רוצה אני לצמצם את דברי בנקודה הנראית לי עיקרית לחילוקי־הדעות אשר בתוכנו.

יש לנו הבטחה בין־לאומית, מאושרת מטעם חמישים ושתים מדינות, בכללן אמריקה. לדעת מספר חברים אסור להמיר הבטחה זו בשום דבר. הם סבורים – אם הגידו זאת ואם לא הגידו – שלהיטוּתנוּ למדינה נובעת מתוך עייפות, מתוך רצון לנשום לרוָחה. אליבא דידהו, מוַתרים אנו על דינר־זהב מוּעם – ההבטחה הבין־לאומית – לשם פרוטת־נחושת נוצצת! חיים גרינברג הביע זאת במשל נוקב: דליקה נפלה – ואנו מתנחמים בדמי־ביטוח.

אם דליקה היא, הרי זו נמשכת כבר שמונה־עשרה שנים – והחלוקה פירושה: להציל משהו, לבל ישרף הכל.

חמישים ושתים מדינה החליטו, שזקוקים וראויים אנו לבית ולארץ משלנו, אולם במנין חמישים ושנים עמים אלה נעדר מקומו של עם אחד – הוא העם הערבי היושב בארץ־ישראל ומהווה בה רוב. זה הוא, לאין ספק, הצד הטראגי ביותר בשיבתנו לארץ. בעלי הדינר אל נא יעלימו עין מזה.

ישנו עוד עם, אשר קשר קשר חשוב לארץ־ישראל מלאחרי מלחמת־העולם: העם האנגלי. ממלכת אנגליה היא הראשונה בשורת ה־52! היא הבטיחה לנו ברורות להשגיח בעין יפה על הקמת ביתנו הלאומי בארץ־ישראל. ברם, עין יפה זו היתה עצומה למחצה במשך כל שמונה־עשרה השנים! עין אחרת היתה פקוחה כל הזמן. זו העין הקוֹלוֹניאלית־אדמיניסטרטיבית, שהשגיחה על משטר ועל שיווי־משקל.

במשטר זה היו פרצות גדולות מאד של מאורעות־דמים ופרעות. ומעשה־האיזון היה מיוחד במינו: רוממו חלק אחד בכוח אמצעיו על החלק השני. האחרונים יצקו זהב לארץ – והראשונים בלעוהו בעזרת הממשלה.

ולבסוף: העין הטובה נעצמה כליל – והיא נפתחה לצד עבר־הירדן.

לכשישאלוני: היש בידך אשמה מנוסחת כלפי אנגליה והיאך תנסחנה? אענה: כן. ניסוחה של אשמה זו קצר מאד – חוסר כל עזרה פעילה שיטתית להקמת ביתנו הלאומי.

הוסגרנו לגורלנו ונשארנו תלויים אך ורק בכוחות עצמנו! בעזרת מפעל לאומי תכניתי גדול אפשר היה להחזיק צעד, אולם האמצעים הלאומיים הדרושים לא באו בזמנם. וכך הגענו למקום זה. אשר אנו עומדים בו.

איני חושב, כי מישהו בתוכנו אינו רואה את הקשיים, בהם נמצא כעת מפעלנו. לפני אחת־עשרה שנים אמרתי באמריקה: “הנערים הערבים האלה, שהנם כיום בני חמש־עשרה, ינסו בעוד עשר שנים לגדור בעדנו כל דרך לעבודה.”

לצערנו קוּים הדבר. הערבים כיום – מיליון, ומספרנו – כ־400,000. אף לחצי מיליון לא הגענו עדיין. והגזירות ניתכות עלינו כמקרן השפע.

אכן, גזירות בטלות, אולם ערבים אינם בטלים. והזמן – זמננו – מסייע בידם. מה הם האמצעים בהם נוכל לדלוק אחריהם ולהדביקם? ריבוי טבעי? – ערבי ארץ־ישראל הם בעלי שיא עולמי מבחינה זו; רוח לאומית? – היא ניזונה אצלם ממקורות הפאשיזם; עושר? – הרי מעניקים אנו אותו להם, ונאלצים אנו להעניקו. הרי קונים אנו לא רק קרקע: גם אבן, גם חמרי־בנין, דירות, דגים, בשר, ירקות. והיחס אלינו הוא יחס של “הבה נתחכמה”. את הקרקע – הדבר ההכרחי לנו, אוסרים למכור לנו, ואילו שאר חפצים מביאים לערינו ולמושבותינו ומתחרים בנו. צו השביתה הערבית לא חל על הפועלים הערביים בפרדסי יהודים. לאמתו של דבר הרינו חיים במצב של משבר מתמיד: מדיני וכלכלי…

אנו והערבים בארץ־ישראל מהוים יצור־תאומים, שמתפקידו של האחד לפרנס את אחיהו, לכלכלו ולשאתו על גבו ותפקיד השני – לבעוט בנושאו.

ב־10 השנים האחרונות הצלחנו להכניס לארץ־ישראל יהודים פחות מאשר חפצנו. אבל בכסף הלעטנו את הארץ יותר מאשר פיללנו: 30 מיליון לירות ב־4 השנים האחרונות. ובכל 18 השנים – יותר מ־80 מיליון.

ראינו ברכה בעבודתנו בארץ־ישראל, יתר על כן, נפלאות ראינו בה, מבחינה חקלאית ומבחינה אישית־חלוצית. אולם מבחינה פוליטית נפלאות לא ראינו. וענין הוא לשיקול דעת אחראי: מהן הדרכים בהן נגיע למידות־התקדמות אחרות?

מדינה עברית – היא הדרך לכך.

לכן נוטה התלהבותי לצד זה. סבורני כי חייבי תודה היסטורית אנו לאיש, לחיים וייצמן, על כי בחוש אינטוּאיטיבי נאמן, בו השיג את הכרזת־בלפור, הביא כיום לידי כך, שרעיון המדינה העברית יופיע כדבר של ממש על הבמה הבין־לאומית.

בישיבה הראשונה של מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, שעסקה בשאלה זו, הבעתי את הרגשתי בשתי מלים: ייתי ואחמיניה!

את המוצא הזה רואה אני כטוב משתי בחינות: טוב הוא כשלעצמו וטובה תהיה השפעתו על יחסינו עם הערבים. לחץ החלוקה רק הוא יניע את הערבים לפנות אלינו בהצעות של ממש. סבורני, כי גם מתנגדי החלוקה יהיה להם יסוד להתעצב אל לבם, באם נושא התנגדותם – המדינה העברית – יעלם מהאופק.

אני מאמין ביכולת המדינה העברית לרכז ישוב גדול יותר משני מיליונים, שצוינו כאן כתחום אחרון. עמי בלגיה וצרפת חיים בתנאים אחרים לגמרי ואינם ראיה לכאן. “עֳנִי שובר ברזל” – ו“שובר” הוא גם שיאים. יזמה, רצון ומדע, המונעים בכוח מצוקת־עם והנישאים על גלי תנועת־עם, יש בכוחם להגיע לשיאים חדשים.

שאלת כושר־הקליטה של המדינה העברית היא, לדידי, מותנית בשאלה: מהו מספר הנפשות שיש בידי חקלאות ארצנו לכלכל? ושומע אני מבני־סמך גדולים: עד חמישה מיליונים (על מנת להיעזר בחיטת יבוא). ומי יגיד, כי זהי קו אחרון? אוכלוסיה גדולה וצפופה מכניסה מהפכה לא רק בתנאים האיסטרטגיים, כי אם גם בחשבונות המשקיים: במקום לבקש דרכים כיצד להוציא את תוצרת ארצנו לחוץ, נבקש דרכים כיצד להביא את אחינו לארץ!

בדרך זו, מאמין אנכי, נגיע גם לידי שלום והסכם איתן עם הערבים.

מדינתנו הקטנה תהיה עמוסה בעיית חמורות. אמת ויציב! אולם זהו עול האחריות של קיום עצמאי. אני מאמין, כי גל גדול של התלהבות־עם ישאנו ומדינתנו תהיה מדינה של בניה גדולה.

ועכשיו רצוני לאמור מה מחויבים אנו, כולנו, לעשות:

ראשית, שוּמה עלינו לבוא בדברים עם הגורמים המכריעים ולברר כהלכה את הצעת החלוקה והקמת המדינה העברית בצפון־מערבה של ארץ־ישראל! ולו יהיו רק חמישה מיליונים דונם קרקע ברשותה, אבל קרקע משובח, וקו החוף הימי וגבול עם הלבנון.

שנית, אסור לנו לותר על המנדט ועל ההתחייבות הבין־לאומית כל עוד לא נוכחנו שהמדינה העברית כשמה כן היא ובתכנה הממשי נותנת היא לנו את הסיפוק ההכרחי.

עוד לפנינו מעבר יבּוֹק! עדיין אין לנו ערובה לשום דבר. אין בידינו שים דבר גמור ובטוח ועל כן מצוּוים אנו להמשיך ולאחוז אחיזה נאמנה בקרנות המנדט.

“לא ליסתיר איניש בי־כּנישתא” – אין להרוס בית־כנסת ישן בטרם יוקם החדש…

וחושב אני כי תעודת כולנו היא – לשמור על הליכתנו יחדיו, לבל ניהפך לדור־הפלגה. מצות יחדיו זו חלה עלינו כאן, ועל כל המחנה הציוני בקונגרס.

ואף אם, לכאורה, מסתעפות ומפליגות הדעות זו מזו, הרי במעמקים לכודות הן ודבוקות זו בזו. ובמידה שכל אחד מאתנו יחדור לעמקי נפשו הוא, הרי הוא מתקרב לחברו.

הנה תמים־דעה אני, למשל, עם חיים גרינברג וסבור אני כמותו, שמדינה עברית אשר אינה מוסרת לידינו לאלתר, עוד בתקופת המעבר, את מפתחות העליה, הריהי בחזקת שטר חדש, שפרעונו אינו בטוח (נסיוננו בשטח זה של “שטרות” הוא מר). אם יש תוכן כל־שהוא בתקופת־המעבר לגבינו, הרי התוכן הוא אחד ויחיד: מתן הרשות והיכולת לשנות את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנלי של אוכלוסית המדינה העברית לטובתנו, והריני מבקש את מתנגדי החלוקה להכניסני לרשימתם, באם דבר זה לא ינתן לנו.

“אי־עליה” או עליה כבולה בכל מיני שלשלאות – הרי זו יש לנו בארץ־ישראל השלמה. התגמול היחידי לקיצוץ בשטח וליצירת מדינה ערבית ומדינה עברית בארץ־ישראל יכול להיות אך ורק בריכוז מהיר של המוני יהודים – בשטח המיועד למדינה העברית. ואנו בעצמנו צריכים להיות המכריעים בדבר והמבצעים.

אמונתי בטרנספר, בהעתקת אוכלוסין, קטנה היא, אם כי פתרון זה מוסרי והוגן בהחלט. טוב יהיה לערבים במדינה העברית, טוב לאין ערוֹך מאשר במדינה הערבית. ואין אדם עובר ברצון מטוב לרע. ואילו מאוֹנס? איני רואה את הכוח שיעשה זאת.

פעולתנו לתיקון היחס המספרי בינינו לבין הערבים במדינה העברית צריכה להתבטא במעשה ישובי גדול: העלאת כמה מאות־אלף יהודים לארץ־ישראל בשתים־שלוש שנים.

בכן איפוא תנאי ראשון: עוד בתקופת המעבר נמסרים עניני העליה למדינה העברית לרשותנו. תנאי שני: ערוּבּה למלוה־התישבות.

שני התנאים האלה מצטרפים, בעצם, לאחד: דרך ממשית לריכוז מהיר של המוני יהודים.

בהשיגנוּ זאת – מי יתנגד? בלי זאת – מי לא יתנגד?

אב, תרצ"ז.