שבת בבקר. החמה מתרוממת על אופק השמים ויום בהיר נמתח על העירה. היום משכים מעצמו, בלי עזרה ושתוף מאחרים. החנויות סגורות ואין איש מתעורר משֵנה.
ובטעות אכר נמשך ובא בעגלתו ורואה שבת בעירה, הוא עומד לרעות את סוסו ועושה לו “שבת” בשוק… לפעמים נראה בעל-בית לפני פתח ביתו בלבנים נקיים וגהוצים, מפהק חפשי בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. שם נראה חסיד שב ממקוה וטפות מים נוטפות מפאותיו הרטובות על צוארון כתנתו הנקיה, המתפשל ברחבות על מעילו העליון. ובאמצע השוק נראה פתאם איש גבוה בזקן ארוך ורחב פותח את פיו בכל רחבו ובקול ממושך כחבל ארוך הוא קורא:
- אל בית-הכנסת!
ומתחילות להֵראות יהודיות בשמלות לבנות מגוהצות, רצות ודופקות בתריסין, שרה’לה, כבר קראו לבית-הכנסת! מוטי ברזל נתזים והתריסים נפתחים ונראות מצנפות שֵנה בחלונות הפתוחים, מביטים לשעון-העיר שעל מגדל בית-המועצה: איזו שעה?
וברחוב נראות נשים מקושטות. בנות ישראל אוהבות לקשט את עצמן מדי שבת בשבתו, ובמיטב שמלותיהן הן הולכות להֵראות לבית ה'. אז היתה המוֹדה לשאת שלמות קצרות מלמעלה ורחבות למטה כל כך, עד שדומה היה כאילו דרה שם האשה יחד עם תריסר ילדיה. והשלמות היו עדויות סלסלות מקליש שבאו בירושה מאמות לבנות. כל חזיה היתה מכורכשה בסלסלות בפיה ובשוליה. ועל ראשיהן נשאו הנשים חצי-מגבעות, ששני פרחים חרוזים על חוט ברזל פארוּן למעלה עטופות במטפחות טורקיות, שהיו נקראות בשם “מטפחות בית-כנסת”. ונשים צעירות מבנות הדור החדש נשאו צוארונים, שבהם תלוים פתילים אחוזים בלשונות של צמר שבאו מליפציג. והפתילים מרוקמים ורכוסים ברכס רחב על החזה. השלמות האלה הוסיפו פאר ואצילות למין הנשים. ועל הפאה-הנכרית נשאו מגבעות בסלסלות שחורות ומפוארות בנוצות שחורות, אחוזות בשני פתילי משי על הצואר. ונערות לבושות נעלים מבריקים, עטופות מטפחות על שמלותיהן הלבנות, היו עומדות לפני הפתחים בחלונות ומסתכלות החוצה. הנשים הקשוטות היו מרגישות את עצמן כאילו הלכו בתהלוכת-חג, הלכו לאטן ובהעויות-חן, בדעתן, כי הכל מסתכלים בהן ובתנועות גופן וכל אשר עליהן ימד וישקל באלפי פיות… נערים קטנים, הולכים לפני אמותיהן או דודותיהם, נושאים את הסדורים והתחנות צרורים במטפחות לבנות. אל הרחוב יצאו יהודים בעלי-בתים בבגדי-שבת שלהם, בנעלים מצוחצחים ובצוארונים לבנים קפולים, מהם עטופים טליתים ומהם שנשאו לפניהם נערים קטנים את טליותיהם וחומשיהם. חסידים, בבגדי אטלס ושטריימלים וצוארונים מגוהצים ועניבות שחורות (סימן לעשירות ואצילות בעליהן), יוצאים, מהם אל המקוה ומהם שבים משם. הרחוב התחיל להתמלא חיים ותנועה של שבת, השמש השתפכה בקרניה הרעננות והבהירות על פני השמים וכמחודשה באה ליום השבת, ואת אורה השפיעה על שורת בתים אחת, בעת שהשורה העומדת לעומתה היתה טבועה בצל. על עלי עצי הפרי הפורחים עוד חופף טל הלילה.
ובית-הכנסת עודנו עומד חרב, וגדר עצים מסביב לו – קבר של בית-כנסת… הכותל האחד שנשאר שריד אחרי השרפה – “כותל מערבי” – כמצבה על גבי הקבר. יהודים עוברים ומתאנחים והולכים לבית-המדרש. בבית-המדרש כבר התחילו להתפלל. החזן הכין מנגינות חדשות בעד עדת החסידים שבאו אל הרבי. הוא מוקף משוררים, נערים קטנים מיבבים, שבכל ימות השנה הם מתגלגלים בחוצות ואין איש שם אליהם לב, ועכשיו נעשו פתאם למיוחסים גדולים, והעדה שמחה או נוגה, לפי רוח השירה שלהם, והם ממציאים את התפלות השמימה… אצל הפתח עומדים “המבינים”, אומן של נעלי-יד בזקנו המגולח וכנופיא שלו, ו“מבקרים”, מעקמים לפעמים את חוטמיהם, דופקים ברגליהם, מעמידים את עיניהם, ולפעמים הם מטים אזנים קשובות… הנה!… הנה!… ר' יחזקאל וחתנו אחרו קצת, כיאות לחתן, וביחוד לחסיד… את החתן כבדו ב“מפטיר” ונשים מסתכלות מבעד לעזרת-נשים ומקשיבות לקריאת ה“מפטיר” שלו.
אחרי התפלה קרא יחזקאל את המתפללים לביתו לקדוש. מלכה’לה עכבה את בעלי-הבתים בביתה, בכבדה אותם בדגים, עד שיבואו החסידים מבית-התפלה שלהם. לבסוף באו עוזר’ל ור' יצחק-יודל’ס ובני החבריא שלהם, שהתחילו תיכף לחטוף, למשוך ולמרוט, ואיש לא ידע איך ומתי היה הדבר, כי בעלי-הבתים נמלטו להם אחד-אחד… והחסידים, בהשארם לבדם, מהרו כלם יחד, גדולים וקטנים, לדחוף ולחטוף בהמולה גדולה מכל מה שהעמידו על השלחן מאכל ומשקה. מלכה’לה שבעת-נחת: בביתה חסידים ולמדנים, תנועה וחיים, ור' יחזקאל כמעט חש את עצמו לחסיד. החסידים הכניסוהו בתוך חברתם, הניחו את ידיהם על כתפיו. אחרי כן התחילו לזמר והבית נתמלא שמחה. מלכה’לה חלקה ליושבים דגים וכלם ישבו איש-איש על מקומו. ומכל פנות העיר החלו להביא פשטידא: “אמא שולחת פשטידא לחתן” – אומרת הנערה, בהביאה את פשטידתה סגורה בין שתי קערות עטויות מטפחת.
- תודת-חן! אמרי לאמא, כי אם-ירצה-השם וחתנך ישב אצל שלחנה, נשלם לה בבקבוקי יין טוב – צללה תשובת בעלת-הבית.
השלחן מלא פשטידות שונות, ולפי הפשטידא היתה נכרת בעלת-הבית שלה. פשטידא של לביבות-סלת היתה של בעלת-בית פשוטה מבנות הדור הישן, ממולאה שדרות-שדרות של צמוקים – של “גברת” מבנות הדור החדש, ומרחשת של קמח יבש בלול בשומן, מעורב במעט צמוקים ומתובל בפלפלים הרבה – של אשת חסיד….
* *
ברחוב תנועתה וחיים וחדוה. יהודים יושבים את שלחנותיהם, ומחלונות הרבה נשמעה היטב “המולת” יום המנוחה. רבים נרדמו על סדוריהם בברכת-המזון. הצעירים התחמקו מן הבתים ויעלו על ההרים שמסביב לעיר לטייל עם נערות…
ומקום השבת עתה על ההרים, והעירה נרדמה תחת סנור אמא… מנוחה של שבת. גם נערי החדרים מטפסים על ההרים. הנה על ראש ההר עומדים נערים קטנים ומביטים דרך אגרופיהם על העירה, “מרגלים” – לפי דבריהם – תרים את הארץ ב“שפופרות”. וממורד ההרים צונחים ילדים איש אחר רעהו, משחיתים את נעליהם ומכנסיהם. ונשים מטיילות על הדרך שבין ההרים, בראותן את בניהן מלמעלה, צועקות אליהם אל ההר: נחום, הבגד של שבת שלך! חיים, רד מהר! היורד אתה משם, או לא?
בני “החברה” עושים את עצמם כאינם שומעים ועושים את שלהם. פתאם צועק אחד מהם בקול: “הרבי” הולך! וכל בני החבורה מתחמקים ונמלטים.
ומתחת ההר נראה הדרך המשתרע מרחוק. הנה הפלג השוטף באמצע העירה והטחנה העומדת עליו, שגלגליה סובבים על ציריהם והמים רועשים ומטפחים עליהם, ואחרי הטחנה מטיילים בחורי בית-המדרש.
* *
אחרי סעודת-הצהרים. ר' יחזקאל, כמנהג בעל-בית בשבת, עולה על מטתו ומתכסה בכסתו וגם מלכה’לה עושה כמוהו.
ולאה’לה, לבושה שמלת-החג שלה וסנורה הלבן, נכנסה אל הטרקלין, וכמנהג הנערות מבני הדור החדש, ישבה אצל השלחן לקרוא “ספור-מעשיות”. הוא התהלך על פני החדר הנה והנה בקצת אומץ-רוח יותר וכרגיל יותר בבית. שניהם חשו את עצמם כשייכים זה לזו, אם כי לא החליפו עוד כמעט דברים ביניהם. היא קראה בספר, ודבר המצא החתן שלה בחדר לא הפריעהּ ולא התבישה בפניו עוד. הלא הוריהם עשום לחתן וכלה! הוא לא דברה דבר, אך שמחה בלבה שמחה פנימית: הלא הוא שלה, חתן שלה! ובלבה ספרה את צעדיו. לפעמים לא הביטו איש אל רעהו ולפעמים לא יכלו להסיר את עיניהם זה מזו. ומה? האם לא מותר הדבר? אך חסר להם ענין לשוחח בו, ומבלי פצות פה נשארו יחידים בבית.
אפשר יחפוץ אברהמ’לי לשתות מי-סוֹדה? – שאלה פתאם בהזדיינה בעוז רוח.
תודה רבה – ענה לה – וקולו צלל באזניה. הלא היא כבר קרובה אליו קרבת משפחה. האם לא כן?
הושיטה לו כוס מי-סודה, העמידה על השלחן ותגש אליו, והוא לקח את הכוס בידו ויברך עליה ברכת “שהכל” בקול, והיא הרגישה, כי “הברכה” שייכת גם לה, ותען אחריו “אמן” בלחש, ולבה היה מלא “נחת” כאילו השתתפה יחד בברכה.
ושניהם נשתתקו עוד פעם. הוא התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. רוצה היה לספר לה על דבר הבחור מלוביץ, על עניני בית-מדרשו – ונזכר, שהיא נערה שאינה יודעת עד-מה בדברים כאלה. חפצה היא לספר לו על חברותיה – ונזכרה שהוא נער. ובכן חסר להם חומר לשיחה; אך לא חדלו להרגיש, כי טוב להם יחד, הלא הם חתן וכלה! והשאר – אין שוה כלום…
ומן החוץ חדרו אל החדר קרני שמש-השבת, ששפכו אורן על ארון-הזכוכית והאירו בברק על מנורות-הכסף וכוסות-הזכוכית שעמדו שם. ומן החלון הפתוח, שעלי האילן שצמח לפניו היו מתנועעים לרוח החרישית שנשם, נשמע קול צחוק נערים שובבים שישבו לפני פתחי בתיהם, ופה ושם היו מטיילות נערות קשוטות בגדי-שבת, לוטשות עיניהן על חלונות ר' יחזקאל, ברצותן להביט בחתנו של לאה’לה.
פתאם נראתה מרחוק כנופיא רצה בצעקה והמולה. הכל קמים מעל ספסליהם ורצים אחריה במורד הסמטא. מבעד הוילונות המוּרמים מעל החלונות נראו ראשים במצנפות-שֵנה על המפתנים ולפני המפתנים – בגדי לבן של נשים, ראשים עוטים מטפחות מסתכלים… ובתוך המהומה – ראשים שחורים, בגדי לבן, נערים, נערות וטף, איש אחרי רעהו ואשה אחרי רעותה נדחפים ורצים, באים וקרבים אל הסמטא. בעלי פנים מיוחמים, שנוטפים מהם נטפי זעה, רצים לפני הכנופיא וצועקים בקול: “נתפסו, הה, נתפסן!” “הלויה” נכנסה אל הרחוב ומתוך הכנופיא נראה נער-הסוסים של ר' יחזקאל, נטע – אויה! כובע איש-הצבא שלו קרוע ותלוי לו מעל קדקדו, שערותיו פרועות, אזניו אדומות כדם ממריטות, וכל מי שיש לו ידים ורגלים סוטר, מכה, צובט ובועט בו והוא כשה תמים נותן גוו למכים, כאלו לא הבין דבר מכל מה שקרהו. ומצדו – יֶנטה, משרתת מלכה’לה, במטפחת סרוחה על הארץ, שערותיה פרועות, חזיתה קרועה ופניה מכוסים בכפיה האדומות והעבות. אשה יהודית הולכת אחריה ומכה באגרופיה על ראשה: “נחת יש לי ממך, נחת!” ומובילים את הזוג לפני חלונותיו של ר' יחזקאל. וכל הסמטא למגדול ועד קטן בקול אחד: “נתפסו, הוי, נתפסו!”… ר' יחזקאל קם מהרה ממשכבו ובמעיל-הבקר שלו הוא יוצא החוצה “לסטור”!…
- הה, חטא!
החתן והכלה שלנו התחמקו בבשת-פנים ל“מקום שפלפלים גדֵלים”…
אחרי השֵנה של צהרים יושבת לה הסמטא ללמוד תורה. מכל חלון נשמע קול תורה מתהלך ברחוב. ר' יחזקאל כבעל-בית פשוט, ישב כמנהגו “להעביר על הסדרה”, ואחרי כן התחילו באים נכדיו לבחינה. ר' יחזקאל בחָנם בפרשת השבוע ומלכה’לה חלקה להם “פירות של שבת” – אגס ותפוח וכף מלא עכביות לכל אחד, ולבה שבע נחת.
החתן ישב מצדו השני של השלחן ולמד בקול רם בגמרא ארוכה ורחבה, התפלפל, התקוטט והתפייס עם עצמו, ומיד התחיל לשחות בים התלמוד ויתע בעבי יער אילנותיו עמוק-עמוק… ור' יחזקאל התבייש בחומשו הדל והקטן לפני הגמרא הגדולה, הגמרא הקדושה… בביתו, תחת צל קורתו הדלה, מריבים זה עם זה ומתוכחים תנאים גדולים כאלה: “אביי ורבא”! מה יפה ומה נעים!
לפני הפתח ישבו מלכה’לה והמחותנת שלה, כלתה ובתה, על כסאות בשמלות משי ושרשראות של זהב על צואריהן ויסתכלו במטיילים.
והשמש יוצא לו לאט-לאט בצעדי מנוחה של שבת אל מחוץ לעיר. יהודים שבים לבתיהם ל“שלש-סעודות”, הולכים ומשוחחים זה את זה. נשים הולכות ומטיילות עם ילדים וילדות “בלי עין-הרע”, המושכים את אמותיהם בשלמותיהן וסנוריהן: “פירות של שבת, פירות של שבת”! הנשים עושות את עצמן כאינן שומעות. ומחלון פתוח מצלצל קולו של החתן וכובש לו דרך רחבה וממלא את הסמטא ברגש של שבת. העוברים נשארים עומדים תחתיהם לרגע: “החתן לומד, החתן לומד!”
לאה’לה משתעשעת בשרשרת הזהב שעל צוארה! החתן שלה לומד החתן שלה!…
כבר החשיך הלילה ופה ושם נראה בחלונות אור נרות מודלקים, המופיע ומאיר את החשכה. מרחוק נשפכת מנגינה נשכחת משלחנו של הרבי, היושב עוד בסעודה השלישית, והנגינה שֹוחה לה דרך הסמטא אל עולם אחר… רוח געגועים משדות נעלמים מרחף על הסמטא. החנויות נפתחות ופה ושם נראתה יהודיה עטופה במטפחת רצה ועוברת בקול בכיה: “אישי נפל למשכב!” – זו רצה לבית-המרקחת לקנות מי-סודה, וזו – לרופא העיר אחרי בקבוק-המיחם, ו“היהודי של הנשים” רץ מבית לבית בבקבוקו שמריחין בו…
חרדה עברה בעירה, כאילו רחף עליה מלאך-המות בכנפיו. איש לא הרהיב עוז בנפשו להוציא מתוך שפתיו את המלה שהעיקה על כל לב: “כולירה”.
והירח סלל לו דרך בין ענני שמים הכהים ויופע ביניהם באורו הטוב והמלבב של מוצאי-שבת… פה ושם עמדו קבוצות אנשים ו“יחדשו” הלבנה…
ומרחוק, מאגמי המים, נשמע קול קרקור של צפרדעים, או האלהים יודע של מי….
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.