ימי החג עברו. בני העירה ענו את נפשותיהם וגם שמחו בשמחת תורה, ועוד ביום האחרון של חג התחפש ארון-ליב הסנדלר הסומא לתוגר בטלית עטוי על שפם, יצא במחול בספר-תורה בידו וימחא על השולחן באגרופו: “משה רבנו שלנו! שלנו!!”… בינתים באו הלילות שאחרי החג, לילות הסתו של מרחשון…
ליל אלם ומת. אין בית ואין אור. רוחות קרים מנשבים ומתפרצים בלי ראשית ובלי תכלית. פה ושם נראה צלו של אילן מתנועע בענפיו הערומים ודומה לגלגולו של אילן מת, והצל מתבלט, מתבדל ומפחיד בחשכת הלילה. הכל אלם, מת וקודר. מרחוק בסמטה נראה כאילו צלה של רחל-לאה, האם המתה, הולך לאטו עטוף תכריכים לבנים ומקשיב לפני תריסי החלונות אם האם החורגת אינה מעַנה את ילדיה… ולפעמים משתעשע הרוח בפח ברזל של גג או בשלט התלוי לפני חנות ומשתקשק. ומאיזה צנור נשכח מטפטפות טפות מים, והטפות נוטפות ותועות בלי הרף בצנור… מאיזו פנה נשמע קול המולת רחיים של דייסא. הגרעינים נופלים על אבן הרכב ומקשקשים כאילו התאוננו והתלוננו–ה' יודע על מי.
לפעמים נשמעים צעדי איש יחידי הולך ומקשקש על אבני הרחוב. יהודי הולך בתיק הטלית שלו לבית-המדרש לקריאת תהלים ו“צפרא טבא” קרה מתאוננת ברחוב. מאיזה חלון מופיע אור נר, הנראה כתלוי באויר, וקשקוש של איזו מכונת-תפירה להשבית את שקט הלילה המת: איזה חייט השכים לעבודתו. מאיזה רחוב נשכח נשמע קול רתימת עגלה ומרוצת איש ממהר לדרכו…
עין הלילה נעשית אפורה יותר ויותר והיום מתחיל להשקיף אל החוץ כבמשקפים שנתכסו אד, ומבין השטח החשוך מתבלטים צללי בניני עץ וכנבראים מחדש עולה עליהם בשר ונקרם עור… מן החלונות נראה אור נרות, שהדליקו המשכימים בבקר. רוח קר מרכין את ראשי האילנות שבסמטא, ונדמה כאילו גם בניני העץ מרכינים את ראשם לפני הרוח… באמצע השוק עומדות עגלות אכרים רתומות לסוסים, ויהודים רצים בצרורות וארגזים, במוטות ונסרים; הם נוסעים ליום-השוק שבעיר הסמוכה.
מן הסמטא נוסע ר' משה עושה אדרות-שער. הוא מוביל את אדרותיו אל הנהר לכבסן. הלילה עוד רובץ על עגלתו. השמים נעשים יותר ויותר אפרורים, מתעטפים בטלית ומתחילים: “מה טובו”. הבתים נבלטים והרֶוַח שבין אחד לחברו הולך וגדול. פה ושם הנרות שבחלונות הולכים וכבים. וכאילו השליכו הבתים מעליהם סוד סתר הם עומדים כבאים מעולם אחר בהכנעה וצניעות: הִננו כאשר אתם רואים אותנו!
בחורים בני בעלי-בתים עוטים מעילים חמים1 ותיקי תפלין תחת זרועותיהם הולכים לבית-המדרש ללמוד. כבר האיר היום, ומבית-המדרש עוד נראים נרות דולקים. משם נשמע קול תורה וקול תפלה–כנראה חם שם בבית-המדרש פנימה… על הגגות ועל הגדרים נראה כפור-טל רענן של בוקר קר דוקר מרחוק–כפור הראשון של הסתו. מארובות אחדות עשן יוצא–איזו יהודית שפתה לארוחת-הבקר תבשיל של סתו: כרוב חמיץ ותפוחי-אדמה. על העירה משתרע יום-תחנה קר ועינו עין אפר.
לפעמים נגלה השמש פתאם בשמים, כאילו בא ממקום לא נודע לשלם איזה חוב. אבל תיכף מתעורר רוח וחוטף את מעט האפר והקש, שהשאירו אחריהן עגלות האכרים בשוק, ובלויי-הסחבות שנשארו, השד יודע, אחרי מי, ומנשב בהם בכח ומרקידם כבמחול-משחקים. מחול-השדים מכה בפני העוברים-והשבים כבשוטי-מטאטא ומטאטא כל תקוה מלב…
הסוכות עודן עומדות בחצרות, והרוח קורע לפעמים מהן מעט סכך ונושא אל השוק, והסכות נשארות עומדות מבֻישות בגלוי-ראש; ארבעה קירות מדובקים מכפיסי עץ ונסרים דקים בלא גג ובלא סכך, למה ומדוע? פשוט לחוכא ואיטלולא.
ושלשת האילנות שבסמטת היהודים עומדים טבועים בעליהם הבלים. והאילנות בענפיהם הערומים עומדים כמתים אלמים ומסתכלים למרחוק אל השוק, וכמסכים לאיזה דבר מתנענע לפעמים ענף ערום, שעלה אחד נמצא עוד על קצהו, זכר לקיץ: כן, כן, ילדי הנעימים!…
אך זה היתה שמחת-תורה, שבה נשכח הכל: פעם אחת בשנה צריכים להיות שמחים–ויהיו שמחים. שכורים למחצה הלכו למשכבם לנוח, ובהקיצם בבקר משנתם, התרוממו כמו מעצמם ממטתם. במשך ימי החגים אכל החנוני את מעט הקמח מאמתחתו, והפטיש והצבת של בעלי-המלאכה אין איש יודע אנא באו…
מתחילים באים אל השוק במקלותיהם מוכנים ומזומנים להרויח פרוטה. הרוח נושב. ה“בעל-יכולת” מתהלך ברחבות בשוק באדרת-השער ששלו וכובע-המשי של חג על ראשו (כובע החול, שהסיחו ממנו את הדעת בימי החג, לא נודע איהו). יהודים סובבים בשוק ומחכים לעגלת אכר כאל משיח… איש עוֹיֵן את רעהו על לא דבר… על מפתנה של חנות ר' ליבוש אֶפשטין עומדים סרסורים קפואים מקור בבגדיהם הקלים ומהתלים בעצמם במילי-דבדיחותא, כאילו כבר הסירו כל דאגה מלבם. ה“בעל-יכולת” קונה לו צנון בשוק לארוחת-הצהרים. יהודים מביטים אחריו ומתאנחים, מראים עליו באצבעותיהם ורעיון אחד עולה על לב כולם: “זה הוא האחד שיאכל היום ארוחת-הצהרים”…
בסמטא נשמע פתאם קול המולה. השוטר מגרר אחריו שני מנורות-נחשׁת של שבת ושמיכות בעבוט בעד המס שלא שלמו בעליהן. יהודית רודפת אחריו ומתחננת–והשוטר אינו שם אליה לב. היהודים הרואים רוח חרדה אוחזתם, הלב פועם: הוי, הוי, שכר-דירה!…
התינוקות אינם הולכים עוד לחדר; מחדר הישן כבר יצאו ולחדר החדש עוד לא נכנסו ומתהלכים עתה באפס מעשה ומפריעים את אמותיהם מעבודתן. האמות מקללות ומחרפות, והם חוטפים פתי-לחם, נותנים בכיסיהם ורצים החוצה. ברחוב הקצבים שטוחים עורות שעירים לאדרות, מתיבשים לנגד השמש. על סדיני בד ארוכים שטוחים פירות-חרף: תפוחים ושזיפים, והנערים חוטפים מהם מלא-קומציהם ורצים אצל האחו שאצל העירה, ששם רועות הבהמות. טל כבד רובץ על הכל, אך אין בכך כלום, קובצים ענפים, גבעולי חטי דורה, סכך של סוכה, מסיקים אש וצולים תפוחי-אדמה, יושבים מסביב למדורה וקולעים טבעות מעלי לולב. העשן מתאבך, מתמר ועולה וכובש את כל העירה. לכדו הילדים את העירה ויכבשוה…
מלמדי-דרדקי סובבים בשוק ומחניפים לבעלי-הבתים. אבות שבעים מקשיבים לדברי החלקלקות ומניעים את ראשיהם… בחורי הישיבה באים מערים אחרות וילקוטיהם על שכמם בקפוטות חדשות, שנתפרו לכבוד יום-טוב. הם מחזרים על הבתים ומבקשים ארוחות איש יומו. אמות מלַוות את בניהן מחוץ-לעיר, מגררות אחריהם את ילקוטיהם ומשלחות אותם לערים אחרות ללמוד; דואגות לתכלית שלהם…
כל העיר יראה, חרדה וחושבת על-דבר תכלית…
מחוץ לעיר מטייל חייט, בעל זקן כתום וארוך ועינים קמות וחוטם גבוה ודק, עם בחור לבוש מעיל חדש, שקנה לו משכר עבודתו בקיץ, משיח עמו ומבטיח לו הרים וגבעות. הבחור מחריש ואינו עונה דבר. ומרחוק נראה נער הולך לדרכו וילקוט על שכמו, לחפש עבודה בנכר ואמו הולכת אחריו, מברכת אותו ובוכה…
בערב חוזרות העגלות מיום-השוק בצרורות, ארגזים, מוטות ונסרים. מן החנויות מאיר אור מנורות, השמים מעוננים ונראים כנטוים על ראש העירה, גשם קר מטפטף (אין יום-שוק בלי גשם) במדה אחת ובכונה אחת, או בלא כל כונה. הביבים מתרחבים ומתמלאים וכובשים להם את חצי הרחוב. כבר קשה לעבור מצד האחד אל השני. אנשים עומדים על מפתן הפתחים ומביטים אל העבר האחר. מי הביבים מתחילים לשטוף אל החנויות שמפתניהן נמוכות מקרקע הרחוב, ויהודים מגרפים במגרפות וכנפי-אוזים את האורח-הלא-קרוא. בדרך אחד הוא יוצא ובעשרה הוא שב וגוזל עצים ונסרים מהחנויות וגורפם על הסמטא. הנשים רודפות אחריהם וקוראות: חטפו, חטפו! עצרו!
דרך הסמטא מטייל גדליה-יודל’ס לבית-המדרש. פניו כפני עצם המות, חולה שחפת, שבאה לו בירושה מאביו וזקנו. הוא גבוה כיהודי גדול, ודק כנער קטן, ולמראהו מתעורר פחד לבל ישבר הגוף הגבוה הזה לשנים. צוארו הדק חבוש מטפחת עבה. הוא משתעל ומסתכל בעיניו הקרועות והגדולות נכחו. בני העיר יודעים כי הוא ימות בחודש הזה, המסוכן לחולי שחפת, והם מביטים על בן-אדם כמוהם, שהיום כאן ומחר יכנס אל הסוד הכמוס, שאנחנו יראים כל-כך מפניו. בעבור גדליה-יודל’ס שוררת בסמטא דממה, הכל מתחילים להרהר בתשובה, כאילו פרח לו דרך שם מלאך-המות בכנפיו השחורות. נערים עומדים ממקומם ומתלחשים ביניהם ומרמזים עליו באצבעותיהם… הסמטא מתיחסת אל המות ביראת-הכבוד…
בערב יושבות נשי בעלי-הבתים ושכנותיהן מסביב לכירים, שבהן צולות תפוחים לבניהן הלומדים בחדר בלילות לעת שובם משם. מנורת החורף דולקת על השלחן והנשים יושבות מסביב, מתקנות ומטלאות בגדי לבנים לחורף ומסַפרןת ספורי-מעשיות. דרדקי-דבי-רב כבר באו מחדריהם בלוית עוזרי המלמדים, ועד שיבואו “נערי הגמרא” הגדולים מחדריהם ויתחילו במשחק הגדול. יושבים הקטנים אצל שלחן הילדים ומשחקים ב“תלתלים”. בחדר שוררת דממה. מבעד החלונות מסתכל הלילה האפל, בחוץ שורר הלילה, אבל אנחנו הננו פה בבית “אצל אמא”…
מיום-השוק שבלוביץ באה בצרורותיה וארגזיה גם מלכה’לה אשת ר' יחזקאל גומבינר. כבעלת-בית רגילה ומנוסה נסעה ליום-השוק לקנות צרכי חתונה שונים בעד לאה’לה בתה הצעירה. אחרי בואה עם המון הצרורות והארגזים נאספו כל בני-ביתה, כל בני המשפחה ומכיריה הקרובים והרחוקים: שינדל, הינדל, רחל-לאה ושאר הדודות להתבונן בסחורה הקנויה ולשער את המחיר ולברך את הכלה. מלכה’לה הוציאה את הבד, את ארג הצמר, המטפחות והסדינים ותספר לפני כלן את קורות כל קניה וקניה, וכל ההשערות וכל הדברים שקרו לה “כמעט” ושרבו משערות ראשה. הנשים משמשו בידיהן כל חתיכה וחתיכה ושערו, כפותרי חידות, כמה מחיר כל אחת ואחת, וגם פעם אחת לא כונו אל האמת: הן העדיפו לאמוד מעט או פׅחתו, וכלן התנגדו זו לזו באומד-דעתן נגוד גמור, כאילו עשו על כך קנוניא ביניהן. באמור האחת גג, אמרה השניה מרתף, וזה גרם להמון העויות ועקימות-שפתים שונות – נוּ, נוּ… בינתים בא החייט של בגדי נשים מקליש (איש צעיר בעל שערות שחורות, שזה אך נשא אשה וחוצפה שפוכה על פניו) בכובע של שמונה קצוות, שקורא ספורי-מעשיות ובכל שבת ושבת מתאספים בביתו נערים ובתולות לרקוד, ושכבר היה לו למנהג לדגדג את הנשים תחת זרועותיהן בשעה ש“נוטל מדה” לתפור שלמותיהן, ושבשביל זה קבל לא אחת סטירות-לחי מיד בעלי-בתים נכבדים. הוא בא עם גליונות נייר גדולים שקרא להם “ז’ורנל” ̶ ומצוירים בהם שמלות נשים שונות, ומראה את תואר השמלות שנושאות בנות פריז בשרולים קצרים וזֵרים מסביב לצואר, שכפילותיהן משולבות אשה באחותה, ומספר עוד, כי עכשיו בפריז נושאות הנשים מין מעילי גברים בכפיונים מאחורי העורף. הוא יודע היטב – הבטיח – איך לתפור לפי המודה החדשה; אך פה אין בשביל מי לעבוד, ולכן הוא יוצא אחרי חג הפסח ללונדון דרך הים. כבר יש לו כרטיס-נסיעה. כל הדברים האלה פטפט בשפה חדשה מעורבת במלים גרמניות, שמשתמשים בהן מחברי סיפורי-המעשיות. בן-אדם שכזה הוא אותו הנער-החייט! יהודי הגון לא יהיה עוד…
* *
בחדר-הבשול עומדים ומחכים כל ילדי הבית, הנערים והנערות (שזה אתה באו מן החדר והנרות עוד דולקים בפנסיהם), ורחל-לאה האופָה עומדת ביניהם ומחלקת להם מסנורה הארוך דובשנים קטנים, עגות עשויות בדמות צפרים שאפתה בשבילם, כמנהג הנהוג מכבר, לחלק לתינוקות דובשנים בלילה שנותנים בו לחייט לתפור מלבושי-חתונה של כלה.
-
במקור: המים, הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.