מה מאושר הייתי לו יכולתי הפעם להתנגד לחיים וייצמן (ח. ו. ממקומו: גם אני!). לו ראיתי את הדרכים הממשיות האחרות שהמתנגדים רואים. אבל לאחר עשרים וחמש שנות חיים בארץ – אינני רואה אותן. אם ישאלוּני: כלום הציעו לנו הצעה כנה של מדינה בחלק אחד של ארץ־ישראל במינימום התנאים הדרושים, אענה בשלילה. גם ד"ר ח. ו. הודיע כי ההצעה, כפי שניתנה בספר הכחול של הועדה המלכותית, אי אפשר לקבלה. איני בטוח אם יציעו לנו בעתיד הצעה, אשר נוכל לקבלה ולהמליץ עליה בפני הקונגרס. לכן קשה לדבר על בעיה זו בדיבור חותך: הן או לא!
דוקא אלה הסבורים, כי עלינו לקבל לדיון כל הצעה רצינית – עליהם להתנות בפירוש, כי עד אשר תמצא האכּסקוּטיבה את ההצעה לראויה להתקבל, ועד אשר יוחלט הדבר על ידי המוסד העליון של התנועה הציונית, בקונגרס מיוחד שיבּחר בבחירות חדשות, אין לגרוע מהמנדט אפילו כקוֹצוֹ של יוֹד. אל נחָפז לוַתר על הכוח הצפון במנדט ובהתחייבויות הבין־לאומיות הקשורות בו. אם תוצע לנו מדינה יהודית – פותחת דרכים לעליה מוגברת, למלוה, כפי שהיא ניתנת למדינה, לעבודה ולפיתוח – הרי דחיית הצעה כזאת מתוך תרועות הידד ומחיאות כפים, היתה במצבנו מן המותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.
מובן מאליו שהיה טוב יותר, אילו היה לנו הבטחון באפשרות להוסיף ולבנות – לפחות – כאשר עד עכשיו. אבל בטחון כזה איננו. ד"ר ח. ו. ביצע בתנאים מסוימים מאד ובזמן מסוים מפעל מסוים. אולי אפשר עוד להאריך משהו את הזמן הזה: להכפילו אי אפשר. ההבדל בין מצבנו למצב הערבים בארץ־ישראל הוא פשוט מאד. הם הנם מיליון ואנו רק 420,000! אחינו נמצאים מעבר לים, וכדי לעלות מוכרח כל אחד מהם לעבור פרוצדורה קשה: קבלת סרטיפיקט, חיסול עסקים, התישבות בכפר או בעיר.
לפנים היתה חסרה לערבים ההכרה המדינית והלאומית. ההתפתחות של הזמן האחרון בעולם הביאה את הערבים לא רק לידי ההכרה העצמית הלאומית, אלא גם לידי אומץ המלחמה – והנוער הערבי מאמין כי יש בכוחו לעקור אותנו מן השורש. מובן שהדבר לא יעלה בידו. לא ניפגע. נחזיק מעמד. אבל אמונה זו עושה את הנוער לעיקש. לאחר השנה שעברה עלינו לא יוכל שום ציוני רציני להמשיך בדרכו מבלי להתבונן היכן אנו עומדים.
לערבים, באשר הם רוב, אין צורך בתבונה, בכשרון או בצדק. די להם בכוחם הממשי. אנו זקוקים לצדק, למאמצים, לתבונה לכשרון דיפלומטי – וכל אלה אינם דיים. ככל אשר נפַתח פעולה ציונית, כן נחזק את הערבים, אם נרצה בזאת ואם לאו. אנו מרימים והולכים את רמת החיים שלהם ואת השכלתם. אנו מוכרחים לקנות מהם אדמה במחירים גבוהים, בערים מסוימות – לקנות או לשכור מהם גם בתים ודירות. הם מביאים תוצרת חקלאית לשוקינו, בעוד שתנועת תוצרת־הארץ שלנו בנויה על הרגש בלבד ועדין אינה חזקה למדי. אנו מחזקים אותם גם באמצעות השלטון: על ידי המסים והמכס המוטלים. כספנו ההולך אליהם מתגלגל והופך גם לנשק, המוּפנה נגדנו. וכיצד לא נעיין בתכנית, שאולי תוכל להקל על המצב הקשה לבלי נשוא?
איננו עשירים, ומלבד אדמונד די רוטשילד לא היו אתנו נדיבים גדולים. לא היו לנו אמצעים לבנין בקנה־מידה גדול, ומשום זה הלכה הארץ והתחלקה מאליה חלוקה אחר חלוקה זה שמונה־עשרה שנים. האנגלים לא קיימו את הבטחתם לתמוך בבניננו. היינו תלויים אך ורק בעצמנו, בעם ישראל, ועם ישראל – נגיד בגלוי – לא נענה בכל חלקיו. את כל זה עלינו לשווֹת עתה לנגד העינים.
גדול הלחץ בקרב יהודי פולין להקדים ולבוא לארץ־ישראל במספרים גדולים. הם אינם יכולים לחכות. אבל יש דבר חשוב עוד יותר. ארץ־ישראל אינה יכולה לחכות עוד. וזהו ההבדל בין קונגרס־אוגנדה לקונגרס הנוכחי. אז היתה השאלה להחיש הצלה ליהודים. כיום עלינו להציל גם את ארץ־ישראל. כשאנו חושבים על המצב, בו נמצאו הבחורים שלנו, בהיותם מפוזרים במשמרות הקטנים – כלום איננו מחויבים, אפילו מטעמי בטחון והתגוננות בלבד, להכניס לארץ־ישראל אנשים – ובהקדם – כל כמה שנוכל? וכלום נוכל לקבל עלינו אחריות להזניח הזדמנות כזו?
במדינתנו, הריני מאמין, ישׂרוֹר שלום בינינו לבין הערבים. “השומר הצעיר” סבור, כי סוד היחסים הטובים עם הערבים ישנו רק לו. איננו מכירים בפּאטנט כזה אם ישנו – לתנועת הפועלים כולה הוא, לתנועה הציונית כולה. היכן נעוצה הפּרוֹבּלימטיקה, גם הטרגיקה, של יחסינו עם הערבים? בזה שהערבים עדיין אינם רואים אותנו כצד שכדאי לבוא אתו במשא־ומתן. לפיכך היו כקליפּת השוּם וּכעשן כל הצהרותינו והכרזותינו מכאן ומכל מקום אחר. מצב זה ישתנה משרשו כאשר תהא מדינת יהודים, אפילו רק בעלת שטח של חמישה מיליון דונם. אז נמצא דרך לשלום ולהסכם עם הערבים, וגם להמשכת ההתישבות. תמיד היה לי הרושם כי בכל פניוֹתינו לשלום אל הערבים היתה מעין השפלה עצמית. הצעות מעין אלה של לוֹרד הרברט סמואל או עוני עבּד אל־האדי סבבו תמיד על הציר, שאחוז האוכלוסים היהודים אסור לו שישתנה. יכולנו לקנות לנו את השלום רק במחיר ויתור על העקרונות היסודיים. היה לנו הרגש תמיד, כי אנו משוועים לשלום, בעוד שהצד השני אינו שם לבו כלל לזה. כך יהיה כל עוד נהיה תלויים בהם בכל צעד: ארבע מאות אלף בקרב מיליון.
אבל משניעשה לכוח מדיני, לכוח מדעי עצמאי, אזי נמצא את הדרך לשלום ולהסכם גדול, בתנאי שגם אנו מצדנו נהיה מוכנים להעלות אמצעים גדולים, למען המשך התפשטותנו בקרב העמים הערביים. כי להם יש עוד הרבה קרקע ושטחים שוממים, להם עוד נחוצה עזרת גורמים מן החוץ, ואנו יכולים להיות הגורמים. גם בזאת צפוּנה הזדמנות, אשר עלינו לשמור עליה ולהיות ערוכים לקראתה.
עדיין לא ראינו בארץ־ישראל נס מדיני. מה שהשגנו עד עתה היה זה דיחוי של גזירות, אך לא ביטולן הגמור. הנס הפוליטי של שלום עם הערבים לא התרחש, לא בעזרת שיטות הפועלים, לא בעזרת שיטות הציונים הכלליים. לא בעזרת התרופה של חיים משה קלואריסקי1, או הרברט סמואל או יהודה ליב מגנס. פלא זה יוכל להתרחש רק כשנגיע למצב של חטיבה עצמאית וכשנשב לשולחן אחד אתם, כשני גורמים, שמאחורי כל אחד ישנוֹ כוח.
לכן דעתי היא שעלינו לעיין יפה בשאלת המוצא ממצבנו הנוכחי וכן גם לבחון יפה יפה אם הדבר שמציעים אותו לנו הוא באמת מדינה או לא. כל עוד לא שקלנו את הדבר, אסור לנו לקבלו או לדחותו. עלינו לעמוד בתקיפות על כך שבינתים לא יקוּצץ המנדט כקוצו של יוד. עלינו להטיל על האכסקוטיבה לבחון כל פרט ופרט בהצעה ורק אחר כך לדחותה או לקבלה פה אחד. אם נמצא כי ההצעה אינה רצינית, חובה על כולנו לדחותה, ולנסות להילחם על הדרך הישנה כדי להמשיך בעבודתנו. אך אם יש כוָנה רצינית בהצעה, חובה על כולנו לקבלה ועל כולנו יחד להקים את מדינת היהודים.
אלול, תרצ"ז.
-
כלומר “ברית שלום”. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.