ירושלים, כ״ד בחשוון תשי״ד — 2 בנובמבר 1953

לכבוד נשיא מדינת ישראל, מר יצחק בן־צבי

נשיאי היקר—

רואה אני חובה לעצמי למסור לך בכתב, כאשר עשיתי זאת קודם לכן בעל־פה, על הסיבה המכריחה אותי, לצערי הרב והעמוק, להסתלק בקרוב מעבודתי בממשלה. אני כותב לך כלנציג העליון של המדינה ואני מרשה לעצמי להוסיף, כלידיד וחבר יקר וותיק מיום היפגשנו יחד בארץ.

זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי. יתכן, שאיש אחד, מחונן יותר ממני, היה מסוגל לעשות העבודה ביתר קלות. לי ניתן לעשות הדבר אך ורק מתוך התרכזות פנימית ומתיחות נפשית ושכלית מאכסימלית. השאלות שמתעוררות מזמן לזמן לפעמים, יש בהן משום קביעת־גורל. ולכל שאלה קשה יש פנים לכאן ולכאן. אני כשלעצמי איני בטוח כלל וכלל כי אני מצליח למַצות העיקר והמכריע, אבל בכל מקרה ניסיתי לברר לעצמי כל התוצאות והמסקנות העיקריות, ולהגיע לידי המסקנה הרצויה בתנאים מסובכים ורצופי קשיים, ולפעמים, גם סכנות. היה צורך לא רק למצוא דרך נכונה פחות או יותר בחתחתי המציאות המורכבת והמלאה סתירות, אלא גם להפעיל אנשים וציבורים בעלי כיווּנים שונים, ולפעמים מתנגדים וסותרים זה לזה, — לשם המטרה הרצויה והכללית ובכיווּן הדרוש.

יש סבורים שלשם כך מספיק ״קו״, שאם נוטים אותו פעם אחת הריהו מוביל כאילו מאליו בדרך הישרה והסלולה. עלי להודות שלא ״קו״ כזה הנחה אותי; כיוונה אותי ״נקודה״, נקודת המטרה הרצויה. לפי מיטב ידיעתי והרגשתי אין כביש סלול מהמוכן המוליך למחוז־חפץ, אלא בהתרחשות ובהשתנות הבלתי־פוסקת של המציאות, שאינה חוזרת על עצמה. יש לחצוב מחדש ובלי הפסקה מַֹעבר קשה לקראת המטרה. ויש צעד שהיה נכון אתמול, והוא עלול להכשיל מחר. ואיני צריך לספר לך מה היו שש השנים שעברו ומה התרחש בהן.

איני מוסמך לקבוע אם הצלחתי בכל צעד ושעל למצוא הכיוון הנאמן לקראת המטרה, אבל זאת אני יכול להגיד: לא חסכתי מאמץ נפשי, שכלי ורעיוני, מאמץ חדש בכל מקרה ומקרה, מבלי לסמוך על שיגרה והרגל, למען מצוא הצעד הנכון, גם בכיוון הדדך וגם בהפעלת הציבורים. ככל שגדל המאמץ ונעשה במתח פנימי יותר רב, — פחות היה ניכר ומורגש על־ידי הזולת. ותאמין לי באמרי לך — שפעלתי כל השנים האלה מתוך מתיחות נפשית עליונה, כי ידעתי היטב מהו השבט והחסד הכרוכים בפעולה.

אולם מתיחות מוחצת זו לא לפני שש שנים התחילה. מאז הזדמנתי בשנת 1936, כיו״ר הנהלת הסוכנות היהודית, עם ועדת פיל, נתברר לי שדבר ה״מאנדט״ הבריטי, כלומר הסיוע שאנגליה הבטיחה לתת להקמת ״הבית הלאומי״ — נסתיים, ושום טענות משפטיות ומדיניות על התחייבות בינלאומית, גם אם הן צודקות, לא ישנו עובדה זו ולא יעמדו לנו, ומכאן ולהבא כל המדיניות הציונית מוכרחה להשתנות. מאותו זמן, זוהי תקופה של שש־עשרה—שבע־עשרה שנה בערך, אני עובד במתיחות עליונה, כאשר נסיתי לתאר לך. איני צריך להוסיף שעשיתי כל זאת באהבה, ולא יעלה כלל על לבי להחזיק טובה לעצמי. ידוע לך שאין דבר יקר בעולמי ממדינת ישראל, ואין זכות גדולה מאשר לשרת אותה באמונה. ואין זו זכות בלבד, אלא חובה, ואיני חושש להגיד: חובה קדושה. וחובה זו יש למלא עד הנשימה האחרונה. ואני מקווה שאעשה זאת כל חיי במיטב יכולתי, כאשר עשיתי זאת מיום בואי ארצה.

אבל זה כשנה הרגשתי, שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה – איני יכול ורשאי לעבוד. זו לא היתה עייפות רגילה. להיפך, בצאתי לימים מעטים מעבודתי בממשלה — איני מרגיש כמעט כל עייפות, ונדמה לי, שאני מסוגל לעבוד כאשר עבדתי לפני עשרים או שלושים שנה, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. אבל יש כנראה גבולות שהוצבו,בכל אופן הוצבו לי, למאמץ הנפשי שאפשר לעשות; נסיתי לקחת חופשה וחזרתי לעבודה, — והוברר לי, לצערי הרב, שאיני יכול לעשותה עוד בלי הפסקה רבתי. הגעתי לידי הכרה מצערת, שאין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים או ליותר, — כי איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב (ונדמה לי שאיני חסר לגמרי הרצון הטוב), לעמוד עכשיו במתיחות הדרושה וההכרחית. ואין ביכולתי לשנות ההכרח, לא על־ידי שכנוע הזולת או על־ידי שכנוע עצמי.

אחד מחברי הקרובים ביותר, שנמלכתי בדעתו בדבר זה, יעצני לבקש מהממשלה חופשה ממושכת לשנה או לשנתיים, והוא הביא לי כמה נימוקים נגד התפטרותי מהממשלה. שקלתי דבריו בעיון רב. לא יכולתי לבטל כל טענותיו. ביחוד לא נעלם ממני, שהצעד שאני מוכרח לעשות, עלול לגרום צער לכמה ידידים בארץ. אולם הגעתי לידי מסקנה ברורה, שחופשה ממושכת לראש־ממשלה לא תיתכן, גם אילו היה הדבר בגדר החוקה, ואני מסופק אם זה ככה. אין ״חופשה״ מסוג זה הולמת אחריותה של הממשלה. ראש־ממשלה, שאינו נושא באחריות למעשה במשך שנה ויותר, עושה שליחותו פלסתר ופוגע בכבוד הממשלה והמדינה.

כשהסתננו ידיעות בענין זה לעתונות, הומצאו על־ידי העתונאים —,ואני קובע זאת בלי כל תרעומת, — כל מיני סברות תמוהות שאין להן שחר. היו גם כתבנים ועיתונאים חרוצים שניסו לטפול עלי כל מיני מזימות וחשדים. היו כאלה שניסו להשמיץ בהזדמנות זו חברַי וידידַי. היו גם כאלה שניסו לפסול התנועה שאני קשור בה כל חיי.

אין לי כל ענין לראשונים. אם מישהו מוצא תענוג בהשלכת שיקוצים אישיים עלי, — איני רואה כל סיבה, מדוע לא ימשיך במלאכתו זו כאַוות־נפשו. אולם אתה מכיר כמוני החברים שאני עובד אתם, גם חברי מפלגתי וגם חברי מפלגות אחרות. שום אדם המכבד עצמו ומכבד צלם האלהים שבאדם — לא יעבוד עם אנשים שאין להם דעה משלהם ואינם עומדים על דעתם, עד שמתקבלת הצעה מוסמכת. ובתנועתנו ובמפעלנו יש מקום לחילוקי־דעות, וחילוקי־דעות ברכה בהם, כי הם ערובה לליבון אחראי וקיבוצי של בעיות, שהן בעיות הכלל. ומעולם לא עלה על דעתי להסתלק מעבודה בגלל חילוקי־דעות, ואיני יודע אם ניתן למישהו לעבוד עם חברים נאמנים ומבורכים יותר מאשר ניתן לי במדינת ישראל.

והתנועה שבתוכה אני עומד מיום עמדי על דעתי לא היתה מעולם יותר מלוכדת ונאמנה ודרוכה לקראת יעוד, כאשר היא עכשיו. יש אולי תנועות שאין בהן חילוקי־דעות, ואינן עושות משגה אף פעם, והרכב חבריהן אך ורק ממלאכי־שרת. התנועה, שיש לי הזכות להיות קשור אתה אינה מסוג זה. אני מכיר ליקוייה ושגיאותיה בעבר ובהוֹוה, כשם שאני מכיר, נדמה לי, שגיאותי וליקויי אני. אבל איני יודע בארץ ובעם תנועה נאמנה יותר ליעודה, למדינת ישראל, לעם ישראל ולחזון הגאולה היהודית והאנושית, מהתנועה — מפלגת פועלי ארץ־ישראל — שאני אחד מנושאיה. ואני מרכין ראשי בפני תנועה זוֹ, בפני הכוחות המוסריים, היכולת החלוצית,ואוצרות הנאמנות והדריכות הגנוזים בתוך רבבותיה, הוותיקים והצעירים, בכפר ובעיר. הם המשען והמדריך הנאמן של העם העובד בישראל, יוצרי ערכיו הגדולים ומגשימי מאווייו ההיסטוריים. וזכות גדולה היא לאדם שכמוני להיות אחד מחבריה ושליחיה של תנועה זו.

ההכרח שלי להסתלק עכשיו מעבודת הממשלה — טבוע אך ורק באי־יכולתי להתמיד במתיחות שאני עומד בה זה 16־17 שנה.

היה דבר אחד שהכביד עלי במיוחד הסתלקותי: דבר הבטחון. בימי החופשה הממושכים שנתנו לי חברי בממשלה מתוך נדיבות לב בשלושת החדשים האחרונים, יכולתי להקדיש שבועות רצופים לבירור יסודי של בעיות הבטחון, מבנה צבאנו וצרכיו, ויצאתי מבדיקה זו מעודד ומורהב. מסרתי לממשלה דין־וחשבון מפורט על בעיות הבטחון והצבא בשתי ישיבות מיוחדות שהוקדשו לכך. הצעתי תכנית פעולה לשלוש שנים. מסרתי לך תמצית הדברים בעל־פה, ולא אעמוד על כך במכתבי. אך זאת אומר: לא מעטים וקלים התיקונים והשכלולים שיש לעשות, וגם לאחר שייעשה הכל כראוי ־ יידרשו שוב שכלולים ותיקונים. אבל הוברר לי — שיש לבטחון המדינה על מי לסמוך. צה״ל בנוי על יסוד איתן, וסגל המפקדים ורבבות החיילים ביבשה, באוויר ובים — ראויים לשליחותם.

בגמר בירורי בצבא מסרתי לכל אחד מחברי בממשלה על אי־יכולתי להמשיך בתפקידי. כאשר אמרתי לך בעל־פה, כן אמרתי לכל חלקי הקואליציה בממשלה, כי לפי הכרתי העמוקה יש לקיים הקואליציה ללא כל שינויים וללא כל זעזועים. אין כל הצדקה ל״משבר״ ולזעזוע מדיני בשום אופן; יש בהם רק נזק למדינה, ולדעתי, גם נזק למזעזעים, אם יימצאו ״מזעזעים״.

יש לי הכרה ברורה שהדרך שהממשלה הולכת בה — מאז יסוד המדינה, היא הדרך היחידה שאפשר היה ללכת בה ויש ללכת בה, כל עוד אנו מאמינים ביעוד הציוני של מדינתנו. אין זו דרך סלולה על־ידי אחרים, — שום עם זולתנו ושום כוח זר לא יסול דרך בשבילנו. את דרכנו אנו מוכרחים להתוות בעצמנו. מזמן לזמן יש לבדוק הנסיבות המשתנות, ולהתאים הפעולה לתמורות המתחדשות, אבל תמיד — מתוך נאמנות מוחלטת למטרה ההיסטורית.

ידעתי, אולי יותר מכל איש אחר, הקשיים של קואליציה. עמדתי בראש קואליציה כחמש־עשרה שנים בהנהלה הציונית, ולמעלה מחמש שנים במדינה. גם אילו היה רוב מוצק ויציב בעם, — ורוב יציב כזה הוא לפי דעתי צורך חיוני, — גם אז היה חובה ללכד כל הכוחות הציוניים במדינה (ובעם!) ולשתפם בנשיאה באחריות ובעול. עכשיו כשאין רוב יציב כזה בעם — ודאי שיש חובה לקיים קואליציה ציונית מקפת. כל הזמן הצטערתי על גופים שהיו צריכים לשאת בעוּלם, — ומסיבות שונות לא עשו זאת, ולפי עניות דעתי חיבלו חבלה קשה במדינה ואולי גם בעצמם.

גם עכשיו אני סבור שאם אפשר להרחיב הקואליציה ולהוסיף גופים אחראיים — יש לעשות זאת, ולאו דווקא בהזדמנות זו של הסתלקותי. בכל אופן ברור לי ללא־ספק שיש לקיים ולייצב הקואליציה הנוכחית, ולפני צאתי מהממשלה אעשה כל אשר ביכולתי למען הבטיח דבר זה. קשה לי להעלות על הדעת שגוף אחראי במדינה ינסה לעשות ״רווחים״ מדיניים (״רווחים״ מפוקפקים מאוד מאוד, לדעתי) מההכרח המר שאני נתון בו להסתלק מהממשלה. יש לי אֵמון בחברים העובדים בממשלה, בחברים מכל הסיעות, ואני מאמין שיצליחו במלאכתם הקשה אם ימשיכו לעבוד יחד.

אני בטוח שעזרתך המוסרית רבת־המשקל תהא נתונה לדבר זה.

ירושלים, א׳ בטבת תשי״ד — 7 בדצמבר 1953.

שדר

כפי שהודעתי בציבור לפני שבועות אחדים אין ביכולתי להתמיד בעבודתי בממשלה, והיום הגשתי התפטרותי לנשיא־המדינה.

אין מלים בפי להביע רחשי לבי לעם, על אשר נתן אמונו בי והטיל עלי שליחות נעלה והרת־גורל לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה. שקדתי על מילוא שליחותי זו במיטב יכולתי, מתוך חרדת־קודש ואהבת־נפש, אבל איני מתימר שנמלטתי משגיאות וכשלונות. בתום־לב אני יכול לחזור מלה במלה על דברי המשורר: ״שִׁיר הַמַעֲלוֹת לְדָוִד: ה׳ ־ לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדוֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִי״ (תהלים קל״א, פסוק א׳.) ובניגוד לדעת כמה חברים וידידים אני מאמין, כי ממשלת־ישראל בראשות חדשה תפגין ותקדם בגרותנו הממלכתית ויציבותנו הפנימית, המושרשת ברצון העם וביכולתו הקיבוצית. אמונתי ברצון העם וביכולתו היא ללא־מצָרים.

לאמונה בעם בציון קדמה אמונתי בעם היהודי בעולם. היא לא הכזיבה ולא תכזיב. עם קום המדינה נבקעה ממעין סתום בכל רחבי הגולה אהבה עמוקה מלווה גאון וחרדה לישראל. אלפי מתנדבים מחמשים ושתים ארצות נצטרפו ללוחמי הקוממיות, וכל הפזורה היהודית בארצות החפשיות, ויהדות אמריקה בראשה, השתתפה בנפש חפצה וברוחב־לב בבנין נשַמות ובקיבוץ גלויות במולדת־הקדומים של האומה. ראיתי בעיני הפגנות אהבה וגאון של מיליוני יהודים בארצות־הברית במאי 1951. בשני הכינוסים בירושלים, בספטמבר 1950 ובאוקטובר 1953, נתגלו שוב אמוני התפוצות למדינת ישראל. אלה הם גילויי שותפות־גורל ואחווה יהודית, והם לא יחלופו.

יותר מארבע שנים זכיתי לשרת תחת נשיאותו של בחיר העם היהודי בדור האחרון — ד״ר חיים וייצמן ז״ל. כהונתו של וייצמן כנשיא ראשון לישראל היתה גולת־כותרת למפעל־חיים רב פעלים כמנהיג האומה, כמדינאי בינלאומי, כנגיד המדע. תמיכתו הנאמנה של הנשיא המנוח בפעולתי מאז קום המדינה שימשה משען מוסרי רב־אונים בשנות הגורל והמבחן של מלחמת הקוממיות וראשית קיבוץ הגלויות. אני מקווה כי תקופח כהונתו של הנשיא הנוכחי, שיש לי הזכות להימנות בין חבריו וידידיו הוותיקים, תהיה תקופה של בצרון כלכלי ומוסרי לישראל.

אתוודה: קשה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל, — מבטח־עוז של המדינה ובית־יוצר להעלאת האדם ולליכוד העם בישראל. ראיתי התגבשותו הראשונה של כוחנו המזוין לפני עשרות שנים, בימי השלטון העותמני, כשיצאתי עם חברי לחרוש בשדמות הגליל עם רובה על השכם ושמרתי בלילות בכפר עברי בודד ונתקף; – התהלכתי אתו כחייל במלחמת־העולם הראשונה בהיווסד הגדודים העבריים הראשונים בדורותינו; לוויתי צמיחתו המוצנעת ועלילות־גבורתו בתקופת המאנדט הבריטי; טיפלתי בציודו ובהכשרתו לקראת הבאות, עם תום מלחמת־העולם השניה; זכיתי לעמוד בראשו כראש־הממשלה ושר־הבטחון בזנקו מהמחתרת עם קום המדינה, כצבא־הגנה לישראל, עומד בפני כל צבאות ערב ונוחל נצחונות מופלאים ביבשה, באוויר ובים; ובארבע השנים האחרונות הייתי צמוד במתיחות מתמדת להתארגנותו, להתאַמנותו ולהזדיינותו המשתכללת ולמפעלו החינוכי והחלוצי בהכשרת נוער, בהשכלת עולים, במיזוג גלויות ובהקמת ישובי ספר. וקשה מאוד מאוד הפרידה. ואני תפילה ותקווה, כי שר־הבטחון החדש וסגל המפקדים המחוננים והנאמנים לא יסתפקו בהישגים המקצועיים, החינוכיים והחלוציים עד עכשיו, אלא יחתרו בלי־הרף להעלאת רמת האימונים והציוד, להגברת המתח החלוצי, להעמקת ההשתרשות במולדת ובמורשת העברית ולהתמדת הדריכות לקראת הבאות.

קיבלתי סיפוק לא־מעט בשירותי הממלכתי מתמיכת כל המיעוטים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים, בממשלות שזכיתי לעמוד בראשן. איש לא מצטער יותר ממני על כי שכנינו הערבים מסרבים לעשות שלום עם ישראל ומאיימים עליה בסיבוב שני, ומשום־כך אנו נאלצים לנקוט באמצעי־בטחון מיוחדים באזורי־הספר, הגורמים לעתים אי־נעימות לכמה מתושבי האזורים האלה. אבל אני גאֶה על הדבר שבמדינת־ישראל מובטח לכל התושבים — בלי הבדל מין, דת, גזע ולאום — שיוויון זכויות מלא, והמיעוט הערבי ניהנה במדינתנו משירותי חינוך, בריאות, פיתוח ועוד, שאין דומה להם בשום מדינה ערבית. תקוותי חזקה, שבמוקדם או במאוחר, יקום שלום בינינו ובין שכנינו, ותיכרת ברית יהודית־ערבית לשקוד על הפרחת ארצות המזרח התיכון לטובת כל עמיהן ולבצר השלום בעולם.

עם צאתי מהממשלה עלי להביע הוקרתי לכל החברים, אשר שירתו אתי יחד בממשלה הזמנית ובממשלות שבאו אחריה, גם לאלה שיצאו בזמנים שונים מהממשלה וגם לאלה הנשארים בתוכה. שלושה מהחברים, מחוּננים ורבי־פעולה, נפטרו בלא עת: — דוד רמז, אליעזר קפלן ודוד צבי פנקס, זכרונם־לברכה. כל ימי אשא בלבי דמות השלושה ביגון וברחשי כבוד והוקרה.

תודה אישית עמוקה אני חייב לסגל העוזרים, הצבאיים והאזרחיים, במשרד ראש־הממשלה ובמשרד הבטחון, שהיו שותפים נאמנים לכל מאמצַי וקשיי. עבודתם היתה תמה, מסורה ויעילה, ונעשתה מתוך אהבת־אוֹמן, ללא חשבון שעות וטורח ומשא, וללא ריב. אם כאלה יהיו כל עובדי המדינה — לא נירא רע.

ומעומק לבי שלוחים איחולי לממשלה החדשה שתבוא: — תשרה הברכה בכל מעשיה ותצליח בכל אשר תפנה. ואני מברך את ראש־הממשלה החדש; יעלה בידו ללכד כל הכוחות האחראיים והנאמנים במדינה ולהקים ולקיים ממשלה יציבה ורבת־פעלים שתרים קרן ישראל במדינה, בעם ובעולם.

מאז קום המדינה היה אדיר רצוני לקיים לאורך־ימים השותפות הגדולה שנתכוננה בממשלה הזמנית, ובכל פעם שהוטל עלי להקים ממשלה, התאמצתי לחדש המתכונת הקואליציונית של הממשלה הזמנית. מסיבות שלא אעמוד עליהן הפעם לא עלה הדבר בידי, וזו היתה לי אכזבה מרה וקשה כל השנים האלה.

ועל אף הנסיון שלא הצליח, אני מאמין גם עכשיו, שהדבר יתכן, באשר יש בו צורך והכרח ממלכתי.

ידעתי היטב כל חילוקי־הדעות, החשובים והטפלים, שבין הסיעות השונות בממשלה הזמנית. אבל האמנתי כל הזמן, ועדיין אני עומד באמונתי זו, כי המשותף מרובה על המפריד; ואם נציגי הסיעות ידעו להבחין בין עיקר וטפל, בין מוקדם ומאוחר, לא ייבצר מהם למצוא שפה משותפת ותוכנית פעולה רצויה לכל העם.

למרות הפיצול המפלגתי המופרז אני בטוח, כי העם בישראל מאוחד בלבו הרבה יותר משנדמה לרבים. ואני תפילה, שתקום ממשלה יציבה של ריכוז לאומי למען בטחון המדינה, מיזוג הגלויות, עצמאות כלכלית, והכשרת הקרקע לחידוש עליית־המונים.

מתוך התחדשות האמונה ביכולתנו, בעבודתנו ובאחריותנו האישית והלאומית, ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל־אדירים מהפכני: ליכדנו אבק־אדם מפוזר ונידח בכל רחבי־הגולה לגרעין פורה ומַפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה היא; בנינו בעמל כפינו כפרים וערים במולדת הרוסה ומיותמת; נטענו כרמים ויסדנו בתי־חרושת; הקימונו משק לאומי בכוח עבודתנו כאשר לא היה לעמנו אף באחת מארצות נדודיו; חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי נאפד־גבורה, משיב מלחמה שערה ושוחר־שלום בלבו; הפחנו רוח חיים בלשון־קדומים משותקת ונטושה, ושבטי־הפלגה בלילי־לשון עשינו לעם אחד ושפה אחת לכולם, ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז נעורים; לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.

ובכוח מפעל חלוצי זה של התחדשות אדם ועם, עבודה ומשק, גבורה ותרבות זכינו בדורנו לקוממיות ישראל ולאתחלתא דקיבוץ גלויות.

נטלנו על עצמנו מאבק־איתנים משולש: — מאבק עם עצמנו, עם טבע גלותי, הרגלים נפסדים ומבנה־חיים קלוקל של עם מחוסר מולדת, מפוזר ותלוי בחסדי זרים; מאבק עם טבע הארץ, שממתה, דלדולה והריסותיה בידי אדם ובידי שמים; מאבק עם כוחות רשע וזדון בעולם הגדול, מקרוב ומרחוק, אשר לא הבין ולא ריצה יחודו ויעודו המופלא של עמנו, מאז דרכו רגליו על בימת ההיסטוריה האנושית בימי קדם ועד ימינו אלה.

ודורנו אנו הועמד בנקודת־המוקד של מאבק משולש זה. זוהי זכותו ואחריותו הגדולה, ואין ערוך לגדלן.

בכל אחת משלש החזיתות הללו היו כשלונות והפסדים, אך לא ידענו רתיעה וכניעה, — ומאבקנו הוכתר בנצחונות וכיבושים אשר לא ידע עמנו מאז ראשוני החשמונאים. אבל המערכה לא תמה. ואולי היא עדיין בראשיתה. למען יהיה נצחוננו שלם — עלינו לדעת היכן מרכז הכובד של המאבק ומהו הנשק העיקרי בו ננצח.

בימים אלה הופנו מבטינו לחזית הבינלאומית. אל נזלזל בזירה זו, ונעמוד דרוּכים בתבונה ובעוז־נפש ובצדקת־מפעלנו בפני שוטנים ותוקפנים באשר הם. אבל לא כאן החזית המכרעת. לא בחסדי זרים עשינו החיל אשר עשינו, אם כי לא נשכח לעולם כל עזרה ואהדה שהוגשה לנו בזמנים שונים; ולא נהיה כפויי טובה לידידינו ולשוחרי־טובתנו בקרב העמים —, והמה לא מעטים; אולם מפעלנו הגואל לא בא לנו מן החוץ. הוא נוצר עם גמוֹל ההכרה בלב ראשוני חלוצינו, כי אין להשליך יהבנו על אחרים ואין לצפות לחסד לאומים, אלא שוּמה עלינו לבצע גאולתנו בעצם ידינו: ביכולתנו היוצרת, במאמצי עבודתנו, בגבורתנו הגופנית והרוחנית ובעצמתנו המוסרית. גורלנו ייחתך בחזית הפנימית, בחזית של כלל־ישראל ושל כל יחיד בישראל. כשרוננו הקיבוצי לבצע במלוכד המשימות המוטלות על המדינה וכושרו של כל אחד מאתנו לעשות מלאכתו בנאמנות, ביעילות ומתוך זיקת־גומלין לחבריו, — רק אלה יבטיחו נצחוננו בכל החזיתות. והראשונה והמכרעת בחזית הפנימית היא חזית העבודה וההתישבות.

שלושת דורות החלוצים שיצרו כמעט מאין את היש המבורך, עליו הוקמה מדינת־ישראל, הוכיחו בעליל היכולת המופלאה הגנוזה בתוכנו, ועד היום ראינו רק אפס קצה.

בעם העובד בציון צפונים אוצרות רבים ועשירים של גבורה ותושיה המחכים עדיין לתיקונם ולמימושם.

יש לאֵל ידינו לעבוד בשדה ובסדנא, באניה ובמטוס, במשרד ובמעבדה, בבית־הספר ובמחנה־הצבא, — כטובים והמשובחים שבאומות העולם; ואנו מסוגלים, ומשום כך אנו נתבעים, להעלות תפוקת עמלנו ופריונו עד שׂיא היכולת; כי רק בעבודה משוכללת נקיים בטחוננו המדיני ועצמאותנו הכלכלית. רק טיב עבודתנו, כמותה ואיכותה העליונה, יבטיחו לנו הנצחון בחזית המכרעת.

יש לאֵל ידינו, — הוכחנו זאת בשלושת הדורות בדוגמאות מפוארות, — להפריח המדבר וליישב השממה ואיו יעוד גדול לדורנו מאשר מפעל־בראשית זה של חלוצי ההתישבות, ממייסדי פתח־תקווה ועד המעפילים הנועזים בערבות־הנגב.

רק לעיתים רחוקות ובארצות מעטות ניתנת ההזדמנות ההיסטורית ליצירות־בראשית ולכיבושי הטבע והמדע, כאשר ניתן הדבר לנו בישראל בימינו אלה.

בחיי יצירה וגבורה במאבק מבורך באיתני הטבע בערבות־הנגב, במרומי הגליל ובמבואות־ירושלים, יתעלה דורנו, בחיר הדורות בישראל, לפיסגת האחריות והתפארת בתולדות עמנו, לפיסגה של חלוציות יוצרת וגואלת.

מתנת החלוציות, מתנת הפאר של אנוש, — לא נתיחדה לאנשי סגולה ספורים. מתנה זו גנוזה בנפשו של כל אחד מאתנו, וכל מבקשה — ימצאנה. סודה של החלוציות הוא בתביעה שהאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת; הוא מקיים בחייו, מתוך צורך נפשי, כל אשר הוא רוצה שאחרים יעשו גם הם. תורת החלוציות נתמצתה באימרתו הפשוטה והגדולה של חבקוק הנביא: —״וְצַדִיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה"; אין הוא מטיף אמונתו לאחרים.אין הוא מתחסד בתביעות נאות וחמוּרוֹת מהזולת, אין הוא מחפש חטאי זרים, אלא הוא מגשים בעצמו את אמונתו בחיי יום־יום, הוא חי בה.

הזכויות הגדולות שדורנו זכה להן — מטילות עליו חובות מקבילות. וההיסטוריה תחתום על מגילת־נצחוננו אם כל אחד מאתנו יחרות על לוח־ לבו מגילת־החובות: שמירת החוק, תשלום מסים ביושר, הגינות וסובלנות כלפי הזולת, עבודה תמה, עזרה הדדית, התנדבות חלוצית, אהבת ישראל, אחווה אנושית. יעשה כל אחד באמונה במידת־יכולתו, חובתו כאדם, כיהודי, כאזרח במדינה, כמעצב דמות האומה והמולדת, כשותף ליצירה גואלת־עם ומעלה־אדם, — ושם ישראל יתגדל ויתעלה.

אנו עם קטן וצנוע, אם כי לא מבוטל ומתבטל, בעולם של מדיניות הכוח. אבל היינו ונהיה גוי־סגולה ועם־עולם בממלכת הרוח והחזון, ועוד נתכנו לנו עלילות משיחיות בימים יבואו.

לא זכינו במדינה מן ההפקר. בנינו ובנותינו היקרים והנאמנים מסרו חייהם על תקומת־ישראל. נהיה ראויים לזכרם המקודש.

ירושלים, א׳ בטבת תשי״ד — 7 בדצמבר 1953.

לחיילים ולחיילות בצבא־הגנה לישראל, ביבשה, באוויר ובים.

בדברי הפרידה אשר הגדתי לעם ב״קול ישראל״ כבר אמרתי כמה קשתה עלי הפרידה מצבא־הגנה לישראל. לא אמרתי הכל ולא אומַר, ואולי תבינו בעצמכם לרוחי.

צה״ל, במדינת ישראל, לא נוצר יש מאין. השמירה העברית בתקופת השלטון העותומני, הגדודים היהודיים במלחמת־העולם הראשונה, ההגנה במחתרת בתקופת המאנדט הבריטי, כוח הנוטרים שהוקם בימי המאורעות ב־9—1936, היחידות הצבאיות והבריגדה העברית במלחמת־העולם השניה, פלוגות המחץ (פלמ״ח) שהוקמו ב־1941 ומיזגו, כ״השומר״ בשעתו, הכשרה חקלאית ואימון צבאי, מפעלי תנועת המרי וההעפלה בתקופת הספר הלבן, — כל אלה הכשירו בואו של צבא־הגנה לישראל.

פרשה מפוארת זו בתולדות הישוב טרם נכתבה במלואה, אם כי עלילותיה העיקריות ידועות לרבים.

פחות ידוע המפעל הצנוע שנעשה בתנאים קשים מאין כמוהם — הייצור (״תעש״) הראשוני של נשק יהודי בארץ ורכישתו (״רכש״) בחוץ־לארץ. מסופקני אם היה בישוב מפעל־גבורה יותר גדול, מפעל הכרוך בסכנת־נפשות מתמידה, כמעשה המוצנע והמסותר של ״תעש״, ואיני יודע מה היה גדול ממה: צניעוּת העושים או גבורתם.

למפעל צנוע זה צמחו כנפיים עם תום מלחמת־העולם השניה — גם ב״תעש״ וגם ב״רכש״.

ביוני 1945 גייסתי חֶבר ידידים באחת הארצות המפותחות ביותר בתעשייתן הצבאית, ובעזרתם הנאמנה של ידידים אלה, שנעשתה לשמה, בלא כל פרסום וחלוקת כיבודים, נרכשו מכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר, בכמויות עצומות, לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים, והצלחנו להעביר כל הכבוּדה הזאת ארצה, עוד בימי שלטון הספר הלבן, ללא כל תקלה, אמנם, יכולנו להפעילה רק לאחר ייסוּד המדינה.

באותו זמן נעשתה גם פעולה רבת־תנופה בכמה ארצות, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות אחרות, לרכישת נשק קל וכבד: מכונות־יריה מכל הסוגים, תותחים נגד מטוסים ונגד טאנקים, תותחי־שדה ותותחי־ים, ספינות־מלחמה וסירות־נחיתה וכלי־שיט אחרים, מטוסי־קרב ומפציצים ומבצרים מעופפים ואווירוני־הובלה, רכב־ברזל, טאנקים, תחמושת מכל המינים, מכשירי קשר וראדאר וכל ציוד אחר, הדרוש לצבא מודרני. ואני רואה חובה לציין בהוקרה מיוחדת ארבעה שמות שחלקם גדול ורב בשתי פעולות אלה — ״תעש״ ו״רכש״: המהנדס חיים סלאווין, רב־אלוף יעקב דורי, אהוד אבריאל ויהודה ארזי. הם ועוזריהם המסורים והצנועים רכשו וסיפקו בעוד זמן הכלים שבהם עשו לוחמינו מלאכתם ההיסטורית בבוא יום הפקודה.

עם הכרזת המדינה הוקם לישועה ולתהילה צבא־הגנה לישראל, כשהוא נתקף על־ידי כל צבאות ערב — ומנצח כל אויביו. נצחון זה הבטיח עצמאותנו והפך אותנו לעם ריבוני.

במלחמת הקוממיות ידע צה״ל גם כשלונות ונסיגות, קלים וחמוּרים, אבל לא הרבה צבאות בעולם נחלו נצחונות מפוארים יותר מאלה שנפלו בחלקו של צבאנו הצעיר. פרשת מלחמה זו תתפוס מקום־כבוד בשורת הנצחונות הגדולים של צבאות עמנו בימי יהושע בן־נון, דוד המלך, ירבעם בן יואש מלך ישראל ועוזיה (עזריה) בן אמציה מלך יהודה.

כשמינהלת־העם (כפי שנקראה הממשלה הזמנית לפני הכרזת המדינה) הטילה עלי תיק הבטחון, התניתי שהצבא אשר יוקם יהיה אחיד וכפוף אך ורק לפקודת המדינה ולמוסדותיה המוסמכים. מינהלת־העם סמכה ידיה על תנאי זה, אבל לא היה קל לבצעו ולהבטיח קיומו הלכה למעשה. ההתגודדות בה נגוע עמנו מאז היותו ועד היום, פגעה גם בכוחות הבטחון והמרי לפני ייסוּד המדינה, ולא הרפתה מאתנו גם לאחר ייסוּדה. באמתלאות פאטריוטיות ומעמדיות כביכול נעשו נסיונות לקיים יחידות נפרדות ומיוחסות, ורק לאחד נפתולים קשים וחמורים חושלה אחדותו ואחידותו של כוח בטחוננו, והובטחה כפיפותו המוחלטת והיחידה של צה״ל למדינה הריבונית ולנציגיה, הנבחרים והמוסמכים.

צה״ל נתברך בסגל מפקדים מחוננים ומסורים, שבאו אליו מוותיקי ההגנה, מבחירי פלמ״ח, מקציני הבריגדה העברית ושאר היחידות בצבא הבריטי, וממתנדבים מומחים שהגיעו אלינו מארצות הגולה עם פרוץ המלחמה.

מפקדי ההגנה והפלמ״ח הביאו אתם לצה״ל קשר עמוק עם מפעל הגאולה הלאומית ויעודיו ההיסטוריים, רוח חלוצית, ידיעה אינטימית של שבילי הארץ, חברוּת נאמנה ופשטוּת שבגבורה, כושר לחימה פארטיזנית, אינטואיציה קרבית עמוקה.

קציני הבריגדה ושאר היחידות הצבאיות הביאו אתם אף הם כל הסגולות הנזכרות, כי גם הם היו חניכי ההגנה, אבל הם, יחד עם מתנדבי חוץ־לארץ, הורישו לצה״ל ידיעות מקצועיות של צבא סדיר, נסיון קרבי של מלחמת־העולם השניה, הכשרה יסודית במקצועות צבאיים חיוניים שאנשי ההגנה והפלמ״ח לא יכלו לקבל אותם במחתרת: הכשרה של תותחנים, טייסי־קרב, טאנקיסטים, חובלי ספינות־מלחמה, תורת הפיקוד והמנהלה של צבא סדיר. אחוות־הנשק במלחמת־הקוממיות טישטשה התחומים והסימנים המיוחדים לפי המוצא, וסגל המפקדים של צבאנו מהווה עכשיו גוש מלוכד הממזג בתוכו החיוב והאור של כל מקורות מחצבתו.

צה׳׳ל במתכונתו הנוכחית תוכנן ואורגן ושוכלל בארבע השנים האחרונות לאחד קבלת חוק שירות הבטחון בכנסת בשמונה בספטמבר 1949.

זה לא היה חוק שהועתק מחוקי שירות הבטחון במדינות אחרות, וצה״ל אינו חיקוי עיוור לצבאות זרים. בפתיחת הבירור להצעת החוק בכנסת (15 באבגוסט 1949) ציינתי:

״צבאנו מן ההכרח שיהיה קטן, כי מספרנו מועט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית — שהם תפקידי היסוד של מדינתנו. ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים את היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון — כל אלה דרושים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נופך חשוב משלו, וזהו הנופך החלוצי. רק בהעלאת יתרונו המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכולתו, ימלא צבאנו את יעודו בקיום בטחון המדינה״

(דברי הכנסת, כרך 2, עמוד 1338).

על צה״ל הוטלה האחריות לא רק לבטחון המדינה, כעל כל צבא אחר, אלא הוא נתבע לשמש כור־היתוך לגלויות המתכנסות במולדת מכל קצווי תבל ובית־יוצר לאומה מלוכדת מושרשת במורשת עברה העשיר ובחזון־עתידה המשיחי. צה״ל נועד גם ליהפך למשתלה שתגדל בוני מולדת ומפריחי שממה, כי בטחוננו לא ייכּון בלי מיזוג גלויות, העלאת האדם בישראל ויישוב השממה.

באותה פתיחה לחוק שירות הבטחון ציינתי:

״צרכי הבטחון שלנו וגם צרכי בנין אומתנו לא יבואו על סיפוקם, אם הצבא לא ייהפך לבית־יוצר של נוער חלוצי לוחם, בריא בגופו ובנפשו, יוזם, עז־רוח, כשר־פעולה, קל־תנועה וחרוץ־עבודה, שלא יירתע מכל קושי ומכל סכנה. אסור לשכוח שטרם היינו לעם נורמלי. הוותיקים בתוכנו, שנתערו במולדת, בתרבות, בחיי העצמאות העברית עוד לפני קום המדינה, עלולים להתעלם מן העובדה החמורה, שהם אינם אלא אחוז מיצער בעם היהודי, ורוב־רובו של עמנו אינו עדיין מבחינה יהודית אלא אבק־אדם, בלי שפה, בלי מסורת, בלי שרשים, בלי זיקה לחיים ממלכתיים, בלי הרגלי חברה עצמאית… עלינו לאחות קרעים שנתהוו בגלות, לקרב לבבות שנתרחקו מרחקי זמן ומקום. עלינו להתיך בכור המַצרף גלויות ועדות מרוחקות בתרבויותיהן ולייצב מחדש אומה אחידה…

״…השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקרה לחינוך חלוצי במסגרת צבאית… הכשרה חקלאית תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יִכּוֹן הבטחון במדינה… את כל החינוך בארץ יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את יעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית — לבנות נשַמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר, וליצור במולדת משק וחברה ותרבות, שישמשו אבן שואבת לבני־ישראל בכל התפוצות ודוגמה ומופת לכל העולם״

(דברי הכנסת, כרך ב׳ עמוד 1939).

במגמה זו אורגן וחונך צבא־הגנה לישראל בארבע השנים האחרונות, בהדרכתם המנוסה ורבת־הכשרון של רב־אלוף יגאל ידין ורב־אלוף מרדכי מקלף וסגל עוזריהם המחוננים והנאמנים. לא נוכל להתפאר שכבר הגענו למטרה הנכספת, ושוּמה על צבא־הגנה לישראל לכל חיילותיו ביבשה, באוויר ובים לשכלל אימוניו בכל הדרגות, להרחיב ולהעמיק החינוך הכללי, העברי והחלוצי, להרוס לחלוטין המחיצות שבין העדות והגלויות השונות, להעלות האיש והאשה המשרתים בשורותיו כצבא חובה, כצבא קבע או כאנשי מילואים, ועוד רבה וקשה הדרך — לפיסגה הרומזת לנו מרחוק.

צבא־הגנה לישראל, אולי יותר מכל גוף אחר בארץ, כבר הספיק למזג בתוכו כל העדות והגלויות, וסגל קציני צה״ל מונה בתוכו לא רק ילידי ישראל ויוצאי ארצות אירופה ואמריקה — אלא גם קצינים מעולי אפגניסטן, בבל, הודו, טוניס, לבנון, מצרים, מרוקו, סוריה, תימן ותורכיה.

אולם גם צה״ל לא עשה עדיין דיו בשטח מיזוג הגלויות — וכאשר עשה כן יוסיף. על צה"ל לשקף במציאותו כל הטוב והנכסף בדמות אומתנו המתחדשת.

ואם כי אני נפרד בצער רב מהצבא אשר כה אהבתי, אני נפרד בלב שקט ובטוח כי היסודות שהונחו בארגון הצבא וחינוכו בארבע השנים האחרונות הם איתנים, ועמנו יכול לבטוח בנוער היקר שלנו ובמפקדיו הצבאיים. שלום המדינה והדרכת כוחות הבטחון, הסדירים והמילואים, נמצאים בידים אמונות ונאמנות, ואני מאמין שתקוים התקווה שהבעתי בכנסת בהביאי לפניה בחודש אבגוסט 1949 חוק שירות הבטחון לאמור:

״מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם; לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית; לקיים במגויס כוח־מחץ שבכוחו להדוף התקפות־פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות; ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת־שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה בחברת־העמים״.

מובטחני: צבא־הגנה לישראל לא יכזיב.

¹

שדה־בוקר. ג׳ בשבט תשי״ד — 7 בינואר 1954

האם צריך שליט דימוקראטי, נבחר, להשאר שנים רבות בתפקידו? הטוב למדינה שלטון ממושך של איש אחד, אם גם מוכשר הוא ורצוי לעמו? הטוב הדבר לשליט?

ספק אם יש לתת תשובה פסקנית אחת לשאלות אלו — בכל המקרים. לא כל המדינות דומות זו לזו. לא כל השליטים הנבחרים קורצו מחומר אחד. לא כל שטוב או רע בתנאים מסוימים של ארץ בזמן מסוים, — טוב או רע בתנאים שונים לארץ אחרת או בזמן אחר.

יש דוגמאות מזהירות של מדינאים שעמדו הרבה שנים על־יד ההגה בכושר רב ובהצלחה לא־מעטה, כפאלמרסטון וגלאדסטון, וכוחם לא נס כמעט עד הרגע האחרון של חייהם הארוכים. ויש דוגמאות של מדינאים דגולים, שעומס השלטון הכריע אותם בלא עתם, כמו וילסון ורוזבלט. ויש לנו הדוגמה של וושינגטון, אשר סירב להיבחר בפעם השלישית, אם כי העם רצה בו, מכיוון שהרגיש שכוחו אינו אתו כתמול־שלשום, ואולי גם מפני טעמים אחרים.

מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על־יד ההגה, או יסתלק זמנית או לחלוטין.

כשהחליט כותב הטורים האלה, לאחר עיון ובירור רב עם עצמו, להסתלק מתפקידו כראש־ממשלת ישראל, לא העלה על דעתו, כמובן, לקבוע הלכה לרבים. אין הוא רוצה זכות כזאת וסמכות כזאת לעצמו; הוא עשה זאת מתוך הרגשת חובתו האישית, בתנאים המיוחדים שבהם הוא נמצא ובהם נתונה המדינה, שהיתה לו הזכות לעמוד בראשה מאז ייסודה.

ייסוד מדינת־ישראל אינו מן המאורעות העולמיים המשנים מהלך ההיסטוריה האנושית ופותחים פרק חדש בתולדות העמים. היה זה מאורע צנוע הנוגע בעיקר לגורלו של עם אחד קטן, אשר לרגל פיזורו בעולם וההיסטוריה המיוחדת שלו וכן גם השפעת תרבותו ואמונתו על עמי הנצרות והאיסלם — ערכו האיכותי גדול במידה ניכרת על כמותו המספרית.

אבל המאורע של חידוש מדינת־היהודים, כשהוא לעצמו, הוא אחד המאורעות המופלאים והיחידים במינם, שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית .החלום על הקמת מדינת יהודית חי בקרב העם היהודי בכל הדורות, ובכל ארצות־נדודיו, אבל אם היה פעם חלום מדיני שלא היה לו כל סיכוי מעשי להגשמה, שכן עמד בסתירה מוחלטת לכל נתוני המציאות, הרי היה זה החלום של מדינת־יהודים בארץ־ישראל.

עוד בסוף מלחמת העולם הראשונה, לפני שלושים וחמש שנה בלבד, ישבו בכל ארץ־ישראל פחות מששים אלף יהודים, וגם אלה — רובם בעיר אחת, ירושלים. הישוב הכפרי בארץ־ישראל היה כמעט כולו ערבי. וגם רוב הערים, או יותר נכון העיירות, היו ערביות, ובערים המעורבות המעטות— יפו, חיפה, חברון, צפת וטבריה, היה רוב ערבי, ורק בירושלים היה רוב יהודי. ופלשתינה הערבית היתה מוקפת מכל העברים ארצות ערביות. וגם ערביי ארץ־ישראל וגם ערביי הארצות השכנות התנגדו בכל תוקף לשיבת היהודים לארצם הקדומה.

היהודים בתפוצות — אלה שחלמו על מדינה יהודית, — היו בהם כל התכונות, מחוץ לאלה הדרושות להקמת מדינה ובנינה. במשך מאות שנים נאלצו — תחת שלטון זר — לשבת רק בערים, נגמלו מהאדמה, ממקורות הטבע, מעבודה פיסית, מחושים והרגלים ממלכתיים, מכושר צבאי. לא היתה להם אפילו לשון משותפת, אם כי חלק גדול מהם דיבר יוּדית.

כל איש מעשי יכול היה לטעון — ואמנם רבים טענו כך בכוח־שכנוע רב, — שחלום מדינה יהודית בארץ־ישראל אינו ניתן להתקיים בשום־אופן, גם מבחינת המצב בארץ, וגם מבחינת כושר היהודים והרגליהם, ואין זה אלא הזיה שאין לה שחר. והדבר הפאנטאסטי קם ויהי — בניגוד לאנשי המעשה ולכל חוקי הכלכלה והטבע כביכול.

מקובל היה שתושבי הכפר נוהרים לעיר, ואין תושבי העיר הולכים לכפר. ופה באו יהודים מערים ועיירות בכל קצווי־תבל ויסדו כפרים עבריים. חנוונים, סטודנטים, בחורי־ישיבה נעשו עובדי־אדמה, ואחר־כך גם מלחים וספנים ודייגים. אנשים שהיו במשך דורות כלואים בגיטאות נעשו בארץ־ישראל כובשי־הטבע והשממה: ייבשו ביצות, ייערו חולות והרים, חפרו תעלות ובארות, התקינו השקאה מלאכותית, השביחו אדמות והפריחו שממה.

ובהיפגשם עם שכנים החיים על שוד ורצח, — למדו לאחוז בנשק ולעשות מלחמה, ומ״וולאד אל מית", כפי שהערבים קראו בתחילה ליהודים, נעשו גיבורי־חייל.

עוד לפני ייסוד המדינה חוללה העליה היהודית לארץ־ישראל מהפכה משולשת: מהפכת־טבע, מהפכת־אדם, מהפכת־תרבות. העולים היהודים שינו פני הארץ, חוננו הריסותיה והגדילו פריונה ועושרה. הם הפכו את עצמם: נעשו כוח יוצר, בונה, נאזר גבורה גופנית ורוחנית, והקימו חקלאות, מלאכה וחרושת עברית כאשר לא ידע שום ישוב יהודי בתפוצות, לא בעולם הישן ולא בעולם החדש. הם הפכו שבטים בלילי־לשון, שדיברו עשרות שפות שונות של ארצות־מוצאן — לאומה תרבותית אחידה שלשונה הכללית היא לשון התנ״ך, הלשון העברית הקדומה של האומה היהודית.

מהפכה משולשת זו נעשתה בכוח הסגולה החלוצית שנתגלתה בקרב העולים היהודים לארץ־ישראל. סגולה זו היא פרי האמונה של האדם ביכולתו ובאחריותו האישית. לא הסתמכות על נסיבות אובייקטיביות, על גורל, על מקרה, ולא תביעה מהכלל, מהמדינה, מהזולת,— אלא הטלת מלוא האחריות על עצמו, מתוך אמונה שרצונו של האדם, העזתו, כוחו, כושר־עבודתו, יוזמתו, מאבקו, — הם בלבד קובעים. סגולה חלוצית זו היא שבנתה שלוש־עשרה המושבות האמריקניות הראשונות וכבשה אחר־כך את השממה במערב. בדבר אחד היתה הסגולה החלוצית של בוני המדינה היהודית שונה מזו של מייסדי אמריקה: זו של חלוצי ישראל היתה מושרשת בהכרה ובמסורת היסטורית ודתית עמוקה, — שכאן מולדת־קדומים של האומה מלפני אלפי שנים ופה נוצר ספר־הספרים, וארץ זו הובטחה לעם היהודי גם לעתיד. כל מקום חדש בארץ שהגיעו אליו החלוצים היהודים — עורר בלבם אסוציאציות נפשיות עמוקות שחיו בקרב העם היהודי במשך אלפי שנה ושנאצרו לעולם בספר התנ״ך.

כותב הטורים האלה היה אחד העולים שבאו לארץ לפני יותר מארבעים־ושבע שנים מעיירה קטנה בפולין, שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. אם כי כל ימי נעוריו בבית־אביו עסק בתורה — עלה לארץ במטרה להיות עובד אדמה ולעזור בעבודתו הגופנית לבנות מחדש המולדת העצמאית לעמו. ככל בני־דורו שבאו אז לארץ, — הם נקראו בשם ״העליה השניה״, — האמין שמולדת אין קונים בכסף ואין כובשים בחרב, אלא בונים בעמל־כפים ובזיעת־אפים, ואם יש הכרח — מגינים עליה בחרף־נפש. ולכן ראה בעבודה ובהגנה על פרי העבודה — הדרך הראשית לתחיית העם היהודי, ובאנשי־עבודה והגנה — הכוח הראשי והמכריע בתהליך התקומה. באמונתו זו עמד כל חייו מיום עלותו ארצה ועד היום הזה.

אבל לא ניתן לו לחיות בארץ כמבוקשו. חבריו הטילו עליו תפקידים ציבוריים, שלא ראה זכות לעצמו לסרב להם, אם כי לפי נטיותיו האישיות חביבים היו עליו ספרים מובחרים ועבודה בשדה — מוויכוחים פומביים ושליחויות ציבוריות.

בשנת 1936 חל מיפנה בגורל הארץ, כך בכל־אופן נראה הדבר לכותב הטורים האלה; לאחר פגישתו עם הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל שנשלחה לארץ על־ידי ממשלת־המאנדט הבריטית, הגיע לידי מסקנה, כי נסתיימה תקופת־המאנדט והעזרה האנגלית להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל; כי הממשלה האנגלית אינה מוכנה עוד, ואולי גם אינה מוכשרה עוד, לעמוד בהתחייבות שנתנה לעם היהודי בהצהרת־באלפור, ואין ליהודים אלא לסמוך על עצמם בלבד. ובזאת נבדל אז, בשמשו יושב־ראש הנהלת הסוכנות בירושלים, מדרכו של וייצמן, שכיהן בימים ההם כנשיא ההסתדרות הציונית. ומאז עמד על כך שהדרך היחידה לקיום תקוות־הדורות של העם היהודי — היא הקמת מדינה יהודית מיד, לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי למטרה, כי רק מדינה יהודית תאפשר בנין המולדת וקיבוץ הגלויות.

לכותב הטורים האלה היה נראה, שלא לונדון אלא וושינגטון תהיה בעתיד הקרוב הכוח המכריע החיצוני בגורל הארץ, וראשית כל יש להכין לכך את יהודי אמריקה, ובביקוריו התכופים בארץ הזאת בשנים ההן — משנת 1937 עד 1945 — דאג לרכז יהודיה סביב התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל.

1945—1948 היו שנות מאבק עם מדיניותו האנטי־יהודית של באֶווין, שנסתיים בהעברת בעיית ארץ־ישראל לאו״ם, ובהחלטתו על ביטול המאנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתים, — למדינה יהודית ולמדינה ערבית. הממשלה האמריקנית שהיתה מהיוזמות הראשיות לפתרון זה — נסוגה זמן־מה מעמדתה זו, לאחר התנגדותן התוקפנית של מדינות־ערב, שנתמכה גם על־ידי ממשלת בריטניה. עם יציאת ממשלת המאנדט מהארץ התיצבה שאלה גורלית: להכריז או לא להכריז על מדינת־ישראל? כמה מידידינו יעצו לא לעשות צעד נמהר זה, שיביא אחריו התקפתן המזוינת של כל מדינות־ערב. בין הידידים האלה נמנה גנרל מרשל, ששימש אז בתפקיד מזכיר המדינה באדמיניסטרציה של הנשיא טרומן. כותב הטורים האלה וכן רוב בני־עמו סברו שרק בהקמת המדינה ללא כל דיחוי יש לישוב היהודי בארץ סיכוי לעמוד על נפשו וגם ליהפך לעם ריבוני, וביום 14 במאי 1948 הכריז כותב הטורים, כראש הנהלת הסוכנות ויושב־ראש מינהלת־העם, באולם המוסיאון בתל־אביב על הקמת מדינת־ישראל. אותה שעה נתמנה ראש־ממשלת ישראל הראשונה ושר־הבטחון שלה, ומילא שני תפקידים אלה למעלה מחמש שנים.

בתקופה זו הוטל על המדינה הצעירה: –

1) לעמוד בפני כל צבאות־ערב כשהיא כמעט לא מזויינת ולא מאורגנת, ושקועה, על־ידי ממשלת המאנדט, בתוהו־ובוהו;

2) לפתוח שעריה לרווחה לשארית יהדות־אירופה, ליהדות המדוכאת בארצות ערב והאיסלם, ולכל יהודי בעולם שאינו רוצה ואינו יכול להישאר באשר הוא;

3) לארגן כמעט יש־מאין שירותים ציבוריים — חינוך, בריאות, דאר ותחבורה, שנהרסו כולם על־ידי ממשלת המאנדט;

4) להבטיח שיכון, תעסוקה, מזון ואמצעי־קיום לשבע־מאות אלף עולים מחוסרי־כל שנהרו ארצה תוך ארבע שנים;

5) לפתח משק־חקלאי, חרושת, בנין, ספנות, תעופה, מסחר, אשר יבטיח במשך הזמן עצמאותה הכלכלית של המדינה.

דברים אלה היו צריכים ליעשות כשהמדינה הקטנה והצעירה נתונה במצור על־ידי שכנותיה הערביות, שאמנם נחלו תבוסה בהתקפתן על ישראל, אבל סירבו לעשות שלום, ואיימו כל הזמן ב״סיבוב שני״.

מפעל־אדירים זה — הדיפת התוקפנות הערבית, קליטת עליה המונית, מפעלי פיתוח מהירי־קצב וארגון שירותים ממלכתיים מודרניים, — נעשו כמובן על־ידי מאמץ המונים:לוחמי מלחמת־הקוממיות, עובדי השדה והחרושת, משקיעי־הון ובעלי נסיון משקי, אנשי־רוח ותרבות, סופרים ומורים; אבל הציבור הרחב נוהג ללא־יסוד וללא־צדק לסמלם באיש אחד, במקרה דנן — בראש ממשלת ישראל, שהכריז על הקמת המדינה ועמד בראש המערכה הצבאית, ואחר־כך בראש מערכת העליה וקליטתה ויתר עבודות הממשלה.

כותב הטורים האלה ידע אולי יותר מכל איש אחר, שלא רק הוא, אלא אילו היה במקומו הגאון האנושי הגדול ביותר, לא היה מבצע בכוחו הוא המעשה של הקמת המדינה ופיתוחה במשך חמש שנותיה הראשונות. רק עבודתם המתמדת והנאמנה של רבבות ומאות אלפים בשדה ובבית־החרושת, בסדנא ובבית־הספר, במטה הצבא ובמחנותיו, עשו המעשה הגדול, שבצדק עורר התלהבותו של העולם היהודי כולו, ואולי לא רק של העולם היהודי. לא נעלם מכותב הטורים האלה ערך ההדרכה והכיוון, והוא עשה מלאכה זאת בשנים הקשות שלאחר קום המדינה, — וכמה שנים לפני ייסודה. אך בשנה האחרונה הוא הגיע למסקנה ברורה — שטובת המדינה, ואולי גם טובתו האישית, דורשת שיסתלק — אולי בניגוד לרצון רוב העם — מפני כמה טעמים, ועל אחדים מהם (אפשר שהם רק טעמים מקומיים, ישראליים, ואפשר שיש להם גם במידת־מה ערך כללי), ידובר כאן.

א. יסודותיה של מדינת־ישראל הונחו על־ידי מאמץ יוצר של שלושה דורות חלוצים — משנות השמונים של המאה התשע־עשרה עד קום המדינה, תקופה של שבעים שנה. הצורך במאמץ חלוצי לא חלף עם ייסוד המדינה, אלא להיפך. דרוש עכשיו מאמץ חלוצי גדול יותר וממושך יותר. רובה הגדול של הארץ עודנו הרוס ושומם. רוב העולים לא הוכשרו מקודם לאותם החיים שעליהם לחיות בארץ: חיי עבודה ועמל, מאבק מתמיד עם פגעי הטבע והריסות הארץ. ותיקי הישוב צריכים לשמש להם מורי־דדך ומדריכים, מופת ודוגמה. הסכנה מצד השכנים גדולה כשהיתה, והעם בישראל יכול להישען אך ורק על כוחו וגבורתו, ולכן יש לחנך את הנוער גם לחיי עבודה וכיבוש הטבע וגם לגבורה ועוז־נפש שיעמדו בפני כל אויב חיצוני.

ב. במדינה צעירה שמספר העולים החדשים רב בה ממספר יושביה הוותיקים — וותיקים נקראים אלה שיושבים פה שש שנים ומעלה, לפני ייסוד המדינה, — טבעי הדבר, שחלק גדול בעם אין לו עדיין הכשרה וחינוך־ממלכתי, ואינו מוצא עדיין ידיו ורגליו בבעיות המסובכות העומדות לפני המדינה, גם בחייה הפנימיים וגם ביחסיה החיצוניים.

לעם ישראל כולו לא היה מאות בשנים נסיון של חיים ממלכתיים, ושל אחריות ממלכתית. העמים האנגלי והצרפתי וכן עמים אחרים, אם כי היו עצמאים — חיו מאות שנים באנרכיה של מלחמת־אחים, עד שנתמזגו לעם אחד והתגבשו דפוסי הממלכתיות שלהם. היהודים היו למעלה מאלפיים שנה עם משועבד ותלוי בחסדי אחרים, ושותקו בתוכו החושים הדרושים לעם העומד ברשות עצמו. משום כך יש ריבוי מפלגות בישראל, וחוץ ממפלגה אחת, הגדולה ביותר, שבלעדיה אי־אפשר לכונן ממשלה בישראל (מפא״י) — כל שאר המפלגות אינן מרגישות שאחריות המדינה היא עליהן, כי כל אחת מהן הברירה בידה להצטרף לממשלה או להישאר מחוץ לממשלה. לכן הן רואות קודם־כל האינטרס המפלגתי, אם כי כולן מדברות — ובכנות סובייקטיבית — בשם האינטרס העליון של המדינה. ריבוי מספר המפלגות וחוסר אחריותן האובייקטיבית הוא קרקע נוח למלחמה מפלגתית ומדינית שאין טובת המדינה לעיניה, אלא אינטרסים מצומצמים ושאיפה לשלטון ולכוח.

ריב מפלגות מסוג זה אינו תורם לחיבור האזרחי והממלכתי של המוני העולים. ויש צורך להעלות הכוחות המוסריים הגנוזים בעם (ואלמלא היו כוחות אלה, לא היתה קמה המדינה), ואין לעשות זאת בכוח השלטון.

ג. מדינת־ישראל, ככל מדינה, עומדת על שנים: על דאגה לעניני הכלל, האומה (כזו היא דאגת הבטחון, קליטת העליה, פיתוח, תרבות ועוד) ועל דאגה ליחיד — לאזרח בעניני יום־יום. לרוב חופפים שני הצרכים, אבל לא תמיד. יש שהם נפרדים ואפילו נוגדים זה לזה. ברור, שבכל מדינה עניני הכלל קודמים לעניני הפרט. במדינה צעירה כישראל, המוקפת אויבים ועומדת בראשית התפתחותה, יש ודאי עדיפות לעניני הכלל; אבל בעדיפות זו יש סכנה, כי חלק גדול של תושבי המדינה עדיין אינו מבין בעיות המדינה, צרכיה, קשייה; רבים מהם יודעים בכלל רק מעט מאוד על הנעשה במדינה, כי בשנות חייהם המעטות לא הספיקו עדיין לרכוש לשון המדינה, אינם קוראים עתונות עברית, אינם מבינים הוויכוח בכנסת, ואינם רואים אלא את עצמם, צרכיהם וקשייהם. לכן מתפתח אצלם ההרגל לראות במדינה רק נתבע — כאילו היא חייבת לספק לאזרח כל צרכיו, ואין היא צריכה לתבוע ממנו כלום.

ד. אחד מצרכיה החיוניים של כל מדינה, וביחוד של מדינה צעירה כישראל, הוא לפתח בקרב אזרחיה האמונה בכוחם, ביכולתם, באחריותם, ויש סכנה מוסרית ופוליטית כשהעם מתרגל לראות בקבוצת אנשים או באיש אחד — כאילו הם המדינה, ומתקבל לפעמים פארדוכס: ככל שהאיש מקובל ונאמן יותר על הציבור, כן גדולה יותר הסכנה שיראו בו את המדינה, וישימו בו כל מבטחם, וכן יַפנו אליו כל התביעות ויסמכו עליו בכל הקשיים. הדבר הזה עשוי אולי לתת סיפוק אישי למדינאי רודף־כבוד, אבל מזיק הוא למדינה ולחינוך הממלכתי של העם.

ה. מדינאים, גם המחוננים שביניהם, אינם אלא בשר־ודם. ככל שמדינאי מבוצר יותר בשלטונו — גדלה הסכנה, שיבטח יותר מדי בעצמו ויקל ראשו בבעיות הכבדות והמסוכנות העומדות לפני המדינה. ואם השלטון אינו מטרה, כפי שמאמין כותב הטורים האלה, אלא אמצעי ומכשיר של שירות לצרכי האומה, חייב מדינאי אחראי לשאול עצמו: האם לא נשתלטה עליו השיגרה, האם רעננה אצלו ההרגשה הבלתי־אמצעית של המציאות, האם מרגיש הוא דיו את האזרח הפשוט במדינה — שסוף סוף הכל תלוי בו?

ו. אין איש יחיד קובע גורל מדינה ועם. אין אדם שאי־אפשר בלעדיו. בעתות מלחמה — יתכן אולי מצביא או מדינאי שבו תלוי הרבה או גם הכל. לא כן בימי שלום. גורל המדינה תלוי בעם, באופיו, ביכולתו, בכושרו, באמונתו העצמית, באחריותו האישית והכללית. מדינאי הרואה עצמו כמכריע גורל המדינה — הוא מזיק ומסוכן. וכשנראה למדינאי שמתיחות ממושכת ושירות ארוך אולי נטלו ממנו או עלולים ליטול ממנו רעננות ההדגשה, יחלישו בקרבו החרדה המתמדת לכל צעד והחלטה, יגבירו בו השיגרה בטיפול בענינים חמורים הנוגעים בשלום המדינה ובאינטרסים של המון אזרחיה, הרי מוטב שיסתלק, כשעדיין הוא בטוח בעצמו שטרם ״נתקלקל״, מאשר יחכה ו״יתקלקל״ ולא ירגיש עוד בכך.

ז. ומכיוון שאין איש שעליו עומד הכל — מותר בתנאים ידועים, כשהמדינאי בטוח שפרישתו אינה מזיקה למדינה, להסתלק גם מתוך נימוקים אישיים: אם יש לו צורך נפשי לעסוק בעבודה יקרה לו, לקרוא ספרים אהובים עליו, להימצא בסביבה שיש לה ערך מיוחד.

שלושה דברים — עבודה, ספרים, סביבה — משכו את כותב הטורים האלה מעודו, אבל זמן רב לא יכול לספק אותם מפני עול הנהגת המדינה ועניני־ציבור.

ככל שמסוגל האדם להתרחק מהחיים המלאכותיים (החשובים כשהם לעצמם) של הציוויליזאציה המודרנית, ויכול לעמוד פנים־אל־פנים מול הטבע הפראי והראשוני, כפי שיצא מידי הבורא — ומבחינה זו המדבר הוא המקום האידיאלי ביותר, — מסוגל הוא יותר לעמוד על אמיתות ההוויה ויעוד האדם עלי אדמות. לאשרנו יש עוד הרבה מדבריות במדינת־ישראל, אולי יותר מדי. כאן רואה האדם יצירת־אלוה כפי שהיתה בראשיתה — פראית, איתנה ונוראת־הוד. והוא מבקש ומוצא בתוכו הכוחות הדרושים לתקנה, ועל־ידי כך הוא נעשה שותף להקב״ה ביצירת העולם. הוא רואה כאן כוחות הטבע בקדמונותם, בראשונותם, בסרבנותם, בלי שהיתה ידו של אדם בהם לשנותם. ואין הוא אובד־עצות ונכנע, אלא מוצא בתוך נפשו עוז להשתלט על האיתנים המהרסים ולהגביר הכוחות היוצרים. בארץ חרבה — הוא אוגר מים, ובארץ לא־זרועה — הוא מצמיח עצים ושיחים ועשבי מרעה; ובמרחב לאין דרך ומעבר — הוא מפלס נתיב ומסילה והוא קורא עם הנביא ישעיהו:

״אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹןֹ לְשֹׁוֹן אִלֵּם, כִּי נִבְקְעוּ בַּמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבַה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבֻּעֵי מָיִם. – וְהָיָה שָֹם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹדֶשׁ יִקָּרֵא לָה – וְהָלְכוּ גְאוּלִים"

(ישעיהו ל"ה).

ובערבות המדבר — אפשר לעבוד יחד עם בחורים נועזים, נושא־חזון ובעלי כושר חלוצי, שהם תפארת העם ותקוות המדינה. כי רק בכוחות חלוציים שאינם נרתעים מכל קושי ומכשול ומכל פגעי הטבע ואיתניה — תצליח מדינה צעירה למלא שליחותה. פה אפשר גם להתיחד עם ספרים יקרים, עתיקים וחדשים, הטבועים בחותם הנצח, והם פרי כל התרבויות הגדולות של עמי המזרח והמערב: ספרי יוון ורומא העתיקים; ספרי האופניש־ושיחות־הבודהה; מורשת לאו־טצה, קונג־טצה ותלמידיהם; יצירות הוגי־האנושות בתקופת הביניים והזמן החדש — כל אלה יחד עם ספרי התנ״ך והאגדה היהודית, על רקע הטבע הפראי והקדמוני, חכמתם העמוקה מתבלטת עוד יותר, והגאון האנושי נראה בכל הדרו.

וטוב למדינה שיכולה להרשות לראש־ממשלתה, לאחר שירות (טוב או רע) במשך כמה שנים — ליהנות ממראות המדבר, לחרוש בשדות שיד־אנוש לא נגעה בהם מעולם ולשגות בספרים אהובים.

גם חיים אלה כאזרח וכעובד פשוט יש בהם ברכה לא רק לאיש שזכה להם, אלא למדינה כולה: כי סוף סוף במדינה יש מקום רק לראש־ממשלה אחד בלבד, ואילו בהפרחת המדבר יש מקום למאות אלפים ולמיליונים, וגודל המדינה הוא בידי המרובים — ולא בידי האחד; ויש אשר האחד צריך לעשות דברים הם יכולים וצריכים להיות מעשיהם של הרבים.