אכן, מוזרים הליכות האמנות: מה שמותר לעשות בסוג מסוגיה, והוא דבר המובן מאליו ומקובל על הדעת: אסור בתכלית האסור בסוג שני שלה, וכל העובר עליו – מתחיב בשמו הטוב ובעדינות טעמו: הנה, דרך משל, האבטופורטרט מידיו של ציר – מי יקום פתאום ויערער עליו, או מי יעמוד ויטיל חשד בבעל אמנות זו, שהתכון לפאר עצמו, שהפריז בצבעים לטובתו, שהוסיף חן ואור לפניו, שאין אנו מוצאים בהם בעצמנו? ואלו הסופר, אם מספר ומשורר, ואם מבקר – אי אפשר לו לכתוב ספור, שיר או מסה, על עצמו במפורש, בנקיבת שמו הפרטי, כדי להראות איך הוא נראה בעיניו שלו; וכי מי מן הסופרים לא תקפו פעם רגש עמוק ואמתי בהחלט: – אין מבינים לרוחי ולטעמי הכותבים עלי; המעריכים את פעלי הספרותי – טועים ומסלפים פשוט את הויתי; כמה רוצה היה איש להסביר את עצמו, לגלות את אפיו – בפשטות, בלשון נקיה, בידיעה אוביקטיבית נפלאה זו שאיש יודע בה רק את עצמו; אלא שאין סופר מסכן נפשו לעשות כך, כי כפריצות יראה המעשה, כאל כיעור ודאי יתיחסו מראש אל הדבר; ואולם, אין כלל, כנראה, שלא יהיה בו שיוצא ממנו, – כי הנה מצאתי אצל בעל־מסות אנגלי, אברהם קולי, שחי במאה הי“ז, מסה אחת ששמה “על עצמי”; והאיש בעל־הכרה היה, כי על כן הוא פותח ואומר: – “נושא קשה ויפה הוא לאדם לכתוב על עצמו”; ולאח”כ – באים הדברים הפשוטים, המסבירים, המגלים והמבליטים את דמותו של האיש לפי ראות עיניו – והם מתקבלים על הדעת ואין אתה חושד, שיש כאן יהירות והפרזה; טעמו של הענין ממש כטעמו של אבטופורטרט מידי ציר ישר ובעל כשרון; ומתלוה אליך רעיון המפתח ואומר: ושמא יש במסורת זו, שאין סופר כותב על עצמו, מלבד ביומן אינטימי או בספר־זכרונות (המתכונים, כביכול, לאחר המות) – גם משהו להפסדה של האמנות הספרותית? ומי נביא וידע כמה עקומות היו מתישרות וכמה חידות היו נפתרות אלו “נתן” התר לסופרים לכתוב פעם אחת, לכל הפחות אבטופורטרט (ולא אבטוביוגרפיה) שלהם; אלא, שגורל הוא, כנראה, ואין עושים אותו ביד; כלל הוא שנתחשל והיה כמין טבע, ואת היוצא מן הכלל – הלא אין קובעים מראש, אלא בדיעבד, כי הוא בא לפתע פתאום; ורק אז מתגלה אם כמוהו כמום לעומת הטבעי, או כיוצא מן הכלל, שהכל מסכימים לראותו כן ולהצדיקו על כך.