שמו של בעל היובל אינו חדש בעולמנו.

זה שלושים שנה, שהוא עומד על משמרתו – משמרת הקודש –בּמסירות ובאמונה לכל היקר והקדוש לעם ישראל. בעקשנות אידיאלית טפּח ורבּה דורות שלמים של נער, שספק אל תוכו כוח ישראל סבא והכשירו לבנין העם והארץ

כל זה פעל ח. א. קפּלן המחנך, המורה, הפדגוג בחסד אלהים.

אבל בעל היובל שלנו מלבד היותו מורה הנהו גם סופר! ודוקא סופר בעל צורה, בעל ידיעות עמוקות בחכמת היהדות, בעל קסת סופרים ברוכת אלהים. כל ימי חייו החזיק עט סופרים בידו והורה גם לגדולים. ולכל מה שיצא מתחת עטו יש תוכן עמוק וצורה ספרותית יפה. דבריו בנחת ובהגיון נשמעים כדרך תלמיד חכם עברי מעולה. על זה יעידו המאמרים שנתפרסמוּ בספר שלפנינו, המצטיינים בּכל המעלות שמנו בעלי טעם בדברי ספרות ובדברי חכמה.

כל החומר הרב והמעניין הזה היה עד כה מפוזר ומפורד בעתונים ובירחונים שונים, וסכנה היתה מרחפת עליו שירד לתהום השכחה וישאר גנוז לעולם בקובצים מכוסי אבק. חסנו איפוא על האוצר החשוב הזה שלא ירד לטמיון. כדאי והגון הוא בעל היובל הנכבד שדבריו יהיו מסודרים ונוחים לקריאה ומצויים ביד כל אחד בכדי שהדם ישמע גם בדורות הבאים. השתדלנו איפוא מצדנו לעזור לדבר טוב ומועיל ולתת למחבר הנכבד את היכולת לעשות כנוס לפזוריו ולהבליט את צורתו הרוחנית.

מטרתנו בזה כפולה: מצד אחד – להכניס לתוך ספרותנו חומר ספרותי־תרבותי רב ערך; ומהצד השני – להביע בזה את תודתנו העמוקה לבעל היובל על עמלו הרב כל ימי חייו לטובת תרבותנו ולטובת ילדינו.

עסקני תרבות כמר ח. א. קפּלן אין להם בעולמם, אלא ברכת הצבור והכרת־תודתו.

את חובנו זה הננו פורעים בהוצאה יפה זו.

אשריהו שזכה לכך!!

ועד היובל.

ורשה, בחודש כסלו תרצז.

לַמְעַיֵן!    🔗

אם ישאלני אדם:

– על מה זה ולמה עשית כנוס לעבודת חייך? ואשיבו:

אמנם יתכן שבזמן הזה אין בכל החומר הרב, שהוכנס אל הספר, שום אקטואליות; ואפילו אותו החומר, שהוא מסוג ספרותי אולי אינו מן המובחר והמשובח ביותר מבחינה אמנותית.

ואף על פי כן לא מנעתי את עצמי מכל הטורח הקשה, הכרוך בכנוס “פזורי” מפני שני טעמים:

האחד – הצבת מצבה נצחית לכל אשר הריתי והגיתי במשך שלושים ושש שנות חיי הפעילות, בעמדי על משמרתי בתור מחנך דור ראשון לגאולה והיותי אחד ממניחי עקרי שיטת החנוך העברי הלאומי ומגשימיה.

נלחמנו, נתאבקנו, נתפתלנו ונתלבטנו.

והד כל המלחמות הנפתוּלים והלבטים האלה מגיע לאזנינו מתוך ה“פזורים” הללו. אין לזלזל בתקופת דמדומים זו. ממנה פנה לעבודת התחיה בדור שלאחריה. הפזור מטשטש את הדמות; הכנוס יפה לה. פזורים שמתכנסים – מבליטים את פני הדור וצרים את צורתו. לזה שאפתי, וזו היתה מטרתי.

והשני – בשעת הפזור אין האדם היוצר מכיר את עצמו. לא כן בשעת הכנוס; על ידו נעשה האדם קרוב לעצמו ומתודע אל כח יצירתו. שהדי במרומים! כל מה שכתבתי – מכחי ומלבי כתבתי; כל מה שחשבתי – מחשבותי הן שממקורי חצבתין. והנה סכום יצירותי ומחשבותי כשהן חרוזות זו אחר זו, מסודרות למחלקותיהן ומוגהות בסגנונן!

לפני – עולמי הרוחני שבראתי, המעיד על כח יצירתי בשנות עלומי.

לא אכחד: אני נהנה מזיוו ומאורו!!

הספר הוא נשמת יוצרו.

"בִּצְרוֹר עָלִים אֵלֶּה אֶת נַפְשִי צַרְתִּי

וּמִכִּלָיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֹתָהּ שָׁמַרְתִּי!"

( י.ל. גורדון בשירו: “השארת הנפש”)

ורשה, במר חשון תרצ"ז.