“רעות רבות וצרות” (דברים ל“א, י”ז)

מאי “רעות וצרות”? אמר רב: רעות שנעשו צרות זו לזו. כגון זיבורא ועקרבא (חגיגה ב')

– – – ביחס לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זיבּורא יועיל קרירי, וחילופיו סכנה (הערוך, זיבורא)

לא הייתי בא להוסיף על הנאומים שנשמעו כבר. אולם חבר אני לציבור העומד במערכה זו של עבודה עברית כימי דור שלם, מאז באו הראשונים מבין חבריו לארץ. לא תמיד היה חוסר פועלים, מכה חדשה היא. היו שנים של עודף פועלים. קראו לזה: חוסר־עבודה. גם אז היו אלפי מקומות במושבותינו נעולים בפני הפועלים העברים. והרי היה ישוב, היו רבנים, היו מפלגות ציוניות כלליות – ומדוע לא הרעים קולם? גם בימים של יציאת פועלים מן הארץ לא נזדעזע הישוב. אינני יכול לקבל את דברי הרב הנכבד מר בן־ציון עוזיאל כי במשך דור שלם לא היתה הזדמנות נאותה לרבנים להשמיע דבריהם, דברי כבושים, דברים כדרבונות בענין זה.

בשנה זו נפרץ השרון. איכרים עברים פרצו חומותיו. יהודים מחדירים את העבודה הערבית לעיר, יהודים להוטים להכניסה גם במקצוע הבנין בגלוי ובתחבולות סתר. כמה דרכי הַעֲרָמָה ישנם ליהודים כשרים – עד לגבאים בבתי־כנסיות ועד בכלל – להבריח את העבודה העברית מבניניהם. קונים מגרשים מבעלים ערבים, על מנת שבעלים אלה יקימו עליהם בנינים בכספי הקונה היהודי ובעבודה ערבית, כאילו הערבי בונה לעצמו, ועם גמר הבית יקום הבית והמגרש לנחלה ליהודי הכשר. על שמואל דויד מספרים שהצליח להשיג היתר עסקא מרבנים, הואיל ויש חוזה בינו לבין הקבלן הערבי שלו, כי הבנין – 60 חדר! – יקום על שמו רק מקץ שש שנים.

לא יֵדע הדור את עתו. אנחנו חיים בתקופה מהפכנית בבנין הארץ. כוחות גדולים זינקו מן הגולה – ומחשבה איומה היא, שאנו עלולים להפוך בידינו את הברכה לקללה. הכוחות האלה שיכלו להצעידנו צעד ענקי קדימה ולהרימנו מעלה מעלה, מסוגלים גם להרוס את אשר בנינו ולהמיט עלינו סכנות עצומות. קשה לראות תקופת־שפע מתבזבזת ביודעים.

כשאמרו כאן, כי גם חוסר פועלים אינו יכול להתיר עבודה זרה במשק העברי, ראיתי אותות תמהון וספק על פני אחדים מהמסובים… ואולי זוהי הנקודה המרכזית הטעונה הסברה בימים אלה.

קשה לקבל שתי עקיצות בבת אחת ובנקודה אחת. אולם יש מקרה עוד יותר רע והוא מצויר במשל קדמוני על זיבּוֹרא ועקרבּא. בענין עבודה עברית בימים אלה נדמינו למי שעקצוהו בבת אחת עקרב וצרעה.

גזירת הצמצום הקטלני בעליית העובדים לא תתרפא אלא מתוך חמימי, מתוך עמידה מלוכדת של כל הישוב כנגד הגזירה ומתוך סירוב מוחלט להיכּנע לה. “לא תכריחו אותנו להעביר נחלתנו לזרים, פועלים נכרים לא יבואו בשערינו למלא את מקום העולים העברים שאינם מתירים להם לבוא לארץ” – מחאה זו, אשר מאחוריה עומד משק חי, חקלאי וחרשתי, מדובב באלפי פיות, יש בה כוח יותר מכל הפגנה רבתי בניוּ־יורק או בוַרשה. זהו כלי־המפץ החזק ביותר שבידי הישוב העברי ובידי העם העברי כולו – לנפץ בו כל סירוב פוליטי ולהרחיב די הצורך את שערי הכניסה.

אולם אם נאחזנו באמתלה זו של חוסר פועלים כדי לפתוח לרוָחה את שערי המשק העברי בכפר ובעיר לפועלים ערבים – הרי כל מלחמתנו מאֶפע. מאין תצטרף הקליטה אם מקומות העבודה הוסגרו? האם בכוח נוסחה אַלגבּראית נבוּבה, אשר תכנה האריתמיטי נאכל על ידי פועלים זרים, נוכל לנצח במלחמה זו? כלום יש עוד מושל־מחוז בארץ־ישראל אשר לא נדרש, על ידי איכרים יהודים – ועכשיו גם על ידי נותני־עבודה יהודים בערים – להיחלץ לעזרתם ולהמציא להם פלוגות משטרה, למען יוכלו להעסיק לבטח ולתיאבון פועלים ערבים?

האומנם חדלי־אונים אנחנו ואין עצה אחרת אלא הכנסת פועלים ערבים? האין נוער בוגר בבתי־הספר של הישוב, האין ערינו ומושבותינו מלאות בחורים, אשר היו נכונים, לאין ספק, להיחלץ ברובם, אילו נקראו לענות מענה לאומי לשעת־חירום ולעמוד בפני הסכנה? האם בעלות האַרבּה לא גייסנו כנגדו זקן וטף?

אין לי חששות לגורלה הסופי של העבודה העברית. היא תנצח. אם צפויה לנו גאולה – הרי אין זו יכולה לבוא אלא בדרך האחת: הדרך של עבודה עברית. ציבור הפועלים, אשר מלחמה זו עמוסה על כתפיו בכל כבדה, לא יסוג אחור ולא ירתע.

ועוד לי הערות מעטות.

נאמר כאן שמתכוננים להביא, לשם תיקון המצב, פועלים מיוחדים¹, שונים מהפועלים אשר באו לארץ עד היום, במלים אחרות: פועלים אשר האיכרים יוכלו לרכב עליהם והיצר של הסתדרות ושל ארגון לא ישלט בהם. דבר זה לא יקום ולא יהיה. התאחדות האיכרים, אשר מנעה את רגלה מכינוס זה – למי תבוּז ואת מי תפסול? את יוצרי דגניה? את כובשי העמק? האם לעבד עברי ישאו עין?

עוד בפתיחת הכינוס דוּבּר על פריון העבודה, על מידות התוצרת. אחת השאלות החמורות המחייבות לפתרונן מאמצים רבים מצדנו וגם מצד האיכרים. אך בגישתנו לשאלה זו נזכור את האחת: הפועל עובד בשריריו. ואם אמנם האיכר מוצג בארץ בפני נסיון קשה, באשר יצר הזול מושך ומפתה אותו בלי הרף, הרי גם הפועל מוצג בפני נסיון קשה: העבודה עצמה. וסוף סוף יש להם לעובדים בגופם תוספת־צדקה נגד אחרים.

ואחרון: הארגון המשותף, ענין חביב לרבים, לתלות בו בּוּקי־סריקי. רצוני להגיד במעמד זה גלויות וברורות: אנחנו בעד יחסי שלום ואחוה בין הפועל העברי לבין הפועל הערבי בארץ. באנו הנה לא ככובשים, ולא מתוך יוהרה וגסות־רוח נתיחס לעובד הערבי. אולם גם לא מתוך ויתור על זכותנו העיקרית: זכות העבודה במשק העברי. הדבר הראשון שאנו אומרים לקיבוצי פועלים ערבים, הפונים אלינו, הוא: איו אנו גומלי־חסדים. באנו לארץ זו כדי לבנות בה את משקנו הלאומי. אולם אנו מוכנים להושיט יד אחים נאמנה לכם, במלחמתכם על תנאי העבודה במשקכם ובמשק המדינה, אשר אנו משותפים בו. ואני רוצה לציין מתוך קורת־רוח כי האֵמון אשר קיבוצי פועלים ערבים במקומות שונים בארץ רוחשים להסתדרות – הולך ורב, למרות כל התקלות והמעצורים. אולם המעביד העברי המכניס את הפועל הערבי למשק העברי הפרטי, הוא הוא המסבך והמערבב גם את הכרתו של הפועל הערבי ומכביד על גיבוש היחסים האמיתיים, הנאמנים, בינינו. דבר אשר אנו רואים בו לא רק חובה פועלית, כי אם גם שליחות ציונית רבת־ערך.

חשון, תרצ"ה