א

המלה העברית “אגדה” היא מאותו מנין מיוחד של מלים שנשאו חן בעיני שר־הלשון והוא עשה כל אחת מהן כעין בית־גנזים למושגים ממושגים שונים; יש ואתה קורא ספר שלם והוא נראה חשוב מאד בעיניך, וכדי להביע את התפעלותך הימנו אתה אומר: “ממש אגדה!”, והרי זה כאלו אמרת: – “שירה צרופה”; ופעם שניה אתה מעין בספר רציני, לכאורה, אלא שמחברו מפליג בתאורים ומרחיק את עדויותיו עד שקשה לך להאמין באמתות הענין ויש את נפשך להביע זאת בקצור והנה אתה מפטיר כלאחר־שפה: “אגדות!” והרי זה כאלו פסקת וקבעת: “עורבא־פרח”; כן יש שהנך מאזין לנגינה יפה ועשירה, השובה את נפשך, וברצונך לתת ביטוי לרגשותיך הנך קורא: “אגדה!” כלומר: – לבביות שבלבביות; ושוב אתה מעין בספר מלא רעיונות וגדוש מחשבה אלא שהרצאת־הדברים קלה היא ובהירה, קולחת ושוטפת בנחת ובהתלהבות הנך מכריז באזני זולתך: – “כאגדה!”, הוה אומר: אף־על־פי שהסגנון הוא פרטי הנו כל־כך כללי בפרוש של עממיות; ויש למלה זאת גם מושגים – של דרוש, של צבעוניות, של עדינות, ועוד כמה וכמה פנים ובני־פנים; יכול בלשן, בקי במכמני העברית וצרופיה, לאסוף את כל המושגים של מלה יחידה זאת, בלוית דוגמאות ממקורות שונים ומכל הדורות של יצירה לאומית, ויהיה זה בלי ספק, לא רק חיבור מופלג באיכות של חכמה וביופי של גונים, אלא גם בעל כמות הראויה־להתכבד; ודאי, בכל לשון ואומה אתה מוצא מלה מן המלים אשר במקהלה רבת־כלים היא או כמו תזמורת רבתי, והכל תלוי בשבוץ הנכון ובצירוף ההולם והשונה; והנה כזאת היא גם המלה העברית “אגדה”, אשר בשפה הרוסית, למשל, אתה מוצא בשביל מושגיה השונים כתריסר מלים שונות, ואף בגרמנית ובצרפתית לא מעטות הן; הנה כי כן לא די לו לאחד מקרבנו לאמור “אגדה” סתם, אלא שהוא מצווה לדיק בדבריו ולציין, אם בקצור ואם באריכות הכל לפי צורך הענין ולפי כשרון האומר, לאיזה מושג ממושגיה של מלה זאת הוא מתכון, כדי למנוע טעות וטשטוש אצל שומעו או קוראו.

ב

ואם ישאל השואל באופן כללי: “הספרות העברית, – האם עשירה היא באגדות או עניה?” – לא על נקלה יענה לזאת הנשאל, האחראי לתשובותיו: כי הענין מורכב מאד ואינו נתן להכללה, ורק הפרוט יאה לו והוא בלבד ממצה את מהותו לאמתו: הנה כי כן, – מי שאינו מצוי אצל ספרותנו העתיקה, שהיא עמוקה־כים גם מבחינת הכמות שלה (ואף מי שמצוי אצלה ואין עמו חכמת המיו ורכוז הסוג האחד המפוזר על פני שטחים נרחבים והמעורב במינים שונים), אי־אפשר לו לדעת אפילו באומדנה כל־שהיא מה רבו אוצרות האגדה העברית בספרות הזאת; ומבחינה זאת קודם־כל, מלבד בחינות חשובות אחרות יש שפע של ברכה ב“ספר האגדה” מידיהם של ח. נ. ביאליק ושל י. ח. רבניצקי (והגם שהספר נעשה במרוצת השנים מאז צאתו לראשונה נחלת רבים, כדאי לחזור, להפוך ולהפוך בו, שהרבה בו) – האפשרות הזאת לסקור ולעמוד על העושר הכמותי הלזה של צורות־מצורות שונות של אגדה, ושל ענינים מרובים, קרובים ורחוקים זה מזה, – היא כשלעצמה נושאת חשיבות גדולה בכנפיה, כי על־כן הנך אחוז סקרנות הגוברת והולכת אל רבוי הדעות, הרעיונות, והמחשבות לגבי הלכה אחת, נגיד, לפרושים ולפרושי־פרושים של זו, למתן טעם שונה בפסוק אחד, להטלת דגש נבדל: כמה מיני יופי של בטוי, איזה סולם מרובה־שלבים של חריפות השכל, כמה וכמה שבילים לידיעת־הנפש של החי בכלל והאדם בפרט, של הצומח ושל הדומם; הנה אגדה שבאמת הריהי – וכוח, והנה שניה שהיא–פשוט משל ושלישית – פתגם נאה, ורביעית – איזה חכמת־הפלפול בה; יש אגדה שכאלו היא אוחזת בידך ומעבירה אותך מאור אל אור, דרך מערה חשכה האופפת ענין אחד מן הענינים, ויש אגדה אחרת הנראית לך כמין אילת־השחר הבוקעת אופל־לילה וממנה והלאה משתרע אורו הבהיר של יום; יש אגדה הפולחת את החשכה כברק – לפתע־פתאום, הברק חדל ואינו חוזר אבל גם החשכה שהוארה אינה עוד חשכה מוחלטת, כי אתה יודע כבר את הטמון בבטנה; ולא זו בלבד, – האזינו נא אל קולו האישי של כל אחד ואחד של בעלי־אגדה והבחנתם וידעתם נאמנה מה, דרך משל, בין דברי־אגדה של ר' שמעון בן גמליאל לבין אלה של ר' פנחס בן יאיר, ובטוחני שתתרגלו ליחודו של איש ואיש מהם והכרתם אותם לא רק בשמותיהם אלא בדרך המחשבה שלהם, באופן־הדבור שלהם וכדומה, עם כל השותפות המובנת של סגנון האגדה העברית העתיקה הזאת – הרי הפתעות לאין מספר מזומנות לכל אחד מאתנו בענין השוני של סגנונות: והענינים כשלעצמם – מה רבים, וכמה קושרים הם אותך בחבלי חדוש ומקוריות; לכו נא ועינו יפה בהגדרות נבונות ובלתי־מצויות, למאות ולאלפים, שאוזן לא שמעה כדוגמתן; אכן, ימים ושנים אפשר לו לקורא־מבחין ובעל־קליטה משובח לעין מתוך הנאה חדשה לבקרים באגדה העברית העתיקה, שעד עכשיו היתה היא עצמה לרבים כ… אגדה בלבד, בחינת “ספרות”, היפה לסקרנים; ואלו היום הזה – פנים חדשות לענין, כי על־כן אנו חוזרים וקושרים את הקצוות שנתקו זה מזה; עכשיו האגדה הזאת – הלכה היא לנו, מעשה יום־יום, לא לשם חקוי ודמוי מלאכותי, אלא כמין הסרת מכסה־אבן מעל שוֹרש, שהיה טמון מתחתיו, ומשהוסרה – יעלה ויצמח ממנו האילן יפה־הנוף שהיה גנוז־בכוח בשורש זה; ועוד עשויה אגדה זו להשפיע על יצירתן של אגדות עבריות חדשות שבהן אנו עניים עוד, במדה יחסית, – אגדות־חיים כאגדות־תורה וכאגדות־חכמה.