכה המוסרי והחברתי בעיצוב דמות העם, וגם מבחינת הבטחון והעצמאות הכלכלית של המדינה. היו וישנם עובדים יהודים במלאכה וחרושת גם בישובי הפזורה היהודית, אמנם באחוז פחות לאין־ערוך מאשר בכל עם נורמאלי, אבל כמות העובדים החקלאיים היהודים בכל ארצות הגולה – בלי יוצא־מן־הכלל – היא מבוטלת. המהפכה העמוקה ורבת־התוצאות ביותר שנתגלתה במפעל היהודי בארץ – היא התהוות מעמד עובד חקלאי, צמיחת ההתישבות־העובדת. עצם ההופעה של עובדי אדמה במולדת, יש בה משום מהפכה יוצרת. אולם ערך נוסף ועצום נודע להתישבות העובדת בארץ שבה בעיקר נתרכז הכוח המוסרי הגדול שממנו בא לנו כל אשר השגנו בארץ, זה שבעים־וחמש שנים – הכוח החלוצי. העובדים החקלאיים ברוב הארצות הם אלמנטים נחשלים ומפגרים ביותר מבחינה חברתית ותרבותית. לא כן בארץ: הם ראשוני התנועה, מניחי יסודותיה ויוצרי ערכיה, מחנכי הדור ומקור יזמתו החלוצית. אמנם, לא רק בחקלאות נתגלו כוחות חלוציים, ולא כל חקלאי הוא ממילא חלוץ, אבל אין מקצוע וגוף ציבורי בישוב שבו פעמה הרוח החלוצית כבהתישבות־העובדת. בהתישבות זו היה ספון, ועוד הרבה זמן יהיה ספון, המען הראשי לעצמה המוסרית של תנועתנו ושל העם כולו, וגידולה המהיר של ההתישבות העובדת בשנים המעטות שלאחר קום המדינה הוא אחד הכיבושים והגילויים החיוביים החשובים ביותר בתקופה קצרה ורבת־עלילות זו. גידול זה בא לידי ביטוי בולט בבחירות להסתדרות. כמו־כן נתגלו בבחירות אלה מי הם הכוחות הציבוריים שעמדו מאחרי מפעל היצירה והתנופה החלוצית בארץ מאז קום המדינה.
בבחירות לוועידה השביעית שנתקיימה בפברואר 1949 הצביעו 33.931 חברים בהתישבות העובדת; בבחירות במאי השנה הצביעו 63.634. הבחירות לפני שש שנים נתקיימו לאחר שסיעה ב' שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות העבודה”, פילגה מפלגת פועלי א“י ונתאחדה עם סנה ויערי וחבריהם. מפלגת הפועלים המאוחדת קיבלה אז 16.750 קולות, בכמה מאות יותר ממפלגת פועלי ארץ־ישראל (שקיבלה 16.081). באחוזים זכתה אז מפ”ם ב48.84% מכל מספר המצביעים, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל – ב־47,39% בלבד. העובד הציוני קיבל אז 983 קולות (2,9%), הקומוניסטים 154 (0,45%) והעובד הדתי 143 (0,42%). במשך שש השנים האלה נהפכה הקערה על פיה: מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שנרתמה בלי סייג ותנאי ובמלוא יכלתה למפעל קיבוץ־גלויות והפרחת השממה וקליטת־העליה והקימה מאות ישובים חקלאיים חדשים בכל קצות הארץ – נעשתה שוב לכוח הראשי והמכריע בהתישבות העובדת. הירידה המנקרת־עינים של משקלה של מפ“ם בהתישבות העובדת באה ללמד על עקרותה של מפ”ם לשני פלגיה במשך שש השנים האלה, מאז הסתלקה מנשיאה בעול המדינה, על התרופפותה הגדולה של התנופה החלוצית בתוכה ועל התפארות־הכזב שהמשיכו בה עד בחירות אלה. בעוד שההתישבות העובדת, שזיקה לה למפלגת פועלי ארץ־ישראל, הוכפלה במשך שש השנים האלה, ועלתה במספרים מוחלטים מ־16.081 ל־33.047, ובאחוזים – מ־47.39% ל־52, ירדו שני פלגי מפ“ם, מ־48.84% ל־41.1%. בין שני פלגי מפ”ם יפה כוחו של השומר־הצעיר בהתישבות מכוחו של הקיבוץ־המאוחד (או אחדות העבודה); מפלגת השומר־הצעיר קבלה 23.6%, ואילו מפלגת הקיבוץ המאוחד (אחדות העבודה) קבלה רק 17.5%. 6.1% פחות מהשומר הצעיר. נתגלתה בכל מערומיה התפארות־השוא של סיעה פלגנית שהיא משמשת כביכול הכוח החלוצי המגשים בציבור־הפועלים. סיעה זו הצליחה בכוח סיסמאות גנובות ממחנה אצ“ל לרכוש קולות בקרב עולים נחשלים במעברות מספר ולהגדיל אחוזיה ביחס לפלג השני של מפ”ם, אולם במקום שבא לידי ביטוי המפעל החלוצי המגשים, שאינו ניזון מסיסמאות־סרק ומתעמולת זוועה – הופיעה אחדות־העבודה בדלותה ובקפאונה.
יש לציין בסיפוק גידול כוחו של “העובד־הציוני” בהתישבות: פחות מאלף קולות לפני שש שנים ועתה 3000, ומ־2,9% עלה ל־4,7.
יש לציין עוד גידול אחד רב־משמעות: העובדים הציוניים הכלליים שהצטרפו בזמן האחרון להסתדרות הכללית. בבחירות אלה זכו ב־15,618 קולות (3,81%), ואילו לבחירות לוועידה החקלאית לא היו מסוגלים אפילו להציג רשימה משלהם. אין סימן מובהק מזה מנביבותה ועקרותה הממלכתית והציונית של מפלגת הציונים־הכלליים. יש לציין בצער ובדאגה שמפלגה זו, שמספר תומכיה לא־קטן בקרב הפקידות והמקצועות החפשיים, התפוסים לאידיאולוגיה מעמדית אנטי־פועלית, אין לה כוח יצירה, יזמה חלוצית ומגשימים בשטח שבו, יותר מבכל שטח אחר, תלוי בטחוננו ועצמאותנו הכלכלית – יישוב השממה והגבולות, והעלאת עולים על הקרקע. אפילו אנשי “חרות” בנו, אחרי קום המדינה, שני ישובים חקלאיים עובדים. מפלגת הציונים הכלליים, הקשורה להתאחדות האכרים והמתעטפת בגלימה של ארגון על־מעמדי וציוני – לא הקימה מאז קום המדינה אף ישוב חקלאי עובד אחד. זוהי תעודת־דלות ממלכתית וציונית שאין גרועה הימנה.
עצם הצטרפות העובדים הציונים הכלליים להסתדרות הכללית יש לראות כעובדה חיובית, ולא חשוב כלל מה היו כוונותיהם של הציונים־הכלליים בענין זה. כל קשר של ציבור עובדים, אף פקידים ומקצועות חפשיים, עם כלל העובדים, יש בו ברכה. ואם כיום ארגון עובדי הציונים הכלליים עודנו כפוף לגמרי למרות הציונים הכלליים וספוג נטיות אנטי־פועליות – אין זה מן־הנמנע שבמשך הזמן ישתחרר מנטיה זו. יתכן מאוד שהסוס הטרויאני שהכלליים התכוונו להכניס להסתדרות – יתגלה כסוס טרויאני במחניהם־הם. בכל־אופן טוב הדבר שהסתדרות העובדים כוללת גם ציבור זה, ואם מי שהוא רואה בכך סטיה ימינה – הוא מוכה סנוורים.
לשם השלמת התמונה בהתישבות יש לעמוד על המצב בהסתדרות החקלאית כולה, המאגדת בתוכה, כידוע, לא רק אנשי ההתישבות העובדת, אלא גם את פועלי המושבות.
לפני שש שנים הצביעו בבחירות לוועידת ההסתדרות במושבות ובהתישבות־העובדת 60.789 חברים, מאלה קיבלה מפלגת פועלי א“י – 32.201 קולות, (52,9%), מזה במושבות בלבד 16.120 קולות (60.20%); מפ”ם קיבלה 24.558 (39.6%), מזה במושבות בלבד 7.988 (29.74%); העובד הציוני קיבל 2.487 קולות (4%), מזה במושבות בלבד 1504 (5.6%); הקומוניסטים קיבלו 857 קולות (1.9%), מזה במושבות בלבד 703 קולות (2,62%); והעובד־הדתי – 686 קולות (1,1%), מזה במושבות בלבד 543 (2%).
הפעם הצביעו לוועידה החקלאית 149,126 עובדים, כמעט פי־שלושה מאשר לפני שש שנים. מפלגת פועלי ארץ־ישראל קיבלה 84.010 קולות – חמישים ושנים אלף קולות יותר מאשר לפני שש שנים, ובמקום 52% – 58%. שני פלגי מפ“ם קיבלו 47.711 קולות, בעשרים ושלושת אלפים קולות יותר מאשר לפני שש שנים, אבל האחוז של שניהם ירד מ־39,6% ל־32,9% – (הפסד של 6.7%). פלג השומר־הצעיר קיבל עכשיו 24.202 – 16,7%; פלג הקיבוץ המאוחד – 23.509, 16,2%. העובד־הציוני קיבל הפעם 7.204 (5%), ויש לו עליה אבסולוטית ויחסית; העובד־הדתי קיבל 2.092 (1,4%), וגם לו יש עליה יחסית ואבסולוטית; מק”י קיבלה 3.900 קולות (2,7%) – ואף לה יש עליה יחסית ואבסולוטית. הקולות הנוספים של מק“י באו בעיקר משני פלגי מפ”ם, מהם חלק שעזבו משקי שני הקיבוצים עם צאתו של משה סנה ממפ“ם, ומהם חלק שגורשו משני הקיבוצים האלה. ועוד רבו למדי הקולות שקיבלה מק”י גם עכשיו בשני קיבוצים אלה. במשק אחד יש לקומוניסטים רוב מוחלט, – ביד־חנה. בקיבוץ זה, שהוקם על־ידי הקיבוץ־המאוחד הצביעו 75 ורק אחד מהם – בעד אחדות העבודה, כל השאר הצביעו בעד הקומוניסטים. זוהי מצבת־קלון לחינוך הקומוניסטי שנתן יצחק טבנקין לנוער בקיבוץ־המאוחד, לאחר שיצא ממפלגת פועלי ארץ־ישראל.
העובדה החמישית שהתבלטה בבחירות – ואשר עמדה במרכז המאבק של כל המפלגות, לרבות המפלגות שאין להן חברים בהסתדרות – היא יציבותו הרעיונית והארגונית של רוב מנין ורוב בנין פועלי ישראל, על אף השינויים הכבירים והמהפכניים שהתחוללו בתוכו לאחר קום המדינה. המאמץ המשותף של הימין המתנכר והאנטי־פועלי, והשמאל שזיקה לו ברב או במעט לקומינפורם – לערער מעמדה של המפלגה הציונית הסוציאליסטית היחידה בארץ, אשר בנתה את ההסתדרות והדריכה אותה כל השנים – מאמץ זה נופץ לסלע הנאמנות והאחריות של רוב פועלי ישראל, בכפר ובעיר, בקרב הוותיקים ובקרב העולים החדשים, בין הפועלים השכירים ובין העובדים העצמאיים. נפלה הכרעה ברורה ונחרצת בכל השאלות הגדולות הקובעות דרכה של ההסתדרות ודרכה של המדינה. ואם האכזבה המרה של פלגי מפ"ם ועתוני הימין על כשלונם הנחרץ במאבק ראשי זה מוסווה בשביעת־רצון מדומה, כי סוף־סוף לא גדלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אלא באחוז אחד – הרי מצווה עלינו לקבל העמדת־פנים מיתממת זו בלי שמחה לאיד.
בשנת 1949 קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 79.286 קולות; הפעם 236.961. תוספת של אחוז אחד בלבד. אולם מאחרי “אחוז אחד” זה עומד קרוב לרבע מיליון פועלים; במשך שש שנים גדל המחנה המלוכד סביב המפלגה הציונית הסוציאליסטית האחת בארץ “רק” ב־157.655 חברים. ברצון יש לציין שגם כל שאר הסיעות, – בלי יוצא־מן־הכלל, גדלו מאז. מפ“ם קיבלה בבחירות לוועידה השביעית (1949) 47.888 (34,43%). הפעם קיבלו שני פלגי מפ”ם ביחד 111.743 קולות (27,15%), תוספת של 63.585, ובאחוזים – ירידה “רק” של 7 אחוזים.
מתוך השוואה לוועידה השביעית (בשנת 1949) אין כל קנה־מידה לברר מי משתי הסיעות הללו הפסידה יותר ורק מתוך השוואה לבחירות לוועידה הששית, באבגוסט 1944, שבה פעלו שתי הסיעות בנפרד, אפשר לעמוד על ירידתן המתמדת של שתי הסיעות גם יחד.
לפני הפילוג שביצע טבנקין במפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1944 – טען שלסיעתו, סיעה ב‘, יש שליש חברים במפלגה, כלומר יש לה 23% בתוך 69% שניתנו למפלגה בבחירות הקודמות. כשיומרה זו של טבנקין וחבריו הועמדה במבחן הבחירות באבגוסט 1944 – התברר שסיעה ב’ (שקראה לעצמה בשם “תנועה לאחדות־העבודה”) קיבלה רק 18.840 קולות מתוך 106.420 קולות כשרים שהצביעו בבחירות אלה, ז“א שהיא ייצגה רק 17,6% ולא 23%, כפי שטענו. סיעה ב' לא היתה אז עדיין מאוחדת עם פועלי־ציון שמאל. בוועידה השלישית הלכו פועלי־ציון שמאל עם אנשי השומר־הצעיר, ולפי מספר נבחריהם בוועידה – קיבלו 5% מתוך כלל הקולות. השומר־הצעיר (בלי פוע"צ שמאל) קיבל 15,6%. קשה לדעת כמה קיבל כל אחד משני פלגי מפ”ם בבחירות לוועידה השביעית. שניהם יחד קיבלו אז, כאמור, 34,43%. בהשוואה לוועידה הששית הם הפסידו יחד כארבעה אחוזים (לוועידה השישית, קיבלו שניהם 38,2%). לוועידה השמינית קיבלה אחדות העבודה יחד עם פוע“צ שמאל רק 14,61%, ז”א ששתי הסיעות הפסידו 8 אחוזים בהשוואה לוועידה הששית, וסיעת השומר־הצעיר (מפ"ם המפולגת) הפסידה בהשוואה לוועידה השישית – 3,1% (במקום 15,6% בוועידה הששית, קיבלה הפעם 12,54%).
הנעלה מעל כל ספק הוא ששני פלגים אלה – כל אחד לחוד ושניהם יחד – ירדו במשקלם היחסי לעומת הבחירות הקודמות, אם כי גדלו במספרים אבסולוטיים, כשאר המפלגות בלא יוצא־מן־הכלל.
העובד הציוני קיבל לפני שש שנים 2.567 קולות (3.54%), הפעם 21.543 קולות (5,25%) – גם עליה אבסולוטית וגם עליה יחסית. גם העובד הדתי, שקיבל לפני שש שנים רק 2214 קולות, קיבל הפעם 8.034 קול, והאחוז שלו ירד משלושה לשנים.
הדבר המדאיג היחיד בבחירות אלה הוא עלייתם האבסולוטית והיחסית של הקומוניסטים. לפני שש שנים קיבלו 2,674 קולות (3,5%) – והפעם – 16,806 קולות, או 4,09%. ברור שגם הם גדלו בחלקם מתוך העליה, אבל אין ספק שחלק לא־קטן הורישו להם שני פלגי מפ"ם בחינוכם המסולף, בנסותם למזג שני דברים הסותרים זה לזה – ציונות מגשימה וקומוניסם של ברית־המועצות, השולל קיומו של העם היהודי ורואה בציונות הופעה קונטרריבולוציונית וסוכנת של אימפריאליסם בריטי ואמריקני. בימי פ.ק.פ. ניזונה מפלגה זו מפסולתו של השומר־הצעיר, ובשנים האחרונות, אחרי יציאת סיעה ב' ממפלגת פועלי ארץ־ישראל, נוסף מקור חדש לקומוניסם בקרב הנוער החלוצי – החינוך הקומוניסטי של י. טבנקין וחבריו.
אם מנהיג הקיבוץ המאוחד מתפאר עכשיו שהוא היה בעל־בריתו של המחנה הקומוניסטי עוד לפני השומר הצעיר, אין הוא צריך להתפלא על כך שבמשקי קיבוצו פשה הנגע הקומוניסטי, עד כדי העברת משק־ספר שלם (יד־חנה) למפלגה האויבת בנפש לתקומת ישראל בארצו.
ובכל זאת, גם לאחר הסתפחות סנה וחבריו למק"י ועם העזרה הבלתי־מכוונת שניתנה לראֶנאֶגט זה על־ידי שני קיבוצים חלוציים במשך שש שנים – לא הגיעה המפלגה הקומוניסטית בארץ ליותר מארבעה אחוזים. החלום של אויבי ההסתדרות להפוך אותה לפדרציה של מיעוטים חסרי־אונים התנדף כעשן. קרוב לרבע מיליון פועלים, בערך ששים אחוז של הפועלים המאורגנים, מלוכדים סביב המפלגה, ומאז הפילוג של סיעה ב' בשנת 1944 לא היה בהסתדרות גוש מדריך ומכוון רב־יכולת ובר־סמך מוסרי וארגוני כאשר הוקם בבחירות אלה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל ריכזה סביבה רוב יציב בהסתדרות החקלאית, בכל המועצות העירוניות, בוועידת הפועלות ובהסתדרות כולה.
לארבע השנים הבאות הובטחה לציבור הפועלים הנהלה נאמנה ומנוסה, ולמדינה – מישען רב־אונים ומסור.
ערכים חלוציים
מאתדוד בן־גוריון
ערכי הקבוצה
מאתדוד בן־גוריון
אפיקים, כ“ב בחשוון תשי”ד – 31 באוקטובר 1953
בוועידת איחוד הקבוצות והקיבוצים
ברצוני להעיר שתי הערות לענינים שלא עמדו על הפרק, וכרגיל אין מעמידים אותם לדיון בוועידותינו, אבל לדעתי יש להם קשר רב לבעיה המרכזית המעסיקה עכשיו את התנועה הקבוצתית: כיצד להגביר הזרימה לשורות התנועה הקבוצתית.
אבל לפני־כן עלי להעיר מלים אחדות לדברי הח' מנוח בשבח הזיקנה. כשלעצמי אני מפקפק ביתרון הזיקנה מן הנעורים. בן עשרים הוא בעיני חביב ורב־סיכויים מבן 70. לא תמיד יש תועלת וברכה בנסיון של הזיקנה. נסיון זה יש בו גם הרבה מן ההקפאה והחניטה, והוא מאפיל לעתים קרובות על ראיית התמורות הדרושות והצרכים המתחדשים.
אליבא דאמת דיבר מנוח יותר מתוך התאהבות בצעירותו שחלפה מאשר בשבח הזיקנה רבת־התבונה. התיאור שנתן מ“הימים הטובים ההם” שחלפו, נדמה לי, אינו מדויק לגמרי. צדק מנוח באמרו, שאין סוציאליסט בלי יושר וצדק. יש להוסיף עוד תנאי מוסרי אחד: אמת. ובהשוואתו המצב העגום והירוד של עכשיו לעומת המצב האידיאלי והמעודד שלפני ארבעים שנה, בהיווסד דגניה, לא היתה, חושש אני, האמת שלמה – לא בתיאור ההווה ולא בהגדרת העבר.
אין, כמובן, דבר טבעי לאדם מאידיאליזציה של ימי נעוריו. כשאדם נער זוהר הכל מסביבו, לכל הפחות בזכרונו של אדם לאחר שחלפו נעוריו, אבל האמת מחייבת. נער הייתי גם אני, כשמנוח היה נער, ואולי קדמו נעורי במקצת לנעוריו. והימים ההם בארץ זכורים לי היטב – ואיני יכול לקבל ההשוואה של מנוח כממשית. קטרוגיו על ההווה הם, לדעתי, בלתי מבוססים. וכדוגמה להשוואה אקח את הקבוצה, אם כי איני סבור שזהו המודד היחיד בחיינו.
בימים ההם, לפני כארבעים שנה, היו בארץ כשבעים אלף יהודים. בקבוצה היו כשלושים איש. ז“א על כל 2400 יהודים היה איש אחד בקבוצה, בערך. מאז גדל הישוב העברי פי 20, ואילו מספר חברי הקבוצה גדל פי אלפיים ויותר. ז”א: כיום יש על כל 200 יהודים אחד החי בקבוצה. יש לנו איפוא גידול עצום מוחלט ויחסי. אי־אפשר איפוא לקבוע שהארץ היא עכשיו סדום ועמורה.
מנוח אמר שאיחוד הקיבוצים ושאר הגופים הקיבוציים הם טרוסט, ולא כליל הטוהר וצדק כאשר היו לפנים. ירשה לי הח' מנוח לומר לו שאין דבריו על ההווה צודקים כשם שאינם מדוייקים ביחס לעבר. התנועה הקיבוצית עכשיו, אם כי איני סבור שאין בה פגימות וליקויים, עשירה יותר בערכי מוסר אנושי, ציונות וסוציאליסם מאשר היתה הקבוצה הראשונה לפני ארבעים שנה. איני אומר זאת לגנותה של הקבוצה הראשונה, אבל עובדה היא שמייסדי דגניה בראשיתה לא חשבו עדיין על התישבות קבועה, לא העמידו הכל על עבודה עצמית, ולא הביאו אתם מן המוכן כל תורת המצוות הציוניות והסוציאליסטיות שהקבוצה כיום מגשימה בחייה. בתי דגניה הראשונים בנו אותם פועלים ערבים. דבר ההתישבות העובדת עמד בסימן שאלה, ואדם לא פחות מיוסף אהרונוביץ פסל לכתחילה כל הרעיון של התישבות עובדת, כשם שפסל זאת גם ב. בורוכוב. שניהם היו סבורים שהמשק צריך להיבנות בידי הבורגנים, והעובדים צריכים להיות רק פועלים שכירים. מייסדי דגניה לא התכוונו לכתחילה להיות ישוב קבוע; את התישבותם ראו כעין פעולת־כיבוש זמנית לשם הכשרה. ובדגניה בימים ההם לא נתקיימו שלל הערכים, הגלומים ב“טרוסט” הקיבוצי של ימינו.
איני זוכר אף ילד אחד בדגניה בראשיתה – וילדים זהו ערך חשוב מאד, גם ציוני וגם סוציאליסטי. כשעבדתי בכנרת (שכּללה אז גם אדמת דגניה, שנוסדה אחר כך), היתה זו דומה יותר למנזר – במובן הטוב של המלה – מאשר לישוב. היה זה מקום־עבודה של אנשים ששרתו ברעיון וחזון, אבל לא היה זה עדיין תא חברתי, ולא היתה מטרה, ולא דרך.
ולא נכון שהקבוצה עוררה התלהבות רבה בישוב. הישוב היה קטן ומסופקני אם אפילו ישוב קטן זה שמע על הקבוצה. איני יודע אם היהודים בירושלים, ביפו ובפתח־תקוה ידעו אז שעל גדות הירדן הוקמה קבוצה והבינו משמעותה וערכה. אפילו בקרב הפועלים לא נשמע קולה.
ידעתי שהקבוצה נעשתה במשך הזמן גורם חינוכי רב־אונים בגולה, ואולי לא היה כמוה גורם חינוכי בקרב הנוער, אבל זה בא כעבור זמן, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, וסייעו לכך שני גורמים: הצהרת בלפור והמהפכה הרוסית.
מה היתה אז דמות הישוב? אתחיל מירושלים, בה היה אז הישוב היהודי הגדול ביותר בארץ. אך מעטים התפרנסו מעבודתם. אם אתם רוצים לדעת פרצופה של ירושלים בתקופת העליה השניה – קיראו סיפורו של עגנון “תמול שלשום”. יפו היתה גיטו מכוער. זוכרני הרושם המדכא והמעליב שעשתה עלי בהגיעי לשם – כשעליתי ארצה לפני 47 שנה. לא הרגשתי פה שאני בארץ־ישראל. היתה זו עיירה גלותית גרועה ומכוערת מזו שעזבתי בפולין. חיפה היתה אז עדיין כפר ערבי גדול, והיו בה כעשרים פועלים יהודים. ופתח־תקוה, הרי יודעים אתם מה היתה אז: אדמתה ובתיה היו קנין יהודים, אך עבודתה נעשתה על־ידי ערבים.
היום יש לנו חצי מיליון יהודים המתפרנסים מיגיע כפיהם, והם עובדים בעבודות שלא עבדו בהן היהודים כמעט בשום ארץ אחרת: בחקלאות, בחרושת, ברכבת, בדואר, במכרות, בספנות, בתעופה. האין גם צדיק שבצדיקים מהימים ההם חייב לדבר קצת בדרך־ארץ על תמורה גדולה זו? היש לנו בעולם כולו עוד חצי מיליון יהודים עובדים כאלה?
והמפעל הקיבוצי עכשיו – האמנם הוא כה ירוד, כדברי מנוח? ולא רק המפעל הקיבוצי כשהוא לבדו. נקח אחד הערכים היסודיים של התנועה הקבוצתית: עזרה הדדית. היש עוד מקום בעולם, באיזה זמן שהוא ובאיזו ארץ שהיא, שפועלים קיימו רשת ענפה ומסועפת של עזרה הדדית כאשר עושים זאת פועלי ישראל? ההסתדרות אינה קיבוץ, אין בה שיתוף ושוויון גמור, אבל איני יודע עוד הסתדרות עובדים אחת בעולם שמקיימת מידה כזו של עזרה הדדית בין חבריה כהסתדרות העובדים שלנו. ולא רק ההסתדרות. אנו מקיימים במדינתנו חינוך־חובה חינם, וכל ילד מתחנך על חשבון הכלל. זה אמנם קיים בכל מדינה תרבותית, אבל לא היה כדבר הזה בישוב ב“ימים הטובים ההם”. ומתן חינוך יסודי לכל ילד אינו דבר של מה־בכך. ואף זה נעשה על יסוד של עזרה הדדית בעם כולו – בכוח המדינה. הייתי יכול לציין עוד כמה וכמה דברים, כמו למשל שיכון לאלפים ולרבבות. לא כל עולה כבר הגיע לשיכון אידיאלי, אבל הוא טוב הרבה מהשיכון שמצאנו אנחנו – לביא, מנוח ואנוכי – בבואנו ארצה. ולמה לזלזל בהווה ולגנותו? זוהי אגדה חסרת־שחר שבעבר היה יותר טוב. בשום מובן, לא במובן החומרי, לא במובן המוסרי, ואיני צריך להוסיף – לא במובן המדיני – לא היה יותר טוב לפני ארבעים שנה, חוץ מהעובדה שאז היה מנוח צעיר יותר. אבל עכשיו יש הרבה יותר צעירים מאשר היו אז, והזקנים בתוכנו רק צריכים לשמוח על כך.
איני אומר שעכשיו הכל טוב ושפיר. אני רחוק מאד מהנחה כזו. החסר מרובה על הקיים, והרצוי מרובה על המצוי, אבל איני מודה שבאיזה מובן ובאיזו בחינה היה המצב לפני ארבעים שנה טוב מזה של עכשיו. ואיני מתגעגע לימים ההם – אם כי גם אני הייתי אז צעיר בארבעים שנה.
ועכשיו אני בא להערתי הראשונה.
הח' ז. שפר התאונן שאין קשר בין המפעל הקבוצתי לבין המוני העולים. מאות אלפים עלו לארץ – ואינם הולכים לקבוצה. יש כאילו חיץ בין העולים לבין התנועה הקיבוצית. אם הטענה האחרונה של הח' שפר נכונה – הרי זוהי אשמה חמורה נגד אנשי התנועה הקיבוצית. יש רק דבר אחד העשוי להרוס החיץ: אהבה לעולים. לא זעם, לא מרירות, לא תביעות, לא קטרוג ולא בוז – אלא אהבה לעולים, וכשתאהבו – תבינו, ואולי – יבינו אתכם יותר משמבינים עכשיו.
היש יסוד לתלונה שבאו המוני עולים ולא באו לקבוצה? לא רק בארץ זו היתה עליית המונים. יש ארצות שקלטו הרבה יותר עולים ממדינה צעירה וקטנה זו. מיליונים ועשרות מיליונים עלו לקאנדה, לאבסטרליה, לניו־זלנד. האם המוני עולים אלה הקימו קיבוצים? ולהם היה זה יותר קל. רוב המהגרים ההם, בכל אופן חלק גדול מהם, באו מחיי עבודה, היו איכרים מלידה ומבטן, לרבים מהם גם היו בהגירתם אידיאלים חברתיים, מדיניים ודתיים, והם לא יצרו קבוצות. ומה הפלא שיהודי בבל, תימן ומארוקו ורומניה ומחנות העקורים בגרמניה עלו ארצה ולא הקימו קבוצות? הדבר המפליא וטעון הסברה הוא מדוע לא הקימו מאות אלפי עולים קבוצות, אלא מדוע עשרות, מאות ואלפי עולים – כן הקימו קבוצות. אין קשר ישיר, הכרחי, טבעי, בין הגירה ובין יצירת קבוצות. היה משהו מיוחד, יוצא מן הרגיל, בחלק מן העולים, מאז העליה השניה – שהוליד היצירה המופלאה והבלתי־מצויה בשום מקום אחר בעולם, הנקראת בשם קבוצה או קיבוץ.
אנשי הקבוצה מדברים עכשיו בשם היתרון הכלכלי של הקבוצה, והריהם משתוממים כיצד אין המוני העולים מרגישים ביתרון זה ואינם רוצים ליהנות ממנו. איני מטיל ספק ביתרונות הצפונים במשק הקבוצתי, אבל אני מפקפק אם היתרון הכלכלי הוא שמשך את יוסף ברץ או את בן־ציון ישראלי לקבוצה. בכל אופן בראשיתה של הקבוצה היה יתרונה הכלכלי לא מובטח כלל וכלל. עצם העליה לארץ של מייסדי הקבוצה לא בא מתוך היתרונות הכלכליים שהיו כביכול בארץ. לא היתרון הכלכלי ואף לא השוויון שימש עילה ראשונה. השוויון טופח בקבוצה לאחר היווסדה. הקבוצה נוצרה הודות לצירוף יחיד במינו של חומר אנושי, יעוד היסטורי, וצרכי ההתישבות היהודית בארץ.
יוצרי הקבוצה היו יוצאי יהדות רוסיה שמיזגו בחינוכם, בהכרתם ובשליחות שנטלו על עצמם, שני היעודים המרכזיים בהיסטוריה האנושית – הלאומי והחברתי. אנשי העליה השניה היו ספוגים האידיאלים היהודיים שירשו גם מספר הספרים וגם מהספרות העברית בימיהם: אחד־העם, ברדיצ’בסקי, ביאליק וברנר; והאידיאלים האנושיים של המהפכה הרוסית שירשו מטובי הסופרים הרוסים של המאה התשע־עשרה. אילו עלו לארץ בשנת 1905 יהודי אמריקה או מארוקו – לא היו בונים קבוצה.
אבל גם הצעירים שבאו מרוסיה לא היו מקימים קבוצה אילו לא מצאו בארץ התישבות יהודית שהיתה בנויה על קנין יהודי ועבודה ערבית זולה. המניע הראשון להקים התישבות עובדת בנויה על אדמה לאומית ניתן על־ידי הצורך ההיסטורי להבטיח עבודה עברית בהתישבותנו. החקלאות היהודית, שהיתה בנויה על רכוש פרטי ועבודה שכירה – לא קלטה עבודה עברית. ואז נוסדה השותפות היוצרת שעשתה גדולות בארץ, ואשר בלעדיה לא היתה קמה הקבוצה ולא היתה נוצרת ההתישבות העובדת בכללה: השותפות בין התנועה הציונית המישבת ובין החלוץ העובד המתישב. הסדן הציוני מצא את פטישו החלוצי. התכונות האישיות של העליה השניה והצרכים הלאומיים של התנועה הציונית נצטרפו ביצירה הגדולה שאנו קוראים לה התישבות עובדת, שבלעדיה היה הישוב היהודי בארץ נשאר ישוב גלותי ועקר, תלוי בחסדי זרים כמו כל ישוב יהודי בתפוצות. הקבוצה היתה הצורה המשוכללת ביותר של שותפות זו.
השאיפה לחיי שוויון, טוהר וצדק חברתי, טופחה על רקע ההתישבות העובדת שבאה לתקן המעוּות של משק יהודי בנוי על עבודה לא־עברית. העיקר, המקור, והתכלית העיקרית – היתה עבודה עברית בחקלאות היהודית ובמשק היהודי בכללו. חיי־עבודה – זה היה ונשאר המניע הראשי בטיפוח הקבוצה. ויש הגיון פנימי בחיי העבודה: הגיון של שוויון, צדק ושותפות. אבל אלה היו הפירות ולא השרשים של הקבוצה.
הקבוצה היא בעצם התחנה האחרונה בדרכה של תנועתנו, ורק מתוך הסגולות המיוחדות של כמה מהעולים, ומתוך תנאים מיוחדים שבהתהוות התישבותנו החקלאית, החלו כמה עולים מהסוף, ובבת אחת קפצו לפיסגת ההר מתוך שפע כוחות מוסריים שהיו ספונים בהם. לא כל העולים ניחנו בסגולות אלה, והרוגז על יהודי תימן ובבל ומחנות העקורים בגרמניה, מדוע אינם מתחילים את חייהם בארץ מהקבוצה אינו מוצדק יותר מרוגז על תינוקות מדוע אינם מחברים שירי ביאליק או פרקי תהילים עם צאתם לאויר העולם.
הקבוצה נבנתה לא לשם יתרונה הכלכלי אלא מתוך נשמה יתרה. נשמה יתרה זו יש לטפח בסבלנות בעבודה חינוכית. אין זו אשמת מאות אלפי העולים שהגיעו לארץ בחמש השנים האחרונות שלא ניתן להם החינוך היהודי והאנושי שנפל בחלקם של אנשי העליה השניה והשלישית.
גם המעבר לחיי־עבודה סתם אינו קל לגבי רוב העולים האלה. מחוץ ליהודי תימן – אין המוני העולים להוטים אחרי חיי עבודה, וכדרכם בארצות־מוצאם היו בוחרים להיות רוכלים וחנוונים, ולכל היותר פקידים. גם במדינת ישראל, כושר הקפיצה לפיסגת הר אינו נתון לכל אחד, ואל נבוז למאמצים שעלינו להשקיע בהעברת המוני העולים לעבודה סתם, ולו גם עבודה שכירה, ולעבודה חקלאית, בכל צורה שהיא. ואם אנשי הקבוצה לא יראו בהעברת המוני העולים לעבודה ולהתישבות, בכל הצורות והדרכים, כיבוש ומשימה – הם יתנכרו למקורם ולשורשם.
לפני חצי שנה ישבתי בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ושמעתי עסקן ציוני ממוצא פולני דורש מכל הנוער היהודי באמריקה לעזוב את ארצו ולהיכנס לקיבוצים בישראל, – דרישה בלי־ספק נאה. אבל אמרתי בלבי: ומה אם הנוער היהודי באמריקה ישמע הדברים האלה וישאל את הדורש דרישה נאה זו – מדוע אתה לא עלית לארץ כשהיית צעיר, ומדוע העדפת, להיות עסקן ציוני בפולין – מאשר להיות חבר בקבוצה, ובאיזו סמכות מוסרית אתה מייעץ לנו ללכת לקיבוצים? אני כשלעצמי ידעתי תשובתו של עסקן זה: בפולין היו המוני יהודים, ועסקנות ציבורית רבתי, והקבוצה בארץ היתה ענין של “בטלנים” מעטים ולא משכה. אבל גם באמריקה יש המוני יהודים, יותר מאשר בפולין לפני השמד הנאצי, וגם יש עסקנות יהודית ולא־יהודית. ומדוע זה יעשה נוער יהודי באמריקה מה שלא עשה נוער ציוני בפולין וברוסיה – מחוץ ליחידי סגולה, עד שהורם השוט, וגם עסקנים ציונים עלו ארצה.
עלינו לראות המציאות בעינים פקוחות. עלינו לראות הקשיים העומדים על דרכנו בלי כל אונאה עצמית ובלי טשטוש. לא בקיטרוגים ולא בהטפת מוסר זול נסלק הקשיים.
הבעייה של הזרמת כוחות חדשים למפעל הקבוצתי היא בעייה דוחקת בלי ספק, ונדמה שאם נדע לבקש הכוחות במקום שהם גנוזים – נמצאם.
כוחות חלוציים אלה היו מקודם בעיקר ביהדות מזרח אירופה ובמרכזה. יהדות זו נשמדה. אין להתיאש לגמרי מיהדות מערב־אירופה והאמריקאנית. אבל בזמן הקרוב יש לצפות רק למעטים וליחידי־סגולה. הפוטנציאל החלוצי החשוב נמצא בארץ, בנוער העולה והישראלים בגיל רך.
יש עכשיו בארץ כמאה אלף נערים ונערות בגיל 18־14. רק כעשרים או עשרים וחמשה אחוז מקבלים חינוך –בבתי ספר תיכוניים, מקצועיים או בהשלמות במשקים. תנועות־הנוער השונות מטפלות בעיקר בנוער זה, בנוער הלומד. כשבעים וחמישה או כשמונים אלף נער ונערה – הם עזובים לנפשם. אלה הם נערים עולים או נערי שכונות־עוני וילדי פרברים. הם כבר עברו גיל בית־ספר יסודי שהוא חובה על כולם, והם נידונו לגדול ללא חינוך, ללא הכשרה, ללא התערות והשתרשות במפעלנו היוצר והגואל. אבל אין זו גזירה מן השמים – ואפשר לבטלה. אם נשקיע כוחות בנוער זה, כמו שהשקענו לפני המבול בנוער היהודי בפולין, בליטה, בלטביה, בגליציה, ברומניה ובגרמניה, וניגש לנוער זה באהבה, באחווה יהודית, ונחנך אותם להיות אנשים, יהודים, לוחמים ויוצרים – מובטחני שנגלה אוצרות גנוזים של יכולת חלוצית. ממשיכי המפעל הקיבוצי וההתישבות העובדת יבואו מנוער זה – אם נקדיש לו הכוחות הדרושים ונראה בו מטרה לעצמה ולא אמצעי למשהו אחר. טיפולנו יודרך אך ורק מרצון אחד: להעלות נוער זה כאנשים וכיהודים ולהנחילו מיטב הסגולות הדרושות לבוני מולדת ומגיניה. שאר־רוח בנה את הקבוצה; הנחלת שאר־הרוח לנוער בארץ – היא הדרך הנאמנה ביותר להאדיר המפעל הקיבוצי.
לא נוכל להתעלם מהעובדה המרה שלפי־שעה נסתתמו מקורות העליה. אי־אפשר להעלות שנית יהודי תימן ובבל; יהודי אמריקה אינם רוצים לעלות; וגם יהודי צפון אפריקה – בוששים, כי עוד יש שבר במארוקו ובאלג’יר ובטוניס. ואם אין עליה מבחוץ – עלינו להעלות הכוחות הפנימיים – העלאה חינוכית וחלוצית. הקשישים לא ישתנו כל כך מהר; התינוקות והילדים – יעברו כמה שנים עד שיגיעו לגיל עבודה ויצירה. הגילים המוכשרים לפרנס מפעלנו החלוצי בשנים הקרובות – אם נכשירם לכך – הם הגילים שבין 18־14.
איני מקבל התיאורים השחורים בהם מתארים את הנוער שלנו. לרגל מלאכתי בצבא אני נפגש עם הנוער. לא עם חוג אחד, אלא עם נוער מכל החוגים: ותיקים, ילידי הארץ, עולים חדשים, בני עיר ובני כפר, בני אמידים ובני עניים, מחונכים ובלתי־מחונכים. לצבא נכנסים גם צעירים אנאלפביתיים, עשוקי כל חינוך והכשרה, וכאן הם לומדים קרוא וכתוב ורוכשים ידיעות ראשונות על הארץ ועל העם היהודי, ומתרגלים לסדר ולנקיון, למשמעת ולאומץ־רוח ולאחווה – ומתברר שביסוד אין הבדל בין עדה לעדה, בין שבט לשבט; בכולם גנוזה מתנת־אלהים הנפלאה של אדם הנברא בצלם.
כשנפל בגורלי להקים הצבא במדינת ישראל, החלטתי להטיל אחריות על צעירים, ומיניתי בני שלושים ושלושים וחמש לתפקידים הגבוהים והאחראים ביותר, והנסיון מוכיח שלא שגיתי. הקצינים הצעירים, לרבות הרמטכ“לים, שום צבא בעולם לא היה מתבייש בהם, ואני בטוח שבנוער הצעיר שטרם הגיע לגיל צבא – גנוזות אפשרויות גדולות, ואם לא נעזוב לנפשם 75.000 נערים ונערות בגיל 18־14 ולא נכניס אותם בסכסוכים ובוויכוחים של ה”תנועות" היריבות, אלא ניתן להם חינוך והכשרה במסגרת ממלכתית, במסגרת גדנ"ע, בשליחות המדינה, לצרכי כלל האומה, לצרכי בטחון והפרחת השממה – אני בטוח שנקצור יבול עשיר ומבורך.
כמובן, לא בכוח המסגרת נעשה את המלאכה. דרושים לכך כוחות מחנכים ספוגי רוח גבורה וריח השדה, בעלי שאר־רוח החיים בעצמם חיים חלוציים, אשר יבואו לחנך נוער זה בכוח המופת האישי ומתוך אהבה נאמנה. תנו לי לפחות 50 בחורים ובחורות שעבדו בצבא ועברו מחזור הקצינים ומצטיינים בעבודה, בהכשרה ובסגולותיהם האישיות – וילכו לעבוד בגדנ“ע, ודווקא בקרב נערי העוני, הנוער העולה וילדי שכונות העוני. לא אוכל להבטיחכם שכל חניכיהם ילכו אחר כך להתישב בקבוצה או אפילו במושב. לא כל חניכי קיבוצי “החלוץ” בפולין ובליטה הלכו לקיבוצים ולהתישבות העובדת. אבל אני בטוח שכל נער שנתחנך על־ידי מדריך בעל שאר־רוח בגדנ”ע יהיה ליהודי טוב יותר, לאדם הגון יותר, לחייל מוכשר יותר, ורבים מהם – יהיו גם לחלוצים ומתישבים. אולם תנאי אחד עלי להתנות: יש לחנך חלוצים לא לגוף זה או אחר, אלא למדינה, לכלל האומה.
ושוא כל הדיבורים על גשר להמוני עולים – אם לא תמצאו דרך לנוער זה. אין “גשר” יותר בטוח ונאמן – מהנוער. ולא הנוער המיוחס דווקא – הנוער הלומד – אלא הנוער של המעברות והשכונות. צבאנו הוכיח שאנו עם אחד: יש לנו קצינים אפגנים, פרסים, תימנים, מארוקאים, תורכים, מצרים והודים. ולא זכינו בהם מן ההפקר, אלא השקענו כוחות ביוצאי כל העדות, ועמלנו לא היה לשוא. לכו לנוער – ותמצאו ממשיכים.
הערתי השניה תהיה קצרה, ומה שאומר – אומר בדחילו ורחימו, כי אין מדברים אצלנו על הדבר הזה, והוא – הגדלת הילודה.
יש דברים שאינם ברשותכם. אין זה ברשותכם להפיח ביהודי אמריקה רצון לעלות ארצה; אין זה ברשותכם להרשות ליהודי רוסיה לעלות ארצה; ואין זה ברשותכם להביא את העולים להצטרף לקבוצות. אבל יש דבר גדול וחשוב וחיוני שהוא ברשותכם, וברשותכם היחידה: שיהיו יותר ילדים בקבוצה. מיליון תינוקות יהודים נשמדו על־ידי הנאצים. ששת מיליון היהודים שנטבחו באירופה – עליהם נשען המפעל הציוני. הם היו המועמדים לבנין המדינה, מהם באו חלוצי ההגשמה, הם אינם, ואין בידינו להחיותם.
בקבוצה נתרכז מיטב האדם בישראל. אנשי הקבוצה כבר נמצאים בארץ, כבר עובדים, כבר יושבים על הקרקע, כבר חיים חיי שותפות ושוויון, כבר מגלמים בחייהם כל ערכינו הציוניים והסוציאליסטיים – והקבוצה חייבת קודם־כל לגדול מתוכה. יש ערך רב לתורשה, יש ערך רב לסביבה. גם התורשה וגם הסביבה בקבוצה – אין כמוהן בשום פינה אחרת בעם. ועליכם לקבוע מיכסת חובה של ילודה: לפחות ארבעה ילדים בכל משפחה. אין שום משק ותא חברתי מוכשר לקיים זאת בתנאים הנוחים ביותר – כקיבוץ.
אין בשום אופן להתיאש מחידוש העליה. אין להתיאש גם מעליית יהודי אמריקה וגם מעליית יהודי רוסיה. אבל קודם־כל – עליה פנימית.
ילודה רבה יותר, כחובת־כבוד ראשונית, והכשרה חלוצית לנוער בארץ; שני דברים אלה הם בידינו – ואל נכזיב.
העליה השניה והנוער בימינו
מאתדוד בן־גוריון
באר שבע, ה' באדר ב' תשי"ד – 10 במארס 1954
שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע
עלי לעשות הפעם דבר מוזר במקצת, למען מנוע אי־הבנה: עלי להציג עצמי לפניכם. אני מעין עולה חדש. לא עולה חדש במשמעותו הרגילה, לא מפולין, מבבל או מארגנטינה אני בא עכשיו. אני עולה חדש הבא מהארץ. על כל עולה נאמר שהוא כאילו נולד מחדש. אין אדם נולד פעמיים, וגם אני לא נולדתי פעמיים, ואיני מסתלק כלל וכלל מעברי, להיפך, אני נושא עבר זה בלבי באהבה רבה. ואף־על־פי־כן אני כעולה חדש.
הרגשתי צורך להתחיל מחדש, ולראות כל הדברים ראיה חדשה, עד כמה שזה אפשר. למעלה מארבעים ושבע שנה חייתי במסגרת מסוימות: מפלגת־פועלים, הסתדרות העובדים, ההסתדרות הציונית, מדינת ישראל, ואין אני דן מסגרות אלה אלא לשבח. והיתה לי הזכות הגדולה במשך עשרות שנים לשמש שליחן של מסגרות אלו. אבל הרגשתי עכשיו צורך עמוק לחיות במסגרת של עובד פשוט ואזרח ככל האזרחים. מעשי־בראשית מתחדשים בכל יום; גם אדם מתחדש יום־יום. כל מי שיפשפש היטב בנפשו יראה שאינו כתמול־שלשום. אינו אמנם איש חדש לגמרי, יש בו הרבה מהעבר, אבל יש בו גם משהו שלא היה תמול־שלשום, והמשהו החדש, הנוסף, המשתנה – יכול להיות גם חיובי וגם שלילי.
במשך ארבעים ושבע השנים עד ל“עלייתי” החדשה, למדתי וגם שכחתי לא־מעט. אבל יש שני דברים מרכזיים, מכווני־חיים, שאני מאמין בהם היום כביום עלותי לארץ לראשונה. ולא עוד אלא כל מה שראיתי וחייתי ולמדתי כל השנים האלה חיזק והעמיק בתוכי האמונה בשני הדברים האלה. ואני לא אגדירם במונחים מקובלים – ציונות וסוציאליסם, – כי הם נתמעכו מרוב שימוש וגם נסתלפו או נתרוקנו מתוכנם בפי רבים, ומשמעותם להלכה. אין לי כל צורך להשתמש בשמות אלה. ואני בוחר להגדיר הדברים לפי תוכנם ומהותם.
הדבר הראשון, שאני מאמין בו כאשר האמנתי בילדותי, ועכשיו ביתר־שאת, הוא: מולדת לעם היהודי, מולדת חופשית, עצמאית, שלמה לכל העם היהודי. ואולי עלי להוסיף סייג למלה “כל”. איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת. איני יודע עתידות, ומסופקני אם מישהו יודע. מהעבר של עמנו למדתי שהיתה תפוצה יהודית עוד בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות. התפוצה במצרים – לא זו שבימי האבות, אלא זו שבימי מלכי יהודה, קדמה לגלות בבל. תפוצה יהודית עוד יותר גדולה היתה בימי בית־שני, ואין איש יכול לומר שעתידים כל היהודים להתרכז בארצם, אבל אני מאמין שאנו יוצרים וניצור מולדת לכל העם היהודי, זאת אומרת – לכל יהודי שיהיה לו צורך ורצון במולדת; וכל יהודי שלא יתבולל מדעת – יהיה לו צורך במולדת בזמן מן הזמנים.
לביצוע דבר זה עלו חברי ועליתי אנוכי לארץ בנעורינו. האמנתי בדבר לפני עלותי ארצה, וכל מה שראיתי בארץ ובעולם מאז עלותי, העמיק בי האמונה שדבר זה הוא הכרחי, אפשרי, וביכולתנו לעשותו. במשך הזמן למדתי לדעת הקשיים והמכשולים והסכנות הרבים והעצומים הכרוכים בעשייתו. אבל אין בלבי כל צל של ספק שיש לאֵל ידינו להתגבר על כל הקשיים.
הדבר השני שאני מאמין בו עכשיו, כאשר האמנתי אז, ושוב – ביתר־שאת, כי אנחנו נסלול פה דרך־חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המחודשת חברה חדשה שאין בה קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, אלא היא בנויה על אחווה ושותפות אנושית וזיקת־גומלין בין איש לרעהו, ועל־ידי כך נהיה אור לגויים.
לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם.
ושני הדברים אינם קלים, ולא ייעשו בן־לילה. להיפך, שניהם הם מהדברים הקשים ביותר בתולדות המין־האנושי. אבל אנו היהודים אמוּנים מאז ומעולם על קשיים, ועמידה בפני סכנות היא לחם חוקנו. גנוזים בתוכנו כוחות אדירים, כאשר אינם אולי בשום עם אחר. בלי כוחות אלה לא היינו עומדים במבחני־הגורל המרים במשך אלפי שנים. אין עוד עם שעבר עליו מה שעבר עלינו, ואין עוד עם שהחזיק מעמד כפי שהחזקנו אנחנו בתנאים הנוראים בהם היינו נתונים ועדיין אנו נתונים. ובתנאים אלה לא ביצע שום עם אחר מה שביצענו אנחנו. אבל עוד אנו עומדים בראשית הדרך. טרם הוקמה המולדת החפשית לכל העם היהודי. נורתה רק אבן־הפינה הראשונה. וּוַדאי שלא השלמנו סלילת־הדרך לחברה חדשה, אלא התווינו רק קוים ראשונים למסילה הנכספת. שתי ההתחלות עשינו מתוך כורח נפשי, מתוך צו־הגורל, והמעשה אשר עשינו יש בו חלק לא רק לעושים המעטים במקום המעשה, אלא לעם היהודי כולו. בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו – עשינו כל אשר עשינו עד עכשו.
מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות גם בחייו וגם בחיי העמים שבתוכם או סביבם היה חי ואתם בא במגע. ועם למוד־נסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכל נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם.
“אִם תּֽמָאֲנוּ וּמֽרִיתֶם – חֶרֶב תּֽאֻכְּלוּ”.
(ישעיה א', 19–20).
גם הטבע נתון לשינויים.
“יְשֺֻשֺּוּם מִדֽבָּר וְצִיָּה, וֽתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת – כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנֽחָלִים בָּעֲרָבָה”.
(שם ל"ה).
גם יחסי חברה אינם קפואים.
“הֵשַׁח יֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה; יַשְׁפִּילֶנָּה יַשְׁפִּילָהּ עַד־אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד־עָפָר. תִּרְמְסֶנָּה, רָגֶל; רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי דַלִּים”. “צֶדֶק לָמְדוּ, יֹשְׁבֵי תֵבֵל”.
(שם כ"ו).
וֽלֹא לֽעוֹלָם
“יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”.
(שם ב').
נביאנו בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושות – ומתוך אמונה בתמורות אלה עמדנו בכל התלאות, והגענו עד הלום.
ואמונתנו לא תכזיב – כי יש כבר התחלה חשובה ורבת־סיכויים בשתי התמורות הגדולות שהאמנתי בהן בילדותי, ואני מאמין בהן היום עוד יותר, – וכעולה חדש אני בוחן כל דבר לאור שתי התמורות הנכספות.
מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים, ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנה.
בימים ההם היינו עוברים את ארצנו ברגל, ואילו עתה אנו נוסעים באבטומובילים או טסים באווירונים; בימים ההם היינו כמעט כולנו רווקים, – עכשיו אנו בונים משפחות, ויש לנו ילדים ונכדים. בימים ההם הסתפקנו במועט שבמועט, עכשו גדלו צרכינו, גדלו אולי במידה מופרזת, אבל לא נשוב לגור ב“חושות” וב“חאַנים”. ובימים ההם לא היתה לנו עצמאות, – עכשיו הקימונו מדינה יהודית, וצרכי המדינה, אפשרויותיה ושירותיה משנים את כל סדרי־חיינו.
אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העליה השניה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם – נדרשים גם היום מאת הנוער.
דבר אחד – קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השניה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם האחריות לנעשה בארץ – כאילו הכל היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם הדרך לקראת המטרה שהיתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו־דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם – אפשר למצוא בספרי ההוגים שהיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטית, – כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכל היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני הישוב, – ואולי גם את ההיסטוריה היהודית, – נעשו אחרי כמה נסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה. אבל אשר עשו – ידעו, והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.
מתוך אחריות זו נבעה התכונה השניה שהפכה את העליה השניה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי־מסויגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום־יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא־תנאי.
העליה השניה לא הטיפה לאחרים – אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא נשמעו. לא התנהגות התנועה הציונית ולא התנהגות הישוב, אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו קבעה דרכם של אנשי העליה השניה. הם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול בישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם. גם חבריהם בחוץ־לארץ לא הבינו אותם, והם עשו בעצמם הדברים שהאמינו בלבם שיש לעשותם. ובעשיה זו לא נרתעו משום דבר – לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה – כל החיים, יום־יום.
שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מהנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העליה השניה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העליה השניה, מצויים עכשיו, ללא־ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול; וגם יש לו מורשה עשירה שלא היתה לאנשי העליה השניה.
מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא יראה עצמו אחראי לכל.
יש כרגע משהו גדול ועצום שלא היה בימי העליה השניה, ולא כל אנשי העליה השניה קיוו שיזכו לו בחייהם – מדינת ישראל. אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה ומפני־כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה, והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו – לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות: ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי – כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מלאה, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז־חפצנו ההיסטורי; והמדינה היא המכשיר רב־האונים, אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. המדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא יכול היה לעשות במשך שבעים שנה.
אבל לא הכל ייעשה בכוח המדינה. תחומי פעולתה של המדינה מוגבלים בשנים: א) בבחירה החופשית של האזרח במדינה דימוקראטית. אין זו מדינה טוטאליטרית הקובעת כל מעשי האזרח, מחשבותיו ודיבוריו. יש שטחי־פעולה־וחיים רחבים שאין החוק והמנגנון הממלכתי מתערב בהם, ובהם שטחי פעולה הקובעים גורל עתידנו. ב) ביכולת המעמסה של האזרח הממוצע, הבינוני. כאן, למשל, טמון ההבדל בין ה“הגנה” לבין צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מורכבת ממתנדבים בלבד, מאנשים בעלי תחושה עמוקה של אחריות על בטחון הישוב, מסורים ללא־גבול לענין שהתנדבו לו, ולא היה בה צורך בדרגות ובחוקי משמעת ובעונשים כמו בצבא, הבנוי על שירות־חובה החל על כל אזרח בגיל מסוים, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, בין שהוא אחראי ובין שאינו אחראי. מבנה הצבא אינו יכול להיות כמבנה ה“הגנה”. כאן דרוש משטר הירארכי ומשמעת־ברזל שמפיריה צפויים לעונשין. אבל גם צבא־הגנה לישראל לא יסכון בלי התנדבות. אין מדינה יכולה לגזור על התנדבות זו, התנדבות נובעת מתוך הרצון החופשי של טובי הנוער שגמרו שירות־החובה שלהם.
והתנדבות הכרחית לא רק לצבא, המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. אין המדינה יכולה לצוות על מיזוג גלויות ועל יישוב השממה. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק וגזירת־המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם, – המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; – אלה לא נעשים על־ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי־מופת ונוער חלוצי.
נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העליה השניה. אין הוא צריך להתחיל הכל מבראשית, ואין צריך לעשות הכל בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; לנו תידרש עוד זמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הבטחון, מיזוג הגלויות, יישוב השממה, חינוך העם וליכודו, עיצוב דמות החברה החדשה.
ואם כי דרכי הפעולה בימינו לא ידמו לדרכי הפעולה בימי העליה השניה, ולרשות הנוער עכשיו עומדים אמצעים ומכשירים שלא היו בימי העליה השניה, הרי יעשה הנוער שליחותו אם ידע להפעיל בתוכו שתי הסגולות העליונות של שליחי־עם: א) קבלת אחריות מלאה להיסטוריה בימינו, כאילו הכל תלוי אך ורק בו; ב) זיקה נאמנה לחזון, הצמדת המעשה להלכה בחיי יום־יום.
קאריירה או שליחות?
מאתדוד בן־גוריון
שייך־מוניס, ט' בסיוון תשי"ד – 10 ביוני 1954
בכנס תלמידים
תלמידי ישראל.
ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת־גורל: קאריירה או שליחות?
לפני שש שנים, כשהייתם עדיין ילדים, נלחמו אחיותיכם ואחיכם, קרוביכם ומכריכם המבוגרים במלחמת הקוממיות, ורבים חרפו נפשם למות.
זו היתה מלחמה יחידה במינה מכמה בחינות. עמים רבים לחמו על קוממיותם, כולם – עמים שישבו מעודם על אדמתם, והיו זמן־מה משועבדים לזרים. לא כזאת היתה מלחמתנו. עמנו היה מנותק ממולדתו מאות בשנים. עוד בסוף מלחמת־העולם הראשונה, לפני כשלושים וחמש שנים, ישבו בארץ רק כ־ 58,000 יהודים. ממלחמתנו האחרונה בארץ זו על חירותנו הלאומית, בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא, עברו 1813 שנים. מאז הורחקנו מארצנו ופוזרנו בעולם. ואין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית, שאחרי יותר מ־1800 שנה חוזר עם לארצו ונלחם בה שוב על קוממיותו ומחדש מדינתו. עובדה יחידה במינה זו מאשרת שאנו עם־עולם.
והיה דבר שני בלתי־רגיל במלחמה זו: עמדנו מועטים מול מרובים. 650,000 נגד 30 מליון. צבא בלתי־מצויד שהתארגן רק תוך כדי המלחמה, עמד נגד צבאות של שבע מדינות ערב. היינו אחד נגד ארבעים – וניצחנו. והוכחה שוב האמת החוזרת בהיסטוריה היהודית: עליונות הרוח.
והיה דבר שלישי: בין לוחמי הקוממיות היו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות באירופה, באמריקה, באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. מספר המתנדבים מהתפוצות לא הגיע ל־20% של כל לוחמינו, אבל הם נתנו לנו כוחות מקצועיים שלא יכולנו לחנך במחתרת: טייסי־קרב, טאנקיסטים, תותחנים, רבי־חובלים בספינות־מלחמה, וספק אם היינו יכולים לנצח בלעדיהם. בהתנדבות זו נתגלתה האחדות המופלאה ושותפות־הגורל של העם היהודי, למרות פיזורו בעולם.
שילמנו מחיר יקר. מבחר הנוער, פאר האומה, נפל. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה מאות שנים לא נשפך דם יהודי לשוא.
ואחרי כל אלה – עלינו לדעת, כי עלילת־גבורה שׂגיאה ומופלאה זו משמעותה מוגבלת. מלחמת הקוממיות לא הביאה ולא יכלה להביא לנו הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם; לא כינסה פזורי האומה; לא חוננה הריסות המולדת; לא הבטיחה עצמאותנו הכלכלית; אפילו לא הורישה לנו שלום ובטחון. הנצחון לא היה סופי ומכריע, והמאבק בינינו ובין אויבינו לא נסתיים.
אין אני אומר זאת לשם המעטת דמותה של מלחמת הקוממיות. אין לי כל ענין בכך. אני אומר זאת למען נעמוד על אמיתות מצבנו.
הנצחון במלחמת הקוממיות נתן לנו דבר גדול ועצום: צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת. חסרון צבת זו היה בעוכרי ההיסטוריה היהודית זה כ־2600 שנה, מאז חורבן בית־ראשון, חוץ מתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים – משמעון בן מתתיהו ועד אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.
בשנים המעטות הללו שלאחר קום המדינה ראינו ברכתה הגדולה של צבת ראשונה זו: עלילות אדירות בקיבוץ־גלויות; מעשים כבירים בהפרחת השממה; יצירת מאות ישובים חקלאיים; הקמת אלפי בתי־חרושת ומלאכה; בניית רבבות יחידות שכון; פיתוח השיט והתעופה; הרחבת החינוך; הנחלת הלשון; טיפוח הספרות והמדע; הגברת כוחנו הצבאי; הרמת קרן ישראל בעולם.
אבל אנו רחוקים עדיין מהמנוחה ומהנחלה. ויש לראות הצד השני של המטבע: הקמת המדינה היתה הרפתקה חמורה הרת־סכנות. זו היתה התגרות בגורל, מרידה בהיסטוריה היהודית העולמית. אולי איני צריך להגיד שלא פחות מכל יהודי אחר חייבתי הקמת המדינה והאמנתי בעתידה. אבל גם לפני קום המדינה, ומאז קמה, לא נעלמו ממני הסיכונים והבעיות החמורות שהקמת המדינה תביא אתה.
האמת היא, כי הקמת המדינה הכניסה אותנו למערכה קשה לא רק עם העולם אשר מחוצה לנו, אלא גם למערכה פנימית, למאבק עם עצמנו, עם הרגלינו הגלותיים, עם עברנו התלוש ממציאות ומאחריות של עצמאות במולדת.
העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה. עוד עומדים עמי־ערב לכלותנו בהזדמנות הראשונה, והם אינם בודדים בשנאתם ובהתנגדותם אלינו. עזרת כוחות אדירים בעולם נתונה להם, ברב או במעט. ועוד עלינו לכבוש מעמדנו החדש בעולם במאמץ מתמיד ודרוך. אבל אין זה הקושי היחיד והעיקרי. המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים – במדינה ובעם היהודי.
הכרזת עצמאות אינה הופכת עם גלותי, מפוזר ותלוש ממקורות החיות והעצמאות – לעם עומד ברשות עצמו. דרושה לכך תמורה גדולה ורבת־פנים. קודם כל תמורה גיאוגרפית: מפיזור לכינוס במולדת. ודרושה תמורה קשה מזו: תמורת־מבנה, תמורה ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים. יהודים השבים למולדת – וממשיכים בה חיי הגלות, יהפכו המדינה לגלות חדשה.
כל איש מכם יודע כי העם היהודי בגולה אין לו לשון משותפת ותרבות משלו. אבל אינכם יודעים אולי ידיעה מספיקה באיזו מידה תלוי קיומם הכלכלי של יהודי התפוצות באחרים.
למען הסביר הדבר בקצרה אתאר אפשרות דמיונית – שאינה לגמרי נמנעת המציאות.
אילו היה קם שונא ישראל להשמיד היהודים בגולה, לא בדרכים האכזריות של היטלר – על־ידי החנקה בגאזים ושריפה בכבשנים – אלא בדרך הומאנית יותר, היה יכול לעשות זאת על־גזירה כלכלית פשוטה: היה מחוקק חוק האוסר על כל יהודי למכור לגוי ולשרת גוי, ואוסר על כל גוי למכור ליהודי ולשרת יהודי. מה היו תוצאות חוק שכזה לגבי הגויים – בארץ כמו אמריקה, רוסיה או ארגנטינה? הגויים לא היו יכולים להינות משירותם של עורכי־דין ורופאים מצוינים מקרב היהודים או לקרוא ספריו של איליה ארנבורג. אבל סוף סוף היו מוצאים עורכי־דין ורופאים וסופרים מוכשרים למדי מבני עמם. אבל מה היה חוק זה גורם ליהודים? – היהודים היו יושבים בבתיהם בלילות בחושך, כי החשמל מיוצר בידי גויים. ולא היו יכולים לנסוע בטראם ברכבת תחתית, כי הם נהוגים בידי גויים. והוא הדין ברכבת, במטוס או בספינה. אבל מה שגרוע מכל אלה: מיד אחרי גמר מלאי המזון שלהם בבית, לא היו יכולים להשיג לחם ומזון אחר, כי כל המזון מיוצר בידי לא־יהודים. וכך היו נידונים לכליה מהירה. בכל צרכי יום יום, החל באוכל גמור ובמלאכת המדע – זקוק היהודי בגולה לתוצרת עבודת הגויים. היהודים בגולה מרוכזים במקצועות מועטים שאינם מחוברים למקורות הכלכלה והקיום העיקריים של כל עם.
ואם זכינו בארץ למדינה – הרי אין זה אלא מפני שחוללנו כאן מהפכה יסודית במבנה חיינו הכלכליים והחברתיים: שבנו לאדמה ולעבודה בכל מקצועות הכלכלה, כשם ששבנו ללשון העברית ולהסתמכות על כוחנו בהתגוננות מפני התקפות עוינות. המדינה תתקיים ותתפתח – אם נתמיד במהפכה פנימית זו במיבנה חיינו הכלכליים, התרבותיים, והבטחוניים, ונתגבר על הרגלי העבר הגלותי, העומדים לערער כל כיבושי העצמאות, שהנחילו לנו המאמצים החלוציים של שלושה דורות.
עוד זמן נעמוד במאבק קשה עם כוחות עוינים מבחוץ. אבל נצחוננו בחזית הבינלאומית תלוי בראש וראשונה בחוסננו הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי בישראל.
חוסן זה מותנה במידה רבה בפעולת המדינה, ז. א. בפעולת הכנסת, הממשלה, המנגנון הממשלתי. אבל מדינה אינה כל־יכולה, ומראשית ייסודה היה ברור, כי המשימות הגורליות המוטלות על דורנו לא יבוצעו בלי יזמה מתנדבת, בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בעם, וקודם כל – בנוער.
והרי דוגמה ממלאכה אחת שהיא כאילו כולה ממלכתית, שהיא מצויה בחוק ונתונה במסגרת משמעת מחייבת: מלאכת צבא־הגנה לישראל. גם מלאכה זו של בטחון המדינה העומדת במרכז קיומנו, אינה יכולה ליעשות בלי התנדבות חלוצית. החוק מחייב כל צעיר וצעירה לשרת שנתיים – שנתיים וחצי בצבא, אבל בצבא־חובה בלבד לא היינו מקיימים בטחוננו. צה"ל לא היה מתקיים בלי צבא־קבע מתנדב, המוסר כל יכולתו הברוכה לבנין הצבא ושכלולו, ועושה זאת לא בצו החוק אלא בצו מצפונו החלוצי.
אולם צה“ל, על צבא־החובה וצבא־המתנדבים, כשהוא לבדו, לא יקיים בטחוננו; ואיני אומר זאת להמעטת דמותו של צה”ל. לא פחות מכל אזרח בישראל מוקיר אני את צה"ל כעמוד התווך של בטחוננו, ולא של בטחוננו בלבד, אולם עלינו להכיר, כי בטחוננו תלוי בכמה גורמים שאינם צבאיים: בחידוש העליה, בהגדלת הילודה, בפיתוח הפוטנציאל התעשייתי, בכושר מקצועי מעולה, בפריון־עבודה גבוה, באמצעי־תחבורה מתוקנים ביבשה, בים ובאוויר, כל אלה הם תנאים הכרחיים לבטחוננו, אבל גם אם נביא כל אלה לשיא היכולת – לא יספיקו. הגורם המכריע בקיום בטחוננו, –ובטחוננו פירושו קיומנו, – זהו דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יזמתו, חזונו, נאמנותו.
דמות האדם בישראל פירושה קודם כל – דמות הנוער בישראל, יכלתו היוצרת יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שהטילה עליו ההיסטוריה בדורנו. נוער קארייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פאראסיטי, – נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל.
אתם תלמידי בתי־הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלות – יוספו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו“אצילות מחייבת”. עליכם לשמש דוגמה של דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, של דור בן־חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על אתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי־הגאולה המשיחיים של דורות.
עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת.
ואעמוד בראשי פרקים על עיקרי הדברים, ואלך מהקל אל הכבד:
א. טיפוח המשותף
אנחנו עם בן־חורין. כל אחד מאתנו רשאי לחשוב, לדבר ולכתוב כרצונו. לבני־חורין יש דעות משלהם, ולכן יש ביניהם דעות שונות ומתנגדות זו לזו. קיימים בתוכנו גם ניגודים של אינטרסים, חשובים ולא־חשובים, אמיתיים ומדומים, אבל הפיצול הנפרז והחולני העושה שמות בחיינו הציבוריים, גם בחיי המדינה וגם בחיי החברה, אינו פרי חילוקי־דעות מוצדקים וניגודי־אינטרסים ממשיים, אלא פרי אנרכיה מוסרית והרגלים גלותיים של עם תלוש מאחריות ממלכתית ומשליטה על גורלו.
יש לנו תנועות־נוער מבורכות שהקימו מפעלים חלוציים לתפארת. כולן מחנכות חבריהן להתישבות חלוצית ולהגשמה עצמית, – מדוע הן מפוצלות ואינן מסוגלות למפעלים משותפים?
אומרים: יש ניגודים מעמדיים במדינה. איני סבור שניגודים אלה מן ההכרח שיפלגו ויפוררו את הנוער. אני מכיר נוער שמתגבר על כל ניגוד ומוצא מעמדי, אני מכיר כל אלה שהניחו היסודות להתישבות החלוצית בארץ ולערכי העבודה והשותפות והעזרה ההדדית. הם היו רובם בני המעמד הבינוני. רק מעטים מאוד היו בני־פועלים. תנועות־הנוער הקיצוניות ביותר בתפיסתן המעמדית – יצאו מחוגי סוחרים ואמידים, והן מטפלות בעיקר בנוער מהמעמד הבינוני, בנוער הלומד. הנוער אינו מחויב להמשיך דרכי הוריו, אם אינן הולמות צרכי המהפכה היהודית. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד לא המשיכו מעשי אבותיהם.
ומוזרה הטענה של ניגודים מעמדיים, כשרוצים להסביר פיצולן של תנועות־הנוער, הקוראות כולן לחבריהן ללכת לעבודה ולהתישבות. כשם שאין להסביר בניגודים מעמדיים הפיצול של ההתישבות החלוצית עצמה. הטוטאליטריות המפלגתית אשמה הפיצול לא־טבעי זה. בעם בן־חורין מן ההכרח ומן הברכה שיהיו בה יותר ממפלגה אחת, אם כי איני יודע אם יש ברכה בשפע המפלגות שלנו. אבל כלום אינם יכולים בני מפלגות שונות ללמוד באוניברסיטה אחת, בבית־ספר תיכון יסודי אחד? כלום אינם יכולים לשבת בשכונה אחת, או לנסוע ברכבת אחת? האומנם מוצדק שיכון מפלגתי? המוצדק פירוד קיבוצי? היש צורך באוניברסיטה מיוחדת וברכבת מיוחדת לכל מפלגה?
בחילוקי־דעות ישרים יש ברכה, אם לא מפריזים ולא מנפחים אותם באופן מלאכותי. ויש לשמור על הגבולות המוצדקים והטבעיים של חילוקי־הדעות. מובטחני שהמשותף מרובה על המפריד בעם כולו, ובנוער – על אחת כמה וכמה. בשאלות־היסוד של חיינו בתקופה זו מאוחד רובו הגדול של העם. מחוץ לקבוצה צעקנית קטנה של קומוניסטים גלויים ונסתרים, מאוחד העם בשאלות בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח החקלאות והתעשיה, הנחלת הלשון העברית לעולים, שמירת רבונותנו וחרותנו הדימוקראטית. אין כל סיבה אובייקטיבית להתפוררות והתפצלות בקרב הנוער. במקום תנועות־נוער נפרדות מתחרות זו בזו,– יש להקים תנועה כללית, ברית נוער מתנדב, שתעשה במשותף ובמלוכד הפעולה החינוכית בקרב הנוער הלומד, העובד והעולה, ותקים מפעלים שיגלמו כל הערכים החיוביים המשותפים לכל תנועות־הנוער הנפרדות. על הנוער להיות הגורם המלכד, המעלה, המטהר והמבריא בעם.
ב. טוהר המידות
אל ייתפס הנוער למלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת. יש במדינה כלים ממלכתיים שזהו תפקידם. יש כנסת, יש מבקר מדינה, יש משטרה, יש שופטים, והם ממונים על שמירת החוק ועל מניעת חטאים ומעילות. כחבר כנסת לא אביע דעתי על הכנסת, אבל מבקר המדינה, המשטרה ובתי־המשפט עושים עבודתם באמונה ובאחריות וגם, נדמה לי, ביכולת לא־מעטה. רבים ממחפשי החטאים – עושים זאת למען חפות על פשעיהם ותעלוליהם הם, הגרועים אולי פי כמה מהחטאים שהם כאילו מוקיעים בזולתם. יהודי יקר, רב גדול בישראל, רבי ישראל סאלנטר, אמר שכל יהודי צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לחפש רק מעלות וסגולות טובות. ציבורנו יתעלה אם יקיים תביעת־המוסר של הרב סאלנטר. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת – אלא תעשו בעצמכם, בחייכם, יום יום כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו למופת לעם – בחייכם אתם. הדוגמה החיה היא המחנכת.
והנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל – על־ידי חיי־מופת.
ג. מיזוג גלויות
העלילה האדירה ביותר אחרי מלחמת הקוממיות היתה – קליטת שלושת רבעי מיליון עולים מכל קצווי־תבל, רובם מהגלויות המרודות ביותר במזרח־אירופה, בצפון־אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה.
עלילה גדולה זו, שאין דומה לה בתולדות ישראל, היתה מלווה כשלון עצום: התנכרות הישוב הוותיק לעולים החדשים. המדינה עשתה בגדר יכולתה ובעזרת התנועה הציונית למען קיבוץ הגלויות: הסיעה העולים ארצה, שיכנה אותם בשיכוני ארעי וקבע, דאגה לתעסוקתם, לבריאותם, לחנוך ילדיהם; אבל בכוח המדינה בלבד אין לבצע קליטת עולים ומיזוג גלויות בקצב ובממדים כפי שנדרש מאתנו. אין ספק שכל אנשי הישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ גלויות ותמכו בכל לב במדיניות של עליה בלתי־מוגבלת, אבל רק מעטים גילו יחס של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים; הכל סומכים על המדינה שהיא תעשה מלאכת קליטת עלית העולים, והיא עשתה לא־מעט; אבל מיזוג־הגלויות לא ייעשה בכוח המדינה, אלא בכוח הרצון הטוב של העם, ורצון טוב זה לא בא לידי גילוי.
רוב העולים באו מארצות נחשלות, והיו מחוסרי־הון ועשוקי חינוך והשכלה. הישוב הוותיק התנכר לאחיו הרחוקים שזכו להיגאל במדינת ישראל. קמו שני עמים בישראל: עם ותיק מושרש במשק, בתרבות, בהווי שנתפתחו בשלושת הדורות בעזרת טובי הכוחות שבעם היהודי כולו, ועם של עולים, שההיסטוריה התאכזרה לו ושללה ממנו גם עושר רוחני וגם עושר חומרי.
לא נוכל להתקיים לאורך־ימים במצב זה של קיום שני עמים. אל יתימר הישוב הוותיק שממנו תצא תורה ובניו יהיו עורכי־דין ופקידים ומנהלי מוסדות ומורים וסופרים, והעולים יהיו חוטבי־עצים ושואבי־מים. לא יהיה כדבר הזה בישראל. או שכולנו נעלה – או שכולנו נרד; או שהמדינה כולה תהיה כעיראק וכלבנון, או שהעולים יתעלו לדרגת הישוב הוותיק, ויחד נשמור על הרמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו. לא יחולק בית־ישראל. התמזגות הגלויות היא שאלת־חיים למדינת ישראל, והתמזגות זו לא תבוא אם הטובים והמוכשרים והמחוננים שבתוכנו לא יהיו יחד עם העולים ולא יתעלו יחד עמהם. עד עכשיו עשו זאת רק מעטים ובודדים, בעיקר מתנועת המושבים. אפילו המורים, שמילאו תפקיד מכריע בתולדות התקומה העברית, לא נענו הפעם לצרכי העליה, וברוב ישובי העולים קשה למצוא מורה ההולם את תפקידו.
אתם בוגרי בתי־הספר התיכוניים תלכו בקרוב לשרת בצבא. שם תיפגשו עם המוני עולים בני גילכם. רבים מהם לא קיבלו החינוך שזכיתם בו אתם. בצבא ניתנת לכם הזדמנות ומוצגת לכם התביעה – להתמזג עם העולים. איני יודע אם בבית־הספר נאמר לכם מה צפוי לכם ומה יידרש מכם בצבא. קודם כל תידרשו, כמובן, להיות מסוגלים לשמור על בטחון המדינה ולהיות חיילים מאומנים, ממושמעים ועזי־רוח, אנשי יזמה וגבורה שאינם נרתעים מכל סכנה. אבל צבא־ההגנה לישראל הוא יותר מבית־ספר צבאי. התנאים המיוחדים של התהוות המדינה הזאת צוו על צה"ל להיות גם בית־יוצר של אומה אחידה, לוחמת ויוצרת, זקופת־קומה ועטורת חזון וגבורה. על הצבא לפרוץ כל המחיצות העדתיות והארציות והבדלי המעמדות והמוצא; עליו לאחות קרעי השבטים והגלויות. בצבא קיים שוויון גמור. לכל חייל – אותם המדים, אותו השכר, אותם התנאים, אבל עליכם לדאוג לכך ששוויון זה לא יהיה חיצוני, פורמאלי בלבד, אלא שויון־אמת המתגלה בשותפות של ערכים וסיכויים, וכל אשר נתן לכם בית־הספר והעם בישראל – עליכם להנחיל במיטב יכולתכם לחברים לנשק, שלא זכו ללמוד בבית־ספר תיכון שלא יצאו מבית־טובים. בצבא יש לכם שליחות נוספת – להתעלות יחד עם המוני הנוער העולה המשרת אתכם יחד בצבא. ובצבא תתכוננו יחד עם חבריכם מהעולים לבנות במשותף המשק והתרבות והחברה בישראל– לאחר שתסיימו שירותכם בצבא.
גם בטחוננו לא יכון – בלי העלאת האדם בתוכנו. יש ערך רב לציוד, לזיון, לאימון, לדרכי־תחבורה, אבל קובע במלחמה האדם הלוחם. גם להבא, אם נוכרח להילחם – נעמוד מעטים בפני מרובים, ובטחוננו הוא בעליונות־הרוח שלנו, וזו תעמוד לנו אם תהיה לא של מעטים ויחידי־סגולה, אלא של כל העם, של כל אזרח בישראל.
ד. יישוב הגבולות
זהו המעשה הגדול והקשה ביותר במילוי השליחות של הנוער בדורנו. שחררנו שטחי המדינה בחרבנו, אבל לא נחיה על החרב. אם ניתקף שוב – נשלוף שנית חרבנו מנדָנה, ואני בטוח שהיא תעשה שליחותה כבפעם הראשונה. אבל האדמה המשוחררת תקום לנו אך ורק בזכות העבודה וההתישבות. והתישבות אין פירושה הינתקות ממדע, מאמנות, מספרות, מערכי־רוח. התישבות פרימיטיבית לא תצליח בתוכנו, ורק בהצמדת כיבושי המדע והטכניקה נשתלט על ערבות הנגב, על שממות הרי הגליל ויהודה, על חולות חוף הים. למען התגבר על הריסות המולדת, דלדולה ושממתה במשך אלפי שנים – עלינו להקים ברית־אמת בין עבודת־הגוף ועבודת־הרוח. התישבות חלוצית שתמזג גלויות ותפריח שממה לא תיכון בלי מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, כימאים, פיסיקאים – המזדהים בחייהם ובפעלם יום יום עם המפעל ההתישבותי ועם בוני החקלאות.
ה. חברה חדשה
מדינת ישראל הוקמה באחת התקופות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות האנושות. על דורנו עברו שתי מלחמות־עולם, וסכנת מלחמת־עולם שלישית מרחפת על כולנו. זו לא תהיה אולי השלישית – אלא האחרונה, כי כוחות ההרס שהמדע נתן בימינו בידי היריבים, עלולים להרוס כל התרבות האנושית. העולם בימינו מתבוסס בסתירות ובניגודים איומים, כאשר לא היו מעולם. כי העולם לא היה מעולם כל כך משולב ומנוגד כאחד, כאשר הוא בימינו.
במאזן־הכוחות העולמי מדינת ישראל היא כמעט כמות מבוטלת, ואין בידינו להכריע הכף בזירה הבינלאומית, אבל יש בידינו להראות לעולם דרך־חיים חדשה, שהיא גם מורשת חזון נביאינו וגם מבצע טובי חלוצינו מאז החילונו לבנות הבית השלישי.
ניצור חברה בלי ניגודים פנימיים; חברה המבטלת את הסדרים המפלגים אותה: חלק החי חיי מותרות ושפע, וחלק החי חיי מחסור ועוני; חברה ההורסת המחיצה בין עבודת הרוח ובין עבודת הגוף; חברה שהורסת המחיצה בין הקנין ובין העבודה.
“באין חזון יפרע עם”. עם גדול וחזק יכול אולי להתקיים – גם כשהוא נפרע, באין חזון, אף כי ספק הדבר אם אפילו עם אדיר יכול להתקיים זמן רב לאחר ש“נפרע”. אנו עם קטן, עמוס קשיים גדולים ומשימות אדירות. “באין חזון” – לא נעשה מלאכתנו.
העולם כולו צמא לחזון חיים חדשים, לחזון חברה חדשה. מאתנו לא ייבצר הדבר לבנותו.
מעמדנו בעולם, בעם היהודי, בתוכנו אנו – תלוי באמון ובכבוד שנצליח לעורר, בתוכנו אנו ומחוצה לנו. לא נתחרה בעמים אחרים ולא נשתווה אליהם בעושר, בכוח, במספר; בכל אלה הוגבלנו וצומצמנו בגזירת ההשגחה ההיסטורית, אין בידינו לקרוע רוע הגזירה. בדבר אחד אנו מסוגלים לעלות על כל עם אחר: בעיצוב חברה חדשה.
בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפיסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי האנושי, במלואו. מדינת ישראל אמרה ברורות את דברה – לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבוּת ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבוּת רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי קובע דמות האוּמה שאליה שואפת המדינה.
ואלה דברי החוק:
“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת הבריות”.
זוהי הדמות שהמדינה קבעה לעם שהולך ומתהווה בתוכה. דמות זו יש בידי הדור הצעיר לעצב בפועל, – אם ידליק בארץ משואות של חוסן וגבורה, של אחווה יהודית ואנושית, של מידות טהורות, של ישובים חלוציים.
לפני שש שנים נלחמו אחיכם וחבריכם על קוממיות ישראל, ורבים מתו מות גבורים. האידאל שלנו אינו מות־גבורים. אנו אוהבי־חיים, חיי כבוד ויצירה וחירות. ועל הנוער להיות למופת לכל העם בחיים אלה.
אם הנוער יאמר: עלה נעלה, – תענה לעומתו ההיסטוריה: יכול תוכלו.
לישע העולים והשממה
מאתדוד בן־גוריון
נהלל, י' בסיוון תשי"ד – 11 ביוני 1954
בכנס נוער המושבים
…משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת־המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה – הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך – הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.
(תענית ה':)
לא קל לבוא למקום הזה – בתביעות חדשות. אין זה אחד הישובים החקלאיים סתם; נהלל היא סמל של ערכים ושל ראשונות חלוצית. יש עוד מקום אחד כזה בישובינו – דגניה; וכמה מתושבי נהלל היו גם שותפים ליסוד דגניה. שני ישובים אלה וכל הישובים שהלכו בעקבותיהם – קיבוצים ומושבים, כמדומה כבר קיימו בחייהם כל המצוות החלוציות: עלו לארץ, שבו לעבודה ולאדמה, היפרו השממה, לימדו לשונם לדבר עברית, לחמו בשער ביום פקודה ובניהם נפלו במלחמת הקוממיות, קיימו כל חייהם מצוות עבודה עצמית, טיפחו בחברתם עקרון העזרה ההדדית, נתנו יד לכל מפעל לאומי ופועלי, גידלו דור של ממשיכים, חינכו הנוער בדוגמת חייהם; – ומה יש עוד לדרוש מהם? ולא קל היה לי להעיז לבוא הנה בתביעה חדשה. ואם באתי אין זאת באשר סבור אני שלא עשיתם די עד עכשיו, אלא מפני שאני בטוח כי יש ביכולתכם לעשות הרבה יותר, ורק אתם יכולים לעשות זאת כי אין משא אשר יכבד עליכם.
אנסה להסביר מהו המשא הכבד שיש להרים בימינו אלה. זכורני הויכוחים שהיו לנו בהנהלה הציונית עם אחד הטובים והנאמנים שבמנהיגים הציונים, עם אוסישקין המנוח. הוא ראה במרכז המאמץ רכישת קרקע ולא עליה, והיה אומר: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד; אדמת הארץ אנו עלולים להפסיד אם לא נחיש גאולתה. כל שטח שלא נרכוש בזמן הקרוב – מי יודע אם נצליח לרכוש אותו בעתיד. נדמה לי שגם חברנו י. וילקנסקי היה טוען מעין דברים כאלה, והיה כאילו יסוד לטענה הזאת. מי היה אז מעלה על הדעת שלאחר קום מדינה יהודית, כשכל אדמת המדינה תעמוד ברשותנו – לא יימצאו לנו יהודים לבנות הארץ וליישבה?
אבל זהו הדבר שקרה בדיוק. הוקמה ריבונות עברית, וכל אדמת המדינה בידינו, ושטחים גדולים עומדים ריקים, ומה שהיה כאילו ודאי לפני מלחמת־העולם השניה, – שלא יחסרו יהודים לארץ, – דווקא דבר זה נתבדה. ההיסטוריה עוללה לנו הרבה רעות, אבל מסופקני אם אפילו השטן היה יכול להמציא תעלול אכזרי כזה, כאשר נעשה לנו בדורנו זה. דורות אחרי דורות התפללו לקוממיות ישראל, ומעטים האמינו באפשרותה, – והנה קרה הנס, קמה המדינה ואין יהודים, כי המיליונים אשר חלוציהם הניחו היסודות למדינה, והם עצמם התכוננו ברבבותיהם ובמיליוניהם להיבנות בתוכה ולבנותה – נשמדו. מה שעשו הנאצים, בהשמידם שליש של עמנו, עוד לא נעשה מעולם לעם אחר. אבל הפגיעה בעם היהודי לא היתה כל כך מסוכנת, כי גם עכשיו לאחר חורבן יהדות אירופה על־ידי הנאצים ובני בריתם, מספר היהודים כיום לא פחות ממספרם לפני חמישים שנה. כשהחלה העליה השניה היו בעולם לא יותר מעשרה מיליון יהודים. המכה האנושה שניתנה על־ידי הנאצים היא הקשה ביותר למדינת ישראל. הם השמידו אותם ששת המיליונים שהיו צריכים, היו רוצים, והיו מוכשרים לבנות מדינה בזמן קצר.
אין אנו רשאים להתיאש מאותם עשרת מיליוני היהודים החיים עוד בגולה, אבל עלינו לראות המצב כמות שהוא, בעינים פקוחות, בלי כל הונאה עצמית, בלי אשליות מרגיעות וכוזבות. אחרי עליית שלושת רבעי מיליון יהודים משארית הפליטה באירופה ומארצות האיסלם – אין סיכוי, שבזמן הקרוב ביותר תהיה לנו עליית־עם גדולה. משרידי היהדות באירופה – שנים וחצי מיליון כלואים בברית־המועצות ובגרורותיה, ואין יודע מתי ייפתחו השערים לאלה הרוצים לצאת ולהצטרף לבוני המדינה. כששה מיליון יהודים הם אמנם חפשים לעלות, אבל לדעתם הם ניהנים בארצות מגוריהם מחופש מספיק ואינם רוצים לעלות. הם אמנם אוהבים את המדינה, ומוכנים להושיט לה עזרה חומרית ומדינית, אבל אין הם סבורים שהמדינה דרושה להם ולבניהם.
זהו המצב בשעה זו, ואיני יודע כמה זמן תימשך “שעה זו”. אילו היתה קמה מדינת ישראל בתנאי שלום, מתוך רצון טוב של כל העולם ומתוך אהדה של שכניה, היינו אומרים: נחכה. חכינו אלפי שנים עד שקמה המדינה, נחכה עוד עשרות שנים עד לקיבוץ הגלויות; נחכה עד שישתנה המצב הסובייטי ויהודי רוסיה, רומניה והונגריה יהיו חפשים לעלות; ונחכה עד שיתבסס וישתבח המצב בארץ, שגם יהודי אמריקה יימשכו אלינו, לא מפני שרע שם, אלא מפני שפה טוב יותר. אולם אין אנו יכולים לחכות במנוחה: מדינה זו קמה לא מתוך רצון טוב של שכנינו, הקרובים והרחוקים, כאשר מן הראוי היה להיות. אמנם חמש ושלושים מדינות הצביעו על הקמת המדינה, ובתוכן שתי המעצמות האדירות, אבל ראינו מה היה תוקף החלטה זו, כשהערבים הכריזו כי יעשו אותה לאַל. האו"ם נרתע כשרק נשמעו איומי הערבים; וכשצבאותיהם פלשו לארץ – נעזבנו לנפשנו. בדיעבד – אנו אסירי תודה להיסטוריה שיכולנו בכוח עצמנו לעמוד בשער, להדוף הפולשים ולבצר מדינתנו, ואין אנו חייבים תודה על הקמת המדינה ועל נצחוננו לשום כוח זר, – אולם אין אנו רשאים להתברך שהונח לנו, – וכאילו המדינה עומדת על תילה.
השכנים שרצו להשמידנו ונכשלו, – אינם מודים בכשלונם ומסרבים לעשות שלום; וכל אלה שהצביעו בעדנו בעצרת האו"ם, – לא נוכל לסמוך על ידידותם שתעמוד לנו בעת צרה. אין אנו יכולים לחכות במנוחה עשרות שנים, עד שהמציאות בעולם תשתנה. אין אנו יכולים לפתוח בכוח שערי רוסיה ורומניה ואין ביכולתנו לגזור על יהודי אמריקה לעלות. ואם אין אנו פטורים מכל מאמץ מחשבתי, חינוכי, כלכלי וארגוני למשוך ארצה מאכסימום של יהודים מכל ארצות התפוצה, – אין כל יסוד מבוסס להניח, שמספרם בזמן הקרוב יגדל באופן ניכר. עובדה מרה כמוות, אבל אסור להתעלם ממנה.
ובכן נשאלת השאלה: הלהשלים עם המציאות המרה? לא, בשום אופן לא, כי בנפשנו הדבר. אם אין ביכולתנו האפשרות לשנות המציאות בעולם – יש בכוחנו לשנות המציאות שבתוכנו; ולא להסתפק בדברים, אלא לשנותה בפועל ממש; ונשנה המציאות בתוכנו – אם כל אחד מאתנו יפנה קודם כל בתביעה אל עצמו.
ברשותנו שני דברים חשובים: מיליון וחצי מיליון יהודים – ואדמת המדינה.
וכאן ישאל השואל: המיליון וחצי מיליון כבר נמצאים במדינה – כלום יש צורך להעלותם שנית? האדמה היא בידינו – כלום אנו צריכים לגאול אותה שנית? מהי המציאות שיש לשנות כאן?
הסתכלות קלה על המפה תיתן את התשובה לשאלה זו. מיליון וחצי מיליון היהודים מרוכזים ברובם המכריע בנקודות עירוניות אחדות, והרוב המכריע של האדמה ריק ושומם. ובשני הדברים האלה צפונה סכנה חמורה – גם למיליון וחצי מיליון היהודים וגם לאדמה. וקודם כל סכנה לבטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה. ואני מדגיש המילים: בימינו אלה. בימינו יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחד. והיות ורוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם – בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. קל בימינו למחות בבת־אחת כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה דבר זה – כל המדינה אבודה. התריס היחיד בפני סכנה זו הוא פיזור האוכלוסין. אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם, כי עברו ללא־שוב הזמנים שבהם נערכו מלחמות רק בין צבאות. המלחמה בימינו היא מלחמה של כל העם ונגד כל העם. אין מקום כמעט שלא נפגע על־ידי פצצת האויב, ואין איש ואשה, זקן וילד מחוץ לסכנה. אבל יש ממדים שונים לסכנה. כל מה שהישובים יותר קטנים ומפוזרים – הסכנה קטנה יותר. כל מה שהאוכלוסין מרוכזים יותר במקום אחד או במקומות מעטים – הסכנה גדולה יותר. ושיקולי בטחון בלבד, כלומר שיקולי קיום, שיקולי חיים ומוות של אוכלוסינו, מצווים עלינו לפזר המיליון וחצי מיליון על פני שטח גדול יותר ובהמון ישובים מרוחקים זה מזה עד כמה שאפשר.
ויש סכנה לאדמה אשר בידינו כשהיא עומדת בשממתה. עמי ערב החזיקו, ועודם מחזיקים, מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין סכנה שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו קשה להחזיק מדבר בשממתו לאורך־ימים. אנו ביססנו תביעתנו לארץ זו לא רק על זכות אבות, אלא על היות הארץ שוממה ועל היותנו העם היחיד הזקוק והמוכשר להפריח השממה. ולא קל יהיה להחזיק באדמה שוממה עשרות בשנים, – כי יש תובעים לאדמה זו.
עוד זכורים הדיונים המרובים באו“ם על הנגב ועל הגליל. עצרת או”ם לא כללה כל הגליל בגבולות המדינה היהודית. גם על הנגב היה ויכוח רב, – ולאחר שהוחלט להכניסו לתחומי המדינה היהודית, נתקבלה אחר כך, לרגל התנגדות הערבים, החלטה לשלוח לארץ מתווך, שערער אח"כ על מתן הנגב לישראל. שטח זה משמש טריז בין מדינות ערב: ומי יודע – אולי זה יהיה ברבות הימים השטח החשוב ביותר במדינה. עוד טרם נחשפו כל צפונותיו. וכבר עכשיו יש עוררין על הנגב, והם יטענו: בין כך ובין כך אין היהודים מיישבים אותו – מהי ההצדקה שיחזיקו בו, כשזה כל כך מרגיז את עמי ערב.
משונה הדבר שדווקא ה“ארכי־פאטריוטים” של “חרות” מתחרים ב“ריאליסטים” של “הארץ” בלגלוג ובביטול לכל מיפעל שמקימים או מנסים להקים בנגב.
אחרי הקמת המדינה ומלחמת הקוממיות קרו שני דברים גדולים. דבר אחד – לא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. זה היה דבר גדול יותר מיציאת מצרים. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז; חוסלו גלויות שלמות – מהן גלויות עתיקות שלמעלה מאלפיים שנה, כגון גלות בבל ותימן. ובשנים מעטות עלו ארצה יותר יהודים מאשר במשך כל השנים שקדמו להקמת המדינה.
וקרה דבר שני אף הוא דבר גדול ועצום: במשך שנים ספורות לאחר קיום המדינה הקמנו כארבע מאות נקודות ישוביות חדשות, יותר מאשר עשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מראשית התישבותנו המחודשת על הקרקע במולדת.
לכאורה – שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. וככל אחד מכם לא יעלה על דעתי למעט דמותן ההיסטורית. אבל מצבנו החמור מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה ובוחנת, על החיוב והשלילה, על האור והצללים שבהם.
העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון שקדמה לשואה באירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה וליצירת אומה בת־חורין, עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית־הימים. היא באה מארצות של מרכזי התרבות האנושית וההתעלות היהודית. בארצות אלו המשיכו וחידשו ישובי ישראל רקמת התרבות העברית. בהן נולדה החסידות, ההשכלה, חיבת־ציון, תנועת־הפועלים, הציונות; בהן נוצרה הספרות העברית החדשה; בהן השתתפו היהודים במאבקי־שחרור לאומיים וחברתיים. גם הארצות שהגבילו זכויות היהודים – לא יכלו לדכא רוח היהודים ושאיפתם להשכלה. העולים מהארצות ההן הצליחו להביא ארצה לא רק רכושם הרוחני, היהודי האנושי, אלא גם חלק לא־קטן מרכושם החומרי. ואילו העליה החדשה, לאחר קום המדינה, היתה ברובה הגדול משוללת המטען הרוחני והחמרי של העליה הקודמת.
לרוב העולים האלה היתה העליה לארץ רק קפיצת־הדרך אלא גם קפיצת־הזמן, מגולה למולדת, ומאורח־חיים מהמאה השביעית – לאורח־חיים של המאה העשרים.
המדינה עשתה למען העולים כמעט כל אשר ביכולתה. העם כמעט שלא עשה כלום, חוץ מבודדים. אילו היה לנו זמן, והיינו יושבים במנוחה ובהשקט ולבטח – היינו מחכים, כיוצאי מצרים, ארבעים שנה במדבר, עד שיקום דור חדש שלא נשא סימני השעבוד הזר בנפשו, אבל אין אנו יושבים לבטח. והזמן דוחק, ועלינו לעשות בשנים מעטות, מתוך מאמץ מתוח, מה שבדרך רגילה נעשה במשך עשרות שנים.
ההתישבות החדשה – ארבע מאות הישובים שנוסדו לאחר קום המדינה, – היא בעיקרה מפעל העליה החדשה. גם זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. ובמקום זה ודאי שאין צורך להסביר חשיבותו העליונה של מפעל התיישבותי גדול זה. אבל גם פה לא הכל כשורה, ואגע הפעם רק בבחינה הבטחונית.
כולנו יודעים מהו התפקיד שמילאו הישובים החקלאים שעל הגבולות במלחמת הקוממיות, גם כשעמדנו בפני כנופיות בודדות בלבד של ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה, וגם כשנלחמנו בצבאות סדירים של מדינות ערב.
עמידת גוש עציון היא אחת העלילות הנהדרות ביותר של מאבקנו ערב קום המדינה. ישובי הגוש נפלו, אבל עמידתם ההירואית במשך חדשים הצילה את ירושלים. זכורים הקרבות בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בהרי־ירושלים, בנגב, וידוע התפקיד שמילאו טירת־צבי, הדגניות וכנרת, עין־גב, יחיעם, נגבה, קרית־ענבים, משמר־העמק ועוד.
וכל אחד מאתנו חייב לשאול עצמו: כיצד יעמדו ארבע מאות הישובים החדשים אם חלילה תהיה מחר פלישה חדשה? ואין זו שאלת גורל הישובים האלה עצמם, – אף זוהי שאלה חיונית, – עמדת הישובים האלה עלולה להכריע הכף של התגוננותנו כולה.
זוכרני ההפצצה הראשונה של תל־אביב, ע“י מטוסי־קרב מצריים, בלילה הראשון של הפלישה, אותה שעה שידרתי בפעם הראשונה במשדר המחתרת של ה”הגנה" – בשם המדינה – לארצות־הברית. תוך כדי שידורי נפלו הפצצות הראשונות בקרבת מקום, לאחר שסיימתי דברי הלכתי לראות מה שקרה. ההפצצה כוונה לתחנת החשמל של ראֶדינג ולשדות־התעופה בצפון הירקון. בחזרי הביתה ראיתי תושבי תל־אביב צופים מחלונותיהם בדאגה אבל בלי בהלה. הפצצת תל־אביב נמשכה – וזמן רב לא היתה בידינו “תשובה”. מטוסי הקרב שרכשנו בזמנם – טרם הגיעו לארץ. היו אבידות קשות בתל־אביב ובמקומות אחרים, אבל לא היתה פאַניקה. הישוב היה מצויד באיתנות נפשית – עד שנשתנה המצב; נשקנו הגיע, והשתלטנו על האוויר כשם שהשתלטנו על היבשה ועל הים.
אבל אם אני מנסה לשוות לנגד עיני תמונה שונה מזו שהיתה, ושואל עצמי: אילו ישובי הספר – וארצנו כולה ספר! – לא היו עומדים בגבורה כאשר עמדו, אלא היו עוזבים מקומותיהם, כפי שכמה מומחים יעצו לנו בימים ההם, ותל־אביב וחיפה היו מתמלאות פליטים, לפני הפלישה ובשעת הפלישה, – ההיתה קיימת אותה האיתנות הנפשית בקרב תושבי תל־אביב? אין לי בטחון בכך. העם הצרפתי אינו עם של מוגי־לב, ואם רוחו נשברה במלחמת־העולם השניה גרמו לכך במידה לא־מעשה המוני הפליטים שסתמו כל הדרכים המובילים לפאריס.
המלחמה בימינו היא טוטאַלית, פוגעת ותלויה בכל העם; ואם כי, כמובן, יש ערך למזון, לתעשיה, לכספים ולציוד הצבאי, – הרי מכריעה ביסודו של דבר רוח העם, איתנותו הנפשית; ואם נעמוד מחר בפני פלישה – יש ערך מכריע לעמדת ארבע מאות הישובים האלה, היעמדו וילחמו כאשר עמדו ונלחמו בטירת־צבי, גוש־עציון, נגבה, עין־גב – או, חלילה, יברחו בזקניהם ובנעריהם לתל־אביב?
ואין זה מקרה שדגניה ונגבה וטירת־צבי עמדו כאשר עמדו. זוהי לא רק זכותם של אנשיהן; זהו פרי חינוך של דורות, פרי החינוך של ההשכלה, של חיבת־ציון, של המאבק המהפכני על זכויות אזרחיות ולאומיות, של הגנה עצמית, של תנועת־הפועלים, של העפלה, של ערכי אדם וגאולת עם שטופחו במשך דורות ביהדות ממנו יצאו אנשי הישובים. ישובים אלה שימשו לא רק שיכון ואמצעי־מחיה לתושביהם, – אלא מבצרים של חזון חיים חדשים. והמבצרים נבנו לא בשדות ולא ברפתות, אלא בנשמת האנשים שהתישבו שם.
לא כל שבע מאות וחמישים אלף איש שעלו ארצה לאחר קום המדינה זכו לחינוך כזה. המאבק הרעיוני, היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, שבו נתחנך ונתחשל הנוער היהודי ברוסיה, בפולין, בליטה, בגרמניה, בצ’כיה – עקבותיו לא נודעו כלל בכמה וכמה ארצות שמהן באה העליה החדשה. יהודי מארוקו ובבל ותורכיה ותימן אינם נופלים בפוטנציאל הגבורה שלהם מיהודים אחרים. אילו הובטח לנו שלום לעשרים־שלושים השנים הבאות – היינו אומרים: נזדיין בסבלנות; ילדי העולים יתחנכו בבתי־הספר הממלכתיים ככל ילדי ישראל; הדור הצעיר כולו יתאמן ויתחשל יחד בצבא־הגנה לישראל, – ובעוד דור אחד יהיו כולם שווים מבחינת ההכשרה הנפשית והחינוך המולדתי. אבל מי יערוב לנו שישרור שלום במשך דור שלם?
לא נוכל לסתום ביום אחד תהומות שנחפרו מאות בשנים. מרחקי הזמן, המקום וההווי של שבטי ישראל לא יימחו בבת־אחת, אבל גם אין אנו יכולים להשלים לאורך־ימים עם המחיצה הקיימת בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. היא נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, – וקודם־כל בשטח הרגיש והחיוני ביותר, בשטח הבטחון.
התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר היא צו־הגורל שלנו. דבר זה לא ייעשה בכוח המדינה בלבד. לכך דרושה התנדבות־עם, התנדבות מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, פקידים, עובדי־מדינה, התנדבות בכל חוגי הישוב, – מתוך הרגשת אחווה יהודית ושותפות־גורל. לא יתכן קיום שני עמים, כביכול, במדינתנו השונים זה מזה בכל הווי־חייהם. אנו שטים יחד בסירה אחת בתוך ים נסער, ובלי שנהיה מסוגלים כולנו במידה שווה להחזיק במשוטים במלוא כוחנו – יש סכנה שהסירה תיטרף בתוך הגלים הזדונים.
והאמת המרה צריכה להיאמר: התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים, עשו גדולות, אבל לא יותר מיכולתם של מעטים, – ואין זה מספיק. בתוך המעטים היו בעיקר – שליחי המושבים. ואתם יכולים לשאול אותי במידה רבה של צדק: לא עשינו – ונעשה?
תשובתי תהיה אולי אכזרית, אבל אני מאמין שהיא צודקת. אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה – בדגניה, – אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים – ולהתישב יחד אתם. אין לנו רשות עכשיו ל“טלית שכולה תכלת” – בשעה שמאות טליתות הן בלי ציציות לגמרי. אסור לנו לעזוב פליטי עיראק ומארוקו ורומניה ותימן לנפשם. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרו למפעלם החלוצי על־ידי חינוך של דורות – וכשזכינו עכשיו ל“יציאת־מצרים” של שבעים וחמישה רבוא, ורבבות אחדות מהם עלו על הקרקע ללא כל הכשרה מוקדמת, וללא מורשת־הערכים שנפלה בחלקם של מייסדי ההתישבות החלוצית ובניהם – על הבנים לקום ולעזוב ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשו לרשות הכלל.
אין עתה שום ארץ בטוחה בעולם, על כולן מרחפת סכנה של מלחמת־עולם. אבל ארצות ענקיות כרוסיה וכארצות־הברית – יש מקצת בטחון במרחביהם העצומים. לא כן אנחנו. ארצנו קטנה, ואנחנו עם קטן, וישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל, ועין־חרוד ואף תל־אביב. לא יעמדו ביום פקודה – אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל – אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן־החוץ, אלא כחברים מבפנים.
ואין זו רק שאלת ארבע מאות הישובים החדשים, אם כי אף זוהי שאלה חיונית ממדרגה ראשונה. זהו המפעל ההתישבותי הגדול ביותר שנעשה בזמננו, ונעשה בתנופה ובקצב שעוד לפני שש שנים לא היינו מעיזים לחלום עליהם. אבל יש שאלה גדולה יותר: הסתכלו במפת המדינה ותראו השממה הרבה גם בצפון וגם בדרום וגם במזרח. ואויבים אורבים לשטחים אלה.
אילו היינו מובטחים, כי מחר או מחרתיים שוב ינהרו אלינו מאות אלפים עולים, היינו אולי יכולים להתנחם: אלה יקימו שוב מאות כפרים חדשים. אמנם, שומה עלינו לעשות מאמצים על־אנושיים למען חידוש העליה, אבל אסור להשהות מה שיש לעשות מיד ומה שתלוי אך ורק בנו, בישוב שכבר נמצא בארץ. ממללי־רברבן, סריסי־רצון ודלי־מעש בורחים ממציאות קשה וממאמצים מתוחים אל דמיונות משעשעים ומרהיבים, ובהבל פיהם הם כובשים שטחים נוספים, ומרחיבים בדברנותם גבולות הארץ. הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו היא פיתוח מאכסימלי של היש, יישוב השממה. אל נבקש לעצמנו מפלט קל מבעיות־חיינו המרות בבנין מגדלים פורחים באוויר. עלינו לשאוב מבפנים כוחות ליישוב השממה הרבה. המונינו צפופים בעיר ללא צורך, ולא בלי סכנה לבטחון המדינה. יש להוציא אלפים ורבבות מן העיר אל הכפר. דבר זה אינו קל. מאות בשנים היינו כמעט כולנו תושבי ערים. אנו עם גמול עבודה ואדמה, – ולא קל להחזירנו למקורות החיוּת של כל ישוב העומד ברשות עצמו. גם בימי העליה הראשונה והשניה לא היה קל הדבר. לא כל המעפילים – נשארו בכפר; כמה מאנשי העליה השניה נשארו בעבודה ובארץ? מסופקני אם נשארו עשרה אחוזים; אבל אלה שנשארו שינו פני ההיסטוריה היהודית.
ולא קל יהיה גם בימינו להוציא הנוער בחלקו הגדול מהעיר, מהקאפה, מהקולנוע, ממועדוני־לילה, מההמולה והפיתויים, מהרדיפה אחרי בצע, אחרי קאריירה וחיים ריקים, ולהעביר אותם לחיי עבודה ויצירה במפעלי־בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים – יחד עם נוער עולה שהתחנך והתאמן בצבא־הגנה לישראל. אבל זה אפשר, ורק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה אלא על ־ידי מופת חי. אם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים, ויצאו יחד עם נוער עולה ליישב השממה, – יקומו אחריהם מאות ואלפים מבני העיר, מהנוער הלומד בבתי־הספר התיכונים והגבוהים, מהנוער העובד ומהנוער העולה, וילכו בעקבותיהם. העתונים “הנוצצים” והצהובים והמזוהמים השטופים ב“מעשיות” בוגדנית, בסנסאציות ובפורנוגראפיה – אינם משקפים דעת הדור הזה ואינם מצליחים להשחית ולזהם אלא את המושחתים והמזוהמים. אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גואל, מטהר, מעלה, – והוא ילך למחנות העולים, לישוביהם ולמעברותיהם כלכת אח אל אח, וייחלץ להקמת מפעלי התישבות ובטחון – אם אתם החלוצים בני החלוצים מישובי החלוצים תלכו לפניהם ותהיו להם לדוגמה ולמופת.
השליחות והמפעל
מאתדוד בן־גוריון
באר־שבע, י“ח בתמוז תשי”ד – 19 ביולי 1954
במסיבת נוער
איני יודע באיזו מידה נכון הדבר, שאחרי כינון המדינה רפה המתח החלוצי בקרב טובי הנוער בארץ. אני שומע קינה מעין זו זה עשרות שנים, מראשית העליה השניה, ואיני משוכנע, שהנוער בימינו גרוע מהנוער “בימים הטובים ההם”, איני משוכנע אפילו שמלחמת הקוממיות היא שיא ההתנדבות והגבורה של הנוער. אין איש יודע אילו שיאים נכונו לנו בעתיד. לי נדמה שהפרשה לא תמה, והגדולות והנצורות עודן לפנינו.
כותרות העתונים והוויכוחים שבין הסיעות בכנסת ומחוצה לה אינם משקפים המציאות האמיתית של הארץ, כשם שהמשפטים הפליליים ובתֵי־החולים הינם בבואה מדויקת של בריאות העם, המוסרית והגופנית. רודפי־בצע וקארייריסטים היו בישוב כל השנים; רוב הישוב היה תמיד לא גרוע מכל ישוב אחר, והגרעין החלוצי שבו היה כל הימים רק מיעוט, אם כי מיעוט בולט ורב־השפעה.
אני מניח שיש עכשיו בעם כוחות יצירה והעפלה לא פחות מאשר באיזה זמן שהוא בתולדות הישוב. וכשם שיש עתה בקרב הנוער קארייריסטים, רודפי־בצע ופאראסיטים, כאשר היו תמיד, יש בו גם שפע של כוחות מוסריים ואינטלקטואליים, כאשר אולי לא היו מעולם, וגנוזה בנוער יכולת חלוצית ויוצרת, אשר, אם תופעל במלוא התנופה, תחלץ אותנו מהרבה קשיים ותלאות שאנו נתונים בהם.
מה שנשתנה בארץ עם מלחמת הקוממיות, – והשינוי הוא מהפכני ועשיר תוצאות – הוא כינון המדינה. קם מכשיר חדש ואדיר אשר שינה והפך מציאותנו ביסודה, ומה שעשתה המדינה בתקופה הקצרה של קיומה, ומה שהיא עוד עתידה לעשות, לא עשה ולא יעשה שום גורם אחר. אבל רבים טועים טעות חמורה ופאטלית, כאילו המדינה היא כול־יכולה, והיא לבדה יש בכוחה לבצע המשימות המוטלות על דורנו, וכל אשר נדרש מכל אזרח ישר ונאמן הוא רק לשמור על חוקי המדינה, לשלם מסים ולקיים כל שאר המצוות שהמדינה מטילה על כלל האזרחים. טעות חמורה זו מקורה בשתי אשליות.
אשליה ראשונה: כאילו המדינה עומדת על תילה. אין הדבר כך! כל מדינה עומדת על שלושה דברים: עם, ארץ וריבונות. משלושה אלה יש לנו לפי שעה רק ריבונות. אין לנו עדיין לא עם ולא ארץ.
בישראל נמצאים עכשיו מיליון וחצי יהודים. זהו החלק השמיני של עם ישראל, אבל גם המיליון וחצי מיליון אינם עדיין עם במובנו הנכון. אין לו לשון משותפת, אין לו תרבות לאומית, אין לחלק גדול בתוכו שרשים בארץ, אין לרבים זיקה פנימית לחזון ישראל, אין הרגשת אחווה יהודית. יש רק עדות, שבטים, קרעי־עם. במידה רבה – יש רק אבק־אדם. ורבה וגדולה המלאכה לגבש וללכד ערב־רב זה לחטיבה לאומית מלוכדת ואחידה מושרשת במולדת ומעורה בעברה ובעתידה של האומה העברית.
ואין לנו ארץ. המדינה נוסדה כידוע בחלק מן הארץ, אבל גם שטח זה אינו ראוי עדיין לשם ארץ, כי רובו הגדול של שטח זה הוא ריק ושומם. מרבית העם הקטן בישראל השתקע בשנים־שלושה ריכוזים עירוניים, ובימינו אלה קל למחות אותם מעל פני האדמה במשך רגעים אחדים. צבא־הגנה לישראל שחרר בחרבו שמונים אחוז של אדמת ארץ־ישראל המערבית, אבל רק מחרשה ולא חרב הופכת אדמה לארץ. אדמה שוממה אינה משמשת יסוד נאמן ובן־קיימה למדינה.
נכון הדבר שגם בתולדות עמים גדולים, כגון צרפת ואנגליה, נדרשו מאות בשנים עד אשר נתאחדו ונתמזגו שבטים שונים ויריבים לאומה אחת, ועד אשר ארץ ריקה ונשמה ברובה נבנתה ונתפתחה.
אבל לעמים אלה היה משהו – שאין לנו, והמשהו הזה הוא גורלי: זמן. לנו אין זמן. אין לנו לא מאות בשנים ולא עשרות בשנים. עלינו לבצע בתקופה קצרה ובקצב מהיר מה שעשו עמים אחרים במשך יובלות ולאט לאט. צו גורלנו הוא להחיש במאכסימום המהירות ההתמזגות השלמה של רוב העם וליישב בקצב המואץ ביותר רוב אדמותינו. אחרת לא נעמוד במבחן ביום הפקודה, ואיש אינו יודע מתי יבוא יום הפקודה.
בלי מיזוג הגלויות ובלי יישוב השממה לא נכונה המדינה בידינו – ונראה אמת מרה וחמורה זו בכל הבהירות והרצינות.
ואשליה שניה היא כאילו המדינה היא כל־יכולה והיא בכוחה בלבד תעשה המלאכה ההיסטורית להבטיח עתיד האומה במולדת. רבים מבינים שבלי השתתפות העם היהודי בתפוצות לא יכון דבר. אבל רק מעטים מכירים באמת, שאף הדבר שניתן ליעשות בכוחות הפנימיים של מדינת ישראל – לא ייעשה בלי התנדבות עממית ובלי יזמה חלוצית של טובי הנוער. ואציין בקצרה התפקידים המרכזיים של המדינה; אלה לא יבוצעו בלי כוחה של המדינה, אבל גם לא בכוח המדינה בלבד. כל אחד מהתפקידים מותנה בהתנדבות עממית.
א. קיבוץ גלויות. רק ריבונות יהודית יכלה לפתוח שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות. ורק מדינת ישראל עושה באמונה ובמלוא יכולתה להרחיב אפשרויות הקליטה, ואין מן הצורך לעמוד על מה שעשתה המדינה בשש שנים אלה בשטח קיבוץ גלויות וקליטת עולים. אבל עצם דבר העליה – הוא לא בידי המדינה. לפני חורבן יהדות אירופה אפשר היה להניח, שאם רק תוקם מדינה יהודית – ינהרו אליה מליונים מכל קצווי הגולה. יהדות זו שעליה נתבססה הנחה זו – נשמדה ואיננה. המדינה אינה יכולה לצוות על עליית יהודים שאינם רוצים או אינם יכולים לעלות. ויש יהודים הרוצים לעלות ואינם יכולים, ויש יכולים ואינם רוצים. ואין למדינה שליטה על כוחות שמחוץ לתחומי ריבונותה.
אולם עתיד העליה תלוי לא רק בגורמים חיצוניים בלבד. לפני קום המדינה פעלו שני גורמים בעליה: החזון והמצוקה. לא היתה אף עליה אחת ששני הגורמים האלה לא מילאו בה תפקיד מכריע. החזון היה מעורה במצוקה, ועליית המצוקה ינקה אף היא מהחזון. לאחר קום המדינה נוצר גורם חדש – כוח־המשיכה של המדינה. אם העם ידע לעצב ולכונן מדינת ישראל כמדינת־מופת – יווצר כוח אדיר, שימשוך לישראל טובי הנוער והעם בגולה בחבלי חזון מתגשם.
רוב העם היהודי מרוכז עכשיו ביבשת אמריקה. המציאות האירופית שעליה נתבססה האידאולוגיה הציונית של אישים כפינסקר והרצל – אינה דומה למציאות ביבשת האמריקאנית, ומה שקרה באירופה אינו מוכרח לקרות באמריקה. וכשם שאין להיעגן לאנטישמיות ולרדיפות שיביאו גלי עולים מאמריקה, כך אין לקוות שבכוח אהבת־הבצע, או כפי שקוראים לכך בלשון נמלצת “היזמה הפרטית”, נמשוך לארץ עולים מהעולם החדש.
הטיפוח המאכסימלי של “היזמה החפשית” בישראל לא יתחרה לעולם עם אפשרות ההתעשרות באמריקה, הצפונית או הדרומית. ומשיכת הון אינה זהה כלל וכלל עם משיכת עולים. ההון האמריקני שיהיה לו ענין לעשות עסקים בישראל – אין מן ההכרח שיביא גם עולים. יש רק אמצעי אחד בטוח ויעיל למשוך לארץ, לפחות חלק מיהדות אמריקה הצפונית והדרומית, החלק הצעיר והנבחר, – והוא היתרון היהודי והאנושי שבהווי ישראל, בתרבותו ובחברתו.
ב. מיזוג גלויות. המדינה עשתה ועוד תעשה רבות למען הפיכת אבק־אדם לעם אחיד ולמען עקירת המחיצות שבין עדות רחוקות זו מזו. בית־ספר ממלכתי לכל ילדי ישראל, שירות כללי בצבא־הגנה לישראל, חוקי־שוויון ומלחמה בכל אפליה עדתית – באלה תסייע המדינה למיזוג הגלויות. אבל כל אלה אינם מספיקים. מי כמונו היהודים יודע שחוק שוויון על הנייר אינו מביא שוויון בחיים. ופעולת המדינה לפי־שעה היא איטית, ותוצאותיה ייראו רק כעבור דור אחד או שנים – ולנו אין זמן. רק על־ידי התנדבות עממית של מורים, מחנכים, מדריכים, עובדי מדינה, פועלי־חרושת, חקלאים ונוער, רק על־ידי תנועה ממשית של טובי הוותיקים להתמזגות אמיתית עם העולים בחיי יום־יום – יקום מיזוג גלויות בקצב ובתנופה, כפי שהוטל עלינו על־ידי צו הגורל.
ג. בטחון. זהו בלי־ספק שטח־פעולה של המדינה. ארגון כוחות הבטחון, אימונם וציודם – זהו עסקה של המדינה. צה"ל עומד אך ורק ברשות המדינה ולפקודתה. אבל בצבא בלבד לא יקום בטחוננו. בימים אלה תלוי הבטחון בכושרו הטוטאלי של העם, בכושרו המקצועי והמשקי, וקודם כל – בחוסנו הרוחני. צבא, תחבורה, תעשיה, מלאי של מזון, ציוד וטכניקה לא יעמדו לנו – אם לא תקום הרוח בעם להגן בחרף־נפש על חירותו וריבונותו. לשם כך דרושה אהבה למולדת, זיקה לחזון הגאולה, אחוה ואחדות יהודית, הכרה עמוקה שיש על מה להילחם ועל מה למות. זאת לא עושים בכוח המנגנון והחוק. רק מבצרים שייבנו בנפש הנוער הישראלי והעולה, יעמדו לנו ביום עברה.
ד. יישוב הארץ. התרכזות האוכלוסין בערים מהווה סכנה לעצמאותנו הכלכלית ולבטחוננו. אם חלילה תל־אביב וסביבתה יישמדו (ובימינו אפשר לעשות זאת בפצצה אחת) – המדינה אבודה. עלינו לפזר האוכלוסין על פני כל הארץ, ולהעמיד מאכסימום אפשרי על הקרקע. המדינה עשתה ותעשה רבות בכיוון זה. היא מתקינה השקאה, מעמידה אדמה לרשות מתישבים, ובעזרת הסוכנות – גם ממציאה תקציבים התישבותיים. אבל אין המדינה יכולה לגזור על התושבים שיתישבו בכפר. גם אין לסמוך על ההכרח הכלכלי בלבד, כפי שסבורים רבים, אפשר להיפך לרוכל ולמוכר גזוז. וכל עליה בלי התישבות נדונה לכשלון.
ה. עצמאות כלכלית. המדינה ודאי שמופיעה כאן כגורם ראשי. היא מגייסת אמצעים (מלוות, מגביות, שילומים) לפיתוח הארץ, כורתת חוזי־מסחר לעידוד היצוא, עושה הקלות לכניסת הון זר, מכוונת האשראי ומחוקקת חוקים להבראה כלכלית. אבל הבעיה הראשונית לעצמאות כלכלית במדינת ישראל הבנויה כולה על עולים – היא בעיית העברת העולים למקצועות פרודוקטיביים. למען עצמאותנו הכלכלית אנו זקוקים לשינוי המבנה החברתי־הכלכלי של העם. לרגל סיבות היסטוריות מסוימות היה העם היהודי, בכל ארצות פזוריו, גמול ממקורות הייצור הראשוניים והצטצמצם בעיקר בתיווך, בחנוונות, במקצועות חפשיים ובמלאכות מועטות. לא ייתכן כלל עם עצמאי מבחינה כלכלית, אם רובו אינו מורכב מאיכרים ופועלים. אף ישוב יהודי אחד בגולה אין לו רוב של איכרים ופועלים. ובמשלחי־היד של יהודי עיראק או בולגריה, גרמניה או ארצות הברית, כפי שהיו בארצות מוצאם – אי־אפשר לבנות ולקיים מדינה, אלא אך ורק גיטו יהודי בקרב עם זר. והגיטו הכלכלי היהודי קיים גם בארצות החפשיות והעשירות ביותר. המשכתו כאן היא סתירה יסודית לעצמאות כלכלית. כל עליה המונית שבאה ותבוא לישראל לא תיקלט ולא תקרב עצמאותנו הכלכלית בלי הפניית העולים לעבודה ולחקלאות. תמורה עמוקה זו במבנה הכלכלי – לא תיעשה אך ורק על־ידי גזירה. היא זקוקה להתנדבות חלוצית ולשינוי ערכים; יש צורך מוסרי והיסטורי להעלות ערכי העבודה והחקלאות בעיני העם והנוער, זהו לא רק צורך סוציאלי, אלא הכרח לאומי חיוני. ואין מעלים ערכים בדברים ובהטפה, אלא במעשים. לא לחינם קבע חוק החינוך הממלכתי הכשרה חלוצית ואימון לעבודה כאחת המטרות היסודיות של חינוך הדור הצעיר. הכשרה חלוצית אינה אלא אמצעי. המטרה היא הגשמה חלוצית. רק בהיות הנוער הטוב והנאמן ביותר למופת חי בעיני העם – יעלה כבוד העבודה והחקלאות בעיני רבים. ואין צורך להוסיף שעבודה וחקלאות פירושן עבודה וחקלאות מעולות, יעילות, בעלות תפוקה ופריון גבוהים. ושוב – רק המופת החי של עבודה משובחות וחקלאות משוכללת יחנך העם העובד.
ו. עיצוב חברה חדשה. אחד החוקים היסודיים במדינת ישראל קבע מהי הדמות הנכספת של החברה העברית במולדת המחודשת. “חברה בנויה על חירות, שיוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”. בכוח המדינה אפשר לשפר ולתקן החברה – אבל החברה מורכבת מבני־אדם, ובמדינה כישראל הם בני חורין, ולא רובוטים כבמדינה טוטאליטרית הגוזרת על מחשבתם, דיבורם ותנועתם בחיי יום יום. החברה הנכספת במדינה של בני־חורין תקום רק מתוך היזמה החלוצית של העם העובד אשר המדינה תעשה רצונו.
התבוננות קלה בתולדות הישוב מוכיחה כי כל המפעלים אשר הכשירו בוא המדינה היו פרי יזמה חלוצית; יצירת פתח־תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה בהתחלה; דגניה ונהלל ועין־חרוד בעליה השניה והשלישית; הנחת היסוד לתל־אביב – היו מפעלים חלוציים. תנסו למחוק היזמה החלוצית מתולדות הישוב – ונעקרים כל השרשים שמהם צמח הכל. איני מתעלם ואין בדעתי להעלים חלקה הרב של היזמה הפרטית בפיתוח הישוב. רק חסיד שוטה של החלוציות יתנכר לתפקיד שמילאה “היזמה הפרטית” ועוד תמלא בפיתוח מפעלנו הכלכלי. גם התעשיה וגם החקלאות לא היו מגיעות לממדיהן הנוכחיים ולא היו משמשות כמקורות קליטה לעליה המונית – בלי ההון הפרטי ובלי “היזמה הפרטית”. כשם שבעליה פעלו שני גורמים – חזון ומצוקה – כך בהתישבות פעלו שתי יזמות, היזמה החלוצית, שנעשתה מתוך הכרח של שליחות היסטורית, ללא חשבונות וללא רווחים פרטיים; והיזמה הפרטית שמניע הריווח משמש בה גורם ראשי או גם יחיד, אם כי היו בה גם חלוצים יקרי־נפש.
כבר חכמינו הקדמונים ידעו שביצר־הטוב בלבד אי־אפשר לקיים העולם. יש מדרש מענין, שנראה כתמוה, האומר: “שלוש מידות טובות ברא הקדוש־ברוך־הוא: יצר־הרע, קנאה ורחמים. אם אין יצר־הרע – מסביר המדרש – אין כל בריה מתעסק בפריה־ורביה. אם אין קנאה – אין כל בריה מתעסק בנטיעה. אם אין רחמים – אין העולם עומד.” ולבנין הארץ דרוש גם יצר־הרע של אהבת הבצע. אבל יצר זה אין כל צורך לעודדו ולהגבירו. ראיתי עתון נוצץ אחד נחלץ להגן על הקארייריסטים; מסופקני אם קארייריסטים ורודפי־בצע זקוקים לעידוד – הם שורצים מאליהם.
אבל יש בקרבנו אנשים לא־מעטים הסבורים ש“היזמה הפרטית” כשהיא לבדה, כלומר אהבת־הבצע, תעשה כל המלאכה, והרי הם רוצים להעמיד כל עתידנו על בסיס היזמה הפרטית; הללו מתחייבים בנפש המדינה והאומה. בכוח אהבת־הבצע בלבד – ומשמעותה האמיתית של יזמה פרטית אינה אלא זו, – אפשר להקים לכל היותר קרתגה עברית. אבל זו לא תתקיים אפילו לאורך הזמן שנתקיימה קרתגה קרת החדשה הכנענית. כל אחד שמע על מלחמת קרתגה ברומאים. חניבעל, מפקד צבא קרתגה, היה אולי המצביא והמדינאי הגדול ביותר בתולדות האנושות, בכל אופן היה מהגדולים ביותר, והוא יכול לעמוד בשורה אחת עם אלכסנדר מוקדון ויוליוס קיסר ונפוליאון. צבאו היה מוכן לבוא אתו באש ובמים. נגדו עמדו מפקדים רומאים ובינוניים, וחניבעל ניצח לא אחת אויביו על אדמת איטליה, אם כי הצבא הרומאי עלה במספרו על חילות חניבעל. ואף־על־פי־כן מוגרה קרתגה ונמחקה מעל פני האדמה. כי מאחורי חניבעל עמד רק כרך גדול של סוחרים רודפי־בצע, שאלילם היתה “היזמה הפרטית”, ונגדו עמד עם של איכרים מושרשים באדמתם. והאיכרים ניצחו והכריעו את הסוחרים. ויותר מקרתגה אין בכוח היזמה הפרטית ליצור. יזמה פרטית לא תמזג הגלויות, לא תפריח השממה, לא תקים תרבות עברית ראויה לעם הספר, – וודאי שלא תיצור חברה חדשה.
לאשרנו קמה וקיימת בישראל תנועה חלוצית, וזה שלושה דורות פעלו אנשים שלא הקאריירה הפרטית, – רדיפת־הבצע או כבוד או שלטון, –הדריכה חייהם, אלא השליחות ההיסטורית של עמם. והחלוצים עשו גדולות ונצורות, ועוד – אני מאמין – ידם נטויה. לא אפסה ולא תחדל חלוציות בישראל. אולם יש לראות נכוחה: התנועה החלוצית בימינו לקתה בשתיים: 1) היא נתפלגה, ובכמה פלגים נכנס הדיבוק הטוטאליטרי, ועל־יד אש הקודש נדלקה אש זרה של “מולדת שניה”. 2) הדפוסים של התנועה החלוצית נתאבנו, ואינם הולמים הצרכים של ימינו, לא צרכי מיזוג הגלויות ולא צרכי יישוב השממה, – שני הדברים העומדים בתקופה זו במרכז צרכינו הגורליים.
הדברים בימינו אין לעשות כאשר עשו אותם לפני חמישים או שלושים שנה; נשתנו התנאים ונתרבו הצרכים, והשליחות החלוצית תחטיא מטרתה אם לא תהלום הצרכים החדשים ובתנאים של ימינו, בכנס שיך־מוניס עמדתי על חמשת העיקרים שיש להניח ביסוד המסגרת החלוצית הכללית של הדור הצעיר: 1) טיפוח המשותף, 2) טוהר מידות, 3) מיזוג גלויות, 4) יישוב הגבולות, 5) חברה חדשה. היו רבים שטעו בדברי והיו סבורים שאני מציע מסגרת חדשה לתנועות הנוער. אין אני אמנם חסיד של פיצול תנועות־הנוער, אבל תנועות אלה אינן מהוות מסגרת חלוצית. הן רק מסגרות חינוכיות, ולא מבצעות, וחלוציות מתחילה רק עם הביצוע. כוונתי למסגרת חלוצית של הדור הצעיר שמעבר לגיל הנוער, כלומר למעלה מגיל 18, לאחר שנעשה לבר־מצווה מבחינה ממלכתית: חייב בשירות צבאי ואזרח מלא זכויות במדינה.
אנסה הפעם להתוות בקווים כלליים מהו המפעל המרכזי למילוי השליחות החלוצית של הדור הצעיר בימינו, מפעל שיחזק בטחוננו, יפריח השממה, ימזג הגלויות ויפלס דרך לחברה חדשה.
עד עכשיו הקימונו ישובים בודדים, והישובים התאגדו לפי קו מפלגתי וצורת ההתישבות – או עמדו בבדידותם. המציאות החדשה וצרכי תקופתנו מחייבים מעכשיו והלאה התישבות אזורית – הקמת רשת של ישובים אבטונומיים בחייהם הפרטיים ובבחירת צורת ההתישבות, אבל קשורים זה לזה במפעלים משותפים, מפעלים תרבותיים ומשקיים, המבטיחים קיום התנאים הדרושים למיזוג גלויות ולעיצוב חברה חדשה. כל איזור יכיל מעשרה עד עשרים וחמישה ישובים – שבמרכזם יוקמו המפעלים המשותפים שישרתו כל הצרכים של האיזור שאין ישוב בודד מסוגל לספקו.
חופש ההגדרה המדינית והמפלגתית. התישבות זו תהיה פטורה מכל הגדרה פוליטית ומפלגתית. המתישב לא יידרש להראות הפאספורט המפלגתי שלו. אחד הנגעים הקשים שדבקו בחלקים חשובים של ההתישבות החלוצית הוא נגע הטוטאליטריות המפלגתית שהמציא השומר הצעיר בשם “קולקטיביות רעיונית”. יש להבחין ולהפריד בין איגוד רעיוני ובין מפעל התישבותי. עובדה כללית היא שאין אף מפלגה אחת בארץ שכל חבריה יהיו חייבים בהגשמה חלוצית. רוב המפלגות בארץ יש להן גופים חלוציים, עובדה זו מוכיחה שהגשמה חלוצית אינה מותנית בהשקפה מדינית ואינה צמודה לשייכות מפלגתית. כשבאתי להשתקע בשדה־בוקר לא ידעתי ולא התעניניתי אם חברי שדה־בוקר הגדירו עצמם מפלגתית או לא. כשנוסד הקיבוץ המאוחד על־ידי חברי לפני שלושים שנה, הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח לכל אדם מישראל ושנים רבות היה נאמן להכרזה זו, ורק לאחר שניסו להשליט בו הטוטאליטריות המפלגתית של השומר הצעיר גרמו לפילוגו. לא רק בהתישבות – גם בשיכון יש לעקור ההגדרה והזיקה המפלגתית. כלום מוכרח לעזוב ביתו – אם יחליף דעתו ויעזוב מפלגתו? החלוציות והשייכות המפלגתית הן שני דברים בלתי זהים שאין ביניהם כל זיקה פנימית. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין ההגדרה המפלגתית ובין החלוציות המגשימה.
וכחופש ההגדרה המדינית כך חופש ההגדרה בצורת ההתישבות. בכל אזור התישבותי ינתן מקום לקיבוצים, למושבים, למשקים שיתופיים, לפי נטייתו של כל מתיישב, וגם לחווֹת־עבודה, בשביל פועלים שאינם מוכשרים או אינם רוצים עדיין בהתישבות עצמית.
יש יסוד וצורך שצורות־התישבות שונות ישתפו פעולה תרבותית ומשקית לפי תכנון אזורי. הסתדרות העובדים משמשת דוגמה מאלפת לשיתוף־פעולה בקרב עובדים מסוגים שונים ורחוקים זה מזה: עובדים שכירים ועובדים עצמאיים, עוסקים בעמל־כפים עם עובדי רוח. באיזור התישבותי יש מקום לשיתוף פעולה משקית, תרבותית וחברתית לכל צורות ההתישבות.
כל ישוב באיזור צריך להיות מושתת על מיזוג גלויות. כל נקודה ישובית צריכה להכיל מינימום של עשרים אחוזים בני־הארץ שנתחנכו במשקי ההתישבות העובדת או שגמרו בית־ספר תיכוני וגבוה – ושמונים אחוז של עולים. הקמת ישובים של מאה אחוזים עולים מצד אחד, וישובים של מאה אחוזים “גרעיניים” מבוגרי בתי־ספר או מבני מתישבים, בני מושבים או קיבוצים מצד שני – מגבשת המחיצה שבין שני ישראל. מחיצה זו תפלג לב העם. אין לנו כל זכות לרכז באחד הישובים מיטב הנוער שלנו, נוער שגדל והתחנך בארץ וספג לתוכו כל ערכי הרוח של שלושה דורות חלוציים – ולהקים ישוב שהוא בבחינת טלית שכולה תכלת, – ולעזוב המתישבים העולים לנפשם. מיזוג גלויות אמיתי יקום רק מתוך התמזגותם של ותיקי הארץ וילידיה עם העולים – במסגרת חיים משותפת.
מיזוג העבודה הגופנית והעבודה הרוחנית. באיזור ההתישבות תתמזג עבודת הגוף ועבודת הרוח. כל איזור התישבותי יהיה זקוק למספר מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, חוקרי טבע. ומקצועות אלה יהוו ענף משקי בישובים, בדיוק כענף מרעה, רפת, נהיגה בטראקטור, בנין, מסגרות, חשמלאות, וכדומה. המפעל החלוצי בימינו אינו יכול להיות דומה לזה של העליה השניה או השלישית. המדע ואנשי־המדע הם חלק אורגני של מפעלנו ההתישבותי, ואין לתאר התישבות ממלכתית בימינו בלי השתתפותם של אנשי־מדע ובעלי־השכלה. ישובי העולים בדרום עלולים להיכשל – באשר מורי־ישראל טובים ומוכשרים סרבו לעזוב את תל־אביב וירושלים וללכת לחיות בין העולים ולחנך את בניהם. ובלי מהנדסים ואגרונומים וחוקרי־קרקע ומומחי־מים לא תיתכן כל התישבות רחבת־מידות בשטחים הריקים שלנו, בדרום ובנגב.
המגינים בגלוי ובסתר על הקארייריסם נגד השליחות החלוצית, מסתתרים כביכול מאחרי צרכי המדע וההשכלה. אין מדע ושליחות חלוצית תרתי דסתרי. להיפך, תביעת השליחות מופנית לאנשי־המדע לא פחות מאשר לשאר חלקי הדור הצעיר. מהנדסים ואגרונומים, פיסיקאים, גיאולוגים יביאו ברכה בהשכלתם המדעית – אם ילכו יחד עם החלוצים ליישב השממה, ויגייסו ידיעותיהם ואומנותם לכיבוש הטבע.
רק הרגלים גלותיים, נטיות קארייריסטיות, אי־התחשבות עם צרכי הפיתוח והבטחון, בקשת נוחות זולה, וזלזול בשליחות מביאים לידי כך שמהנדסים, מומחי־מים, גיאולוגים, חימאים, ושאר מקצועות חפשיים העסוקים במשרדים המטפלים בפיתוח הנגב, ים המלח ותיכנון ההשקאה יושבים לא במקום המעשה – אלא בתל־אביב, בחיפה ובירושלים.
אין לזלזל גם במחקר המדעי הטהור, ויש ברכה רבה במלומדים במוסד וייצמן ברחובות, האוניברסיטה בירושלים והטכניון בחיפה הצמודים למעבדות ולמחקרים המתנהלים במוסדות אלה. אולם כמה צעירים מקדישים עצמם לאחר גמר לימודיהם למחקר מדעי? מספר תלמידי האוניברסיטה השנה הוא 2803, מהם רק 500 לומדים מדעי הטבע ומתמתיקה. ואיזה אחוז מאלה יקדישו עצמם למחקר מדעי צרוף?
השאלה קאריירה או שליחות מוצגת גם לגומרי בתי־הספר הגבוהים, כשם שהיא מוצגת לבוגרי בתי־ספר תיכוניים.
מפעל התיישבותי אזורי לא יתכן בלי רופאים, מהנדסים, ושאר מקצועות חפשיים, – אבל לא כקאסטה עליונה של בראהמאנים, אלא כשותפים שווי זכויות וחובות במפעל חלוצי של יישוב הארץ, מיזוג גלויות ובטחון המדינה. לא נקים שני עמים בישראל: עם של חוטבי־עצים ושואבי־מים, ועם של אנשי־מעלה. נהיה עם אחד.
בכל איזור התישבותי יוקם מרכז תרבותי ומשקי משותף לכל ישובי האיזור: ספריה, מעבדה, מוסד משוכלל, בתי־מלאכה, מחסני כלי עבודה כבדים שישוב בודד אינו יכול לרכשם, קולנוע, בימה, וגם מפעלי תעשיה. ואין כל הכרח שכל התעשיה תתרכז בשנים שלושת הכרכים. מרכז־האיזור הקרוב לכל אחד הישובים, יתן למתישבים בכפר כל הדברים החיוביים שישנם בעיר. ישובי האיזור לכל צורות ההתישבות – קיבוצים, מושבים וכו', יהיו שותפים במפעלים שבמרכז האזור. אנשי המדע שבישובים ימצאו במרכז זה גם חברה תרבותית המתאימה להם וגם ספרים ומכשירים הדרושים למקצועם. אולם הם לא יתבדלו מבני ישובם, ותיקי הארץ ועולים חדשים, ויאצילו מרוחם ומידיעותיהם ומנסיונם לבני ישובם. הזדהותם המלאה של אנשי המדע עם חיי היום־יום של ישובם תפרה פעילותם המדעית, כשם שיתרונם המדעי יהיה לברכה רבה לכל בני ישובם. גיאולוג שאינו חי בנגב – לא יכיר לעולם את הנגב. אגרונום שאינו שותף לחקלאים אין ברכה במקצועו.
במרכז האיזור גם יוקם בית־ספר תיכוני משותף לכל ישובי האיזור, וההשכלה התיכונית לא תהיה מונופולין של בעלי־יכולת. יש צורך שהמדינה תקח על עצמה להבטיח על חשבונה השכלה גבוהה לכל הצעירים באזורי ההתישבות שיצטיינו בלימודיהם, וישובו אחרי גמרם האוניברסיטה והטכניון – לפעול באזורם, או שילכו להקים עם עולים חדשים איזור התישבות חדש בשטח ריק ושומם.
דורנו מצווה לחרות על לוח לבו שתי אמיתות אכזריות וגורליות:
או שנהיה עם אחד – או לא נהיה כלל.
או שניישב הארץ – או נאבד אותה.
על אחדות והתישבות
מאתדוד בן־גוריון
אמפיתיאטרון צמח, י“ח בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954
במועצת איחוד הקבוצות והקיבוצים
קשה לבוא לכינוס בעמק־הירדן ולא למצוא עוד שתי הדמויות היקרות והזורחות, אישי כנרת ואפיקים, אשר גילמו וסימלו בחייהם המבורכים תפארת גבורה וריקמת היצירה של העליה השניה והשלישית. בן־ציון ישראלי ואליק שומרוני היו שונים זה מזה בכמה מתכונותיהם, אבל שניהם שפעו איתנות נפשית בלתי־רגילה, רעננות בלתי־לאה של יזמה והתנדבות. שניהם היו מתמידים מהטיפוס החדש שקם בארץ, – מתמידי המעשה החלוצי והנאמנות העליונה ליעודי הגאולה של העם והאדם העובד, וחייהם יום יום היו קדושים לערכי הקבוצה, ההתישבות, העליה, הבטחון, העלאת האדם. היתה בנו יד הגורל, ונעקרו מתוכנו אנשי־מסד שאין להם תמורה. נמשיך במפעל חייהם, כל אחד מאתנו במיטב יכולתו, כאשר רצו וציוו לנו שניהם בחייהם ובמותם.
חברים! לכתחילה התכוננתי לבוא הנה להסית ולהדיח צעירי הקיבוצים לברוח מהמשקים הוותיקים והמבוססים וללכת – גם בניגוד לדעת הוריהם – לישובי העולים בצפון, בדרום ובפרוזדור ירושלים, כאשר עשו צעירי המושבים. לשמחתי נתברר לי בינתים, כי מלאכה זו הולכת ונעשית על־ידי הנהלת איחוד הקבוצות והקיבוצים, ואין כלל צורך להמריד מישהו, אם כי לאחר ששמעתי דברי הח' אפרתי עלי להוסיף בנידון זה רק הערה אחת: על צעירי הקיבוצים ללכת לכל המקומות שמנה אפרתי – וגם לישובי העולים, שהוא משום מה החסיר. יש זכות גמורה, זכות שהיא גם חובה, לאנשי הקיבוצים לשקוד על הגברת מפעלם הקיבוצי וחיזוק מסגרתו המיוחדת, אבל אסור שמסגרת זו תשמש חיץ בינם ובין מפעלים חלוציים אחרים. אם עולים חדשים התישבו במסגרת לא־קיבוצית – אין הקיבוץ הנאמן לשליחותו פטור מדאגה להם. הקיבוץ ייבחן בכושרו וברצונו לשרת באמונה כל העליה וכל ההתישבות, ולא רק זו של עצמו.
אם במושבי־העולים החדשים זקוקים לעזרתכם, אין להעלות על הדעת שתמנעו עזרה זו מתוך חשבון “שלי ושלך”. מניעת עזרת־אחים ממושבי־עולים פוגמת ביסוד המוסרי של התנועה הקיבוצית. וכאן אנו מגיעים לבעיה המרכזית של התנועה הקיבוצית, שהיא, לפי דעתי, בעיית השתלבותה בצרכי הכלל, בצרכי המדינה והעם; ואולי הפעם, ובמקום זה, אוכל לדבר בענין זה לא כאיש ריב־ומדון, אלא כאחד מהמחנה.
לפני ארבע שנים וחצי, בתחילת אפריל 1950, כשעמדנו בתוך נחשול עצום ומבורך של עליה המונית, באתי לעין־חרוד ודרשתי מהחברים להעמיד משקם, נסיונם, ידיעתם, שאר־רוחם וכושר הדרכתם לרשות העולים, למען הכשירם ולחנכם לעבודה ולהתישבות על הקרקע, בכל צורה שהיא. אמרתי לחברים שאמנם עכשיו יש לנו כלי גדול ויקר שלא היה לעמנו מאות בשנים – מדינה יהודית, וביכולתה של המדינה לעשות מה שלא יכלו לעשות ההסתדרות הציונית, הסתדרות העובדים וכל שאר הגופים והאירגונים שהיו לנו עד כאן. אבל המדינה אינה כל־יכולה. אפילו מדינה ותיקה, אדירה ועשירה אינה כל־יכולה; מדינה צעירה, רכה ודלה כישראל – לא כל־שכן. ודווקא ממדינה זו תובעת ההיסטוריה תביעות שלא הוצגו בימינו או בזמן אחר לשום מדינה אחרת. אמרתי לחברים, כי המדינה לא תעשה שליחותה אם לא תעמוד לרשותה תנועה חלוצית, – לא כזו המתפארת בעברה החלוצי ובמעשיה החלוציים בימים שלפני המדינה, אלא כזו המקבלת על עצמה בתנופה חלוצית המשימות שהצגנו לפנינו עם קום המדינה, בממדים החדשים ובקצב החדש של העליה וההתישבות; – – אנו זקוקים עכשיו לתנועה חלוצית אשר תעמוד לרשות יעודי המדינה בקיבוץ גלויות, הגברת הבטחון, הפרחת השממה בנגב, צרכי יעור ההרים והחולות, יישוב מבואות ירושלים ואזורי הספר, בנין אילת והערבה, כיבוש הים והאוויר, הנחלת הלשון, ידיעת הארץ וערכי התנועה לעליה העשוקה כל חינוך ומורשה יהודית ואנושית – – עלינו להפנות את העולים במידה האפשרית והמאכסימלית לעבודה האדמה, למושב ולקיבוץ – – המשקים יכולים לקלוט אלפי עולים; הם יכולים לשמש אמצעי הדרכה חקלאית לרבבות עולים. ארבע מאות אלף יהודים עלו ארצה מיום קום המדינה. מאה אלף יושבים במחנות ואינם עושים כלום. במשקים יש מחסור משווע בידים עובדות. היתכן הדבר שלא תשאלו עצמכם: מה עושה משק זה למען קליטת העליה? ולא תעמוד לכם תשובתכם: אנו שומרים על ערכי הקיבוץ… באה לארץ עליה עממית גדולה, ויש לנצל כל האפשרויות המשקיות שבידינו למען הכשירה במידה המאכסימלית להתישבות חקלאית – – ואל פחד מיהודים שבאים לעבוד. אל דאגה לערכים הגדולים של ההתישבות העובדת, במושב ובקיבוץ. קליטת עולים, הדרכת עולים, משיכת עולים לעבודה ולחקלאות, חינוך עולים לחיים חדשים – לא יפגעו בערכים, אלא יעלו אותם". דברים אלה לא עבר זמנם.
לצערי נשמעו אז רק מעטים לתביעה זו והוחמצה הזדמנות גדולה. אמנם הוקמו מאות ישובי עולים בחקלאות, אבל רוב הישובים האלה נעזבו לנפשם, ועדיין הם מתחבטים קשה בחבלי קליטה במשק החקלאי. ואילו נחלצה ההתישבות העובדת כולה להדרכת העולים – מבלי להתחשב עם תחומי מסגרות וצורות התישבות, היינו מסוגלים להעלות על הקרקע פי כמה עולים, ומצב ההתישבות החדשה היה שונה בתכלית.
הנעשה אין להשיב. העבר אין לשנות; אבל אל נתמיד בהחמצה זו, ונתקן שגיאותינו הקודמות, כי המצב הקיים כפי שהוא עכשיו נושא בחובו סכנות חמורות, לא רק לצורת חיינו המתוקנים, אלא לעצם קיומנו. מצב זה אפשר למַצות בפסוק אחד: יש לנו במדינת ישראל שני עמים ושתי ארצות שונות. ואין סכנה גדולה מזו.
יש לנו בישראל עם ותיק, מושרש במשק ובתרבות ומסודר פחות או יותר גם בחומר וגם ברוח. ויש לנו עם חדש במעברות, בפרברים, במושבי־עולים – ללא ביסוס, ללא חינוך, ללא בטחון, ללא לשון, ללא אור רוחני וחומרי. ויש לנו שתי ארצות – ארץ אחת מפותחת, בנויה, פורחת וצפופת־אוכלוסין; וארץ שניה, ריקה, שוממה, ללא אדם וללא ישוב. ורב העם המדולדל מהעם המושרש, ורבה הארץ השוממה מהארץ הבנויה. לא נוכל לעמוד לאורך ימים בשניוּת אומללה זו. יש אומרים שהעם החדש, העולים, יבנו השממה. ואמנם יש לעולים חלק רב בהפרחת השממה מאז קמה המדינה, אבל הם לבדם לא יעשו זאת. בלי ההשתתפות הנאמנה, השתתפות־אחים, של העם הוותיק, ולפחות של בניו החלוצים, לא ייעשה הדבר. מיזוג־הגלויות ויישוב־השממה הם יעודי־תאומים, ואין להפריד ביניהם. רק בגיוס מלוא יכולתה של המדינה ואמצעיה ורק בהתיצבות כל הכוח החלוצי שבתוכו לרשות המדינה במשימתה זו ללא כל תנאי וללא כל חיץ – נוכל למשימה.
העולים – מסוגלים לתבוע, לערער, למחות, וקולם נשמע בתוכנו, בציבור הרחב, מעל בימת הכנסת, במכשירי דעת הקהל. ואי־אפשר להתעלם מהם. אבל השממה – שותקת, וזעקתה האילמת אינה מגיעה לאזני העם, וציבורנו חי באשליה מסוכנת. מה שאמרתי לחברים בעין־חרוד לפני ארבע שנים וחצי – נכון גם כיום: הציבור בתל־אביב ובעין־חרוד, בדגניה ובכנרת רואה סביבו חיים הומים ויצירה מבורכת במשק ובתרבות, והוא שוכח שהוא נמצא רק באי פורח קטן תוך מדבר שממה גדול. כל הישובים שלנו בישראל אינם אלא איים זעירים בתוך ים שממה רחב התופס רובה הגדול של מדינתנו. הערבים התקיימו מאות שנים בשממה; הם גם הפכו עדן למדבר. אנחנו לא נוכל להתקיים לאורך ימים בשממה. השממה מעמידה אותנו לפני סכנות מוסריות, מדיניות ובטחוניות יותר מכל גורם עוין אחר. ומכיר אני פחות או יותר בגורמים אחרים המתנכלים בבטחוננו, בעצמאותנו ובקיומנו. מאז קום המדינה ועוד לפני כן טיפלתי ביחסי־חוץ, ביחסים עם שכנים קרובים ורחוקים. ואיני מתעלם מסכנת “סיבוב שני” ששליטי ערב מתכוננים לו; ואיני מזלזל בחומרת המלחמה הזעירה שמתנהלת נגדנו, למרות חוזי שביתת־הנשק; ולא שכחתי מדיניות הפייסנות כלפי שליטי ערב מצד ארצות־הברית וברית־המועצות גם יחד על חשבוננו; ולא זר לי חוסר־האונים או חוסר־הרצון של או“ם ומועצת־הבטחון לעמוד לימיננו כשמצרים או מדינה ערבית אחרת פוגעת במגילת או”ם ובחוק הבינלאומי לרעתנו; ופחות או יותר אני מכיר המזימות שחורשים נגדנו גורמים בינלאומיים שונים. אבל איני חושש לומר שהסכנה הממשית, החמורה, היא סכנת קיומם של שני העמים ושתי הארצות בישראל. ורק מתוך מיזוג־גלויות ויישוב־השממה בכוח תנופה חלוצית גדולה ומאמץ ממלכתי מכוּון – נעמוד בפני כל סכנת־חוץ. תיקון מצבנו הוא לא בבירות העולם ולא בעצרת או"ם – אלא בתוכנו. כי הסכנה האמיתית היא לא בחוץ – אלא בפנים.
זכות היהודים ומעמדם כעם ריבוני, עומד ברשות עצמו ושליט במולדתו – עדיין אינם מקובלים, טבועים ומושרשים בהכרת העמים, רוב עמי ערב וכמה מעמי האיסלם מערערים על זכות זו. ה“מדע” הסובייטי חולק על עצם קיומו של עם יהודי בעולם ומשמיץ תנועת השיחרור הלאומי שלנו, וכל ילד יודע שה“מדע” בגוש הסובייטי אינו אלא ביטויה של המדיניות הסובייטית. העולם הקאתולי רואה בירושלים היהודית פגיעה בדוֹגמה הדתית שלו. וגם הידידים המעטים שלנו לא הודו עדיין בפה מלא בגבולות ישראל, ועל הנייר עדיין קיימות המלצות עצרת או“ם על הגליל, על ירושלים, על יפו, רמלה ולוד, על החזרת ה”פליטים" שרצו ורוצים להשמיד אותנו. וגם הפולמוס על הנגב לא נסתיים עדיין.
ואסור לנו לשכוח אף רגע כי זכותנו למולדת מבוססת לא רק על זכות אבות, אלא על זכות־עבודה ויצירה והתישבות. השממה מערערת זכות זו. אין אויב גדול ממנה לשלמות המדינה ולקיומה. רובו הגדול של העם השוכן ברצועה הצרה על שפת הים שומע מזמן לזמן על מאורעות “גבול” – והוא שוכח שהוא כולו שוכן על הגבול, והאויב האפשרי מורחק רק 21 קילומטר מתל־אביב ורק 23 קילומטר מחיפה ולא יותר מ־15 קילומטר מנתניה – והגבול עובר בתוך תוכה של ירושלים.
ביצורנו המוסרי, המדיני והבטחוני – והוא הדין חיזוק עצמאותנו הכלכלית – יבוא רק עם יישוב השממה והגבולות. לא נסתום אולי פיות משטינינו גם אם כל שעל אדמה במדינה יהיה מעובד ומיושב, אבל הסכנה אינה במשטיני־חוץ, אלא בחולשת פנים. הסכנה לגליל אינה בהמלצת או"ם מלפני קום המדינה, אלא בהעדר ישובים יהודיים במרכז הגליל ובנצרת. לא דברי הרהב של נאצר או רודן ערבי אחר על הנגב, אלא שיממתו עלולה להיות בעוכרינו. ולא רק בעוכרי הנגב בלבד, אלא במדינה ישראל כולה. כל השפלה הדרומית השוכנת על גבול חברון וכל נגב ערד הם ריקים מאדם, חוץ מנקודות מעטות פה ושם. בכוחו של צבא־הגנה לישראל בלבד לא נשמור על שטחים אלה, שהם למעלה משלושת רבעים של שטחי המדינה, ובלי שטחים אלה גם רצועת החוף הצרה לא תעמוד.
הסיבוב השני – לכשיבוא – לא יהא דומה לסיבוב הראשון. בסיבוב השני לא נעמוד בפני אותם הצבאות ובפני אותם הפיקודים הערביים שהתקיפו אותנו בשנת 1948. התישבות צפופה בגליל, על גבולות המזרח, בדרום המערבי ובארץ פלשת ובשפלה המזרחית (במולדת שמשון ובמגורי דוד המלך בברחו מפני שאול), והתישבות מאכסימלית בנגב ערד, בערבה, במדבר צין ופארן, ולאורך גבול סיני עד בואך אילתה – היא שאלת קיומה וחדלונה של מדינת ישראל, והשאלה לא תחכה זמן רב לפתרונה, לשבט או לחסד.
מי יעשה התישבות זו – ובזמן הקרוב ביותר?
אין בטחון בעליה רבתי בזמן הקרוב. יש סיכויים לתגבורת העליה מצפון אפריקה. אבל אנו עלולים להפסיד גם עליה זו מבחינה התישבותית כאשר הפסדנו במידה רבה העליה הגדולה שבשלוש השנים הראשונות לאחר מלחמת הקוממיות.
בתקופת המאנדט הבריטי יצאנו לחפש ולהכשיר חלוצים להתישבות בעיירות ליטה ופולין, גליציה ורומניה, בארצות מרכז אירופה ובבאלקנים. יהדות זו נשמדה רובה, והשארית ברובה נמצאת כבר בארץ.
יהדות רוסיה עודנה כלואה כאשר היתה זה למעלה משלושים שנה. ואם כי אין כל יסוד להתיאש ממנה – אין איש מאתנו יודע מתי תוכל ותורשה להצטרף אלינו. יהדות אמריקה חפשית, אבל טוב לה באשר היא, ואין בדעתה לנוע. מדרום אמריקה ומדרום אפריקה נוטפת עליה חלוצית מיצערה ויקרה, ואפשר להגבירה, אבל צרכי ההתישבות הגדולים והדחופים לא יתמלאו מהם.
ושוב עלינו להיגמל מהרגלי העבר, ואל נמשיך לשאת עינינו תמיד וקודם אל החוץ, אלא נביט פנימה, ופה בארץ, בישראל, נמצא הכוחות הדרושים ליישוב השממה. הם נמצאים בשפע בערי ישראל ובמושבותיה. הם ילכו וייַשבו הצפון והמזרח והדרום ויבטיחו קיומה ובטחונה ועתידה של המדינה. אני מאמין, כי בדור הצעיר בערים ובמושבות גנוזה יכולת חלוצית עצומה, ואם רק נדע לעוררה ולהפעילה באהבה ובאמונה – תעשה לא פחות משעשו כל הדורות החלוציים עד עכשיו.
אני דוחה התורה הנפסדת, כי חלוץ יכול להיות רק מי שנתחנך בתנועת־נוער מעריסתו, ומילדותו הגדיר עצמו לאחד הגופים ההתישבותיים בארץ. איני מזלזל בברכתן של תנועות־הנוער החלוציות, אם כי אני מבקר קשה התגודדותן והתפצלותן. אולם אני שולל בהחלט תביעת המונופולין של תנועות אלה לחלוציות. יש עוד בנוער הישראלי פוטנציאל חלוצי עצום, שלא טיפלנו בו עד עכשיו כראוי, מפני שהתנועה החלוצית בישראל נתפלגה ונתפוררה.
אני מכיר אנשים שלא נתחנכו בתנועות־נוער ולא הגדירו עצמם לגופים התישבותיים, ואפילו לא קראו לעצמם בשם חלוצים, ובלי כל הכשרה באו מעיירות בגולה להיות “סתם” פועלים בארץ – והם שינו פני הישוב, הצילו התנועה הציונית מהתנוונות ואזלת־יד אחרי מות הרצל. יצרו כל ערכי תנועת הפועלים הארצישראלית, ולא מעט ערכים ציוניים וישוביים כלליים. אלה הם אנשי העליה השניה. ואין אני מניח שבני הערים והמושבות בישראל גרועים מאנשי העיירות ברוסיה, בליטה ובפולין לפני חמישים – ארבעים שנה. ועוד נכונו להם גדולות ונצורות. ואם אני שואל עצמי: מדוע לא נשמע עד עכשיו, לאחר תום מלחמת הקוממיות, קול הנוער בארץ, ומדוע לא התעוררה תנועה חלוצית גדולה בדור הצעיר בישראל, הריני מוצא הסיבה העיקרית בכשלונו הפנימי של המפעל החלוצי הגדול והנהדר ביותר בארץ – במפעל הקיבוצי.
מכיוון שיש לי אמונה עמוקה ביעודו ובעתידו של המפעל הקיבוצי, איני חושש להגיד בפומבי מה הם הכשלונות והליקויים שנתגלו, לדעתי, עד היום במפעל גדול זה. אהבה אמיתית היא זו שאינה מכסה על פשעים, ועם צדיקים יש לדקדק בחוט־השערה.
לפני שלוש שנים נתקיימה בסביבה זו ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. ראיתי אז באחוד זה, – וגם אמרתי זאת בסיום הוועידה, – “מאורע רב־סיכויים הנושא בחובו בשורת התחדשות ופדות, לא רק לעצמו ולדורו בלבד”. אבל איחוד זה היה לפי שעה רק איחוד חלקי. התנועה הקיבוצית בכללה עומד בפילוגה, ועם התפוררותה של מפ"ם גברו מגמות הפירוד בשני הקיבוצים האחרים.
עוד לפני כעשרים שנה הזהיר אותנו ברל על הסכנות הספונות בפירוד המפעל הקיבוצי; הוא חשש בצדק, כי “ריח הפירוד יפריח וילך ויהרוס עד היסוד את תנועתנו כולה”. ברל לא קבל “על עצם מציאותן של גירסות שונות במחשבה הישובית שלנו ועל מציאותם של טיפוסי־בנין שונים, משקיים וחברתיים”. על מה הוא קבל? “על החיץ הגבוה שאנו מקימים בין העוּבּרים השונים של חברת־העבודה העתידה לבוא”. על “הגושים המוקפים חומות, ובין הגושים – בקיעים עמוקים. כך הוא בין הגושים הקיבוציים לבין הגוש המושבי, וכך הוא בין הגושים הקיבוציים ביניהם לבין עצמם”. וברל לא הגזים באמרו כי “מכל הפילוגים בתנועת־הפועלים בארץ עוד לא היה פילוג כזה להפרדה בין אחים. – – הפילוג במערכה החלוצית מטפח בנו נטיות ויחסים שהם ההיפך הגמור ממה שהקבוצה זקוקה להם וממה שהיא מבקשת לטפח בחבריה. במקום אחווה – איבה, במקום אמון – חשדנות, במקום כיבוד לחבר – נקרנות, במקום סקרנות רוחנית אמיצה – אטימות שכלית, במקום שיתוף – קנאה, במקום סולידאריות – יחסי תגרנים־יריבים”. וזה נאמר כמה שנים לפני פרשת עין־חרוד…
הנושא הראשי והראשון של הפירוד במחנה החלוצי היה השומר־הצעיר. הוא נתפס לייצר הפירוד כשעדיין היה רחוק מהכרה מעמדית ותפיסה סוציאליסטית. כשקמו האיחודים בתנועת־הפועלים בארץ ובגולה אחרי מלחמת־העולם הראשונה, – היה השומר־הצעיר הגוש היחיד שעמד מנגד וטיפח “עצמיותו המיוחדת”, תחילה עצמיות “קהיליתנו”1) השוללת כל תפיסה מעמדית וסוציאליסטית, ולבסוף – העצמיות" הבנויה על “סינתזה” בין סטאלין ובין ברוכוב. גם כשהשומר־הצעיר ניסה כאילו להתלכד עם ציבורים שמחוץ לקבוצתו וייסד “ליגה סוציאליסטית”, לא היה זה גוף עומד ברשות עצמו בגדר הענינים שהוא דן בהם, וחברי השומר־הצעיר לא היו בו חברים ככל שאר החברים – אלא הוא שמר גם בתוך גוף זה על עצמיותו, ואנשי ה“ליגה” שמחוצה לו לא היו בעצם אלא חוטבי־עצים ושואבי־מים של השומר־הצעיר – לא במובן החומרי חלילה, אלא במובן הפוליטי.
גם לאחר־כך – כשנוסדה מפלגת הפועלים המאוחדת ונתאחדו גופים שונים שלא היו מסוגלים להיות משרתיו הרוחניים של השומר־הצעיר – לא עלה כלל בדעתו להתמזג בתוך המפלגה “המאוחדת”, אלא הוא קיים לעצמו מפלגה בתוך המפלגה, ואיש השומר־הצעיר לא היה חפשי להצביע ב“מאוחדת” כרצונו, אלא כפי שהטיל עליו הקיבוץ הארצי.
הקיבוץ המאוחד, שנולד בתוך מאבק פנימי בגדוד־העבודה, וחבריו נלחמו נגד מגמות ההתבדלות וההסתגרות של גדוד־העבודה בשעתו, וזמן רב הכריז על עצמו כקיבוץ פתוח, – חיקה לאט לאט דרכי הקיבוץ הארצי, ספג לתוכו מגמות ההתבדלות וההסתגרות, ייסד סיעה ב' דוגמת ה“ליגה” של השומר־הצעיר – לא על יסוד חברות שווה, אלא כמכשיר של שירות פוליטי לקיבוץ המאוחד, ומגמה זו הולידה הפירוד הראשון בתנועת הפועלים הארצישראלית; באמתלא של הקמת “איחוד כולל”, פילגה סיעה ב', בהדרכת ראשי הקיבוץ המאוחד, לפני כעשר שנים, את מפלגת פועלי ארץ־ישראל.
“האיחוד הכולל” נשתכח לאחר שמילא שליחותו בהקלת הפילוג, ובמקום אחדות פועלי ארץ־ישראל קמה מפלגת־הפועלים “המאוחדת”, שגם הקיבוץ המאוחד – כקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר – ראה עצמו בה מפלגה בתוך מפלגה, והתרוצצות שני הקיבוצים כשתי מפלגות עצמאיות במפלגה “המאוחדת” הביאה סוף סוף לידי התפוצצותה והתפוררותה של המפלגה “המאוחדת”.
מגמת ההתבדלות שנשא בחובו השומר־הצעיר מעודו, הולידה בתוכו המאֵרה הטוטאליטרית המכונה בשם המצלצל של “קולקטיביות רעיונית”. כפי שציין זאת ברל, עוד לפני כעשרים שנה, באה הקולקטיביות הרעיונית והפוליטית עוד “בטרם נתגבש באותם הקיבוצים תוכן פוליטי מסוים. התשוקה לעצמאות אידיאולוגית ופוליטית קדמה לתוכן הרעיוני שעתיד היה למלא אותו קנקן עצמאי שקיבוצים מסוימים ישמשו לו נושא, דוגמת אותו הקלָע, אשר לעולם אינו מחטיא את המטרה: תחילה הוא יורה את הכדור ואחר כך הוא מקיף אותו בעיגול”.
שנים רבות שימש יסוד ל“קולקטיביות רעיונית” רעיון המדינה ה“דו־לאומית” שקיבל השומר־הצעיר מאנשי “ברית שלום”. השומר־הצעיר התיצב בראש הלוחמים נגד רעיון המדינה והעצמאות העברית, וכרוויזיוניסטים בשעתם, כשעוד ישבו בהסתדרות הציונית “הישנה”, ניהלו מדיניות־חוץ “עצמאית” בניגוד לחוקה הציונית ובניגוד לרצון הרוב המכריע של התנועה הציונית. אולם שלא כרוויזיוניסטים לא פרשו מעולם מההסתדרות הציונית, ונימוקם אתם. הם גם נהנו מזכויות חברי ההסתדרות הציונית וגם פעלו נגד החלטותיה וחוקתה: שלחו תזכירים לוועדות בינלאומיות שנשלחו לארץ, באו או ניסו לבוא בדברים עם נציגי ממשלות, ועד הרגע האחרון נלחמו ברעיון מדינה יהודית כרעיון ריאקציוני, אוטופיסטי, מתנגד ל“כוחות המחר” – עד שבא גרומיקו והכשיר בנאומו הידוע בעצרת או"ם רעיון “ריאקציוני” זה.
אמנם, כשדנו בוועד־הפועל של הסתדרות העובדים לפני כעשר שנים (ביום 24.2.44) על הוראות למשלחת ההסתדרות לוועידת הפועלים הבינלאומית (כוללת “מזרח” ו“מערב”) שעמדה להתכנס בלונדון, טען גם טאבנקין – שאין הבדל בין מדינה יהודית ובין מדינה דו־לאומית, וסיעה ב' הצביעה יחד עם השוה“צ ופוע”צ שמאל (זה היה עוד לפני הקמת המפלגה “המאוחדת”) נגד הצעת הרוב לחייב את שליחי ההסתדרות לקונגרס הפועלים העולמי לתמוך בתביעת המדיניות של ההסתדרות הציונית, כפי שנוסחה בתכנית ירושלים (“בילטמור”). אבל לפני שבועות אחדים שמענו, כי המפלגה “המאוחדת” נתפוצצה, והקיבוץ המאוחד בהנהגתו של טאבנקין הקים לעצמו מפלגה חדשה – מפני שלא הסכימו למגמתו של השומר־הצעיר להפוך את המפלגה למפלגה דו־לאומית ולקבל בתוכה חברים ערבים.
“הקולקטיביות הרעיונית” המשולבת בהתישבות, מחייבת מראש כל חבר במשק לענות “אמן” על כל עמדה אידיאולוגית ומדינית של הגוף המפלגתי המאורגן כקיבוץ ארצי, מוחקת צלם האדם ההוגה, בן־החורין, והופכת אותו ל“רובוט” פוליטי. היא גם מערערת זכותו של האדם העובד, היוצר, המתישב והופכת אותו לכלי־משחק בידי הגוף השליט בקיבוץ. אם מעז חבר קיבוץ לא לקבל את “הקו” – אינה עומדת לו זכות עבודתו במשק, זכות התישבותו, זכות חייו חיי שוויון ושותפות, – הוא נעקר מהמשק. המשטר הטוטאליטרי הנקרא בשם “קולקטיביות רעיונית” מן ההכרח שהוא מביא לידי נישול עובדים ומתישבים – כשהם מעיזים לחשוב בעצמם ולהגות כאנשים חפשיים ואינם מקבלים גזירת המחשבה של הקולקטיב. כך נעשה הנישול הראשון בבית־אלפא, לפני כחמש־עשרה שנה, כשראשוני הבונים והיוצרים של משק השומר־הצעיר בארץ – לא הסכימו להתבדל מכלל הפועלים בשם “העצמאות” של השומר־הצעיר, והם נאלצו לעזוב הישוב והמשק שבנו בזיעת־אפיהם במשך שנים. וכך קרה הדבר בזמן האחרון במשקים אחרים של הקיבוץ הארצי – בזיקים, בשובל, במסילות, בגת ועוד.
הדיבוק הטוטאליטרי נכנס גם לקיבוץ המאוחד, אם כי קיבוץ זה דגל להלכה בתורת הקיבוץ הפתוח, והיה כמה שנים נאמן לתורה זו, עד שנתארגנה בתוכו ומחוצה לו סיעה ב', ונאסר על חברים במשקים ועל משקים שלמים, שדעתם לא היתה כדעת “השלטון העליון” – מזכירות הקיבוץ – לפעול בשטח הרעיוני והפוליטי, החורג ממסגרת העבודה וחיי החברה בקיבוץ – לפי הכרתם ומצפונם. השליטים לא נרתעו מפילוג הקיבוץ, ובלבד שתתקיים “הקולקטיביות הרעיונית” שאינה כתובה בחוקת הקיבוץ המאוחד. סילופים אלה של התורה הקיבוצית חיבלו קשה בנפש הנוער אשר ראה מקודם בקיבוץ גילוי עליון של יצירתנו החברתית, המשקית והתרבותית.
“שיטת ‘הקולקטיביות הרעיונית’ המשתררת בעולמנו מחזירה אותנו, בשינוי צורה, למשטר של פטריארכט. במקום אבי המשפחה או אבי השבט באה “המזכירות”. – וכשם שבמשטר הפאטריארכלי אי־אפשר היה לצאת מתחומי המקובל והמוסכם במשפחה, כך מקבל על עצמו בימינו גם חבר הקיבוץ המתקיים על קולקטיביות רעיונית, לבלתי היות יחיד עומד במובן הרוחני ברשות עצמו, אלא אבר מן החי הקולקטיבי, לא יותר מאבר”. בקורת זו שמתח ברל לפני כעשרים שנה על המגמה הטוטאליטרית בקיבוץ השומר־הצעיר לא פג טעמה גם היום. להיפך, כי ראינו מאז מה עוללה “הקולקטיביות הרעיונית” לקיבוצים שדגלו בה ולרעיון הקיבוצי בכלל.
ברל לא התעלם מצרכי השיתוף הרעיוני בחיי הקיבוץ. “ברית־אחים לחיי שיתוף אי־אפשר לה בלי קרקע רעיוני משותף. אלמלא משא־נפש אחד חי בלב הקבוצה לא היה בכוח חבריה לקיים את היצירה המשקית והחברתית אפילו לזמן־מועט. משא־נפש זה, האחד לכל התנועה החלוצית, מורכב מיסודות ראשונים: גאולת־ישראל, חזון הסוציאליזם, חלוציות, תקומת העברית, אחדות העובדים וכיוצא בהם. יסודות ראשונים משותפים – לחוד, ומשמעת “פוליטית” ו”גיבוש אידיאולוגי" לחוד. כל הנוטל מן הקבוצה יסודותיה הראשונים ורוצה לקיים אותם בלעדיהם, הרי הוא משמיט מתחתיה את קרקע צמיחתה ומשאיר אותה בחלל ריק. ומי שבא להוסיף על היסודות הראשונים גם חובת משמעת פוליטית וחובת גיבוש אידיאולוגי, ממלא את חללה עד אפס מקום לנפש החבר, עד למחנק" (“ערעורים על המצב הקיים”, כתבי ברל, כרך ז', עמוד 285).
ברל גם לא התעלם מבעיית חינוך הילדים בקיבוץ. “אין חפצי ב’חינוך' מחוץ לזמן ולמקום וללא אידיאה שולטת בו. אולם את המכוון בחינוך, ואת המייחד את חינוכנו אנו מכל ‘זרם’ אחר אני רואה בערכים היסודיים והמשותפים לכולנו: רעיון העבודה, גאולת העם, שוויון האדם וחירותו, אהבת היצירה ואהבת הדעת, הגשמה חלוצית חברוּת ועזרה הדדית ושיתוף, מצוות מעשיות, התנדבות. מי שכל אלה אינם מספיקים לו, והוא מעמיס על הילד בבית־ספר או בהסתדרויות־הנוער את כל אותם עיקרי האמונה ופולחני השבטים ופרחי היחסים החוצים אצלנו בין גוש לגוש והמבדילים בין נוער לנוער – אינו עוסק בחינוך הדור הבא, אלא בגיוס ‘קאנטוניסטים’” (שם). ערכי־היסוד החינוכיים שמנה ברל נכללו כולם בחוק החינוך הממלכתי.
הקולקטיביות הרעיונית הביאה לידי הסתגרות הקיבוצים וראיית הקיבוץ לא רק כמטרה לעצמו, – זוהי ראיה נכונה, – אלא כמטרה היחידה, שכל הנעשה בארץ, בציונות, בהסתדרות, במדינה לא בא אלא לשמש את הקיבוץ.
חברי הקיבוצים לא פחתה חלוציותם האישית – אבל זו נהפכה לחלוציות בערבון מוגבל: הכל בשביל הקיבוץ, ורק בשביל הקיבוץ. וזה הביא את שני הקיבוצים, שהדיבוק הטוטאליטרי השתלט עליהם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, לפריקת האחריות מעול המדינה.
מאז הוקמה מדינת ישראל, זה שש שנים וחצי, היו לנו הרבה ימים קשים ומרים; אבל לא היה יום שחור כיום שבו החליטה “מפלגת הפועלים המאוחדת”, בהנהגת סנה והשומר־הצעיר, מיד לאחר הבחירות לכנסת הראשונה, כשהיינו צריכים להקים את הממשלה הנבחרת הראשונה בתולדות העם היהודי, – לפרוש מהממשלה ולא לתת יד לרוב פועלי ישראל, שההיסטוריה הטילה עליה אחריות על כינון המדינה והנהלתה. זה היה יום שחור למדינה, לתנועת הפועלים, לעליה, להתישבות, לתנועה החלוצית והקיבוצית. חלק גדול של חלוצי ישראל, ובתוכם שני גופים קיבוציים גדולים, סירבו לשאת, יחד עם רוב פועלי ישראל, בעול הבטחון, העליה וההתישבות ובביצור המדינה הצעירה המתבוססת בקשיים ועמוסה משימות, כאשר לא היתה כל מדינה אחרת. באותו יום נתכחש חלק גדול של חלוצי ההגשמה לעברם, לשליחותם החלוצית ולאחריותם בפני כלל־האומה וכלל־הפועלים בישראל.
אותה שעה נסתיימה המלחמה, אבל השלום לא בא. להיפך, האויבים המוכים התכוננו לסיבוב שני, והיה צורך לארגן, לצייד ולאמן מחדש צה"ל ליום־הפקודה. אנשי הקיבוצים שפרשו מהממשלה – עזבו גם מערכה זו. הם לא היו מוכנים לשרת “בצבא זה”. אחדים מהם מדברים עכשיו גבוהה על צרכי הבטחון – אבל במשך כל השנים האלה סירבו להטות שכם לארגון כוחות הבטחון.
עמדנו בפני עליה רבתי, כאשר לא היתה מעולם. הממשלה הנבחרת הראשונה עם רוב פועלי בתוכה הכריזה על “תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה ע”י עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ“; ולא רק הכריזה – אלא ביצעה דברה; בפחות מארבע שנים; הכפילה גם מספר האוכלוסין וגם מספר הישובים החקלאיים. הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד פעלו כל אותן השנים הגדולות והקשות יד אחת עם מק”י, “חירות” הציונים הכלליים וה“לוחמים” מיסודו של לח“י – למען הכשיל את הממשלה, ופועלי ישראל ראו לתמהונם ולצערם בפעם הראשונה כיצד פועלים הדוגלים בסוציאליסם מהפכני ובציונות חלוצית משתפים פעולה בכנסת עם אנשי אצ”ל ולח"י, וימין ציוני – בכדי להפיל ולערער ממשלה שרוב פועלי ישראל בחרו בה.
ודאי, לא הקיבוץ הארצי ולא הקיבוץ המאוחד לא חדלו לעשות לביתם: לגייס נוער למשקיהם ולהוסיף משקים לקיבוציהם. אבל המדינה והעם בתוך המדינה נדרשו לדאוג לקליטת מאות אלפי עולים, למעשה – מספר עולים יותר גדול ממספר התושבים בשעת יסוד המדינה – לשיכונם, להעסקתם, להעלאתם על הקרקע, להנחיל להם הלשון וערכי תרבותנו, לבטחון המדינה וגבולותיה וישוביה הוותיקים והחדשים. לפעולה זו לא הטו שני הקיבוצים שכם, ובתכסיסיהם ובתעלוליהם האופוזיציוניים בכנסת ומחוץ לכנסת, יחד עם מק“י ו”חירות" ושאר סיעות האופוזיציה, – עשו כל אשר ביכולתם לחבל בפעולת המדינה וממשלתה, ועל־ידי־כך הורידו קרן החלוציות והתנועה הקיבוצית בעם ובנוער.
קובלים עכשיו על הנוער שהוא ציני, ריק מכל שאיפה, רודף אחרי תענוגות, קאריירות, בצע וכדומה. איני שותף לקטרוג זה. מסופקני אם היה לנו אי־פעם או שיש לעם אחר – נוער כזה. איני מאמין שגבורת הנוער שנתגלתה בימי ההעפלה, במלחמת השחרור – כהתה ודעכה. נשתבשו דרכי החלוציות והיצירה הקיבוצית בהסתגרותם ובהתבדלותם של הקיבוצים הארציים, בהתפרקותם מעול המדינה ומשימותיה הממלכתיות, בסגידתם ל“מולדת השניה” במשטרם הטוטליטרי המסלף ערכי החירות והשוויון של האדם היוצר, בהתגודדותם הכיתתית המערערת אחדות הפועלים, אחדות התנועה הקיבוצית, אחדות העם.
על ה“איחוד” שנתכנס כאן להרים מחדש בכוח מוגבר ובעוז־אמונה לוח הערכים האמיתיים של הקיבוץ והחלוציות בישראל – חלוציות המשתלבת כולה בצרכי הכלל, כלל־העם וכלל־הפועלים, ועומדת באמונה לימין המשימות הדוחקות והכבדות של המדינה – בחיזוק הבטחון, ביישוב הגבולות והשממה, במיזוג הגלויות, בהפניית עולים ונוער להתישבות, ונושאת ברמה דגל השותפות והשוויון וההגשמה האישית, ללא כבלי “הקולקטיביות הרעיונית”.
אני מאמין שהאנשים היושבים פה – יוצריה ומחולליה הראשונים של הקבוצה והקיבוץ בארץ, צפון בהם הכוח המוסרי וכוח הרצון לעורר מחדש ברחבי הנוער ובציבור הפועלים תנועת התנדבות והתישבות אשר תחדש נעורי המפעל החלוצי והקיבוצי ותטהר אותו מהסיגים הזרים והפסולים שנשתרבבו לתוכו על־ידי מגמות טוטאליטריות הסותרות מהות החלוציות.
הדבר היחיד שאיחוד הקבוצות והקיבוצים חייב ללמוד מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר ומהקיבוץ המאוחד הוא – מה לא לעשות.
התנועה הקיבוצית תהיה שוב לעמוד־אור ההולך לפני העם ומַנחה את הנוער – אם תעמיד עצמה לשירות הכלל ותהיה פתוחה לכל איש ואשה הנאמנים ליסודות המשותפים והכלליים של ההתישבות הקיבוצית, וגם תדע לפעול שכם אחד עם כל המסגרות האחרות בהתישבות העובדת – למען הפרחת השממה ומיזוג הגלויות והקלטת העולים בעבודה, בחקלאות ובתרבות העברית.
ואעיר עוד הערות אחדות על ההתישבות.
עשינו התישבות שבעים שנה לפני קום המדינה. הבעלוּת הנכרית על האדמה והשלטון הזר במדינה התנו דרכי התישבותנו והגבילו אותה. מתוך הרגלי מחשבה הוספנו ללכת בדרך זו גם לאחר קום המדינה, אם כי המציאות נשתנתה: היינו בעלים כמעט לכל אדמת המדינה והיינו אדונים לעצמנו, – וגם צרכי ההתישבות וגם אפשרויותיה גדלו לאין־שיעור. מחשבתנו לא הדביקה ההתפתחות המהירה של המהפכה הלאומית.
בימי התורכים והבריטים הקימונו “נקודות”. רכישת כל פיסת־אדמה עלתה אז במאמצים ממושכים ובאמצעים רבים, וכשהצלחנו אחרי כמה שנים לרכוש כברת־אדמה הקימונו עליה “נקודה”, כלומר ישוב בודד. לא יכולנו לתכנן ההתישבות לפי צרכי המשק, הבטחון והעליה, כי העיקר – האדמה – לא היה בידינו. מאז קום המדינה כל האדמה היא ברשותנו, והגיעה השעה שההתישבות תיבנה מתוך שיקול ותכנון לאומי. אין לנו עדיין האמצעים וכוח האדם לתכנן התישבות ארצית, לאורך ולרוחב גבולות המדינה. אבל כבר יש לאל ידינו לתכנן ולבצע התישבות אזורית. האזורים במדינה נבדלים זה מזה באקלימם, בתבנית־אדמתם, בתנאי בטחונם ובאפשרויותיהם המשקיות.
עד עכשיו היו לנו בהתישבות רק צירופים אידיאולוגיים ומדיניים. משק בצפון עתיר־מים ומשק בנגב החרב היו מאוחדים בגוף פוליטי אחד, ומשקים שכנים בצפון ובנגב היו נפרדים זה מזה ללא כל זיקה ועזרה הדדית. לא טיב הקרקע, ולא צרכי המשק, לא צרכי הבטחון והתרבות – איחדו משקים, אלא “קולקטיביות רעיונית”. המטיפים להלכה לתורה כי ההוויה קובעת את ההכרה – נהגו בדיוק להיפך: “ההכרה” האידיאולוגית קבעה את ההוויה – וסילפה אותה. כשלעצמי איני מאמין כי הכרה היא מחוץ להוויה וכאילו נוצרת על־ידיה. איני מאמין בשניות של חומר ורוח; ההכרה היא יסוד ראשוני בתוך שאר היסודות של ההוויה, הפועל ומופעל גם יחד בכוח עצמו ובכוחות האחרים הנתונים בטבע; וכשם שאין לתלות הכל בהוויה המשוללת כביכול הכרה, כך אין לתלות הכל בהכרה המתנכרת להוויה או גם מתנגדת לה.
רוב מעשי אדם הם במחשבה תחילה, אבל לא במחשבה ערטילאית, אלא זו שצמודה למציאות הטבע והיכולת הגנוזה בתוכו.
עלינו לבנות ההתישבות מתוך תיאום פנימי עם תביעות החזון ההיסטורי שלנו ועם הנתונים של טבע הארץ, אדמתה, מימיה, תבניתה וצרכי בטחונה.
האיזור יהווה יחידה משקית, בטחונית ותרבותית, מבוססת על שיתוף בין כל המשקים הנבנים באיזור, אם כי כל משק יהיה אבטונומי לגמרי בנוגע לצורך חייו החברתיים, זיקתו או חוסר־זיקתו לגופים התישבותיים ארציים ולגופים פוליטיים. באיזור יימצאו גם קיבוצים, גם מושבים, גם משקים שיתופיים, גם חוות־עבודה, לפי הבחירה החפשית של כל מתישב, והם ישתפו פעולה בעניני בטחון ותרבות ומיזוג גלויות, ויקימו מפעלי־עבודה־וחרושת ומרכזי־קניות־ושיווק משותפים, שאין בכוחו של משק בודד לפרנס. התנאי הראשון להתישבות זו – חופש הגדרה פוליטית לכל מתישב. לא בקיבוץ ולא במושב ולא בשום צורה ישובית אחרת לא יידרש שום פספורט מפלגתי. המתישב יידרש לקבל על עצמו אך ורק החובות הקשורות לאיזור ולמשקו ולצורת־החיים בה בחר: חיי שוויון ושותפות מלאה בקיבוץ; עזרה הדדית ועבודה עצמית במושב; משק משותף במושב שיתופי וכיוצא באלה. אבל דעותיו של המתישב בענינים בינלאומיים או בשיטת הבחירות לכנסת – הן רשותו הפרטית, האישית, של המתישב. זכותו וגורל־חייו של מתישב אינם יכולים להיות תלויים בקאפריסה האידיאולוגית של מנהיגי גופים התישבותיים, אפילו לא בדעת הרוב של גופים אלה. יש להפסיק אחת ולעולמים חרפת הנישול של עובד ומתישב בגלל דעות שבלב.
בהתישבות אזורית תהיה הגדרה חפשית בבחירת צורת־התישבות החברתית, וכל הצורות השונות ישתפו פעולה בצרכי האיזור המשותפים: משקיים, תרבותיים ובטחוניים. צורה חברתית אינה חיץ בין מתישבים, אלא דבק נוסף בין שותפים לאחת הצורות. בני קיבוצים ומושבים חייבים לפעול יחד בהכשרת עולים להתישבות, בהדרכת מתישבים חדשים ובכל מאמץ למיזוג גלויות. קיבוצים ומושבים צריכים לקיים מוסכים משותפים, בתי־מלאכה לתיקון מכונות, מכוני־חינוך־ותרבות אזוריים לחינוך הילדים והנוער ולהשכלת הבוגרים. הם גם יקימו בתי־חרושת משותפים לעיבוד תוצרתם החקלאית.
בהתישבות אזורית אפשר יהיה לקיים שיתוף מאכסימלי בין עבודת־רוח ובין יגיע־כפים. בכוח השרירים בלבד אין עושים התישבות. העבודה הגופנית מופרית, מתעשרת ומתעלה ע"י עבודת הרוח. משקנו יצליח אם יתבסס על כיבושי המדע והטכניקה המתקדמים ומשתכללים בלי־הרף. אבל גם המדע נזקק לנסיון המעשי והיום־יומי של העובד ומתעשר על־ידו. אי־אפשר בחיינו המורכבים בלי חלוקת־עבודה, ויש בהתמחות מקצועית ברכה רבה. אבל יש גם סכנה של דלדול מחשבתי ומעשי בהפרזת החלוקה ובהתפצלות המקצועית. מלבד יחידי־סגולה המטפלים במחקר מדעי צרוף במעבדה או בחינוך גבוה באוניברסיטה, יש צורך שאנשי המקצועות המדעיים – המהנדסים, הטכנאים, החימאים, הרופאים, חוקרי הקרקע והצמח והחי – יחיו בתוך המתישבים שאותם הם משרתים, יעניקו ידיעותיהם לציבור המתישבים וישתתפו בנסיון עבודתם היום יומית. חוקרי הנגב שיושבים בתל־אביב או בחיפה – עושים חקירתם פלסתר. אגרונום שאין לו אלא הנסיון של תחנת נסיונות – לא יביא ברכה לחקלאות. ואין צורך לומר, שמורה שאינו חי עם תלמידיו והורי תלמידיו בישובם – יעשה מלאכתו רמיה. אין מחנכים רק בשעות הלימוד בבית־הספר. המורה חייב להכיר ולחיות את חניכיו כל ימות השבוע; הוא גם חייב לדעת ההוויי המשפחתי של הורי הילד, אחיו ואחיותיו.
האיזור צריך להיות מכוון למיזוג גלויות. לא בכל נקודה ישובית אפשר לערבב כל בני העדות והשבטים. יש עדות הרוצות דווקא בישוב עדתי משלהם, ולא תמיד אפשר לגזור על ותיקים ועולים חדשים שישבו יחד. התישבות אזורית מאפשרת גם בחירה חפשית בשטח העדתי והוותק בארץ, וגם מזמנת בשטח אחד ותיקים ועולים חדשים, עדות מזרח ומערב, צעירי משקים חקלאיים ובני עיר, בוגרי בתי־ספר תיכוניים ועשוקי חינוך. המפעלים החינוכיים והתרבותיים המשותפים באיזור שומה עליהם לדאוג למיזוג מאכסימלי ומהיר ככל האפשר של הגלויות, קודם־כל בקרב הילדים והנוער, ועל־ידיהם ובעזרתם – גם בקרב המבוגרים.
האיזור חייב להיות מתוכנן ובנוי לפי צרכי הבטחון. כל איזור צריך להיות מצויד במקורות מזון, כלי מלאכה ונשק שיאפשר לו לעמוד בכוח עצמו נגד האויב גם במקרה שינתק משאר חלקי הארץ. תכנון התגוננותנו מפני התקפה חדשה בנוי על הנחה שנעביר את המלחמה לשטח האויב. אבל עלינו לשער שגם האויב בונה תכנית השקפתו על הנחה זו. אנו חייבים להיות מוכנים לא רק לנצחונות בלתי־פוסקים, אלא גם לכשלונות זמניים. כל איזור חייב להיות ערוך בכוח אדם, ביכולת משקית ובבתי־מלאכה ובציוד טכני, כדי עמידה לבדו בפני אויב – זמן מאכסימלי.
ויש עוד שיקול אחד, החורג ממסגרת המדינה, והוא שיקול העליה. במציאות היהודית הנתונה יש רק מספר לא־רב של יהודים העתידים לעלות מתוך מצוקה. זוהי בעיקר היהדות בצפון אפריקה ובשאר ארצות האיסלם. שנים וחצי מיליונים יהודים כלואים בגוש הסובייטי, ואם כי אין אנו רשאים אף רגע להתיאש מהם – אין אנו יודעים מתי תינתן להם הזכות לצאת ולעלות. ויש למעלה מששה מיליונים יהודים החיים ברווחה, בחופש, ובשיווי־זכויות. אין יהודים אלה רואים הכרח לעצמם לעזוב מגוריהם הנוכחיים, וההפחדה בהיטלר חדש או בהתפרצויות אנטישמיות – לא תערער שלוותם, שאננותם ודבקותם בארצות מגוריהם. הם סבורים – ויש יסוד לסברתם – שמה שקרה באירופה אין מן ההכרח שיקרה גם באמריקה. ואין אדם עוזב מקום שטוב לו, מתוך חשש שמא פעם יהיה רע. ואין כל הבדל איך נקרא לארצות אלה: גולה או תפוצה או פזורה או איזה שם שהוא; השם אינו קובע. בארצות אלה אין כוח דוחף ליציאה, ועליה מארצות אלו תבוא רק ע"י כוחה המושך של מדינת ישראל.
רק בכוח מפעלים חלוציים רבי־תנופה, שיַפרו השממה, ימַזגו הגלויות, ילכדו עובדי־רוח ובוני־התישבות ויסללו דרך לחברה חדשה, חברה למופת – נעורר תנועה חלוצית גדולה בעם, בארץ ובגולה.
המפעל הקיבוצי עשה כמה שגיאות בעבר והוריד קרנו בתוך הנוער. אל נפחד להכיר בכשלונות, ויימצא בנו הכוח להתגבר עליהם. והכוח יימצא אם רק נרצה, – ונעורר שוב כוחות נרדמים, גנוזים, ותתלקח תנועה חלוצית כאשר לא ידענו עד כה.
וייענה לא רק הנוער בישראל, אלא גם הנוער בתפוצה העשירה והמרווחה.
אין זה הרהור לב, אלא לקח מעשי של מפעלי שלושת דורות חלוציים. חלוציות גוררת חלוציות. ואני בטוח שאם ייחלץ הנוער בישראל – ילך אחריו הנוער היהודי מכל התפוצות.
-
קובץ שהוציא השומר־הצעיר בכביש חיפה־ג'דה בתרפ"ב. ↩
מגמת החינוך הממלכתי
מאתדוד בן־גוריון
תל־אביב, כ' בתשרי תשט"ו – 17 באוקטובר 1954.
בכינוס הפדגוגי של הסתדרות המורים
מורי ורבותי!
אינני מורה ולא בן מורה, ולא לי לדון בפני ציבור המורים בהלכות הוראה. אבל נדרשתי על־ידי מרכז הסתדרות המורים לעלות לדוכן, ונשמעתי לו.
המדינה הטילה על ציבור המורים אחריות גדולה וכבדה כאשר לא הטילה על שום ציבור אחר בישראל. הייתי במידה ידועה שותף להטלת אחריות זו. ומשום כך ראיתי חובתי לעלות לדוכן כשנדרשתי לכך ע"י שליחי המורים.
כפי שידוע, עדיין אין לנו מה שקוראים בלע"ז “קונסטיטוציה”, כלומר – חוקה מיוחדת שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים. אבל יש לנו חוקי־יסוד, שאינם נקראים תמיד בשם זה, ובתוכם יש שני חוקים שהם, לדעתי, ראשונים במלכות, באשר הם מגדירים היעודים המרכזיים והראשיים של מדינת ישראל. שני החוקים הם: חוק השבות וחוק החינוך הממלכתי.
חוק השבות קובע, כי מדינה זו לא נועדה לתושביה בלבדם, אלא לעם היהודי כולו, וכי קיבוץ גלויות הוא יעודה העליון, המַנחה של מדינת ישראל. חוק החינוך הממלכתי, בסעיף 2 של החוק, מגדיר וקובע מהי הדמות שהמדינה רוצה לשוות לאומה המחודשת במולדת. ויש זיקה הדדית בין שני חוקי־יסוד אלה.
בהכרזת הקוממיות אמרנו, כי “מדינת ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ־גלויות”. זו לא היתה הצהרה חגיגית לשם נוי; בהצהרה זו נתגלם המניע המרכזי בהקמת המדינה ובהנהלתה. כבר בשנים הראשונות לקום המדינה זכינו לקיבוץ גלויות שלא היה כמותו בתולדותינו. יציאת־מצרים היתה מאורע־בראשית בהיסטוריה שלנו. אנחנו יודעים רק מעט על פרטי המאורע, כי הוא מעולף אגדות ופלאות. אבל אין ספק בחשיבותו של מאורע גדול זה, כי בכל ספרותנו הקדומה, בספרי התנ"ך, אנו מוצאים הדיו. אין לקבל דעתם של כמה ממבקרי המקרא, בעיקר שאינם מבני־ברית, שגם רבים מבני־ברית נגררים אחריה, כי יציאת־מצרים היא מפוקפקת, ואם יש בה גרעין של אמת – היה זה מאורע ממדרגה שלישית או רביעית. לא רק בספרי התורה ובנביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל ומלכים אלא גם בדברי נביאי־הכתב הגדולים – ישעיהו, הושע, מיכה, ירמיהו ועוד – אנו קוראים על יציאת־מצרים כעל מאורע־בראשית. אבל לא היה ביציאת־מצרים משום קיבוץ־גלויות.
אף בימי שיבת בבל לא היה קיבוץ גלויות, אם כי עוד לפני חורבן בית ראשון כבר היתה תפוצה יהודית. עוד ישעיהו הנביא מדבר על שבי מצרים וגלות כוש. והיו גולי ישראל גם באיי־הים. אבל רק גולי־בבל חזרו ארצה בימי זרובבל, ואחר כך בימי עזרא ונחמיה. ולא חזרו אלא פחות מחמישים אלף. בארבע השנים הראשונות לאחר יסוּד המדינה חזרו שלושת רבעי מיליון – ומכל קצווי ארץ: למעלה מששים ארצות בכל חמשת חלקי־תבל.
איני יודע, ואני חושש שאין איש יודע, אם קיבוץ גלויות פירושו, כינוס כל העם היהודי בארצו, או רוב העם או חלק ממנו. רק העתיד יגלה זאת. אבל אין ספק, שקיבוץ גלויות לא נסתיים, והוא עומד רק בראשיתו. ואם כי בינתיים חלו האטות והפסקות, ברור כי צפויות לנו עוד עליות רבות וגדולות, גם מארצות שלפי־שעה סגרו שעריהן בפני יציאת יהודים. ומדינת ישראל ושליחיה, והעם בישראל לכל אישיו, חייבים לכוון כל מעשיהם לא רק להרחבת כוח הקליטה של הארץ, אלא להגברת כוח־משיכתה, למען יעלו גם אלה שאין הגלות מציקה להם. מדינת ישראל צריכה ליהפך לאבן־שואבת לכל חלקי היהדות בעולם. וכאן הזיקה לחוק היסודי השני, לחוק החינוך הממלכתי. חוק זה קובע דמות העם בישראל, שהמדינה שואפת לעצבו ולגבשו.
סעיף ב' של חוק החינוך הממלכתי אומר:
“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות־ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; על שאיפה לחברה בנויה על חירות, שויון, סבלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”.
המדינה לא הסתפקה בקביעת הידיעות וסוגי ההשכלה שיש להקנות לנוער; היא ראתה צורך להגיד למחנכים ולעם כולו – מהו מחוז־חפצנו ההיסטורי שלקראתו אנו חותרים, ובמה יש להכשיר ולצייד את הדור הצעיר, למען ירצה ויוכל לקרב אותנו למחוז־חפץ זה.
המדינה קבעה, שאנו שואפים למשטר שאין בו ניצול, אפליה, קיפוח, שיעבוד, שלטון איש באיש; משאת־נפשנו היא חברה חדשה מושתתת על חירות ושוויון, ללא תחרות וניצול, שאהבת־הבריות ועזרה הדדית הן הדבק הפנימי שלה.
גם היעוד של קיבוץ גלויות וגם היעוד של חברה חדשה לא הומצאו על־ידינו. זוהי מורשת הנבואה העברית מימי־קדם. הנביא שאמר:
“אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אָנִי; מִמִּזְרַח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְצֶךָ. אוֹמַר לַצָּפוֹן – תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי! הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵּה הָאָרֶץ”
אמר גם:
“וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ”.
וכשם שקיבוץ גלויות אינו קל, ודורש מאמצים קשים ומתמידים לזמן רב, כן גם הכשרת הדור הצעיר לעיצוב חברה חדשה אינה קלה. והחוק דורש מאתנו להנחיל לנוער בישראל גם ידיעות, ערכים וקנינים רוחניים מסוימים, וגם להקנות לו תכונות וסגולות נפשיות מיוחדות, שיכשירו אותו לבצע התמורה הדרושה בעיצוב החברה החדשה.
כדבר ראשון מונה החוק – ערכי תרבות ישראל. אין זו מילתא זוטרתא. זוהי תרבות, שנוצרה ונתפתחה במשך ארבעת אלפים שנה, באקלימים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים ומרובים. להקנות תרבות זו לילדים בני 14־6 בבית־ספר יסודי, – אין זה דבר פשוט וקל. מסופקני, אם יש בתוכנו רבים שספגו בעצמם כל התרבות הזאת מימי האבות ועד ימינו. ומן ההכרח, שניתן לנוער רק מבחר. ונדמה לי שבשורה הראשונה יש להקנות לנוער שיאי תרבות־ישראל המקורית: ספרי התנ"ך. זהו היסוד והשורש של תרבותנו.
אמרתי לכם, שאיני מורה ולא בן־מורה, אבל אני אב לילדים ולנכדים, ויש לי חברים שיש להם ילדים ונכדים. אני אוהב להיפגש עם ילדים ולשוחח אתם. והרושם שאני מתרשם – שהנוער שלנו יש לו ידיעה קלושה מאוד בתנ“ך. נדמה לי, שיש להגביר ולהעמיק ידיעת התנ”ך בקרב הנוער. אי־אפשר ללמדם כל ספרי התנ"ך – אבל יש לדאוג שידעו ידיעה יסודית ספריו הראשיים.
החוק קבע – ובצדק! – שתרבות־ישראל בלבד לא תספיק. יצרנו יצירות חשובות גם אחרי התנ“ך, אבל התנ”ך הוא עד היום הזה שיא היצירה העברית המקורית, והוא הטביע חותמו על התרבות האנושית כולה. אלא שאין להתעלם מהעובדה שבימי קדם, בתקופת התנ"ך, היתה תרבותנו חד־צדדית. העם היהודי לא היה גם אז פחות מוכשר מעם גדול אחר בשכנותו בים התיכון, העם היווני, אשר הנחיל לאנושות אוצרות הגות, מדע, ואמנות, כאשר לא הנחיל לפניו ולאחריו שום עם אחר. היהודים לפני תקופת הומרוס ולאחריו, בימי הדראמטורגים הגדולים – אייסכילוס, סופוקלס ואֶבריפידס, ואפילו בימי אפלטון ואריסטו, לא נפלו בכושרם הרוחני והשכלי מטובי היוונים. אבל בשעה שהיוונים השתאו למראה פלאי הטבע, – וההשתאות היא ראשית החכמה והחקר, – כבר היה ליהודים פתרון מוחלט לכל השאלות. היוונים השתוממו למראה עיניהם ושאלו עצמם – מנין ואיך. ליהודים היתה תשובה מוכנה על כל השאלות, תשובה שאין להרהר אחריה, התשובה שניתנה לאיוב בסערה, ואיוב קיבל התשובה ואמר: “ידעתי, כי כל תוכל, ולא יבצר ממך מזמה”.
איוב לא היה ולא נברא, אבל תשובתו היתה תשובת העם היהודי. יש כוח עליון, אחד, נצחי, ללא ראשית וללא אחרית והוא עשה הכל: “אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני – – ידי נטו שמים, וכל צבאם צויתי”. (ישעיהו מ"ה 12) זהו סוד כל הסודות, ותשובה על כל השאלות והגניוס היהודי הושקע אז לא בחקר הטבע והאדם, אלא במיצוי המוסר האלוהי, ותהילת יצירתו. “השמים מספרים כבוד אל, ומעשי ידיו מגיד הרקיע”.
מאז התהלכנו בגויים ולמדנו הרבה. אנו יודעים, שהעולם אינו עשוי בלי סדר ומשטר, ועלינו לדעת החוקים הטבועים בו, ודבר זה אינו בשמים, אלא נתון לשכלו ולרוחו החוקר של אדם, ועלינו להגיע לחקר הטבע, לגלות ספונותיו, ולפענח סודותיו למען נשתלט על איתניו ונעמידם לרשות האדם. וזה נותן לנו המדע. החוק אומר, שיחד עם ערכי תרבות ישראל עלינו להקנות לנוער הישגי־המדע. בלי כיבושי המדע והטכניקה לא נבנה הארץ, לא נקים משק, לא נקיים הבטחון, לא נטפח התרבות ולא נעצב חברה חדשה.
חוק החינוך מצווה לחנך הילדים לאהבת־המולדת. דבר זה הוא כאילו מובן מאליו, כי אהבת־המולדת נתונה מאליה בדרך הטבע. כך הוא הדבר בכל ארץ. אצלנו אין הדבר כך. אנחנו היינו מנותקים מהמולדת מאות בשנים, ואין אהבת מולדת נוצרת על־ידי הטפה. תנאי לאהבת מולדת – ידיעת המולדת והשתרשות בה. ומולדת אין יודעים מפי ספרים, מפי סיפורים, אלא ממראה־עינים, מהכרה בלתי־אמצעית, ואיני בטוח, אם כל המסובים כאן מכירים את המולדת הכרה בלתי־אמצעית. ספר התנ“ך הוא הספר הטוב ביותר על ארצנו – אבל גם מתנ”ך לא תכירו הארץ, אלא רק מתוך הארץ גופה, כשם שאין להכיר את התנ"ך על פי מפרשיו ומבאריו, אלא מתוכו גופו. ולא די בידיעת המולדת. האהבה האמיתית באה מתוך השתרשות במולדת, אבל זו, השרשה במולדת, אינה ענינו של בית־הספר, אלא של המדינה, ענינה של הממשלה ותכנית פעולתה המשקית והכספית.
החוק אומר: נאמנות למדינה. גם זה מובן מאליו ונתון כמעט בכל מדינה, מה שאין כן אצלנו. מאות בשנים חיינו במדינות זרות ועוינות. לא נשאנו באחריות ממלכתית הניתנת רק לעם עומד ברשות עצמו. החוקים הזרים היו מכוּונים לעתים לרעתנו; לא טופח בנו הרגש הממלכתי; ואין עם משנה אופיו והרגליו בן־לילה. יש צורך בטיפוח רב ומכוּון של נאמנות למדינה שלנו, שבה תלוי לא רק גורל העם בישראל, אלא גורל העם היהודי כולו.
והחוק אומר: נאמנות לעם ישראל. הכוונה כאן אינה לעם בישראל. דבר זה כלול בנאמנות למדינה. אבל אין אנו רשאים להסתפק בנאמנות למדינה בלבדה. אין עם ישראל כולו, או אפילו רובו, נמצא בארצנו. הוא מפוזר בכל קצווי תבל. והעם בישראל עלול להתרחק ממנו. כי יש לא רק מרחק גיאוגרפי ומחיצה של גבולות וריבונות. עלול להיווצר מרחק נפשי וחייץ תרבותי. אנו פה עם עומד ברשות עצמו. אנו מעורים ומושרשים במולדת. כל גבעה והר, כל עמק וגיא, כל נהר ונחל, כל עיר וישוב מזכירים לנו ימי קדם ומעידים על קשרינו העתיקים והמתמידים עם מכורת־האומה. ילדינו מדברים עברית, זו לשון אמם, ואנו אפופים אקלים יהודי, והמורשה ההיסטורית שלנו היא סביבתנו ובתוכנו. לא כן היהודים בתפוצה. הם מדברים בלשונות העמים בתוכם הם שוכנים, וביודעים ובלא־יודעים הם מושפעים מהסביבה הזרה; והמרחקים בינינו וביניהם עלולים לגדול במשך הזמן. עלינו להגביר בדור הצעיר הזיקה לעם היהודי ע"י הכרת חייו בגולה, כשם שיש הכרח שהיהודים בתפוצה יגבירו זיקתם לישראל וללשון העברית. קיימת שותפות־גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי.
מדינה זו לא תתקיים בלי העם, והעם היהודי לא יתקיים בלי המדינה. ומשום כך כרך החוק שלושת הדברים: אהבת המולדת עם נאמנות למדינה ונאמנות לעם ישראל בסעיף אחד. זהו חוט משולש, אשר לא יינתק רק בהישארו קשור ומשולב זה בזה.
עד כאן כלולים בחוק החינוך דברים שאפשר למצאם בכללא או במפורש בכל חלקי החינוך בארצות מתוקנות. מכאן ואילך אומר החוק דבר יחיד במינו, שיש למצוא כמדומני רק במדינת ישראל, והדבר אינו מקרה; החוק אומר, שיש לאמן את הדור הצעיר בעבודה חקלאית או במלאכה ובהגשמה חלוצית. בשני סעיפים אלה גלום לא רק ייחודו של חוק החינוך, אלא ייחודה של מדינת ישראל, ובסעיפים אלה ספונה הזיקה ההדדית של שני היעודים המרכזיים של מדינת ישראל: קיבוץ־גלויות ומדינה־למופת.
סעיף זה אומר, קודם־כל, שבסיס חיינו במולדת, בסיס עצמאותנו, משקנו, תרבותנו ועתידנו הוא לא בחיי תיווך, ניצול, ספסרות, מקח־וממכר, אלא בעבודה. וקודם־כל – בעבודת אדמה, מקור החיוּת והקיום של אומה בריאה. במעבר לחיי־עבודה צפון סוד המהפכה ההיסטורית שנתרחשה בארץ עד עכשיו, אם כי עוד לא במידה מספיקה, ככל שאר הדברים שעשינו עד כה בארץ. רק הודות לשיבת העולים הראשונים מלפני 70 או 80 שנה – וממשיכיהם אחריהם – לעבודה ולאדמה, זכינו לכך שכאן תוקם לא גלות יהודית נוספת על אדמת אבות, כאשר היתה לנו פה מאות בשנים, אלא יונח יסוד לקוממיות ממלכתית של עמנו.
בזיקה לעבודה ולקרקע נתגלמה המהפכה שהתחוללה במיבנה־חיינו החדשים, והיא היא שהכשירה הקמת המדינה היהודית. ועדיין אנו עומדים בראשית המהפכה ולא בסיומה, כי עדיין מעטים אנו פה ואין אנו עצמאים במובן הכלכלי, ותלות כלכלית פוגעת בעצמאות המדינית ועלולה לערערה ולהרסה עד היסוד. רק בהעלאת העבודה בחיינו מהבחינה הכמותית והאיכותית, ובהרחבת ההתישבות החקלאית, נגיע לידי עצמאות כלכלית. בכיבוש צבאי בלבד אין רוכשים מולדת וקוממיות. כל עוד נהיה זקוקים לעזרת־חוץ אין אנו עומדים ברשות עצמנו, וכל הכיבושים מימי יסוּד פתח־תקוה ועד היום אינם מובטחים. ולא נגיע לעצמאות מלאה, אמיתית, אלא אם נגביר העבודה בחיינו, נעלה טיבה, נרבה מספר המתפרנסים מיגיע כפיהם. לשם כך עלינו להעלות בעיני העם ערך העבודה, ולנטוע בלב ילדינו אהבה לעבודת האדמה וידיעת העבודה, וקודם־כל – אהבה לעבודת האדמה וידיעת החקלאות. עלינו להוציא לחמנו מן הארץ ולא מכיסו של הזולת – זהו צו חיינו! וחינוך לעבודה יתכן אך ורק על־ידי עבודה. חינוך לעבודה והשלטתה, ועבודה יעילה, משוכללת, רבת־פריון, הם תנאי לא רק לעצמאות כלכלית, אלא גם לקיבוץ גלויות, ליישוב השממה, לבטחון המדינה ולחברה חדשה.
החוק אינו מסתפק באימון לעבודה ולחקלאות. הוא תובע הגשמה חלוצית, ובתביעה זו פועמת נשמת החוק; בה צפון מפתח המפתחות לגאולתנו ולעתידנו. אם ישאל מישהו: איך קם הפלא הגדול הזה, שעם זה המפוזר ומפורד, המנותק ממולדתו אלפיים שנה, וגמול מעבודה ומאדמה, – הצליח לחדש קוממיותו ולהקים ביתו השלישי? – הרי יש לכך רק תשובה אחת: התגלות הכשרון החלוצי בדורות האחרונים. ההגשמה החלוצית עשתה פלא זה. הרצון החלוצי הפך אנשי־עבודה החיים על בלימה, הנתונים לחסדי זרים ומפחדים מקול עלה נידף – לאנשי עבודה והתישבות, הגנה וצבא, לכובשי עצמאות וקוממיות, ליוצרי תרבות וערכי חברה חדשה. בכוח ההעפלה החלוצית עמדנו בפני שממה ופגעי הטבע, בפני אויבים זרים ובפני הרגלי־גלות – ויכולנו לשלושתם; ובכוח העפלה חלוצית נעמוד גם בימים יבואו.
מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתיצבות ללא־תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכשרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד. חלוציות – זוהי תביעת האדם מעצמו, זוהי הגשמה אישית של יעודים וערכים שאדם מאמין בהם. חלוציות – זהו הכשרון לעשות מעשי בראשית.
קיבוץ־גלויות והקמת מדינה למופת, – חברה בנויה על חירות, שוויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, – שניהם לא ייתכנו בלי התאזרות חלוצית, בלי חינוך הנוער להגשמה אישית, בלי הכשרת הדור הצעיר לקחת על עצמו אחריות מלאה למשימות ההיסטוריות של הדור, בלי התנדבות ויזמה יוצרת של המגשימים. אם בית־הספר שלנו יקנה לדור הצעיר תרבות ישראל, הישגי המדע, נאמנות למדינה ולעם ישראל, ויאַמן אותו בעבודה חקלאית ובמלאכה, אבל לא יכשיר אותו לחיים חלוציים וליזמה חלוצית, – יחטיא מטרתו. בלי השראה חלוצית – כל ערכי החינוך נעשים עקרים.
ועכשיו אעמיד לפניכם שאלה קשה, לא־נעימה, ואולי גם לא־אדיבה. עד עכשיו טיפלתי ברבי חייא1). עתה שאלתי מכוּונת לרבי עצמו: המסוגלים ומוכשרים מורינו לתת לדור הצעיר החינוך אשר המדינה מטילה עליהם?
גם חוק השבות וגם חוק החינוך אינם אלא מסגרות חוקיות. חוק השבות כשהוא לעצמו אינו מיבצע קיבוץ גלויות. הוא רק פותח השערים לכל יהודי הרוצה לעלות. בלי רצון העליה של יהודים – ובכמה ארצות, בלי זכות לעליה, – ובלי מאמץ גדול של המדינה, של העם במדינה ושל העם בתפוצות להכשיר קליטת העולים והשתרשותם בארץ, אין בידי חוק השבות להבטיח קיבוץ גלויות. גם חוק־החינוך אינו מבטיח לנו החינוך הרצוי והדרוש. ביצוע חוק־החינוך ככוונתו וכמגמתו, תלוי קודם־כל ברצונו וביכולתו של המורה, בסגולותיו האינטלקטואליות והמוסריות, בכושרו הנפשי ובנאמנותו ובשקידתו. ולכך התכוונתי כאשר אמרתי בפתיחת דברי, שהמדינה הטילה עליכם אחריות גדולה וקשה. היש בידכם לשאת באחריות זו? אני לא רשאי ולא מוסמך לענות על שאלה זו.
הכרתי המורים בימי העליה השניה. בני העליה השניה לא היו חלוצים. הם היו רק “סתם” פועלים; לא היו חניכי תנועות־נוער, אם כי היו נערים בבואם ארצה; ואף־על־פי־כן עשו אנשים אלה משהו בארץ. אנשי העליה השניה שהרימו דגל העבודה והשמירה העברית – לא נתקבלו בידידות־יתירה על־ידי המתישבים הוותיקים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. הידידים הנאמנים היחידים שמצאו אז אנשי העליה השניה – היו המורים. מספרם לא היה רב. גם מספר אנשי העליה השניה לא היה רב. גם המורים לא קראו לעצמם אז בשם חלוצים, – אבל הם היו בלב ונפש עם לוחמי העבודה והשמירה העברית. לא היתה כל מחיצה בין הפועל ובין המורה.
מאז גדל מחנה העבודה. גדל גם ציבור המורים. אין ספק, שרבים בקרב המורים נאמנים למסורת החלוצית של המורים הראשונים. ואם לרגל העליה הגדולה ולרגל חובת חינוך כללי וריבוי הילדים בבתי־הספר היסודיים אנו נזקקים עכשיו גם למורים שאין להם ההכשרה הדרושה – אין לדעתי להתרעם על כך. אלה הם חבלי גידולנו. ומורה שאין לו כל ההשכלה הדרושה – עשוי להשתלם, ומובטחני שהסתדרות המורים ומשרד החינוך יגישו לו כל העזרה הדרושה להשתלמותו.
וכששאלתי אם מוכשרים המורים לבצע חוק החינוך – לא התכוונתי לשאול, אם יש למורים השכלה וידיעות מספיקות, אלא אם יש להם הסגולות והתכונות הדרושות למתן אותו חינוך שדורש חוק החינוך הממלכתי.
ואסיים דברי במתן עצות אחדות. לא עצת מומחה, אלא עצת אזרח פשוט.
ציבור המורים, ככל האזרחים במדינה, פרט לצעירים ביותר בתוכנו, נתחנכו וגיבשו דמותם בתקופה שלפני קום המדינה. כחניכי גולה – לא היו לנו חושים ממלכתיים. גם בארץ שלטו זרים, ואף פה חיינו במדינה לא־יהודית. לא הזדהינו מעולם עם המדינה הזרה, גם בימים הטובים כאשר האנגלים מילאו פחות או יותר חובתם הבינלאומית לפי המאנדט. והרגלי־חיים לא משתנים בנקל. איני יודע, אם ציבור המורים התחיה בתקופה קצרה זו של חיים ממלכתיים מחודשים – עם צרכי־המדינה. ודאי שכל אחד מכם יודע – מה הן המשימות העיקריות של דורנו: קיבוץ גלויות, בטחון, יישוב השממה ועצמאות כלכלית. אבל איני בטוח אם אתם חשים משמעותם הפנימית של ארבעת הדברים האלה.
נדמה לי שיש צורך, למען תוכלו לעשות השליחות החינוכית הגדולה והקשה שהטילה עליכם המדינה, שקודם־כל תתחנכו בעצמכם. ותתחנכו – אם תבואו במגע ישיר, בלתי־אמצעי, חי ונאמן עם אותה המציאות המגלמת בתוכה המשימות הנזכרות. יש צורך, נדמה לי, שתשבו ימים אחדים, אם כולכם יחד או בחטיבות חטיבות, עם חיילי צבא־הגנה לישראל במחנות הצבא, ותשמעו מפי הממונים על בטחוננו – מה הן בעיות־הבטחון, השוטפות והיסודיות. ואל תסתפקו בשמיעת הרצאות וביאורים, אלא תבקרו בגבולות ובכל אזורי־התורפה; תיפגשו עם מגוייסי־הצבא מבני הארץ והעולים החדשים, מכל הדרגים ומכל החיילות ביבשה, בים ובאוויר; תחדשו ידיעותיכם הגיאוגרפיות על הארץ מבחינה חדשה, ותשמעו על הקרבות במלחמת הקוממיות. וכשתבואו ללמד לילדים פרקי יהושע יהיה אז טעם אחר לשיעוריכם. וכשתספרו להם ביום העצמאות איך הגענו לכך – יהיה צליל אחר בסיפוריכם. כי אין כילד בוחן ובודק – אם משמיעים באזניו מליצות תפלות ופסוקים מתים, או משתפים אותו בחוויה אמיתית ובדברים היוצאים מן הלב.
ותלכו לישובי העולים ולערי העולים, תיפגשו עם יוצאי הגלויות המרודות ותשמעו מפיהם ומפי מדריכיהם – מה עובר עליהם בארץ ומה הן התלבטויותיהם; תיפגשו עם יוצאי בבל ותימן, מארוקו ופרס ושאר הגלויות, תראו סבלם וכיבושיהם; תעמדו על קשיי מיזוג גלויות ועל חבלי הקליטה של האשה המזרחית, של הילד במשפחה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, – ובעיית קיבוץ גלויות ומיזוגן לא תהיה לכם סיסמה מופשטת, אלא מציאות חיה, רוטטת, רווּית יסורים וקשיים.
תלכו למספר ימים, ואולי לשבועות אחדים, לערבות הנגב; תתיחדו שם עם השממה הגדולה ותיפגשו עם נציגי הישובים הבודדים מעין־גדי, מרביבים, מעין־יהב, מיוטבתה – ותראו בעיניכם הכיבושים המעטים והצרכים הגדולים, ותספגו לתוך נפשכם הנצחונות והסכנות, וכשתקראו אחר־כך עם חניכיכם פרשות החומש על הדרך בה עברו יוצאי מצרים, על צין ועל פארן ועל הערבה, ועל ים־סוף ועל הנגב ועל הר־שעיר – תעמוד לעיניכם ולעיניהם מציאות חיה, מפרפרת, יוצרת ותובעת. אז תבינו – מה נדרש מנוער יהודי לבטחון המדינה, להפרחת השממה, למיזוג גלויות, ולמה חקקה המדינה חוק־חינוך כזה, ותדעו אולי מה שלא היה ידוע לכם קודם – תתעשרו בעצמכם ותעשירו חניכיכם.
ואולי, חברים יקרים, הטלתי עליכם אימה גדולה והצגתי לפניכם דרישות חמורות.
קראתם לי – ובאתי. ואמרתי לכם אשר בלבי. ואם הדרישות הן גדולות, – אני משוכנע שבפחות מזה אי־אפשר.
-
ר‘ חייא תלמידו של רבי היה. ובקשר לזה אמרו: "רבי לא שנאה, ר’ חייא מניין לו?" ↩
התישבות אזורית
מאתדוד בן־גוריון
אשקלון, ט' בכסלו תשט"ו – 4 בדצמבר 1954
בכינוס גרעיני ההתישבות בחבל לכיש
אפתח הפעם בסיפור עתיק. פעם ישב חכם גדול ותיאר לתלמידיו איך צריכה להיבנות מדינה טובה. הוא הסביר כיצד ולמה קמה מדינה, איך עובדים בה, ואיך עוזר איש לאחיו, והיכן משכן הצדק במדינה. החכם עמד על כך שהמדינה לא תהיה גדולה ביותר. קם אחד התלמידים ושאל אותו: מה תעשה מדינה קטנה אם מדינה שכנה תתקיף אותה? ענה החכם: אם התוקף יהיה אחד – יהיה לא קל לעמוד בפניו, אבל אם שנים יהיו התוקפים – יהיה הרבה יותר קל. התפלאו שומעיו: כלום יותר קל לעמוד בפני שני אויבים מאשר בפני אחד? ענה החכם ואמר: אמנם כן. אם השכן יהיה מפולג בתוכו, ובמדינתו ישכנו שני עמים, קל יהיה לעמוד בפניהם; אבל אם השכן יהיה מאוחד – קשה יהיה להתגונן.
אמת זו הוכחה בעליל לפני שש שנים, במלחמת קוממיותנו, כשעמדנו לבדנו בפני ששה אויבים. עמנו היה אחד, מלוכד ומאוחד. אויבינו היו מפוצלים, וניצחנו אותם. וכל החרד לגורל המדינה חייב לדעת שעכשיו עוד אין אנו עם אחד, אלא שני עמים שונים שוכנים בישראל, אם כי שניהם יהודים, ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה (אויבינו עלולים לתקוף אותנו בכל שעה) מצבנו יהיה חמור, ועלינו לתקן המצב הפנימי בעוד מועד. למעשה, המצב הוא עוד יותר גרוע: יש לא רק שני עמים, אלא גם שתי ארצות. ארץ נושבת וארץ ריקה. ואם לא נמזג שני העמים ולא נעשה שתי הארצות לארץ נושבת אחת – מי יודע מה יקרה לארץ ולעם גם יחד.
בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה אשר כמוה לא היתה עוד, לא בתוכנו ולא בתוך עם אחר – תנועה מהכפר אל הכפר. קמו צעירי מושבים וצעירי קיבוצים, ויצאו מכפריהם המבוססים, הפורחים, המבורכים בכל המעלות היפות של ישוב חלוצי, והלכו יחד עם נשיהם וטפם לכפרים של “העם השני”, לכפרי העולים שבאו מארצות ירודות ומדולדלות בחומר וברוח, עולים שלא ידעו טעם עבודה וחקלאות, ערכי אומה וחברה, מולדת ועצמאות. בני־הכפר הוותיקים הורתם ולידתם במולדת, בכפר, בסביבה חלוצית, ומילדותם היו לאנשי עבודה והגנה, ובעודם נערים עשו מפעל ההעפלה והמרי, התנדבו ליחידות פלמ"ח ולגדודים יהודיים שיצאו להילחם בהיטלר, ועמדו במערכות מלחמת הקוממיות, ורק לפני שנים מעטות שבו למשקם ולמשפחתם – והם נחלצו הפעם למעשה שעוד לא נעשה כמוהו בתוכנו: הם הלכו לחיות יחד עם העולים בכפרים שהוקמו בחיפזון במרחבי הדרום, למען הדריכם בעבודה, בחיי חברה, בעזרה הדדית, בחינוך ילדים, ביחסי איש ואשה, בחיזוק הבטחון הפנימי, בטיפוח האומץ היהודי ובהעמקת האחווה היהודית, שלא תהיה מליצה תפלה וכוזבת אלא אמת־חיים מתגשמת יום־יום ביחסי אחים ושותפים לגורל ויעוד היסטורי.
צעירים אלה הבינו שאם לא נעשה שני העמים לעם אחד ושתי הארצות לארץ אחת – לא תהיה לנו ארץ ולא יהיה לנו עם. ומלאכה זו – מיזוג העם וליכודו והפרחת השממה ויישוב הגבולות, תיעשה אך ורק על־ידי בני הארץ, או לא תיעשה כלל.
היה זמן ויצאנו לכל קצווי־הגולה, לכל העיירות והערים בהן חיים יהודים בנכר, והקימונו תנועה חלוצית. לא הלכנו לחקלאים יהודים שיבואו לבנות כאן חקלאות יהודית; הלכנו לבני־עיר. ולא הלכנו לבוני־ארצות, אלא לגמולי אדמה ועבודה, לעשוקי מולדת ועצמאות – ונוער יהודי זה בעיירות הגולה קם בו הכושר והרוח, הרצון והעוז לשנות אורח־חייו ולהניח במולדת יסוד לאומה מחודשת, בת־חורין, מעורה באדמתה, מתפרנסת מיגיע־כפיה ומבצעת חזון גאולה של דורות.
נוער זה איננו עוד. הוא נשמד. באה השואה הגדולה ומחתה מעל פני אירופה את היהדות שהניחה בדורות האחרונים היסודות למדינת ישראל. חלק מיהדות זו לא נשמד אלא נכלא ונותק בחוזק־יד מהעם היהודי ומהארץ. נשאר עוד מרכז יהודי גדול וחופשי לנפשו בעולם החדש, אבל הוא חי באשליה שליוותה כל היהודים בארצות פזוריהם כשרק רווח להם מעט והוסר עול המציק.
אנו מאמינים שלא לעולם יהיו כלואים היהודים המנותקים, ויום יבוא והשערים ייפתחו גם להם, והם יעלו לארץ בהמוניהם. וגם מארצות הרווחה יבואו רבים, לאו־דווקא מתוך מצוקה ופחד, אלא מתוך צמאון לחיים יהודיים, שיש בהם חירות אמיתית ויצירה עצמאית. אבל הזמן דוחק. אנחנו נתונים במצור, ואויבינו מסביב חורשים מזימות להשמידנו בכל רגע, ועד שייפתחו שערי רוסיה לשבי־ציון, ועד שייפקחו עיני הטובים והנאמנים שביהודי אמריקה – עלינו להחזיק מעמד ולהיות כשרים לעמוד בפני כל צר ואויב. ונוכל לעמוד בשער רק אם נהיה לעם אחד ומרבית ארצנו לא תישום. ודבר זה תלוי אך ורק באלה שהם כבר בארץ, ובראש־וראשונה בנוער המצטופף בחוצות תל־אביב וחיפה, נתניה ופתח־תקוה ושאר המרכזים שברצועה הצרה והצפופה שבין תל־אביב רבתי ובין חיפה רבתי.
שמענו הערב דבר המתכננים והגרעינים העומדים ליישב ולבנות חבל לכיש. טוב עשה החבר אליאב שהזכיר לנו בראשית דבריו הפסוק המחוכם: “אל יתהלל חוגר כמפתח”. הגרעינים שהופיעו כאן עוד אינם חוגרים אפילו. אין בי כל ספק ברצונם וביכולתם, אבל איני בטוח בהחלט שכל חבריהם הרשומים ייצאו לחבל ביום־הפקודה, ושכל היוצאים יישארו במקומם לצמיתות. ולא ניבהל אם בדרך ישרו כמה נושרים, ורכי־לבב ישובו לבתיהם. כך קרה הדבר בכל הישובים שהקימונו בשלושת הדורות האחרונים. ואני בטוח כי הנוער בישראל לא יכזיב.
ואם עלינו לזכור תמיד את הפסוק: “אל יתהלל חוגר כמפתח”, אין לנו גם לשכוח מה שנאמר: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אין הדברים נעשים מאליהם, בלי חזון מדריך. מי שיכתוב תולדות מפעלנו בארץ, יאמר: בראשית היה החזון. החזון העלה ילידי־גולה לארץ. החזון הפך אנשים שהם ואבותיהם לא עסקו מעולם ביגיע־כפים לפועלים במולדת. החזון העתיק אנשי־עיר והושיבם על קרקע. והחזון יהפוך ארץ שממה – לחבל פורח רב־אוכלוסין.
עלינו ליישב לא רק הדרום אלא גם הצפון. הנגב הוא ריק ושומם, הצפון אינו שומם כל־כך, אבל ריק, ריק מיהודים. ומשום־כך התחלנו בתכנון שני אזורי התישבות בדרום ובצפון: חבל לכיש וחבל תענך. ולא מחוסרי־עבודה הם חברי הגרעינים המתכוננים להתישב בשני האזורים האלה. אחד מנציגי הגרעינים אמר לנו דברים ברורים ומעודדים: אנו כולנו מסודרים בעבודה כהוגן, ואנו עוזבים הכל למען ההתישבות.
ההתישבות האזורית היא גם מפעל וגם תנועה. ככל ההתישבות העובדת תקיים ההתישבות האזורית הערכים החיוניים של עבודה עצמית, עזרה הדדית וזיקה לכלל, אבל היא לא תשתעבד לדפוסים הישנים, שנתגלו בהם בקיעים חמורים, ותכוון מעשיה וסידוריה לצרכי התקופה החדשה, לצרכי מיזוג גלויות, בטחון ועצמאות כלכלית.
ההתישבות האזורית תעקור מתוכה נגע הפוליטיזציה. זו תהיה התישבות לשמה, ולא לשם אינטרסים של מפלגה. איש לא ישאל בהתישבות זו על כרטיס המפלגה של המתישב. כל מתישב יכול להיות חבר באיזו מפלגה שהיא, וגם לא להשתייך לשום מפלגה. להתישבות דרוש רצון חלוצי להפריח שממה, להתפרנס מעבודת־אדמה, לחזק בטחונה של המדינה ועצמאותה הכלכלית, ואם מפלגות שונות מתפארות ברצון חלוצי זה ודבריהן כנים וישרים – אין כל סיבה שחבריהן לא יוכלו להקים יחד מפעל התישבותי, שיהיו בו חברי מפלגות שונות ובלתי־מפלגתיים.
בהתישבות האזורית ייעשה מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים ולמזג אותם לעם עובד אחד. לא באשמת הוותיקים ולא באשמת העולים החדשים קיימים בתוכנו שני עמים שונים ונפרדים. אשמה בכך ההיסטוריה האומללה של עם מפוזר ומפורד בגולה. היינו מפוזרים בחלל והיינו מפוזרים בזמן. יש שבטי ישראל שאורח־חייהם כבמאה השתים־עשרה ואפילו כבמאה השביעית, והבאנו אותם לארץ שקצב־חייה כבמאה העשרים. ואין מטה־קסם שבכוחו לגשר בבת־אחת על פני תהומות של מאות בשנים ועל מרחקים של אלפי מילין. אבל עלינו לראות בכל חומרתה הסכנה של מרחקים ותהומות אלה, ולעשות מאמץ עליון לאחות הקרעים במהירות הגדולה ביותר.
צעירי המושבים והקיבוצים עשו המעשה הגדול ביותר מאז מלחמת־הקוממיות. הם מצאו הדרך הנכונה למיזוג הגלויות, שהיא כרגיל קשה ורבת־יסורים, והם לא נרתעו מכל הקשיים. ומה שעשו צעירי המושבים והקיבוצים יעשו צעירי הערים והמושבות. בהתישבות האזורית יתישבו בני הארץ עם עולים חדשים, והנסיון, הכיבושים והערכים של הוותיקים יעמדו לרשות החדשים.
על ישובינו הוטלו לא רק תפקידים משקיים – לבסס עצמאותנו הכלכלית, אלא גם תפקידים בטחוניים. ישובים חדשים עשויים להיות מקורות כוח וגבורה נוספים, אך הם עלולים להיות גם מקורות חולשה וסכנה שימוטטו בטחון העם. תושבי תל־אביב וחיפה ונתניה חיים באשליה מסוכנת אם הם סבורים שהם מוגנים ומובטחים. בלי ישוב מבוצר ובוטח בכוחו בגליל, בדרום, בנגב ולאורך הגבולות המזרחיים אין בטחון לשום ישוב בארץ. כולנו יושבים בסירה אחת.
יש לציין לזכות העולים החדשים מעשם הגדול: הם בנו רוב הישובים החדשים שנוסדו לאחר קום המדינה, ובזאת הזימו דברי ההבל של ה“מתקדמים” כביכול מיוצאי רוסיה וגרמניה, כאילו רק קוראי גיטה ופושקין מסוגלים לעבודה חלוצית. בין יוצאי מארוקו ובבל ושאר ארצות האיסלם יש חלוצים שאינם נופלים במאומה מטובי החלוצים יוצאי ליטה, פולין, צ’כיה וגרמניה. בישובים חדשים אלה צפונה ברכה גדולה – וגם סכנה חמורה. הברכה היא התערות העולים בקרקע המולדת ובעבודה יוצרת; הסכנה היא בתלישות רבים מהם מערכי התרבות, הבטחון והחברה שטופחו בקרבנו לפני קום המדינה.
את אשר ספגו עולי אירופה לתוכם במשך דורות – יש להקנות בזמן קצר לעולי הגלויות המרודות והנחשלות. בן כפר־יחזקאל סיפר לנו: הלכנו להדריך העולים בעבודה חקלאית, בחינוך ילדיהם ובבטחון. ועדיין לא מיצה כל מה שחסר לישובים אלה. עלינו לדעת: ביום־פקודה – גורל ישובים אלה יהיה גורל המדינה. תל־אביב וחיפה לא יעמדו אם לא יעמדו כפרי העולים.
ביישוב חבל לכיש יש גם גשר ל“ארץ־השניה”, לנגב השומם והריק. אין חבל לכיש – נגב. אנשי הצפון קוראים נגב לכל מה שהוא דרומה מבאר־טוביה, כי הרבה שנים היה כפר זה גבול התישבותנו בדרום. לכיש היא בשפלה, בשטח הגבעות שבין הרי ירושלים וחברון ובין עמק החוף. הנגב משתרע מדרומה לבאר־שבע ומזרחה. כשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו, לאורך מאתים וחמישים קילומטר ויותר, שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון.
ההתישבות האזורית תיבנה על מאכסימום של עצמאות כלכלית ועל מאכסימום של בטחון אזורי. באיזור יקומו מפעלים משקיים וחינוכיים משותפים לכל ישובי האיזור. התכונות האקלימיות והפיסיות של האיזור ינוצלו לטובת כל הישובים באיזור, באמצעיו הוא. האיזור גם יוכשר ויצויד להגנת עצמו בשעת צורך. אם הערבים יתקיפה אותנו שנית – לא יהיו כאשר היו בשנת 1948. עלינו להניח כי אויבינו למדו משהו מכשלונם ומתבוסתם. הם משכללים אימוניהם, נשקם, ארגונם. והסכנה אינה רק מהנשק שקיבלו חינם מארצות־הברית; הם מסוגלים לקנות נשק בשוק לא פחות מאתנו. ואין כל בטחון שבסיבוב שני תוכל נקודה בודדת לעמוד על נפשה כאשר עמדה עין־גב בצפון או בית־אשל בדרום.
תוכנית ההתגוננות שלנו בנויה על מלחמה שתינטש בשטחי האויב. אבל עלינו להניח שגם האויב בונה לעצמו תוכניות כאלו. ועלינו להיות מוכנים לכל. ייתכן שחלק אחד של הארץ ינותק לזמן־מה, ועלינו לדאוג לכך, שכל איזור יוכל לעמוד לבדו בכוחותיו ובאמצעיו הוא מאכסימום של זמן. לשם־כך יש לציידו לא רק בכוח־אדם מתאים ובנשק הדרוש, אלא גם במקורות מזון וכוח־חשמלי ובמכשירי עבודה ותעשיה. כל איזור במדינה חייב להיות נושא עצמו במידה מאכסימלית מבחינה כלכלית ובטחונית גם יחד.
בהתישבות האזורית אנו שואפים להרוס, עד כמה שאפשר, המחיצה בין עבודת־כפיים ובין עבודת־הרוח. ברור, גם מחיצה זו לא תיעקר במטה־קסם, ולא נהפוך בן־לילה כל פועל וחקלאי לבוגר אוניברסיטה, וכל בוגר אוניברסיטה לפועל ולאיכר, אבל יש להפחית, עד כמה שאפשר, המרחק שבין עובדי־הרוח ובין עובדי־הגוף. על איש־המדע ועובדי־הרוח, חוץ מאנשי־מדע מעטים הדרושים לחינוך מדעי או למחקר צרוף במוסדות מדע עליונים, לשבת יחד עם העובדים ובין העובדים. יש זיקה הדדית בין השנים. על איש המדע להאציל ידיעתו ופרי חקירתו לעובדי אדמה ולפועלי החרושת, ועליו גם ללמוד מהנסיון המעשי של העובדים. המדע אינו כרוך דווקא בספרים ובמעבדות, אלא בטבע ובעבודה ובנסיון יום־יום. ספר־החיים הוא הספר החשוב והמקום העשיר ביותר לכל איש־רוח אמיתי. אנשי־העבודה ואנשי־המדע־והרוח זקוקים זה לזה ועלולים להפרות איש את רעהו במגעם המעשי המתמיד.
צעירי המושבים והקיבוצים והגרעינים שנתכנסו באשקלון הם גם ממשיכיו של המפעל החלוצי בהתישבות העובדת וגם מחדשיו ומרחיביו. הם לא יהיו כבולים לשיגרה הנפסדת ולא ייבהלו מהגערות והסילופים של “נטורי־קרתא” הנמצאים במחנה ה“מהפכני”. הם יודעים הקשיים שבדרכם, וילכו בה בלי מורך.
שר־האוצר, שהוא גם ראש מחלקת ההתישבות בסוכנות־היהודית, הכביד קצת על לב המתנדבים בהבטיחו עזרת הממשלה והסוכנות בזהירות מסויגת: נעשה עד גבול יכולתנו, – אמר. גם זה אמנם לא מעט. לא הייתי מעודי שר־אוצר ולא טיפלתי בפינאנסים, אבל אני מעז לומר שגבול יכולתנו אינו סטאטי ונתון מראש. אם תנועה חלוצית זו, שצמחה בארץ, תלך ותגדל, אם עוד עשרות ומאות יתנדבו ללכת למושבי־עולים, ועוד מאות ואלפים ייחלצו להפריח השממה – תרבה היכולת ויורחב גבולה. הרצון החלוצי של האדם העובד היה כל השנים הגורם הראשי והמרכזי בהתישבות, ויכולתנו הכספית לא תפגר אחרי רצוננו החלוצי. כמעט אין גבול ליכולת העם היהודי – אם צעירי ישראל ייחלצו לעבודה ולהתישבות.
ליובל העליה השניה
מאתדוד בן־גוריון
פתח־תקווה, כ“ח בכסלו תשט”ו – 23 בדצמבר 1954
נאום־פתיחה במועצת ההסתדרות הס"ח
הנהגת ההסתדרות זיכתה אותי בזכות גדולה ויקרה: לנהל מועצת ההסתדרות המוקדשת ליובל העליה השניה; ושמחתי גדולה ביחוד כשאני יכול היום לברך חברי מלפני ארבעים וחמישים שנה אך ורק בתואר הפשוט והיקר של פועל ואזרח עברי בישראל.
יש המפקפקים בדיוק התאריך של היובל, ויש המערערים על המספר הסידורי של העליה שמלאו לה השנה חמישים שנה. ויש יסוד לערעור זה. עולי שנות התשעים במאה הי"ט, אף הם קראו לעצמם בשם עליה שניה. אני מניח, כי ההיסטוריון הבא יכלול כל העליות שלפני יסוד המדינה בעליה הפריהיסטורית והעליה של שלושת רבעי מיליון הראשונים לאחר יסוּד המדינה תיקרא בעתיד בשם העליה הראשונה, אנחנו עדיין עומדים ומצפים לעליה השניה שתבוא מברית־המועצות ומארצות־הברית.
לא התאריך המדויק ולא המספר הסידורי קובעים. העליה שאנו חוגגים כאן, יובלה הראשון הוא ציוּן לגילוי־בראשית של כוחות יצירה ומהפכה שפקד את ההיסטוריה בשעת־חסד מופלאה, הבקיע מעינות סתומים ופתח אפקים חדשים. ההיסטוריה נטתה ממסלולה הרגיל ופילסה נתיב חדש של ישע ועוז. הכוחות שנתגלו בעליה השניה שינו פני הארץ ופתחו תקופה חדשה בתולדות העם היהודי, כאשר לא עשה לפניהם שום כוח אחר.
נהיה כפויי־תודה ומקפחי־האמת אם לא נעלה כאן על ראש שמחתנו החזון וההעפלה של הראשונים, אשר קדמו לנו בעשרות שנים, ממשה מונטיפיורי וקארל נטר ועד מייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, מוצא, גדרה, רחובות, חדרה ומטולה. בלי המעשה הנחשוני של הראשונים ובלי השגיאות והכשלונות שפגעו מתוך נסיבות הזמן וחולשות אדם במפעל הראשונים – מי יודע אם העליה השניה היתה קמה ופועלת. ואם כי בשעתו הוטל על אנשי העליה השניה להילחם במרירות ובהתמדה ולזמן ממושך ברבים מקודמיהם, הרי הפרספקטיבה ההיסטורית של ימינו מחייבת אותנו לראות מעשי הראשונים בהוקרה ובהערצה, כי ביודעים ובלא־יודעים שתינו כולנו מבארם, והמעיינות שהם הבקיעו בראשונה לא הכזיבו עד היום הזה.
אנשי העליה השניה לא התהלכו בגדולות, לא ביקשו שררה וקנין לעצמם, לא הכריזו על עצמם כגואלים ומהפכנים, ואף לא התלבשו באיצטלה חלוצית. מגמת חייהם היתה צנועה: הם באו לארץ לעבדה ולשמרה. הם בחרו כמפעל חייהם המעשה הפשוט, היומיומי שיש בו משום ביצוע־אמת ולוּ קטן של חזון הגאולה, ובבחירה זו היו קשים מסלע ועזים ממוות.
העליה השניה קמה ובאה בימי אכזבה ומבוכה, אפס־מעשה ואזלת־יד בתנועה הציונית לאחר מות המנהיג, והחרפת פולמוס אוגאנדה; בימי כשלון וירידה חומרית ומוסרית בישוב לרגל השתלטות עבודה ושמירה ערבית בכל מושבות ישראל והתפשטות האשליה הטריטוריאליסטית ושלילת ציון בקרב חלקים גדולים של הישוב ומנהיגיו. מספר הפועלים הערבים במושבות היהודיות היה לפחות פי שלושה ממספר הבעלים היהודים. על מצב הבטחון בישובים היהודיים לפני בוא העליה השניה יש לנו עדותו של אחד הראשונים – משה סמילנסקי ז"ל:
“הישוב העברי היה בידי השומרים הנכרים לשבט ולחסד. במטולה שילמו מס שנתי לביק. ביסוד־המעלה נלחמו על השמירה המוגרבים והצ’רקסים, והמושבה נכנעה לזה שידו היתה תקיפה. המוגרבים שידם היתה הפעם על התחתונה רצחו באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האיכרים, ודמו צעק מתוך האדמה אל אזנים חרשות. בראש־פינה הפקירו את השקדים והגפנים מפני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוחד בפאסיב של הבודג’ט: גנבות. סג’רה היתה הפקר. זכרון־יעקב אף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואף בראשון וברחובות חרדו לכל שינוי בשמירה. וכל שינוי היה גורם לעקירת מאות עצים” (“על הסף”, עמוד 42).
בימי־הקטנות ההם עלו ארצה צעירים וצעירות מעיירות פולין וליטה, רוסיה וגליציה. הם לא הכירו איש את אחיו, ולא היתה להם כל מסגרת ארגונית, ולא קיבלו עידוד משום תנועה. להיפך, ראשי המוסדות בגולה נדו להם; והעסקנים והמתישבים בארץ ברובם הגדול לגלגו עליהם וגם החרימו אותם. צעירים וצעירות אלה עלו ארצה בחוסר כל, כשבלבם רק שני דברים: יאוש מוחלט ואמונה עמוקה. יאוש במעשיהם של העסקנים הציונים מיאֶקאטרינוסלב ואודיסה, וארשה וקאֶלן, שהתימרו ליצור מולדת בשבתם בגולה על־ידי הפצת שקלים, כינוס קונגרסים ומכירת מניות של הבנק הקולוניאלי; יאוש במלל הסוציאליסטי של מהפכנים יהודים הניתלים באילנות זרים למען שחרור האנושות, כשדם יהודי משמש שמן משחה לגלגלי המהפכה; יאוש בעסקנות היהודית העלובה הטוחנת מים וזורעת רוח ואשליות־שוא; יאוש בקיום הקלוקל של עם גלותי הסמוך על שולחן זרים ותלוי בחסד־לאומים.
אבל עם היאוש המרדני בחוסר־האונים ובבטלנות הציונית והסוציאליסטית שבגולה, הביאו אתם אנשי העליה השניה אמונה לוהטת בהתגשמות חזון הגאולה – אם רק יבואו המגשימים ויעשו המלאכה: יעלו לארץ ויחוננו הריסות המולדת ביגיע־כפיהם ויגנו עליה בזרוע־עוזם.
הם האמינו ביכולתם ובשליחותם של אנשי־עבודה־והגנה לשנות המציאות בארץ ובעם, לא בכוח הטפה והסברה, אלא בכוח המעשה המגשים, בכוח העמל והעבודה על קרקע המולדת, ובשעת הצורך – גם בכוח הנשק היהודי.
הם האמינו בחזון המלוּוה רצון ומאמץ של הגשמה, והם קיבלו על עצמם להעמיד חייהם יום יום לרשות ההגשמה ללא־תנאי וללא־סייג.
השליחות שהם קיבלו על עצמם לא היתה שליחות מטעם מישהו; איש לא הטיל אותה עליהם. זו היתה שליחות המצפון הנובעת מבפנים. הם האמינו כי אדם חייב לתבוע מעצמו לפני שהוא תובע מהזולת, ואמונתם זו היתה רכושם היחיד. אמונה זו נשענה על רצון עז, עקשני, מתמיד שלא נרתע מכל קושי וסכנה.
מאבקם הגדול, הממושך והמכריע היה על עבודה עברית כבונה המשק והחברה וכמסד התרבות והעצמאות הלאומית. במאבק זה עמדו נגדם כל הרגלי היהודים הגלותיים, כל המציאות הכלכלית בישוב וכל התורות המקובלות בהלכות החברה והמשק. עבודה לא־יהודית זולה ונוחה לניצול היתה מצויה בארץ בשפע ולמכביר, ובני העיירות שעלו ארצה מרחבי הגולה ברובם המכריע לא עבדו מעודם, לא הם ולא אבותיהם, בעבודת השדה והבנין, החרושת והמכרות. הניגודים החברתיים והתרבותיים ביניהם ובין רבים מהאיכרים היהודים היו עמוקים וחריפים; אבל אנשי העליה השניה ידעו, כי במאבק זה תלוי גורל התקומה היהודית, גורל האומה והמולדת, כי בלי עבודה עברית תקום בארץ האבות גלות נוספת, עלובה ומחפירה, שתכזיב תוחלת הדורות ותעשה לאַל חזון הגאולה. והחזון המלוּוה עקשנות־מגשימים ניצח. הוקם מעמד עובד יהודי בכל ענפי המשק, ובראש וראשונה בחקלאות, מעמד שנועד מטעם ההיסטוריה ליהפך לעם עובד.
מתוך מאבק לעבודה עברית הניחה העליה השניה היסוד להתישבות העובדת: יצרה את הקבוצה, הקיבוץ והמושב על ערכיהם המשקיים, החברתיים והמוסריים; בנתה את הקואופרציה האשראית, הצרכנית והיצרנית; הקימה הארגון המקצועי בכפר ובעיר; יצרה עתונות העבודה וספרותה ששימשו מקור ראשי להתפתחות הספרות העברית החדשה במולדת; יזמה והקימה הסתדרות העובדים הכללית על מוסדותיה ומפעליה שאין רבים כמותה בתנועות־פועלים אחרות; איחדה עובדי הכפר והעיר, פועלים שכירים ועומדים ברשות עצמם, עובדי הרוח ועובדי הגוף; שילבה הפעולה המקצועית, הקואופרטיבית, החינוכית והתרבותית, קליטת העולים ובנין ההתישבות, במסגרת אחת של כלל־העובדים, וכוננה הסתדרות העובדים כברית בוני־מדינה ומחדשי נעוריו של העם.
יחד עם מלחמתם לעבודה עברית נלחמו לשמירה ולהגנה עברית, ויצרו ב“השומר” – הכוח המזוין העברי הראשון במולדת, אחרי הרבה מאות שנים. “שמירה עברית”, – כתב משה סמילנסקי ז“ל – מושג זה מובן ומקובל עכשיו. אבל אז… כמה היה זה רחוק מן המציאות. כשבאו הידיעות הראשונות על העזה של קומץ אנשים צעירים לקחת את השמירה בידם – היה היחס של הקהל שלילי. אלה לעגו: גם בני הארץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם, ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוגרבים, לבידואים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרו בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק, וללא נסיון? ואחרים התמרמרו: אסון הם מביאים על הישוב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידיהם – והיה כל הישוב לחרמה” (שם).
ואמנם השומרים שילמו מחיר יקר על העזתם: טובי חבריהם נפלו – והם לא נרתעו. הכוח היהודי שקם בארץ נטע בלב שכניהם, רגש של כבוד לישוב היהודי ובעקבות “השומר” הוקמו הגדודים המתנדבים הראשונים בארץ ובאמריקה, בימי מלחמת־העולם הראשונה – ואחר כך ה“הגנה”.
העליה השניה לא הלכה שולל אחרי מליצות מצלצלות של פטריוטיזם נבוב או של מהפכנות קופית. היא ידעה כי הגאולה והמהפכה של העם היהודי שונה מזו של כל עם אחר, באשר תנאיו ההיסטוריים ונסיבות־חייו של העם היהודי הם שונים מאלה של עם אחר היושב בארצו, גם אם משועבד הוא לעול זר. גם המציאות של ארץ־ישראל היא יחידה במינה, ולכן אין להעתיק דרכי פעולה מאחרים, אלא יש לכבוש דרך חדשה, בתוך מעצורים וחתחתים, במציאות המיוחדת, כדי להגיע למטרה הנכספת. העליה השניה גם האמינה בזהות המלאה בין צרכיו האמיתיים של המעמד העובד ובין הצרכים והמאוויים ההיסטוריים של העם היהודי כולו. ואם כי העליה השניה מרדה באורח־החיים הגלותי ויצרה ערכי־חיים חדשים שהיו זרים להמוני היהודים בגולה – כבשה היא לב העם, והקרינה אורה על הנוער היהודי והקימה תנועה חלוצית בכל רחבי הגולה, אשר עשתה לנו כל החיל הרב בארץ אחרי מלחמת־העולם הראשונה.
העליה השניה ארגנה הישוב היהודי בארץ כחטיבה לאומית אבטונומית, והנחילה רוב ערכיה לתנועה הציונית וזכתה לעמוד בראש הישוב ובראש התנועה הציונית.
כשחשך עלינו עולמנו במלחמת־העולם השניה ויהדות אירופה נשמדה וממשלת המאנדט התנכרה לנו, נראה היה כאילו הקיץ הקץ על תוחלת ישראל ונחלתו – ליכדו אנשי העליה השניה רוב העם היהודי במאבק ההיסטורי על הקמת המדינה היהודית. במאבק זה התיצבו נגדם לא רק אויבים מבחוץ, אלא ידידים כנים ונאמנים בפנים. היו מתנגדים שפסלו המדינה היהודית מטעמי פרוגרס ו“כוחות המחר” ודרשו הקמת מדינה דו־לאומית, והיו פאטריוטים שמתוך אדיקות בשלמות הארץ דרשו המשכת המאנדט הבריטי או השלטת מאנדט בינלאומי. מדינת ישראל הוקמה, וזו היתה בימינו לעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בעולם.
קבוצת אנשי העליה השניה, הפועלת בארץ ובעם זה חמישים שנה, ועדיין לא נס ליחה ולא רפו ידיה, היתה בתחילתה מפולגת בתוכה לשלושה גושים: שתי מפלגות יריבות, הפועל־הצעיר ופועלי־ציון, וגוש בלתי מפלגתי. מתוך אחריות ויראת־הכבוד לשליחות ההיסטורית שנטלו על עצמם, התגברו אנשי העליה השניה, לאחר מאמצים קשים וממושכים, על מחיצות העבר ונתאחדו כחטיבה מלוכדת במחשבה ובמעשה, בשעה שרוב תנועות־הפועלים בעולם נתפלגו ונתפרדו. קבוצת אנשי העליה השניה – חוץ מבודדים שפרשו ונתבדלו, בתוכם אחדים גם בעלי זכויות מרובות – הצליחה במשך עשרות שנים לעמוד יחד וללכד סביבה רוב מנין ורוב בנין של פועלי ארץ־ישראל. מראשית העליה השניה ועד היום גדל מספר הפועלים והעובדים בישראל פי אלף, ובתוך גידול מתמיד זה הצליחה הקבוצה המלוכדת של העליה השניה לשמור על רוב יציב בהסתדרות העובדים, ובכוח רוב יציב זה הנחילה למעמד העובד בישראל כיבושים מקצועיים, חברתיים, משקיים ותרבותיים שאין רבים כמותם בעולם, והעניקה לישוב, לתנועה הציונית ולמדינת ישראל הנהגה נאמנה, מסורה ורבת־פעלים המקובלת גם על היהדות בכל רחבי הגולה.
איני מכיר בכל ההיסטוריה קבוצת־אנשים כה מצומצמת שחוללה עלילות ומהפכות כה גדולות בתקופת־זמן כה קצרה ובתנאים היסטוריים כה קשים, כאשר עשתה זאת קבוצת אנשי העליה השניה. הם לא בזו לקטנות ולא נרתעו מגדולות, וממאבק לעבודה עברית הגיעו למאבק על מדינת יהודים, ליסודה ולבנינה; מהגנה עצמית ויסוד “השומר” וגדודים יהודיים בצבא הבריטי, הגיעו לארגן צבא־הגנה לישראל ולנצחונותיו המפוארים במלחמת הקוממיות; מנסיון ראשון להעלאת יהודי תימן, לפני יותר מארבעים שנה, לקיבוץ גלויות משבעים ארצות בימינו.
אנשי העליה השניה לא היו נקיים משגיאות וכשלונות, ולא בכוחם ובעוצם־ידם בלבד עשו החיל הרב. המפעל הארצישראלי, הכללי והפועלי, הוא פרי שותפות היסטורית בין העם היהודי בעולם ובין חלוציו בארץ.
אנשי העליה השניה האמינו בשליחות־חייהם המהפכנית והיוצרת והאמינו בעם היהודי, בכוחו ובתקומתו. אמונה זו לא הכזיבה בעבר – ולא תכזיב בעתיד.
כאחד מוותיקי העליה השניה איני יכול להשתיק יגוני העמוק על העדרם של רבים וטובים מבני העליה השניה שלא זכו להגיע אתנו עד הלום. כמה מהם נפלו בגבורה על משמרתם כשומרים ומגינים; כמה מהם נרצחו מהמארב על־ידי פורעים; כמה מהם לא חסו על שלומם ובריאותם ועבדו בלי־ליאות ולמעלה מכוחותיהם – ונגדעו בלא־עתם. כל אחד מהם היה פאר לעמו ומופת לדורו. כמה מהם נעשו דמויות לאומיות בעודם בחיים – כמורי הדור, כקברניטי ההגנה, כמדינאים וארדיכלים של עצמאות עברית, כמעצבי דמות הפועל היהודי והעם בישראל.
ניגר יפי־חייהם לחלל ההיסטוריה העברית, והוא יבהיק בתוכה לעולמים.
על העבר ועל העתיד
מאתדוד בן־גוריון
פתח־תקווה, כ״ו בטבת תשט"ו – 20 ביאנואר 1955
בחגיגות העליה השניה בפתח־תקווה נתעורר ויכוח על מהותה והיקפה של העליה השניה. כברוב הוויכוחים נבעו חילוקי־הדעות מהוראות והגדרות שונות שניתנו למונח הנידון. המרחיבים קוראים בשם עליה־שניה לכל אלה שעלו ארצה בשנות 1914–1904, ולפי זה יש לכלול בעליה־שניה לא רק מייסדי ״אחוזת־בית״ (שנהפכה אחר־כך לתל־אביב), אלא גם מייסדי השכונות השונות בירושלים באותה התקופה, וגם כל אלה שבאו בשנים ההן לבלות שארית חייהם בארץ־הקדושה. אבל הגדרה זו היא שרירותית, ולעליה של עשר שנים אלה אין כל סימן כולל המייחד אותה. מדוע יש להתחיל דווקא משנת 1904 ולא משנת 1902 או משנת 1900, ובמה נבדלת עליה זו מהעליות שקדמו לה, ומדוע יעשו יובל דווקא בשנה זו, ולא בכל שנה ושנה, כי בכל שנה נמלאות חמישים שנה לאחת העליות?
מבחינת הדיוק הכרונולוגי אין עליה זו ראויה כלל לתואר שניה. העולים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, מייסדי פתח־תקוה, ראשון־ לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה וגדרה, קראו לעצמם בשם עליה־ראשונה (אם כי כמה וכמה עליות קדמו גם להם). העולים בשנות התשעים, מייסדי רחובות, חדרה, מתולה, קראו לעצמם בשם עליה שניה. ואם רק הסדר הכרונולוגי קובע יש לקרוא לכל אלה שבאו בראשית המאה העשרים בשם העליה השלישית.
אבל לא בכדי ולא באפס־טעם קוראים לעליה שחגגנו יובלה בפתח־תקווה בשם ״העליה השניה״. זוהי עליה שגילמה בחייה עיקרון חדש בתקומת העם היהודי במולדתו, שונה מהעיקרון שבו דגלו למעשה קודמיהם. זה היה עקרון העבודה, כערך היסודי והמרכזי בבנין הארץ, בתקומת העם, ביסוד החברה וביצירת התרבות, ולא עקרון הקנין בלבד, כאשר עשו כל אלה שבאו במחצית היובל הקודמת.
בעליה השניה מתכוונים לעליה העובדת, שהגיעה ארצה בשנות 1904 –1914, והסיקה מעקרון העבודה כל המסקנות הרעיוניות והמעשיות המתחייבות מתוכו, יצרה תנועת־הפועלים הארצישראלית וערכיה היסודיים, חינכה בגולה ובארץ דורות של ממשיכים, עיצבה התפתחותו של הישוב והניחה יסוד לעצמאות העם היהודי בארצו. מפעלה של עליה זו לא נצטמצם במסגרת עשר שנות עלייתה, אלא התמיד מאז ועד היום הזה, כחמישים שנה, ועדיין מלאכתה לא נסתיימה, אם כי לא כל בני העליה השניה זכו להגיע אתנו עד הלום. רבים וטובים נפלו בדרך על משמרתם וניטלו מאתנו לפני זמנם!
אין העליה השניה זכאית לייחס לעצמה כל המפעל היהודי שהוקם בארץ בחמישים השנים האחרונות, לפני קום המדינה ולאחריה. כל חוגי הישוב וכל חוגי העליה וכל הדורות של ילידי הארץ יש להם חלק במפעל זה, ולא עוד אלא שהעם היהודי כולו הוא שותף ליצירה זו. אין לקפח זכותם של בוני השכונות העירוניות בירושלים, בחיפה, ביפו (שאחת מהן הפכה להיות העיר הגדולה בישראל), ומייסדי נתניה, רמת־גן וכל המושבות שנבנו בחמישים שנים אלה על יסוד קנין פרטי ועבודה שכירה. אין להמעיט ערכם של מפתחי משק־ההדרים ובוני התעשיה הפרטית, ששימשו מרכזי קליטת העליה והעצמאות הכלכלית של הישוב בארץ. אין להפחית השירות והברכה של ההון־הפרטי וההון־הלאומי שזרם ארצה מכל חוגי העם בגולה. בלי כל אלה לא היה פטיש העליה מוצא את סדנו. אבל בלי מאבקם הנואש של העליה השניה וממשיכיה של עבודה עברית ובלי נצחונו של מאבק זה – היו כל יצירות ההון מקימות בארץ ישוב גלותי, מנוון, משועבד לזרים ותלוי בחסדי הרוב הערבי, כישוב שהוקם בעשרים וחמש השנים שקדמו לעליה השניה.
האמת ההיסטורית מחייבת לציין כי גם עצם רעיון העבודה לא הומצא על־ידי העליה השניה. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ בשנת 1884 דיבר פינסקר על שינוי מקום ואורחות־חיים, על ״מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפיים״, על ההכרח כי ״תאחזנה ידינו באת ובמחרשה תחת אמת־המידה ומאזני־כנען״.
ועוד בשנת תרמ״ז (1887) נוסדה בראשון־לציון ״אגודת־הפועלים״ הראשונה, שמילאה תפקיד חשוב בחיי המושבה ובמאבק המתישבים נגד הפקידות הברונית. בשנת תרנ״א (1891) הוקמה ברחובות אגודת ״הארץ והעבודה״, שעמדה להיות הסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל, ובראשה עמדו מאיר דיזנגוף, אהרון אייזנברג ואחרים, ואגודה זו ניסחה בתוכניתה רעיון העבודה מתוך הבנה היסטורית מעמיקה. אליבא־דאמת, עוד מייסדי פתח־תקוה בשנת תרל״ח (1878) דגלו ברעיון העבודה, ואחריהם גם בני ביל״ו ומייסדי ראש־פינה וזכרון־יעקב. אבל אלה היו הברקות רגעיות שניצנצו ונמוגו. ״אגודת־הפועלים״ בראשון־לציון ו״הארץ והעבודה״ ברחובות היו יצירות קיקיוניות ונתקיימו רק זמן־קצר. מייסדיהן וחבריהן – בחלקם עזבו את הארץ ובחלקם התנכרו כעבור זמן־מה לרעיונותיהם, ובהיותם לאיכרים השליטו במשקם עבודה ערבית.
גם לא כל אלה שבאו ארצה בתקופת עשר השנים של העליה השניה (1914–1904) נשארו בה, ולא כל אלה שנשארו – הלכו לעבוד או נתקשרו כל ימיהם לתנועת־הפועלים. כמה וכמה שבו כלעומת שבאו – למחרת בואם או כעבור ימים אחדים, רבים – לאחר ששהו בארץ שבועות או חודשים אחדים. כמה מהעולים פנו לכתחילה למסחר או לחיי ״חלוקה״ בארבע הערים ״הקדושות״ (ירושלים, חברון, צפת, טבריה). היו גם לא־מעטים שבאו לכתחילה ברעיון העבודה – ונטשו אותו במשך הזמן. העליה שהחזיקה ברעיון העבודה והתמידה בו אינה אלא שארית מצומצמת ומובחרת, פרי סלקציה טבעית חמורה, שהרימה בעוז־רוח ובנאמנות ללא־גבול דגל העבודה, אבל שארית זו היתה לראש־פינה וקבעה מאז מהלכה של ההיסטוריה היהודית במולדת, ובזכות רעיונה, מפעלה ומאבקה, הפך הישוב להיות מדינה עברית ריבונית.
העלית השניה לא היתה בתחילה מעור אחד, ודרכה בארץ לא היה ברור מראש. מקורות יניקתה היו שונים ומרובים, ולפעמים גם מתנגדים זה לזה. בעיקרם היו אלה בני־נוער של היהדות הרוסית, אך היו בתוכם גם מעטים מיוצאי גליציה ורומניה.
הם היו חניכי הספרות העברית והרוסית, ההשכלה והציונות, תנועת־הפועלים והסוציאליזם הבינלאומי, המהפכה הרוסית וההגנה העצמית. להתעוררות הציונית המדינית בשנת 1897 קדמה הופעת אישיות גדולה ומקסימה, נושאת חזון ובשורה. לעליה השניה לא היה מנהיג ומורה־דרך. לא קרואים, בלי קשר הדדי ומבלי דעת איש את אחיו, בלי עידוד מהתנועה הציונית ומוסדותיה, ללא תוכנית מוגדרת מראש, באו צעירים וצעירות מעיירות ליטה, פולין ורוסיה, ברובם ממרכזי־היהדות ההמוניים ״בתחום המושב״, וגם לא־מעטים מירכתי רוסיה בקאבקז ובסיביר, ורק לאחר בואם ארצה התלכדו לאט־לאט מתוך הכרת שליחות היסטורית שנטלו על עצמם, וכבשו דרכם בחיים לא מתוך שיטה ערוכה מראש, אלא מתוך גישושים וחיפושים למילוי התפקיד שבחרו לעצמם כמפעל חייהם: גאולת עמם וארצם בכוח העבודה, וגאולת העבודה בכוח העובדים.
בשלושה דברים נתיחדו אנשי העליה השניה: בהעמדת רעיון העבודה במרכז חייהם ותפיסת עולמם, בהצמדת המעשה לרעיון ובעצמאות מחשבתית. הם לא היו כבולים לתורות ולדוגמות שהיו קיימות בזמנם, גם אלה המקובלות בתנועה הציונית וגם אלה השליטות בסוציאליסם הבינלאומי. הם ידעו ללמוד מאחרים, אבל הם סרבו לחקות תנועות אחרות! הם הבינו כי במציאות היחידה במינה של העם היהודי ושל ארץ־ישראל, עליהם לפלס נתיבות חדשות לקראת מחוז־חפצם ההיסטורי.
העליה השניה היתה מפולגת מתחילתה אם כי פעם בתוכה כל הזמן רצון היסטורי אחד. אבל לא ביום אחד נשתחררו ממסורת הפילוגים וההתפצלות שהביאו אתם מן הגולה. בתחילה היו קיימים שלושה גושים שונים: הפועל־הצעיר, פועלי־ציון ובלתי־מפלגתיים. שני הגופים הראשונים היו לא רק מפלגות אלא גם ״הסתדרויות״, ועסקו בקבלת עולים ובסידורם בעבודה ובהקמת ישובי עובדים. הצרכים הכלליים והשאיפה ההיסטורית המשותפת ביסודה הולידו במשך הזמן כלים משותפים: ארגון ״החורש״, הסתדרויות חקלאיות ביהודה ובשומרון ובגליל. החתירה לקראת איחוד מלא לא פסקה מעולם, ובסוף מלחמת־העולם הראשונה הגיעה לאחד משיאיה, – ונוצרה אחדות־העבודה (אדר תרע״ט – 1919). על יסוד אחדות העבודה הוחלט תחילה בוועידה החקלאית שנתכנסה בפתח־תקווה ביום כ״א באדר א׳ תרע״ט. כל עשרים וחמישה איש שלחו צירים לוועידה. בסך־הכל נבחרו 58 צירים. מהם נבחרי פועלי־ציון 19, נבחרי הפועל־הצעיר,11 נבחרים בלתי־מפלגתיים (בתוכם גם אחדים מהפועל־הצעיר שחייבו את האיחוד) 28. הצעת האיחוד נתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי הפועל־ הצעיר.
מיד לאחר־כך נקראה ועידה כללית שבה השתתפו 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של חברי הגדודים, והם באי־כוחם של 1871 איש. הרוב בהפועל־הצעיר לא נתן ידו לאיחוד זה.
ועידה זו הכריזה: ״הוועידה, הכללית הראשונה של פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים (לגדודים) מוצאת, כי הפירודים הסידוריים והמפלגתיים השוררים בין פועלי ארץ־ישראל מפריעים קשה את כל פעולתה של תנועת־העבודה בארץ, מרפים את כוחה בפנים וכלפי־חוץ, ומכירה בחובת האיחוד הגמור של כל פועלי ארץ־ישראל והמתנדבים לשם פעולה מסודרת כלכלית, תרבותית ומדינית״.
ועידה זו הכריזה בפעם הראשונה על מדינה עברית, וזו לשונה: ״תביעתנו הלאומית היא ערבות בינלאומית ליסוד מדינה עברית חופשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־הלאומים״. יש לציין כי מספר היהודים בארץ היה אז פחות מששים אלף.
בוועידת היסוד של אחדות־העבודה אמר ברל:
״הרצון לאחדות העבודה בסידור, מקורו באחדות־העבודה בחיים, באחדות־העבודה המוחשית, האמיתית שבטבע־הדברים. בחיים, באמת החיים, בכאבם,ביצירתם, בקשיים, בנחמתם – הננו חטיבה אחת: – הפועל העברי בארץ. אפשר חטיבה אחת מיוחדת בעולם־ישראל כולו. כל אשר עבר עלינו בארץ, תנאי הקיום, העבודה, ההגנה, צורות החיים הקיבוציות, החיים החברתיים, השפה והתרבות, המחלות והמכאובים, הרפיונות והגבורות, ידידינו הרחוקים,מנַדינו הקרובים, – הכל, הכל מאַחד, מייחד, מקשר, מַשוה, מעמיד ישר במערכה הכבדה, מכוון את פנינו מול משאת־נפשנו האחת והשלמה, מחייב לאותן הפעולות, לאותם הדרכים ממש – ובכל. כל זה מהווה אותנו ״כלל״ אחד בארץ. – –
״הארץ לא שמה פדות בינינו. לא תחלואיה, לא כדור אויב, לא הריש והדחק – מפלֶה המילול, העבודה הזרה למלות. –
״אנשים מחפשים את הפירוד ויחפרוהו ממטמונים ממש, בשעה שעל קרש צר אחד אנו עומדים כולנו יחד. עצם דבר מציאות פירודים אורגניזאציוניים באין להם ביסודם פירודים חיוניים, אמיתיים, זהו מקור אסונות ונגעים. ״המפלגה״ באין לה תוכן־מחשבה מאחד, מוכרחה לרדת למדרגה של כנופיה, של ענין ״אנשי־שלומנו״, והיחסים לדברים שבמחשבה, שבספרות, ואפילו שבשירה, חדלים להיות יחסים משחררים, מעלים ומַפרים. ה״נאמנות״ המפלגתית משליטה אף עליהם את יחס הקנין ״שלי", ״שלך״, וכל רעיון וכל מפעל חדש נתקבל קודם כל בשאלה: הלנו אתה? – –
״הביטו־נא ותיווכחו: עניני החיים, ילדי יום, הפשוטים, התמידיים – מאחדים. תקומתנו הלאומית, שחרור העובד, תחיית־לשוננו, – כל אלה מאחדים. כל מה שיש בו מן הגאולה מאחד. מי מפריד? שיירי הגלות מפרידים״.
ובאותה ועידה הסביר י. טבנקין תוכנית האיחוד:
״אסיפה זו היא המאחדת את כנסת־ישראל העובדת בארץ. אין מטרתה של תנועת־העבודה מטרת מעמד אלא שלטון בעם. ולא רק שלטון בעם כי אך להיות כל העם, עם עברי עובד. אין המושגים של הציונות, סוציאליות, שפה עברית, תרבות עברית – המשפטים ההגיוניים – הסיבה והגורם לאסיפה זו. אין הם התוכן העיקרי של תנועת־העבודה בארץ. כל אלה – גם הציונות, גם הסוציאליות, גם השפה העברית – הנם רק אמצעים להגשמת עם עברי עובד, ואין מושגים אלה מחייבים אחד את השני. הם יכולים להתגלות בחיים גם כשהם נפרדים, אבל הנושא החי הוא המחייב את אחדותם. לא נכון שהציונות היא רק סוציאליות, וכן גם לא נכון ההיפך. המושגים הם נייטראליים. לא על־יסוד הוכחות הגיוניות אפשר לעשות מזיגה מהן ולחייב בה, אלא רק על־ידי הנושא, הנותן את התוכן ושמטרתו היא יצירת תנאים לפעולתו החופשית, לביטוי החופשי של עצמאותו. ותנועה הנותנת אפשרות לנושא זה להתבטא ולהיות כוח בשביל המעמד העובד, היא תהיה התנועה שבה גם הציונות גם הסוציאליות תהיינה מאוחדות בשלמות. לכן לא לפלג את מעמד העובדים על־ידי מושגים באנו, אלא לאיחוד המעמד. לא לפלג את הנושא לפי מושגיו ההגיוניים, אלא לאחד את המושגים בשביל הנושא. אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון, ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליות וכו', למען יוכל המעמד העובד העברי להיות ברבות־הימים לעם־עובד עברי״.
להצעת הפועל־הצעיר באותה ועידה להקים במקום אחדות־העבודה –משרד עבודה ״להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה מתוך הסכם ואינפורמציה הדדית״ – ענה י. טבנקין כי בהצעה זו ״יש הבטחת ההגמוניה של המיעוט, מפני שאין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק בהסכמת המיעוט״.
הצעת הפועל־הצעיר נדחתה, אבל אחדות־העבודה, שנוסדה אז בפתח־תקווה, לא היתה שלמה, והעליה השניה לא נתאחדה כולה במסגרת מדינית אחת עד שנוסדה מפלגת פועלי ארץ־ישראל. אמנם בהסתדרות הכללית שנוסדה, בכסלו תרפ״א (1920), השתתפו גם אחדות־העבודה, גם הפועל־הצעיר וגם ראשוני העליה השלישית – צעירי־ציון, השומר־הצעיר ויוצאי הגדודים האמריקנים (סך־הכל היו אז 4433 חבר), אבל המפלגות לא ויתרו על קיומן, והפועל־הצעיר הסכים בקושי שההסתדרות תטפל ״גם״ בענינים תרבותיים. אולם רצון האיחוד של אנשי העליה השניה גבר, ובחורף תר״ץ (1930) נתמזגו שתי המפלגות – אחדות־העבודה והפועל־הצעיר, ויחד עם פועלים בלתי־מפלגתיים הקימו את מפלגת פועלי ארץ־ישראל. העליה השניה מצאה במפלגה זו תיקונה ואיחודה המלא. מאז היא ממשיכה יחד מפעלה היוצר בשטח העבודה, ההתישבות, התרבות, המדיניות, בארץ ובעם, מתוך השתלבות אורגנית עם העליות המאוחרות ועם הדורות הצעירים שנולדו בארץ.
הארגונים המתבדלים שהוקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועד היום הזה – מ. פ. ס., השומר־הצעיר, הפועל־המזרחי, ארגון הפועלים הרוויזיוניסטי, פועלי אגודת־ישראל, מפ״ם, מק״י, ועכשיו שני פלגי מפ״ם – הם יצירות מיעוטים מתוך העליה השלישית, ורק בודדים מעטים מאנשי העליה השניה נתנו יד להתגודדות זו, וגם מעטים אלה הם בעיקר מהתקופה האחרונה של העליה השניה, אלה שבאו ארצה בשנות 1912–1913, כשכל היצירות הראשוניות של העליה השניה כבר הונח יסודן: המאבק על העבודה העברית, עתונות הפועלים, ״השומר״, מושב־הפועלים, ״הקולקטיב״, הקבוצה, הארגון המקצועי, שיתוף האשה בזכויות ובחובות שוות בעבודה, בהגנה, בהתישבות ובתרבות, מוסדות־פועלים לעזרה הדדית, ניצני הסתדרות העובדים הכללית. ההבדל בין העליה השניה לבין הראשונה הוא לא רק בגישה היסודית לתוכן התקומה היהודית, בערך העבודה במקום ערך הקנין, אלא בטיפוח המתמיד של ערכי־חייה, הנחלתם לחוגים רחבים והקמת דורות של ממשיכים. לעליה הראשונה תעמוד לעולם הזכות היחידה במינה, שהיא על פי עצם מהותה הופעה חד־פעמית, הקפיצה הנחשונית הראשונה, הפניה הראשונה, לאחר הפסקה של דורות, לאדמת המולדת, הקמת הכפרים העבריים הראשונים בדורנו. בזכות זו אין דומה לעליה ראשונה, וזכות זו מכפרת על כל השגיאות והכשלונות של הראשונים. אולם סוד כוחה וערכה וכיבושיה של העליה השניה הוא בהתמדה ובהסקת כל המסקנות הלכה־למעשה מערכי־היסוד הראשוניים שהביאה אתה לארץ. מתוך מאבק על העבודה העברית הגיעה העליה השניה – אחרי תהיות וויכוחים פנימיים – לרעיון ולמעשה של ההתישבות העובדת, ליצירת הקבוצה והמושג גם רעיון השמירה וההגנה היה כרוך ברעיון העבודה, והעליה השניה לא נרתעה מהסקת המסקנות המושרשות בהתישבות הקודמת. מתוך ראיית הפועלים כשליחי ההיסטוריה היהודית בשאיפתה לגאולה ולעצמאות, ראו אנשי העליה השניה הכרח בהנחלת הלשון העברית כלשון מדוברת לפועל ולעם, אם כי בתקופה ההיא היו רק יחידי־סגולה מעטים בארץ שדיברו עברית כלשון חיה. אנשי העליה השניה ראו בלשון העברית המפתח היחיד לכל אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו ובכל פזוריו, והדבק התרבותי המאחד את כל העם היהודי במקום ובזמן? בעבודה עברית ראו היסוד לעצמאות הכלכלית והמדינית של האומה. ואין זה מקרה שבחמשים שנים אלה מוצאים את אנשי העליה השניה עומדים בראש כל המפעלים, שהכשירו צמיחת המעמד העובד, ועל־ידי כך – הקמת המדינה. ואֶמנה תחילה אלה שנפטרו ולא זכו להגיע ליובל החמשים: א. ד. גורדון, י. ח. ברנר וברל כצנלסון – מורי־הדור ואנשי ההגות המעמיקה בקרב מחנה המגשימים; אליעזר יפה ובן־ציון ישראלי – נושאי ההתישבות העובדת בשתי צורותיה (מושב וקבוצה); יוסף אהרונוביץ – ממניחי היסוד לספרות העבודה ומנהל בנק־הפועלים; אליהו גולומב – קברניט ההגנה; דוד רמז – מכונן המפעל הקבלני הגדול של הפועלים (סולל בונה) וגם עומד בראש הנהגת הישוב ואחר־כך גם חבר בממשלת ישראל; דוב הוז – השגריר המדיני הבלתי־ מוכתר של פועלי ארץ־ישראל; מאיר רוטנברג – מנהל המפעל המשקי המרכזי של תנועת־הפועלים (״המשביר״), וזמן רב – המפקד העליון של ההגנה. ומהחיים אתנו אציין רק מעטים – הארצפלד וּוילקנסקי – כאנשי ההתישבות; שאול אביגור – מנהל מפעל ה״העפלה״; י. בן־צבי – ראש הנהגת הישוב ועכשיו נשיא־המדינה; שלמה לביא – הוגו ומייסדו של המשק הקיבוצי הגדול; יוסף ברץ – ממייסדי אם הקבוצות בדגניה; שמואל יבנאלי – היוזם הראשון של עליית התימנים ומייסד חינוך הפועלים; יוסף שפרינצק – ראש ההסתדרות, ועכשיו – יו״ר הכנסת, ואחרון אחרון – עדה ורחל – בראש תנועת הפועלות.
לא בתולדות העם היהודי ולא בהיסטוריה של עם אחר נקל למצוא דוגמה של חבורת־אנשים לא גדולה כעליה השניה, אשר ראשיתה היתה כה מיצערה, ואחריתה (עוד לא האחרית הסופית) כה שגתה. חבורה זו ידעה להצמיד כל חייה להגשמת חזון, אשר בימים ההם נראה פאנטסטי ומחוסר כל סיכוי של ביצוע; והיא נצמדה לא למקובל ולחשוב בעיני רבים בימים ההם, אלא לאבן מאסו הבונים הראשונים, ליגיע־כפים ולערכי העבודה והשמירה. היא לא ביקשה לעצמה ״מנוחה ונחלה״, אלא באה לארץ ״לעבדה ולשמרה״. כל חייה לא בזה לקטנות, ובבוא שעת־הרצון ויום־הפקודה לא נרתעה מגדולות. היא ידעה סוד העבודה האפורה, האטית, היומיומית, והתמידה להחזיק במחרשה ובשלח בכל התנאים, בימי שלום ובימי מלחמה. היא לא פחדה להיות בודדת בישוב, בעם, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית, אך גם ידעה לחנך ולטפח ממשיכים, להנחיל ערכיה להמונים ולהשתתף במפעלי־עם; היא ידעה למצות צרכי השעה ולהתמכר לשירותם בלי סייג, והיא גם נחנה בראיית הנולד והתכוננה תמיד לימים יבואו. בתחילתה היתה מפוררת ומפולגת בתוכה, ולאט לאט התלכדה עד היותה מיקשה אחת, גם בהסתדרות העובדים, גם במפלגת פועלי ארץ־ישראל וגם בהסתדרות הציונית ובכנסת־ישראל. כי ידעה להבחין בין הטפל ובין העיקר, בין הקליפה ובין הגרעין, ומתוך כך מצאה לשון משותפת ויכלה להתאחד ולהתמזג מבלי להתכחש לעצמה. וכשם שנתבצר מקומה בתנועת־הפועלים הארצישראלית הגדלה, כך צמח וגדל כוחה בישוב ובתנועה הציונית העולמית. אבל בהגיעם לגדולות לא אמרו אף פעם לנפשם: אני ואפסי עוד. כי הם ידעו שלוש אלה: א) לא בכוחם בלבד עשו החיל הזה, אלא בכוח הדורות הקודמים ובעזרת־העם כולו. ב) החיל אשר עשו אינו אלא ראשית, אתחלתא דגאולה, ועוד. רבה וקשה הדרך. ג) רק בליכוד מתמיד של המגשימים, בחינוך של כוחות חלוציים נוספים ובגיוס כל יכולת העם בארץ ובגולה, יכון המפעל בעתיד.
החבורה של העליה השניה החלה במאבק על עבודה עברית והגיעה למאבק על מדינת־יהודים. היא הצליחה להשליט העבודה העברית ולהכשיר על־ידי כך בוא המדינה וגם זכתה לראות בתקומת המדינה. בנעוריהם התגייסו לשמירה במושבות הגליל הבודד והנתקף, ואחרי ארבעים שנה גייסו כל הנוער בישראל למלחמת הקוממיות. במלחמה זו נחל הנשק העברי, אחרי הפסקה של יותר מאלפיים שנה, נצחון מפואר שמעטים כמוהו בתולדות העמים. ואין חוג או סיעה בעם שאין להם חלק במלחמת־הקוממיות ובנצחון צבא־הגנה לישראל. לא היה אולי מעולם בתולדות עמנו מבצע מלחמתי כללי יותר. אף שבט יהודי אחד בארץ ובגולה לא נעדר הפעם מהמערכה הגורלית. ילידי הארץ ועולים, יוצאי תימן ויוצאי רוסיה, אשכנזים וספרדים, יהדות המזרח והמערב – כל בני־העם עמדו הפעם בחזית ההתקוממות.אבל העליה השניה, שהיתה בין מניחי־היסוד הראשונים לכוח יהודי מזוין בארץ לפני עשרות שנים, יכולה לציין בסיפוק, כי התנועה שהיא חינכה, טיפחה, ליכדה והתמזגה בתוכה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – היו לה המספר הגדול ביותר של לוחמי הקוממיות, יותר משהיו לכל שאר הסיעות שישבו בממשלה הזמנית. לפי המספרים שמסר שר־הבטחון בכנסת הראשונה ביום 21.11.1949 על תוצאות הבחירות לכנסת בתוך צה"ל מיד לאחר גמר מלחמת־השחרור – קיבלה מפלגת פועלי ארץ־ישראל 31.858, בשעה שמפ״ם (על שני פלגיה), כל ארבע המפלגות הדתיות, הציונים הכלליים והפרוגרסיביים יחד קיבלו רק 26.161.
בשנת 1908 הובאו בפעם הראשונה מספר רובים לגרעין קטן של שומרים יהודים בסג’רה; בשנת 1948 היו רבבות לוחמים יהודים מצוידים בכל סוגי הנשק הקל והכבד ביבשה, בים ובאוויר. ואותן הידים אשר החזיקו את הרובים המעטים בסג’רה בשנת 1908, טיפלו כעבור ארבעים שנה בציודם ובזיונם של רבבות לוחמי הקוממיות.
לא כל מה שנעשה בתנועת־הפועלים הארצישראלית בחמשים השנים האחרונות הוא מעשה־ידיה של העליה השניה בלבד. אנשי עליה זו הניחו יסודות, יצרו ערכים ראשוניים והעמידו ממשיכים, אבל בלי התנופה, כושר־המעשה והיזמה החלוצית של העליות שבאו אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היינו זוכים להסתדרות עובדים זו ולמפעליה המסועפים והאדירים ולא לחיל שעשה העם עד קום המדינה ולאחריה.
אבל נכונה וכנה היתה עדותו של יעקב חזן בחגיגת פתח־תקווה, כי העליה השלישית והעליות המאוחרות קיבלו רוב ערכיהן היסודיים מהעליה השניה: ערכי העבודה, ההגנה, הדיבור העברי, ספרות העבודה, ההתישבות העובדת (הקבוצה, הקיבוץ והמושב), שוויון האשה, חינוך חלוצי, עזרה הדדית, קואופרציה עובדת לכל צורותיה, ארגון מקצועי, פעילות לאומית מדינית, מאבק על זכויות העם והמעמד.
אבל חזן דייק ואמר: לא כל הערכים. רסיסים די־חשובים של העליה השלישית והעליות המאוחרות נפרדו ונתבדלו מהזרם הראשי של העליה העובדת, ולא נכבשו למאמצי אחדות העובדים ואחדות חלוצית שהתמידו בעליה השניה והביאו לידי הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רוב העליות החדשות, נתבדל תחילה השומר־הצעיר, כשעדיין חתר לכל ניסוח ורעיון מעמדי, והיה דוגל בתורת פרויד וברעיון העדה או הקהיליה. התבדלו פועלי־ציון שמאל, שבחלקם נהפכו לקומוניסטים בשם מ. פ. ס., אחר כך פ. ק. פ., והיום – מק״י. נתבדלו חלק מהפועלים הדתיים שבעליה האשכנזית ויסדו את הפועל המזרחי; נתבדלו פועלים רביזיוניסטים והקימו הסתדרות עובדים ״לאומית״. התבדלו גם כמה פועלים של מפלגת הציונים הכללית – א׳ וב', כפי שנקראו בימים ההם. לבסוף גם קמה תנועה נפרדת של פועלי ה״אגודה״, וערב קום המדינה – נוסדה מפ״ם, שנתפלגה שוב בזמן האחרון.
כל הגופים האלה, מחוץ לקומוניסטים ולרביזיוניסטים, קלטו בתוכם רוב היצירות של העליה השניה ומפלגת פועלי ארץ־ישראל, והרחיבו המפעל הקיבוצי והערכים החלוציים. ונמצאו גם בודדים מבין העליה השניה שנצטרפו בזמנים שונים לגופים אלה.
מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שבה נתמזגה העליה השניה עם רובן הגדול של העליות המאוחרות, הנחילה לפועלי ארץ־ישראל ולעם היהודי כיבושים היסטוריים הידועים לכל איש, אבל היא עדיין עומדת בראשית מלאכתה, והיא נושאת באחריות גדולה על גורלם של שאר הארגונים הפועליים. היא אינה רשאית לראות עצמה כיריבה, אלא כאחות הבכורה, ואסור לה לנוח עד שתאחד מחדש משפחת העובדים, למען תעשה שליחותה ההיסטורית במלוא יכולתה. הערך היקר ביותר שהנחילה העליה השניה למפלגת פועלי ארץ־ישראל היא, לדעתי, החרדה המתמדת לבאות והתביעה המאכסימלית מעצמה. דווקא אלה שעברו כברת־הדרך ממאבק מתמיד על יום־עבודה ומשמירה בלילות בכפר עברי בודד בגליל ־ עד תקומת המדינה, נצחונות צה״ל וראשית שׂגיאה של קיבוץ־הגלויות, יודעים מאין כמוהם, כי עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, והמעשה שיש לעשות בעתיד גדול ורב מזה שנעשה עד כה, והדרך למחוז־חפצנו ההיסטורי הוא רחוק וקשה וזרוע מוקשים.
מותר לתנועה שהעמיסה על עצמה עול היסטורי כבד להתבונן מזמן לזמן לכברת־הדרך שעברה והמעשה אשר עשתה, וודאי שיש הצדקה לסקר כזה במלאת יובל שנים לנושאי דגל ראשונים, הממשיכים במלאכתם עשרות שנים, וסביבם מחנה שותפים צעירים שהולך וגדול משנה לשנה. ויובל העליה השניה, גם לפי ההגדרה ״הצרה״ שרבים כמוני נותנים למונח זה, מן־הראוי שיהיה חג לאומי כללי. נצחון העבודה העברית וערכיה ההיסטוריים הוא נצחון לאומי ולא רק מעמדי.
אבל העבר מחייב. דווקא תנועתנו שחוללה גדולות ונצורות חייבת לדעת, כי לא בכיבושים ובהישגים של אתמול, אלא במילוי המשימות הדחופות והכבדות של מחר ניבחן מעכשיו. תנועה שכוחה אתה אינה מתפרנסת מזכות אבות.
כידוע לכם הסתלקתי זה יותר משנה מהנהלת עניני המדינה והממשלה, וניתנה לי האפשרות להסתכל במצבנו לא מתוך שפופרת משרדית, משרד ההנהלה הציונית או משרד הממשלה, ולא תחת לחץ הענינים השוטפים והתנגשויות של אינטרסים סיעתיים וגושיים, אלא כאזרח חופשי, הרואה הדברים אך ורק לגופם, לאור מציאותנו הפנימית, מצבנו הבינלאומי וצרכינו ההיסטוריים. לא אוכל לומר שהשנה נתחדשו לי דברים שלא ידעתי קודם. אבל נדמה לי שראיתי הפעם דברים בבהירות יתרה, שאינה אפשרית אולי בכתלי המשרד. ואומר לכם בקצרה מה ראיתי:
יותר מדי מדבר ושממה, ופחות מדי התישבות ופיתוח;
יותר מדי ריכוז וצפיפות בערים (גם המושבות הפכו ערים), ופחות מדי אוכלוסין בגבולות;
יותר מדי מתווכים ומשרתים, ופחות מדי עובדים יצרניים;
יותר מדי רדיפה אחרי נוחות, רווחה ועושר, ופחות מדי פריון־עבודה ויזמה חלוצית;
יותר מדי פילוגים ומריבות, ופחות מדי מאמץ משותף ואחריות כללית;
יותר מדי מליצות על אחווה ואחדות יהודית, ופחות מדי הושטת עזרה ממשית לעולים חדשים;
יותר מדי תביעות מהמדינה, ופחות מדי תביעות מעצמו;
יותר מדי בקשת זכויות ופחות מדי מילוי חובות.
כשאני אומר זאת לא הייתי רוצה שייווצר רושם מוטעה ומטעה כאילו אני מזלזל בהתקדמות הרבה ובהישגים הגדולים שהיו לנו מאז קום המדינה, וביחוד השנה הזאת. הגדלת היצוא, עליית פריון־העבודה, הרחבת שטחי החקלאות והגברת הייצור החקלאי, פיתוח החרושת, ייצוב המטבע שלנו, קליטת מאות אלפי עולים, העליה הבולטת ברמת־האימונים והציוד של צה״ל חלו דווקא בשנה זו.
באים אצלי תיירים ובני־הארץ, – ומכולם אני שומע אותו הדבר: התקדמות בבנין הארץ בכל השטחים וסיפוק יותר רב בהרגשת האזרחים. ואין לי ספק שזוהי התרשמות נכונה.
אני יודע, כי בארץ קטנה זו נעשה בתקופה הקצרה שלאחר יסוד המדינה באופן יחסי יותר מאשר נעשה באיזו ארץ שהיא בעולם. ואילו היה רוב העם היהודי כבר נמצא בארץ, ובארצות השכנות שוררת רוח טובה, יציבות וידידות, ובעולם כולו שלום ושלווה לפחות כבתחילת המאה־העשרים, – הייתי אומר: אשרינו שזכינו לכך. הפגימות והליקויים הקיימים עדיין בחיינו נתקן לאט לאט. במשך דורות אחדים יתמזגו שבטי העם ויהיו לעם אחד מושרש במולדתו, בעברו, בתרבותו, בחזונו; נרכוש במשך הזמן הרגלי־אחריות ממלכתיים; נלמד לעבוד כמתוקנים בעולם; נרים דרגת חיינו על־יסוד שפע הייצור וטיב־העבודה שלנו, ללא עזרה ותמיכה מן החןץ; נקנה לכל הדור הצעיר חינוך מתוקן חינם, לא רק בבתי־ספר יסודיים אלא גם בתיכוניים ובמקצועיים; נטפח מרכזי המדע והמחקר ונמשוך אלינו טובי אנשי־המדע היהודים בעולם; נבקיע במדבר מים, ונחלים בערבה, וננצל כל טיפת־מים היורדת ממעל והספוגה באדמה מתחת; נפרה ונפריח השממה, ונשים מדבר כעדן וערבה כגן ה'; נבער שכונות העוני והלכלוך ונבטיח לכל תושב בישראל מינימום הגון של חינוך, מחיה, שיכון ובטחון כלכלי לכל החיים – ונקים כאן מדינה למופת ונהיה עם־סגולה ללא מעמדות וללא ניצול וקיפוח, כאשר חלמו חוזינו העתיקים והוגינו הגדולים, ואתם יחד כל תנועת הפועלים בדורות האחרונים.
אבל ״אילו״ זה אינו קיים ועלינו לראות המציאות כמו שהיא.
למעלה משמונים וחמשה אחוז של העם היהודי מפוזרים בגולה. על רבע מהם, על יהדות ברית־המועצות והדימוקראטיות־העממיות, נגזרה גזירת־התבוללות וניתוק מהעם היהודי ומישראל. למעלה מהחצי הנותר מתבוללים מדעת ושלא־מדעת ברצון עצמם. כמיליון יהודים נמצאים במצוקה קשה ובסכנה רבה – אלה הם יהודי ארצות־האיסלם באפריקה ובאסיה. ובארץ יש רק כמיליון וחצי מיליון יהודים, והם מוקפים עשרות מיליונים ערבים הרוצים למחות אותנו מעל פני האדמה. בעולם הגדול יש אהדה והוקרה לא־מעטה למעשה המופלא שאנחנו עושים בארץ, אבל בימי המתיחות הבינלאומית הגדולה, כשהעולם כולו שרוי בפחד מפני מלחמת פצצת־המימן – אין דעתן של המדינות האדירות (ואלה קובעות המצב הבינלאומי) נתונה לנימוקי יושר וצדק והגינות, אלא לשיקולים פוליטיים איסטראטגיים בלבד, והנסיונות שלנו להוקיע התנהגותן כבלתי־מוסרית ובלתי־הוגנת לא ישנו כלום.
יש לנו בעולם נכס גדול ויקר – יהדות התפוצות. במשטר טוטאליטרי אין ליהדות זו כל משקל. גם העם השליט אינו חופשי להביע דעתו, אבל עצם קיומו וצרכיו מכוון הליכות שליטיו. כי גם הדיקטאטורה האכזרית והתקיפה ביותר אינה יכולה להתקיים אם לא תספק במידה מינימלית צרכי רוב העם. אבל מיעוט קטן במשטר טוטאליטרי אפשר לעשות בו כל מה שרוצים – ואיש לא יפצה פה. היהדות ברובה הגדול חיה לאושרנו בארצות חופשיות ודימוקראטיות, ויש לישובי היהודים בארצות אלה יכולת והשפעה כלכלית ומדינית בלתי־מבוטלת; יהדות זו היא משען־עוז למדינת־ישראל, אבל אין להפריז בערך המשען הזה כשם שאין לזלזל בו. העזרה הממשית היחידה היא עליה וזו קולחת לעת־עתה בצינור דק מן הדק. ובסופו של דבר אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים – שאין איש יודע דרכיו – ועל עצמנו.
יכולתו, כוחו, כושרו, חולשתו, ליקויו, אחריותו, רצונו, ליכודו, התגודדותו, התפצלותו, עבודתו, מאמציו, יצריו הטובים והרעים של העם בישראל הם הקובעים. והם קובעים לא רק גורל המדינה. קיומו של העם היהודי בתפוצות תלוי עכשיו במידה מרובה אם לא מוחלטת, בקיומה ובמצבה של המדינה. העם היהודי היה יכול להתקיים – אמנם קיום עלוב ואומלל – בלי מדינה, אבל ספק אם היהדות בימינו, לאחר התרופפותם או הריסתם של חישוקי הדת, לאחר ביטול הגיטו, לאחר השואה של יהדות אירופה, לאחד הניתוק של יהדות־רוסיה, לאחר התרכזות רוב התפוצה בעולם החדש שיש לו כוח מטמיע עצום – ספק אם יהדות זו תתקיים בלי מדינת ישראל.
איני יודע אם כל 650.000 היהודים שהעזו להקים המדינה ידעו מהי האחריות ההיסטורית האיומה שהם לוקחים על עצמם כלפי ההיסטוריה היהודית. אני גם לא בטוח אם העם בישראל, אשר בשמו וברצונו פתחה הממשלה שערי הארץ לרווחה לכל יהודי, וביחוד לגלויות המרודות והמדולדלות, עשוקות הון וחינוך וכושר־מקצועי – ידע מהי האחריות שהוא לוקח על עצמו כלפי עולים אלה, ומה ייתבע ממנו למען יקלוט וישריש עולים אלה ויכשירם להיות בוני המדינה, התרבות והחברה העברית בתנאים שווים וביכולת שווה לתושבים הוותיקים.
הכרת האחריות בלבדה אינה מספיקה. דרוש רצון ומשטר שיש בכוחם להפוך אחריות זו לכוח יוצר, עומד בפרץ ומגבר חיילים.
לא בבירות העולם ולא בעצרת או״ם נבוא על תיקוננו, אם כי עלינו לעמוד גם במערכות אלה, שאינן מסוגלות אולי להועיל הרבה, אבל יש בידן להזיק לא־מעט. מאמץ מדיני הוא בעיקרו מניעת הרע, ולכן אין מאמץ זה מורגש בהצליחו. אבל הצלחתנו הגדולה ביותר במדיניות־חוץ – לא תתקן ולא תשפר מצבנו, אלא תמנע הרעתו. נניח שהצלחנו למנוע משלוח נשק למדינות־ערב – האם על־ידי כך לא ירכשו ממשלות ערב נשק המכוון אך ורק נגדנו? שום מדינה בעולם לא נתנה לנו נשק במתנה – כלום אנו עומדים עכשיו בלתי מזוינים? למדינות־ערב אין הוצאות על בריאות וחינוך וקליטת עולים כאשר יש בישראל, והן יכולות להקדיש רוב הכנסותיהן הממלכתיות לרכישת נשק.
נניח שהצלחנו במאבקנו על שיט חופשי בתעלת־סואץ – והנחה זו היא מרחיקה־לכת, כלום יקטין דבר זה הפער המסוכן שבין היבוא והיצוא שלנו? נניח שנמנע חדירת מסתננים וגניבות ושוד ורצח – כלום על־ידי כך תפרח השממה המכסה כשמונים אחוז של אדמת המדינה?
רק מתוך הרגלי־גלות של עם שהיה אלפי שנים תלוי בחסדי זרים אנו מרבים כולנו, – העתונות, הסיעות בכנסת, יושבי־קרנות – לטפל בבעיות מדיניות־חוץ. כבודם של המאמצים ביחסינו עם המדינות האחרות במקומו מונח, אבל לא ניוושע מעצרת או"ם ולא ממשרדי־חוץ של מדינות העולם, **אלא ממאמצים מתמידים לבצרון פנימי, בצרון מוסרי, בטחוני ומשקי. רק בעקירת הנגעים הפנימיים ובהגברת יכלתנו היוצרת נעמוד ולא נירא רע. **
עמדתי מקודם בקצרה על הליקויים. אמנה עכשיו בקצרה התיקונים הדרושים. אפשר למצות אותם בשלושה פרקים: א) יישוב השממה, ב) עצמאות כלכלית, ג) ליכוד העם.
יישוב השממה מחייב את הממשלה והעם:
א. להפנות מאכסימום של עולים, חיילים משוחררים ונוער בכלל להתישבות בגבולות;
לפיזור האוכלוסין והתעשיה במזרח, בצפון ובדרום ולאיכלוס השטחים הריקים בגליל ובנגב;
לביצור הערים: בית־שאן, צפת, טבריה, אשקלון, באר־שבע, אילת;
להקים ישוב יהודי גדול בנצרת ולבנות מרכזים עירוניים חדשים של הגבול המזרחי, הדרומי ובנגב;
להבטיח הקלות מיוחדות לישובים באזורי הספר ובנגב;
תנאי לכל אלה – היחלצות הנוער בערים ובמושבות יחד עם בני המשקים הוותיקים ליישוב השממה.
ב. עצמאות כלכלית לא תושג, לדעתי, על־ידי הורדת רמת־החיים, אבל בלי מאמצים מתמידים לעצמאות כלכלית אנו צפויים לקאטסטרופה, ואנו נתבעים מפני כך
– להגברת פריון העבודה עד שיא יכולתנו, ומתקופה לתקופה יש להעלות שיאים אלה;
לשכלול החינוך המקצועי והרחבתו בחקלאות, בחרושת, במלאכה, בשיט ובדיג;
להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת לשם ייצוא! ל
העברת מאכסימום של תושבים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה ייצרנית;
לייצוב המטבע והמחירים ולמשיכת הון מחוץ־לארץ להשקעה במפעלים קיימים וחדשים.
כל אלה דורשים שיתוף־פעולת אמיץ בין הממשלה לבין הפועלים ומנהלי המשק, הן משק פרטי והן משק קואופרטיבי.
ג. ליכוד העם מחייב מיזוג־גלויות, הסרת המחיצות העדתיות והעלאת הרמה התרבותית, החברתית והכלכלית של העולים.
לכך דרושה התנדבות רבה של מורים, גננות, רופאים, אחיות ונוער־חלוצי, בעל ותק משקי ובטחוני לחינוך והדרכה בקרב העולים, להנחילם ערכי התרבות והלשון, העבודה והמשק, נקיון ובריאות, עזרה הדדית וטיפול יעיל בילדים, אהבת המולדת, בטחון והרגלי אזרחות מתוקנת.
ליכוד העם מחייב גם ביטול משטר הבחירות היחסיות האומלל והמחבל, המרבה פילוגים ומעודד התפוררות מדינית, שולל מהעם למעשה בחירת נציגיו ומוסרה בידי מרכזי המפלגות, מבטל זיקת הנבחר לבוחריו ומעדיף האינטרס הכיתתי על האינטרס של הכלל, מערער יציבות השלטון, מוליד משברים תכופים, מוריד כבוד הדימוקראטיה ומערער כוח המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ.
המשימות הכבדות המוטלות על המדינה לאורך־ימים והסכנות החיצוניות החמורות האורבות לה מחייבות משטר יציב, נשען על רצון העם, אחראי לקהל־הבוחרים המעדיף עניני הכלל על אינטרס כיתתי וגושי, ומלכד העם במידה מאכסימלית. משטר זה יתכן אך ורק על בסיס בחירות אזוריות כבאנגליה.
גם הצורך בתיקונים ובמאמצים אלה לא נתחדש לי במשך השנה, אם כי בהתרחקי מהצפון ומישובו הצפוף, נתרחקתי גם מהאשליה שבה נתונים כמה מתושבי תל־אביב וחיפה, ואולי גם בני דגניה ונהלל ועין־חרוד, כאילו הם יושבים בארץ בנויה, פורחת, מאוכלסת. כי אכן הישובים שבתוכם הם יושבים הם בנויים, פורחים ומאוכלסים. בשבתי במדבר עמדתי ביתר חריפות על הצורך החיוני, הגורלי והדחוף לשנות פני מדברים בארץ ולעשות מאמץ מתוח וממושך לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בקצרה ובצמצום.
כשהתיצבתי בראש־הממשלה הנבחרת הראשונה לפני הכנסת (8.3.1949) הצבעתי על ״הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת ישראל וממשלתה. ייתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה״גדולות״, תקופת עלילות גבורה ונצחון בשטח הצבאי והמדיני, – לתקופת ה״קטנות״, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית וארגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דראמטית, אלא עמל מפרך, מתמיד ונאמן; מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבחת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי־חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי־תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיים שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי וכו' – – ״אך כל מי שסבור, שה״קטנות״ הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות גורל מה״גדולות״ – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן המלחמה –אלא שהוא ממושך, ומכמה בחינות קשה יותר".
בידעי הקשיים האלה חשבתי שעלינו לקיים ריכוז קונסטרוקטיבי מכל המפלגות הנאמנות לציונות ולדימוקראטיה, שישבו גם בממשלה הזמנית: המזרחי, הפועל המזרחי, מפ״ם (אז עוד היו מאוחדים), הציונים הכלליים והפרוגרסיביים, ה״אגודה״, מפלגת פועלי ארץ־ישראל והקבוצה הספרדית. ימים אחדים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה – ואלה היו הבחירות הראשונות בתולדות עמנו העצמאי – כשהובררו תוצאות הבחירות ופחות או יותר היה ידוע, כי יוטל עלי להרכיב ממשלה קבועה. שידרתי לעם (29.1.1949) כי ״נראה לי שהדבר יהיה לתועלת הציבור אם אבהיר בפומבי, ועוד לפני התחלת השיחות, מספר תביעות עקרוניות שיוצגו על־ידי חברי ועל־ידי לכל אלה שירצו להשתתף אתנו בממשלה התביעות שאעמוד עליהן הפעם הן ארבע:
1) אחריות משותפת על קו מדיניותה של הממשלה מצד כל הרשימות והאישים שישתתפו בה.
2) מדיניות־חוץ שמגמתה: ידידות וקואופרציה עם ארצות־הברית באמריקה וברית־המועצות ברוסיה; ברית יהודית־ערבית; תמיכה נאמנה באו״ם, חיזוק השלום בעולם.
3) רוב פועלי בממשלת ריכוז קונסטרוקטיבי.
4) שוויון־אזרחי גמור לאשה היהודית, הנוצרית והמוסלמית, וביטול כל אפליה שקיימת עדיין בחוקים התורכיים והמאנדטוריים ביחס לאשה.
בכינוס־פועלים ארצי שנתקיים ימים אחדים אחר־כך (4.2.1949) הסברתי כי ״אנו זקוקים עכשיו ביתר שאת מאשר עד כה לשותפות כפולה: דרושה שותפות בין מדינת ישראל ובין העם היהודי בתפוצות, – ודרושה שותפות שניה, בתוך המדינה, שותפות בין הפועל העברי ובין כל שאר הכוחות הבונים שישנם בעם, במידה שישנם. המדינה אינה מבשרת לנו חיים קלים, – והקשיים שהיו לנו עד עכשיו בבנין התישבותנו הם כאין וכאפס לעומת הקשיים שיהיו לנו מכאן ואילך. המפעל שעלינו לבצעו לא ייעשה במקל־קסם ובהבל־פה אלא בעבודה מפרכת, מתמידה, ממושכת ונאמנה. השליחות שנטלנו על עצמנו אינה קלה, ולא תבוצע מבלי שנצליח לגייס כל עזרת העם בתפוצות וכל כוחות היצירה של העם בישראל. הדברים לא ייעשו בכוח המדינה בלבד. יותר מאשר לפני יסוד המדינה נזדקק להפעיל את הציבור ככוח חלוצי מחנך ומדריך, וכוח חלוצי פירושו כוח שאינו נלחם אך ורק על זכויות, אלא מעמיס על עצמו חובות, שאינו תובע אך ורק מאחרים, אלא קודם־כל תובע מעצמו".
כאשר הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלה, פניתי מיד לכל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. מסרתי להם ארבעת התנאים שעליהם דיברתי בשדר לעם, בו ניסחתי ״קווי־יסוד לתוכנית הממשלה״, שבמרכזה עמדה ״תוכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ״. כל המפלגות הסכימו לשאת בעול הממשלה על־יסוד התנאים והתוכנית, חוץ משתי מפלגות שענו: ״לא!" – הציונים הכלליים ומפ״ם.
בוועידת הסתדרות העובדים שנתקיימה לאחר כינון הממשלה ביום 29.5.1949 מסרתי כל הפרטים על הנסיון לשתף את מפ״ם בממשלה – ולא אחזור כאן על הדברים (מי שרוצה ימצאם בכרך א׳ של ״חזון ודרך״, עמודים (176–156). חזן הודיע בכנסת בשם מפ״ם: ״לא תוכלו בלעדינו״. ואין זו הפעם הראשונה שהפרוגנוסה הלניניסטית־ סטאליניסטית של מפ״ם נתבדתה. הסעיף המרכזי והעיקרי בתוכניתנו – הכפלת הישוב במשך ארבע שנים – נתקיים, ובפחות זמן משהבטחנו. לא רק הוכפל הישוב, אלא גם הוכפל מספר הישובים, ובשנים מעטות לאחר קום המדינה עשינו מה שנעשה לפני קום המדינה במשך שבעים שנה.
אבל לא רק לעבודה זו לא נתנה מפ״ם ידה. אנשי הקיבוץ המאוחד, שפילגו עכשיו את מפ״ם, מרבים לדבר על בטחון, ואני מניח שהם מדברים בכנות, כי אין יהודי בארץ שאינו חרד לבטחוננו. אולם באותו הזמן שהצעתי למפ״ם להצטרף לממשלה הצעתי גם לשני מפקדים, חברי הקיבוץ המאוחד, שהוקרתי פעולתם במלחמת־הקוממיות – ועדיין אני מוקיר אותה, – שיישארו בצבא (כי בעצם רק אחרי תום הקרבות יכולנו לגשת לארגון הצבא ולשכלולו). ביקשתי מהם להשתתף אתי – הייתי אז שר־הבטחון – בבנין צה״ל – והם סירבו, ואחד מהם אמר לי: בצבא זה לא אשתתף. תמהתי, כיצד סבור הוא שיהיה לו צבא אחר. אבל הם סירבו, כשם שחבריהם סירבו להשתתף בממשלה. עכשיו מדבר אחד מהם גבוהה גבוהה, על סכנות הסיבוב השני ועל צרכי הבטחון החמורים. אבל כשנתבקש לתת יד לבנין הצבא – בחר באופוזיציה עקרה ככל חבריו במפ״ם. גם שני אלה היו סבורים כנראה: לא תוכלו בלעדינו.
מאז עברו כשש שנים. הוקם צבא־הגנה לישראל לתפארה; עלו שלושת־רבעי מיליון יהודים; נבנו בארץ מאות ישובים חקלאיים; הורחב שטח האדמה המעובדת פי־חמשה; נעשו מפעלי השקאה ענקיים; הוקמו מאות בתי־חרושת; אורגן חינוך־חובה חינם לכל ילדי־ישראל; סודרו שירותי בריאות וביטוח; הועלתה רמת־החיים של ההמונים; גויסו מאות מיליונים לפיתוח ולקליטה; נבנו רבבות שיכונים לעולים. – ומפ״ם עסקה כל השנים האלה באופוזציה ריקה ותפלה יחד עם מק״י וחרות; הם נאמו נאומי־סרק בכנסת ובאסיפות פומביות, ארגנו תהלוכות של ״מזי־רעב״ עם חזן וסנה בראשם, ניסו לשוא להפעיל ציבורי־פועלים נגד הסתדרות העובדים אשר עמדה באמונה לימין המדינה ופעולתה הקשה והמבורכת, ניסו יחד עם חרות ומק״י לחבל בפעולות הממשלה ולהשמיצה בארץ ובחוץ־לארץ.
פועלי ישראל הענישו קשה את מפ״ם על תעלולי־סרק אלה. לכנסת הראשונה באה מפ״ם עם עשרים צירים; לכנסת השניה – רק עם 15: אבדן של 25%. אבל בזה לא נסתיימו הכיבושים ״המהפכניים״ של מפ״ם. במפלגה ״המאוחדת״ לא פסקה ההתרוצצות, ושני חברי הסיעה בכנסת פרשו ל״שמאל״, ולבסוף נצטרפו למק״י, ושנים פרשו וחזרו למפלגת פועלי ארץ־ישראל, שיצאו ממנה בתוך סיעה ב׳ לפני עשר שנים. אבל בזאת לא נסתיימה הפרשה. מפ״ם המקוצצת נתפלגה, השומר־הצעיר ותומכיו בעיר הוסיפו לקרוא לעצמם בשם מפלגת הפועלים המאוחדת – כאילו לא קרה דבר; והפלג השני, הקיבוץ המאוחד (לא כל הקיבוץ המאוחד) עם תומכיו בעיר קרא לעצמו בלשון סגי־נהור בשם ״אחדות־העבודה״.
לאיש חיצוני קשה להביע דעה על מה נתפלגו שני הגופים הללו או כיצד היו מאוחדים במשך שש שנים וחצי. מזכירות הקיבוץ המאוחד פירסמה הודעה כי ב־15 באבגוסט 1954 שמו 22 נציגי השומר הצעיר ו״החזית״ בוועדה המדינית קץ למפ״ם, וזו לשונה: ״הפילוג בתוך המחנה החלוצי המהפכני של תנועת־הפועלים בארץ, איננו נובע כלל ועיקר מצרכיו ועניניו של מעמד הפועלים בארץ, וגם לא מצרכיהן של התנועות ההתישבותיות. להיפך, הפילוג הוא מכה שהונחתה על תנועת־הפועלים והתנועה הקיבוצית, והקיבוץ המאוחד מטיל את כל כובד האחריות של אסון הפילוג על השומר־הצעיר, שגם בימים כה חמורים לתנועת־הפועלים, למדינה ולמפעל הציוני־הסוציאליסטי, המיר את הברית הפוליטית המבוססת על שוויון הזכות בין שתי תנועות קיבוציות ובין שתי חטיבות – באולטימטום של השתלטות, שלא יכול להביא אלא לפילוג״.
לעומת זאת הטיל מאיר יערי בהרצאתו במועצת מפ״ם בחיפה, (17.9.1954) כל אחריות הפילוג על המשטר הסיעתי, או ״החטיבתי״ כפי שהם קראו לה, שאנשי הקיבוץ המאוחד רצו להשליט במפ״ם. יודעים אנו כולנו, מספר מאיר יערי, שהיתה זאת פרישה מתוכננת היטב. מטרתה היתה לפלג את מפלגת הפועלים המאוחדת, לבודד את הקיבוץ הארצי ולהקים במחיר התפרקות מפ״ם את מפלגת אחדות־העבודה–פועלי־ציון.– – המגמות הפלגניות שהיו טבועות במשטר החטיבתי, כירסמו במידה שווה ביכולת ההגשמה של שלושת העקרונות אשר עליהם מושתתת הפרוגרמה של מפ״ם – גם בציונות החלוצית, גם בסוציאליסם המהפכני וגם באחוות־עמים.
״אנשי אחדות־העבודה הותירו לעצמם בתוך המפלגה את הדאגה לאינטרסים חטיבתיים ובזה תמה כמעט כל הפרשה. במשך אותן שש שנות קיום המפלגה נתלוו אל החשבונות החטיבתיים גם מגמות צכיסטיות. – – המגמות הצכיסטיות הללו טופחו במיוחד על־ידי עסקני סיעה ב׳ בתל־אביב. החשבונות החטיבתיים גרמו לכך, שבקליטת־העליה מתוך המפלגות הגדולות שלנו בגולה אנו כולנו ביזבזנו מקורות לא־אכזב. – – בתקופה שקדמה לפרישה נתנו המגמות הפלגניות את אותותיהן במיוחד – בתחום הבטחון. בקרב החטיבה לאחדות־העבודה התחילו מרימים־ראש אלמנטים, המדמים בנפשם, כי יכול אדם להיות שוביניסט בביתו ואינטרנציונליסט ואפילו לניניסט בצאתו. – עובדה שאין להכחישה היא, כי אנו לא התפלגנו בשל ויכוח על עקרונות המצע, לא בוועידת חיפה, לא לפניה ולא אחריה. אנו התפלגנו בשל אוריינטציה של הסטיות הפלגניות הללו על כוחות שמחוץ למפ״ם. שתי הסטיות הפלגניות במפ״ם, גם הימנית וגם השמאלית, לא ראו במסגרת מפ״ם אלא מסגרת ארעית. אם האיש המסמל את אחדות־העבודה אומר, ימים אחדים אחרי הפרישה, כי שש שנים היה בשבי, הרי הקורטוב היחיד של אמת בגילוי זה הוא כי כל ישיבתו במפ״ם היתה ישיבת עראי״…
נראים הדברים ששני הצדדים אומרים האמת, לפחות ביחס לצד שכנגד. מפ״ם לא היתה מעולם ״מאוחדת״, כשם שמאוחדת כל מפלגה של אנשים חופשים המתקשרים יחד לשם רעיון ומפעל משותף. במפלגה חופשית החבויות היא אישית, וכל חבר חופשי להביע דעתו ולהילחם עליה, והוא מקבל הכרעת הרוב, כי לכל אחד יש זכות שווה לקבוע דעת הרוב, ואם בשאלה מסוימת החבר נשאר במיעוט, הרי בשאלה אחרת הוא יכול להיות ברוב. מפ״ם לכתחילה לא היתה מפלגה כזו. היתה בה אמנם חברות אישית מבני הערים, אבל אלה היו רק גרורים לשני הגופים הקיבוציים: השומר־הצעיר והקיבוץ המאוחד. הבודדים במפ״ם שלא היו גרורים נטבלו כל עוד לא פעלו בגלוי אלא במחיצת אחד הקיבוצים. סנה וחבריו פעלו תחילה במחיצת הקיבוץ המאוחד, אחר־כך – במחיצת השומר־הצעיר, וכשנתברר לשני הקיבוצים שכל מעשיו מכוונים רק להשתלטות על חברי הקיבוצים ולהוליכם אחריו – הוציאו אותו מחוץ־למחנה. לשאר החברים הבודדים במפ״ם לא היה כל ערך ממשי. שני הקיבוצים שהקימו יחד את מפ״ם נוהגים – והם ממשיכים בנוהג זה גם לאחר הפילוג – לפי משטר שאפשר לקרוא לו ״פיאודליות רוחנית״. היחיד בקיבוץ אינו חופשי להביע דעתו האישית ולהילחם עליה. עליו לחשוב מחשבת־הקיבוץ. החבר כפוף או קשור לקיבוץ לא רק בחיי העבודה, המשק והחברה אלא גם בחיי הרוח והמחשבה. כשם שאין לחבר הקיבוץ זכות פרטית על האדמה שהוא מעבד, כך אין לו זכות פרטית על דעתו ומחשבתו. יש ״קולקטיביות רעיונית״. בהשומר־הצעיר מכריזים עליה להלכה, בפומבי, ומקיימים אותה למעשה; בקיבוץ המאוחד – ההלכה אינה מחייבת, או לא היתה מחייבת הרבה שנים, אבל למעשה ״הקולקטיביות הרעיונית״ כפויה על הקיבוץ. בימי אחדות־העבודה, שיסדה את הקיבוץ המאוחד, היה זה קיבוץ פתוח, כללי, ואיש לא היה בודק דעות החבר. והיה זמן שהיתה אפילו בתוכו פלוגה דתית. עם הקמת סיעה ב׳ במפלגת פועלי ארץ־ישראל שקדה הנהגת הקיבוץ גם על הפיכת הקיבוץ לסיעה, ויתכן שסיעת הקיבוץ קדמה לסיעה ב׳ בעיר, וזו היתה סיבת הפילוג במפלגת פועלי ארץ־ישראל לפני עשר שנים.
כשנוסדה מפ״ם לפני שש או שבע שנים היתה זו לכתחילה לא מפלגה מאוחדת – אלא פדרציה מוסווה של שני קיבוצים בעלי קולקטיביות רעיונית, וכל אחד משני הקיבוצים קיווה שהוא יתגבר על חברו ויבלע אותו. הפילוג בא מפני שלשני הקיבוצים היתה תורה הוטנטוטית משותפת: כשאנו ברוב – הרוב מחייב, ועל המיעוט להישמע לרוב. כשאנו במיעוט – אין הרוב רשאי לפעול אלא בהסכמת המיעוט. כל זמן שלא היה ברור לשני הצדדים למי מהם יש רוב קבוע ובטוח – ניסו לפעול מתוך ״דו־קיום״. בינתיים חיבל משה סנה בשני הקיבוצים, והוצא מחוץ למחנה ולאחר שנתברר בהחלט שהרוב הוא לקיבוץ הארצי, והקיבוץ המאוחד תבע לעצמו ״הגמוניה של מיעוט״, אם להשתמש בלשון שבה ענה יצחק טאבנקין להפועל־הצעיר בוועידת היסוד של אחדות־העבודה בשנת 1919, – כלומר הקיבוץ המאוחד עמד על כך ששום דבר לא ייעשה במשותף בלי הסכמתו,אם כי הרוב הכריע אחרת, נתפרדה החבילה, כאשר קרה הדבר לפני עשר שנים במפלגת פועלי ארץ־ישראל, כשסיעה ב׳ בראשותו של טאבנקין דרשה לעצמה ״הגמוניה של מיעוט״, אבל הקיבוץ המאוחד בראשותו של אותו יצחק טאבנקין עמד בכל תוקף על הכרעת הרוב בכל מקום שהיה לו רוב.
איפה ואיפה ביחס לרוב ומיעוט אינה הסתירה היחידה והחמורה ביותר שבה נגועים שני פלגי מפ"ם. גופים אלה הם גם מפלגות מדיניות וגם קיבוצים משקיים. כמפלגות, רואות שתיהן עצמן בנות־ברית לברית־המועצות ולמחנה הקומוניסטי. כל הימים ידענו כולנו שזכות הבכורה ב״השתלבות״ זו מגיעה להשומר־הצעיר. אבל בקובץ החשוב המוּצא על־ידי הקיבוץ המאוחד בשם ״מבפנים״, מעיד יצחק טאבנקין (בחוברת פברואר 1954) כי ״הקיבוץ המאוחד היה ראשון בארץ, וימים רבים גם יחידי, שראה את עצמו בן־ברית לברית־המועצות״, זאת אומרת שהוא הקדים במעשה היסטורי זה את השומר־ הצעיר. חברים ותיקים בקיבוץ המאוחד אמנם תמהים על הצהרה זו, ואינם יודעים כלל, כי בקיבוץ המאוחד נפלה החלטה לפני הרבה שנים על ״ברית״ זו. אבל בירור זה אינו עכשיו מעניני. דבר אחד יודו גם מאיר יערי וגם יצחק טאבנקין: לא מברית־המועצות למדו שניהם תורת החלוציות ומפעל הקבוצה או הקיבוץ. בחגיגת פתח־תקווה העיד יעקב חזן, כי ערכים אלה ירשו מהעליה השניה. גם שאר הפלגים הפועליים שקמו בארץ לאחר בוא העליה השלישית – קיבלו תורה זו מהעליה השניה: הפועל המזרחי, הנוער־הציוני, פועלי אגודת־ישראל, לכולם יש גרעינים חלוציים וישובים קיבוציים. אולם השומר־הצעיר חידש משהו משלו – והקיבוץ המאוחד במשך הזמן הלך בעקבותיו: הקיבוץ נהפך גם למפלגה. עם יסוד מפ״ם נהפכו שני הקיבוצים למפלגה ״מאוחדת״. וכאן קרה דבר משונה ומנוגד בתוכו ־ כל קיבוץ המשיך במפעלו החלוצי: יסד משקים חקלאיים, התישב על הגבולות, קלט לתוכו נוער וגם עולים במידת־היכולת. ובעוד שני הקיבוצים מתמידים בפעולתם החלוצית, המפלגה המאוחדת שהם הקימו נתרוקנה מכל תוכן חלוצי ומכל אחריות חלוצית, ובפעולתה המדינית, בכנסת ומחוץ לכנסת, לא היתה שונה הרבה ממק״י ומ״חרות״. שליחי מפ״ם התפרקו מכל אחריות ממלכתית, מחוץ לעניני בטחון, ועשו כל אשר ביכלתם לחבל בפעולת המדינה – והמדינה פועלת אך ורק על־ידי ממשלתה – ומחוץ לצרכי שני הקיבוצים, התנכרו בפועל לכל צרכי העליה וההתישבות והפיתוח במדינה, אם כי לא פסקו לדקלם גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ופיתוח. למעשה שלוש מפלגות אלו היוו בכנסת (בצירוף הכלליים, עד שהללו נצטרפו לממשלה בסוף 1952) קואליציה־אופוזיציונית ,ויחד ניהלו מלחמה עקרה וחבלנית בממשלה.
בשש השנים שלאחר תום מלחמת־הקוממיות קלטה המדינה שלושת־רבעי מיליון עולים חדשים וביצעה מפעלי התישבות ופיתוח אדירים וגייסה לשם כך מאות מיליונים בארץ ובעולם, בעיקר ביהדות אמריקה, בממשלה האמריקאנית ובגביית שילומים מגרמניה. מפ״ם שנשענה בעיקר על שני קיבוצים חלוציים לא נקפה אצבע במשך כל שש השנים האלה לעזור למפעל העליה וההתישבות (מחוץ למסגרת קיבוציה) ולגיוס האמצעים, ולא הציגה אף־פעם תביעה לציבור הפועלים לסייע במאמציהם, בעבודתם וביכולתם למשימות המדינה, אלא עשתה בדיוק ההיפך: היא הציגה למדינה תביעות דימאגוגיות, כביכול בשם הפועלים, אבל למעשה בניגוד לרצונם המוצהר של רוב הפועלים המאורגנים, ומתוך התנכרות לעמדה הברורה של הסתדרות העובדים. אילו היתה המדינה עושה רצון מפ״ם, לא היתה כל אפשרות לבצע מפעל הפיתוח וההתישבות והעסקת העולים ושיכונם, וגם אי־אפשר היה לחזק כוחות הבטחון של המדינה. מפלגה זו התנגדה יחד עם מק״י לגיוס מלוות בינלאומיים בארצות־הברית, אם כי משקיה נהנו ממלוות אלו ובכספי המלוות הוקמו הישובים והשיכונים של העולים. מפלגה זו התנגדה, יחד עם מק״י ו״חרות״, לגביית שילומין מגרמניה, אם כי משקיה נבנו הודות לשילומין אלה, ובאמצעי השילומין בוצעו מפעלי פיתוח ובטחון חיוניים.
אמנם אפשר לפקפק אם מפ״ם היתה מתנהגת ככה אילו ידעה שרצונה ייעשה.. אבל מתוך בטחון גמור שהצעותיה והצהרותיה ישמשו רק חומר לפרוטוקולים של הכנסת ולנאומי הסתה נגד הממשלה, הרשתה מפלגה זו גם לפסול כל מאמצי הממשלה – וגם ליהנות מפריים; גם להציג תביעות המסכנות העליה וההתישבות והבטחון – וגם לדבר גבוהה גבוהה על עליה והתישבות ובטחון.
בוכהלטריה כפולה זו של מפ״ם חיבלה בנשמת הרבה פועלים, אם כי רוב פועלי ישראל, לאשרנו, לא נתפסו לדימאגוגיה הזולה, להיפך, יותר ויותר ניערו חצנם ממפלגה זו. אבל אופוזיציה עקרה ומחבלת זו של מפלגה, המונה בשורותיה כוחות חלוציים לאלפים ומשקים קיבוציים לעשרות, החלישה כוח התנופה היוצרת של המדינה, אשר גם בתנאים פנימיים אידיאליים עליה להתחבט בקשיים חמורים מאין־כמוהם.
סתירה משוועת זו בין האופי הפנימי של הקיבוצים ובין המדיניות של מפלגתם העבירה גם רבים מבני הקיבוצים על דעתם, ועשרות ומאות משני הקיבוצים גם יחד נצטרפו למשה סנה שהתיצב בראש המדיניות הדימאגוגית וההרסנית של מפ״ם, מבלי שתהא לו כל זיקה למפעלה הקיבוצי.
התנכרותה של מפ״ם למשימות המדינה וסירובה לשאת בעול הממשלה פגמו קשה גם באופי החלוצי של שני הקיבוצים: ״הארצי״ ו״המאוחד״. כל פעולתם למען עליה והתישבות הצטמצמה בד׳ אמות של הקיבוץ, ושני גופים אלה, העשירים בנסיון התישבותי ובחומר אנושי חשוב, לא הושיטו כל עזרה למאות אלפי העולים שלא הלכו לקיבוצים ולמאות הישובים החקלאיים החדשים שהוקמו מחוץ לגופים התישבותיים אלה.
ודאי, היו בודדים לא־מעטים בתוך קיבוצים אלה שלא יכלו להשלים עם חלוציות מסוגרת ומקוצצת זו. ונמצא גם חבר קיבוץ, ודווקא מהשומר־הצעיר, שזעק־חמס בפומבי על הסתגרות הקיבוצים בשעה של עליה המונית, וגם פירסם ברבים רעיון אפיקורסי ש״לא מילוי המצוות והחובות שהקומונה הטילה על חבריה בשטח החברתי הפנימי״ הוא עיקר בשעה זו, אלא יציאה לעזרת המוני העולים, גם אלה שאינם מסוגלים לחיי קיבוץ, ולעזור להם בהתישבות על הקרקע ובתתבססות בחיי־עבודה, אחרת – עלול הדור הצעיר בקיבוצים ״ליפול טרף לתפיסה קולאַקית בלבושה הקולקטיבי״. (״תפקידי התנועה הקיבוצית בשעה זו״, מאת משה האמר ממשמר־העמק, ״דבר״ מיום 4.4.1952.)
מאמר אפיקורסי זה כמובן נפסל בעתונה של מפ״ם והוא נתפרסם ב״דבר״, אבל קולו נשאר קול קורא במדבר. שני הקיבוצים של מפ״ם נשארו סגורים בתוכם עד היום הזה, גם לאחר שצעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים יצאו עם נשיהם וטפם לישובי־העולים.
ובראותי המצב במדינה, הסכנות הפנימיות והחיצוניות, והצרכים החיוניים, המחייבים גם התאזרות חלוצית רבה מצד הנוער והעם וגם תנופה רבת־אונים מצד המדינה, שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלת לבצע, – אמרתי בלבי שאין להשלים עם המצב האומלל שנגרם על־ידי פיצול הכוחות החלוציים ובזבוזם במריבות פנימיות ובמדיניות־ סרק. נראה לי הצורך להקים חזית חלוצית לשלושת הדברים שציינתי מקודם: יישוב השממה, עצמאות כלכלית, ליכוד העם.
נפגשתי עם נציגי תנועתנו, מסרתי להם דעתי על מצב המדינה וצרכיה והצעתי לפנות לכל המפלגות שיש להן גרעינים חלוציים בהצעה להקים חזית חלוצית לבצרון פנימי לפי הקווים שציינתי בדברי הקודמים. היו חברים שלא האמינו בהצלחת הדבר. אבל איש לא התנגד לכך שאנסה דבר על אחריותי האישית. פניתי לראשי הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, הפועל המזרחי, פועלי ה״אגודה״, ובענין משטר הבחירות– לציונים הכלליים והפרוגרסיביים. נפגשתי עם י. טאבנקין בבית קרובו בחיפה ביום 30.12.1954; עם מאיר יערי ויעקב חזן – במרחביה, ביום 31.12.1954; עם משה שפירא – בטבריה, ביום 3.1.1955; עם הרב קלמן כהנא ובנימין מינץ – בתל־אביב, ביום 6.1.1955; עם ארבעת השרים של הציונים הכלליים – בתל־אביב, ביום,7.1.1955 ועם נציגי הפרוגרסיביים – פנחס רוזן, יזהר הררי ומ. קול – בתל־אביב, ביום 8.1.1955. כל אלה – בימי החופשה השנתית שלי.
כל השיחות התנהלו משני הצדדים ברוח טובה ובאטמוספירה חברית וידידותית, – אם כי בגילוי־לב ובהבלטת כל חילוקי־הדעות. אמרתי לכל בני שיחתי שאיני מדבר בשם המפלגה, אבל בידיעת חברי, ושאני פונה לכל ראשי המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. ולא אסתפק בשיחות אלה, – אלא אפנה אחר־כך גם לנוער, לציבור הפועלים ולעם כולו בדברים שאני מביא לראשי המפלגות.
פתחתי השיחות עם טאבנקין מתור קשרי חברות במשך חמשים שנה. עוד מלפני עלותי ארצה, שאמנם נותקו בשנים האחרונות. אבל באתי אליו בעניני העתיד ולא בחשבונות העבר. ניתחתי המצב הבינלאומי של המדינה וקשייה הפנימיים והחיצוניים ועמדתי על ההכרח במאמצים נמרצים לחיזוק הבטחון, ליישוב הגבולות והשממה, להחיש קליטת העולים ומיזוגם, להגדיל פריון העבודה ולהגביר הייצור בחקלאות ובחרושת לשם יצוא למען נגיע לעצמאות כלכלית בתקופה הקצרה ביותר, לפיזור האוכלוסין והתעשיה בכל חלקי הארץ ולהעביר מאכסימום של תושבים משירותים ועסקי־תיווך לעבודה יצרנית.
דברים אלה, ציינתי, ייתכנו רק בשתי דרכים: א. בהגברת רוח ההתנדבות בעם, ובהיחלצות הנוער ליישוב השממה ולחינוך העולים ומיזוגם; ב. במאמץ מכוון ומתמיד מצד המדינה שרק ממשלה יציבה הנשענת על רוב העם מסוגלה לעמוד בו. הצעתי שתי הצעות: הקמת חזית חלוצית וביטול משטר הבחירות היחסיות וקביעת משטר בחירות אזוריות. טאבנקין שלל מיד בחירות אזוריות, כפר במציאות אינטרסים וארגונים כיתתיים; הסכים לניתוחי את המצב החמור של המדינה ולא עוד אלא שניסח החומרה ביתר חריפות; הסכים לכל המשימות שהזכרתי בדבר יישוב הגבולות והשממה הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין והתעשיה והגברת תהליך הפרודוקטיביזציה אך עבר בשתיקה על ההצעה להוציא צעירי הקיבוצים למושבי־העולים, כאשר עשו צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. ואשר להצעת חזית חלוצית אמר שבתקופה זו תהיינה המפלגות עסוקות במלחמת־הבחירות; כל מפלגה תופיע לחוד, – ויש זכות־קיום לכל אחת מהן, אך לאחר הבחירות יש צורך בהסכמתם של שלוש מפלגות־הפועלים להקים ממשלה מתקדמת, ולא להסתפק בכך אלא להגיע לידי הסכמה גם עם הפועל המזרחי, פועלי האגודה״ והפרוגרסיביים.
י. ט. ניסה לעשות גם חשבון העבר, אבל סירבתי להיכנס בוויכוח זה. הוא עמד על מדיניות־החוץ, ודרש שמדינת ישראל תבקש ידידות כל הממשלות ותסחר עם כל המדינות בתנאים שווים. העירותי, שזוהי המדיניות של ממשלת ישראל כל השנים, ושבנדון זה אין כל חילוקי־דעות.
לאחר שטאבנקין קבע אף הוא שהדברים שהם עיקר מוסכמים, והם: יישוב השממה קליטת עולים ומיזוגם, הגדלת פריון העבודה פיזור האוכלוסין, הגדלת הייצור, חיזוק הבטחון, העברת מאכסימום של תושבים לעבודה יצרנית, שאלתי: אם הדברים העיקריים מוסכמים בינינו – מה טעם ויסוד לפירוד ולמלחמת המפלגות בציבור הפועלים? על שאלה זו לא נעניתי.הצעתי שעל־יסוד הדברים המוסכמים נכנס ועידת פועלי ארץ־ישראל שתחליט על כל הענינים המדיניים, כשם שההסתדרות מחליטה על כל הענינים המקצועיים, הקואופרטיביים והתרבותיים.
התשובה היתה מיד שלילית: ועידה כזו תתן רוב למפלגת פועלי ארץ־ישראל. הוא הדגיש שוב הצורך בהסכמה מוקדמת. שאלתיו, כיצד אפשר לקיים מדינה או אפילו מפלגה או קיבוץ אך ורק על יסוד הסכמה שפירושו ויטו של המיעוט או ״הגמוניה של המיעוט״, ושוב עמדתי על הצעתי לכנס, על יסוד העיקרים המוסכמים, ועידת פועלי ישראל שתחליט על הבעיות המדיניות, עוד לפני הבחירות. טאבנקין הציע לי להביא הצעה זו למפלגתו. אמרתי שאהיה מוכן לעשות זאת רק יחד אתו. ענה לי כי יביא דברי לחבריו, ובזאת נפרדנו.
אם כי הוויכוח היה קשה – לא נפחתה כל משך השיחה ההשראה החברית, ולפני הפרידה הבטיח טאבנקין להמציא לי כל כתבי יצחק קצנלסון שהוצאו על־ידי הקיבוץ המאוחד. ואמנם, הוא קיים הבטחתו – ושלח לי ספרי י. קצנלסון עם כתובת ידידותית, ״מחבר מאז״. עניתי לי. ט. בכתב:
״קיבלתי ספרי יצחק קצנלסון ״מחבר מאז״ – ואיני יודע אם לשמוח או להתעצב על התוצאה היחידה הזאת של פגישתנו – – – איני יודע מי הוא כותב המאמרים הראשיים ב״למרחב״, אבל נדמה לי שהוא נחפז קצת לבשר לקוראיו במאמר בשם ״חזית לא־חלוצית״ (ביום 11.1.1955) כי כל ענין ״החזית החלוצית״ כמו שקע במצולות.
״הותחל בהקמת חזית חלוצית בלי ״הסכמת שלוש המפלגות״ – וגם ההמשך יבוא בלי ההסכמה שלא הושגה לצערי. טיפלתי בדבר זה לפני ״השיחות״ – ואמשיך לאחר השיחות. – –
״כשברל, יבנאלי ואנוכי יזמנו בגדוד (במלחמת־העולם הראשונה) יסוד ״אחדות העבודה״, נתקלנו גם אז בקשיים ובהתנגדות, וחברים פרשו. הפורשים מנעו שהאיחוד יהיה שלם – הם לא מנעו פעולתה הברוכה של אחדות־העבודה, ולבסוף נצטרפו גם הפורשים והקימו מפלגת פועלי ארץ־ישראל. נתבדל השומר־הצעיר, ואחר־כך פרשה מאתנו שוב חבורה בעלת־זכויות. נפגמה השלמות – אבל מפעלה ההיסטורי של מפלגת פועלי ארץ־ישראל נעשה, אם כי השומר־הצעיר והפורשים התנגדו לו.
״אין בלבי כל ספק שהפירוד והפילוג בתנועת־הפועלים בישראל יחלפו, ותוקם לא הסכמה – אלא אחדות. בתקווה זו הלכתי אליך. הליכה זו נכשלה, – התקווה לא אבדה. – –
״אם דברך יקום ונגיע ליובל השני של העלית השניה, לא נימצא בשני מחנות יריבים. ואני מעז לחשוב שלא נצטרך לחכות עוד חמשים שנה. הדיבוק של הפירוד גוסס. גסיסתו אולי תימשך כמה שנים, אבל הוא אינו יכול להאריך ימים מחָבר בימים יבואו״.
עד היום לא קיבלתי מטאבנקין או מחבריו תשובה על ההצעה לכנס ועידת פועלי ישראל על בסיס העיקרים המוסכמים: יישוב השממה, הגדלת פריון העבודה, מיזוג הגלויות וכו'. במקום תשובה הופיעה בעתון ״למרחב״ שורת מאמרים עוינים המסלפים תוכן הצעותי. אני מציין זאת בלי תרעומת ובלי השתוממות. במאמר ראשי ביום 3.1.1955 (שלושה ימים לפני שטאבנקין מסר לוועדה המדינית של מפלגתו על תוכן פגישתנו) בשם ״חזית חלוצית במקום ממשלת פועלים״ מסופר כי ״אנחנו גילינו את הנגב ואת חשיבותו להתישבות עברית פועלית וחלוצית עוד הרבה זמן לפני שנתגלתה שדה־בוקר״. כותב המאמר משתמש בלשון רבים – ״אנחנו״, כנראה, מתוך עניוות, ואם הוא באמת יושב בנגב עוד מלפני ״שדה־בוקר״ – תבוא עליו ברכה ואין אני חולק על דבריו ״כי גילוייו של ד. ב. ג. על הסכנות הצפויות למדינה ולעם ועל ההכרח ליישב את השממה, לחתור לעצמאות כלכלית שלא על חשבון רמת־החיים של המוני־העם, וללכד את העם למאבק עז על בטחון המדינה ועל עצמאותה לא נתגלו לנו עם שיחותיו של ד. ב. ג. לקראת הבחירות הממשמשות ובאות״. אכן אמת היא, כי מאז קום המדינה, לפני בחירות ולאחר בחירות, אני (ולא רק אני) טוען כל הזמן דברים אלה,ופניתי לטאבנקין לא מפני שהתכוונתי ״לגלות״ באוזניו חדשות, אלא מפני שרציתי שהוא וחבריו יסיקו מסקנות מעשיות, מהדברים הידועים להם, ולא ימשיכו בהתפרקות מעול המדינה ובפילוגים ההורסים ליכוד העם והפועלים, ולא יוסיפו להסתגר בתור ד׳ אמות של קיבוצם ומשקם, כאשר עשו מאז תום מלחמת־הקוממיות, במשך שש שנים.
לפגישתי במרחביה עם אישי השומר־הצעיר הקדים מאיר יערי מאמר ״בלא הסתר פנים״, שנתפרסם ב״על־המשמר״ ביום הפגישה (31.1.1955). יערי מודיע כי הפגישה שנערכה על־פי יזמת ד. ב. ג. – נענה לה השומר־הצעיר ברצון. משום־מה באה סמוך לכך התקפה על הפלג השני של מפ״ם, שהוא, בעיני יערי, ״שותף לתמרוני מפא״י, אשר בשטח זה אינו מן הנמושות כל עיקר. הכוונה, כמובן, לחבורה אשר פילגה את מפ״ם בדם קר״. אחר־כך נעשה חשבון עם יוזם הפגישה, אשר חלק על השומר־הצעיר בהתנגדותו להקמת מדינה יהודית. הוא גם מזכיר לה חטאו הגדול והנורא, שלפי דעתו אין מקום בציבור הפועלים אלא ״להסתדרות אחת ולמפלגה אחת״. עלי לציין ברצון שהפעם אמר יערי דבר אמת. זו היתה דעתי ואמונתי כל הימים שאני בארץ, כי לציבור הפועלים מספיקה הסתדרות אחת ומפלגה אחת. ביסוד אחדות־העבודה בשנת 1919 רצינו אפילו שתקום מסגרת יחידה לציבור הפועלים שתהיה גם הסתדרות וגם מפלגה – וחידה היא בעיני, ו״רק לאלוהים פתרונים״, כפי שאומר יערי, כיצד המארכסיסט יערי סבור שלציבור הפועלים דרושות כמה וכמה הסתדרויות וכמה וכמה מפלגות.
בסוף מאמרו מודיע יערי בכל זאת – ״כי קיבלנו ברצון את ההזמנה לפגישה כזאת״.
עלי לציין שהפגישה עצמה, שנתקיימה בביתו של יערי, היתה מתחילתה ועד סופה, שלא כמאמרו של יערי, אפופה אטמוספירה של חברות וידידות ורוח טובה של הכנסת־אורחים, ואני בטוח – לא מלאכותית אלא כנה ואמיתית, ולא רק מצד יערי וחזן, אלא מצד כל משק מרחביה. ועל זאת אני ודאי אסיר־תודה לאנשי השומר־הצעיר.
חזן השיב לי כמעט אותה תשובה שהשיב י. טאבנקין. לא חלק על תיאורי את מצב המדינה והעם היהודי, כפי שתיארתי, אבל רק לאחר הבחירות יש לדון יחד על הרכבת ממשלה; לא ממשלת־פועלים, הדגיש במיוחד, כי יש לצרף גם המתקדמים, אם כי אינם חלוצים, – ובמרכז הממשלה המתקדמת יעמדו הפועלים. וכמובן שהוא שלל הצעת בחירות אזוריות. על שאלתי מדוע לא נצטרפו לממשלה לפני שש שנים ולפני ארבע שנים ולפני שנתיים גם כשלא היו בממשלה ציונים כלליים, והיו רק פועלים ומתקדמים, – לא קיבלתי תשובה. חזן רק ציין שהיו בינינו חילוקי־דעות גם בעניני־חוץ וגם בעניני־פנים. אבל לא הסביר כיצד ומדוע הוא מניח עכשיו כי לאחר הבחירות הבאות ייעלמו חילוקי־דעות אלה, ומדוע דווקא הפעם יסכימו להצטרף לממשלה.
ניסיתי לעשות להם ״חשבון־נפש״ של התבדלותם במשך יותר משלושים שנה. בכל מה שעשו כמונו – התישבות, קיבוצים – הצליחו, ובכמה דברים, ביחוד בטיפוח יחסי חברים בתוך הקיבוץ, עלו גם על אחרים. אבל מה הועילו בהתבדלם כגוף מדיני מיוחד? כמפלגה היו עקרים כל הזמן; הם נלחמו נגד הקמת המדינה; וכל הפרוֹגנוֹסוֹת הפוליטיות שלהם נתבדו. ערב הקמת המדינה הצליחו להקים מפ״ם ויצאו מהבחירות לכנסת הראשונה כמפלגה השניה במדינה, אבל מתוך פירוק עול המדינה – ירדו, ולכנסת השניה הופיעו כמפלגה השלישית, ואחר שאיבדו רבע ממספר הצירים, ולאחר שעמדו שוב באופוזיציה עקרה נתפוררו לגמרי, ונשארו עם שליש צירים שהיה להם בכנסת הראשונה, וכמה מחברי משקיהם עזבו אותם ונצטרפו לסנה. האם ייתכן שיהיו מרוצים מיבול מדיני זה? בשעה זו לא נתגבר על חילוקי־דעות אידיאולוגיים, אבל יש לנו ענינים משותפים ומוסכמים, – ולכן הצעתי לכנס, על יסוד הענינים המשותפים, ועידת־פועלים כללית ולקבל דינה.
קודם לכן היה חזן איש־שיחי; עתה דיבר יערי: השומר־הצעיר אינם אנשי קוניונקטורה; מצבם אינו כל־כך עלוב כפי שתיארתי: רוב חברי מפ״ם נשארו אצלם. אף איש מהשומר־הצעיר לא נצטרף לפלג השני; לעומת זאת רבים בקיבוץ המאוחד נשארו חברי מפ״ם; הם רואים עצמם בעתיד אלטרנטיבה למפא״י.
אמרתי שאיני יודע מה יהיה בעתיד הרחוק; דאגתי וחרדתי נתונה לתקופה הקצרה של עשר השנים הבאות. הוואתיקן ואולי גם הקרמל – יכולים לחשוב בטרמינים של עשרות ומאות בשנים. עלינו שומה להתבצר בשנים הקרובות, למען נוכל לעמוד ביום־הפקודה – אם יבוא, ואין אנו יודעים מתי יבוא. אין מצבנו דומה למצבה של בורמה או של הודו. הם עומדים רק בפני הריב בין המזרח ובין המערב, ונהרו מחפש לעצמו מפלט בניטראליות – לעת־עתה, אם כי אינו בטוח בכוונות של שכנו האדיר – סין. אבל בעייתנו החיצונית אינה מצטמצמת במעגל העולמי בסכסוך שבין מזרח ומערב, אלא במעגל של המזרח התיכון, במזימות שכנינו הערבים, ו"ניטראליות״ אינה פותרת שאלתנו, אם גם נניח שניטראליותה של הודו פותרת שאלתה היא. ואין אנו יכולים להתעלם מגורם הזמן. כל שנה שאנו מפסידים ללא התבצרות מאכסימלית היא אבידה לדורות, ואם השומר־הצעיר חרד לגורל המדינה והעם, – אינו יכול להשתעשע בתקווה שבעתיד הרחוק ישמש אלטרנטיבה למפא״י. עלינו לעשות עכשיו, מחר ומחרתיים, כל מה שאפשר לעשות בכוחות משותפים לביצור מעמדנו, – ואני מציע שוב ועידת־פועלים כללית.
תשובתם האחרונה היתה שיביאו דברי לפני חבריהם.
לפני ימים אחדים הופיע ברזילי באסיפה פומבית ברחובות והתקיף את הצעותי. לפי דבריו, שנמסרו ב״על־המשמר״ מיום 16.1.1955, ״חותר הוא (ב. ג.) לארגון לא־חלוצי אשר יבצע הפיכה אנטי־דימוקראטית בחיינו הפארלמנטריים וימיר שיטת בחירות דימוקראטיות בשיטה ריאקציונית״. העתון מכתיר נאומו של ברזילי בכותרת זו: ״במסווה ‘חזית־חלוצית’ חותר ב. ג. להפיכה אנטי־דימוקראטית״. באותו נאום התקיף ברזילי משום־מה גם את הפלג השני של מפ״ם, המשתמש אף הוא כמעט באותן הנוסחאות של ברזילי ו״על־המשמר״. לדעת ברזילי נואמים מנהיגי אחדות־העבודה נאומים חריפים נגד מפא״י ומפ״ם, ועם זאת נעשית מלאכה שקטה של קירוב עמדות למפא״י.
יש להניח שברזילי הביע דעת הצמרת של השומר־הצעיר, אם כי לא נתקבלה מהם תשובה רשמית, כאשר לא נתקבלה מהפלג השני.
גם השיחה עם מ. שפירא מהפועל־המזרחי ועם נציגי פועלי ה"אגודה״ התנהלה ברוח טובה. מלבד הדברים הכלליים עמדתי בשיחות אלה על בעיית הדת והמדינה.
יש אצלנו נטורי־קרתא מימין ומשמאל, או בלשון מודרנית – בעלי תפיסה טוטאליטרית, שאינם מסוגלים להבין ולסבול אנשים שאינם חושבים ומתנהגים כמוהם. ומכיוון שקנאים קיצוניים אלה הם במיעוט, הריהם שואפים להקים משטר של כפיה – דיקטאטורה פוליטית או אינקביזיציה רוחנית, אשר תדכא בכוח ובמעשי־אלמות כל מי שאינו מקבל דעתם ואמונתם. כל זמן שידם קצרה להקים משטר כזה הם מתבדלים ומסתגרים בצורה זו או אחרת, מטפחים במחיצה סגורה ומסוגרת תפיסה וגישה טוטאליטרית ומונעים מאנשיהם כל מגע רוחני ומחשבתי עם בעלי דעה אחרת, ובאותו זמן הם גם תובעים מהרוב סובלנות כלפי עצמם וחירות גמורה למעשיהם המתבדלים, אף אם הם פוגעים בצרכי הכלל.
תנועתנו שוללת תפיסה טוטאליטרית זו בתכלית השלילה. אנו מקבלים מציאות דעות, אמונות והשקפות שונות, כדבר לגיטימי ורצוי, ואנו דורשים חופש לדעות ולהשקפות, גם אם אינן רצויות כשלעצמן. אנו מאמינים שיש ביכולתנו להנחיל לרוב הציבור השקפתנו וחזוננו בכוח הדוגמא והשכנוע ואמונתנו זו לא הכזיבה.
לא כל השאלות יש להביא בתקופה זו להכרעה סופית. יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה, ויש עיקר ותפל. יש ללכד העם ויש לאחד ציבור הפועלים גם כשיש בתוכם חילוקי דעות בכמה ענינים. אין אנו סבורים שרק אנשים המסכימים זה לזה במאה אחוזים – מסוגלים לעבוד יחד. הזדהות־דעות מוחלטת כזו תיתכן רק בקרב רובוטים אנושיים הכפופים למנהיג קלריקאלי, קומוניסטי או פאשיסטי. בקרב אנשים בני־חורין מן ההכרח שיהיו נטיות וראיות שונות, גם כשאין ביניהם ניגודי אינטרסים, כפי שאנו רואים גם בין אנשים החיים בקומונה אחת.
אפילו במפלגה אין הכרח שישלטו בה ״שפה אחת ודברים אחדים״. די ברעיונות־יסוד ובחובות־פעולה עקרוניים. בעם ודאי שלא תיתכן אחדות־דעות;ואף־על־פי־כן יש אפשרות ויש הכרח חיוני וגורלי באחדות לאומית. בתקופה זו יש לעם שלושה דברים משותפים המתנים קיומו ועתידו:בטחון, קיבוץ־גלויות ועצמאות מדינית וכלכלית. כל בעיה הכרוכה באחת משלושת הצרכים היסודיים הללו השנויה במחלוקת – מחייבת הכרעה, ואין הכרעה אלא על־ידי הרוב, והכרעת זו מחייבת. אבל לא כל שאלה שנויה במחלוקת טעונה בימינו הכרעה סופית. אחת השאלות האלה – היא שאלת הדת והמדינה.
לא ברור אם היתה אף תקופה אחת בתולדות העם היהודי במשך כל ארבעת אלפי שנות קיומנו, שבה היה כל העם מאוחד בעניני דת ואמונה. לא היתה אחדות כזו בימי בית־ראשון, או יותר נכון – בתקופת התנ״ך, ולא בימי בית־שני. אבל איש לא יטיל ספק בעובדה – אם טוב הדבר או רע – שבדורנו אנו רחוק העם היהודי, גם בגולה וגם בישראל, מתפיסה אחידה בשאלות דת ואמונה. אפילו המפלגות ה"דתיות״ אינן זהות בכל השקפותיהן, וגם הציבור הרחב הנמצא מחוץ למפלגות אלה, והוא הרוב הגדול בעם, – מחולק בדעותיו ובהשקפותיו. ואם אין אנו רוצים לפוצץ בית־ישראל, כאשר מנסים לעשות זאת נטורי־קרתא מכל המינים, – עלינו למַצוֹת המשותף המאכסימלי בשטח זה.
מתוך גישה זו הצעתי לנציגי מפלגות הפועלים ה״דתיים״ שלושה עקרונות בשטח הדת והמדינה:
א) מדינת ישראל חייבת להבטיח לכל יהודי דתי מאיזה גוון שהוא אפשרות מלאה לחיות לפי דרכו ואמונתו, יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אליבא דאמת, אין יהודי דתי יכול לשמור כל מצוות־הדת אלא בארץ־ישראל. וה״דתיים״ הממשיכים לחיות בגולה אחרי תקומת המדינה, שפתחה שערי הארץ לכל יהודי – מתנכרים לתורת ישראל.
ב) המדינה חייבת לשקוד על הבטחת צביון יהודי לחיים הציבוריים במדינה (מבלי לפגוע, כמובן, בחופש הדת של המיעוטים).
ג) המדינה חייבת להשליט חופש המצפון בישראל ולמנוע כל נסיון של כפיה דתית, בין של ״חופשי״ כלפי ״דתי״, ובין של ״דתי״ כלפי ״חופשי". על חופש המצפון התחייבו בהכרזת המדינה ובכנסת כל המפלגות בישראל, לרבות ה״אגודה״ ו״המזרחי״, וחופש המצפון הובטח לא לאחד הצדדים, אלא לכל התושבים ולכל העדות והציבורים בישראל.
נציגי תנועת־הפועלים ה״דתית״ הסכימו לשלושת עקרונות אלה. אבל הייתי מטעה אתכם אילו לא הייתי מוסיף מיד שהסכמה עקרונית זו אינה מבטיחה עדיין גם הסכמה בשימוש העקרונות האלה הלכה למעשה.
הודעתי לכל אנשי שיחתי שהמו״מ לא יצטמצם בשיחות עם ראשי המפלגות, אלא תבוא גם פניה לנוער, לציבור הפועלים ולעם.
אולם בטרם נפנה לאחרים – עלינו קודם־כל לתבוע מעצמנו.החזית החלוצית הדרושה ליישוב השממה, לעצמאות כלכלית ולליכוד העם – צריכה להתגייס קודם־כל בתוכנו. נעשו התחלות מיצערות אבל חשובות: יציאת צעירי המושבים ואיחוד הקבוצות והקיבוצים לישובי העולים; התארגנות גרעינים בחיפה, בירושלים, בתל־אביב, בפתח־תקווה ובמושבות השרון להתישבות אזורית; עליית גרעינים הנגבה.
לא דלל מקור החלוציות בארץ, אבל אסור לנו להסתפק במועט. עלינו גם לזקק המפעל החלוצי מהסיגים שנצמדו לו בעקב הדיבוק הטוטאליטרי שדבק בכמה גופים התישבותיים: התבדלות, הסתגרות, פיאודליות רוחנית. בעלי השקפות שונות בשאלות מדיניות בינלאומיות יכולים לבנות יחד קיבוץ ומושב, ושייכותם המפלגתית אינה ענינו של הגוף ההתיישבותי.
עלינו לקרוא לאחדות חלוצית ולאחדות העובדים. אם אנשים שהולכים מפילוג לפילוג קוראים לעצמם בשם אחדות־העבודה – סימן ששם זה אומר משהו לכלל העובדים, וכבר נאמר כי צביעות היא מס שהשקר משלם לאמת. התפוררות מפ״ם מעידה על התנוונות הפלגנות בתנועת־הפועלים. בגופים המפולגים עצמם יש רבים הצמאים לעבודה משותפת ולאחדות. לפי שעה כל אחד מפלגי מפ״ם רואה ומגלה רק מומי חברו. אי־אפשר שטובי חבריהם המסוגלים למחשבה עצמית – ויש לא־מעטים כאלה בשני הקיבוצים המפולגים – לא יבינו שצרכי המדינה והמפעל החלוצי מחייבים ליכוד.מובטחני שהציבור הרחב – כפועלים וכיהודים – קצה נפשו בפירורים ובפילוגים. ואם כי אין להשלות נפשנו שבקרוב ובנקל נעקור נגע ההתפצלות – אין לקבל הפילוגים כגזירה מן השמים.
אנחנו נדרשים להבריא ולבצר המשטר הדימוקראטי במדינה. צפויים לנו מבחנים קשים – ורק בליכוד כוחות ובבצרון פנימי נעמוד בהם.
תנועתנו היא המשכה הרצוף של העליה השניה גם בזמן וגם בתוכן. חברינו הניחו היסודות הראשונים להתישבות העובדת – הקבוצה והמושב, לשמירה ולהגנה, לעתונות העבודה וספרותה, לחינוך חלוצי ולאיחוד הפועלים בכפר ובעיר, לכיבושים מקצועיים, לתנועה הקואופרטיבית, לארגון העליה מתימן ומכל שאר הארצות. הם ניהלו המאבק לזכויות הישוב ולהקמת המדינה, ומתוך נאמנותם לשליחות ההיסטורית של העם השליטו הגמוניה חלוצית בישוב, בציונות ובמדינה.
כל המפעלים מאז ועד היום לא היו אלא פילוס דרך למחוז־חפצנו ההיסטורי: קיבוץ גלויות, עצמאות עברית, מדינה למופת.
לביצוע משימות אלה עלינו להצטייד בשלושה אלה:
א) במשטר דימוקראטי יציב, אחראי, מלוכד ולא בנוי על קנוניות של סיעות;
ב) בגיוס היכולת והיזמה של ציבור הפועלים והעם כולו להגברת פריון העבודה, להגדלת הייצור בחקלאות ובחרושת, להעברת מאכסימום של תושבים ועולים מעסקי תיווך ושירותים לעבודה יצרנית, – למען נגיע בהקדם לעצמאות כלכלית ולא נצטרך לעזרת זרים.
ג) בהיחלצות הנוער בערים ובמושבות ובישובים הוותיקים ליישוב השממה, למיזוג הגלויות ולביצור הבטחון.
נתאזר – ונוכל!
דרומה
מאתדוד בן־גוריון
בֶּן אָדָם: שִׂים פָּנֶיךָ – וְהַטֵּף אֶל־דָּרוֹם, וְהִנָבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב.
(יחזקאל, כ"א, ב')
בדרום ובנגב עמדה עריסת אומתנו; הם אזורי־התורפה המסוכנים של המדינה; הם גם תוחלתה הגדולה.
כשנצטווה אברהם אבינו ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו באור־כשדים לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. ולאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. זמן מה אהל אברהם באלוני ממרא אשר בחברון, כי האדמה הצחיחה בדרום לא נשאה את אברהם ואת לוט יחדיו, כי לשניהם היה מקנה רב – צאן ובקר, אבל אחרי הפיכת סדום חזר אברהם “אַרְצָה הַנֶגֶב וַיֵשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיְגָר בגְרָר”. שכניו של אברהם היו הפלשתים אשר התישבו בדרום המערבי, ועם שכניו אלה כרת אבי־האומה ברית, לאחר מריבות על באר־מים שחפר בארץ מעוטת־גשמים זו, וקרא למקום באר־שבע,"כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם״. ספר־הספרים שלנו המצטיין בצמצום דראמטי גם כשהוא מספר על מאורעות אדירים, מציין בפסוק אחד בן עשר מלים שני מעשים של אברהם, שצירופם יחד מעורר השתאות עמוקה על התפיסה המופלאה של קדמונינו. בנשימה אחת מסופר על מעשה פרוזאי ויומיומי כביכול של נטיעת־עץ – ועל הברקת הרעיון העליון שהונח בהשקפת העולם המקורית של היהדות – הרעיון של אל־עליון. ואלו הן עשר המלים:,וַיִטַֹע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שֶׁבַע וַיְִקָרא־שָׁם בְּשֵם ה׳ אֵל עוֹלָם״. רק הגניוס היהודי הקדמון השכיל והעז לצרף בפסוק אחד ובפשטות תמציתית כזו שני מעשים שונים ורבי־משמעות כאלה.
גם יצחק, בנו של אברהם, היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם־נהרים, ואף הוא נסתכסך עם שכניו הפלשתים בגלל חפירת בארות אשר סתמו אותן הפלשתים.
וַיַחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָחַל וַיִמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִים. וַיָרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר: לָנוּ הַמָּיִם, וַיִקְִרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׁק, כִי הִתְעַשְׁקוּ עִמוֹ. וַיַחְפְרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת, וַיָרִבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַעתֵּק מִשָׁם וַיַחְפּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִקְרָא שְֹמָהּ רְחוֹבוֹת וַיֹאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לנו ופָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַעַל מִשָׁם בְּאֵר שֶׁבַע".
ושוב המשיך פה יצחק במסורת העברית של אביו,
וַיִקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֵט שָׁם אָהֳלוֹ, וַיִכְרוֹּ־שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר".
נטיית אוהל, כריית באר וקריאה בשם אל־עליון – בנשימה אחת.
ברורה הסיבה להליכת אבותיה הראשונים של האומה הנגבה: חלק זה של הארץ היה הפחות מיושב ומאוכלס, כבימינו אלה, והעולה הראשון מהארץ שנקראת בימינו עיראק ובימים ההם חרן, מצא בנגב מרחב חופשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ היעודה, וגם הוטל עליו לעסוק במקום־מושבו החדש במעשי־בראשית: חיפוש מים ונטיעת עצים ושם, במרחב שומם זה, עמד על האחדות העליונה של ההוויה.
גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. השליט הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני־ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד היושב בנגב.
בתנ״ך לא נמצא אף פעם הביטוי המשובש השגור בפי בני דורנו – ״לרדת״ לנגב. בתנ״ך ״עלו״ הנגבה.
*
כאז כן היום הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו פה רגלי האבות עברו על הנגב הרבה חליפות ותמורות ועריו החרבות עדות הן למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, עד גמר התקופה הביזאנטית, ליישב ולהפריח שממה זו. גם הסקירות הארכיאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות גילו מספר רב של ישובים קדומים בכל רחבי הנגב. הכיבוש הערבי במאה השביעית עשה לאל מאמצי המיישבים העברים ובני־נביות, והיום אין עוד כמעט כל זכר לערי יהודה ושמעון, שני השבטים שהתנחלו בדרום ובנגב.
ספר יהושע (ט״ו, 21–32) מונה הערים אשר נפלו בנחלת שבט יהודה, אל גבול אדום בנגבה: אל גבול אדום בנגבה:
“קִבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיַגוּר. וְקִינָה וְדִימֹונָה וְעַדְעָדָה. וְקָדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת וְחָצוֹר חֲדַתָּהּ וּקְרִיוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר. אֲמָם וּשְׁמָע וּמוֹלָדָה. וַחֲצֵר גַדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט. וַחֲצֵר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתֶיהָ. בַּעֲלָה וְעִיִים וָעֶצֶם. וְאָל תּוֹלֵד וּכְסִיל וְחָרְמָה. וְצִקְלַג וּמַדְמֵנָּה וְסַנְסַנָּה. וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמוֹן”
שמעון אשר התנחל בתוך נחלת בני־יהודה ישב אף הוא בכמה מהערים שנזכרו לעיל (באר־שבע, אל־תולד, מולדה, חצר שועל, עצם, חרמה, צקלג, עין, רמון), אבל היו לשמעון גם ערים בנגב שבהן לא ישבו בני־יהודה:
בְּתוּל, בֶּלָה, שֶׁבַע, בֵּית־הַמַּרְכָּבוֹת, חֲצֵר סוּסָה, שֶׁרוּחָן, עֶתֶר, עָשָׁן.
שתי הערים האחרונות נזכרו גם בערי יהודה בשפלה (יהושע) ט"ו, 42).
התנ"ך מבחין בין ששה חבלי הנגב: נגב־ערד – זהו מדבר יהודה ממזרח באר־שבע עד ים המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב הירחמאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרתי – כנראה הנגב הערבי לצד פלשת; נגב כלב – יתכן חלק מנגב יהודה.
הנביאים לא השלימו מעולם עם שממות הנגב. ישעיהו בן אמוץ התנבא:
“יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָה, וְתָגֶל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבָצֶלֶת – אָז יְדַלֵג כָֹאַיָל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִדְבַּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה, וְהָיָה הַשָּׁרָב – לַאֲגָם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מַיִם. וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקְרַא לָהּ – וְהָלְכוּ גְאוּלִים”.
(ישעיהו ל"ה, 9־1).
כאן נתפרשו כל המפעלים העיקריים הדרושים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה. וירמיהו התנבא:
כִּי כֹּה אָמַר ה‘: כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֶת כֹּל הָרָעָה הַגְדוֹלָה הַזֹאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנֶה הַשָׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹאת, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים: שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה, – שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין וּבִסְבִיִבֵי יְרוּשָׁלַיִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶגֶב – כִּי אָשׁוּב אֶת שְׁבוּתָם, נְאֻם־ה’"
(ירמיהו ל"ב, 44־42).
בנגב נמצאו בימים הקדומים המכרות הראשונים אשר הגדילו סחר הארץ בימי מלכי יהודה הראשונים. עוד בספר התורה נשתבחה הארץ “אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֵל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת” (דברים ח', 9). וגם אחד מהנביאים האחרונים מדבר על “הָרֵי נְחֹשֶׁת” (זכריה ו, 1) בהרי תמנע אשר בנגב הדרומי היו לשלמה המלך מכרות נחושת, אשר הותכה בכור־המצרף שבנה מלך זה בעציון גבר, כפי שנתגלה בימינו בחפירות בהדרכת הארכיאולוג היהודי והאמריקני נלסון גליק. כה רבה הנחושת בימי שלמה, עד כי סוּפר עליו: וַיַנַח שְׁלֹמֹה אֶת כָּל הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד, לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְחֹשֶׁת" (מלכים א‘, ז’, 47), ועוד בדברי ימי דוד נאמר: "וְלַנְחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֵל אֵין מִשְקָל כִּי לָרֹב הָיָה" (דברי הימים א', כ"ב, 14). ואמנם נמצאו בימינו מחצבי ברזל ונחושת בנגב, אם כי אין־ספק שבדורות הקדומים דלדלו כמה מהם.
לקדמונים היה ידוע גם שפע החמר (אספלט) המצוי בסביבות ים־המלח ("וְעֵמֶק הַשִׂדִּים בְּאֱרֹת בְּאֱרֹת חֵמָר בראשית י"ד, פסוק 10), ודרכי שימושו.
חשיבות יתרה נודעה לנגב עוד בימי קדם – בגלל מיפרץ ים סוף שבדרומו. זה היה המוצא הראשון של העם היהודי לים – בימי מלכי יהודה. שלשה מלכים מבית דוד חתרו להגיע לקצהו הדרומי של הנגב ולעשות את אילת לנמל יהודי בלשון ים־סוף. שלמה, יהושפט ועוזיהו.
הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים־סוף היו תחילה נחלת אדום, כפי שמסופר בתורה:
וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶרֶך הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיוֹן גֶבֶר
(דברים ב', 8).
בימי דוד, נכבשה אדום: “וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד” (שמואל ב' ח', 14). יוֹרשו של דוד, שלמה המלך כיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי שלום, ומשום־כך העריך חשיבותה הכלכלית של אילת:
וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶך שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶבֶר אֲשֶׁר אֶת אַלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.
(מלכים א‘, ט’, 26).
התפלגות המלוּכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. אולם המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך־ישראל, ועל־ידי כך יכול היה לכבוש מחדש את אילת, ושוב ניסה לטפח הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. אחרי מות אחאב, מגדולי מלכי ישראל, הורעו היחסים בין יהושפט מלך יהודה ובין אחזיה בנו של אחאב. גם אחזיה רצה להשתתף בשייט בים־סוף, אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זו:
אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן אַחְאָב אֶל יְהוֹשָׁפָט: יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ בֶּאֳנִיוֹת, – וְלֹא אָבָה יְהוֹשָׁפָט".
(מלכים א' כב', 50).
בגלל מריבה זו נחלשה יהודה ואילת נשמטה שוב מידי העברים; ושוב עברו ארבעה דורות עד שאמציה בן יואש מלך יהודה הכה את אדום בגי־המלח ותפס את סלע (בירת אדום), ובנו עזיהו (עזריה), בנה את אילת וַיְשִׁבֶהָ לִיְהוּדָה" (מלכים ב', י"ד, 22). עוזיהו, שהיה אחד מגדוֹלי המדינאים שקמו ביהודה, קיים יחסי־ידידות ושותפות עם מלך ישראל, ירבעם השני, אף הוא מגדולי מלכי ישראל, ושניהם הרחיבו גבולות ארצם: עוזיהו בן־אמציה בדרום, וירבעם בן־יואש בצפון.
עזיהו המלך היה מצביא גדול, כובש מצליח ומיישב ומפריח שממה. בימיו התעצם הצבא היהודי, טופחה ההתישבות וההשקאה, נבנה הנמל באילת, ויחד עם הפריחה המדינית והכלכלית צמחה להפליא גם התרבות הרוחנית והמוסרית. בימי עוזיהו קמו נביאי־הספר הגדולים והראשונים: עמוס, הושע, ישעיהו, – אשר הורישו לעם היהודי ולאנושות כולה תורת הצדק, החסד, האחווה, השוויון וחזון־הגאולה היהודית והאנושית באחרית־הימים. ולא בכדי זכה מלך זה לכתיבת תולדות חייו ומעשיו על־ידי הנביא הגדול ישעיהו בן־אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שום מלך ביהודה ובישראל.
הודות לכיבושים ולמפעלי הפיתוח של עוזיהו בדרום ובנגב – נשארה אילת בידי היהודים במשך שלושה דורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז, מלכי יהודה.
גם יותם, בנו של עוזיהו, המשיך במיפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולות ארצו הדרומית במזרח:
וְעָרִים בָּנָה (יותם) בְּהַר יְהוּדָה וּבֶחָרָשִׁים בָּנָה בִּירָנִיוֹת וּמִגְדָלִים. וְהוּא נִלְחַם עִם מֶלֶךְ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיֶחֱזַק עֲלֵיהֶם
(דברי הימים ב', כ"ז, 4־5).
עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן־אלה, נחלשה גם מלכות יהודה, ורצין מלך ארם השיב את אילת לאדום
וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת, וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵשְׁבוּ שָׁם עַד הַיוֹם הַזֶה"
(מלכים ב', ט"ז, 6).
בימינו, במארס 1949, נכנס צבא־הגנה לישראל לאילת וישיבה לישראל, ובמקום הגבול המסורתי מדן ועד באר־שבע – הוזז גבול ישראל כמאתים וחמישים קילומטר דרומה מבאר־שבע, – ובפעם הראשונה בתולדותינו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: ים־סוף בדרום וים־התיכון במערב. מבחינת התחבורה העולמית דומה הנגב לתעלת סואץ: הוא משמש מעבר לשני אזורי השייט העולמיים – דרך ים־התיכון לאוקינוס־האטלאנטי, ודרך ים־סוף לאוקינוס־ההודי והשקט.
הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי סגור – וזהו ים המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם, הוא שקוע בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר מכל ים אחר בעולם במלחים ובמינרלים. יש בו כשני ביליון טונות של אשלג, למעלה מעשרים ביליון טונות של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה טונות מגנזיום ברומי ועוד. והוא שופע מעינות־רפואה שעדיין לא נחקרו כהלכה, אבל אין־ספק שצפונה בהם ברכה רבה לבריאות ולהבראה.
מאז נגאלו מרחבי הנגב על־ידי צבא־הגנה לישראל נסקר ונחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה, והסתום והנעלם מרובה על הגלוי והידוע. נתברר, כי הנחושת והברזל אינם המחצבים היחידים בנגב. נתגלו מקורות פוספאט מרובים שבחלקם הם מנוצלים, ומהם נתקבל החומר היקר למחקר אטומי: אוראניום. נמצאו מחצבי גבס, שיש ושחם, מרבצי חול־זכוכית מן המובחר, אבן ביטומן, קאוֹלין ועוד. אבל אין לומר עדיין כי נחשפו כל האוצרות הספונים בחיק המדבר הגדול ובמעבה אדמתו. גם החי והצומח בנגב טעונים עוד חקירה מפורטת, וכמו־כן האקלים, כמות הטל, טיב הקרקע והמיבנה הגיאולוגי.
ההתקדמות המופלאה של מדעי הטבע בשלוש מאות השנים האחרונות נתרכזה עד ימינו אלה בעיקר בארצות הצפון – באירופה ובאמריקה. בארצות אלה אין מחסור במים ובמקורות כוח: פחם, נפט, גז, אשדות. הגשמים בארצות אלו מצויים בשפע כמעט בכל חודשי השנה, ואוצרות פחם וברזל הכשירו המהפכה התעשייתית הגדולה שנתחוללה במאה התשע־עשרה.
כאחד מעמי־התרבות המעטים שחזר למולדתו הקדומה בארץ סוב־טרופית וצחיחה במרביתה, שומה עלינו להתרכז במחקרים שלא היה בהם צורך חיוני לעמי הצפון. בנגב ייבחן כושר המדע והמחקר היהודי. אולם במחקר לא סגי.
המשולש של הנגב תקוע בין שתי ארצות עוינות: מצרים ועמון. מעבר לגבול המערבי־הדרומי של הנגב משתרע מדבר סיני, ומעבר לגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומאוכלסות למדבריות. השממה בארצות ערב אינה מפריעה לקיומם ולעצמאותם. מדינת ישראל הקטנה לא תוכל לסבול בתוכה לאורך־ימים מדבר התופס למעלה ממחצית שטחה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 25־15 קילומטר, המכילה רובו של העם בישראל, לא תעמוד לאורך־ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.
עוז רוחם, יוזמתם היוצרת ויגיע־כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינו פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. מפלסי הדרך להקמת המדינה היפרו חולות וטרשים, ייבשו ביצות, חפרו בארות ונטעו כרמים ופרדסים, ייערו הרים, בנו כפרים וערים, פיתחו חרושת ומלאכה. אבל עבודתם נצטמצמה במחצית הצפונית של מערב הארץ – וגם כאן בעיקר במישורי החוף ובשני העמקים: בעמק־יזרעאל ובעמק־הירדן – שאדמתה פוריה בדרך־כלל, גשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של הארץ עמדה בשממונה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים וגם הבריטים לא ניסו להפריח שממה זו – לא היה להם צורך בכך, ועל הנגב רבצה קללת ירמיהו הנביא: “עָרֵי הַנֶגֶב סֻגְּרוּ – וְאֵין פֹּתֵחַ”. מאז 1939 עם פרסום “הספר הלבן” של ממשלת צ’מברלין, נאסרה על היהודים כל דריסת־רגל בנגב וברובו של הדרום.
השלטון הזר והבעלות הנכרית על האדמה צמצמו שטחי התישבותנו. בין גדולי המיישבים וגואלי האדמה לפני קום המדינה היו אישים מרחיקי־ראות, ובנסיונותיהם ברכישת אדמה בתנאים הקשים של השלטון העותמני ומשטר המאנדט היתה תוכניתיות רבה. ביחוד הצטיין בכך “הנדיב הידוע” – היהודי המופלא שמתוך היהדות המתבוללת בצרפת קם לחונן עפרות המולדת והקדיש כל חייו וחלק גדול מהונו העצום להתישבות חקלאית. אולם המישטר הזר, לרוב עוין, והחוקים הבולמים עמדו כצר לתוכניות הארציות, וחלום ההתישבות בעבר־הירדן, שרוטשילד עמל על הגשמתו, התנדף בתנאי המציאות המדינית, וכל דרום הארץ, למעשה, היה “מחוץ לתחום” ההתישבות היהודית המחודשת. וכך נצטמצם כל הישוב העברי ברצועה הצרה שבין יפו וחיפה, עם שלוחות מעטות לדרום ולצפון.
מלחמת־הקוממיות העמידה לרשותנו כל אדמת המדינה, ממתולה בצפון ועד אילת בדרום. התחומים שתחמה עצרת האו“ם ב־29 בנובמבר 1947 הורחבו תחילה על־ידי צבא־הגנה לישראל, ועם מנוסת התושבים הערבים, שחלה בראשית דצמבר 1947, כנראה לפי תוכנית שקבע המופתי הירושלמי כמה שנים קודם לכן. עם תום הקרבות בתחילת יאנואר 1949 – הורחבו הגבולות שוב בלא־מלחמה; תחילה על־ידי כניסת יחידות צה”ל לדרום הנגב ולאילת, לאחר שנכרת הסכם שביתת־הנשק עם מצרים; ואחר־כך במו"מ מדיני עם שליטי עבר־הירדן, כשהוסכם להעביר לרשות ישראל כל הרצועה שבה עוברת הרכבת מלוד לירושלים, וכן גם ואדי־ערא (הכביש מחדרה לעפולה) ואדמות הנמצאות ממזרח לכביש הזה.
כל אדמות הדרום ממערב לקו־שביתת הנשק של מחוז חברון וכל הנגב, מבאר־שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה. הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה – ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב. המכשול היחיד שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם: השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויוזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי ועל יכולתם המדעית והטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת, דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות החדשות של גילויי המדע ושכלול הטכניקה בימינו. צו־קיומה של מדינת ישראל, גם צו כלכלי וגם צו בטחוני, הוא להדרים: להזרים מימי הארץ וגשמיה דרומה; להפנות הנוער החלוצי והעולים המתישבים דרומה; לכוון תקציבי הפיתוח בעיקר דרומה; לעקור חלק גדול מבתי־המלאכה והחרושת ולהעבירם דרומה; להעתיק כמה ממכוני המדע והמחקר העוסקים בידיעת הארץ, מבנה קרקעה, צמחיה, מזגה וספונות אדמתה – דרומה; ולרכז מחשבת אנשי המדע והמחקר הישראליים בחקר הכוחות הגלויים והגנוזים שבעזרתם נוכל להפרות ולהפריח אדמות הדרום והנגב.
בלי יישוב הדרום והנגב לא ייתכן בטחון המדינה ולא נגיע לעצמאות כלכלית. יישוב זה לא ייתכן בלי שינוי סדרי־בראשית, ואין דבר זה למעלה מיכולת המדע בימינו ומעבר ליזמה החלוצית של צעירנו. בכח המדע והחלוציות נעשה הפלא הזה.
כל מפעלנו בארץ הוא אחד מפלאי ההיסטוריה. לא פלא שלמעלה מהטבע. בנסים מסוג זה, אם ישנם, אין כלום מן הפלא. אם אפשר ליצור כדור הארץ ולהניעו בלי־סוף סביב השמש – אפשר לצוות עליו או על השמש לעמוד דום. שכלו של האדם לא הגיע עד עכשיו – וספק אם יגיע אי־פעם – להבנת סוד היצירה ולפענוח חידת ההוויה וההתהוות המתמדת. כל מה שהשכל והנסיון האנושי מכיר יותר ויותר העולם אשר מסביבו ובתוכו – יותר ויותר מתעמקת החידה, ופשר הסוד העולמי הולך ומתרחק ממנו. אולם נסיונו של האדם הולך ומתעשר, וכושרו הולך וגדל, ושלטונו על סביבתו ועל עצמו הולך ורב, והכלים אשר הוא יוצר להגברת יכולתו בראיית הטבע, בהבנתו ובהשתלטותו החלקית עליו – הולכים ומשתכללים, ומרחיבים האופק האנושי בלי־הרף. והכלי המופלא, רב־היכולת־והאונים ביותר המסייע לאדם אין מָשלה בכל הכלים והמכונות המסובכים והמפליאים לעשות, שיצר האדם. רק בזכות ההבנה האינטואיטיבית, ביכולתו הגנוזה של האדם, והכושר והרצון להשתלט על הטבע – הוא האדם עצמו. היכולת הגנוזה ביצור מופלא זה להשתמש ביכולת זו, – הכושר שאנו קוראים בשם חלוציות – נעשה המפעל שלנו בארץ, שלכאורה עמד בניגוד גמור לכל החוקים המקובלים והתפיסות השגורות בימי הקמתו.
האמונה הנועזת והנאיבית כאחת שגילו ראשוני החלוצים לפני שמונים שנה וכוח יזמתם היוצרת בידם במולדת העתיקה והשבויה כפרים עבריים חדשים; התנופה החלוצית שהלכה וגברה מדור לדור בשלושת הדורות האחרונים, עד שהגיעה לחידוש המדינה העברית ולנצחונות מפוארים במלחמת־הקוממיות; המעשים הנועזים בהושבת רבבות עולים מארצות נחשלות, שלא ידעו אלפי שנים טעם ריח השדה, במרחבים השוממים בדרום; התמורות התרבותיות, החברתיות והכלכליות שנתחוללו בחיי מאות אלפי עולים בשנים־שלושה דורות, תמורות שאין להן דוגמה, לא בחיי עמנו מאז היותו ולא בחיי כל עם אחר בימינו אלה, – כל אלה הם פרי הפלא האנושי הגדול שנתגלה בדברי ימינו החדשים ושאנו קוראים לו בשם חלוציות, שאינה אלא אמונה עמוקה של אדם בכוחו וביכולתו וצורך נפשי לוהט לשנות סדרי־בראשית, וסדרי חייו הוא, למען חזון גואל.
בכוח הפלא החלוצי עמדנו בפני הרגלי־חיינו הגלותיים ועקרנו אותם; עמדנו בפני קשיים מדיניים והתגברנו עליהם; עמדנו בפני שטנת שכנים ואיבתם ויכולנו להם; עמדנו בפני דלדול הארץ וחורבנה – והקימונו הריסותיה.
הפעם, דווקא בתקופת ריבונותנו ושליטתנו החופשית על כל שטחי המדינה ואוצרותיה, הועמדנו בפני הקושי הגדול ביותר – מארת הטבע שגזרה על מרבית אדמת המדינה עקרות ושממון מאז ששת ימי־בראשית.
המדינה, העם, הנוער, אנשי המדע – הועמדו הפעם בפני המבחן העליון בתולדות התעצמותנו והתחדשותנו הממלכתית; רק במאמץ מלוכד של מדינה מתכננת ומבצעת, של עם מתנדב ומעפיל, של נוער עז־רוח ונאפד גבורה יוצרת, של אנשי מדע חופשים מכל שיגרה ומסוגלים להתעמק בבעיות המיוחדות של ארץ זו, – רק מתוך הסתערות כוללת של כל כוחות־היצירה בישראל נוכל למשימה הגדולה והגורלית של פיתוח הדרום והנגב.
מים וכוח – הם שני הדברים המרכזיים שחסרונם מורגש בארצנו, גם בצפון, והם כאילו נעדרים לגמרי בדרום. ארצות אירופה המפותחות זכו בברכת־שמים מעל – בברכת הגשמים, שזמנם כל השנה. רובן הגדול גם נתברכו בברכת תהום רובצת תחת – באוצרות כוח ספונים בחיק האדמה.
אולם רק מתוך שיגרה נפשית ומחשבתית, שמקורה בעבר, נדמה לנו שמרחבי הנגב נידונו להישאר שוממים לעולמי־עד. ישנם מקורות מים וכוח בשפע, שלא השתמשנו בהם עד היום, כי לא ידענו סוד שימושם, אבל מה שלא ידענו עד אתמול אין זאת אומרת שלא נדע גם מחר.
מי־התהום, המעיינות והנהרות והפלגים בארצנו – מוגבלים ומועטים. ואף אלה אין אנו מנצלים עדיין במלואם, ומי־הירדן זורמים לים־המלח, ומי־ הירקון נופלים לים־התיכון. חלק לא־קטן ממימי ים־כנרת מתנדפים; וגם הגשמים המרובים בצפון והמועטים בדרום בחלקם הגדול שוטפים ללא־ תועלת לים־התיכון או לים־המלח, מבלי להרעיף ברכתם המלאה על האדמה הצמאה. גם לא־מעט אנו מבזבזים המים שברשותנו, ביחוד בחלק הצפוני של הארץ המבורך בגשמים ובמי הירדן והכנרת. ולא השכלנו עדיין לאגור כל הגשמים שלא יזרמו לשווא לים, ולנצל המים שברשותנו בחסכון ובתועלת מאכסימלית.
אולם הבעיה הגדולה של אספקת מים למרחבי הדרום והנגב – היא בכיוון הזיקוק של מי־הים מהמלחים. המשימה הגדולה שעל המדע העברי למלא הוא גילוי תהליך זול ומעשי לזיקוק מי־הים, שאפשר יהיה להרוות בהם האדמות הצחיחות בנגב. בארצות־הברית של אמריקה העשירה בנהרות אדירים ובאגמים רחבי־ידים נעשים זה שנים מחקרים וניסויים לזיקוק מי־ הים, למען אפשר השקאת המדבריות שבמערב־אמריקה. אנו זקוקים, הרבה יותר מארצות־הברית, למקור חדש ולא־אכזב של מי־השקאה, ולא ייבצר מאנשי המדע והטכנולוגים שלנו, אם יקדישו לכך מיטב מחקריהם ויקבלו לשם־כך כל הסיוע מצד המדינה, – למצוא תהליך זול להתפלת מי־הים. השקאת השממה במי־ים מזוקקים תיראה היום לרבים כהזיה, אולם פחות מכל מדינה אחרת צריכה ישראל לחשוש ל״הזיות״ העשויות לשנות סדרי־בראשית בכוח החזון והמדע וכושר־חלוצי. כל היש בארץ זו הוא פרי ״הזיות״ שנתממשו בכוח החוט המשולש של חזון, מדע וכושר־חלוצי.
זיקוק מי־הים בתהליך זול הוא חיוני – לא רק לישראל אלא לעולם כולו. מאות מיליונים של תושבי היבשת הגדולה שבה אנו חיים – סובלים מחוסר מזון, אולם לפי־שעה רק חלק קטן של כדור הארץ מעובד. באסיה, באפריקה וגם באמריקה יש מדבריות עצומים אשר אם יימצאו להם מים להשקאה, הם עשויים להכפיל ולשלש יבול כדור הארץ ולספק מזון בשפע לעשרות מיליוני בני־אדם. אם ישראל תצליח להתפיל מי־הים – תביא ברכה גדולה לכל המין האנושי, והדבר לא ייבצר מהמדע הישראלי. המדע מקורו בשנים: בכושרו היוצר של המוח האנושי, ובצרכים החיוניים של החברה. אין המוח האנושי מתיגע בכל יכולתו אלא מתוך לחץ צרכי החברה. בלי לחץ זה הוא משקיע מרצו בענינים אחרים. שני הגורמים המניעים את מדע המים מצויים בישראל במידה לא פחותה מאשר בכל ארץ אחרת. המוח היהודי אינו נופל בטיבו ממוחו של כל בן עם אחר. הצורך במקורות מים נוספים הוא לא רק חיוני, אלא גורלי בשביל ישראל. ואסור לנו להירתע מהחידוש ומהקושי שברעיון לנצל מי־הים לשם השקאה.
בעיית הכוח – חשיבותה גדולה אף מזו של בעיית המים. ניצול המים – בכל צורותיו, זקוק לכוח, אבל לא רק ניצול המים. ככל שמתעשרת תרבות האדם וצרכיו מתרבים – הולך וגדל הצורך בכוח ואנרגיה. האדם הפרימיטיבי היה צורך עד 3000 קלוריות – באוכלו מזונות שהכין לו הטבע. לאחר שלמד האדם להשתמש באש ולביית בהמות וחיות מסוימות – נזקק לעשרת־אלפים קלוריות ליום, כדי הפקת מזון גם לבעלי החיים שלו. שכלול הטכניקה וייצור מכונות הגדילו הצריכה היומית באנרגיה. אם נקח בחשבון המכונות, המטוסים, הרכבות וכלי־המאור ונחלק אותם למספר גולגלות, נמצא שבארצות־הברית צורך האדם בממוצע מאה־וששים אלף קלוריות אנרגיה ליום.
אם אנו רוצים לקיים בארץ רמה תרבותית גבוהה – ועלינו לשאוף לכך שהרמה התרבותית בישראל לא תהיה נמוכה מזו של כל ארץ אחרת – עלינו לדאוג ליצירת מקורות־כוח שיספקו לנו כל האנרגיה הדרושה לאדם, לבהמה ולדומם, כלי־תתבורה ביבשה, באוויר ובים, מכשירי־מאור וקשר ומכונות לכל ענפי המשק, ולכל צרכי החינוך והתרבות.
אנשי המדע שלנו נתבעים לא רק להמשיך בלימודים ובמחקרים שטיפלו בהם בחוץ־לארץ, אלא עליהם להשקיע מרצם המדעי והמחקרי באותן הבעיות שטבע ארצנו וצרכי קיומנו הציגו לפנינו במיוחד עם תקומת ישראל.
אנו עומדים ערב אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות האדם ושלטונו בטבע; אנו עומדים בפני תקופת האנרגיה האטומית. אם כי עדיין מקורות־הכוח העיקריים בארצות המפותחות ביותר הם פחם, נפט וחשמל, הרי אין־ספק שבעוד שנים מעטות ירתום האדם את הכוח המופלא והאדיר האצור באטום הבלתי נראה לעין לצרכי תעשיה, חקלאות ותחבורה, כשם שהוא כבר מנצל אותו לצרכי מלחמה. ואם כי ארצנו בדרך־כלל דלה באוצרות טבעיים, – ולא כל מה שספון בחיק אדמתנו כבר ידוע לנו במידה מלאה, – הרי השימוש באנרגיה אטומית מותנה בראש ובראשונה בכושרו של המכשיר הביולוגי־הפסיכולוגי, הנקרא מוח־אנושי, ומכשיר זה העומד ברשותנו אינו נופל בטיבו וביכולתו מזה העומד ברשות העמים העשירים והמפותחים ביותר.
זמן קצר אחרי תום מלחמת־הקוממיות הוקמה בישראל מועצה מדעית ונוסדה ועדה לאנרגיה אטומית, והיא מטפלת במלאכה זו לא בלי כשרון ולא בלי הצלחה. ועדה זו הגיעה לידי הסכם עם הממשלה הצרפתית והבריטית על ייצור מים־כבדים, שהם אחד האלמנטים הדרושים לפיתוח אנרגיה אטומית. המייצרים הראשיים של מים־כבדים עכשיו הן נורבגיה וארצות־הברית, שיש להן חשמל זול. אנשי המדע הצעירים שלנו כבר גילו סוד יצירת המים־הכבדים, אם כי אנו רחוקים עדיין מייצורם בכמויות ניכרות. החומר העיקרי הדרוש ליצירת אנרגיה־אטומית – הוא אוראניום וטוריום. ואם כי אין האוראניום מצוי בישראל בכמויות מרובות (במידה שהדבר ידוע לנו כיום) כבקונגו־הבלגית או בארצות מספר אחרות העשירות באוראניום – אין חומר יקר זה נעדר בארץ, ואנו מסוגלים להקים כורים אטומיים, כי יש לנו שני הנתונים הדרושים לכך – אוראניום ומים־כבדים, אם כי הפקתם וייצורם ידרשו מאתנו מאמצים לא־מעטים ולא במהרה נגיע למחוז־חפצנו זה. אולם שומה עלינו לגייס כוח־אדם – לחנך פיסיקאים וטכנולוגים באיכות הדרושה ובכמות המספיקה ולנצל החומרים הגולמיים ההכרחיים, למען נוכל בעשר השנים הקרובות להגיע לידי ייצור אנרגיה אטומית, אשר תפתח אופקים חדשים להתפתחותנו הכלכלית בכלל ולהפרחת הנגב בפרט.
בגילוי המהפכני של אלברט איינשטיין על זהות החומר והאנרגיה ובחשיפת המיבנה המורכב של האטום, ניתנו בידי אדם אוצרות־כוח לא משוערים. כיבוש מופלא זה לא יישאר נחלת המעצמות הגדולות בלבד, והרחבת שיתוף־הפעולה בין אנשי המדע במחקר האטומי בעולם הוא סימן טוב לדורנו, ומה שעשו איינשטין, אופנהיימר וטלר – שלושתם יהודים – לארצות־הברית, לא ייבצר מאנשי־המדע בישראל לעשות לעמם.
האֵנרגיה האטומית אינה מקור־הכוח היחיד שעתיד להאדיר יכולתו של אדם במידה לא־משוערת. מקור האנרגיה העצום והאדיר ביותר בעולמנו, – המקור שממנו ניזון כל חי וצמח ורק שמץ מֶנהו מנוצל עד היום על־ידי המין האנושי, – הוא השמש, המשפיע עלינו יום יום כמויות אסטרונומיות אנרגיה ההולכות לאיבוד. מומחים חישבו ומצאו, כי האנרגיה השמשית המגיעה לכדור הארץ במשך שלושה ימים שווה לכמות אנרגיה שאפשר להפיק משריפת כל אוצרות הפחם, הנפט, הגז הטבעי, הכבול וכל היערות שעל פני האדמה.
ודווקא הנגב הוא חבל־הארץ המבורך ביותר באנרגיה זו, כי מעטים כאן ימי עננים וגשם, וכמעט כל ימות השנה מקרינה אלינו השמש עצמתה הכבירה. עד עכשיו נוצל משפעת אנרגיה זו רק כטיפה מן הים – על־ידי הצמחים שאנו מגדלים, שסוד גידולם אינו אלא ספיגת אנרגיה שמשית בתהליך שקוראים לו פוטוסינתסיס. פחות מכל נהנה הנגב בימינו מספיגת קרני־השמש על־ידי צמחים, אולם אפשר להפוך אנרגיה זו לכוח מפעיל, דינאמי וחשמלי; וגם לאחר שיכלו כל אוצרות אוראניום וטוריום מעל פני האדמה – האנרגיה השמשית תוסיף לזרום אלינו כמעט לאין־קץ, ועל אנשי המדע והטכנולוגים לגלות המכשירים היעילים אשר יספגו, ולו מעט מן המעט, מאנרגיה אדירה זו ויפעילו אותה לצרכים הגדלים ומרובים של משקנו המסועף. אין זה מן הנמנע כי בכוח השמש נוכל לזקק מי־הים ולהכשירם להשקאת השממה הרבה בדרום ובנגב.
השימוש בכוח אטומי, באנרגיה השמשית, הפעלת כוח חשמלי מהרוחות ומגלי־הים; ניצול האוצרות הטבעיים המרובים בים־המלח; בלימת השטפונות הזורמים לשוא לימים ואיגומם לצרכי שתייה והשקייה וכל שאר מפעלי הפיתוח הנדרשים מאתנו; גילוי מכרות מתכת, שחם, שיש, ודומיהם, – הם ענין לפיסיקאים, לגיאולוגים, לכימאים ולמהנדסים. אולם האנרגיה הספונה בטבע – בחיק האדמה, באשדות מים, באטום ובשמש – לא תספיק לנו אם לא נדע להפעיל האנרגיה היקרה מהכל, – האנרגיה המוסרית־הרוחנית הספונה באדם, בנבכי הוויתו האלוהית, המסתורית שאין יודע פישרה וסודה, אבל כל איש מכיר קיומה, כוחה, עוצמתה, פעולתה והשפעתה. אנרגיה מופלאה זו נתגלתה בנו כאשר לא נתגלתה אולי בשום קיבוץ אנושי אחר, גם בעוצמתה המוסרית וגם בעוצמתה האינטלקטואלית, ורק בכוח אנרגיה זו קם פלא קיומנו בגולה במשך אלפים שנה ונתחולל פלא תקומתנו בימינו אלה, ונעשו בארץ הקטנה הזאת – על־ידי אבותינו בימי־קדם ועל־ידי צעירינו בדורנו אנו – מעשים שאין דומה להם בהיסטוריה האנושית.
לא הטבע, אשר לא נשתנה במשך מיליוני שנים, כי אם רוח האדם, העולה מעלה מעלה, שינה פני כדור הארץ. בכוח מחשבתו ובעוז נפשו משתלט האדם על הטבע, מגלה סודותיו ומשעבדו לצרכיו החומריים והרוחניים. ואין בכל ההיסטוריה האנושית גילוי יותר אדיר של כוחות־הנפש לעמוד בפני קשיים, מכשולים, פורעניות, סכנות, – מזה שהופיע בתולדות העם־היהודי מראשיתו בימי האבות ועד היום הזה.
לפני שמונה שנים נפתח פרק חדש בתולדות העם המופלא הזה. הקוממיות היהודית המחודשת העמידה העם היהודי פנים־אל־פנים מול גורלו – בלי כל חציצה. מיד עם הכרזת עצמאותה הוטל על המדינה הצעירה לעמוד בפני התקפת חמש שכנותיה, – ויכלה להן. ואין קיום לישראל – בלי חיל וכוח, כל עוד המין האנושי מחולק לגושים יריבים וגוי אל גוי ישא חרב. אולם האמת העמוקה של עליונות הרוח, אשר עֵדה המובהק היא ההיסטוריה הארוכה ורבת־הנסיונות של העם היהודי, – קיימת ועומדת. ועל אמת זו מושתתת אמונת־העם היהודי בעתידו. והמבחן העליון של ישראל בדורנו הוא לא במאבקו עם כוחות עוינים מבחוץ, אלא בהשתלטותו, בכוח המדע והחלוציות, על שממת ארצו במרחבי הדרום והנגב.