אין ספק כמעט, כי הענין הספרותי החשוב ביותר והמורכב מכל, הוא – הסגנון; מושג זה כללי הוא, כי על כן אנו קובעים ואומרים – סגנון מקראי, סגנון ימי־הבינים, סגנון־ההשכלה, סגנון רבני, סגנון עממי, וכו‘; ואולם מושג זה גם מושג מיוחד הוא, כי גלוי וידוע “שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד”, וכן מפורסמת בצדק האמרה של בופון הצרפתי: “הסגנון הוא דיוקן הרוח” (של היחיד וכדו‘; הרי שיש כאן כמין נגוד מושגים והפוכם אפילו, ותמיהתנו אף תלך ותגדל בעת שדברי ימי התרבות מורים לנו, שיש גם סגנונות לאומיים, סגנון של תקופות (של תור־הזהב, של טרום־שקספיר) ושל מקומות; ולעומת זה, שוב ההבלטה הפרסונלית הזאת: סגנון הומרוס, סגנון דנטה, סגנון שקספיר; הרי שאנו נתונים כמו במבוך עצום בעמדנו בפני שאלה זו, שהיא דוקא עיקר־העיקרים, הא’ והת' של ההבנה בספרות, אם בפרוזה ואם בפואסיה; והיא לא כן, כי הגישה לספרות כמוה הגישה לאנשים, נגיד: בשעה שאנו מזמנים אותם למקום אחד ומסתכלים בהם “מן הצד”, הננו רואים רק קהל־ראשים ואיננו מבחינים בין ראש לראש, כל שכן שאין הפרש בין עינים לעינים) ואם כולם ידברו בבת אחת אלינו, אפילו דברים שונים, לא נשמע אלא קול־המון אחד; אבל אם אתה שוהה בתוך ההמון הזה והנך מפריד לעצמך יחיד אחד, ושוב יחיד, ולאחר־כך עוד יחיד: – כמה תדע להבדיל בין ראש לראש בין עין לעין ובין קול לקול; צריך להרגיש בכל לשון של הרגשה, שההבחנה בין הסגנונות אינה בשום פנים ואופן “תורה”, כשם שלא תורה היא הבחנתך בין חברך ראובן לבין ידידך שמעון, אלא היחס האישי הוא המבחין; אכן, יש המרבים לקרוא, הבולעים יום־יום ספר, ואף־על־פי־כן יחסם למחברי הספרים הוא כיחסו של נוסע־ברכבות, שבכל שעה קושר הנו שיחה עם בן־לויה אחר למסעו, ואינו מתקשר אליו, אינו מקשיב לגון קולו, אינו סופג את אור עיניו אלא הוא מבלה בחברתו שעה משעממת; יתכן שקורא ממין זה אינו מבדיל בין רומן של טולסטוי לבין זה של דוסטויבסקי, וכל שכן שאינו מבדיל בין סונטה של פטררקה לבין זו של שקספיר, כדרך שפוגשים באקראי אישיות גדולה, היודעת גם פרק בשיחת־חולין, ומחמת הרגל בפגישות אין יודעים את מי פגשו ועם מי שוחחו; את שירי ר’ שמואל הנגיד, שלמה אבן־גבירול, ר' משה אבן־עזרא ור' יהודה הלוי – אמנם משַיכים לסגנון כללי אחד, אבל מי שיתיחד עם שיריו של כל אחד מהם, אם יהיה לו יחס אישי לתוכן הדברים ולצורתם, – “בחושך” יבדיל בין הסגנונות; יתכן, שיש ביניהם שתוף של נושאים, ואפילו משפטים דומים נמצא אצל שנים או שלשה, ואף על פי כן! מנדלי מוכ"ס, בעל סגנון של יחיד הוא ואין שני שיכול לקנות לו את סגנונו־כמו, ובכל זאת – רוח סגנונו מרחפת בספרותנו, נודעה אוירה כזאת כמו שלו, סגנונו של ח. נ. ביאליק משל מנדלי הוא, א. שטיינמן תלמידו של מנדלי ח. הזז מן האסכולה של מנדלי הוא, אבל יחד עם זה צריך לדעת: – המרחק בין מנדלי ובין כל שלושה בעלי הסגנון המנדלאי – כמרחק שבין מזרח למערב; ושוב המרחק בין ביאליק לא. שטיינמן, בין שטיינמן לח. הזז – כמרחק שמים מארץ; הוא הדבר: – לא בחינת מכונה, בעלת מנוע וברגים שונים, בורג מעל לבורג ובורג בתוך בורג, הוא עולם הסגנון בספרות, אלה כמין אוניברסום לעצמו, המאוכלס בעלי־חי, דומם וצומח, וכל אחד מהם – שוב בעל עולמות הוא, ורק סקרן לעניני רוח, מי שיחס אישי לו אל אלה, – הוא יפענח, הוא ישכיל והוא יבין מה בין סגנון לסגנון.