רקע
שלום אש
בַּיִת קָטָן אֵצֶל נְהַר הַוִּיסְלָה
שלום אש
תרגום: מנחם מנדל שפירא (מיידיש)

בודד ולעצמו עומד לו בית קטן בעמק שבין שני הרים גבוהים, המשתרעים בגבהם וארכם על שפת נהר הויסלה. חורף. עולמו של הקוש־ברוך־הוא שקוע כלו בשלג. הבית כבעל־בית זקן עטוף בתכריכיו, עומד לו אצל שפת הנהר ומסתכל בנהר הקפוא שכנו, מחריש ומחכה עד שיעמוד זה לתחיה. לפי שעה הנהר מת, קפוא ועטוף טלית לבנה. עורבים פורחים לארכו ולרחבו, יורדים בעופם על גבו ומנקרים במקוריהם את מכסהו החלק. לפעמים עובר איש על פניו ורגליו חוצות את השלג הלבן והעמוק. ומשני צדי־הבית נראים שני ההרים הגבוהים כשברי כנפי־נשר ענקי שנפלו או כשברי ענני־שמים שנתפוצצו ונערמו זה על זה. על שפועי ההרים משרכים עצי־שלג קטנים את דרכם; אחד, כלו מכוסה כשלג, העפיל ויעל על ראש ההר ושם הוא עומד בודד ויחידי ומסתכל מסביב לו בעולם הלבן והשָלוּג… לרגלי ההר ולמראשותי הנהר עומדת שורת אילנות מכוסים בשלג — עדים עטופים לבנים עומדים ושומרים את המת הענקי-את הנהר.

בבית הקטן יושבת משפחה אחת זה שנים רבות. בני המשפחה חיים לעצמם ולשם הנהר שכנם. “ביתו של חיים המעביר” נקרא הבית הזה. לפנים – זה כשלשים שנה – היה נקרא “ביתו של משה המעביר”. ואולי כעבור עוד כעשרים שנה יהיה נקרא “ביתו של דוד המעביר”. ההבדל אינו גדול. במשך שנים מתחלף אך שמו של בעל־הבית, אך הבית, הנהר והכנוי “מעביר” נשארים לדורות. עתה שמו של המעביר הוא “חיים”, יהודי כבן חמשים, גבוה ודק, בעל פנים ארוכים וזקן ארוך ומצחו קמוט וארוך. בן מים הוא, שנולד וגדל על יד המים ומי יודע אם גם לא ימצא את קברו במים, ואם לא במים גופא יהיה קברו על יד המים, וכשהמים יתרוממו ויעלו על גדות הנהר יבואו ויגרפו אותו מקברו ויובילוהו אִתם לדנציג, כאשר גרפו את אביו ואת זקנו. ואם לא אחת היא להיות מובלע בעפר או במים? העפר הוא מת, דומם ואינו זז ממקומו והמים – חיים, רצים וחשים ללכת למרחבי־תבל…

“מחותן קרוב” הוא עם המים זה כבר. “המים גובים בכל שנה נפש אדם” - וגוית משה’לה בנו נבלעה זה שנים רבות בהם; ובשבת אחרי סעודת־הצהרים, בשעה ש“המעביר” מנמנם אצל שפת הנהר והגלים הרצים באים והומים ומכים על החוף, נדמה לו כי משה’לה שלו בא עם חבריו הגלים להקיצו משנתו ולדרוש בשלומו…

בקיץ מוצא ר' חיים את פרסתו מן המים; על ימות השבוע הוא בתוך סירתו, שבֵּר־המפרש שלה חוֹצה ומבדיל בין שמים לשמים… שבת. המים מתנהגים בדת יהודית, חוגגים שבתות וימים־טובים, שובתים ומחרישים וגליהם מחבקים ומנשקים זה את זה, הוא ואשתו יושבים לפני פתח ביתם, הוא אומר “פרקי אבות” ואשתו קוראה “צאנה וראינה” ומספרים יחד להגלים נפלאות הבורא, וכל גל וגל חוטף מלה ונס לדרכו. בחורף הנהר קפוא, מכוסה בנרתיק והבית כלו טובל בשלג. ומבעד לפרחי הכפור, המכסים את זגוגיות החלונות, נראה עינו של ה“מעביר”, המסתכלת בשותפו הנהר, שהוא מכוסה כלו. ה“מעביר” מסתכל ומתאנח. שניהם קפואים, הוא במעונו והנהר תחת מכסה הכפור שלו. וכשהמים מתפרצים מתחת מכסה הכפור שלהם לחוץ ומתעוררים משנתם לחיים חדשים, אד יוצא גם ה“מעביר” מקבר־החורף שלו, נהנה משותפו שעמד לתחית־המתים ומתחיל לסתום ולכפור בזפת את סירתו.

לילה. בכל הסביבה דממה ושקט. השמים מסתכלים באהבה וחבה על כל היקום, כאב חנון על בניו. השדות מכוסים שלג וכפור, וההרים כמֵתי־ענק עטופים בתכריכיהם. מביתו של המעיבר נוצצה קרן אור וחודרת אל מרחבי־יה. ובתעות עובר־אורח בליל חשך ורואה את קרן האור הנוצץ, הוא מוצא את דרכו ישר אל חלונו של המעביר ולן שם בלילה.

החורף עוד בחוץ, הכל מסיבב מכוסה שלג, אך עין ה' הבהירה כבר משקיפה משמים ארצה. השמש מרחף על פני ענני החרף האמוצים וקרניו חודרות בעדם. על ההרים המתנשאים אצל שפת הנהר הולך השלג הטהור והבהיר הלוך ונמס; רגל איש לא נגעה עוד בטהרת לבנוניתו. וזרמי־המים של שלג נמס יורדים ומחליקים במורד ההרים ונשפכים אל הנהר הקפוא. הכפור שעל גבי הנהר טהור ושקוף, והמים נראים מבעדו כמבעד זכוכית חלון בהירה. לפעמים נראה דג מתרומם למעלה, דופק בזנבו במכסה הכפור, מביט בעולמו החפשי של הקדוש־ברוך־הוא, ומרוב שמחה, כי עוד מעט והאֵם־המים תשליך מעליה את הזכוכית המגדירה בינה לבין העולם, הוא יורד למעמקי המים לבַשר לחבריו את הבשורה המרנינה. הכל מחובר ומעורב יחד, את הכל מחבר השלג הטהור, מלבד כתם שחור אחד על פני העולם הלבן – הבית העומד יחידי בעמק.

אשת חיים הלכה לשאוב מים בדלי אל הבאר שבחצר ותרא מרחוק את עגלתו של ר' יחזקאל נוסעת. תיכף הכירה את הסוסים ותתדפק בחלון אל בעלה:

— חיים! סוחר הרפסודות נוסע.

— מעשה חכם עשה; בעוד שעות אחדות ומהעצים לא היה נשאר שריד ופליט – ענה חיים בצאתו אל מפתן ביתו.

ואמנם כן. מבין שטח השדות הלבנים משחיר הדרך ועליו רצים שני סוסים אמוצים רתומים לעגלה הולכים וקרבים.

ובעוד רגעים אחדים ונטע השמיע קול נפץ בשוט שבידו ויעצור לפני הבית את סוסיו הנוחרים והעיפים. ר' יחזקאל, עטוף באדרתו, ירד מהעגלה וישאל:

— ומה שלום עֵצִי?

— עשינו ככל אשר היה בכחנו. אגדנום בחבלי־עץ איש לאחיו, רתקנום בנסרים בחבלים עבים קשרנום אל החוף. אבל מי יודע? אין אפוטרופוס להויסלה! -כלה חיים את דבריו בתנועת־יד, כחפץ לספר בזה את גבורות הויסלה שלו.

ר' חיים נגש אל ר' יחזקאל ויושט לו את ידו ל“שלום עליכם”, חר' יחזקאל בראש מוּרד לארץ בא אל הבית.

בחדר הקטן והשקט עמדו שתי מטות גבוהות עמוסות כרים וכסתות עד אמצע גובה החדר, שבהם היו נמצאות הנוצות של כל האוזים ובר־האוזים שנשחטו אצל אשת ר' חיים מיום חתונתה ועד היום הזה-והכינה אותן לסבלונות לבנות אחותה ליום חתונתן. מארון־הזכוכית שעמד בפנה נראו תפוחים אדומים, שהפיצו ריח נעים בחדר.

ר' יחזקאל ישב אל השלחן (מרוב טרדתו לא הסיר את האדרת מעליו), נגש אל החלון והסתכל החוצה. מסביב שררה דממה, אך מרחוק נשמע קול מים זורבים- סימן רע – ומלב ר' יחזקאל התפרצה הקריאה:“רבונו־של־עולם!”

נטע נכנס החדרה וחפש איזה דבר אצל הדלת. אשת ר' חיים רבה אתו על דבר בקיעת עצים. ותיכף הוסק אש על האח — לבשל ארוחת־בשר בשביל הסוחר. ובראות אשת ר' חיים את הסוחר שלה יושב נוּגה התחילה לנחמו:

— אל נא תדאגו, אדוני הסוחר, על דבר הרפסודות: ה' יעזור ויציל אותן מן המים.

ר' יחזקאל הפנה את ראשו, ובראותו אשה מנחמת אותו בצרתו התבייש בפני עצמו ויצא החוצה.

— הוליכני נא, ר' חיים, אל הרפסודות – אמר לר' חיים, שנשא בידיו שני דליים מלאים מים. — נטע, בא אתנו גם אתה!

חיים העמיד את הדליים באֻרוה ושלשתם ירדו מאחרי הבית אל שפת־הנהר.

מי שלא ידע לא היה יכול לשער, כי שם נמצאות רפסודות. העצים היו עד חצים קפואים בכפור ומכוסים. פה ושם נראים אך נסרים וחבלים גסים וארוכים קשורים לאילנות, שצמחו על־יד הנהר.

— ענין רע, רע מאד – לחש ר' יחזקאל לעצמו וימד במקלו את המרחק בין העצים ובין החוף.

— נחוץ ללכת לינושיץ להביא הלום אכרים. ככל אשר ירב מספרם כן ייטב.

ואם אך יחל הכפור למוש ממקומו-נחוץ להתחיל בהוצאת העצים אחד־אחד מן הנהר. כל כופר לא יגדל בעיני.

— ומה? אם הכפור יזוז ממקומו, אז יגרוף את העצים כנוצות-מסכים עמו ר' חיים בגאוה מסתורה על הויסלה שלו…

— הם מונחים לא רחוק מהחוף, כאמתים או כשלש אמות.

— מהראוי להזדרז מאד. ממורד הנהר יכול הכפור לבוא הנה בכל רגע ורגע.

ר' יחזקאל הושיט לר' חיים שטר של חמשה רובל לקנות בכפר יין־שרף, והוא בעצמו שב אל ביתו של ר' חיים.

באויר החדר היה מורגש ריח פולים ותפוחי־אדמה (אשת ר' חיים יודעת מאד, כי מפוליה נהנים הסוחרים הנאה מרובה). היא היתה שקועה כולה בכירַיִם שלה. נטע ישב בפנה אצל הכירים ונגב את החותלות הרטובות שהיו חבושות לרגליו, בשוחחו עם אשת ר' חיים בענין של “שדוך”. היא שדכה לו את בת אחותה מינושיץ. נערה בריאה ויפה, שיש לה ארבע מאות זהובים במזומנים לנדן. ואם ישאר הסוחר בזה עד אחרי יום השבת, אזי היא נכונה להביאה הלום.

נטע ישב ושמע בכובד־ראש את דבריה ונענע בראשו לאות הסכמה. הוא רמה אותה, בחפצו לפי־שעה, שהאשה תתן אליו את דעתה ביותר ותחלק לו נתח טוב לארוחת־הצהרים. הבחור ידע את אשר לפניו… והזקנה אמנם התחילה תיכף להתיחס אליו כאל קרוב קִרבת־משפחה. כבוא ר' יחזקאל החדרה נפסקה כרגע השיחה.

ר' יחזקאל מצא את השלחן ערוך ומכוסה במין מפה, דומה לשמיכה שעל המטה, ועליה כף של פחים, להב סכין מחוסר נצב, מזלג, ממלחה וככר־לחם מאפיתה של אשת ר' חיים. עמד ונטל את ידיו, ברך ברכת המוציא, ואשת ר' חיים הביאה לפניו קערה מעלה הבל רב, שמתמר ועולה עד למרומי התקרה. ר' יחזקאל טעם ממנה מעט וסלקה הצדה. השיָרים היו לנטע.

ר' יחזקאל ברך בחפזון ברכת־המזון, יצא אל חוף הנהר וחכה.

כל אופק השמים היה פתוח כנגדו והוא הקיף אותו בעיניו בסקירה אחת. המים נזלו מן ההרים וירדו אל הקרח שעל גבי הנהר. מרחוק נשמע פעם בפעם קול נפץ. גליד קרח גדול מאוד, שמכסה את פני חצי הנהר, בא ומתרוצץ ללכת הלאה. המים רועשים בתוך הנתיב הצר, הפתוח כעין תעלה בין שני גלידים, ומביניהם מתרומם בהמולה עמוד גבוה, הנוקב את הכפור וזורק מים למעלה. גל מים בא בחפזון ומכסה על פני הגליד מלמעלה, אחריו נשמע קול מפץ חזק, הקרח מתבקע וגליד ענקי מזדקף למעלה ומתפוצץ לרסיסים. משברי־המים מתפרצים מתחת מכסה הכפור ונודפים אחריהם שבבים ומדדים אותם כצעצועי־ילדים בין שני גלים שוטפים המתאבקים וטופחים זה לזה על פניהם.

הנה המים שוטפים וזורבים וגלידי־הכפור שאצל החוף מתחילים להתבקע מסביב לרפסודות. ר' יחזקאל שומע את קול הנפץ. אבל עוד הגלידים אינם זזים ממקומם. בול הקרח גדול עודנו למדי, וגלי המים אין בכחם להזיזו ממקומו. המים נלחמים עמו, בשלחם אליו גל אחרי גל. הבול עומד איתן במקומו, אך שברים קטנים נתזים ממנו, מתפוצצים לרסיסים וטובעים תחתיו. ועוד מעט ומתחת קול הקרח מתחילים המים הומים ורועשים, והקרח מתבקע ומתנפץ לרסיסים. אז מתחילות להֵראות הרפסודות הקשורות זו לזו. הנה אחת מהן מתרוממת ועולה למעלה ועוד מעט ותנתק מחברותיה. ר' יחזקאל רואה את הונו עומד בסכנה. שברי־הקרח שבין הרפסודות מתחילים להתבקע והחבלים הקשורים אל האילונות שעל יד הנהר נותנים קול חריקה, בחשבם להנתק. בא הרגע האחרון. ר' יחזקאל נגש אל הנהר, מושיט את ידיו בחפצו לנגוע בעצים, הופך את ראשו לראות, הבאים האכרים ששלח אחריהם. אבל איש לא נראה עוד. המים הולכים ושוטפים ורועשים, הקרח מתפוצץ — הושענא, רבונו־של־עולם, הושענא!

בינתים נראה ר' חיים רץ עם מחנה של אכרים. ר' יחזקאל רואה אותם מרחוק ופושט אליהם את ידיו. האכרים נגשים ובידיהם קרדומות, מוטות ברזל, שלשלאות וחבלים. בלב ר' יחזקאל מתעוררת התקוה. הוא רץ לפניהם ואינו שם לבו לסכנה. רגליו טובעות במים, והוא אינו שם לב— בעזרת ה', הכרים הולכים אחריו, אין איש מהם שואל למחיר, אין מרבה בטענות — צריך להציל ודי. הם עולים על הרפסודות בקרדומיהם מנתקים את חבלי העץ, שבהם קשורות הרפסודות זו לזו, הקרח מתבקע מתחת רגליהם, והם מושכים בחבלים את הרפסודות אל החוף, מקפצים מעץ על עץ, מושכים ומצילים בכל כחם, ומרתקים היטב־היטב את הרפסודות אל החוף.

והמים שוטפים ושוטפים על הקרח ונלחמים אתו, וקשה להכיר מי מהם יגבר: המים או הקרח? גלידי־הקרח נדחקו ונדחפו איש על אחיו, ואחד מפוצץ את חברו לרסיסים. פתאם התרומם והזדקף גליד אחד וחסם את הדרך בפני האחרים שרדפו אחריו, ושבבי־קרח סבוהו, כּתְּרוהו והתחילו מטפסים ועולים על גבו, וכרגע נערם נד אחד עומד באמצע המים כהר־קרח גבוה שאינו זז ממקומו. המים סרו ביראת־הכבוד מעל ערמת הקרח הגבוהה ויטו הצדה. אבל מהרה התחברו גלי־המים השוטפים, כאילו עשו יד אחת, ויתמרמרו על הערמה ויפוצצוה לרסיסים וישטפו לדרכם.

המים מפוצצים כל הנפגש בדרכם, והאכרים אינם שמים על לב ורצים על גלידי־הקרח, מקפצים מאחד על משנהו.

בין כן וכה והיום נטה לערוב. מלמעלה על פני השמים נקפאו העבים ויעמדו, והמים לא חדלו לעשות את שלהם וגם האכרים עשו את שלהם— הדליקו קיסמי־עץ טבולים בזפת להאיר את הלילה. והמנצח על העבודה והעושים על ידו התחילו למשות את העצים אחד־אחד על החוף. המים רעשו, הכו גלים והאכרים לא חדלו גם רגע מעבודתם.

וכאשר הוציאו האכרים יותר ממחצית העצים אל החוף, שלח ר' יחזקאל את עגלתו העירה להביא משם עוד יין־שרף, והוא שב לבית ר' חיים.

שם מצא אצל השלחן יהודי בעל זקן ארוך ושחור עטוף אדרת־שער ארוכה ורחבה, שהיה יושב ישיבה כעין הסיבה משוחח עם בנו, נער כבן חמש־עשרה. פני הנער המלאים הן העידו בו שבן־עשיר הוא, מפונק ומעודן. על ראשו היתה נתונה ירמולקה של משי ומשתי צדעיו היו תלויות פאות שחורות. צוארו כרוך במטפחת של משי. חן של אושר ושקט היה שפוך על כל תנועותיו של הנער, ור' יחזקאל אך ראהו — ויחמדהו. קרב עליהם ויושט להם את ידיו:

— שלום עליכם, יהודים!

— עליכם שלום.

— מֵאַיִן? – שאל אחד מהם או שניהם יחדו.

אני מקונסקולה. צריכים אנחנו לעבור את הנהר – ענה היהודי בעל הזקן השחור.

— ואני מקזיר. רפסודותי נכלאו בתוך הקרח – ענה ר' יחזקאל.

ולא ר' יחזקאל גומבינר מקזמיר אתה?

— אני הוא. ואתם מי אתם?

ר' יחזקאל גומבינר! - התפלא הלז בקומו מעל כסאו-אני מרדכי קונסקר.

— ר' מרדכי קונסקר מקונסקולה – מתפלא גם ר' יחזקאל. הוא נגדש אליו ויושט לו את ידו עוד הפעם. נוּ, נוּ!

— הטבועות עוד הרפסודות בקרח?

— כן. הן כלואות שם כל ימות־החורף. אין תחבולה. היו מכוסות שלג. עתה בעזרת השם, נעשה כל מה שאפשר.

— המקום ירחם. אלהים ישמרנו ויצילנו!..

— חצי העצים כבר נמשו-בעזרת ה'! הערלים עובדים בחריצות.

ורגע נשתתקו שניהם עומדים נשענים על יד השלחן ומתעמקים במחשבותיהם. בחדר שררה דממה ומחוץ נשמע קול המולת־מים זורמים וסוערים בין גלידי־הקרח בכבדות מתונה ורגזנית… מרחוק נשמעו הברות וקולות ממושכים, שיוצאים ובאים כמו מתוך חבית ריקה. האכרים נתנו אותותיהם זה לזה וקולותיהם התערבו בקול המולת המים הרועשים, ובת־קולם התפוצצה יחדו בחלל האויר.

ר' יחזקאל נשקט ונרגע בפנה והתחיל להתפלל תפלת ערבית וכרגע עשו גם ר' מרדכי ובנו כמוהו. ושלשתם התחילו פוסעים הנה והנה על פני החדר, מהלכים בו לארכו ולרחבּו. אחרי כן עמדו על־יד הקיר ונענעו את ראשיהם בתפלת לחש. בחדר שררה דממה, אך קול נחרת נטע הישן היה עולה ויורד מאחת הפנות. אשת ר' חיים ישבה על יד הכירים והטילה על האח המבוערת קיסמי־עץ, שהיו מתפקעים באש ומשמיעים קול, אשת ר' חיים הסתכלה באורחיה ורגש של יראת־הכבוד התעורר בקרבה. סוחרים נכבדים כאלה מתפללים בביתה הדל, בודאי השכינה מסתופפת בביתה. והיא-אויה לה!- היא מטילה קיסמי־עת לתוך האש, כאילו אין דבר, ומיד חפזה והצניעה קווצת שערה,שהיתה מבצבצת ויוצאת מתוך מטפחת ראשה.

ובעת שהיו כלם עומדים אצל הקיר שקועים בתפלת שמונה־עשרה, נשמע פתאם מחוץ קול זרם כאילו ים מלא טבע בים חברו… אחרי כן שררה דממה לרגע ארוך.

תפשו! תפשוהו!-צעקו.

הקול נתז ברעש לאחור מתוך הד חזק, כאילו הכו באגרוף בחלון. אשת ר' חיים קפצה ממקומה ורצה החוצה. נטע הקיץ והביט רגע סביביו, אם לא פרצה בערה, ותיכך התפכח ויצא החוצה. ושלשת המתפללים שמונה־עשרה עמדו על עמדם והתפללו. אך לבסוף לא יכול הנער להתאפק, ויפסק באמצע תפלתו, ובראותו כי שני הזקנים ממנו אינם נעים ממקומם, היה צר לו על הפסיקו את תפלתו. הוא חפץ לשוב אל תפלתו, אך התבייש מפני ה' הבחון לבות ולא ידע מה לעשות. פתאם נפתחה הדלת ור' חיים התפרץ הביתה ובשאפו רוח כמעט קרא:

— אדוני! הרפסודה השלישית נגרפה!

רגע קטן והנער ור' חיים מביטים איש בפני רעהו ומחרישים.

היהודים צעדו שלש פסיעות לאחוריהם בכלותם את תפלתם.

— ומה?- שקאל ר' יחזקאל.

— שקץ!- נשמע פתאם קול מכת־לחי שחלק ר' מרדכי לבנות – להפסיק בתוך שמנה־עשרה!?

— באו ויגרפו!

— נגרפו!

— התחילו להוציא קורות מהרפסודה השלישית ויבא גליד גדול כחיה רעה ויגרפנה הרחק, הרחק מאד.

האם משו הרבה?

— כארבעים־חמשים קורות.

— ברוך השם גם על זה.- הוא נזכר פתאם באיזה דבר… מתהלך הנה והנה בחדר, אומר “עלינו”… רוקק בפיו, וידו ממשמשת בכיס בגדו, להוציא משם את ספר חשבונותיו. וטרם יכלה את תפלת “עלינו” הוא לובש אדרת־השער שלו ויוצא החוצה.

בחוץ חשך־אפלה, עד כי קשה היה להאמין, אם למעלה יש שמים ובשמים — אלהים…

המים זורמים. מסביב לא נראה מאומה, אך נשמע קול כח כביר הזורם בזעף, כאילו איזה בריה ענקית רוצה לבלוע את הכל. רגש פחד אוחז את ר' יחזקאל. הוא מצוה לעזוב תא העבודה לבל ימשו עוד את הרפסודות מן המים. טוב לבטוח בה' ובחסדו ולעזוב את העצים קשורים אל החוץ-והוא בטוח כי ה' לא יסיר את חסדו ממנו.

ובלב נרגע ובבטחון בה' וחסדו שב אל ביתו של חיים המעביר לאכול ארוחת־ערב ולברך ברכת־המזון במזומן.

הסוחרים ישבו אצל השלחן מחרישים ושקועים במחשבותיהם. מחוץ נשמע קול יללת הרוח הסוער והמים הזורמים בזעף. ר' יחזקאל החליט להסיח דעתו מן האסון.

— ומה השפון במקומכם? – שאל את ר' מרדכי, לא לשם עסק, אך כדי לגרש את המון הרהוריו המלפפים את מוחו.

— במקומנו – שפון? כלום יש לנו אף גרעיי אחד? למי יש שפון? – ואחרי דממה קצרה:

— אמנם יש לי מעט, מעט מאד.

— ובכמה?

— שלשים זהובים ושנים, מאתים וארבעים במשקל פולין.

— שלשים ושנים? מחיר יקר; בסביבותיו המחיר בזול מזה הרבה.

וכאלו הם עומדים באמצע משא־ומתן מכבר מוציא ר' מרדכי המתחת קטנה ופותחה, ור' יחזקאל מושיט את ידו בדרך שיחתו ונותנה בתוך האמתחת, לוקח משם גרעיני, נותנם לתוך פיו וגורסם בשניו. אחרי כן הוא מוציא אותם מפיו ולש אותם בין שתי אצבעות ידיו ולוקקם עוד הפעם.

— הקמח לא גרוע, הבצק — אי! (הוא מקמט את חטמו). הרחוק מן הנהר?

— כשלשה מילין וכמאתים שקים אצל המים

— עד מתי?

— עד חצי אייר.

המחיר גדול יתר דמי. בחמשה פחות.

ר' מרדכי מקמט את מצחו לאות, שאי אפשר.

ר' יחזקאל חתך בסכין פת־לחם, לא כל כך לשם אכילה, אלא כמתעסק

נטע נותן קול שיעול מאצל הכירים. נראה הדבר, כי שכחוהו והוא חפץ להזכיר את מציאותו. אשת ר' חיים מגשת מים־אחרונים לנטילה.

רגע הם מחרישים, אחרי כן הם מתחילים לרזום איש לרעהו בעיניהם: נו, ר' יחזקאל, ר' מרדכי, נו! ולבסוף מסכים אחד מהם ועונה בקול:

— רבותי! נברך.

כלם מברכים ברכת־המזון. ר' יחזקאל קם ראשונה מאצל השלחן ושואל בשחוק קל:

— נו, בחור! הלומד את תורה?

— ומדוע לא? – עונהו הבחור.

אביו נהנה מתשובתו ושוחק.

— הוא בא מישיבה של תורה – מעיר האב.

— איזה שיעור אתה לומד עתה!

— “יאוש שלא מדעת”.

— טוב מאוד! שיעור עמוק; האם גם עם מפרשים? ובלי חכות לתשובת הנער הוא פונה אל אביו בקול דממה:

— הקטן הזה מוצא חן בעיני.

— מוח חריף – עונה ר' מרדכי ברמיזא.

— ובכן, רוצה אני לקנות את השפון. כבודו סבור, שאני צריך לו? כלל וכלל לא, אלא בדיעבד, כיון שנזדמן הדבר… האם ארויח מן העצים הללו? הואיל ונזדמנה קניה לא אמשוך ידי ממנה.

— חמשה לשכר הולכה.

— ואם איני יכול?

ר' יחזקאל מוציא מחיקו צרור שטרות. פותחו, מוציא משם איזו שטרות בני מאה ומוסרם לר' מרדכי.

— ומה לעשות אם איני יכול — מתאנח ר' מרדכי — ומקבל את השטרות

והעסק נגמר.

מי יודע תבואות מי ושל שדה מי עברו עתה מרשות לרשות!

וה' לא עזב מר' יחזקאל את חסדו. הקרח, כמצווה מגבוה, שטה מעל הרפסודות, שהיו טבועות במים אדירם וככפיסי־עץ קטנים התרוצצו וישתקשקו אחד אל אחד – וממקומן לא נתקו. ר' יחזקאל עמד אצל שפת הנהר והסתכל בנפלאות הבורא. שני ימים רצופים עבדו האכרים עבודה קשה, ור' יחזקאל ראה עין בעין את תשועת ה'.

ביום החמישי לשבוע ההוא התפרדו ר' יחזקאל ור' מרדכי איש מרעהו. ר' מרדכי היה מוכרח להשאר עד אחרי השבת אצל ר' חיים המעביר, עד שינָקֶה הנהר מן הקרח, למען יוכל לעבור להעבר השני.

ובשבת נטע באדרתו הקצרה ובכובעו השעיר על מושבו לפני הסוסים בעגלה ר' יחזקאל, מחכה לבעל־הבית שלו, יצאה אשת ר' חיים לפי פתח ביתה. היא הסתכלה בו והניעה בראשה הלבן העטוף במטפחתה האפורה. במוחה התלבטה מחשבה מעין זו: בוא וראה מע עשה בחור זה! זלל בביתה די שבעו (היא פטמה אותו במיטב מאכליה), באמרה, כי התחתן יתחתן אתה ולקח לו לאשה את בת אחותה, ועתה הוא יושב על העגלה והסוסים מוכנים לנשאו הרחק־הרחק'. בחור שכמותו!…. הוא רמה אותה. ובכל זאת, מה תתאונן עליו?… מה רעה הוא עושה? הוא נוסע עם אדונו. והיא מה היתה סבורה? שישאר אצלה? כן, אין להתאונן, אבל לנענע בראשה היא רשאית. — ואמנם עמדה על סף־הבית, הסתכלה בנטע ונענעה בראשה.

— נער שכמותו! בוא וראה, מה בחור כזה עושה?

נטע הסב מעט את ראשו לעבר אחר ונסתכל בחלל־העולם. הוא עשה את עצמו כאילו אינו רואה ושרק אל סוסיו.

— איך הוא יושב זקוף על העגלה – אמרה אל נפשה.

— ומה? — שאל נטע, משים לעצמו פני תם.

— מה? מה? ואתה זללת וסבאת? ומה? – ותניע בראשה.

— נער זריז הוא נטע, איש חיל, חי ראשי! זלל -רמה את הזקנה-חי ראשי!

היא רוצה בשדוכים! חאַ, חא! – אמר חיים בגשתו אל נטע ויך בידו על שכמו.

— ומה, ר' חיים? – אמר נטע בעיניו ובשכמו — אם נותנים — לוקחים.

— זקן טפש! כה תהיה! – אמרה אשת ר' חיים ותרץ החדרה.

וכרגע בא ר' יחזקאל באדרת־השער שלו ויעל על העגלה.

— היו שלום! — קרא נטע בעד החלון, כאשר משו הסוסים ממקומם.

— סע בשלום ושבור את ידיך ואת רגליך! — קללה אחריו הזקנה, בהרגישה בלבה, כי נעשה לה עָוֶל.

נטע ענה לה בשריקת שוטו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1909 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!