רקע
ישראל זמורה
על פרוזה ועל סגנון פרוזאי

א

בספרות האנגלית, בעיקר, אבל לא רק בה, משמש, סגנון התנ“ך, בתרגומו הלועזי, כמובן, מופת לסגנון פרוזאי, ולאו דוקא מחמת הקול הנשגב שבו, אלא בזכות הפשטות העליונה של הרצאת הדברים; ואלו הספרות העברית אי־אפשר לה שתראה בתנ”ך אלא שירה בלבד, לרבות החלקים הפרוזאים ביותר שבו; אפילו שני הפרקים הראשונים של איוב, שאין דומה להם בכל ספרות העולם לסגנון פרוזאי צרוף – לגבינו, אם נרצה ואם לא נרצה, – שירה נשגבה היא; ובמידה שאיזה סופר עברי מודרני מתכון ליצור פרוזה צרופה דוקא, שאין בפרוצס כלשהו “חומר” פיוטי, רק בסופו־של־דבר היא שוב שירה, – סופר זה מצווה ללכת לא אל התנ“ך, אלא ממנו והלאה; אכן, לא פרדוכס יהיה זה אם נאמר, כי כל כמה שלא נשאף, בהכרה ושלא בהכרה, לחזור ולהיות כעם־התנ”ך, הרי מגמה גדולה זו עלולה להתגשם דוקא על ידי התרחקות מן האתמוספירה שהקיפונו בה את התנ“ך, והשתחררות מקסמיו, הקובעים ואומרים: לעולם לא תשיגו ולא תגיעו עוד לדרגה אלוהית זו! כן, יש ודוגמה נעלה מרתקת את הנוהה אחריה, מחזיקה ואינה מרפה, והיא כובלת את ידיו ומנמיכה קומתו; גורל הספרות העברית שונה תכלית שנוי מגודל כל ספרות אחרת בעולם; ראשיתה של כל ספרות היא בשירים עממיים, באיזה אפוס־גבורים אלמוני ועממי, בחינת – “ראשיתה מצערה, ואחריתה תשגה”, ואלו ראשית ספרותנו – גדולה, מכל אחרית אחרת; עובדה זו, שהתנ”ך הוא הא' של ספרותנו, – יפה לגאותנו הלאומית, אבל קשה, כמה קשה, היא לגדוּלה של הספרות החדשה ולהתפתחותה!


ב

ועוד דבר, שאין להתעלם ממנו כל פעם שאנו באים לדבר בפרוזה העברית החדשה, ובעיקר בארץ־ישראל: – כמעט שאין אצלנו חיים “פרוזאיים”, כי אין לך “גבור”, אלא בשעה שיש סביבו חיים של שגרה, קיום של מסורת, המשך בתוקף אבות ואבות־האבות, אם זה בשטח הכלכלה והפרנסה, ואם זה בשטח הרוח והנפש; ואלו אצלנו – אין כמעט כל מעשה הנעשה ב“קרן זוית”, אין שום ענין שיש בו מן ה“שעמום”; – כל ה“הוי” מדן עד באר שבע, הוא שרשרת של מפעלי גבורה פרטיים ככלליים; כל צעד הוא כבוש, כל שעל אדמה, שאחד מאתנו דורך עליו, – כאלו הוא רוכש אותו; הסתכלו נא כמה מרבים אצלנו באופן הטבעי ביותר, לכנות אנשים מפורסמים וגדולים בשם פרטי בלבד: “דוד”, “ברל”, “שרה” וכדו‘; שלא בכונה תחלה יש בזה משום גלוי איזו הכרה מלכותית, ומעט מאד חסר כדי להוסיף לקבוע עוד: "דוד א’" ו“דוד ב'”, כדוגמת אדוארד הראשון, אדוארד השני וכו'; אשד־חיים אדיר אחד הוא קיומנו כאן בדור הזה, – ועד היום לא בא לידי ספור פרוזאי ממש על…אשד מן האשדות בעולם; כן, לא עת פרוזאית היא לישראל העת הזאת, ומפני זה: כל פרוזאיקן עברי, העושה את מלאכתו מתוך בחירה חפשית, – מעשה גבורה הוא עושה מלכתחילה; ואין ספק בידינו, כי הפרוזאיקנים העברים בימינו, על הטובים שבהם אני מדבר, הם עצמם נושא מבורך לרומן; כי גבורתם היא מן המין המועט הזה שאינו מצוי בראש חוצות, ואין תהלתה של גבורה זאת נשאת על שפתיהם של רבים, אעפ"י שהיא ראויה מאד לכך; אדרבא, – עוד באים בטענות־ומענות למספרינו, ממש רודפים אותם, ואפילו בוגדים עליהם עם פרוזאיקנים לועזים קלוקלים, ונטולי ערך, שאינם מגיעים באמת לקרסולם של אלה אשר עמנו; איזו האבקות נאבקים סופרי הפרוזה שלנו: – הקושי הזה ליצירת מזג אחד מכל האקלימים השונים, שהביא לא הם עצמם אלא שהוא בתוך דמם (אצל המשוררים שונה הדבר לחלוטין, כי השירה יותר קוסמופוליטית ביסודה); התנגשותו זאת עם ההכרח, אם לא להשיר מנפשם את כל האסוציאציות של קורותיהם, הרי לכל הפחות, לשוות להן צביון חדש; זו המלחמה והשאיפה למתוח איזה קו אחדותי על פני כל הטפוסים היהודים השונים שהם מכירים ממקומות לידתם וחיתם; ועיקר העיקרים: – מה טרגית העובדה, כי הם עצמם הן רוצים, שחיינו כאן לא יהיו “פרוזאים” עוד זמן ממשוך, וכי מסגרת מולדתנו לא תהיה סגורה ונעולה, כדי “להקל” עליהם את מלאכתם, אלא שתוסיף ותהיה פרוצה לכל הרוחות, אפילו אם יהיו על ידי כך – פרוזאיקנים “פגומים”, ורחמנא ליצלן – סטיליזטורים, רודפי אכסוטיקה, “ממשיכי” מסכת הגלות…


ג

מבקר אנגלי חריף מחשבה, הרברט ריד, והוא גם משורר, קובע בין השאר, בספרו “סגנון פרוזאי אנגלי”, כי הפרוזה כשירה בנויות, כמובן, על מלים, אלא שההבדל הוא בזה, ששירה גדולה יכולה להבנות גם ממלה בודדת, או מצרוף מוצלח על שתים שלש מלים, ואלו הפרוזה הגדולה – נבנית מן המשפט השלם; ואין משפט טוב, אלא זה שיש בו קצב, ונמצא איפוא, אומר המבקר הנ“ל, כמה שלא יהיה פרדוכסלי הדבר, שדוקא הפרוזה אי אפשר לה להתקים בלי הקצב; ואם נוסף לדעתו זו, גם את הגדרתו היפה של הקצב, שאין משמעותו קצב־מלים בלבד, אלא גם קצב־מחשבה, וכי המחשבות קשורות בחושים וברגשות, המלוים אותן ומתמזגים בבנינן הרי שהגענו לציון כמה וכמה עיקרים בתוך המושג האחד של “קצב”, – והאחד הזה מקל עלינו באמת את מעשה ההבחנה בפרוזה, לדעת אם היא טובה וראויה לשמה, או שהיא להפך מכך; ועכשו, – בואו נא ונשים עין בודקת על הפרוזה העברית מן הבחינות הנ”ל ותוכחו איזה קנה־מדה נפלא נותן בידנו זה המבקר הרברט ריד; לשם הדיוק ולמען מניעת הטעות; קנה־מדה ראשון הוא זה. מעין פתיחה להבחנה, ולאח"כ, כמובן, יש לאחוז בקני־מדה נוספים אחרים ושונים.

ידועה אמרתו הפשטנית של בופון הצרפתי, שאמר:־־ “הסגנון – זהו האדם”, ומאז נאמרו דברים אלה הן השתמשו בהם רבים והכניסו למסגרתם כונות שמן־הענין ושלא־מן־הענין; והלא אותו בופון עצמו פרש ואמר באחד ממאמריו: – “לכתוב טוב, הרי זה בבת־אחת – להבין טוב, להרגיש טוב ולהרצות טוב”; וכי יש הגדרה ברורה וקולעת יותר מזו, שעל פיה אין פרוזאיקן בעל שעור־קומה אלא זה, שאתה מבדיל ויודע שיש אצלו – רוח, לב, טעם טוב? כן, הדגשים על ה“רוח” וה“לב” מובנים ומקובלים, אבל על ההכרח לשים דגש ב“טוב טעם” יש ללמד אצלנו ולחזור וללמד; הה, כמה היטיב מבקר אנגלי אחר, י. מידלטון־מרי, להגדיר את הטעם־הטוב, המהוה את הסגנון האמנותי: “הסגנון המצוין לטובה הוא זה, שיש בו מזיגה של מכסימום האישי שבו, עם מכסימום הבלתי אישי”; האין, דרך משל, משום רמז לכך ביצירתו המהוללה של סטנדל, שבקש, כידוע, לכתוב בסגנון של ספר החוקים האזרחי הצרפתי? או זו הפרוזה הענברית, השקופה כמים טהורים, הנכתבת ע“י פול ולרי, הצרפתי, שהיא כמין נגוד לשירה שלו, – המפורסמת כמעורפלת, כמסובכת, והנתנת להבנה רק לאחר עמל ועדוּן ארוך; ואעפי”כ – סגנון זה מגובש, ממש מחושל, מקשה אחד; כלומר: – בהירות ופשטות אין משמעותן אריכות־דברים דוקא, רשול הצרוף וכדו' אלא בפרוש – “המרובה ביותר במועט ביותר”, כמו שצין סן־בו את מעלת כתיבתו של לא־בריאר; אולם חלילה לנו, להסיק מכל הנ“ל, שאין אלא דרך אחת לפרוזה – ותהא זאת באמת דרך־המלך, שבה הלכו ויצרו גאונים כגון טולסטוי, דוסטויבסקי, פלובר; וכי מי יאזור עצמו אוילות ויכחיש שגם ספורי י. ת. א. הופמן, נ. גוגול. מ. פרוסט – פרוזה של גאונים היא? אכן, יש טעם שונה, בלתי שכיח, הנראה כעקלקל משהו, אלא שגם לדידו יש קנה־מדה בידנו, הלא הוא זה, שקולרידז' האנגלי הגדיר אותו בדברו על המשורר וורדסוורת: “כל כשרון מקורי חיב ליצור את הטעם, שעל פיו מכירים בכשרונו”; אמנם, לפתחה של בחינה זו אורבות סכנות של צדוק דינם גם של מחוסרי כשרון, ואעפי”כ.


ה

ונראה לי, כי כדאי להביא בזה עוד משהו בענין השפעת סגנון התנ“ך בתרגומו, בספרות האנגלית; המבקר הרברט ריד מצין לשבח, בספרו הנ”ל, את הסופרים שינקו את גדלותם בסגנון מן התנ“ך, וקובע: “המהדורות השונות של התנ”ך האנגלי מימי קוברדל, בשנת 1539, ועד לנוסח המאושר באופן רשמי, משנת 1611, בססו וקבעו את האידיום האנגלי שנוצר באופן מודרג במשך המאה הי”ד והט“ו; הן משמשות דוגמה לכל האופיני לסגנון ספורי אמתי – דיוק, צמצום, טמפו”; והסופרים המהוללים לפי זה הלא הם: י’ון בוניאן, סויפט, אמילה ברונטה ועוד; ואלו המבקר השני, י. מידלטון־מרי, כותב בספרו “בעיות הסגנון”: “סכנה בדבר, אם אנו מרשים את הדוגמתיות הזאת על יתרון הסגנון אשר לתנ”ך האנגלי, אם אנו עושים כן, הננו מרשים שתשומת לבנו תהיה מרוכזת במקרים ולא בעיקרים של סגנון; קשה מאד להתנגד בשעה שאומרים לנו תכופות – שיש שתי יצירות נעלות־מכל בספרות האנגלית: התנ“ך ושקספיר; אולם אני מרגיש עצמי בלתי נוח בשמעי זאת; אני חושד כי האיש האומר כך אינו מעריך את שקספיר כמו שצריך, וכי אינו ישר לגמרי לגבי התנ”ך הסבה לקושי ההתנגדות הוא בזה שיש אמת מסוימת באמרה שסגנון התנ“ך הוא מזהיר. אוצר המלים, שבו השתמשו המתרגמים, צרוף באופן יוצא כן הכלל; הרבה יותר צרוף מאוצר המלים של שקספיר; אולם כוחו של אוצר מלים אינו מונח באמת בצריפותו – והצריפות עצמה היא קונצפציה שרירותית כשהיא נוגעת בעניני לשון – אלא בכוחו לשמש כלי. העלו נא על דעתכם מה אפשר לעשות אוצר מליו של שקספיר, בהשואה עם מה שאפשר לעשות עם אוצר המלים של התנ”ך; כל השואה אינה אפשרית. איני יכול לשער שום רגש או מחשבה מודרניים – חוץ אולי מכמה דברי מטפיסיקה של הגל – שאי אפשר להביעם באופן חופף ובמדה גדושה באוצר המלים של שקספיר, ויש דברים מעטים מאד אשר לא יסתלפו ויסתרסו בלי להשאיר סמני הכרות, אלו באנו להלבישם בלשון התנ“ך; אכן, מבקר ישר ומעמיק הוא זה, אם לא שכח להוסיף לאחר כך, גם את ההנחה הבאה: “אעפ”י שהתרגום של איוב שיש אצלנו הוא יצירה נעלה של שירה הנני משוכנע כי הוא הרבה יותר עדין במקורו העברי”; ולא הבאתי כאן את הענין האנגלי הפנימי הזה, אלא משום שהוא נוגע גם לנו, ובפרט הנגיעה בתנ"ך.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!