(שיחות פדגוגיות)

א

עוד מימים קדמונים דאגו לחנוך הבנים. אֲבות אבותיה של האנושות, שלא ידעו לגמרי שיש פדגוגיה בעולם, הרגישו בכל זאת, כי חנוך הבנים הוא ענין חשוב מאד, ומפני רב חשיבותו יש לדון עליו בכבד הראש הראוי. ומשהתחילו לשאת ולתת בענין זה ולחפש אחרי הדרכים המובילות אל המטרה החנוכית הדרושה – באו עד לידי הכאות ומלקות ויתר עונשי הגוף.

ואחרת לא היה יכול להיות.

שיטות החנוך השונות שבכל דור ודור היו קשורות בקשר אמיץ עם המצב התרבותי הכללי של האנושות. ובשעה שהחזיקו בדעה, כי מלקות ועונשי־הגוף הם אמצעי חנוך היותר טובים – לא משום איזה קַפריז חשבו כך. זה היה פּעל יוצא טבעי מהמנהגים והחקים ששררו בחיים המדיניים הכלליים. אם יחטא הנתין הגדול היו מלקים אותו על עונו; כשימרה את פי ה“גדולים” ישימו אותו בבור – ובמה יגרע חלקו של הנתין הקטן מהנתין הגדול? במה עולה “יחוס” הקטנים על הגדולים? אדרבא, את הקטן יש להלקות יותר מפני שיש פסוק מלא: “וחושך שבטו שונא בנו” ובכדי שילך “בדרך הישר” ולא יהיה צרך להלקותו כשיגדל.

איך אמרי אנשי? הגדול אינו אלא מי שהיה קטן בעבר; והקטן – אינו אלא מי שיהיה גדול בעתיד…

ובאופן כזה, הרי זה דבר טבעי, כי סביבה המלאה קולות מעֻנים, צוחות לקויים ואנחות מֻכים – אין בני דורה ראויים ומוכשרים לחפש אחרי דרכים חדשות, איך להשפיע על ילדיהם הקטנים.

הדרך הישנה והסלולה היא היא גם הקלה והטובה ביותר. אלא מאי – הרי אפשר מי שיבוא ויאמר, כי כל שיטת העונשין אינה מובילה אל המטרה? אפשר – מוטב שלא לענוש את החוטא, אלא להרחיק מעקרה את הסבה הגורמת לחטא? – כל השאלות האלה נשארו בלי תשובות, פשוט, מפני שלא העמדו על הפרק ולא נשאלו כלל וכלל.

בראשונה לא היתה שום יכלת לשאול שאלות שכאלה אף להלכה. ואפשרות זו הושגה רק אחרי אשר במקצוע המשפט לדיני נפשות לגדולים עבר המדע בהתפתחותו המדעית דרך ארוכה של חקירות, הסתכלויות ונסיונות עד אשר נמצא הטפוס הלומברוזואי של ה“חוטא מלדה”; ובמקצוע הפדגוגיה עלה וצמח ברבות הימים ענף מדעי חדש – תורת הפדולוגיה (תורת חנוך הבנים).

הפדולוגיה תחקור לדעת את טבעו הגופני והמוסרי של הילדים, ומטרתה היא – לאסוף ולהביא סדר ושיטה בכל אותו החומר המדעי, הנוגע לחיי הילד והתפתחותו, ועל יסוד זה למצוא את החקים של אותה התפתחות.

ולאחר שהחקים הללו נמצאו – ראינו את ילדינו ולא הכרנום, ונדמו בעינינו כאלו נולדו מחדש עם רוח חדשה ולב חדש. נוכחנו לדעת, כי חיי הנפש של הילד, אופן הבנתו ותפיסתו של כל מושג חדש, רגשותיו הפנימיים, ומחשבותיו והרגשותיו – כל זה זר לנו בהחלט.

הלקו ולא ידעו את מי מלקים…

כמעט שלא יאומן, אם נחליט, כי אסור לנו לענוש את הילד עונשי־גוף לא מפני שאין העונשין הללו יעזרו לנו אף במעט להשגת מטרתנו, אלא מפני שבמובן הפסיכולוגי, כמה שלא תהיה הנהגת הילד רעה, כמה שלא ירבה לחטוא ולעשות מעשים אשר לא יעשו – אין הוא עובר עבירה לשמה וממילא אינו ראוי לעונש…

הילד הבריא מעודו לא יחטא; כל ילד נורמלי נֵחָן מאת הטבע באנרגיה פנימית, פראית למחצה המצֻוה ועומדת להיות “פועלת” תמיד ולהֵראות במעשים ידועים.

ואם הילד משתובב ומתהולל וכרוח סער לא ידע מנוחה, הנהו עושה את הצורך הזה כיתר צרכי גופו הטבעיים, שאיש לא יעיז לערער עליהם.

כללו של דבר: הילד עושה “מעשים רעים” בלי “כונה רעה”…

וחלילה לכם לחשוב, כי “קונדָס גדול – סופו לצאת לתרבות רעה. להפך, מן הנסיון יש להוכח, כי אם הילד הוא “עקשן” בקטנותו – וזאת אומרת, כי בסכסוך שפרץ בינו ובין מחנכו הוא מתעקש שידו תהיה על העליונה – אין זה חסרון כלל וכלל. אם יש לפעמים שעקשנות הילד מביאה לידי תוצאות רעות, מפני שעודנו חסר לו “הכח השופט” העצמי וב”שכל זר" (לו גם של הקרובים לו ביותר) אין לו אמון – הרי מהצד השני אותה העקשנות תהיה לו למקור ברכה ולאוצר־חייו בשנותיו הבאות. במדה שתתרבה עקשנות הילד בקטנותו, תגדל הכרת ערכו והעמידה ברשות עצמו לכשיגדל.

כל מה שירבה להשתובב ולהתהולל בתור ילד – תרבה עסקנותו החרוצה, האֶנרגטית והבלתי עיפה בתור גדול.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ב.

במעשה מרבה ה“גדול” להשתובב במדה יותר מרֻבה מאשר הילד, אלא מפני שאין איש מפריע בעדו מלהשתובב כאשר “תאוה נפשו” לא תשלט בו “עינא בישא” ואין צרך ב“הבה נתחכמה”. אלמלא היינו מחמירים ומקפידים כל כך על ילדינו של ירבו, חס ושלום, להשתובב, כי אז לא היתה אותה ה“השתובבות” מרעימה ומרגיזה אותנו כל כך.

צאו וראו: הגדולים הללו – תנועות מתנועות שונות והעויות מהעויות שונות נעשות על ידיהם בשעת עבודתם, ואין מוחה בידם.

לכשנרצה – נמלא את פינו שחוק; ולכשנרצה – נשב עצובים ושקועים במחשבה. פעם נשב מסֻבים, ופעם – נשכב אפרקדן. אם יבוא החשק בלבנו לטיל ארכות וקצרות לארך החדר ולרחבו – אין מי שיאסור עלינו את זה; ואם נחפץ לשבת בלי נוע – נשב. יש שאנחנו מדברים אל לבנו בחשאי; ויש שאנחנו יושבים שקועים במחשבותינו ומתבודדים עם נשמתנו – ואין מי שיעיז להטיל ספק בזכותנו זו. כל זה נעשה עפ“י דרך הטבע. כל זה תדרוש מאתנו התפתחותנו הפיזית והפסיכית. ואף על פי כן – מה שמֻתר לנו הגדולים, אסור לפעוטותינו. ואנחנו מסיחים לגמרי את דעתנו מן הכלל הידוע, כי כל מיני ה”השתובבות" האלה אינם אלא תנועות והעויות טבעיות, הנעשות ע"י הילדים לתֻמם, והילד זקוק להן כמו שהוא זקוק לנשמת אפו.

מתעוררת איפוא השאלה: מדוע נקבע יחס משונה כזה להדרישות היותר צודקות והיותר טבעיות של גוף הילד, שאנחנו מרבים כל כך לטפל בגדולו ובחנוכו ושאנחנו חרדים כל כך לשלומו?

התשובה פשוטה בתכלית:

כל התנועות הללו מקבלות אצל הילד צורה פראית למחצה ולכן הן מדריכות את מנוחתנו ואין דעתנו נוחה מהן. אבל האם זו היא תשובה מספיקה?

אמת הוא הדבר ש“עצבינו נרגזים” במקצת או במרובה; אמת היא ש“דאגות הפרנסה” מכלות אותנו מנפש עד בשר – אבל מדוע נשפך את כל זעמנו על הילד הרך והתם? מדוע יחרה לנו על אותו ה“פרא הפעוט” שאינו יכל ושאינו רוצה לדעת על דבר “דאגות הפרנסה ומחלות העצבים”, מפני שאין לבו נתון לא אל ה“עבר”, ולא אל ה“עתיד”, כי אם אך ורק אל ההוה של הרגע. (אפילו לא של היום ולא של השעה).

ואם תרצה להקשות: הלא נמצאים ילדים שסורם רע ונלוזים מעגלותיהם? הלא יש כאלה שנפשם תתעב כל למוד ובהפקרא ניחא להם? האמנם נעזוב אותם לנפשם? האמנם אין החובה מוטלת על המחנך להשפיע עליהם עד כמה שכח השפעתו מגיע למען ייטיבו את דרכם ושבו מדרכיהם וממעלליהם הרעים? כל זה אמת: המחנך אמנם מצֻוה ועומד להשפיע על חנוכו שיתרחק מן העצלות, שלא יתרגל בהרגלים רעים ומגונים, ובכלל שלא יצא לןתרבות רעה; אבל ביחד עם זה עליו לזכור, כי כל החושב שהמטרות החנוכיות האלה תושגנה באמצעות עונשי־גוף אכזריים אינו אלא טועה. הכאות ומהלומות, מלקות ומכות לחי – בעקרן אינן באות אלא לשם נקמה, שאין להן מקום בחנוך. כל הרגיל אצל הילדים והוא בקי בטיבם וטבעם יעיד, כי הנקמה לא תחזיר את הילד למוטב; ולא לבד שלא יחדל ממעשיו הרעים, אלא, להפך, היא תוליד בקרבו רגשות נקמה ביחס למחנכיו ומדריכיו. עונשי־הגוף מעין: מלקות, מכות־לחי, מהלומות בצד ובכתף – מקומן לא יכירן אלא אצל החיות והבהמות ואצל פראי בני אדם. ובגלל זה יש להחליט, כי ההרגל הרע שטֻבע בנפש האדם ל“הרים יד בילדים” מוצאו הוא מהאינסטינקט הפראי של ה“חיה שבאדם”; אין זה אלא נקמה שהתקיף נוקם בהחלש ממנו. ולא רק זה. לא למותר יהיה להוכיח, כי כל אלה ה“חטאים”, שמקורם בטבעו הרע של הילד ובעצלותו – יותר משהם נעשים באשמת ה“פושע הקטן” גרמו להם “מחנכיו הגדולים”.

וגם הפעם תבוא הפֶּדולוגִיָה לעזרתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ג.

המדע כבר הוכיח, כי הילד אינו אלא נצר קטן ורך מגזע עתיק וקדום מאד – הלא הוא הגזע האנושי שלפני ההיסטוריה; ובתקף החק האטיביסתי הידוע של “סבל הירושה” הילד מצֻוה ועומד בגדולו ובחנוכו ובדרך התפתחותו השכלית, המוסרית והגופנית לעבור אותן הדרכים שבהן עבר המין האנושי הכללי בדרך התפתחותו הכללית. הילד הנהו יצור פראי מפני שאבות אבותיו לפני אלפי שנה היו פראים.

ספנסר מחליט ואומר:

“אל תדרשו מוסריות יתרה מן התינוק; התבוננו נא אל שרטוטי פניו הזעירים והקטנונים, אל אפו הבולט והקטנוני, אל שפתיו הכרסניות, אל קרני מצחו המשופע – ונוכחתם, כי הם דומים במקצת אל שרטוטי פני הפרא. ומזה תתברר לכם הסבה שהילדים הקטנים נוטים בטבעם אל כל מדה רעה ומגונה, כמו: להתאכזר, לגנב ולשקר. אבל, לאשרנו, במדה שהילד הולך וגדל, המדות המגונות הללו מחלישות והולכות מאליהן, כי אין לך דבר שאין גרעיני התפתחות טמונים בחֻבּו ושלא יפשט צורה וילבוש צורה”.

הילד הנהו בטבעו – קוף. הוא מחקה מה שאחרים, הגדולים ממנו עושים; ובכן, תנו לו את היכולת לחקות את הטוב והיפה ולא את הרע והמגונה.

אבל, לדאבון לבנו, עלינו להודות על האמת המרה, כי לפי מצבנו המוסרי אנו, – של המחנכים – אין אנו בכח לחנך ילדים שלמים ומשוכללים עפ"י תורת המוסר. כל זמן שאנחנו בעצמנו הננו אנשי תרמית, המדברים אחת בפה ואחת בלב; כל זמן שיש בלבנו יותר משמינית שבשמינית גאוה; כל זמן שהננו אכזרים ושקרנים – מן ההכרח שגם ילדינו יאחזו את מעשי אבותיהם בידיהם ומהם יראו וכן יעשו. הציניזם השורר בחיי המשפחה שלנו ובעבודותינו הצבוריות, החנופה והשקר והצביעות והקנאה והכבוד חותרים חתירה תחת היסודות המוסריים של החנוך וכל

מעשינו ויגיעינו המה לריק ולבהלה. כל זמן שאיננו מחֻנכים לא נהיה מחַנכים וכל עבודתנו החנוכית תהיה מאפע.

אין הילד נחנך אלא על ידי כח השפעת הצרמוניות החיצוניות, הרגיליות התמידיות וחקי חיים מוצקים ומתמידים; שבמשך הזמן ישתרשו כנפש האדם ויֵעשו לטבעו השני. כל זה דורש מאת המחנך שלמות, קפדנות ודיקנות מוחלטה בכל מעשיו – ומעשינו אנו – למה נכחד? – מלאים סתירות, נגודים וקרעים על כל צעד ושעל.

ציור יפה ומוצלח של מין חנוך כזה נתן לנו ספנסר:

"בשעה הראשונה מעורר האב את אזן בנו למוסר אלטרואיסטי ומוכיח בראיות ברורות, שכל אחד צריך להקריב את עצמו על מזבח הכלל; ובשעה השניה אותו האב מוסיף להשמיע את תוכחותיו באזני בנו, אבל הפעם נושא מוסרו הוא הפרט, וכדבר שאין להרהר אחריו הוא קובע לעקר בחיים, כי אדם “קרוב לעצמו” ומחיב את בנו להשגיח בכל דבר על טובת עצמו. בשעה השלישית הוא מיעץ לו עצה טובה: “ממני, הגדול ממך, תראה – וכן תעשה”, וכעבור שעה אותו הפה המתיר אוסר ואומר: “עודך קטן ורך – ואל לך להדמות אל הגדולים”. בשעה החמישית יפקוד האב על בנו: “שב במנוחה, אל תקים שאון” וכעבור שעה יתרעם עליו: “מדוע תשב בלי נוע כגולם”?

אבל סתירות ונגודים בדברים לא ירעו עוד באותה המדה, כמו סתירות ונגודים במעשים ובחיי יום יום. כל תינוק דלא חכים ודלא טפש יודע, כי אסור לגנוב. ודוקא אבא ואמא אין משגיחים באיסור זה: ובנסעם, למשל, במסלת־ברזל בלוית בנם הקטן ישתמטו בכל מיני התחבולות הידועות מלקנות “כרטיס נסיעה” בעד בנם, ועל ה“נוסע הקטן” יצוו להגיד להקונדוקטור שהוא בן שש במקום שהוא בן תשע. כל תינוק של בית רבי יודע שאסור לרַמות את מי שהוא – ואבא ואמא מרמים זה את זו וזו את זה עד כמה שידם מגעת. מי הוא שאיננו יודע, כי אסור להעלים כסף זרים ולגזול את הבריות? אבל המשגיחים אנו באסור חמור זה?

ולאחר כל אלה – היש להאשים את הילד בקלקולו המוסרי?

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ד.

מהצד ההמשפטי אין לחשוב את הילד ל“חוטא”, ובמעשה אין עונשי הגוף מביאים אל המטרה הנכספת. הנחה זו, בהתאם לההוכחות המובאות בפרקים הקודמים, נתאשרה גם ע“י המדע וגם ע”י הטבע והחיים. ובכן, מה עלינו לעשות?

האם נשאיר את החוטא בלי עונש? הנתן לו להוסיף לעשות את מעשיו הזרים והמזיקים לאסונו הוא ולרעת הסביבה שבה הוא חי? הנתן לכל מדה מגונה להשתרש בנפשו ולהרשות לו שיֵעשה לחבר מזיק בחברת בני האדם בחייו הבאים?

אין צרך להגיד, כי על כל השאלות האלה יש רק תשובה אחת שלילית גדולה; אלא שעלינו להשתמש באמצעים אחרים לגמרי, המתנגדים תכלית נגוד אל אותם אמצעי העונשין שקנו להם זכות אזרח בעולם החנוך שלנו. יש אמצעים ויש אמצעים. יש אמצעי עונש שאינם באים אלא לשם נקמה בהחוטא – ואותם נשליך אחרי גונו כאמצעי חנוכי שכבר עבר שמנו ובטלה השפעתו. “אטו יתמו “חוטאים” כתיב – נאמר בלשונה של ברוריה – יתמו “חטאים” כתיב”. את היסוד החנוכי הזה עלינו לקחת לקו ולמשקלת בדיני העונשין – ונצליח. ואם לא נצליח – למצער לא נקלקל ונאחוז את הרע במעוטו. החק של “עין תחת עין” הוא שריד מתקופת הברבריסמוס, בשעה שהנקמה בצורתה היותר גסה והיותר פרימיטיבית משלה בעולם ממשלה בלי מצרים. אבל עם התפתחות המחשבה ההומניטרית מצאו חכמינו המאֻחרים לטוב לפניהם לשנות את הפרינציפ של נקמה – ובאו ואמרו: “עין תחת עין – ממון”. ואם בגדולים כך – בקטנים על אחת כמה וכמה. בשיטת העונשין שלנו עלינו לבער אחרי ה“חטא” ואחרי התנאים המכשירים את התהוותו, אבל לא אחרי החוטא, הממלא בכל אותו הענין רק תפקיד מקרי. החוטא – יש שישֻׁנה לטובה אם רק יחסרו התנאים המכשירים את אפשרותו של ה“חטא”; אבל אם ה“חטא”, או, יותר טוב, התנאים המכשירים אותו בעין עומדים – אין שום “תקנה” ל“חוטא”. ומזה יש להוציא את הכלל העקרי והחשוב בחנוך: “העמידו את הילד בתנאים כאלה שלא יהיה עלול לחטוא” – ונמצאים כל מיני העונשין מיותרים. הכלל הזה מחיב אותנו שלא להכנס בסכסוכים של מה בכך עם ילדינו. “ובטרם התגלע הריב נטוש” – יעץ לנו החכם מכל אדם. וכך עלינו להתנהג ביחס לילדינו. על פי רוב מתפרצים סכסוכים בינינו ובין חניכינו בשביל דברים שאין בהם ממש ורק בכדי להראות לילד שהוא מחויב לקבל את מרותנו ולהכנע להאוטוריטט שלנו. אם ננתח לעֻמקה את הסבה הפסיכולוגית של כל הסכסוכים החנוכיים, נמצא, כי ברֻבם אנחנו שואפים להגן על כבודנו שלא יחֻלל, חלילה, ע“י קשי ערפם של המחֻנכים. אבל כבוד זה – לא יהא אלא מדומה, כמובן, אם נשקול בפלס את כל מעשינו ונשמע לעצה המחֻכמה והישנה: “לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בבנו ובתלמידו”. נשתדל נא להבין את טבע הילדים ונהיה ותרנים עד כמה שאין הדבר נוגע באיזה עקר חנוכי חשוב למאד שאין לותר עליו בשום אופן. לאשרנו, מעטים הם העקרים החנוכיים החשובים באמת ושמירתם לא תדרוש מאתנו סכסוכים תכופים ומתמידים עם בנינו ותלמידינו. בטרם שאתה אוסר איזה דבר – צא וחשוב יפה, יפה אולי אפשר יהיה להקל בו ולא להחמיר; התבונן בראשונה היטב, היטב אם לא כדאי הדבר לעבור בשתיקה גמורה על כל אותה ה”עבירה" שיש בודאי לדין אותה לקולא וגם לחומרא. ולפיכך – לעולם אל תדין שום דבר לחומרא אם יש בו איזה צד של קולא כל שהוא. מלבד ה“לאוין” של “עשרת הדברים” אין עבירות מוחלטיות, רק יִחוסיות, שאינן אלא עבירות באותה השעה ובאותם התנאים. ובגלל עבירה יחוסית אל תדין את חניכך לכף חובה ואל תבוא אתו בריב.

*

ובאותה המדה שעליך להיות מן המקילים בעבירות קלות, כך עליך, להפך, להיות קשה כארז ומן המחמירים בעבירות חֲמורות. אם להעניש – קח לך את הטבע למופת. גם הטבע מעניש את החוטא, אבל ענשו הוא טבעי היוצא מתוך עצם החטא, באופן שהנאשם מוצא יחס ישר בין החטא וענשו, והוא יוכח תיכף לדעת, כי כגמול ידו ישולם לו – והטבע מה הוא, כי יתלונן עליו. הטבע אינו כועס ואינו מתרגז – ונוקם. אבל זוהי נקמה טבעית הבאה מאליה בתור פעל יוצא מוכרח, המֻנח בטבע הדברים הנעשים, וההתרגזות לא תועיל ולא תקל את מדת העונש.

הראית, למשל, מימיך, שהתינוק הבלתי מנֻסה יכעס על השלחן שממנו נפל? היכעס הנער שידו נכותה בגחלת בוערת על האש? היבוא בטענה אל הסכין החד שפצע את ידו? גם התינוק הרך והבלתי מנֻסה ביותר בטבעי העצמים חש באופן אינסטינקטיבי, כי במקרים הנזכרים למעלה הוא התנגש עם “כח טבעי”, ששום עקשנות שבעולם לא תְשַׁנהו. שכלו מתחיל לחפש אז אחרי קומבינציות שונות כיצד להזהר מלהפגש בכחות הטבעיים האלה שפגיעתם רעה; אבל בשום תחבולות לא יאחז בכדי להלחם עם אותו הכח במטרה לנצחו. וזהו הסוד הגדול של “החנוך עפ”י דרך הטבע", של חנוך בלי התרגזות מצד המחֻנך על המחַנך. על “כח טבעי” אינם מתרגזים; ואם המחנך יחקה את הטבע ויהיה קשה כטבע (כמובן, בדברים שיש להקפיד עליהם משום טעמים חנוכיים חשובים) יעלה בידו לענוש כטבע, והמטרה החנוכית הושגה.

אם ישבר הילד כוס אין להכותו; אבל יש לחשוך ממנו את המשקה שממנה שתה לא מפני הנקמה, אלא מפני שֶׁמה ששפך – שלו שפך: הוא המזיק – והוא הניזק. אם דרכו של הילד לבגוד בחבריו, אין להכותו; אבל יש להשפיע על חבריו, שלא יתרועעו אתו לזמן ידוע ויהיה בודד, ויבין בבדידותו, כי חטא ואשם ואין על מי להתאונן. עונשים כאלה וכיוצא באלה הם עונשים טבעיים. ומהם יש להקיש על השאר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ה.

החיים פושטים צורה ולובשים צורה עפ"י הוראות המדע ובהתאם לדרישותיו. ואף על פי כן – הרבה ימים עוברים עד אשר המדע מתחיל להיות משפיע בחיים היום יומיים. בהרבה ממקצעות חיינו יש מרחק רב בין החיים והמדע: הא – לחוד והא – לחוד. והעולם כמנהגו נוהג.

החנוך, כידוע, מסתעף לשני סעיפים:

1) החנוך השכלי, הגופני והמוסרי של הגוף והנפש במובנו הרחב, שיסודותיו אינם אלא פסיכו־פיזיולוגים;

2) ההוראה במובנה הצר שיסודותיה אינם אלא מֶטודיים.

ובה בשעה שאפני ההוראה נשתנו תכלית שנוי עפ"י דרישותיה של המטודיקה המדעית – כמעט שלא חלו שום שנויים בהחנוך במובנו הכללי. הטובים שבנו אינם מונעים את עצמם “להרים יד”, והמהלומות ועונשי הגוף השונים לא חדלו להראות את “השפעתם” החנוכית עד היום.

ולא רק זה. יש שגם באי־כח של עולם ההוראה והחנוך, פדגוגים הראויים לשם זה, טועים בכל הענין, והם נאה דורשים בשבח המקל והרצועה. הנה, למשל, פדגוג אשכנזי ידוע א.קיפֶר בא ובפיו שירי תהלה וזמר לכבוד – הרצועה והמלקות הכרוכות בה. דעתו של הפדגוג הנשכר הטילה סערה בעולם החנוך וההוראה האשכנזי והוא שקיל למטרפסיה מאת יתר חבריו. לא למותר יהיה להביא בכאן את מסקנותיהם, המיוסדות גם על הוכחות מדיציוניות.

I, ילדים הנענשים קשה לא ירחשו שום רגשי אהבה וסמפטיה אל הוריהם ומוריהם; להפך, בכל מקרה שבא לידם יבליטו את שויון נפשם והתמרמרותם הפנימית למחנכיהם. הסבה היא מפני שהילד הרך – יותר משהוא “נלקה בגופו” הוא “נעלב בנשמתו” הצעירה; כי גם המלקות – יותר משהן מענישות הן מעליבות.

II, אלה הממליצים על ה“מלקות” בתור אמצעי חנוכי בדוק ומנֻסה הסיחו את דעתם לגמרי מהצד הַסֶקְסוּאַלִי שבדבר. רופאים ופדגוגים שונים התבוננו בדבר ובאו לידי ההכרה, כי התאוה הנמבזה לענוש את הילדים באופן פראי ובאכזריות גדולה, אינה בעקרה, אלא צורה ידועה של מחלת “הסַדִיזם”. שַׁאֲלו את חכמי הרפואה ויספרו לכם: ע“ד הרבה מורים שהיו נוהגים כפעם בפעם להקלות את תלמידיהם ברצועה על גופם בכונה למלא ע”י זה תאות־בשרים מתועבה. היוצא מזה, – כל “מחנך” המלקה את תלמידיו בגופם לעתים תכופות מדאי יש לחשדה למֻכה מחלת ה“סַדיזם”.

III, חזיון נפרץ הוא, כי ילדים שטעמו פעם אחת את טעם הרצועה על גופם מתעורר בקרבם איזה “גרוי נעים”, וברצון נסתר היו נכונים לתת את גופם למלקות שנית; הסבה היא, כי על ידי המלקות נתרגזו עצביהם; ובשעת מעשה ירגישו שנית את אותו “הגרוי הנעים” המהנה אותם הנאה בלתי מצויה.

והיות שעל פי רוב יִלָקו בגופם ילדים חולים ומרגזי העצבים, אין שום ספק בדבר, כי סופם להחלות במחלת הנֶוְרַסְטֶנְיָה. אלה הן התוצאות של החנוך הנשען על ה“מקל והרצועה”.

לא לחנם אמר אֶנו־סִילְוֶה:

“הרצועה נוצרה בעד עבדים, אבל לא בעד ילדים. הרצועה מגדלת פחדנים ועבדים בעלי נשמות רצוצות”.