בינתים באו ימי אלול העירה.
אותם הביא אִתו “היהודי סוחר־הצמר”, הבא לעירה בימים ההם…
אלוהים יודע מאין הוא בא ומי הוא. הוא שליח הסתיו… בימים ההם כשבת בעלות-הבתים לפני פתחי בתיהן ארוחת הבקר, אחרי חלקן פרוטות לילדיהן לפני לכתם לחדר; החמה עודנה חופפת על פני העירה, אך כבר חדלה להחם אותה, – אז נראה פתאם “סוחר-הצמר”. הוא בא, כפי הנראה, ממרחק רב, ששם שורר כבר החורף, כי הוא נושא על רגליו ערדלים עמוקים ופקעיות של צמר תחת זרועו לעשות מהן פוזמקאות. הוא גוּץ ולבוש בימים היותר חמים לשון של צמר על צואריו, זכר לחורף, יהודי המסתיר בקרבו איזה סוד, ששלָחוֹ החורף לעירה לבשר על-דבר בואו. למראהו מתחילים הלבבות לפעם ומתעוררים בהם הרהורי-תשובה…
צפור החורף הראשונה…
אחריו מתחילים להֵראות בעירה אורחים לא שכיחים בכל ימות השנה בכובעים משונים ובקפוטות משונות תפורות בטעם משונה. אורחים בצרורות ציצית, קמיעות ועצמות-סגולה, לתלולתן על צוארי ילדים, שמזכירים לבני העירה שישנו עולם אחר ויהודים אחרים… ובדרך הנטוע עצי צפצפה משני עבריו נכנסים ויוצאים אל העולם הרחב – אורחים נוסעים בעגלות מכוסות בד עם יתומות סומות, עם פסחים בקבַּיִם שלהם, עם עגונות עזובות; יהודים נכבדים בזקנים ארוכים ויפים, נשרפים בכתבי-מליצות שלהם; גרי-צדק – יהודים שפניהם פני גוים, או גוים שבידיהם סדורים של יהודים, מספרים על דבר הוריהם הרוזנים או שרי-הצבא, כי פתאם התחילו לאהוב את אמונת היהודים, השליכו את כל עשרם וכבודם וימולו את בשרם. בני העירה היו חשים איזה פחד בפניהם: יהודים ובכל זאת אינם יהודים…
בסמטת בית-הכנסת רבתה התנועה. מוכרי-ספרים בעגלות מכסות בד באו עם ספרים, תחנות וסדורים שנודף מהם ריח ווארשא, ברדיטשוב ורייסין. תינוקות של בית-רבן היו תולשים שערות מזנבות סוסיהם, הציקו להם ויצאו עליהם רוכבים בשדה. מוכרי-הספרים ההם דרו בבית-המדרש מאחורי ארגז “השמות” ויבשלו להם טַה בשעת תפילה-בצבור. שטוח שטחו להם את הספרים על פני השולחנות ונערים הפצירו באמותיהם לתת להם פרוטות לקנות בהן סדורים וספרים. ואיזו אֵם יהודיה לא תחשוך מפיה פת לחמה האחרונה לתת לבנה פרוטות שיקנה לו סדור או ספר?…
מוכי-חלאים שונים באים העירה; יהודי בעל “דבוק”, שתרנגול קורא מקרבו, אשה צעירה שמקרקרת מבטנה, יהודים חולים בחולי הנכפה, יהודי, יהודי ו“צרורו”, ופתאִם – בא אחד לבית-דין לדון עם נפטר שכבר הלך לעולמו ואינו נותן לו מנוחה, בקראו אותו לפני בית-דין של מעלה. כל בני העיר חשים ורצים לשמוע את המת מדבר מבעד לוילון…
ועל כל האורחים ההם רובץ איזה אבק מלא סודות סתרים, כאבק ספרים קדושים, עתיקים, ודומה, כי באיזה מקום נמצא עולם של יהודים, חיים של יהודים, בית-מדרש גדול מאוד, וכל עם היהודים שוכן באיזה ארגז גדול של “שמות”, מכוסה באבק של קדושה, שעליו שפוך חנו של היהודי וגעגועיו…
* * * * * *
יום בהיר ויפה. הנשים יושבות על מפתן בתיהן, אורגות פוזמקאות ומפטפטות דברי-הבאי. מאיזה מקום צף קול תורת תינוקות של בית-רבן המזכיר לאישה את התחנה: “בזכות עוללי טפוחים שפשטו את צואריהם….” השמש כבר אינו נראה, קרניו תועות בשויון-נפש, כאורחים לא קרואים – ופתאום נשמע קול השופר; הקול מזדעזע באויר העיר ומחריד קטן וגדול.
הנשים יושבות לפני בתיהן. אחת מהן מתקנת על ראשה את הפתיל הלבן והפרח שענדה בהם את שביסה לכבוד ראש-חודש אלול. עגלות באות ועומדות בשוק ומהן יורדות דודות ובני-משפחה עטופים מטפחות עבות וסוככים בידיהם, שבאו ממרחקים לחפש קברי אבותיהם ואמותיהם על בית-הקברות הישן.
ובית-הקברות שטוח על פני מורד ההר, מצבה, מצבה תחת אילנה, ונשמה ונשמה תחת אילנה הסוכך עליה, וכלן מסתכלות מאחוריהן אל העירה. כל רב בדורו, מוקף בעלי-הבתים שבזמנו, קנה לו מקום בפנה אחרת של “המקום הטוב”. בוא ונספר את הדורות – את אבות העיר! שמות רבים מהשוכנים ב“מקום הטוב” נשמעים עוד בין החיים. מהם השאירו אחריהם את שמותיהם על עצים ועל אבנים, מהם על רחובות ומהם על חצרות: “חצרו של ר' יוחנן” או “של ר' משה”, וקזמיר החדשה בונה בתים חדשים עולים – בבתי-הקברות. מתחת איזו מצבה העומדת אחרי הגדר נשמע קול חתול מילל או כלב משוגע לוטש את עיניו המפחידות. התיש הבכור עם הרמון-הנשים שלו מלקקים בלשונותיהם את המצבות ורוח מילל מקשקש בין ענפי האילנות. ופה ושם אורחים חיים נעלמים ומסתופפים בין המצבות, ולפעמים נשמע קול בכי מתיפח מבין גבעולי העשב הגבוה, המפיצים מקרבם ריח בית-הקברות, ולא נודע אם קול הבכי בא מן החיים או מהמתים הנמצאים שם… הנה אסתר-חנה – היהודית של בית-הקברות – אוחזת אשה צעירה בידה ומראה לה מקום מנוחת עצמות אביה. ומשוררי החזן תולשים בין “אל מלא” רחמים אחד לשני תפוחים מן האילנות, השייכים להם כשכר מן “הקהל”…
ואז בא היהודי מארץ-ישראל לאסוף את המעות מהקופות התלויות על מזוזות בתי היהודים, שמשליכות בהם הנשים לפני הדלקת נרות של שבת את פרוטותיהן לנשמת “ר' מאיר בעל הנס”.
הוא היה בא כצל. יהודי גבוה ודק בפנים חורים כפני אדם ביום-כפורים, ועל קמטי מצחו היה שפוך סוד של גלותנו הארוכה… סודו של ביאת המשיח… הוא היה ממין היהודים, שהכל מאמינים שהם נמצאים באיזו ארץ ואיננו יודעים איה, ממין היהודים שלמראיהם אנו נזכרים באיזה דבר… אמונה מסותרת מתעוררת בקרבנו ומרגישים אנו שיש לנו שייכות למי…
יהודי מארץ-ישראל בבגד לבן של אטלס ופאות שחורות. יושב הוא בבית-המדרש בפנה נשכחת ומסביב לו מתקבצים זקני העירה: ר' משה-דוד “יהודי השמות”, שקבל על עצמו למצוה לקבר את “השמות” ב“מקום הטוב”; ר' ישעיה-וולף ור' נטע היושבים לעת זקנתם בקביעות בבית-המדרש, בעלי-בתים זקנים מ“חברה תהלים”, משומרי ראשו של משה רבנו וידידיו הנאמנים של דוד המלך. הם הכינו להם מכבר תכריכים ואמתחות מלאות עפר ארץ-ישראל לאחר מאה ועשרים שנה, והיהודי מארץ-ישראל יושב ומספר להם על “אמנו הזקנה”.
יהודים יושבים ומסתכלים בו. בין כפלי בגדו רובץ עוד אבק ארץ-ישראל, האבק שעל הקברים הקדושים ושעל קברה של רחל אמנו, ומכיל בקרבו סוד אלם וחביב ממרחקים…
הוא מוציא מילקוטו פרורי-סיד, שפורר בידיו מבין אבני “כותל המערבי”. בעצמו היה שם והתפלל שם “מעריב” בצבור. היהודים נוטלים בידיהם את הפרורים, שמים את המשקפים במסגרות-הברזל שלהם על חוטמיהם ומתעמקים בהם: פרורי-סיד מכותל המערבי, מבית-המקדש, עוד מהימים ההם… הן אלה ראו עוד את הכהן הגדול, יהודים עולי-רגל, בבואם בקרבנותיהם ירושלימה…
מוציא הוא מילקוטו עפר מקבר רחל. הוא היה שם בדרך אפרת, ככתוב בחומש, ששם קבר יעקב אבינו את אמנו רחל בדרך העולה לבית-לחם; את העפר הזה לקח מקברה…
ויהודים מתבוננים בעפר של הקברים העתיקים, של קבר רחל אמנו, שיעקב אבינו קברה בידיו…
וקול קורא מן הלב:
“ואני לא כך עשיתי לאמך. בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת דרך לבוא אפרתה ואקברה שם, ופירש רש”י: ולא הולכתיה אפילו לבית-לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע שעפ"י הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשהגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם. יצאה רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: “קול ברמה נשמע”, והקדוש-ברוך-הוא משיבה: “יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם”.
* * * * * *
"בין הערביים. מארץ אחרת נושב רוח קר ברחוב. לפעמים נראה בעל-בית זקן באדרת-החורף שלו, כנותן הסכמתו לחורף שיבוא, ובראש מוּרד לארץ הוא הולך לבית-המדרש לתפלת מנחה. חניכי החייטים הסנדלרים השליכו את מקלות חול-המועד מידיהם, שבהם טיילו בגנים ופרדסים ידברו אהבים עם נערותיהם היפות וכזקנים הם הולכים בסדוריהם לבית-המדרש לקריאת תהלים בין מנחה למעריב.
“ראש חדש אלול”. מחנויות קטנות שבשוק נופלות רצועות אור רחבות מקרני אור של מנורות נפט מעלות פיח, המעלות ומחזקות את הרגש של יראת-שמים. השמים בוערים באש אדמדם של גיהנום בפאתי מערב. שם דנים באש את הרשעים, והדם השותת מהם נופל על האש הבוער ומתלקח… ומהעבר השני של השמים עננים נמשכים בכובד-ראש ובצניעות, כאילו שמו לבם אל המעשה הגדול שהם עושים וכאילו טבעו בתוכם דמעות המלאכים הטובים הבוכים על רשעת הרשעים. והענן הולך וכובש את העיר וחופף עליה בכנפיו, כאלו קרא: “לא עליכם יבוא הגורל הזה!” הרחוב בין האילנות ריק, אין בחור ואין בתולה. נשים זקנות ויראות-שמים משפשפות את כפות ידיהן בדלתי חנויותיהן, זוקפות עיניהן לשמים ואומרות “אמן” אחרי ה“קדיש” הנשמע מבית-המדרש… בית-המדרש מלא מפה לפה אנשים וטף, ומרחף שם רוח של חמימות הרגש; היהודים שבו אל ה' בלבם. ה“מגיד” על הבימה ומטיף תוכחות-מוסר ובקול נגינה הוא מזכיר לשומעיו את יחס מוצאם, מי ומה הם, – כי הם בני שעשועיו של הקדוש-ברוך-הוא והוא חפץ אך לנסותם ומחכה בכל רגע ורגע שישובו אליו בכל לבם, ומבאר את דבריו במשל לבן-מלך שחטא לפני אביו, ומטעים בפסוק: “כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם?”…
ויהודים מרגישים את עצמם בנים למקום, בנים שגלו מעל שלחן אביהם שבשמים, ואחרי הדרשה מתפללים תפלת ערבית.
זה היה אותו “והוא רחום” של חול, המזכיר את המנורה של חורף, ויצא גם כן מפי ר' אשר-אהרן “קל וחומר” (חזקה היא לו) ובקולו הצרוד, ובכל זאת נבדל הוא ממנו תכלית הבדל. חיים ותנועה שוררים עתה בין ההמון הקודר הטמון בחשכת בית-המדרש הכהה. געגועים נשכחים מלפפים את העדה, געגועי בני מלכים שגלו מעל פני מעל פני אביהם… איזה ברק הופיע, ברק נוגה-כהה, רוח סתר ששתף ואִחֵד את נשמותיהם, שעשה את “והוא-רחום” הפשוט של חול לאחר, והמילים הן אחרות לגמרי, “בורא יום ולילה, גולל אור מפני חֹֹשך וחשך מפני אור” – נשמת חיים נָשְמָה בין ההמון הפשוט, נשמת כלל ישראל, הנשמה הפשטה והתמימה מ“חברה תהלים” של חול…
הנאספים עמדו והתפללו בלחש “שמונה-עשרה”. בית-המדרש הוא אפל למחצה, הנרות שלפני העמוד מתחילים מהבהבים, ובפנותיו טבועות טפות אור בימים אפלים. דממה אלמת רובצת על פני כל הראשים. הטלית היחידה בין המון קפוטות שחורות נראה כחי אחד בין המון צללי מתים. המון צללים שחורים מתנועעים הנה והנה, כאלו איזה רוח סתרים נשב בהם ויזעזע את ראשיהם כשבלים לפני רוח… לא היה נשמע גם קול מלה אחת. לפעמים נשמע: “הוי, ריבונו-של-עולם!” יוצא באנחה מלב קרוע. והמון הצללים כאילו הסכים לקול האנחה והתנועע הנה והנה בסוד סתר. נשמה דוממה, עטופה בסדין לבן התפללה בדממה בין ההמון והתפלה היתה דוממה וקודרת…
בא לילה. מעל הצפצפות שעל הדרך השחור נדַמו קולות הנגינה, כאילו ה“אשכנזים הגבוהים בשוטיהם הארוכים” הלכו בלא עת לישון. רוחות קרים נושבים משם. בסמטא חשך, הכל מעוטף סדין שחור. התריסים שעל החלונות סגורים ומבין סדקיהם חודרות קרני אור ממנורות דולקות; יהודים יושבים על עבודתם. נשמע קול הקורנס של הסנדלר המכה על האבן שלו והקול מתהלך בסמטא כמודע ותושב, ככנמית בכותל, ומזכיר את לילות החורף הארוכים והחשכים אצל האבנים, והלב מפעם מפחד בלילות…
והבתים שבעירה ושמסביב לה טובעים בימי אילנות ירוקים מגני הפירות שצמצמו את הכל בתוך עצמם ועשו את העירה לעציץ פרחים גדול. בני ישראל שכנו בגנים ומבין חשכת הירק שלהם הופיעו פה ושם קרני אורה, ועשן יצא מהם: איזו גננת בשלה ארוחת-הערב, והאורות שבין הירק הכהה מעוררים אימת חבה של יראת שמים בעירה ומושכים אליהם כבקסם.
ובאויר פורחות תולעים מאירים, הנראים כזיקי אש או כנשמות אבודות…
ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא הוא ככלה צנועה, אהובה, המטַיֶלת יחידה בקצה הדרך, יורדת מן הסמטא אל הדרך השחור.
השמים הדוממים והכהים קוראים קריאת-שמע בעד העירה: “המפיל חבלי שנה על עיני ותנומה על עפעפי”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.