רקע
חיים אהרן קפלן
וְהִגַדְתָּ לְבִנְךָ..

“והגדת” “ושננת” – ולא כתוב “וכתבת”.

יש שתבוא איזו תקופה גדולה ועשירה בחיי עם, שהחיים התרבותיים שלו במובנם היותר רחב ושלם ניזונים הימנה לדורי־דורות בעתיד היותר רחוק.

אמנם התקופות הגדולות אינן בריאות היסטוריות הפועלות את פעולותיהן בכח עצמן. כל תקופה גדולה – ראשיתה נעוצה בזו שקדמה לה וסופה הולך ומשתלשל וננעץ לתוך ראשיתה של התקופה הבאה אחריה. האבות והתולדות ההיסטוריים באים זה אחר זה מראשית ימי עולם עד אחרית הימים. היוצא מזה, כי בהשתלשלות ההיסטורית המקפת והכוללת, אין תקופה “גדולה” ואין תקופה “קטנה”. יש רק חוליות האחוזות זו בזו בשלשלת הגדולה, שהיסטוריה שמה.

ואף־על־פי־כן – אנו אין לנו אלא מה שהוא בגדר השגתנו האנושית המוגבלה; וההשגה האנושית – אין לפניה, אלא תחומים וגבולים של זמנים שונים, החולפים ועוברים בהדרגה ידועה. והזמנים הללו – אין יחוסם שוה ואין צורותיהם דומות ואין תכנן מתאים. נאמר, אין זה, אלא “קטנות המוחין”. אבל כך הוא טבענו. ולפיכך – טבע הדברים מחייב, כי יחוסנו אנו אל התקופות ההיסטוריות השונות תלוי במדת חשיבותה של “תוכה” ההיסטורי. עם כל הכבוד, שאנו מחלקים “לתולדות העם” בהיקפה הכללי – יש לנו בכל זאת מן המוכן “כבודים מיוחדים” לתקופה פלונית או אלמונית.

וַדאוּת חנוכית יש בידינו, כי אין לך כלי מחזיק ברכה להחנוך כלמוד ההיסטוריה, ולמרות זה – אין הפופולריות של תקופה זו כהפופולריות של חברתה; והבדל זה קים ועומד לא רק בין “תקופה עשירה ויחסנית”, שיש בכחה להשפיע עלינו השפעה חנוכית גדולה בשפע מאורעותיה הכבירים ו“בדפיה המזהירים”, שהוסיפה לספר התולדה, ובין “תקופה עניה ופשוטה”, שלא הצטיינה בשום דבר, שמאורעותיה צנומים ודפיה אינם “מזהירים” – אלא שיש לפעמים שתי תקופות היסטוריות בעלות יחוס אחד, שתיהן עשירות בשפע מאורעותיהן, שתיהן הוסיפו “דפים מזהירים” לספר התולדה של העם והשפעתן החנוכית של שתיהן גדולה ועצומה – ואף־על־פי־כן למה שזכתה האחת לא זכתה חברתה. האחת מפורסמת וחביבה, עד שפרטי מאורעותיה שמורים בפי תינוקות של בית רבן, והיא מפרה את היצירה הלאומית ומספיקה “חומר־הִיולי” לחזון ואגדה, ותקוה יש בה ונחמה היא מביאה לעם; והשניה – אין לנו אלא שמה בלבד, ואין בה ענין אלא לחוקרים ולהיסטוריונים שמלאכתם בכך.

אם תחפצו “במשלים” – הרי לפנינו “גלות אפרים” ו“גלות־יהודה”, שלפי מדת הטרגדיה הלאומית שבכל אחת מן הגלויות הנזכרות ולפי תוצאותיהן המרות שהביאו לעמנו, אין האחת נדחית מפני חברתה; ולמרות זה – הרבינו לפרסם את האחת – גלות יהודה – וכמעט שלא יצאנו ידי חובתנו – במובן הפופולריות – ל“גלות אפרים”. והוא הדין באישים היסטוריים: “ירמיה הנביא” ו“אליהו התשבי” – חשיבותה ההיסטורית של מי מהם גדולה ביותר? הוה אומר: של ירמיהו! ופרסומו של מי גדול ביותר? הוה אומר: של אליהו!


־־־־־־־־־־־־־־־־־־


סבת החזיון המפליא הזה מונחת בטבע אותו החומר החי והבלתי מעובד, שהוא־הוא הממלא תכנה של תקופה היסטורית זו או אחרת. אין מאורעות היסטוריים נעשים פופולריים וחיים חיי־עולם בעם, והתקוה הלאומית מושכת את יניקתה משרשיהם, אלא בשעה שלפי תכונתם ולפי גודל הסנסציה שבמאורעותיהם הם מספיקים חומר להספור האגדי והעממי שבעל פה, והיו ל“היסטוריה שבכתב” רק לאחר שנקלטו היטב היטב במח העם, שהעלה אותם על הכתב רק בדרך אגב, “לזכרון”, מפני “צוק העתים”. וזהו כחו הגדול של ה“בעל־פה”, שהעם בשדרותיו הרחבות קולטו בלי שום הכנות יתרות, ואפילו בלי ידיעת כתב ולשון. ה“כתב” חודר לאלפים וה“בעל־פה” – לאלפי רבבה. התורה שבכתב נקנית לאדם בהרבה יגיעות ובהרבה קרבנות; וזו ש“בעל־פה” נקלטת כלאחר־יד, מפי השמועה, בשכבו ובקומו; ולאו דוקא מפי רבו ומפי שגדול הימנו בחכמה, אלא ממאן דהוא ואיך שהוא.

ולא זו אף זו. את ה“בעל־פה” קולטים בנקל התינוקות בבית רבם וגונזים אותו גניזה עולמית במחותיהם הרופפים, מעין “גרסא דינקותא”, שהשפעתה קימת ומתמדת. וכך הוא הולך ונמסר מאבות לבנים ומהם לנכדיהם עד סוף כל הדורות. וכלל גדול יהיה בידך: אין מאורע היסטורי נעשה מפורסם בעם, אלא על־ידי הסנסציה שבו, שיש בה בכדי “לעורר את הצבור”, והעיקר – בכדי להלהיב את “מח התינוקות” מפני הגוזמה וההפלגה שבו. וכל מאורע היסטורי, משהוכנס לתוך כתלי בית־הספר וממנו – למחותיהם של התינוקות, ישאר קים ועומד בזכרון העם לעולמי עולמים. כללו של דבר: אם תחפוץ לעמוד על סוד הפרסום והכח החיוני שבתקופה היסטורית ידועה – צא וראה את אופן פרסומה: מ“פי הספר”, או מ“פי השמועה”.

“ירמיהו הענתותי” ו“אליהו התשבי” – שניהם חיו את חיי עמם; שניהם לקחו חלק אקטיבי במאורעות הימים של בני דורם; ושמות שניהם נשארו לזכרון עולם בתולדות עמנו. ואם בפרסומו עולה השני על הראשון – אין זה, אלא מפני שמאורעות חייו היו מלאים “סנסציות” יותר מפליאות ומבהילות ב“שדוד המערכה” ו“מעשה נסים”; והיו הסנסציות האלה לשיחה בפי העם ובפי התינוקות ובפי הסבתות. ומפני שאופן פרסומן היה בראשונה מ“פי השמועה” ואחר־כך מ“פי הספר”, היה זה לפרסום מתמיד וקים לכל ימי אומתנו; לא כן ירמיהו המקונן והמוכיח, מפני מעוט הסנסציות שבחייו (בערך לאליהו), נתפרסם בעם לא מ“פי השמועה”, אלא מ“פי הספר”; ומפני זה היה לידוע בעם, אבל לא ל“פופולרי”.

כללו של דבר:

רֻבה של התרבות האנושית נחרת בראשונה לא על גוילי הקלף בקסת הסופרים, אלא במחותיהם של בני־אדם, כי תורה שבעל פה קדמה לזו שבכתב.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־


הנכַון את מעשינו אנו בתקופה זו שאנו חיים בה על־פי החוק האמור? תקופה איומה ונוראה זו – תקופת מלחמת האיתנים, שאך זה עתה נגמרה ושאנחנו היינו עדי מראיה למאורעותיה והראשונים לפגעיה ולחִציה, למוראותיה ולבלהותיה – תוצאותיה הכבירות לעמנו בכל ארצות פזוריו אין לשער ואין להעריך לעת־עתה אפילו בקֵרוב.


הרשמים שתשאיר בחיי עמנו לכל מקצעותיהם לא יהיו מהחולפים ועוברים. בעתיד – בודאי שיבואו ההיסטוריונים והעריכו את המאורעות לפי ערכם האמתי. ואף־על־פי־כן – גם אנו, ההורים והמורים, אין אנו בני חורין מלעשות את המוטל עלינו: לעשות את תקופתנו ל“פופולרית” לא מ“פי הספר”, אלא מ“פי השמועה”. מאורעותיה היום־יומיים – יש בהם בכדי להספיק חומר לחזון ושירה עד אין קץ. קרבנותינו על מזבח אהבת האומה עצמו מספור; מקרים של פשיטת הצואר לשחיטה על חשש גוילי־התורה שלא ילכו שבי לפני צר – עצמו מסַפר. הבה נשתמש בכל החומר העשיר הזה למטרה חנוכית! הבה נספר מכל מה שראינו בעינינו ומכל מה ששמענו מפי אחרים שראו בעיניהם הם, ומכל מה שעבר עלינו ועל טפינו – במקרים המתיחסים באופן ישר לעניני אומתנו ותורתנו – נספר על אודות כל זה לתינוקותינו בני דורנו. הללו לכשיגדלו – מהם יפרשו לחזון ולפיוט; מהם לעבודה לאומית צבורית; ומהם לבנות את חרבותינו. והחומר העשיר הזה שנקלט במחותיהם לא מ“פי הספר”, אלא מ“פי השמועה” ומפי החיים יהיה לגרעיני יצירה. לחזון, תחיה ותקוה. ואל נא נדחה את זה! דוקא בשעה שהננו דוויים וסחופים, שומעים את חרפתנו ואיננו משיבים, נעלבים ואינם עולבים – דוקא בשעות קשות כאלה, שיסורינו עודם רעננים וגדול הכאב מאד – נספר את אשר קרה לנו לפעוטותינו; והיה כל זה למקור של יצירה לאומית בחייהם הבאים.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!