א

מלאכת העריכה מרובת סעיפים היא ולא בכולם שוה מלאכה זו, אם במגמותיה ואם בתפקידיה; כי לא הרי עריכת במה חברתית, ספרותית, כללית או מצומצמת מקצועית, המופיעה לעתים רחוקות יותר, אם פעם בשבוע או פעם בחודש. נגיד; כל שכן ששונה העריכה מטעם הוצאת ספרים, שגם לגביה יש הבדל מהותי בדבר, אם הספרים הם מקוריים או שהם מתורגמים; ואם כך הוא הענין, הרי שאין לדבר בעריכה בדרך מופשטת וסתמית אלא בכל מין ממיני העריכה לחוד.

ב

עיקרו של עורך עתון יומי הוא, כמובן, שיהיה בעל השקפת־עולם בשאלות החברתיות והמדיניות, וכל כמה שהשקפתו ברורה יותר ומוצקת עד תומה, הרי הוא מקנה לבמתו מקום קבוע ומסוים בצבור ואין דעת הקהל יכולה לפסוח עליה, אלא היא משתדלת להקשיב להערכתה ולהמלך בה טרם שתחליט במעשה מן המעשים; אכן, לא די בהשקפת־עולם בלבד לשם עריכת העתון היומי, אלא צריך גם הכשרון לקנות לבבות של חכמים ועתונאים בעלי כתיבה ברורה ככל האפשר ואעפי“כ גם שנונה, אשר ישכילו יחד עם העורך, להשפיע דעה, להטות מחשבה ולקבוע גורלות של ענינים חשובים; צריך כשרון הבחנה בין עיקר לטפל, בין דברים של מה־בכך ואשר אין להקפיד בהם ואסור להשוות להם משקל מדומה, לבין פכים־קטנים, שאין לזלזל בהם, כי על כן יש והם חורצים גורל של דברים העומדים ברומו של עולם; צריכה חכמה רבה לעשות את העוזרים והמשתתפים כמין משפחה אחת, ואעפי”כ ברור יהיה, כי הכל כאן מושתת על חופש הדעה ומונע בכוחה של בחירה חפשית; והלא העריכה של עתון יומי גדול – מרובת אגפים היא, וכל אחד מהם תובע לעצמו אישיות מובהקת, סופר או עתונאי בעל מדות ודיוקן, שיהיה בידו להחליט לנפשו ולעשות דבר בבטחון, – ובכל־זאת לא יהיה בכך משום הפרת האחידות הרעיונית של הבמה ולא משום שכירת הקו הראשי שלה.

ג

עורכו של שבועון או ירחון – אם חברתי־כללי, שגם מדור ספרותי בו, כרגיל, או גם בלעדיו, ואם של במה שעיקרה ספרות ושאר השאלות הן בחינת לוי של מוסכם ומוסבר, – מן ההגיון הוא, שיהיה קודם־כל בעל־טעם, הגלוי וידוע לרבים; ואפילו האיש הנו בעל שעור־קומה בסוג מסוגי היצירה, – אי־אפשר לו שלא יהיה קודם כל על מחשבה ארדיכלית, וחלילה שיהיה חסר מגמה וקו, שיחודם דוקא הוא המדריכו לעריכת במה; שמו הטוב של סופר, ואפילו מפורסם לתהלה מוצדקת – אין בו כל ערובה שהבמה תהיה בעלת שעור ותקנה לבם של חכמים וקהל קורא כל שהוא, כי שבועון או ירחון אינם בשׁום פנים “פונדק”, – או כמו שרגילים להגדיר אצלנו “אכסניה”, לסופרים, המזדמנים יחד בדרך ה“מקרה” בלבד; הפגישה כאן אינה לעולם בלתי־צפויה, אלא בפרוש מחויבת השכל־הישר והטעם הטוב, מותוית מראש ומכוונת מלכתחילה; גם הסופר המתחיל בבמה כזאת נראה כמוכר וכאלו מודע; ובמה כזאת נבחנת עוד על ידי כך, שהיוצר המשתתף בה – משתתף בזכות יצירתו ומשקלה, אבל גם היצירה אינה מתפרסמת אלא במדה שאינה סתם “זכיה בגורל”, אלא ומתנית מכשרונו־שנבחן של יוצרה.

ד

וכאן המקום לנגוע בטעות אחת שפשטה בספרות ישראל, ואשר גרמה כבר הרבה צער ונזק, והיא עשויה להרבות את הללו אם לא תעקר בעוד זמן; והטעות הלא היא: לא מעטים מן העורכים סבורים, כי מותר להם לעשות בכתב־ידו של הסופר ה“נערך” על ידם כעשות בתוך שלהם, כלומר: – אם מי שהוא מוסר כתב־יד, נגיד שאריכותו אינה מחויבת התוכן, – “רשאי” העורך לקצר ולקצר עד שיחזיר את הספור, או השיר או הרומן וכו' – למדתם הנכונה, לפי כללי ההגיון והספרות; אבל אם נוסף לכך – גם הסגנון לקוי, או שהוא מעורפל ומסורבל, או שהוא מסולסל יתר מן הראוי או שהוא מצומצם ומתוח שלא כדרך הטבע, – שוב “רשאי” העורך “לתקן”, לשנות, להפשיט צורה ולהלביש צורה, הכל לפי ראות עיניו ולפי מדת חריצותו ואורך־רוחו; נמצא, איפוא, שהעורך כמוהו כמין בעל־תעשיה: – נוטל חומר גלמי, מעבדו ומוציא לשוק “מספר” ו“משורר”; מובן מאליו שדבר זה נעשה בהסתר, כי על כן אם ה“עורך” עדין־נפש הוא ואינו להוט אחרי פרסום־שוא, ואם “הסופר” נהנה מהתפרסמותו, ואין הבדל אצלו באמצעים, – הרי שיש כאן כמין סוד “קבור” לעולם; אכן, כמה וכמה “סודות” ממין זה אעפ“י שארכו זמן רב – נתגלו ברבים, ודי בזיון וקצף; ואם כי יש, כמובן, הסברים וטעמים “אנושיים” למעשים כגון אלה, הרי מובן מאליו, שכל ספרות המכבדת את עצמה, מצווה להלחם בתופעה זו ולמנוע ככל האפשר את ה”מדגרות" הללו ועשית סופרים בדרך מלאכותית; ואפילו עורכים אלה בעלי שם הם, מספרים מהוללי כשרון ומשוררים משובחים, – יש להעמידם על הדעה הכללית, שאינה סובלת את “חולשתם” זאת ואינה מחשיבה פזרון כוחם ונדיבות כשרונם ויכלתם בצורה זו.

ה

אפילו לגבי עריכת תרגומים אין לקבוע יחס שוה, וחובה להבדיל בין תרגום חולף ולצורך השעה, לבין תרגום עומד וקים לדורות; כי בשום אופן אין לחקות בשאלה זאת את קלקלתן של אומות אחרות, הנוהגות, כידוע, להסיק אפילו בתרגום של קלסיקנים זרים את הנמושות, שמעמידים עליהם עורך; אנחנו מחוייבים לכבד את הספרות הקלאסית, או את היצירה האמנותית המובהקת, אם כי חדשה היא ולהריקה ללשוננו רק על ידי יוצר אמן וחכם תרגום: גם בזה מחיב אותנו התואר של “עם הספר”, ולא נמיר כמות באיכות, ובטוח הדבר שהפסדנו יצא תמיד בשכרנו.