הענין, המפעים את לב כולנו – הצעת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל – עדיין אין להגיד בו יותר משהגיד בּרל לוקר. אך רואה אני חובה להטעים כמה דברים.

הדור, אנו חיים בו, איננו דור של הרצון הטוב. פני הדור הזה כפני הכלב. אילו היה הרצון הטוב נר לחשבון עמים וארצות, כי אז יכולנו למצוא עזרה מפורשת מצד הערבים לשיבתנו למזרח, כי על כן לא כובשים זרים אנחנו, כי אם בנים אוהבים, שבים לגבולם הדל.

במזרח הזה נולדנו, בו גדלנו! הארץ הקטנה הזאה רצופה – הן על פני שטחה מלמעלה, הן בחביון מעמקיה – עקבות חיינו ההיסטוריים. באשר יכה הגרזן בסלע ובאשר תחפור האֵת באדמה – דברי ימינו חרותים וחתומים: כאן – מערת קברים ומצבות, כאן – בית־כנסת, כאן – היכל מלך, כאן – עיר רכב ועיר מבצר.

ריחה של הארץ לא פג מלבנו בגלוּת חשכה, על גרדומים זכרנוה. עליה שרו משוררינו ואליה התפללנו. כל פאת מדבר בארץ הזאת – ואין צריך לאמור: ירושלים, אבן יקרתה – חיבתה נטועה במעמקי לב העם, אפילו בריחוקו.

על כן כל חלוקה – ואפילו חלוקה טובה ביותר – יהיה בה משום עושק זכויותיו של העם העברי. כל חלוקה יהיה בה משום הסתלקות מהגשמת המנדט וקיום ההבטחה הגדולה.

ולא גזל זכויות בלבד, כי אם גם התעלמוּת מהכרח חיוּני מוחלט. מי עוד עַם־איוֹב בין עמים, אשר ניתכה עליו כל מרירות התקופה הזאת וחמתה, עם שלם מגוֹלָל ביסורים ומעוֹלל בעלילות ובעלבונות ובניו נרצחים לאור היום וחייו תלויים לו מנגד ברוב הארצות, בהן ישכּנוּ המוניו?

אך בדור זה עלינו להביט נכחנוּ בעתים פקוחות. מהו עיקרו של הדבר הנחרץ לנו? דרך לעבוֹר גוֹלים. ואם תינתן לנו זו. אם תינתן לנו דרך מורחבת לעליה, להתישבות ולבנין – נאמר: הבה נביא הנה חלק חשוב מעמנו בצעדים מהירים – ובהמשך פעולתנו הבונה נרחיב את שטח הבנין והיצירה, מתוך הסכם עם הערבים, על חשבון השממה, לברכה להם ולנו. וגם נגיע ליום של חשבון צדק בין עמים ובין פועלי עם ועם, ולעומת העושר הקרקעי הרב המוטל שמֵם ברשות אחרים נזכה אנו במלוֹא נחלתנו הקטנה, בכוח הבניה התרבותית.

אם כך יפול הדבר ואם כך – מבחן פנימי כביר צפוי לנו, לכולנו.

כוחנו היה תמיד לא בהעדר חילוקי־דעות, כי אם בשמירה על מחננו המאוחד, המאוחד בשרשיו, לבל יחולק הוא. וגם הפעם נשמור עליו.

כאשר היינו למעוז לארץ־ישראל ולתנועה הציונית במשברי רוח וחומר אשר עברוה – נהיה גם במעבר החמור הזה הלוּז אשר איננו נשרף באש ואינו נמחה במים ואינו נחלק.

מתוך המעמקים של היאוש, אשר המוני ישראל שקועים בהם, והבוז הגדול לשקר של הדור הזה והתקרה להיחלץ ממנו – נעלה יחד לקראת הפתרון.

נכריע. נדחה. נקבל – אך לא נתחלק.

כך אלך אנכי לבחירות אלה¹ וכך אציע לכל חברינו, שנמצאים כאן ושאינם נמצאים, ללכת אליה.

תמוז, תרצ"ז