אהה, האנשים הללו, שבאיזה אורח־מסתורין יש להם דריסת־רגל באלו עתונים, ודוקא במוספי־הספרות שלהם, אלה השבים ו“מחדשים” מזמן לזמן את… תביעותיהם מן המספרים והמשוררים – כמה תמימים הם! ­­הנקודה המענינת ביותר, לדעתי, אצל כל “תובע כללי” ממין זה, נקודה אופינית להם מאד, הלא היא הנעימה של דקלמציה אשר בדבריהם, שאין בה ולא־כלום מן ההכרח הנשגב, שאת מופתו אנו מוצאים אצל אותה אשה תנ“כית, שעה שקראה: “הבה לי… ואם אין – מתה אנכי”; כי הללו הן הופכים־את־היוצרות וקוראים: הבו “לנו” ואם אין – מתים אתם! ובאמת, הלא דבר “קטן”, ממש ענין של מה־בכך, הם מבקשים מכל סופר ומשורר, ללא הבדל דעת וכשרון: יהיו ספוריכם ושיריכם מעמדיים, לכל הפחות – עממיים! העבודה, שלא כדאי לנסות ולומר לאנשים ה”תמימים" הנ“ל, כי הם פורצים דלת פתוחה לרוחה, וכי אפילו הסופרים שאינם רואים את עצמם מעמדיים או עממיים, – אינם מתנגדים בשום פנים לסופר בעל־כשרון, שהוא מעמדי או עממי; והאם מעלה מישהו על הדעת, שאלו קם בתוכנו מספר, נגיד, משעורו של מקסים גורקי, בעל יכולת פרוזאית מונומנטלית, ואפילו אמנות כתיבתו אינה צרופה, כי עתה ימצאו כאלה שיבטלו את כחו – רק משום שהאיש מאמין בעתידו של הפרולטריון? וכי מי הם אצלנו בעלי “אמנות לשם אמנות” סומים, העומדים למכשול על דרך הופעתו של מספר כגורקי או של משורר כמיקובסקי? וכל שכן שאנו יגעים ואיננו מוצאים אותם בעלי הדעה בקרית הספר שלנו, שינערו את חצנם או גם יפעילו עצמם וזולתם למניעת גדולו של יוצר עממי מסוגו של אלכסנדר פושקין, או שיתעקשו ולא יודו ביצירה גדולה ומזהירה ממינה של יצירת פושקין; הבלים, הבלי־הבלים דוברים האנשים הללו ומלעיזים בסופרי ישראל בדור הזה; מרוב הקשבה ל”תורת" עצמם, לגלוי “עיקריהם”, – אינם רואים, או יותר נכון: לא רוצים לראות, שיש ויש בתוכנו גם מספרים וגם משוררים עממיים: אכן, הללו – בעלי־כשרון הם, ועל כן – עצמאיים, – ושמא מפני זה פסולים הנם? ועוד: עממיותם הלא היא כשלעצמה, אינה דווקא אידיאולוגיה, אלא… כשרון! וכדי שנצליח במפורש להוציא כלי־זין, אפילו מדומים, מידי “יריבים” כהנ“ל, ולהטות אלינו את דעתם של תמימים־באמת, הנוהים בלב שלום אחרי הרעיון היפה של ספרות עממית, הננו להסתיע להלן בדבריו של מבקר בעל שם ובר־סמכא באותם חוגים, הלא הוא ו. ג. בלינסקי, שלא רק בקש עממיות ביצירה, והעדיף אותה על תכונות אחרות (אם כי לא בטל ספור ושיר טובים בהעדר העממיות), אלא חנך לכך, פרש ובאר אותה במקום שמצא אותה: ואלה דברי נתוחו המפליא:… העממיות היא מין מסוים של כשרון, שככל כשרון אינו נתן אלא מן־הטבע, ולא נרכש בשום מאמצים מצד הסופר. ועל־כן יכולת היצירה – כשרון הוא, ואלו יכולת להיות עממי בתוך היצירה – כשרון שני הוא, שלא תמיד, אלא להפך, לעתים רחוקות יתגלה ביחד עם הראשון. בלי כשרון היצירה אי־אפשר להיות עממי; אבל מי שיש לו כשרון היצירה, יתכן שהיה גם לא־עממי”. האומנם לא יראו ולא יבינו התובעים ה“תמימים” הנ“ל, מה רב המרחק ביניהם, שגם אפיגונים אינם, לבין מורי־ההוראה המקוריים של תורת העממיות והמעמדיות? מילא, ל”לוחמים" הותיקים לשנוי־ערכין בתחומי ספרותנו, – כבר הסכנו, אלא שאנו מופתעים לראות, שזכו ומלאכתם נמשכת ונעשית על־ידי צעירים מחדש־קמו; צעיר אחד כזה – פתח בספורים אחדים, שיש בהם התחלה נורמלית של כשרון, אבל אין עוד בהם בשום־אופן מאותו כח מהפכני, המרתק ודורך את ההאזנה לדבריו, ואיכה זה משנס הוא כבר מתניו “לבטל” דור־יוצרים שלם ולדקלם פרזות לא מעטות, שתכנן נתן לסכום קצר: מהרו, מספרים ומשוררים, ל“חדר־המתוקן” שלי, שאם לא כן – לא ישאר לכם יד וזכר במהפכתנו! ואלו אותו ו. ג. בלינסקי – יודעים אתם מה עשה עוד? – ללעג ולקלס, לחרפה ולשמצה, עשה את כל הרוצים והמשתדלים להיות “עממיים” בשעה שאין להם כשרון מן־הטבע לכך: “דון־קישוטים הללו לא הצליחו לראות בעיניהם את בחירת־לבם ובמקומה נשבעו אמונים להמונית גסה, – דולציניאה שמנה וּורודת לחיים – ומה אינם עושים כדי לזכות בחיוך של חסד על שפתותיה השמנות והמלוכלכות של זו הבתולה בשמלת־כפר מכוערת וצמה מזוהמת; המסכנים, הם מתכחשים מרצון, בספריהם, למעמד, שלו הנם שייכים, להשכלתם אשר קנוה בכוח חנוכם, אפילו להגיונם הבריא שהטבע לא מנעו מהם!” – זהו רצון כן, זוהי אידיאולוגיה גדולה ואדירה, שאינה מבקשת זכיה־מן־ההפקר, הדוחה מעל פניה נכסים מדומים, הבוחלת בקרנבל ובמסכות, ורוצה – מעט אבל אמתי, שריש, טבעי; כן – לא. פושקין היו שני הכשרונוֹת, ליצירה ולעממיות גם יחד, – ועל־כן הוא מאדירו ומרוממו, אבל קולצוב, שהיה עממי, מן־הטבע, – אבל לא היה יוצר בעל שעור קומה, ומשום־כן: אינו עושה אותו למופת, אינו מחניף לו, בזכות עממיותו בלבד, אלא קובע לו את “פנתו” שלו בספרות הרוסית, ואינו מבכרהו בשום פנים על משורר גדול במפורש, שאינו עממי, לצערו: שמעו נא, רבותי ה“תמימים”, את אזהרת רבכם (גם רבנו): “ואומר יותר: הרצון המאומץ, מלא הגעגועים, להיות עממי, הוא סימן ראשון להעדר כל כשרון להיות עממי”! ואנו מיעצים לכם, רבותי המהפכנים, התובעים שנוי־ערכין בפה, – שתעמידו במקום המושג “עממיות” את המושג “מעמדיות” – ותלמדו קל וחומר, כי גם היא, המעמדיות, יותר משהיא תורה – כשרון היא.