השכל באמנות צריך שיהיה שואל,

לא שיהיה עונה. הבל

א    🔗

עובדה חביבה היא, אם אפשר לומר כך, שחכמי יצירה אמנותית – הנם מטבעם הראשון וגם תמימים מאד; כי התבוננו נא ותמצאו, כי ממש כהתיחס הקהל אל האמן, כן יחסו של זה אל עצמו: – מתוך סקרנות והשתוממות גם יחד; מיליונות של ספרים נכתבו במשך דורות רבים, רבואות של תמונות צוירו בעולם, יצירות נגינה לאין מספר נתחברו, ואין שום תקופה יתומה מאמנות חדשה בימיה, – ואף־על־פי־כן אין חלה בתחום זה רגילות ולעולם אין לבו של המון־עם גס ביוצרים, אלא תמיד־תמיד עיניהם פקוחות עליהם בתמיהה: היאך הם משיגים זאת? לכאורה, אנשים כמו כל־האנשים הנם אלה האמנים, ואפילו מגרעות וחטאים אינם חסרים, חלילה, – ולהפך הוא: – יש והם כל־כך מוזרים ואף מגוחכים, בלתי־נוחים הם עוד לאין שעור, אף לא תמיד מצטינים הנם בחכמה גלויה לעין, וגם בדבורם אין חשים את שאר־רוחם, ובכל־זאת, ובכל־זאת: – מה נפלא שירם, מה מענין ספורם, מה מרנין ציורם וכו' וכו' – מאין להם כל זה? ואל נא תאמרו, כי בורות היא זו, ואף בשם של נאיביות, קרובתה של הסכלות, אין לכנות זאת, – כי בחנו נא בלא משוא־פנים ותוכחו כי האמנים עצמם אינם שונים בנקודה זו מן הקהל, כמה וכמה מהם חקרו ודרשו והשתדלו להסביר לעצמם ולזולתם את מקורות היצירה ואת דרכיה אצל מוריהם ורביהם, אצל חבריהם ורעיהם; ולא זו בלבד, אלא שרבים וכן טובים כתבו על “איך אני כותב”; אחד עונה, כמובן, שהוא רואה כך וכך, רוצה זה וזה, מתכנן את התכנית על פרטיה, משנה ממנה פה ושם, או לא משנה, והנה קרמה יצירתו עור ובשר; השני מספר, שאמנם הוא שוקל ומודד במשקל זה ובמדה זאת, אולם בלי התרוממות־נפש, בלי השראה, שבאו עליו ברגע פלוני ובשעה אלמונית – לא היה מביא לעולם את מה שהביא; והלא תמיהה גדולה היא, כי לאמן עצמו אין ידיעה ברורה, וכי אין הוא יודע איך הוא יוצר; מובן מאליו, שאין לגנות על כך את היוצרים, ולו גם משום שעל נושא זה יצרו שוב ערכים אמנותיים חשובים לעצמם, אעפ"י שאין בהם תשובה מספקת על השאלה; כל אחד מן היוצרים הגדולים ספר עובדות מענינות מפרשת מלאכתו היוצרת, העלה על הניר סברות והנחות מלאות חכמה, אבל איש מהם לא נתן שום שעור ולקח, שאם ינהגו לפיו בעלי כשרונות ייצרו בדומה ליצירתו; כי יסודה של כל שאלה, גם הנשגבה ביותר, ואף בענין המופשט ביותר, ולו מעולמה של הנפש והרוח – הוא השכל, ועל כך יש להרחיב את אמרתו של הבל, הרשומה בשער דברינו אלה, ולקבוע, שהשכל לא רק שאינו עונה בדברי־אמנות, אלא גם על האמנות אינו משיב.

ב    🔗

ברי, אין כשרונו של פלוני המשורר, או אלמוני המספר, משתנה כמלוא־נימה, לא לרעה ולא לטובה, אם הוא מעמיד עצמו בשער בת־רבים וטוען פעם למהפכנות ספרותית ופעם לספרות מהפכנית; הה, המהפכנות היא יצר־טוב אצל אדם שדמו מצוה אותה עליו, ואין ספק שכוחה רב ומבורך גם לגבי שנוי פני הספרות וטעמיה, אם המהפכן עושה מה שעושה לא מרצון אלא יותר שלא מרצון ברור לו; ולא נעשה את עצמנו מלמדי־דרדקי ונעמוד למנות בזה, אחד אחד, את אלה אשר הפכו יסודות קבועים־ועומדים בספרות ושנו בה משטרים, והם לא ידעו זאת; כשם שאין צורך גם בפרוט מפורט של אלה שהכריזו על עצמם כעל מהפכנים ולא עשו אלא את ההפך מכך – פשוט משום שכשרונם לא היה מהפכני; ובאותה מדה יש למדוד גם את התביעה השניה – לספרות מהפכנית; המספר הרוסי, הריאקציוני לפי דעותיו – נ. לסקוב, עשה ביצירתו למען המהפכה – הרבה יותר משעשוי לעשות משורר קומוניסטי, נגיד, מסוגו של דמין בדני, משום שלסקוב, למרות דעתו, שנא היה שנאת־מות את המציאות שיצר אותו משטר עצמו שהוא נהה אחריו ברעיונו; והשלטון הקומוניסטי שברוסיה, היטיב להבין, כי את דעתו האישית של לסקוב אפשר לזרוק בחינת “קליפה”, ואלו את יצירתו – יפה להקנות לקוראים כ“תוך” רצוי להם; האם לא ברור מכאן, כי ספוריו של נ. לסקוב אינם חסרים כל־טוב וחריפות של בינה, ואעפ“כ מה שיש בהם מן הקים־ועומד, שאינו נותן להשכיחם אפילו בימי תמורות כבירות, בא להם מכוח שהוא ממעל לאותו שכל, וגם על אפו של זה; ומאד יתכן, כי משורר זה, או מספר זה, הרואים עצמם כמהפכנים ודורשים מאתנו בלבב שלם שנכון דעתנו לקדמה ונבטל או נחרים כל מה שאינו נשבע בנקיטת־חפץ למהפכה – מאד יתכן, כי מחוץ לשכלו החריף והטוב – יש משהו ביצירתו הפיוטית יותר “שמרני” מאשר מהפכני; שורת ההגיון נותנת יד להשערה כזאת, בחינת מסקנה והקש מן המשל הקודם, אולם שלא בתוקף של הגיון, ודוקא מתוך אמונה־שבלב, וכמעט בלי רצון להוכיח זאת בעזרת עובדות, הננו להצדיק את דברו של המשורר הצרפתי הגדול פול קלודל: “הרע אינו יוצר”; ואם יאמר האומר: הלא משורר זה, שהכריז בעצמו על דעתו הריאקציונית, האם נכחיש בכל־זאת את כשרונו הגדול, ונמצא שיש גם כשרון להרע, – אז אענהו ואביע לו את בטחוני שאין להזיזו” או שכשרונו לא כשרון או שיצירתו שלו נלחמת ברע שבדברו או שברעיונו; יכול משורר, או מספר, או צַיר, או מוסיקאי, להיות קלריקלי לפי “הכרתו”, אבל ביצירתו הוא מבטל את רעיונו, עוקרו מן השורש הרע, שלא מדעתו – ושירתו, או ספורו, או שציורו אין בהם אלא דתיות צרופה, מעדנת ומרוממת את הנפש על הגוף שהיא לובשת; להבדיל באלף הבדלות – הרי האמנות כמוה כחרב, לא היא עצמה ריאקציונית או מהפכנית, אלא מי שעושה בה מה שעושה; אותה החרב עצמה שונה תכלי שנוי אם היא בידי טרקוומדה או בידיו של אברהם לינקולן; כן שונה הוא לסקוב אם הוא מוגש על־ידי גרף ויטה או על־ידי א. לונצ’רסקי; ולא לשם פרדוכסליות הננו לומר, כי ככוחה של צורה לגבי התוכן באמנות, כן כוחו של המגיש לגבי הדבר המוגש; יצירת ניצ’שה שקרל ליבקנכט יוציאה־לאור רחוקה כרחוק מזרח ממערב מאותה יצירה שאלפרד רוזנברג, ימח שמו, יגישה לקורא, כשם שיש טעם נבדל מאד בין פרק תנ“ך שחוקר ואיש־מדע יקראוהו באזניך לבין אותו פרק עצמו שמשורר יחרוז את דבריו לפניך; גם אם נניח לרגע שהתרבות נתנת לחלוקה של “שמאל” ו”ימין“, הרי כמוה כאחד־האדם; אצל ה”ימני" בתוכנו גם שמאלו “ימנית” ולהפך אצל ה“שמאלי” – גם ימינו “שמאלית” –