תקציר: המאמר עוסק בהשוואת מקורות יהודיים ואחרים על המערכה בביתר, בכדי לקבל תמונה רחבה על יחסי הכוחות, הלך הרוח ומהלך הקרב בביתר.

מילות מפתח: ביתר, מצור ביתר.

 

קיץ שנת 135 לספה"נ – כיצד היתה ביתר מבצר המורדים האחרון    🔗

בודאי ובודאי שככל מצביא טוב, גם בר כוכבא, מחולל המרד הגדול של היהודים ברומאים בשנת 132 לפנה"ס, למד למוד היטב את קורות המלחמות בין היהודים לרומאים לפני זמנו, כדי ללמוד מן הנסיון שנרכש במלחמות אלה ולא לחזור על המשגים שעשו המורדים בעבר. המשגה הבולט ביותר שנזדקר לעיניו – כשם שהוא מזדקר לעיננו כיום – היה ריכוז המאמץ העיקרי של היהודים במקום מצומצם אחד, בירושלים. הדבר הביא לכך שבכיבוש עיר הבירה השמידו הרומאים בהעלם אחד את רוב כוחותיהם של היהודים ושמו למעשה קץ למלחמה. 

מאליה נשאלה השאלה אם היתה ליהודים הברירה לצאת ולהתנגש אם הרומאים בשדה הפתוח? אכן, לא! לא היו ליהודים לא האימון הדרוש ולא הנשק הדרוש, אף לא הארגון הטקטי והמנהלי הדרושים לשם התגברות על הלגיונות הרומאים חמושי הנשק הכבד, המתורגלים כהלכה והממושמעים להפליא, המוגנים בפרשים באגפיהם והערוכים בעמק. רק כאשר פני הקרקע המבותרים לא אפשרו ללגיונות להתפרס למערך קרב היה היתרון להתנגש פנים אל פנים ליהודים. וכך במורד בית חורון השמידו היהודים את הלגיון השנים עשר בימי המרד הראשונים. אולם מצבים נוחים כאלה היו נדירים מאד במלחמה עם הרומאים שהיו נשמרים תמיד שלא לעבור במיצרים המוגנים על ידי יריביהם. ליהודים לא נותרה אפוא, ברירה אלא להסתגר בחומות ורובם נסתגרו בין חומות ירושלים – ונוצחו כליל משנפלה העיר האחת הזו.

כאשר הרים את נס המרד ברומאים, החליט בר כוכבא שלא לרכז את לוחמיו בעיר מבצר אחת, אלא לבצר עשרות ערים בכל רחבי הארץ להושיב את לוחמיו בכולן, אם יתעורר הצורך להתבצר בפני הרומאים בחומות. 

כך עלינו להבין את דברי ההיסטוריון הרומאי דיון קאסיוס:

“הם (היהודים) לא העזו לצאת לקראת הרומאים במלחמה סדירה, אבל תפסו את הישובים הטובים ביותר במדינה וביצרום בחומות ובמחילות מתחת לאדמה למען יוכלו למצוא מקלט בהן בשעת הצורך וגם למען הבטח לעצמם דרכי תחבורה חשאיות מתחת לאדמה”.

 

אחת הערים אשר בוצרו כך היתה ביתר. עיר זו היתה עיר המבצר האחרונה שנותרה בידי בר כוכבא ולוחמיו, לאחר שכבשו הרומאים – בקרבות עקובים מדם ובאבידות עצומות את ארבעים ותשע הערים היהודיות האחרות בארץ. בביתר, אפוא, נתרחשה המערכה האחרונה של המלחמה האדירה ביותר שניטשה אי פעם בין היהודים והרומאים, וכל המרידות שבאו אחריה לא היו אלא סוף דבר. 

נשים פעמינו לביתר השוכנת דרומית מערבית לירושלים, ובריחוק של כאחד עשר ק"מ ממנה.

 

סיפורם של פני הקרקע    🔗

קו הגבול בין ישראל לירדן מתמשך בימינו למרגלות הר ביתר ממש, וההר – בשטח הנתון בשליטת ירדן. שמו בפי הערבים: “חירבת אל יהוד” – חורבת היהודים, והשם יפה לו – על פסגתו השטוחה נחים שרידי חומת ביתר הקדומה; באי אילו מקומות ניכרים בחומה שרידי הביצורים שהם בליטות כלפי חוץ בדמות חצי קשת עגולה, המשמשות עמדות להנחתת חיצים ואבני קלע על אגפי האויב המסתער על החומה. יסודות המגדלים שנתגלו עד כה הם שלשה במספר, האחד כלפי צפון-מערב ואילו שני הנותרים, הצפוני והצפון-מזרחי בנויים מפנים לחומה. קו ההקפה של כל החומה כולה הוא כ- 900 מטר. השטח שהיא מקפת מעובד בידי הפלחים תושבי הכפר הערבי: ביתיר, השוכן בגיא שמדרום-מזרח להר. חורבות המבנים שהיו בין החומות שימשו לפלחים להקמת גדרות אבן לחלקותיהם. אולם עד היום נראים במרכז השטח שרידי בנין גדול – 10.20 מ' ארכו, 8.70 מ' רחבו, שכתליו היו עבים ויתכן ששימש בשעתו כבית נשק, או כעמדת פיקוד, ואפשר כעמדת מגן אחרונה. ההר מלא מחילות ומטמורות והבוחן את ביצורי ביתר וכל אשר בם ימצא את דברי דיון קאסיוס על הביצורים התת קרקעיים אמיתיים לחלוטין. 

גיא עמוק שקרקעיתו נמוכה מפסגת ההר כ- 170 מטר בממוצע, מקיף להר ביתר משלושה עברים. מערב צפון ומזרח. רק בעבר הדרומי מתחבר ההר באוכף לרכס השכן. רוחב האוכף כ- 80 מטרים, והוא חצוי בקרבת החומה בחפיר שחפרו היהודים. עומקו כחמישה מטרים ורוחבו כחמשה עשר. לרוחב החפיר ניצבת עד היום סוללת הסתערות ששפכו הרומאים כדי להגיע לחומה. שנים עשר מטרים רוחבה של סוללה זו. מולה הרימו היהודים ביצור חזק הבולט מן החומה. הן הביצור והן החומה משני עבריה עומדים בחלקם התחתון על תילם והם מטיבים להשתמר יותר מכל חלק אחר של העיר והחומה – והדבר הוא לנו לאות כי כל מאמצי הרומאים להבקיע כאן את החומה עלו בתוהו. 

החומה אינה מקפת את כל פסגת ההר השטוחה, אלא רק חלקה הדרומית, הגבוה מן הצפונית, בשנים עשר מטר ובאי אילו מקומות יותר מזה. החלק הצפוני של הפסגה אורכו, מצפון לדרום, כמאתים וששים מטרים ורחבו, ממזרח למערב, כמאה ושמונים מטרים. הואיל והפלחים עבדוהו והוא מלא נטיעות אין ניכרים בו שרידי מבנים קדומים, ומשוליו של החלק הצפוני מתקפל מדרון ההר מטה לגיא בפתאומיות, והעליה אליו קשה מאד. כאן עם זאת ניתן לרומאים להעפיל לפסגת ההר בלא להתקל מיד בחומה, ואחר כך להסתער על החומה על פני שטח מישורי המאפשר התפרסות של כח לא מבוטל. מדוע, אפוא, טרחו לשפוך סוללה לרוחב החפיר אשר באוכף הדרומי הצר, מול הביצור החזק של היהודים, תחת מטר חיצים ואבני קלע? 

התשובה היחידה המתקבלת על דעתנו היא שהם אמנם ניסו בתחילה להעפיל ההרה, משטח הצפוני ומדי פעם בפעם הוכו לאחור וגולגלו במדרון, עוד בטרם הספיקו להתפרס ולהערך כראוי, על ידי היהודים שהגיחו כנגדם מן העיר. לאחר שנוכחו הרומאים לדעת כי הדרך הקלה יחסית אל החומה מחירה בחיי לגיונרים רב מדי, חדלו ממנה וביכרו לשפוך סוללה לרוחב החפיר ולהסתער דרכה לאורך האוכף המחבר את הר ביתר עם הרכס שמדרום לו. ברם, כן כאן – כפי שנוכחו לעיל – לא צלחה דרכם.

 

על הרכסים, המורדות והגאיות שמסביב להר ביתר נראים עד היום שרידי הדרך שבנו הרומאים סביב לעיר. כארבעת אלפים מטרים אורכה, עשויה שתי חומות נמוכות, שהרווח ביניהן משתנה ממטרים ספורים לעשרות מטרים אחדות. תכליתה היתה למנוע מניעה גמורה ומוגמרת כל יציאה מן העיר וכל ביאה אליה. מלאכת נמלים עצומה הושקעה בה והיא מעידה על היסודיות הרבה בה התנהל המצור. 

מדרום לקו הדיק גילו תצלומי אויר את שרידי חומותיהם של שניים ממחנות הצבא הרומאי שצר על ביתר. היקפו של כל מחנה עולה פי כמה וכמה על היקפה של העיר. 

יקצר המצע מלתאר את שאר תלי המקום וסביבתו, שרובם ככולם יש בהם להוסיף, אם במישרין ואם בעקיפין ידיעות על מערכת המצור האדירה הזאת. נזכיר רק את מעין המים הקטן הנמצא על פסגת הרי ביתר בתוך החומה והמקר את מימיו בחורף בלבד ואת המעין הלא אכזב המבורך בשפע מימיו – במדרון הדרומי-מזרחי של ההר, מחוץ לחומה, שבצדו חקוקה על הסלע כתובת רומאית מימי המצור.

 

עד כאן סיפוריהם של פני הקרקע והעצמים שנותרו על פניהם. מכאן ואילך עלינו לפנות אל המקורות הקדומים לבדוק על פיהם את קורות המקום הזה.

 

המקורות לשחזור מערכת המצור על ביתר    🔗

החומר העובדתי הממשי הוא כה מועט שניתן לסכם אותו במשפט אחד:

“באביב שנת 135 לפנה”ס שמו הרומאים מצור כבד על העיר המבוצרת האחרונה שנותרה בידי בר כוכבא ולאחר קרבות קשים ומרובי אבדות לשני הצדדים לא הצליחו להכריע את חיל המצב, או אז חדרו לעיר בחשאי בעזרת בוגד שומרוני, כבשוה וטבחו את תושביה ולוחמיה". 

סביב עובדה זאת מצויים מדרשים, הלכות, אגדות, מעשיות עם ורשומות היסטוריות מאוחרות שהן בחלקן חזרה בלתי מדויקת על רשומות קדומות מהן, לעתים בתוספת ציטוט מסורות שבע“פ, וכן, במיוחד אצל הסופרים הנוצריים, סילופין ביודעין. ה”מסמכים" האלה, הגם שאינם מרובים כאמור, מביאים את החוקר במבוכה גדולה. הנה למשל, קורא הוא ב“תלמוד ירושלמי”: “תני ר' שמעון בן גמליאל אומר חמש מאות בתי סופרים היו בביתר והקטן שבהן אין פחות מחמש מאות תינוקות”. כלומר לפחות רבע מיליון תלמידים, לבד מבוגרים, מצויים היו בביתר ששטחה המוגדר יפה עד היום בשרידי קו החומה שלה, לא עלה על 15 דונמים, שהם כהקפו של רובע עירוני קטן כיום. מובן שיחסנו לדברים אלה אינו יחס ביקורתי רגיל, שהרי זו אגדה, אולם ברור שלצרכי המחקר הצבאי אין בם תועלת. 

וב“תלמוד בבלי” אנו קוראים על מספרים גדולים מזה. “אמר רב יהודה בשם שמואל בשם רבן שמעון בן גמליאל – מה שכתוב: עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי? ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחת ואחת היו ארבע מאות מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן; וכשהיה אויב נכנס לשם, היו דוקרים אותו בחוטריהן, וכשגבר אויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש”. 

ומוצאים אנו במדרש רבה על מגילת איכה: “ור' יוחנן היה דורש: קול אדרינוס קיסר שהרג בביתר 80 אלף ריבוא בני אדם”. 

האגדות האלה עם היותן מגזימות משקפות היטב את רוחם של הארועים, כלומר את העוז של הנער היהודי ואת גודל השואה, שהמיטה המפלה. אולם אין הן מדקדקות בתאור הארועים עצמם, ועל כן נוכל להסתייע בהן אך ורק לצורך הכרת האוירה והרקע הכללי.

 

הרשימות של השומרונים והנוצרים הקדומים פסולות מאחר שיש בהן סתירות. הן אינן מתישבות בשום פנים זו עם זו ושוררת בהן מהומה רבה בכרונולוגיה ובמקומות. למשל: המקור השומרוני הידוע ב“ספר יהושע בן נון” (פרק מ"ז) מחליף כנראה את המצור על ביתר במצור על ירושלים מצור שלא נודע עליו דבר במקורות אחרים על מלחמת בר כוכבא, ואומר:

"אחר כך ירד אדרינוס לירושלים ויצר עליה. והיו היהודים שעלו מן מחילות אשר עשה שלמה בן דוד [אחת] אל יריחו ושניה אל לוד, ואופים להם מה שיאכלו ומביאים להם מכל דבר ומעלים מן על החומה ואומרים לרומאים: - ראו מה עושה ריבוננו בנו! הוא מוריד לנו מזון, כאשר היה עושה לנו במדבר כן יעשה שנית. והיו זורקים להם מעל החומה פירות לחים ויבשים וכיוצא בהם, ואומרים להם: אכלו ממה שיוריד ריבוננו לנו, אומרים: קחו לכם טביחה למלך כי רבוננו כל מה שנצטרך לו יוריד לנו; כאשר היה עושה עמנו במדבר, כן יעשה [עתה] עמנו. והיה אדרינוס נוטה עליהם מאחר שעיף [מן המצור] וחשב את דבריהם לאמת.

וכאשר קרה הדבר הזה נמלכו האחים [השומרונים] אפרים ומנשה וכתבו כתב הודעה וגוללוהו בטיט וזרקוהו מעל החומה אל אדרינוס המלך והגיע אל המלך ויפתחהו ויקרא בו, והיה כתוב בו: אל תחשוב כי דבריהם [של היהודים] אמת. ואם תרצה נודיעך כיצד לכבוש את המדינה [עיר] אולם בזכות זו, שתאפשר לך להלחם [ביהודים ולנצחם] חלץ את נפשנו ממות, ואם ברצונך לכבוש את המדינה [העיר] שלח ליריחו וללוד לתפוס את פיות המערות ולא יכנס [דרך המערות] דבר אליה [אל העיר]; ותפוס את בית לחם ושבור את המזונות המגיעים אליהם ומהן, שמן הזית והמים, החומץ והדבש. ויעש המלך כאשר אמרו לו וגם שלח אל העיר הנצורה והביא את השומרים [השומרונים] אפרים ומנשה וצרו עמו על ירושלים. ויצר להם [ליהודים הנצורים בעיר] עד אשר אכלה אשה את בתה ואיש את בנו, והתנפל עליהם כאשר שמרו את המצוות וכאשר ראו את עצמם חסרי כל, בקשו כי תובטח להם חנינה".

 

מקור שומרוני מחליף כנראה את ביתר בירושלים, יש בה אולי סימוכין לגירסא שבמקורות היהודיים האומרת שביתר הוסגרה על ידי בוגד שומרוני. 

מקורות נוצריים קדומים מזכירים את המצור על ביתר ברפרוף ואין בהם כדי לחדש לנו דבר. מקורות נוצריים מאוחרים יותר חוזרים על דברי קודמיהם ומוסיפים עליהם דברים טפלים. 

נותרו לנו הרשומות של ההיסטוריונים הרומיים. ללא ספק לוקים הם במגמתיות שהרי כתבום אנשי האויב. ברם, החוקר הצבאי העוסק בקרב שנתרחש לפני 1825 שנה אינו יכול להרשות לעצמו דקדוקים רבים בבחירת החומר שעליו יסתמך – כי הוא מועט מאד. ועוד זאת – אל נחשיד עצמנו כמבקשים להאדיר את תהילת הנשק היהודי אם נסתמך דוקא על רשימות האויב בדברנו על המערכה האחרונה של המלחמה הכבירה ההיא. 

ככל הידוע לנו כיום, ההיסטוריון הרומי היחיד שהרחיב את הדיבור על מלחמת היהודים-הרומיים בימי הקיסר אדרינוס הוא – דיון קאסיוס. הגם שאין הוא מזכיר במישרין את מצור ביתר יש בדבריו כדי ללמד אותנו מה היתה הטקטיקה של הרומאים והטקטיקה של היהודים במלחמה ההיא ובמצור על עירם. 

מפאת חשיבותם נביא את דבריו במלואם. וכך כותב דיון קאסיוס (וקיצור דבריו נשתמר עד ימינו בכתבי נזיר בין המאה הי"א):

"לאחרונה יצא אדרינוס מצרימה ועבר דרך יהודה, הוא נסך נסכיו לפומפיוס והקים מחדש המצבה על קברו אשר נהרסה. וכאשר יסד הדרינוס עיר חדשה בירושלים במקום העיר שנחרבה וקרא לה בשם אליא קפיטולינא והקים במקום היכל האלוהים היכל מוקדש ליופיטר, עורר בזה מלחמה כבירה וממושכת. היהודים למרות התמרמרותם בראותם נכרים מתישבים בעירם ועבודה זרה מתערה שם, נשארו שלווים במשך שהייתו של הדרינוס במצרים וחזרתו לסוריה. הם הסתפקו בזה שאת כלי הנשק [שהרומאים] היו מזמינים אצלם היו בכוונה ממציאים אותם גרועים, למען אשר יפסלו אותם והם יוכלו בעצמם להשתמש בהם, אולם כשהדרינוס התרחק מהם התקוממו בגלוי. הם לא העזו להלחם ברומאים במלחמה סדירה, אבל הם תפסו את הישובים הטובים ביותר אשר בארץ ובצרום בחומות ובמחילות מתחת לאדמה למען יוכלו למצוא מקלט בהן בשעת הצורך, וגם למען הבטח להם דרכי תחבורה חשאיות מתחת לאדמה; במחילות אלו נקבו ארובות עד פני הקרקע למען יחדרו בעדן האור והאויר. 

בראשונה לא שמו הרומאים לב לכל הנרגנות הזאת אולם משהיתה כל ארץ יהודה כמרקחה, ומשראו כי היהודים בכל חלקי העולם מתגעשים, מתאספים ומביאים בגלוי או בסתר, נזק רב לרומאים, ואנשים רבים מעמים אחרים, בחלותם להצלחה עושים יד אחת אתם, וכי כל העולם כביכול מתמוטט. שיגר הדרינוס נגדם את טורי מצביאיו ובראשם את יוליוס סווארוס אשר לקחו בנציבותו בבריטניה, למען הפקידו על המלחמה ביהודים. 

זה הנזכר לעיל לא הרהיב עוז בנפשו מעולם להלחם ביהודים פנים אל פנים בהיותם מקובצים, כי ראה את מספרם העצום ואת התנגדותם חדורת היאוש. הודות לריבוי חייליו וקציניו (בהמשך המלחמה) עלה בידו להתקיף חלקים בודדים מהם – להפסיק את הספקת מזונותיהם ולהקיפם מכל צד. באורח זה, באיטיות אך בבטחה השכיל לחלות את כוחותיהם ליגעם ולהשמידם. רק מתי מספר מהם ניצולו. 

חמישים ממבחר עריהם הבצורות ותשע מאות שמונים וחמשה מחשובי ישוביהם נהרסו עד היסוד. חמש מאות ושמונים אלף איש [מהיהודים] נפלו בפשיטות ובקרבות ואלו שמתו ברעב, במגפות ובאש – מי ימנה מספר להם. יהודה כולה, או כמעט כולה, היתה למדבר שממה כמו שהגידו להם מראש לפני המלחמה ואמנם קברו של שלמה הנערץ עליהם מאד, נפל מעצמו. וזאבים וצבועים התפרצו במספר רב אל עריהם. 

ברם, גם לרומאים עצמם אבדו רבים במלחמה זו. ומשום כך כשכתב הדרינוס לסנט, לא פתח את מכתבו בנוסחה השגורה בפי הקיסרים: “ – אם שלום לכם ולבניכם, מה טוב. לי ולצבאותי שלום –”.

 

כך נסתימה המלחמה ביהודה.    🔗

מלבד דיון קאסיוס אשר דבריו מלמדים אותנו בעקיפין מה היתה הטקטיקה הרומאית במצור ביתר, מצויים עוד קטעים דלים פה ושם בכתבי היסטוריונים רומיים אחרים, אך אין טעם להזכירם כיון שאינם תורמים דבר לעצם המצור על ביתר. 

בסיכומו של דבר החומר העומד לרשותנו הוא דל שבדלים. אולם המילים אינם אלא רמזים לדמיון, שעה שבאים אנו לשחזר את מערכת המצור על ביתר שומה עלינו לקרוא בשורות הספורות שנותרו במקורות השונים על מצור זה, לא רק בעיני הבשר אלא גם בעיני רוחנו – וזאת נעשה.

 

עד המצור    🔗

בתחילה נחלו כוחותינו, הצלחות מזהירות אשר גרמו להתרוממות רוח ותסיסה בכל הפזורה היהודית ובקרב העמים המשועבדים הסמוכים לארץ ישראל. הלגיון העשרים ושנים שהוחש לארצנו ממצרים, הושמד עד שלא נותר לו סימן וזכר ומני אז אין הוא מופיע בסדר המערכה של לגיונות רומי. לרומאים היו עוד עשרים ותשע לגיונות ברחבי הקיסרות שלהם. לגיונות נוספים רוכזו עד מהרה בארץ ישראל בפיקודו של המצביא המצוין יוליוס סווארוס שהכה קודם לכן שוק על ירך את הבריטים. 

הוא לא ההין להתנגש עם היהודים במערכה כללית בשדה הפתוח כל עוד עלה מספרם על מספר חילותיו. גם הגבורה שהיאוש יצק ביהודים הרתיעה אותו. רק לאחר שהגיע לעדיפות מספרית גדולה בחיילים (קרוב לעשרה לגיונות וחילות עזר בצדם וזהו כוח עצום שאין לו תקדים בדברי ימי הרומאים) יצא למסע מלחמה מחושב היטב נגד היהודים. עתה לא יכלו היהודים לעמוד בפני עדיפותם של הרומאים שעלו עליהם בחיילים, ונסתגרו במבצריהם.

 

מהקבלות בין מקורותינו ובין מקורות האויב מצטירת לעיננו מעט מעט התמונה הנכונה של מהלך המלחמה. במדרש אגדה שנשתמר במקורותינו מסופר כי פרצה מחלוקת בין חכמינו האם חמישים ושנים פולמסאות או חמישים וארבע פולמסאות (קרבות גדולים) עשה הדרינוס בארץ ישראל? מספר זה קרוב למסרים שנקב דיון קאסיוס לערים הבצורות שכבשו הרומאים (חמשים). מסתבר שעל כל עיר ועיר, כמעט, מערי המבצר נטשו קרבות מרים קודם שנכבשה, מכאן האבידות הכבדות כל כך שהיו לרומאים. 

אך יתרונם של הרומאים במספר חייליהם (ודיון קאסיוס מוסיף “וקציניהם”) אפשר להם לצור על כמה וכמה מבצרים בבת אחת בלי להניח למבצר אחד לסייע למבצר אחר הסמוך לו. כך עלה בידיהם להשמיד את כוחות בר-כוכבא, חלק-חלק. באביב שנת 135 לספה"נ נותר כאמור בידי בר כוכבא המבצר ביתר בלבד.

 

 

המצור    🔗

המצור על ביתר החל באביב ונמשך רוב הקיץ של אותה שנה ונסתיים בט' באב. בעונות שנה אלו אין הגשם יורד בארץ אלא לעיתים נדירות ביותר. הסביבה מבורכת אמנם במעינות הרים אך מעינה הקטן של ביתר שבתוך החומה לא היה מן השופעים ביותר. ויתכן שבשלהי הקיץ חדל לגמרי מהקר את מימיו. ניתן היה לאגור מים בבורות אך ודאי שהנצורים שתו מים במשורה. האגדות שלנו אינן מספרות עם זאת על מצוקת צמא גדולה. ולאור כל האמור לעיל רשאים אנו לקבוע כי המחסור במים היה נסבל ואילו היה המבצר עומד בפני הרומאים עד עונת הגשמים יכול היה לחדש את המלאי בבורות שלו ואף לשתות שוב לרוויה מן המעין. 

מה שאינו כן באשר למזון. תהיה כמות המזון אשר אגרו היהודים גדולה כאשר תהיה הרי בסופו של דבר יכלה להספיק רק לחדשים אחדים. ולא עוד, מאגרי המזון היו בודאי דלים לאחר שלש שנות מלחמה בהם לא נזרעו ולא נקצרו אזורי הקרבות. המכתב של בר כוכבא אל מפקדי עין גדי, שנתגלה במדבר יהודה, לשבור אליו מזונות שהובאו באניה על פני ים המלח, כנראה ממקורות בעבר הירדן שבהם לא עברו עדיין האש והחרב – מעיד על מצוקת המזון הגדולה. ברם, יתכן שהנצורים קבלו מזונות מחוץ לחומה דרך המחילות. 

חומת ביתר לא היתה עשויה מקשה אחת, מבחינת טיב הבניה וחוזק הביצורים, וניכר בה שחלקים ממנה הושלמו בחיפזון כדי לסיימם מבעוד מועד. פה ושם ניכר בה סגנון הביצורים השומרוני, והדבר הוא לנו לעדות שהשומרונים שהיו בעלי בריתנו נמנו על בוניה. תוואי החומה נאמן לתנאי פסגת הר ביתר ובכללו של דבר היא עשויה בשום שכל טקטי, פרט לענין המבנה של שני המגדלים הבנויים מבית לחומה תחת אשר יהיו בנויים מחוצה לה, לאפשר ירי חיצים וקליעים באגפי האויב המסתער. אכן החומה היתה מעשה של אנשים שהיו “חובבים” יותר משהיו “בעלי מקצוע” ולא היתה עשויה לעמוד בפני חבטות חוזרות ונשנות של איל-מצור רומאי. סימני תיקוני בדק אופיניים שנעשו בחלקיה הבנויים היטב, מעידים שהרומאים הצליחו לקעקעה במקומות אחדים ולא חוסן החומה הוא אשר הכה אותם לאחור, אלא התנגדותם הקשה של היהודים, אשר ניצבו בפרצות. 

נשקם של לוחמי ביתר היה טוב, כנראה, ומרובה – במקום נמצאו כלי חרשי מתכת העשויים ליצור חרבות, רמחים, חניתות, חודי חיצים וכדומה. עלינו להוסיף כי היהודים שללו מן הרומאים נשק רב בחלקה הראשון של המלחמה וחלק מן הנשק הזה הגיע בודאי לביתר והופעל במערכה האחרונה. 

מספרם של התושבים הלוחמים קשה לקביעה מדויקת. המבצר האחרון של לוחמי החרות קלט בודאי שרידים רבים ממבצרים אחרים, אך מבחינת יכולת הקיבול של המקום לא ניתן לדחוס לתוך החומה למעלה מעשרים אלף נפש; ואין להניח כי מספר הנצורים היה כה מרובה. מתקבל יותר על הדעת שמספר הלוחמים ותושבי העיר יחדיו מנה רבבה לכל היותר – ומספר הלוחמים לא עלה על אלפים אחדים ואפשר שהסתכם במאות אחדות בלבד. במקורותינו מסופר כבדרך אגב (“יבמות”) “שוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכים [הדיק הרומאי] ביתר ולא עלה מהם אחד. ובא מעשה לפני חכמים והתירו את נשיהם”. כלומר החכמים התירו נישואי נשים שבעליהן השתתפו בקרבות ביתר ולאחר אחת הגיחות שנערכה מן העיר על הדייק שבנו הרומאים סביבה נפקדו הבעלים הללו מן החוזרים למבצר, ונחשבו מאז ואילך לנעדרים. מספר הפושטים הנעדרים: -ששים – הוא קטן יחסית ומעיד על מיעוט כוחותינו במבצר. 

מספרם של הרומאים, על פי שרידי מחנותיהם והדייק העצום שהקימו, הגיע בודאי לכמה רבבות. 

כבר אמרנו שהשרידים הדוממים של ביצורי היהודים והרומאים מספרים לנו על מאמצי הרומאים להבקיע את החומה מעברים שונים, - מאמצים שהיו לשוא. המקורות שלנו ושל האויב מספרים על הגיחות שערכו היהודים על הרומאים – גיחות שנסתימו באבידות כבדות לשני הצדדים. כמעט ודאי הוא שבביתר לא עלה בידי הרומאים להבקיע אל העיר בסערת מלחמה, אלא בבגד ומעל של שומרוני מחילי בר כוכבא, דרך אחת המחילות כנראה. יש רמזים מעורפלים במקורותינו, שהרומאים שחדרו למבצר פעלו בחשאיות שכזו עד כי בחלקי המבצר המרוחקים מהם לא ידעו היהודים כי התחיל הטבח ומספרת האגדה ב“תלמוד ירושלמי” “והיו [הרומאים] הורגין בהם [ביהודים] והולכים עד ששקע הסוס בדם עד חטמו. והיה הדם מגלגל סלעים משאוי ארבעים סאה, עד שהלך הדם בים ארבעת מיל; אם תאמר שהיא קרובה לים, והלא רחוקה היא מן הים ארבעים מיל”. 

“אמרו שלש מאות מוחי תינוקות מצאו על אבן אחת; ומצאו שלש קופות של קצוצי תפילין של תשע תשע סאין, ויש אומרים תשע של שלש שלש סאין”.

 

אגדות מקורותינו מספרות כי שנאת הרומאים ללוחמי החרות היהודים היתה כה גדולה, שאסר הדרינוס לקבור את חללי ביתר. ב“תלמוד בבלי” נאמר:

“כרם גדול היה לאדרינוס הרשע – שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמין טבריה לציפורי; והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידיים ולא גזר עליהם שיקברו. עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו”. 

אהבת העם לבר כוכבא גיבורו, לא הניחה להם לשאת את המחשבה שהמנהיג הגדול נפל מיד רומאי ערל והאגדה כי נחש הכישו במצוות ה', מסופרת לנו ב“מדרש רבה” על מגילת “איכה”:

“הלכו והביאו את [ראשו של בר כוכבא] אצל אדרינוס. אמר: מי הרג את זה? אמרו: חיל אחד הרגו. לא האמין להם. אמר להם: לכו והביאו את גופתו, הלכו והביאו את הגופה ונמצא נחש כרוך על ארכובותיו. אמר: [הדרינוס] אלמלי אלוהיו של זה הרגו, מי היה יכול לו? לקיים מה שנאמר: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם”. 

הנופלים בשבי היו כה רבים עד כי בשוקי העבדים שבבוטנה, בעזה ובעכו אליהם הובאו למכירה, ירדו מחירי העבדים ירידה גדולה, כמסופר בידי איש כנסיה במקור נוצרי קדום שנתחבר כנראה בחציה הראשון של המאה השביעית לספה“נ והקרוי “Chronicon Paschale” ”האינדיקטיה הא' בשנה השלישית לאולימפיאדה ה- 224 בימי הקונסולים הדרינוס – בתקופתו השניה – ורסטיקוס, התקוממו היהודים והדרינוס הלך לירושלים ושבה את היהודים והובילם ליריד האלה ומכרם כל אחד ואחד במחיר מנת כלכלה של סוס; ואת הנותרים הוביל לעזה והקים שם יריד למכרם; ועד היום נקרא היריד שם יריד הדרינוס".

 

 

אחרית דבר    🔗

האגדה מספרת כי בראות בר כוכבא שיד הרומאים גוברת על היהודים פרצה מלבו קריאה נגד הבורא: “לא תסעד ולא תכסוף!” לומר אם אינך עוזר לנו לפחות אל תסייע ביד אויבינו. שכח בר-כוכבא שבני התמותה במצוקתם דל מוחם מלהבין לחקר הנעשה. ואל גם לראות את המערכה האחרונה בביתר כסוף פסוק נואש לחרות ישראל בארצו למשך דורי דורות. הלא באותו מעמד טראגי של המרד הגדול כשהרומאים הגיעו לפסגת נצחונם והיהודים האחרונים ראו את תקוותם האחרונה נכרתת, כבר חרות היה במצח הרומאים אות המות והכליון, הירידה הגמורה לעולמי עולמים מעל במת ההיסטוריה – ואילו במצחם של היהודים, הגם שאיש לא הבחין בכך, חרות היה האות לחיי עולם לתקומה לאומית ותרבותית אדירה, לעליה מתמדת אל פסגתם של תהליכי ההיסטוריה. לאחר ניצחונו במלחמה הנוראה הזו רשאי היה הדרינוס לומר בפירוש: “עוד נצחון כזה – ואבדנו”. שהרי מעולם לא הוקז דם רומאי רב כל כך בשום מלחמה, כעדותו של דיון קאסיוס: "גם לרומאים עצמם אבדו רבים בפולמוס זה. כך כשכתב הדרינוס לסנט לא פתח את מכתבו בנוסחה השגורה בפי הקיסרים: “ – אם שלום לכם ולבניכם מה טוב; לי ולצבאי שלום”. מן היהודים נפלו עד אין מספר אך רומא לא האריכה שנים אחרי “נצחונה” זה ואילו יהודה מחדשת ימיה כקדם.