רקע
שלום אש
שְׁנֵי הָרַבָּנִים: הַמִּתְנַגֵּד וְהַחָסִיד
שלום אש
תרגום: מנחם מנדל שפירא (מיידיש)

הגיע יום ל"ג בעומר. האֵם-האדמה הטובה, שנשאה על עצמה את כל בתי העירה הקטנים וכל אשר בהם ומחוצה להם, חדשה את נעוריה ותלבש עדי-עשב ועלים. ציצים ירוקים צמחו מבין העצים והאבנים אשר בשוק וברחובות ובחן של צניעות נענעו את ראשיהם ויינקו את מחיתם מהאדמה אם-כל-חי. והאם-האדמה חלצה מלא שדיה ותשביע כל פה פתוח שחפץ לינוק. הכל מסביב, אבינו שבשמים! עשה את שליחותך, שמע ויעש את כל אשר צותוֹ מששת ימי בראשית: עשב השדה צמח וגדל, יען כי כך נצטוה ממרום לצמוח; צפרי-הדרור בנו את קניהן מעל חלונות עזרת-הנשים שבבית-הכנסת ותבלינה כל היום ברחוב בית-הכנסת המלא חסידות ויראת-שמים, מקום, שנשמע משם תמיד קול תורתך הקדושה, ברקדן ועופפן מגג אל משנהו ומשם אל חלון בית-המדרש הישן ועודן מדַדות יחטפו פעם אחרי פעם ברכת “קדושה”, “יהא שמיה רבא” דבר תורה, וירדו בעופפן על הארץ בצפצוף-ברכה ויחטפו פרור-חלה, לחם-חמאה, שהשליך תינוק של בית-רבו, אחרי שברך עליו “המוציא”, ואחר ירימו כנפיהן ויתעופפו באויר השמים, לתקן את נשמותיהן החוטאות בגלגול הקודם.

והשמים שלך, אבינו שבשמים, רקועים ומתוחים ושפוכים אלה באלה וברחבם ומרחקם תעו והגיעו עד קצוי ארצות רחוקות ויַמים רבים ויסוככו על עולמך הקטן, כמצווה עליהם מתחלת בריאתם. ופלג המים ששטף מחוץ לעירה, כתפלת לחש בשבח והודיה לך, אבינו הרחמן, על כל טובך שעשית לבריותיך, בגליו השקטים מארץ אל ארץ ויעבור ארצות נכריות, – ספר בשפת הלחש ספורי פלא וסוד בלשון-המים שלו. ומן המים התנשא אדי-סתר ויכסו את שדותיך המשתרעים לארכם ולרחבם. אדי-הענן סוככים כל הלילות על השדות וירוו וישקו אותם מִלֵחָם. משדות אלהים התרוממו ריחות-עדנים שונים, שנזלו באויר וימלאו רעננות-חיים את כל אשר פגשו בדרכם.

ל"ג בעומר. ברחוב לפני הבתים יושבות נשים צינורין בידיהן, סורגות פוזמקאות ומספרות מעשיות, ותינוקות של בית-רבן, שנשארו במקרה בעיר, עומדים על גביהן, מושכים פעם בפעם בסינוריהן: אמא! שתי פרוטות… הרבנית הצנועה עטופה מטפחת של חול-המועד על צוארה, יושבת לפני פתח ביתה מוקפת נשי “כלי-הקדש” של השוחט והחזן. על האילנות הבודדים הצומחים ברחוב בית-הכנסת (שאיש לא ידע מאין באו הנה ומי נטעם) מטפסים דרדקי דבי-רב ותולשים מהם ענפים. מחוץ לעירה באים נערים יחפים, צרורות פרחי-שדה בידיהם, וקוראים:

קח פרחים ותן לי כפתורים!

קח פרחים ותן לי כפתורים!

התינוקות באים וסובבים אותם, תולשים את הכפתורים מבגדיהם ומכנסיהם וקונים פרחים וחוזרים לאמותיהם בידים מלאות פרחים ומכנסים תלוים לארץ…

בינתים משתטח פתאם ברחוב שטיח ותֵבת-זמרה מתחלת לנגן. ילדים וילדות באים מכל קצות העירה ואחריהם – אנשים ונשים ומקיפים את המנגנים, ואחד מהמנגנים, בכובע הפוך מחוסר-מצחיה לבוש כתנת רקומה וחגור חגורת-עור רחבה ובסנדלים ופוזמקאות גדולות, מתחיל לסובב את כל העומדים בשוט בעל רצועות עור בידו, מכה על ראשיהם ומשליך כובעיהם לערֵמה אחת. פתאם נראה נער גבוה בפנים לבנים כנתר, לבוש מכנסים מכף רגלו עד צוארו ושעון מצויר מאחוריו על אותו מקום במחילה… הוא מעמיד על בטנו מוט ארוך ועל ראש המוט נמצאים בני-משפחה שלמה מתנועעים תנועות משונות. תבת-הזמרה מנגנת ובעל-השוט מכה על פני העומדים ועל ראשיהם המגולים. ונערה שחציה ערומה, בשמלה קצרה, שמגיעה עד ירכותיה, בשערות בהירות מפוזרות על ראשה, שבהן תחובות שרשרות וקמיעות שונות, ובעלת חוטם נאה וקטן ולחיים אדומות, רוקדת דרך חללו של חשוק… ואחד המשחקים בולע חרבות זו אחרי זו ומוציא אחרי-כן תחתיהן מטפחות ושביסי-נשים – ומי יאמר לו: מה תעשה?

ותבת-הזמרה מנגנת והאיש בעל-השוט מכה על ראשי העומדים מסביב ועל פניהם….

-———-

חייט עני היה זה כבר בעירה שלא ידעו מהיכן בא ואנה הוא הולך. הוא היה ממין האנשים שאלפים ורבבות יש כמותו, מאלה, העוברים בעולם כצללים ואין איש שם אליהם לב, כאילו אין הם נולדים ואין הם מתים. הלחם שהם אוכלים, נאפה מתבואות שדה-תעלומות, והבשר שהם אוכלים בא מבהמות רועות במרעה-סתרים, כי לולא זאת הלא שאלו בני-אדם: אנה באו התבואות מן השדה ועשב מן האחו?…

יהודי חייט, שלא היה דבר לו עם בני-אדם – ולא ידע בלתי את אביו שבשמים. הלילה מכסה את רקיע השמים כשהוא מכין את עצמו ללכת לבית-המדרש. חבוי מאחורי-התנור ואצל ארון הספרים, הוא נותן תודה לבוראו על שברא אותו ועל הלחם שהוא נותן לו ועל החסד שיעשה אתו אחרי מותו, כאשר יקחהו אליו. אין איש רואה כשהחייט הולך לבית-המדרש או כשהוא יושב בכפר אצל בגד אכר לתקנו. ואם רואים אותו, או נדמה לדבר שכיח ומצוי כל כך, כבול-העץ העומד באמצע השוק. הישאל איש למה ומדוע הוא עומד שם?

אשתו חנה החייטת קבלה על עצמה למצוה בירושה (מאמה, עליה השלום, ןאמה מאמה, דור אחרי דור) להדליק בערב-שבת בעזרת-הנשים העתיק שני נרות. איש לא שאל, מי הדליק נרות-הנשמה ההם, המאירים בכל ליל שבת את עזרת-הנשים. העמדו בעלות-הבתים משנות-קדם מקבריהן והדליקום? היו מתפלאים יותר לוּ בערב-שבת אחד לא דלקו שם שני הנרות. ובזכות שני הנרות האלה שהדליקו במשך דורות רבים, ברכם ה' בנר תורה, בבן-חכם, בר' דוד’ל ורב העיר.

אחרי שנים רבות שהיתה חנה’לה עקרה, נעתר ה' לתפלתה ויתן לה בן, שנקרא שמו בישראל דוד, שהוא עתה רב-דמתא.

משחר-ילדותו התנכר דוד’ל בין בני-גילו. את סדור התפלה שקנה לו אביו בילדותו ושממנו למד “א”ב", הוא נושא עוד היום בכיס חזיתו. ועוד בשכבו בעריסה לא היה חפץ לישון אם לא כסו את ראשו. כאשר מלאה לו שנה ברך ברכת “שהכל” על חלב שדי-אמו.

הוא למד בהתמדה גדולה. כשרונותיו לא היו מצוינים, אך היה כבור סוּד שאינו מאבד טפה, ולא המדרש היה לו העיקר, כי אם המעשה, וישמור מאד את מצות ה' ולא סר ממנה ימין ושמאל.

מאה פעמים ואחת שנן את דברי ההוראה, עד אשר ידעם בעל-פה והיה יכול להראות עליהם באצבע איש-איש על מקומו גם בעינים עצומות.

אחרי פטירת רב העירה ר' ביר’ל, שלא עזב אחריו מזרעו ראוי להיות ממלא-מקומו, כי אם יתומה בוגרת שעמדה על הפרק לנשואין, נמלכו בעלי-הבתים שבעיר וגמרו, כי עטרת הרבנות הולמת לר' דוד’ל והחליטו לבחור בו לרב, בתנאי שישא לו לאשה את בת הרב הנפטר.

בעיני החסידים לא מצא ר' דוד’ל חן. היתכן, כי בנו של ליזר החייט יהיה לרב? אך בעלי-הבתים, שהיו נהנים מזה, שאיש מביניהם עולה לגדולה, עמדו על דעתם. ולרגלי הדבר הזה פרצה מחלוקת בעיר. ופעם אחת נאספו בעלי-הבתים בשדה-הקברות, העמידו חופה ור' דוד’ל נשא לו לאשה את בת הרב, ובעלי-הבתים התדפקו אל קבר הרב הנפטר: “מזל טוב! מזל טוב! חתנך היה לממלא מקומך!”

החסידים יראו לבייש את המת ויהיו מחרישים ומחכים עד החג הראשון, לדעת אל איזה “רבי” יסע הרב לימי החג.

את1 ר' דוד’ל שקד על גמרתו ועל ה“יורה דעה” שלו בביתו ויהגה בהם יומם ולילה, והיה נוהג כמנהג בעלי-בתים, היה חבר ל“חברת תהלים” ובכל לילה קם ממשכבו ויקרא בתהלים עד עלות-השחר, התפלל כותיקין כמנהג אשכנז, ובכל ערב ראש-חדש ערך תפלת “יום כפור קטן” בבית-הכנסת.

בלב החסידים היתה טינא עליו וכדרכם נהגו בו קלות-ראש ויכנוהו בכנוי בוז: “דוד’ל החייט”. חסיד אחד פגע פעם אחת בכבודו בסעודת ברית-מילה, בקראו לו “שוליה-דחייטא”. בעלי-הבתים חפצו לקרעו כדג, אך הרב פייסם בדברים ויציל אותו מידם, ומני אז הוא חותם: “אני דוד הקטן החייט”.

החסידים שהתפללו יחד אתו בבית-המדרש לא יכלו לשלוט בעצמם ולקראו “רבי” ויתרחקו ממנו, וגם הוא התרחק מהם וידבק ב“חוטבי-עצים ושואבי-מים” ויהי בחברתם. הוא לא הסתפק בלמדו בעצמו, כי את תורתו שידע היה חפץ ללמד לאחרים, ובכל ערב-שבת בלילה אחרי הסעודה, נתאספו בעלי-הבתים בבית-המדרש וחומשים בידיהם ור' דוד היה מלמד אותם את פרשת השבוע על הסדר, ובלמדו היה מתבל אותה באגדות ובמדרשים. בעלי-הבתים “לקקו את אצבעותיהם” מדבריו המתוקים. בשבת-קדש אחרי שינת-הצהרים היו בעלי-המלאכה מתאספים בבית-המדרש, והוא בתוכם, והיו מזמרים תהלים פסוק אחרי פסוק, וקולו של הרב היה פורץ לו דרך מחוץ לבית-המדרש אל הרחוב וחודר אל לבות העוברים-ושבים ומעורר חשקם לבוא גם הם לבית-המדרש לשמוע דבר ה‘. ונערים שובבים ששחקו בכדור השליכו את כדוריהם, ובעלי-העגלות והדייגים, שטיילו ברחוב עם נשיהם, עזבון וילוו על עדת ה’. ובית-המדרש הולך הלוך והתמלא והרב עומד בתוך העדה וקורא פסוקי תהלים וכל העם עונה אחריו פסוק אחרי פסוק.

בני העירה היו יודעים, כי יש להם על מי שיסמכו, ועל כל צרה שלא תבוא פנו אל הרב. ולו היתה רפואה אחת לכל המחלות – תהלים. בכל מקרה אשר קרה לאיש, שפנה אליו, היה הולך הרבה ומתיצב בפנה בחדר מושב בית-הדין ומתחיל לקרוא בקול פסוקי תהלים, ובשמוע האיש את קול הרב היוצא מלב קרוע ומורתח, נתן קולו בבכי ותהי לו הרוחה.

אחרי שנמנה ר' דוד’ל לרב הקהלה, קבל על עצמו לקיים מצוה אחת אפילו במסירת-נפש ולהורישה לבניו אחריו מדור דור, אם יזכהו ה' בבנים. היא היתה מצות סנדקאות בברית-מילה, ותנאי התנה עם בני העיר, כי כל הסנדקאות תהיינה לו.

הוא רצה לעשות בזה תיקון לנשמות אביו ואמו.

-———-

הרב ר' דוד’ל התהלך בחדר הנה והנה, מצחו הרחב התקמט ופעם בפעם התאנח. הינדה’לה הרבנית כסתה את פניה בכפיה החורות והארוכות, בשבתה בפנה אצל התנור ותבך מרה:

– דוד’ל, אני אעשה מעשה רע לנפשי, לא אוכל עוד שאת! הנך מחויב להיות עתה קשה-עורף ולעמוד על דעתך.

ואני הנני בטוח, כי כל זה הוא מן השמים. מן השמים מעכבים בעדי, ומה אעשה? מסתמא כך מוכרח הדבר להיות. היתכן, כי כל הקהל יסבול רעב בעבורי? העירה הולכת וכלה – בכו לפנַי בני העיר. הלב יקרע לקרעים לשמע דבריהם.

– אוי לאותה בושה! רבונו-של-עולם! הלא הלב שותת דם!

– אויה, אשה, אשה! אסור להיות נוקם ונוטר, אל נא תחטאי בדבריך.

– אבינו שבשמים! – התאנחה האשה בכסותה בכפות ידיה את פניה ונזמי-הזהב הארוכים שבאזניה התנועעו הלוך והתנועע.

הרב נגש אל ארון-הספרים, הוציא משם ספר ויעמיק בו.

בפתח נראה ר' יודל מלמד, מוהל העיר, שפנה אל אשת הרב: רבנית, סלחי נא לי!

הרבנית קפצה ממקומה.

ובראות אותו הרב רמז לו באצבעו: ומה? הכבר הולכים?

יודל הרכין ראשו לאות: “הן”.

– אני הנני מוכן להתרצות, מן השמים הוא, בודאי איני ראוי למצוה זו.

– רבי!

– הבעבורי יסבלו בני העיר חרפת רעב? ומה חילוק בדבר? עתה קבלתי על עצמי מצות הכנסת-אורחים, וכמדומה, שלא ימָצא איש, שיגזול ממני את המצוה הזאת, הגם אותך העבירו מהיות מוהל?

– איני יודע; מסתמא כך. ומאי נפקא מינה? בלי כבוד הרבי…

– חזקה היא לך, ועל פי הדין אסור לך להתפטר, כל זמן…

מאחורי החלונות נשמע פתאם קול המון אנשים באים רצים וקוראים: “הפתקא, הפתקא!” – וקול הסנדלר הסומא נשמע מביניהם:

– רבי, רבנו! שנה שחורה תבוא עליכם! – מתדפקים על הדלת, הרבה ידים פשוטות פותחות וסוגרות אותה. מקלות מתנופפים באויר, קול איזו זגוגית נשברה, איזה דבר נופל בעד החלון אל הבית. הרבנית צועקת ומושכת את הרב בבגדו ומביניהם קול קורא: הקצבים הולכים!

הרב פתח את הדלת ויצא החוצה. הרחוב מלא אנשים, נשים וטף. פה מעורבים כובעים צבועים של חניכי-חייטים עם כובעי משי של שבת. הכל משחיר כמו בהלוית מת… הכל רצים, צועקים, יהודים מורטים איש בזקן רעהו ומניפים את מקלותיהם איש על אחיו. היהודי הגבוה בולט מבין כולם ובידיו הרזות הוא מנפנף ומשליך אנשים לפני כפות רגליו.

– רשעים! – צרח הרב בקול מר.

– הרב, הרב הולך! – נשמעו קולות צועקים וההמון נשתתק. כלם הורידו את ראשיהם ויחכו. כל אחד השתדל להסתתר תחת שכם רעהו, למען לא יראהו הרב.

– יהודים! מדוע אתם מכים איש את אחיו כגוים? – קרא הרב מרה ודמעות נראו בעיניו.

דממת-תוגה העיקה על כלם. אך מבין הראשים שהשחירו מסביב נשמע קול:

– הפתקא של סנדקאות, הפתקא!

כלם הפכו את פניהם לראות מי הקורא, אבל הוא היה נחבא בין ההמון.

– מה אתם רוצים ממני? פתקא? קחו לכם את הפתקא, ואך יהיה שלום בעדה. בודאי גם הרבי שלכם חפץ בשלום כמוני.

איש לא ענהו דבר.

– הרב שלנו – צעק הסנדלר הסומא בקול חנוק בדמעות – הכולירה תחטפכם!

איש מההמון לא העיז פניו לשחוק.

בינתים יצא יהודי אחד נמוך מתוך העדה ויגש אל הרב, ובהעמידו את עיניו כאילו ברך בכונה על הספר אמר:

– הרבי מחכה מחוץ לעיר ואנחנו באנו לקחת את “הפתקא”.

נכנס הרב לחדרו, והיהודי הקטן – זה היה ר' יצחק-יודל’ס – מהר אחריו. חסידים רבים נדחפו גם הם אחריהם ויפרצו להם דרך במרפקי-ידיהם, בעזבם את בעלי-הבתים בחוץ.

הרב צעד על פני חדרו פעמים אחדות הנה והנה, אחרי כן נגש אל ארון-הקודש שעמד בפנה, התחיל להניע בראשו מול הארון ויאמר בקול:

– גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שלא מרצוני אני מתפטר מן המצוה, שקבלתי עלי לקיימה גם במסירת-נפש. אני עושה זאת אך מפני השלום – ויגש אל השלחן ויקח עט בידו ויתחיל לכתוב.

החסידים החרישו. מחדר השני היה עולה קול בכיתה המרה של הרבנית.

ותיכף קם הרב ממקומו ור' יצחק-יודל’ס הושיט את ידו לקחת את “הפתקא”.

– לא – אמר הרב – ומצות הכנסת-אורחים היכן היא? הינדה’לה, תני לי את בגדי העליון! – קרא אל החדר השני.

הרבנית יצאה מחדרה בעינים צָבות מבכי ותגש אל ארון-הבגדים.

– אשה! הנני שמח ומודה לה' שלקח ממני מצוה אחת ויזכני באחרת, ואַת יושבת ובוכה?

הרבנית מחתה את דמעותיה מעל פניה בסינרה.

– בואו ונקיים מצות הכנסת-אורחים – קרא הרב אל ההמון, בצאתו אל הרחוב ובמשכו את ר' יצחק יודל’ס אחריו בשרולו.

– לקראת הרבי – נשמע קול יצחק-יודל’ס.

וכל ההמון הגדול יצא אל מחוץ לעיר.

-——-

כל אנשי העיר יצאו בדרך מחוץ לעיר לקראת הרבי הבא.

מכל הפתחים נראו יהודים יוצאים, חוטפים את בגדי השבת ואת כובעי המשי שלהם ולובשים אותם ברוצם. החנויות נסגרו באמצע היום, הדלתות ננעלו על מסגר וכל יושבי העיר נהרו אחרי ההמון שבא מבית הרב. ובעלי-הבתים, בראותם כי גם הרב הולך שכחו את הטינא שבלבם לחסידים, בשמחם, כי הרבי ישים משכנו בעיר וחסידים יסעו אליו ושפע הפרנסה ירבה בעיר, וילבשו גם הם את בגדי -השבת שלהם ומחנות-מחנות נלוו אל ההמון היוצא מחוץ לעיר. ועדת ה' הלכה הלוך וגדול: בעלי-המלאכה עזבו את מלאכתם, הסוחרים את חנויותיהם ויצאו אל הדרך העולה לקונסק שמשם בא הרבי. גם גוים תאבי-חדשות התערבו בתוכם. מביתו של ר' יחזקאל נסע נטע בעגלה רתומה לסוסים דוהרים עדוים מוסרות חדשות משובצות נחשת-קלל ור' יחזקאל ובניו ונכדיו ישבו בתוכה, ור' חיים שותפו ובניו ונכדיו ישבו בעגלה שניה. אך בקרבם אל העדה ויראו כי כלם הולכים רגלי וירדו מן העגלות ויתערבו בהמון.

השדות שמסביב לעירה, כאילו ידעו את בוראם האחד, התאחדו גם הם ויהי לים אחד ירוק משתרע על שטח אין קץ. רוח חרישי נושב ומנענע את עשבי השדה ומכה גלים איש אחרי רעהו. ובים הירוק שבילים דקים תועים. ובין השדות על המסלות נודדים אילנות גבוהים יחידים כיתומים בודדים ובושים על כי הם עולים בגבהם על הצמחים שמסביב להם ומתנועעים, כאלו התפללו ביחידות בשדה. בין השדות משתרעת דרך שקטה, שמשני עבריה עומדות שתי שורות עצי-תרזה, וענפיהם שזה לא כבר הוציאו ציץ, מסתרגים ומסתבבים זה בזה.

ועדת ה' הולכת בדרך. והמלמדים, שיצאו לטייל לכבוד ל"ג-בעומר אל השדה עם תלמידיהם, הגבורים הצעירים החמושים בקשתות וחרבות, התערבו גם הם בהמון וילכו לקראת הרבי.

החסידים התחברו תיכף יחד וילכו שלובי-ידים ויהיו לעדה בתוך העדה. הם לא הבדילו בין “משלנו” ובין שאינם “משלנו”, מי שחפץ נתן את ידו בידו או בחגורתו של חברו ויתחבר עמהם. ילדים קטנים באו ברוצם, הסתבכו בין רגלי ההולכים, אחזו בחגורות אבותיהם או בבגדיהם ויזחלו אחריהם. והעדה הלכה הלוך וגדל, מכל העברים נתאספו, התחברו יחדו ויחלו לזמר בקול:

“ברב עם הדרת מלך”

והקולות נתערבו יחד, כנשמות המזמרים שנתמזגו והתאחדו יחדו והיו לקול אחד היוצא מאלפי לבבות, והקול צלל על פני השדות והיערים ויעורר הד מרחוק;

“ברב עם הדרת מלך”.

ועל הרקיע ממעל נשפכו יחד המון ענני-כסף בהירים, שצפו באויר וירחפו איש על פני רעהו. מקצה השמים נראו נשיאים כבדים, אך מהרה נמסו ויתפזרו ומבין סדקיהם שפכה השמש את קרני האור שלה על ערוגה אחת ירוקה, והערוגה ההיא הצהירה בין שאר הערוגות באורה השפוך עליה.

ובשמים, כמו על הארץ, התמזגו הרקיעים ויהיו לאחד, כי ענן אור אחד השתרע על השמים ויכסם בכנפיו, ויחד עם כל העדה נהר לקבל את פני הרבי…

ולמטה על הארץ נשבה רוח חרישית ותנענע ותרכן את גבעולי הצמחים, שהתנועעו ויטו בראשיהם אחרי העדה… והאילנות היחידים שבתוך השדה התנועעו בענפיהם, התפללו וידרשו שלום מרחוק, ומסביב נשמע קול העם ברעו:

“ברב עם הדרת מלך”.

הרב הלך בצד הדרך עם בעלי-בתים אחדים ממקורביו, ובראותם, איך החסידים מתחברים יחד והיו לאחדים עם השמים ועם כל היקום אשר בארץ, והם – בעלי-הבתים וחברי החברות – כמו נדחפו ונתרחקו מתוכם, החלו להביט ברגשי-כבוד על האחדות הגדולה השוררת בין החסידים, שהלכו הלוך ונגן – ויתחמקו אף הם אחד-אחד מחברתם ויתגנבו לבוא לבין החסידים.

פתאם נראה מרחוק ענן-אבק עולה מן הארץ עד לשמים. האבק רץ לפניו, הולך וקרב אל ההמון ומבשר:

– הרבי נוסע! הרבי נוסע!

ויהודים, כגדולים כקטנים, החלו לרוץ אל תוך ענן-האבק ויקרעוהו ויפזרוהו ומבינו נראתה עגלה גדולה, שבתוכה ישב, משוקע בהמון ראשים בעלי-פאות שחורות וכובעים שחורים, הרבי לבוש בגדי משי לבן, איש זקן שידיו משולבות על לבו, עיניו נטויות השמימה ומצחו הרחב מתקמט פעם בפעם.

– שלום עליכם!

וכרגע החלו להושיט לו ידים רזות ארוכות, חורות, שמנות, עבות, אדומות-שעירות ועדינות-חלקות, טבועות אשה באחותה, עולות למעלה ויורדות למטה, והרבי ענה שלום לכלם.

אחרי כן נגש הרב אל הרבי ויושט לו את ידו: שלום-עליכם!

– עליכם שלום! מי הוא זה? – שאל הרבי.

– רב העיר.

– רב העיר? הנה כן.

– הנה הבאתי את “הפתקא” – אמר הרב וימסור לו את הפתקא.

הרבי הושיט את ידו החִורה לקחת את הפתקא.

– זכות של שלש פעמים ש"ס הנני מוכן לוַתר לכם בעבור המצוה שלי – אמר הרב בשפת עלגים אחרי חשבו מעט.

בין ההמון נשמע קול תלונה חרישית.

= למי אתה נוסע? – שאל הרבי בשֹחוק קל, בהטמינו את הפתקא בכיס חזיתו.

– איני נוסע לשום רבי.

– אינך נוסע? אם כן תהיה יושב מעתה אצל שלחני – שחק הרבי.

הרב נשאר עומד על מקומו לפני הרבי.

ותיכף התחילו החסידים להתקרב וידחפו את הרב הצדה וההמון נגש ונדחק להושיט את ידיהם לרבי.

– יהודים! נתפלל תפלת המנחה – קרא הרבי וירד מעל העגלה.

אצל הדרך היה יער קטן וצפוף, שאילנותיו עבותים ומסורגים כאילו נחגרו כלם בחגורה אחת, והרבי בראש ואחריו כל ההמון נכנסו לבין האילנות.

היום נטה לערוב. השמש הביטה עוד בקרניה אל בין האילנות; פה ושם נראו קרני-הזהב בין אילן למשנהו. ביער הקטן שררה דממה, כסוד חרישי שנאלם שם מקדמי-ארץ… השמים הנטוים אל היער, שהתנוססו בעין אדמדם ותכלת, השקיפו בצניעות וחן ממרומים. וממעמקי היער נשמע קול צפור מצפצפת, מצפצפת ואינה יודעת מה, ומרחוק נשמע קול אילן נכרת בקרדום, שנתז בהד, כאילו אמר ודוי לפני אחיו האילנות בטרם ימות…

ומסביב עומדת כל העדה ומחכה.

ירק-השדה היה עוד רך, כי זה אך החל לצמוח; האדמה זה מעט חלצה שדיה, להיניק צמחיה הרכים והשוקקים; הכל מסביב אך זה מעט החל להיות ויחכה לישועה, לברכה ולתקון.

ועדת ה' מתפללת ביער, יהודי-יהודי תחת אילנו, וילדים תחת שיחים. כלם מתנועעים ומתפללים בכונה וקול הרבי מתהלך בין עצי-היער:

ברך עלינו ה' אלהינו את השנה הזאת ואת כל מיני תבואתה לטובה, ותן ברכה על פני האדמה ושבענו מטובה וברך שנתנו כשנים הטובות לברכה. ברוך אתה ה' מברך השנים”.

ואצל כל אילן ואילן נשמת אדם, כל נשמה ונשמה מתפללת לתיקון אילנה, והאילנות האלמים מתנועעים, כעונים על תפלות המתפללים תחתיהם: אמן, אמן!

והכל מסביב מתפלל ונותן תודה לה', והשמים התקרבו אל הארץ. והארץ – אל השמים, עדת יהודים ועדת אילנות. האילנות נענעו בצמרותיהם ויתדפקו בענפיהם זה על זה וגבעולי העשב התנועעו הנה והנה, והצפרים צפצפו מענף אל ענף והֵדָם התהלך ביער לארכו ולרחבו וקול כורת העץ שנשמע מרחוק התערב בתוך כל הקולות האלה שהיו לקול תפלה אחד, ללב אחד ולנשמה אחת: ושם ביער השכינה מסתופפת ומתפללת עמהם…

כל הבריאה התפללה בתוך האלהים והאלהים בתוכה.

ופתאם נשתתק הכל. האילנות חדלו להתנועע וגבעולי-העשב – להרכין את ראשיהם, ובעומק היער חדל צפצוף הצפרים וקול כורת העץ, ונדמה כאילו כל הבריאה עומדת ומחכה לשמוע איזה דבר ומבין הדממה קול הרבי משתרע:

“תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו”.

הכל מסביב החריש וידום, ערפל-נוגה השתרע שם בעמק היער, ששם השכינה שורה, וזום-זום נוגה ונשכח הָמה בקול חרישי והשתעשע על פני היערים והשדות והדו נשפך מסביב ויגל סודות נשכחים.

זאת היתה ברכת שלום מאת הקדוש-ברוך-הוא לכנסת-ישראל שלו…

כלה הרבי את תפלתו, היתומים אמרו קדיש איש-איש לפני אילנו, ואולי גם האילנות אמרו קדיש אחרי אבותיהם ואמותיהם.

הרבי שב ויעל על עגלתו, ההמון פִּתַּח את מוסרות הסוסים ומחנות-מחנות יהודים התחילו להסיע את העגלה, ראשים על ראשים, אצל האופנים ועליהם, ובגד המשי הלבן, טבוע בהמון ראשים וידים, מתנוסס מביניהם ולפניו ואחריו אלפי ראשים מזמרים בקול אחד:

“ברב עם הדרת מלך”!

ואחרי העדה מרחף ענן ערפל, משתרע על פני היערים והשדות, חולץ שד להניק כל פה פתוח.

זאת היתה ברכת הרבי.

-—————

וכאשר קרבו גלי-הראשים אל העירה, כן רב מספר המקבלים את פני הרבי. נשים וזקנים שנשארו עוד בעיר יצאו עתה לקראתו, התערבו בתוך ההמון הרבה ונעלמו ביניהם. וקולותיהם נלוו אל קול ההמון ובקול אחד ושירה אחת: “ברב עם הדרת מלך” באו העירה.

ענן-טל רך, שהתרומם מן הנחל, רחף באהבת אם רחמניה על פני העירה לכסות אותה בכנפיה ולהגן עליה, לסוכך עליה ולחבקה בחיקה – וכה נרדמה העירה ותישן שנת מנוחה.

ומרחוק בסמטא נשמע קול ילד בוכה…

חלונות ר' יחזקאל, הפונים אל רחוב בית-הכנסת, האירו בליל ענן-טל זה בשתי שלהבות גדולות, ונגינה חרישית, נעימה וברורה, יצאה משם ושטה באויר.

הרב התאכסן שם.

ומחלונות החול של בית-המדרש, שהיו פונים אל מול ביתו של ר' יחזקאל, האירו ששה נרות חודרים אל חשך הענן, וקול חול וקר של “והוא רחום” יוצא מלב חייט זקן נשמע:

“והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית”

ומרחוק, מבין הסמטא העטופה בענן ליל, נשמע עוד קול נער שובב:

"קח לך פרחים ותן לי כפתורים!

קח לך פרחים ותן לי כפתורים!"



  1. כך במקור, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!