רקע
שלום אש
עֶרֶב-שַׁבָּת בָּעֲיָרָה
שלום אש
תרגום: מנחם מנדל שפירא (מיידיש)

ערבי-שבתות אחרי הצהרים!

תינוקות של בית-רבן קוראים “הפטרה”, מעבירים הסדרה בנגינה ושבים לביתם בסדוריהם, חומשיהם וגמרותיהם תחת זרועותיהם, למען היות להם למחר ספרים בעת הבחינה. כבואם לבתיהם הם אוכלים גרגרים והאמא נותנת להם לחמניות קטנות ממולאות גרגרים, שמשחירים את פיהם ופניהם; גונבים לפתן מן המרתף ואוכלים. אמא פושטת את נעליהם ובגדיהם העליונים ומחביאה בארגז ליום מחר, לעת התפלה בבית-הכנסת. יחפים וערומים למחצה הם בורחים אל הרחוב, ששם מחכה ה“חברה”. רצים בכיסים מלאים אבנים ומבריחים את יוניו של האופה הפורחות בשוק. האופה יוצא מביתו ורודף אחריהם, והנערים נושאים רגליהם ונמלטים…

בתי-העירה שנשרפו כבר נטלאו למחצה. פה ושם נראות חורבות מוקפות נסרים חרוכים. כל רשות-יחיד מוקפת גדר. קבוצות-קבוצות של תקרות ונסרים צבורות על המגרשים, וגויים עומדים ועובדים בבנין. ילדים זוחלים ומקפצים, מטפסים על נסרים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. אצל הבניה יושבים יהודים הולכי-בטל, מחוסרי-פרנסה. מסתכלים בעבודת הגויים ומיעצים להם, איך להעמיד את החלונות והדלתות, מתוכחים זה עם זה על דבר תכנית הבנין והגויים מהתלים בהם ועושים את שלהם. בשוק כבר נמכרים תפוחי-בוסר ואגסים בשֵלים, תפוח ואגס – בשתי פרוטות. נער עומד ונופח בגרגרת תרנגולת שחוטה והילדים לעומתו: חרר… חרר… פה עוברת במרוצה לבית-המדרש נערה ב“שאלה” לרב העיר על עוף שנמצא מחט בקורקבן שלו, ושם יהודית נושאת בקערה בר-אוזא שנטרפה אל האופה הגוי למכרה. אבות ובנים שבים מבית הסַפָּר בראשים מגולחים וגזוזים ככבשים לכבוד “שבת נחמו”. מן הדרך באים אורחים בילקוטים על שכמם העירה ליום השבת. עגלות מלאות חסידים, זקנים, בחורים ונערים באות מערי הסביבה אל הרבי ל“שבת נחמו”. העירה הולכת ומתמלאת פנים חדשות. יהודים מתהלכים קוממיות בשטריימלים, פוזמקאות וסנדלים, בפאות ומקטרות כבירושלים בשעתה… התנועה של ערב-שבת הולכת הלוך וגדול בעירה. הכל רצים, ממהרים; נכר, כי היום ערב-שבת, ערב יום גדול. השמש מרחפת על העירה בחן של ערב-שבת, שופכת אורה על הכל ואינה מקפדת על מה נופלות קרניה המופזות ועל מי הן מאירות. מבתי-המרזח שבים אִכָּרִים שִׁכּוֹרִים במעיליהם הלבנים, ונשיהם במטפחות אדומות בראשיהן; הם מחבקים ומנשקים זה את זו, בוכים ומשחקים, אוחזים זה את זו בזרועותיהם ויוצאים במחול. סוסיהם הבריאים והעגולים מקושטים בפתילים, כאילו נסעו לחתונה. הם עוזבים את העיר ברעש גלגלי עגלותיהם, והחזירים הקטנים שעליהם נואקים. וילדי החדרים, בכתנותיהם המבצבצות מתוך מכנסיהם, רודפים אחריהם וצועקים: בֶּע! הוּרָה! הנה בא ליב שואב-המים בחביתו מן הנהר, והנערים מתנפלים על סוסתו ותולשים ממנה את שערות זנבה לנימים על כנורותיהם. ליב מקלל ומחרף אותם, מנפץ בשוטו, אך מי ישים לֵב לו? מורטים את הסוסה העניה בזנבה בלי הרף ומפטמים אותה בגרגרים, בחלות לחם, והסוסה מעכלת הכל…

הנה נראה הרב הולך בראש חבורת אורחים עניים ומחזר על בתי-העיר ומשאיר לכל בית אורח ליום השבת.

אל הסמטא בא ר' יחזקאל עם רַכָּבו נטע מן הדרך. הם מהרו לביתם ליום השבת. נטע מפתח את מוסרות הסוסים, יושב על אחד מהם ורוכב דרך הסמטא אל הנהר להשקותם, ור' יחזקאל יושב לפני דלתות ביתו ומתפלל בלבו, כי ישלח לו ה' אורח הגון ליום השבת.

על הכל שפוך חן של ערב-שבת. השמים רקועים לאורך ולרחב לכל מלוא-עין; משתרעים הם הרחק-הרחק, כבאים ליום השבת למקום מועדם. ובכל שעה ושעה מתרבה ברחוב מספר הלבושים קפוטות של אטלס, סנדלים ופזמקאות. נערים בבגדי אטלס ומשי הולכים אל הנהר לרחוץ את בשרם. אלה הם החסידים הצעירים, הגדיים שיהיו לתישים, שבאו אל הרבי לשבת-נחמו.

אחורי בית השוחט הזקן ישטוף הנהר, ששם טובלים את עצמם המתים מבית-הקברות אשר ממולו… אבל בערב שבת בין-השמשות הוא מקום טבילה לכל אנשי העירה החיים. כל בני קזימיר מגדולם ועד קטנם ערומים הם כבצאתם מבטן אמם… השדה מכוסה צרורות לבנים של בגדים, וסָבים, אבות, בנים ונכדים, כלם ערומים רוחצים במים. בענין השְחִיָה מצטיינת העירה משנים קדמוניות. יהודים אוהבים בכלל את מעשה-השחִיה, האבות מלמדים את בניהם הקטנים לשוט על בטניהם, הילדים בוכים, קול צעקתם עולה עד לשמים, והאבות אינם שמים לב לצעקתם, אך מושכים אותם עוד למעמקים ומשקיעים את ראשיהם במים. הילד פותח את עיניו הקטנות, צורח בקול מר – וכרגע נשקע עוד פעם בידי אביו במים. יהודים טרודים בכל ימות השבוע בדאגות-פרנסה, משתעשעים כילדים ועושים מעשי-נערות, בהראותם נפלאות בשחִיה. זה נעלם מתחת למים במקום אחד ועולה במקום אחר, השני מודד באָרבות ידיו את הנהר והשלישי עושה ‘עגול’, מתכוץ, לופת בידיו את רגליו וסובב במים. הבחור מִמְלַוֶוה מצטיין מכלם בשחִיָתו; כדג הוא שוהה זמן רב תחת המים, אוחז ברגלי השָטִים – ופתאם הוא קופץ למעלה, מתהפך ראשו למטה ורגליו למעלה ונעלם עוד הפעם בתוך המים. המים צריכים בכל שנה ושנה לבן-אדם… פתאם נשמע קול-צעקה: “בואו לעזרה! הנה הוא טובע!” אדם אחד נמשך אל תוך המערבלת ואינו יכול לחצות את גלי השטף הזורמים בזעף, כחותיו עוזבים אותו והוא מתחיל לשקוע. אותו הבחור ממלווה ממהר אליו תחת המים, אוחז בשערותיו ושולהו מן המים. בינתים מתחילים נשים וילדים לבוא מן העיר בצעקות-שבר: “מי טובע?” – “חיים-משה, אַיֶךָ!?” יהודים אוחזים בנטבע, מורטים ומהפכים אותו מצד אל צד, חוגרים רצועת-עור לרקותיו ומושכים משני צדי הרצועה בכח – ומחיים מתים.

הנהר שָיַך אל העירה, אך השדה אשר על שפתו הוא קנין כספו של אדוני העיר. הוא שולח את סוכנו וכלבו להבריח את הרוחצים משדהו. פתאם נשמע קול: “הסוכן הולך!” מתחילים חוטפים את צרורות הבגדים על ראשיהם, ונסים ערומים לעיר. מחנות-מחנות של יהודים ערומים רצים בצרורותיהם על ראשיהם והגוי וכלבו מבריחים אותם אל תוך העיר, עד שבאים הקצבים במקלותיהם ומושיעים את העירה מידי גויים…

השמש פונה לערוב בדרך העולה לינציצה. בין-הערבים. אצל הנהר נתמעט הרעש, רוחצים שם עתה אך בעלי-העגלות, שאחרו לבוא העירה, ובעלי-המלאכות, שזה אך כלוּ את מלאכתם. בשוק צוברות הרוכלות את סחורותיהן ומאספות אותן הביתה. נערים רחוצים רצים ברחובות בבקבוקים אל חנותו של ויינשטין לקנות יין לקדוש. החניות נסגרות אחת-אחת, ובקצה הרחוב אצל בית-המלון, בדרך המוביל לבית-הקברות השמים מתאדמים בענן אבק מופז… השמים שעל העירה הולכים וכהים. הַשַמָש מתחיל לדפוק בדלתות ותריסים לקבלת-שבת. פה ושם נראים דרך זגוגיות החלונות נרות-שבת דולקים, והבתים החרבים במקצתם, שרידי החרבות שנשארו אחרי השרפה, נראים כמחותנים עניים שבאו בבגדים קרועים ובכובעי-משי לחתונה… לפני כמה בתים נראות נשים עם בנותיהן הקטנות, רחוצות וסרוקות לכבוד שבת, יושבות בחוץ…

בסמטא דממה. השבת באה בצעדי שקט ומפיצה מנוחה מסביב. פעמון בית-התפלה לנוצרים מצלצל לעצמו ומתחנן למאמיניו לבוא אליו להתפלל, ומבית-המדרש הקטן מופיעים נרות-השבת, ודומה כאילו נלחמו יחדו: פעמון כנסת הנוצרים ונרות של שבת; כל אחד מושך אליו. דרך הרחובות נמשכים ועוברים נוצרים מאמינים, אנשים ונשים לבית-התפלה שלהם. ויהודים רחוצים בצוארוני כתנות לבנים קפולים על בגדי השבת נמשכים ועוברים לבית-המדרש וחסידים בבגדי אַטלס ומשי, בנעלים ופזמקאות ארוכות, הולכים אל הרבי. בעירה מתרבה המנוחה ומתרבה השבת, וכאילו בית-כנסת הנוצרים ובית-המדרש חלקו ביניהם את יושבי העירה, וכל אחד מהם לקח לו את שלו. מחלונות הממורקים והשטופים מופיעים נרות מתוך מנורות נוצצות. נראות נערות מטיילות בחוץ, וקול “לכה-דודי” של החזן המזמר בבית-המדרש וקול פעמון בית-כנסת הנוצרים מתערבים יחדו לתפלת לחש אחת לבורא עולם אחד…

בסמטא נראה ר' יחזקאל וחתנו. הולכים הם לבית-המדרש להתפלל. נערות בנות בעלי-בתים, נראות על הספים ומבעד לחלונות. מסתכלות ומתלחשות בסוד: הנה חתנה של לאה’לה! נערות, כלות, מטיילות בסמטת בית-הכנסת. ביניהן מתהלכות בנותיו של השוחט בשרשרות של זהב, שקבלו במתנה מאת מחותניהן.

בחורים וחתנים בפאות שחורות מטיילים מצדו השני של הרחוב בקפוטות אטלס וחגורות-משי, ועל חזיותיהם – השעונים שקבלו במתנה מאת מחותניהם…

באמצע הסמטא העטופה בשקט לילה נשמע פתאם קול אם בוכיה: “בני יצחק’ל!” נשים ונערות רצות ונאספות מכל העברים: מה? מה נהיתה? – “יצחק’ל שלי יצא באמצע היום ולא שב עוד. אללי לי! אנשים ראו אותו אצל הנהר!” –בוכיה האשה בסמטא השקטה. מסביב נאספות קבוצות נשים משיחות: “הנהר גובה לו בן-אדם! הנהר גובה לו בן-אדם”!

והלילה הולך ושקט, השבת באה בצעדי-שקט ומפיצה מנוחה מסביב, ושם הרחק, במקום שהשמים נמתחים על המים, טמון סוד מקומו של יצחק’ל האובד…

* *

ליל שבת. השלחן נערך היום לכבוד החתן בחדר האחרון. הוציאו את “אגפי” השלחן הגדול ויפרשון כמו בסעודת פורים, בהתאסף הבנים והנכדים מסביב לשלחן. בעלת-הבית מלכה’לה לא חשכה נרות, בדעתה, כי כרבות הנרות בליל שבת-קדש כן תרבה הפרנסה והאושר בבית. השלחן הגדול מכוסה מנורות כסף עתיקות בעלות ששה קנים. כל מה שבחדר מלא ברק אור. לכבוד החתן הוציאו גם את הכפות, השׂכינים והמזלגות של כסף, שמשתמשים בהם אך פעם אחת בשנה, מסעודת פורים אחת לשניה, והעמידו את כוסות הכסף. בראש השלחן מונחות חלותיו של ר' יחזקאל מכוסות מטפחת-חלה, ומימין – חלותיו של החתן מכוסות מטפחת מרוקמת בכסף שרקמה לאה’לה בידיה בעד החתן שלה. ומלכה’לה לבושה שמלה לבנה של משי שזר זהב על שוליה, כפלים רחבים, שתעו והתערבו זה בזה, ומטפחת משי על צואריה עדויה בכרכשי תכלת, שהביא לה אישה מיום-השוק שבליפציג ושביס משי מרוקם על ראשה, – עומדת וידיה הענוגות החורות על פניה ומברכת על הנרות. ולאה’לה, רחוצה וסרוקה בצמותיה השחורות המופשלות על שמלת סמוט מצבע תכלת, “כנערה כשרה, השומעת בקול אביה ואמה ומקיימת כל מה שמצוים אותה יראי-אלהים וחושבי-שמו – וברכה והצלחה יחולו על ראשה”… יושבת אצל אמה וקוראת אתה יחד את התחִנה:

“מצות הדלקות-הנרות שלי תקובל כמצות הכהן הגדול שהדליק הנרות במנורות בית-המקדש החביב. ויהי רצון שעיני צאצאי תאורנה באור תורתנו הקדושה… ומזלם יאיר בשמים כאור שבעת הנרות”…

החלונות פתוחים אל הסמטא, ומן הגן נשמע קול קרקור הצפרדעים באגם, ומרחוק, מ“היער השחור” נראה נר דולק, משובץ בחשכת הלילה, שנראה כנר שבת נשכח, שהצפרדעים ברכו עליו… ענן כהה מרחף על פני הנהר ומכסה על הכל, אך מעברו השני מופיע אור נר ודומה, כאילו גם הויסלה, הסבתא, הדליקה נרות לכבוד השבת… ומבעד החלונות הפתוחים מתפשטים ריחות של אלפי פרחים ודשאים אל תוך החדר ונשפכים שם, חוטפים מלה של “התחִנה”, ברכה של שבת, ובורחים החוצה ומרחפים בברכה זו על השדות והיערים, על השמים והארץ, ושופכים ברכת-שבת על פני כל עולמו של הקדוש-ברוך-הוא…

יהודים שבים מבית-המדרש ומן ה“מנינים” לביתם. מי שידו משגת לוקח לו אורח לביתו. מלאכי-השלום עפים לפני בני-המלכים, דורשים שלום להם ומפיצים מנוחה מסביב. והיהודים, כראותם את הגויים יושבים בבגדי חול שלהם לפני פתחי ביתם, משתעשעים ומזמרים, נאנחים הם ורגשי רחמנות מתעוררים בקרבם עליהם: “גויים אמללים, שאין להם שבת-קדש!”…

אתה חוננת את עמך ישראל, אבינו שבשמים! הכל נראה כאילו נגאל ונושע בחסד ורחמים, כאילו חבקה השכינה את כנסת-ישראל, מחתה את דמעתה מעל עיניה ונחמה אותה, תלתלה את פאות-ראשה על לחייה. כאם רחמניה ואוהבת, שחקה אליה בחן ותדבר ברחמים: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה' ".

ורחמי ה' וחסדו נשפכו על פני העולם והלילה.

ר' יחזקאל בא אחרי התפלה הביתה בראש חבורת-אורחים הגונה שהלכו לרגליו.

–שבת טובה!

“שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון”…

וכמעט עין-בעין נראים המלאכים בכנפיהם הלבנות מפיצים מנוחה בבית מסביב. מלכה’לה והכלה ישבו אצל השלחן, מחכות לקדוש ומטות אוזן לתהלות ותשבחות, שהגברים מפזרים להן:

“אשת חיל מי ימצא”…

ישבו אל השלחן, ר' יחזקאל בראש והחתן ממול מלכה’לה. מסביב דממה, אך הרוח החרישית הנושבת בעד החלון הפתוח מספרת ומספרת… לאה נושאת כל פעם את עיניה ומביטה אל עבר החלון השני. הנה הוא יושב בבגד האַטלס בפניו השזופים והמפיקים חן. היא רואה את שעון-הזהב על חזית-המשי שלו, את השעון שקבל במתנה ממנה. הוא החתן שלה… אתו תדור בחדר אחד… אין זולתו, מלבד שניהם יחד… והלב הרך מתרגש מעונג ושקט… רוח החרישית שומעת את סודה ומרחפת אתו דרך החלון הפתוח ליערו של הגרף, לספרו שם בסתר לפני נר-השבת הבודד…

הוא יושב מחריש בעינים מוּרדות. מה הוא מהרהר עתה עליה, על לאה’לה שלו? (פניה מתאדמים) הוא החתן שלה, חתן הביא לה אביה… האח! לולא היו פה אנשים, ולוּ נרדמו אביה ואמה, כי אז נגשה אליו בלאט-בלאט, הלא הוא החתן שלה! אל חתן מותר… הלא כן?…

הס! אבא מזמר יחד עם החתן. קולו של החתן נעים ומצלצל דרך החלון: “מנוחה ושמחה אור ליהודים!”…

היא, לאה’לה, מגשת המאכלים אל השלחן, מעמידה קערה לפני אבא, לפני אמא ולפניו…

“יאכל לשלום ולחיים”… ולבה דופק למעלה מעל שכמו, נדמה לה כי דבר-מה רחף לפניה.

באמצע הסעודה באו המחותן ר' חיים, אשתו המחותנת, גם עוזר’ל, ליב’ל, מוטיל’י והינדה’לה וילדיהם ועוד קרובים ומכירים. כלם הושיטו לו ידיהם ויברכוהו ב“שלום-עליכם” וישאלוהו, אם מצא חזן העיר חן בעיניו. נדברו יחדו על דבר חזנים. אחד מהם זמר פסוקים של איזה “שיר-המעלות” והחתן ענה לו בקולו. כל גרי הסמטא נאספו לפני החלונות. החתן בעינים סגורות וידו על לחיו זמר בקול וזמירתו נשפכה בנעם מסביב. מספר הנאספים לפני החלונות הלך וגדל, ורבים מהם הכניסו את ראשיהם דרך החלון ויברכו את היושבים ב“שבת טובה”!

“חתנה של לאה’לה” – מתלחשות הנערות זו עם זו בסוד ומראות באצבע. הדלת נפתחה ואנשים זרים התחילו להתגנב אל החדר, מתחלה בשחוק ספק על שפתותיהם, כאלו אמרו: אין דבר, אך לרגע אחד, ואחרי כן החלו לדחוק איש את רעהו והחדר נתמלא.

אל השלחן הועלו כוסות יין והריקות הוסרו.

ור' יצחק-יודל’ס בא בברכת “שבת טובה” הרחבה שלו. היושבים פנו מהר מקום לו, ועוזר הניח בחבה את כף ידו על שכמו וידבר אליו בקול בלשון “אתה”. ר' יצחק-יודל’ס לא רצה להתמהמה: “הרבי הולך לקדש על הכוס”. והיושבים הכינו את עצמם לברכת-המזון, ואחריה נחפזו הצעירים ללכת אל שלחן הרבי, והמחותנים –ר' יחזקאל ור' חיים – לבית-המדרש, למקום שהרב מלמד בכל ליל שבת לבעלי-הבתים שלו פרשת השבוע.

ר' יצחק-יודל’ס הפציר בר' יחזקאל ור' חיים שילכו לכבוד החתן אתו אל שלחנו של הרבי, לשמוע קידוש מפיו.

ר' יחזקאל ור' חיים סרבו מתחלה בדבר, שלא לדלג על פרשה אחת מפרשות השנה, אך החתן בעצמו העתיר עליהם מאד, ור' יצחק-יודל’ס אמר: “צריך לחנך אתכם ולהרגיל”…

ובעלי-הבתים הזקנים, בבושת-פנים קצת, נלוו אל בניהם לבית הרבי. זה היה ליל שבת הראשון, שנפקד מקומם בבית-המדרש בשעת למוד פרשת השבוע.

* *

בבית-מדרשו של הרבי!

עדה אחת! ובעדת ה' כלם שוים, ילדים, צעירים וזקנים, לכלם נשמה אחת, כלם בנין אחד, עובדים לאל אחד ומתפללים בבית-מדרש אחד. והתפלה היא אחת, אלפי קולות יוצאים מלב אחד; כלם נשפכים כמים בכלי אחד, ים של שטריימלים שחורים מעורבים יחד. כל העינים נטויות אל לבוש הבגד הלבן, המתהלך הנה והנה בין ים של שטריימלים מקצהו האחד של בית-המדרש לקצהו, זה הרבי, שאצבעות ידיו תחובות בחגורתו, עיניו נטויות למעלה ומצח-השכינה שלו, הגבוה והרחב, נעשה קמט אחד: במחשבה אחת וכונה אחת לאלהים!… ואלהים השרה את שכינתו פה, בתוך העדה, התערב עמה, ויהי לחלק בתוך הכלל, פתילה אחת ושלהבת אחת במנורת הכלל. השכינה וכנסת-ישראל – כנסת ישראל והשכינה, שתיהן נרות בגולה, נפגשו יחדיו ונזכרו עת דודיהן, כחתן וכלה שהיו “ברוגז” ונפרדו זה מזו בארצות נכריות ועתה הם פוגשים זה את זו בתחנות נכר?

והרבי שר את שיר האהבה שלו לשכינה הקדושה: “שיר-השירים”.

לא היתה זאת שירה אך קריאה עמוקה ומדויקה בכונה, מטעמת כל מלה ומלה לפי תכנה וכונתה: –“אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש. בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים. כרמי שלי לא נטרתי”.

“הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים?”

“אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”.

“אני חבצלת השרון, שושנת העמקים”.

“כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות”.

“כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים. בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי”.

“דומה דודי לצבי או לעופר-האילים. הנה זה עומד אחרי כתלנו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”.

“ענה דודי ואמר לי: קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”.

“כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו”.

“הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו”…

“קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך”…

וקול הרבי לא רק קורא, כי אם מטעים כל מלה ומלה ומסביר לשומעיו את המתיקות, הדבקות והאמונה, שחשה כנסת-ישראל לשכינה, והשכינה – לכנסת-ישראל… והעדה מרגשת, כורעת ומרכנת את ראשה, כשדה צמא לענני גשם של ברכה. וכל מלה ומלה מנגנת בלבבות ומנחמתם – ברכת שלום מאת השכינה אל כנסת-ישראל שבגולה.

"לו הייתי צפור יער,

כי אז אליך באתי"…

ויהודים מתאחדים זה עם זה ללב אחד ולנשמה אחת.

והרבי קורא באהבה וחבה רבה, כאילו קרא אגרת-שלום, שבאה ממרחק אלפי פרסאות:

“אני ישנה ולבי ער. קול דודי דופק: פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה”.

“פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?”…

“דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עלי”

“קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול”…

“פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו. בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני”.

“מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות”.

פתאם נשתתק הרבי, בהתהלכו על פני בית-המדרש לארכו ולרחבו בעינים נשואות למרום וקמט מצחו התרחב והתעמק עוד יותר. על הנאספים נפלה איזו אימת חבה שאחדה ודבקה כלם יחד.

ותיכף התעורר הרבי כמקיץ משנתו בשמחה גדולה, כאילו איזה דבר פלא התגלה לפניו, ויקרא בקול:

“שלום עליכם, מלאכי השלום, מלאכי-השרת, מלאכי עליון”…

והיה כאילו נפלו מחנות-מחנות מלאכים אל תוך עדת החסידים והתערבו בהם. וכמכרים ומודעים מכבר אחזו זה את זה בחגורותיהם וישמחו יחד:

“שלום עליכם מלאכי השרת!”…

והדבקות נהיתה יותר ויותר עמוקה, אחד נכנס לתוך רעהו בגיל ובשמחת שבת, באחדות וחבה יותר ויותר:

“שלום עליכם, מלאכי השרת!”

והרבי נכנס בין הנאספים ויתערב בתוך העדה, אחזו זה את זה בידיהם וכלם בקול גיל אחד:

“בואכם לשלום!”

אחרי-כן שוב נשתתק הרבי ויעמוד בתוך בית-המדרש ועיניו עוד נטויות למעלה, כאילו שאפו ובקשו משם איזה דבר, אצבעות ידיו תחב עמוק בחגורתו ולא מש ממקומו רגע ארוך. ולפתע התעורר עוד פעם כמקיץ מתרדמה ויכָּנס אל הפנה שבין ארון-הקודש ובין הכותל, שם הרכין את ראשו וישאר במצב כזה מתעמק בחבו ומניע בשפתיו… אחרי-כן החל לנענע בראשו ולשפוך שיח תפלת לחש בלא מלים… הרים את ידו לפרקים, כאילו חפץ להטעים ולהסביר איזה ענין, ומיד אחרי כן נשאר שוב עומד בלי נוע.

כל הנאספים –גלי ראשים על פני גלי ראשים– טבועים בדממה מתוקה ואימת חבה מתוקה מרחפת עליהם. כלם היו אחוזים בידיהם מחכים בחרדת-קדש. ופתאם הקיץ הרבי, ובחדוה רבה אמר:

–לקִִִדוש!

פניו האירו כמו נקדשו בנשיקת השכינה, וכאילו יצאו מהם קוי חום ואור, משכו את כלם אחריהם ויכניסום תחת כנפיהם. הנאספים פנו דרך.

בדלת נראתה תהלוכת נשים והרבנית בתוכן, מקושטה באבני-חן, זהב ופנינים, שנוצצו בברק של “שבת מלכתא” ויפיצו מסביב הוד מלכות ותברך את כלם “בשבת טובה”. אבני-השהם הגדולות של עגילי אזניה, ושל שביס השבת, שנראו כטפות שבת גדולות וטהורות וחרוזי-המרגליות הפזורות על חזה ועל שמלת המשי שלה, הדומות כדמעות קפואות של ילד שלא טָעַם טעם חטא, הוסיפו לה תפארת והוד, על פניה היתה שפוכה גדלות הנפש היהודית בכל חנה. היא נגשה בראש בנותיה וכלותיה אל השלחן. משמלות-המשי שלהן נשמע קול רחש, ואבני השוהם והפנינים סִנְוְרוּ את העינים ויעורר רגשי כבוד ויקר.

הרבי הרים את כוס הכסף הגדולה המלאה יין ויקדש:

–“ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”.

ואמנם קדש אותו הרבי, כי הקדושה היתה חופפת על כל הנאספים, השתרעה דרך החלונות הפתוחים על עולמו של הקדוש-ברוך-הוא המלא סוד, וכל היקום מסביב התנשא ויתרומם מן החול אל הקדש.

* *

בסמטא חשך. הכוכבים, משובצים עמוק-עמוק בשמי תכלת כהה, נראים כנרות של שבת מהבהבים בחדר משכן יהודים, כשנרדמים לקול ספורי-מעשיות. פה ושם נראה באיזה חלון נר שבת ההולך ודועך, ומחלונות פתוחים נשמע עוד קול זמירות ההולך הלוך ומתנמנם. הקידוש של הרבי התפשט בכל ארבע פנות העולם, בין הלילה, השמים והארץ ונרדם במתיקותו… הרחק-הרחק נשמעו צעדי שומרי-הלילה, הנוטרים את העיר מבערה…

מחלונות הרבי נשמע קול זמירות מתהלך ברחוב, שפרץ לו דרך למרחוק.

שני זקנים לבנים כשלג, שני ראשי ישישים הלבינו בחשכת הלילה. אלה היו ר' יחזקאל ור' חיים בשובם מקדושו של הרבי.

מחלונות בית-המדרש חדר עוד אל הסמטא אור מעמעם בפיח, וקול עיף של עדת יהודים מנמנמים נשמע משם.

נכנסו לבית-המדרש.

אצל השלחן, המואר באור מנורה מהבהבת, יושב הרב ומסביב לו בעלי-הבתים, עיפים ויגעים מעבודת כל השבוע, לומדים פרשת השבוע.

“ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר”.

אויר מחניק העיק על העדה הקטנה הנרדמת למחצה.

ומבין הנאספים היה בולט ראשו של ליב הגבוה הסומא, שהיה נוחר בקול.

בעלי-הבתים התביישו…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!