¹

היום הוא היום הראשון לשבעת ימי הילד!

לכאורה, אין הדבר ברור כל צרכו. כל חיינו מוקדשים לילדינו. למי אנו עמלים – אם לא לטובת בנינו. בשביל מי אנו מקבלים באהבה את עִנויינו ויסורינו – אם לא בשביל ילדינו. הראיתם מימיכם שיבליטו חוט תכלת אחד לראוה בטלית שכֻלה תכלת? כל זה נכון; ואף על פי כן…

הרעיון להקדיש לחיי הילד ולחנוכו שבוע מיוחד הוא מוצלח מפני שני טעמים: ראשית – חיינו עוברים ברעש והמולה. אין לך יום שלא יוליד פרובלמת־חיים חדשה, הדוחה את זו שלפניה וכובשת לעצמה את כל עֵרנותנו ותשומת לבנו. הננו מבולבלים מבלי דעת להבחין בין טפל לעקר. אין לך יום, שלא יגולל לפנינו פקעת של פרובלימות מפרובלימות שונות, שכל אחת דורשת את פתרונה וקביעת יחסנו אליה.

ולפיכך – הרי זה רעיון פסיכולוגי מוצלח, כשפרובלימות ידועות, בעלות חשיבות מיוחדת, נבדלות מחברותיהן ונקבעות במרכז חיינו לזמן ידוע. יהא – לחודש; יהא – לשבוע; ויהא – אפילו ליום אחד.

ושנית – מטבע האדם הוא, כי במדה שאיזה דבר הוא חשוב ביותר ונחיצותו מורגשת לנו ביותר, בה במדה תקטן התענינותנו בו. זהו חזיון נפרץ לא רק במקצוע השאלות האבסטרקטיות, אלא אף ביחסנו לחזיונות הטבע. כמה אנשים זוכרים את גון השמים בשעת שקיעת החמה? והרי זה מחזה מצוי ומתמיד מדי יום! והוא הדין בנידן דנן. דוקא מפני שהילד קשור באופן אורגני אל חיינו הגופניים והרוחניים; דוקא מפני שהוא נמצא בקביעות בחברתנו, אין אנו מרבים להקדיש לו את תשומת־לבנו.

בחנוך הבנים יש לנו דרך סלולה מימים קדמונים, שלא סרנו ממנה אף כמלוא נימא גם בימינו אלה. חיי הילד, גדולו והתפתחותו, חובותיו וזכויותיו נקבעו עוד בדורות שעברו במסגרת מסוימה; וביחסנו אליהם לא חלו שום שנויים. ולכן קביעת “שבעת ימי הילד”, המוקדשים ביחוד לעניני חנוך הילדים ולהסברת עקרוני־החנוך לצבור הרחב – היא באמת יזמה מוצלחה, שצריך לקדמה בברכה.

“שבעת ימי הילד” נקבעו לא רק לשם מטרות מעשיות – יצירת קרנות כספיות למוסדות חנוך בשביל ילדים – אלא בעקר לשם מטרות חנוכיות: לעורר התענינות יותר גדולה בחוגי ההורים לפרובלימות חנוכיות; אף להסביר לאותם החוגים את הנחיצות ליצירת מוסדות־מחסה לפעוטים.

זה אלפי שנה מתקיימת הָאֱנושות, שיצרה תרבויות גדולות ועשירות הן בחומר והן ברוח. ואף על פי כן – עברו כמה וכמה אלפי שנה עד אשר עסקני המרידה הצרפתית פרסמו את הצהרתם הידועה על דבר “זכויות האדם”. אטו מלתא זוטרתא היא? שום דבר לא חשכו מן האדם. העניקו אותו בכל מה שהפה יכול לדבר: בדת – להצלת נשמתו; בפוליטיקה – להצלת מדינתו; בעקרי־מוסר – לשם תקון צבורי; באמנות – לשם שפור טעמו; אבל מדבר קטן אחד הסיחו את הדעת והוא נשכח לגמרי – הלא הן זכויות האדם באשר הוא אדם!

ומה שקרה לגדולים קרה לקטנים.

תינוקותינו היו ענוקים כל טוב, מלב ה“טוב” הטבעי – הזכות לחיות. והמצב של שלילת זכויות מהאֱנושות הקטנה היה מתמיד וקים עד שנת 1925, שבה פרסמה הועדה הבין־לאומית לחנוך הילדים את הצהרתה הידועה על דבר “זכויות הבנים”, הערוכה בעשרה סעיפים, ואלה הם:

1. הגדולים מחויבים להבטיח לכל תינוק התפתחות פיזית ורוחנית נורמלית.

2. כי תראה תינוק רעב וצמא – אל תתעלם ממנו; האכילהו ורַוֵהוּ!!

3. כי תראה תינוק חולה – רַפְאהו והבראהו!

4. כי תראה תינוק סורר ומורה – חַנכהו ולַמדהו ללכת בדרך ישרה.

5. לכל ילד מֻכֵּה־דֶפֶקְטִים – תן מחסה!

6. כל ילד יתום ועזוב – קָרְבהו וחושה לעזרתו.

7. העזרה הראשונה במקרה אסון – לילד!

8. כל ילד זקוק ללמוד, שיכשירהו לחיים פרודוקטיביים לכשיגדל.

9. את הילד אל תְּנַצל!

10. חַנֵך את הילד והרגילו למעשים טובים. אל ימנע טוב מחבריו ומבני סביבתו בהיות לאל ידו לעשות.

כל זה מחויב הצבור לעשות לטובת ילדיו. הממלא הוא את חובתו זו? לא ולא!!

באים איפוא “שבעת ימי הילד” ומזכירים לו לצבור את חובתו… שיעשנה.

אמנם הזכרה זו באה באחור זמן ידוע. אבל טוב לאַחר מלשבת בחבוק ידים.

הפֶּדולוגיה התרשלה קצת לפרסם את מסקנותיה על דבר “זכויות־הילדים” במועדה. עד כה הוחזק בידינו כי הילד מצֻוה ועומד רק למלא את חובותיו. דרשו ממנו, שיהיה בעל מדות טובות, נאמן וישר, מקשיב בקול הוריו ומוריו, נקי בגופו ואוהב עבודה. לא הבינו, או שלא רצו להבין, כי אם הילד הוא מרושל, מלוכלך, בעל מדות רעות והולך בדרך עקש – הרי לא אשמו הוא. הרבה “סבל הירושה” עושה; והרבה – הסביבה, הבית, הרחוב וכל הקומפלקס של תנאי החיים הסוציאליים עושים.

חובתנו היא לא רק לדרוש מאת הילד אלא גם לתת. וראשית כל – לתת לו את היכולת לחיות ולֵהָנות מן החיים. ולפיכך מחויב הצבור להבטיח את כל הילדים בלי יוצא מן הכלל בחנוך טוב ובהשכלה אוטיליטרית, כלומר: בקמח ובתורה. החנוך האידיאלי הוא:

– נפש בריאה בגוף בריא!

כל זה אמור בנוגע לבִּטוח הסוציאלי של “בני־עניים”, ילידי ההמונים שנתיתמו ושנתדלדלו. אבל גם ילדים מובטחים בכל טוב בבתי הורים אמידים, בבתי־ספר מתוקנים, כביכול, מטופחים ומגודלים בחיק אם אהובה– גם הם סובלים על לא עון בכפם.

אנחנו דורשים מאת הילד יותר מכפי כוחו. מוזרות לנו הפונקציות הפיזיולוגיות של גופו הרך; עד היום לא חדלנו לקיים בו את הצווי של “ספי ליה כתורא”. אנחנו מפטמים אותו בכל מיני למודים אבסטרקטיים, שאין להם שום ערך בחיים המעשיים. מטעמים של כבוד מדומה, מבלי שים־לב אל כשרונותיו הטבעיים ומבלי נטילת רשות מאת הילד אנחנו מוליכים אותו בדרך הרצויה לנו ולא לו. אנחנו מטילים עליו חובה לבלות שעות שלמות בהתאמצות רוחנית וגודרים בפניו את הדרך לטבע ולכל עבודת־יצירה.

מצב כזה דורש תקון.

בחנוך יש להזהר מכל דוגמא קבועה מראש ומקובלת משכבר הימים.

אל לנו להשאר קפואים בנקודה אחת. האנושות המודרנית טרחה ועמלה על ידי נתוחים פסיכיים להבין את נשמת הפושע, ומשתדלת על יסוד המסקנות שנתבררו לה להשפיע על נסוח חקי־העונשין לטובתו.

אבל חיי הילד נשארו קרקע בתולה כבראשונה.

ולא יהא ילד־תם כפושע ערום?!

אנחנו אוהבים את הילד, מחנכים אותו, מורים אותו, עונשין אותו מפני שאנחנו מאמינים, כי לרגל כל הפעולות האלה אין צורך בידיעה המבוססת על המדע והחקירה; כי החוש הטבעי יורה לנו את הדרך נלך בה.

ובזה הננו טועים.

הדֶביז של הפֶּדולוגיה החדשה הוא:

– שובו אל הילד!!