רקע
חיים אהרן קפלן
החנוךְ הלאומי מנקודת המדע

נסיוני זה – לבסס את ה“חנוך הלאומי מנקודת המדע” הוא כמעט הראשון בספרותנו הפדגוגית־מדעית. אף אחד מאלה, שהקדימו לדבר ולכתוב ע"ד החנוך, בין באספות צבוריות, בין בעתונים ובין בפרוגרמות מפלגתיות, לא נגע בשאלת החנוך מנקודת־השקפה זו. אין לך דבר, שימשוך כל כך את לב המפלגות השונות, שהיו ושהווים ברחובנו בעת האחונה, כמו החנוך; כלן מטפלות בו, כלן מנסחות את מטרותיו בנוסחאות שונות. החנוך – הוא אותה “אבן החכמים”, שכלם מחפשים אחריה וחפצים להניח עליה את חותמם המפלגתי, הצבורי, או הפוליטי. חנוך טוב, או חנוך רע – זהו עתיד טוב לעם כלו, או עתיד רע לעם כלו; בחנוך בניו תלוי גורלו של כל עם בעתיד.

כל השאיפות האלה – כונתן, לכאורה, רצויה. אלא שחסרונותיהן הם, שנושאיהן מביטות על החנוך לא כעל דבר הקים בפני עצמו; כעל דבר העומד מחוץ לכל פניות צדדיות וכונות זרות; כעל דבר שאסור להשתמש בו לאיזו מטרות מפלגתיות וחברתיות צדדיות. החנוך הוא אצלם רק אמצעי, כלי־שמוש להשגת איזו מטרה, שבעקרה אין לה ולהחנוך כלום. אדרבא, יש לפעמים, שהמטרות האלה דורשות לא חנוך אמתי, מדעי, המבוסס על יסודות הפדגוגיה המדעית: חנוך כזה לא יסכון להם, לא האמת המדעית יקרה בעיניהן, אלא מטרותיהם והשקפותיהם הם.

אבל מה שמרשים לעצמם עובדים צבוריים, אנשי מפלגה ופובליציסטים מכל המינים והגונים, אינם יכולים להרשות לעצמם מורים אמתיים, שכמובן, אמתיים לא בכשרונותיהם להורות ולהסביר ולשבר את האֹזן, אלא אמתיים – במובן המדעי של המלה “מורה”, שרק ההוראה הטהורה קרובה אל לבו. על המורים לעמוד קודם כל על בסיס מדעי, וצריכים הם למצוא תמיד די אמץ בלבם, כדי לכוף את ראשם לפני האמת המדעית אף כי הוא נגדם. המורים מצווים להיות אוביקטיביים ורחוקים מכל כונה זרה בהוראתם. ואם לא יעשו ככה – יחדלו להיות מורים ויהפכו למיסיונרים – אם לא דתיים – כי אז צבוריים ומפלגתיים – רק לא מורים.

כל זה מחייבני להתוות תחום ידוע לנושא מאמרי. הענין, שעל אדותיו אני דן, יבורר על ידי רק מהנקודה המדעית־פדגוגית – ולא יותר.

השאלה היא ברורה ומדויקה:

– החנוך, שהוא מרכב מיסודות שונים, המותר להכניס בו גם את היסוד הלאומי? אפשר שהרגש מתקומם נגד זה; אבל המדע האמתי אינו ירא שום פורמלה שבעולם.


I

מה היא מהותו הרוחנית והמוסרית של הילד בצאתו לאויר העולם?

התשובה על השאלה הזאת היתה ימים רבים לסלע המחלוקת בין אנשי המדע; וכנהוג, היו שתי דעות קיצוניות בדבר. היתה אחת שאמרה, כי נשמת הילד בהולדו הוא “לוח חלק”, שבידי מחנכיו ומוריו ובידי הסביבה, שבה יגדל ויתפתח, לחרות עליו כל מה שהם חפצים. כי הילד בהולדו אינו לא טוב ולא רע – לית מאן דפליג. וזה מובן מאליו: כי הלא חלש הוא בגופו וחסר־אונים, מלבד שהוא חסר אותו הרצון, שהוא, הוא המניע והמסבב את כל הפעולות והמעשים שהאדם עושה. המחלוקת אמורה רק על אדות גרעיני הטוב והרע; כלומר: אם עמֹק ,עמֹק מונחים בנשמת הילד אותם הגרעינים המוסריים, שעתידים לגמול פרי אחרי טפוח וגִדול מצד הסביבה, המחנכים והמורים. ימים רבים החזיקו החכמים בדעה הקיצונית, שגרעיני המוסר אינם זרועים ואינם בנמצא כלל בנשמת הילד. הסביבה – ותולדתה החנוך – זהו הכל!

במדה ידועה יש קרבה מדעית בין בעלי דעה זו ובין בעלי הבחירה התיאולוגית, שר' סעדיה גאון קבע אותה לאחד מעקרי היהדות.

בנגוד לדעה זו יש דעה האומרת, שתכונותיו המוסריות של הילד חבויות וזרועות עמֹק עמֹק בנשמתו; ובהולדו מביא אתו הילד איזה “מוסר בכח”, איזו “פוטנציה מוסרית”, איזה “זרע מוסרי”, שעמהם מוכרח המחנך להתחשב, כי הם מניחים חותם מוסרי ידוע על נשמת הילד בתור “אישיות מוסרית”. יש איזה “סבל ירושה־מוסרית”, שאי־אפשר להם להמחנכים לשחרר ממנה את הילד, ושהיא, היא – אם אפשר להתבטא כך – נותנת את ה“טון החנוכי” ומראה את השפעתה על כל האמצעים החנוכיים אם לטובה, אם לרעה.

איפה היא האמת?

כמו בכל דבר, כן גם פה האמת המדעית מונחת בשביל הזהב. אין שום ספק בדבר, שהמחנך אינו חפשי בפעולותיו החנוכיות; כי נתון הוא הילד מיום הולדו תחת עֻלה של איזו “ירושה מוסרית”, שבאה לו מאבותיו ומהדורות הקודמים; אבל אין זה אומר, שהחנוך אינו מועיל; אין זה אומר, שסביבה מחנכת רציונלית ובריאה אינה יכולה להחליש – ולפעמים גם לבטל – את הכח המפרה של התכונות המוסריות הרעות. אין שום ספק, שהילד איננו “לוח חלק”; שהחוט הפסיכו־פיזיולוגי, ההולך ונמשך ונטוֶה משבכה שלמה של דורות שקדמוהו, מקשר גם את הילד קשר מוסרי אליהם. אבל “ירושה מוסרית” זו היא רק ב“מציאות פוטנצית” ואינה נראית לעין; ואם הילד יחונך חנוך טוב – אפשר שפרותיה המרעילים לא יגדלו ולא יצמחו.

כל זה שדברתי עד כה נוגע רק אל סבל הירושה המוסרית; אבל לא הוא הגורם היחידי בחנוך.

שלושה מיני ירושה הם:

1) המוסרית;

2) הגופנית;

3) השכלית.

ובנוגע לאלה השתים האחרונות אין חלוק דעות בין החכמים. הכל מודים שהמעלות, או החסרונות הגופניים והשכליים העקריים אינם פרי החנוך, אלא באו בירושה מאבות אבותיו של הילד. אמרתי העקריים, ובדעתי להטעים מלה זו, כי החלטתי זאת נותנת מקום לטעות. – אפשר אמנם, כי הילד יעשה לבעל מום גופני, או שכלי גם הודות להחנוך הרע. אבל במקרים כאלה אין לדבר הזה אלא תכונה מקרית ולא עקרית. יצויר הדבר, שהאומנת, או האם לא תשמורנה על הילד, וזה האחרון יטפס דרך החלון ונפל ושבר את רגלו, ונמצא שהוא נשאר בעל מום גופני לכל ימי חייו, אם גם מתחלת בריאתו היה בריא ושלם בתכלית הבריאות והשלמות. יצויר גם כן, שמוסרים את הילד על ידי מורה בור, שאינו מפתחו כראוי ואינו מלמדו בסדר הראוי והריהו מטמטם את מוחו ולבו של הילד. אבל, כאמור, אין אלה אלא חסרונות מקריים.

כלל גדול הוא החנוך: כי אין בידי המחנך לתת לחניכו לא בריאות הגוף ולא שכל טבעי. אמנם יש בידו לקלקל אותם ולהחלישם, או אולי גם לאבדם מן העולם.

הילד הוא יצור פסיכי־פיזיולוגי, שקו ישר הולך ונמשך ממנו אל אבותיו ואבות אבותיו, ודורות שלמים עמלו ביצירת מוחו, דמו ולבו. החק הידוע של אטביזם, שהוא חק מדעי מוסכם ומקובל, מראה לנו, שהילד במובן הפיזיולוגי קשור אל אבותיו מולידיו לא בחוטים דקים, אלא פשוט בעבותים חזקים. לא אכנס עתה בחקירות אמבריולוגיות העוסקות בהוַיות היצירה של האדם. אם נקח את המסקנות האחרונות של כל החקירות הללו, נראה, שהחוט הפסיכי־פיזיולוגי שהזכרתי הוא כפול ושזור משני חוטים, בבחינת שנים שהם אחד. הילד הוא, קודם כל, בן למשפחתו, הקרובה אליו קרבה שארנית, ואחרי כן – הוא גם בן לעמו.

בתור בן משפחה ידועה בעלת חסרונות או מעלות גופניים, פסיכיים ושכליים, הרי גם הילד מחונן או לקוי בהם. ובתור בן לעמו הוא יורש שלא מדעת ירושה היסטורית עממית, שמעלותיה או חסרונותיה הם יותר כלליים; אבל גם החוט הלאומי מקשרהו בקשר אמיץ וחזק, שאי־אפשר לנתקו לעולם, כמו שאוכיח עוד להלן.

מה זה לאֹם? מה הם הסמנים המיוחדים המסַמנים ומבדילים בין לאֹם אחד למשנהו? מה הוא הדבר הכמוס והנסתר המקשר ומחבר אישים נפרדים ובודדים לאֻ מה אחת? על זה עונה רֶנן:

הירושה הכללית העשירה של הזכרונות המשותפים; ההסכם הכללי, שעל כל בני האומה לסבול ולהתענג, לחיות ולמות ביחד. האדם אינו נעשה למה שהוא פתאם, בבת־אחת, אלא דורות שלמים עמלו ביצירתו. אֻמה – זהו הסך הכל של הרבה עמל, קרבנות ויסורים. אפשר שנהיה ממתנגדי הקולטים השונים; אבל איש מאתנו לא יעיז להתנגד אל הקולט של האבות; כי אנחנו נעשינו למה שהננו רק הודות לאבותינו. מסירת הנפש שבעבר, אנשי האומה הגדולים, הכבוד הלאומי – זהו ההון שעליו מיוסד הרעיון הלאומי. עבר אחד ושאיפות אחדות בעתיד – זהו הדבק הלאומי, שאינו נותן לאומה להתפורר בדרכה ההיסטורי.

ולא רק זה. הלאום מניח את חותמו לא רק על הספרות, אלא גם על השכל, ושעל כן למוסכם ומקובל יחשב, שיש גם “שכל לאומי”.

לכאורה, הלא המדע הוא בין־לאומי; זו אמת; אבל רק ה“מדע” ולא ה“שכל”. והבדל גדול יש בין שני ה“טרמינים” הללו. ה“מדע” הוא בין־לאומי רק במובן הקניני. ההמצאות החדשות וכל קניני הקולטורה השמושית, ובמדה ידועה גם קניני הרוח, כמו: האמתיות הדתיות והפילוסופיות שייכים לכל העמים ולכלם מותר להשתמש בהם. אבל אל נשכח שהמדע הוא פרי השכל, שהשכל הוא מולידו ומוציאו לאור עולם; ודרכי המחשבה ואופן בטויה חתומים בחותם הלאום. נורדה השמי כותב השקפות פוליטיות שנתיות על כל המעשים, המקרים, העלילות והסכסוכים ומריבי המפלגות, הנעשים במשך השנה באירופה כלה. לאורה, אין להפוליטיקה ולהמחשבה העברית – ולא כלום; אבל מחקרני הפסיכולוגיה הלאומית לא יכוסה הדבר, כי המאמרים האלה כתובים ע“י שמי; ואריי – לו גם בעל השקפות פוליטיות מאותן של נורדה – היה כותבן באופן אחר קצת. בעלי המדע שבאנטשמיים שופכים דמעות על החזיון ה”מעציב" – לפי דבריהם, שהתרבות האירופית החליפה את צורתה ופנימיותה האריות – ומתיהדת. כל האידיאלים הגבוהים הממלאים את תכנה הם שמיים במהותם ומתנגדים להרוח האירופית האריית.

הם מביאים ראיות לדבריהם: ממרקס ולַסל הסוציאליים; מביקונספלד הפוליטיקאי האנגלי; מברנדס המבקר הדֶני, שבאמת אין להם אף מגע כל שהוא אל האידיאלים השמיים ההיסטוריים. ובכל זאת! מה שהם חפצו להעלים לכסות ולהסתיר יצא לאור עולם למרות רצון בעליהם. מדוע זה? עברים הם על פי מוצאם ומולדתם – וזה די בעדנו. סבל הירושה של לאום עתיק היה בעוכרם.

כל זה שאמרתי – יש בזה צורך בכדי לבסס את החנוך הלאומי מצדו הפדגוגי הכללי. אמנם את המסקנות הפדגוגיות של כל האמתיות המדעיות עוד טרם הוצאתי; אבל את זה אעשה אחרי כן.


II

עכשיו נגש אל הילד ונתבונן בו מצד אחר, כלומר: לא בתור נושא של סבל ירושה שכלית ופיסיולוגית, אלא בתור נושא חנוכי; והשאלה תנוסח באופן כזה: – מה המה החקים שעל פיהם הולכת התפתחותו של הילד?

ספנסר בספרו ה“חנוך” קובע כלל גדול בדבר:

החנוך צריך להיות חזרת הציביליזציה הכללית בתמונת זעיר אנפין.

והנחה זו צריכה באור:

חנוך הילדים מחויב להקביל גם בטיבו, גם בסדורו אל חנוך המין האנושי כלו, במובן השתלמותו ההיסטורית. גם האנושות, כמו הילד, בראשית הבָּראה בימי עלומיה היתה נבערה מדעת ולא ידעה כלום מהחיים והטבע הסובבים אותה. המין האנושי רכש לו את ידיעותיו על פי שיטה ידועה, ועל פי אותה שיטה צריך גם הילד הפרטי להתפתח ולרכוש לו את ידיעותיו הוא. חנוך האדם וחנוך מין האדם – הם שתי הופעות של עלילה גדולה אחת, הלא היא – עלילת ההתפתחות.

והדין מחייב, ששניהם צריכים לשמור את חקי ההתפתחות הכללית ומחויבים הם להתאים האחד אל השני. ההלכה הזאת נשענת על חֹק ה“ירושה הטבעית”, המתנחלת מאבות לבנים. התולדות היוצאות מהחק הזה גלויות ונראו לעין. בני האדם נושאים עליהם סימני ההשתוות אל אבות אבותיהם גם בהכרת פניהם, גם בתכונתם וטבעם. ידוע הוא, שכמה תכונות רוחניות, כהשגעון, למשל, חוזרות ונגלות מדור אל דור אצל צאצאי משפחה אחת בימי תקופה ידועה בחייהם. בכל יחיד ויחיד התמזגו סגולות כמה דורות שעברו ובטלו מן העולם, הבוראים את פרצופו הרוחני. אם נעבור מן היחיד אל תכונות הטפוסים הלאומיים נראה ברור, כי השנויים שבהם נבדלו לאום מלאום קימים ונצבים ועוברים בירושה מדור אל דור. כל הטפוסים הלאומיים השונים הסתעפו במשך הדורות מגזע כללי אחד; ואם בכל זאת חלו שנויים בבניהם אחריהם – זה מוכיח לנו, כי השנויים הללו באו להם ע"י פעולות כמה סבות, שהשפיעו ימים רבים על בני כמה דורות כסדרם במשך אלפי שנה; וכל דור ודור הוריש את סגולותיו המיוחדות לו לדורות הבאים אחריו. ואת השנויים האלה אנחנו מוצאים בצורת סגולות טבעיות אצל כל לאום ולאום. ספנסר מחליט ואומר: כי ילד צרפתי יגדל ויהיה לאיש צרפתי בתכונתו אפילו אם יחונך בקרב עם זר; והוא הדין בילד עברי ובילדי יתר העמים. כל ההנחות האלה הן אמתיות בהחלט גמור והן מקיפות את כל חיי האדם וגם את שכלו בכלל. היוצא מזה הוא, כי אם אך יש סדר ידוע שעל פיו רכש לו המין האנושי את ידיעותיו השונות, אז אין כל ספק, שבקרב כל ילד וילד, בתור בן המין האנושי, תתגלה הסתגלות יתרה לרכוש לו את ידיעותיו הוא גם כן באותו הסדר דוקא. בעבודת החנוך, בבואנו באמצעים חנוכיים שונים לפתח ולנהל את שכלו של היחיד, נהיה תמיד יותר קרובים אל המטרה ונתנהג יותר על פי חקי הפדגוגיה אם נלך בעקבי המסלה, שכבר סלל לו שכלו של הכלל כלו. זהו הטעם העקרי, שחנוך היחיד צריך להיות דוקא חזרת הציביליזציה בזעיר אנפין. ההתפתחות ההסטורית הכללית קבלה את צורתה הידועה בהכרח ולא במקרה – זהו מצד אחד; ומן הצד השני – אותן הסבות הגורמות, שפעולתן נראה בהיסטוריה עלולות לפעול על הילד הנבדל, כאשר פעלו מאז על המין כלו.

אבל מה היא המסלה, שבה התנהל המין האנושי בהתפתחותו?

שיטת הלמוד, שעל פיה התלמד המין האנושי היא – מהמנוסה אל המשוכלל (פאם עמפירישען צום ראציאנעללען), או “אל המפשט על פי דרך המרגש”. המין האנושי כלו, בהתבוננו בראשונה אל המחזות ההופעות והמראות השונים, הסובבים אותו בחיים ובטבע, ובחפצו לחקרם, לרדת עד סופם, ולהוציא מהם מסקנות כלליות ולקבוע בהם חקים כלליים – הגיע לזה רק אחרי המונים אין מספר של השוָאות, השערות, בחינות נסיונות הסתכלויות; ואז רק אז קבע לו חֻקים מקיפים. השמוש והנסיון מחויבים להיות קודמים לכל מדע שיהיה. ככה פועל שכל האדם ובשום אופן אי־אפשר לו כלל להגיע לידיעותיו בדרך אחרת. כל מדע ומדע – זוהי מערכת שלמה של ידיעות בודדות; וקודם שאפשר יהיה לסדר את הידיעות האלה בתור מדע שלם נחוץ שתקדים להן בראשונה הקדמה נסיונית בפרטי למודו; ורק אז אפשר יהיה לגשת אל ההתבוננות ההגיונית. בדידקטיקה ידועה ההנחה הזאת בשם השיטה האינדוקטיבית. וככה מתנהגים כל המורים המומחים בלמוד דקדוק של איזו שפה, שמפַנים לו מקום לא בראשית למוד השפה, כי אם בסופה.

כיון שהגענו לידי כך – הרי עלינו להוציא עוד הנחה: שחנוכו של כל ילד ולמודיו, ביחוד בראשית התפתחותו, אם רק בדעתנו ללכת בדרך שסלל לפנינו המדע הפדגוגי – מוכרח הוא להיות לאומי בתכנו ובצורתו; ואם לאו– נחטא להחֻקים, שנקבעו ע“י הפדגוגיה ונכריח את שכלו של הילד להתפתח לא לפי תכונותיו הפנימיות, בתור חלק מן השלֵם, בתור בן של המין האנושי. השיטה האינדוקטיבית מתחילה מן הפרט, מן הנסיון, המעוררים את מוחו של הילד למחשבות, לספקות, להשערות שונות, המזעזעים את תאי־מוחו ומדריכים את מנוחתו, בחפצו למצוא איזה קו כללי ומקיף לכל המון התמונות והמעשים והחזיונות, שהתבונן בהם, אלא שאין בכח שכלו למצוא בהם איזה סך כולל. הכלל התיאורי, שבא לסַכם, לסדר ולהאיר אחרי התאמצות שכלית – זוהי תשובה טבעית על אותן השאלות, שהדריכו מקודם את מנוחתו של מוח הילד. נמצא: רק בשעה, שמחנכים את הילד חנוך לאומי הננו עומדים על הבסיס המדעי. בשנה השנית לימי חייו כבר מתחיל הילד לחפש אחרי פתרונים להמון דברים, שראה ברחובו ובבית אביו, ולהמון מבטאים, ששמע מפי הקרובים אליו ואינו מבין היטב את הוראתם האמתית. הילד סובל מזה. הוא עמל ויגע יגיעה רוחנית גדולה למצא תשובות מספיקות על כל מה ששמע וראה אצל הוריו בבית, אצל חבריו בחוץ ואצל מוריו בבית־ספרו. הילד היהודי שומע מפי קהל היהודים לפרקים קבועים: “לשנה הבאה בירושלים”! מפי סבתו – ע”ד ה“גיהנם” ועל דבר ה“גן עדן”; הוא שומע המון מבטאים הסטוריים ודתיים, כמו: דוד המלך, קבר רחל, תקיעת שופר, חביטת ערבה, נענועי־לולב וכו'. ובשעה שהילד מוצא בבית ספרו תשובות על כל אלה – הרי המורים ממלאים פה לא איזו חובה לשם הלאומיות הקדושה בעיניהם, אלא המה, ראשית כל, פדגוגים, העושים את זה לא לשם איזו מטרות צדדיות, לשם פרוגרמות מפלגתיות, אלא – בשביל שאחרת אינם רשאים לעשות; כי אם יעשו אחרת – יחטאו לחקי המדע הפדגוגי ויעשו פגימה בנשמתו של הילד.

ומה תהא לילדי ההורים ה“אפיקורסים” והבלתי לאומיים, שכל אלה המבטאים ההסטוריים זרים להם כלל וכלל? הלא בית־ספר, שיבוא לתת תשובות על מבטאים, שלא נשמעו ועל מעשים שלא נעשו – לא יעמוד על אותו הבסיס המדעי, שבשמו הננו דורשים מהחנוך שיהיה לאומי בתכנו. אבל אם נתבונן היטב אל תנאי החיים אפילו של הורים משכילים ואל האידיאולוגיה שלהם נוכח, כי פה טועים טעות גדולה:

כדי להיות מושפע מהדת והלאומיות אין שום צורך לשמור את המנהגים הדתיים בכל פרטיהם ודקדוקיהם. יש כתב הדת ויש – רוח הדת. את הכתב שומרים אלה, שיש להם הרצון והיכולת לזה; ואת רוח הדת שואפים אל קרבם – אם אפשר להתבטא כך –כלם: גם ההמון וגם האינטלגנציה. הדת והלאומיות בוראות אטמוספירה ידועה, יוצרות אידיאלים עממיים, מולידות גבורים, משוררים, סופרים בעלי השפעה כבירה, ספרות שלמה; במלה אחת: ממלאות את כל תוכן החיים הרוחניים של ה“אינטליגנט” באיזה תוכן עממי, דתי ולאומי גם נגד רצונו והכרתו.

נסו נא ללמד את הילד היהודי – לו גם של הורים חפשים – איזה למוד זר מתרבות זרה, מחיים זרים ומסביבה אחרת, שלא נתחנך בה ולא גֻדל בה, שאינו יודע את טיבה וזרה היא לו בהחלט – הרי בזה תלוקה נשמתו. לא אֹמַר שנחטא נגד עמנו – אלא לא נעשה חיל בלמודנו; לא נוכל לפתח את חושי התלמיד, ואת טעמו; נטמטם את מוחו בדברים שאינם מעַנינים אותו, הזרים לרוחו, שבפנימיות נשמתו אינו מבקש עליהם שום תשובות ופתרונים. נמצא: ששכלו לא יתפתח אז על פי החקים הפדגוגיים הידועים: מ“המנוסה אל המשוכלל”, מ“המרגש אל המפשט”. הגעו בעצמכם: הירגיש הילד העברי את עמק הסטירה העממית של המשל הרוסיДемЬянов Уха" " (?) הירגיש את יופי הציור הריאלי של Ϲтрадная пора" "? היבין את האידיליה המלאה הוד מחיי האכרים מאותה שמצאה את בטויה בהשיר של נקרסוב: " Маленькі "? כלל גדול יהיה בידכם:

– חנוך שאיננו לאומי – איננו מדעי־פדגוגי.


III


בשני הפרקים הראשונים נגעתי בשאלת החנוך הלאומי מצדה הפדגוגי הכללי, ובמדה ידועה – גם מצדה הדידקטי. תהינו על הילד בתור בן לאומה ידועה עם סבל ירושה שכלית, מוסרית ופיסיולוגית ובתור נושא חנוכי, ששכלו מתפתח על פי חקים קבועים. לכל ההוכחות האלה יש ערך כללי ואמתותם מוכחה; היא מקיפה לא רק את החנוך הלאומי העברי, אלא גם את החנוך בכלל, כי חקי המדע אינם עושים תחומים בין עם לעם.

לנו, היהודים, חשוב, ביחוד, להתבונן אל החנוך הלאומי גם מצד אחר – הלא הוא: מצדו הפסיכי; ועד כמה הוא מתאים להתכלית של החנוך לפי הסמנים שנתנו בה חכמי הפדגוגיה.

האידיאל של החנוך – הוא שלמות החיים לכל מקצעותיהם השונים, לא בסכום ידוע של למודים וכללים יבשים נצא ידי חובתנו, אלא עלינו לחנך את ילדינו כדי לעשותם לאנשים כאלה, שעל פי התפתחות חושיהם וידיעותיהם יהיו מוכשרים לֵהָנות מכל תענוגי החיים החמריים, הגופניים והאסתֶּתִּיים. זוהי תכליתו הראשית. והשנית – לטעת בחנוך הסתכלות בעולם ידועה. במלים אחרות: על המחנך לתת לחניכו איזה אידיאלים בחייו, איזו פסיכיקה נפשית, שתעזור לו להבין את מטרת חייו ואת טעמם. בדברים כגון אלה אמנם אין חֻקים קבועים ומוצקים. לשאלת החיים ומטרתם מצדם הפלוסופי הכללי עוד טרם נמצאו פתרונים ואין להרצות על אודותם כמו על הלכה פסוקה. אבל פה אין כונתי להגיד, שעל המחנך לתת בידי חנוכו איזה נוסחאות יבשים והלכות קבועות ע"ד הפילוסופיה שבחיים. כונתי רק להגיד, שכל החנוך מתחלתו ועד סופו צריך להיות מכֻון אל זה: שעל המחנך להכין את החומר והלבנים לבנין השקפת העולם של חנוכו. על המחנך לסַגל את חניכו אל דרכי המחשבה העיונית והמפשטית ולעורר בקרבו אינטרס ידוע אל השאלות הפילוסופיות של החיים. והיה כשיגדל – יעלה בידו לבנות לעצמו איזה בנין־מחשבתי, לברר לעצמו את סוד חייו ומותו, לברוא לעצמו איזו שיטת־חיים שעל פיו יחיה. אם המחנך לא יעשה ככה – לא ישיג את התכלית האמתית של החנוך. על המחנך לתת תמיכה מוסרית לחניכו ולהעשירו באותם האידיאלים, שהוסכמו לישרים וצודקים בסביבתו ובתקופתו. ואם זה נאמר אצל כל אדם – באדם מישראל על אחת כמה וכמה. מי עוד כהיהודי מחויב לדעת את תוכן חייו היהודיים וטעמם? בבהירות שאין כמוה נתן לנו אחד־העם ציור נפלא מן המצב הנפשי של יהודי צעיר, שלא נתחנך ברוח לאומית וששאב את השכלתו ממקורות זרים, ובה בשעה – עליו להביא קרבנות אין מספר על מזבח יהדותו חסרת הטעם בעיניו.

והנה דבריו:

“היהודי מוכרח להלחם בעד קיומו מלחמה כפולה: כאדם בכלל וכיהודי בפרט. הרבה פעמים הוא המנוצח במלחמה הכללית לא מפני שתש כחו בתור אדם, אלא רק – מפני שהוא יהודי, ומי זה לא ידע את האמת הפסיכילוגית הפשוטה הזאת, שיסוריו של אדם נעשים קשים ביותר וכבדים מנשוא אם מכיר הוא עם זה בלבו, שיסורים אלה אין טעם ומטרה להם. ובכן, אותו הצורך עצמו של מלחמת הקיום מחייבנו לתת לילדי ישראל משען מוסרי פנימי בשביל חייהם הקשים לעתיד לבוא – היכולים אתם לצייר בדמיונכם מה שנעשה בנפשו של יהודי כזה, המסובל ביסורים בגלל אותה היהדות, שאינו יודע מה טיבה? הדאגנו לו בחנוכו להקל את צער נפשו של אדם זה? איה הוא המשען המוסרי?”

אחד־העם, הרחוק מפדגוגיה, כִוֵן פה בנתוחו הנפשי של הצעיר המחונך כ“גוי” וסובל כ“יהודי” אל דעת הגדולים שבפדגוגיה.

למצוא “טעם לחיינו הלאומיים וליסורי הגוף והנפש שלנו – זוהי אמנם דרישה פדגוגית המיוחדה רק לנו; דרישה – שעמים אחרים אין יודעים אותה כלל וכלל. אבל בשביל זה לא תחדל בכל זאת להיות צודקת ומדעית. אבותינו הדתיים במשמעותה המלאה של המלה הזאת, המאמינים בני מאמינים, שהיו נכונים באמת למסור את נפשם על קדושת התורה ומצוותיה – ידעו טעם ליסוריהם. אבל אנו, הכופרים למחצה לשליש ולרביע – היש טעם לחיינו ולמותנו בתור יהודים? הקונסרבטיזם, ככללי כיהודי – זוהי השקפת עולם מוצקה ומחוטבה מראשה ועד סופה. ההשקפה הדתית להמאמין האמתי מצטינת תמיד בשלמותה הפנימית ובתכנה המלא והעשיר. ההשקפה הדתית מקיפה וכוללת את כל חיי האדם מיום הולדתו עד יום רדתו אלי קבר. יש לה תשובות נכונות ומוכנות על כל שאלת החיים והמות. אין לך דבר שלא תוכל לבארו; אין לך מקצוע, שלא חקרה ולא דרשה, שלא ירדה עד לעֻמקו ושלא הוציאה את משפטה עליו. בכל פנה שהאדם פונה; בכל רגעי חייו, בכל עת ובכל שעה; בשמחתו ובצערו, בלמודו ובמסחרו – הרי יש לה לההשקפה הדתית ספר חקים עתיק־יומין, קים ונקפא, ספר כל־בו, שאין נסתר מנגד עיניו, היודע את כל הנעשה בש”י עולמות, היודע שכר מצוה וענשה של עבירה. אבותינו סבלו ענויי הגוף והנפש ויעלו על המוקד בלב מלא תקוה לזכות לחיי העולם הבא. אבל על הלאומיות החדשה אי־אפשר להגיד ככה.

הלאומיות החדשה עוד טרם יודעת להשיב תשובה שלמה ומלאה על שאלת הטוב והרע במובן הלאומי. כלנו, הלאומיים, מתנועעים כקנה בלב־ים, חסרי עקרונים, תועים בדרך אי־סלולה וכבושה בעבודותינו הצבוריות ובחנוך בנינו. הלאומיות החדשה, בתור נושא תיאורי, היא תורה שלמה, מיוסדת ומבוססת על הנחות ידועות, שאי־אפשר לכחש באמתותן; אבל במעשה היא חלשה ורפויה, מדולדלת ורצוצה ופוסחת על שתי הסעיפים, מבלי לדעת ברור: מה לחשוב לקודש, ומה – לחול. הלואמיות החדשה עוד טרם חדרה לחיי יום יום שלנו; עוד טרם הניחה את חותמה על כל מעשינו ופעולותינו.

נמצא:

שאם חפצים אנחנו להגיע אל התכלית של החנוך לפי הסמנים שקבעו בו חכמי המדע – הרי לנו היהודים, ביחוד, משום הטעמים שהזכרתי למעלה, לתת לילדינו חנוך לאומי.

מה הוא אותו החנוך הלאומי, שאנו חפצים בו? – זוהי כבר שאלה אחרת. ואפשר – או אולי בודאי – שיהיו בזה חלוקי דעות; אבל לא זו מטרתי הפעם.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־


שאלה יותר קשה היא: איפה המה המוסדות החנוכיים, שבהם נוכל לתת לבנינו אותו החנוך הלאומי, הראוי והדרוש, שגם המדע וגם קיומנו בתור יהודים דורשים מאתנו? לאבותינו, בעלי ההשקפה הדתית הטבעית היה בית־המדרש הישן. בית המדרש הישן אמנם לא היה מוסד חנוכי לפי חֻקי המדע; וכזה גם לא היה יכל להיות. אבל הוא השיג את המטרות, שאליהן שאפו אבותינו. בית המדרש גִדל וחִנך דורות למאות של יהודים טובים, של יראי־אלהים ושומרי תורה ומצוה. את זה דרשו ממנו ואת זה נתן להם. מוסד חנוכי כזה נברא רק בשעת בהלה, על ידי אומה מדוכאה ופצועה, זבת דם; על ידי אומה הבורחת על נפשה מחמת צורריה וספר התורה עמה; בשעת חרום כזו לא היה לאומתנו פנאי לעַבֵּד איזו פרוגרמות, לסדר את בית מדרשה ולתת לו איזה צורה פדגוגית. אבל כל זה למה? בית המדרש הישן הציל את אומתנו מכליון. והמשורר בדרכו על ספו קורא מנהמת לבו:

רגלך על מפתן בית חיינו תדרוך,

ועינך תראה אוצר נשמתנו.

אבל– היסכון לנו בית־מדרש גם היום? הנוכל להשתמש בו גם היום לצרכינו החנוכיים? היש עוד לחשוב הרבה בכדי לענות על שאלה זו בשלילה?

בית המדרש הישן הולך ומתנַוֵן. אבל איזה הוא המוסד החנוכי האחר שימַלא את מקומו? בפתרון הנכון של שאלה זו תלוי כל קיומו של החנוך הלאומי. החיים הם נגדנו. המצב נעשה קשה מיום ליום. הילד העברי הולך וגדל באוירה זרה לרוח לאומי ונשמתו העברית נעשית לקויה, פגומה ורצוצה.

איפה נמצא “בית מקלט לנשמת האומה”?

הננו עומדים על פרשת דרכים ושואלים:

– לאן?…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!