נתקבל הכרך הראשון מכל כתבי לילינבלום, “קבוצת מאמרים בדברי תורה וביקורת”.

המאמר המצוֹרף לספר מאת ד“ר יוסף קלוזנר על “מל”ל האדם והסופר” מספק את נפש-הקורא, פחות או יותר, רק בנוגע לאדם ולפגעי-חייו; ואולם בנוגע לסופר, בנוגע לחזיון הספרותי לִילִיֶנבּלוּם, זאת אומרת לדחיפה אשׁר נתן כוח חדש לגמרי כלילינבלום לאותה הספרות העברית, שהיתה, בבואו אליה, קומץ מדולדל של “פראזען ריקים” וביאורי מקראות לא-מעלים ולא-מורידים ולכל ההשפעה אשר השפיע עליה, הקהה והעלובה, “קול-ענוֹת” עצוּם, שנון ואמיתי, של אישיות ספרותית כ“משה ליב הערליכטסזאהן, המורה לבני ישיבה בווילקאמיר” – בנוגע לזה אין אנו מוצאים במאמרו של קלוזנר אלא הארה מצומצמה וקטועה. ביחוד מפטר קלוזנר במלים מועטות ומימיות את מלחמתו של לילינבלום אחר כך עם “שומרי הרוח והרואים בעבים”, עם הקולטורה בציוניות ועם הדיקאדאנס של הצעירים, שהיתה תוצאה מכל עבודתו הספרותית הממשית של המנוח והטעמתו התמידית את היסוד הכלכלי שמתחת לכל בנין חברתי. “מעשיוּת עסקנית היה לילינבלום חסר בשיטתו של אחד-העם” – ולפיכך, כביכול, “נלחם בכל כוחו” ב“קריאה הגדולה”: “לא זו הדרך”… בכלל, יש משום-מה בהערכה זו שלפנינו, פה ושם, אם לא המעטת דמות מכוּונה, הנה בכל אופן, איזה טוֹן עצור, כמעט קר, שאינו מובן כלל כשמדברים על גדול-הדור, ש“חייו הפרטיים כל כך התלכדו בחיי כלל-האומה”.

האדם לילינבלום, זה שכתב באחרית ימיו “על התהפוכות”, היה, ככל בני דורו, לא מורכב ביותר בחיי נפשו. יחסו ל“דברי זמר” ולכל מה שמקורו עמוק בנפש עלה בד בבד עם יחסו של בעל “הקריאה הגדולה” בעצמו, אשר ב“שיטתו” – “דרך-הרוח” – נלחם כל ימיו. ואף על פי כן, מי עוד כ“ראש-הצעירים”, שנגד “תהפוכותיו” יצא ל. למלחמה, ידע להעריך את הלוחם הגדול הזה – לא רק “הסופר-העסקן” – במובן היותר אנושי של התואר הזה? מי עוד כברדיצ’בסקי ב“דור ודור” הבין, שמל“ל, אשר מת בשנת הששים ושש לימי חייו – ולא כהתה עינו ולא נס ליחו – היה האיש, אשר כל מה שעבר על נושאי היהדות ברוסיה במאת השנים האחרונה מצא בו הד, שידע להביעו לכל במשך חמשים שנה, כל ימי עמדו במערכה, באופן ישר ופשוט כל כך? בראשית תורה ליטאית “מתנגדית”; “מת עולם של התלמוד הבבלי” בימי הפריחה ועלומי החיים; ימיו היותר טובים כלו בתוך ד' האמות של הספרות הרחוקה והזרה לאיש חי בדורות האלה ולבו הצעיר היה מלא מפרי קולטורה משונה ומתמיהה, ששלטה בו שׁלטון היפּנוֹטי. אךְ הנה הוא גדֵל מתוךְ עצמו, מנצח את עצמו ונהיה לשונא היותר גדול של עולמו הישן, זאת אומרת של אָפני חיי בני סביבתו הבלים, הרקובים, הרגילים. באחרית ימיו, כשכלתה “דרך-תשובתו”, הודה, אמנם, במנהגי הדת, שהפרתם עלולה להטיל פירוד בין יהודי לאחיהו, וציוה על שמירתם, אבל זה לא יפליא כלל, זה לא יעמוד כלל כצר נגד המלחמה אשר הקדיש ל. תמיד על כל הדברים אשר הוא ראה בהם רע לכל אדם מישראל, אשר השחת ישחיתו את האדם מישראל ויעשוהו ללא-אדם וללא-ישראל. מלחמתו זו היתה, לרוב, הגיונית, לימודית בחיצוניותה, אבל תמיד מלאה שלהבת-רוח – לא מ”דרך-הרוח" – אש שלילה קדושה בפנימיותה, תמיד קוראת: “השתחררו מן הכבלים, עזבו את ‘עולם-התוהו’, צאו מ’עמק-רפאים!''” לאן? אל העולם הגדול! לא אל ההשכלה בת-השמים, כי אם אל הדעת בת-הארץ, אל הדעת המיישרת חייו של אדם, משפרת אותם ונותנת לפעמים אפילו איזה תוכן להם. בכלל, אין שונא-שמים כלילינבלום בספרותנו, כשם שאין שונא מליצות ושפת יתר כמוהו בספרותנו. פשטות ויושר – אלו הן שתי התכונות העיקריות במהותו, שהגיעו עד לידי גדלות אמיתית. הוא שנא את כל המדברים גבוהה, את כל דברי-הרוח, אשר רוח ישאם, בין אלו שבאים מצד בעלי הריניסאנס הידועים, המדברים על איזו תחיה בת-מרום, ובין אלו שבאים מצד כל בעלי-התעודות למיניהם, המדברים על איזה צדק לאומי ואור מוחלט. הוא השתמש תמיד במלים הגיוניות, פשוטות, ברורות. אין אנחנו צריכים כלל להיות אור לגויים; הלואי שׁנהיה כסֶרביה וכמונטֶנֶגרו. ואם תמצאו לומר: אין כל אפשׁרות שׁנהיה בזמן מן הזמנים גם כסרביה וכמונטֶנגרו – נוּ, הלואי שׁיהיו לנו איזו מאות אלף יהודים בארץ-ישראל ודגן וחיטה ועזים הרבה להם. גם זהו אידיאל לא קטן, שכדאי לעבוד הרבה בשבילו, לגבי אותו המצב שאנו נמצאים בו כיום הזה. הוא אהב את הארץ המוחשית וקרא גודל גם לדעת הממשית, לידיעות הטכניות, פרי עבודת האדם, הבאות ומחדשות ומגדלות כוחו של האדם לעבודה. ואת העבודה הוקיר לילינבלום. בה ראה חזות-הכל. הפתגם של הריאליסטים הרוסים: “העולם הוא בית-מלאכה והאדם פועלו” היה אור לנתיבתו. עולמו של לילינבלום עמד באמת על התורה, על העבודה ועל גמילות-חסדים. כל אסון-חיי-היהודים ראה לילינבלום בריקניות שבהם, בהבל שבהם, בחוסר-העבודה שבהם. עבדו ועשו את חייכם! אבל כיצד? בגיטו זה אי-אפשר, בגיטו אין אנו יכולים לעבוד, אין לנו תנאים לעבודה עצמית. העבודה היא הביטוי היותר חשוב של עצמיות-האדם, וחיי הגיטו כולם תלויים בדעת אחרים. ואז הראה לילינבלום את “הדרך לעבור גולים”, אז הורה על עבודה עצמית בארץ הצריכה לעבודה.

תורה, השכלה, אָרחות-התלמוד ואָרחות-הדעת, עממיוּת, שאלות סוציאליות, מלחמת-הרוח נגד שומרי-רוח מצד אחד ונגד היאוש מצד שני, שיבה לציון ולעבודה – אלה הם השלבים בסולמו של לילינבלום, שהיה מוצב בארץ ושהמנוח הגדול עלה בו כמעט בלי כל הפסקות. יל"ג הפחידוֹ בקנאות דתית ושעבוד-הנפש, שעלולים לצמוח בארץ הקדושה, אבל בעל השכל הבהיר הבין, שלא זה העיקר, שהעיקר הוא, כי יהיו היהודים שם (כלומר: פה) – והשאר טפל. יהיו היהודים בפלשתינה מה שיהיו – ובלב שיהיו ויעבדו שם. ואם הם אפילו יקראו “שׁמיטה”, אם הם בסכלותם יִמַקו – דור שׁני, שלישי, רביעי ישוב להיות בני אדם, בני עבודת אדם, בוני חייהם.

לילינבלום היה בעל הרעיון הציוני היותר שלם, גיבור הציוניות הממשית, הבאה לחולל מהפכה במצב הכלכלי של בני ישראל, ולא מטיף ליהדות צרופה ומזוקקה ולקולטורה על טהרת הקודש. על חיי הגלות ההיסטוריים שלנו אין לילינבלום מביט כעל מלחמת הרוח הישראלי המקורי ברוח-הגויים המשובש, בכלל ידעה עינו החדה להביט נכוחות ולשפתיו לא היה זר צחוק-הרעל, הבא מבינה חודרת. “כל היודע את רוח האנשים ההם – אומר הוא באחד ממאמריו הראשונים כלפי מתנגדיו – יודע, כי המלה “גלות” היא בעיניהם ככלי-שעשועים נחמד בעיני ילד קטן, והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילָקח מהם כלי-שעשועים זה, כי באמת, בני-ישראל בלי גלות הרי זה כגוף בלי נשמה”… העיקר איפוא אצל לילינבלום היתה עמדתנו הפנימית פה בארץ, העמדה הקרקעית ולא ההשכלית. עזים שמנות אצל בני כפר בריאים חשובות היו לו מקתדראות באוניברסיטאות למדעי הרוח, נתמכות בחסדי נדיבים, וכלי מלאכה חדשים ומתוקנים – מדרשנות נמלצה, רוחנית, מודרנית.

––––––––

דברי תורה. אחר כך יבואו השלבים העליונים בהתפתחותו של לילינבלום: דברי סופרים וישוב ארץ ישראל.

דברי-תורה. רובו ככולו של הספר הזה נכתב בידי איש שהאמין עדיין כי התורה ניתנה מן השמים, כי התלמוד הוא ריפוֹרמה וה“שולחן-ערוך” – למטה מכל ביקורת. ואף על פי כן! כמה שרחוקים הדברים מאתנו וברובם המכריע לא מעניינים את מחשבתנו, הנה גם פה כבר רואים אנו לפנינו את הגדול בדורו, את איש-האמת הבא אל הסביבה שלו החשוכה, והמלה החדשה, הגואלת, על לשונו. גם בספר הזה כבר מוצאים אנו את הדופק של חיי היהודים המתקדמים המעולים בשנים ההן. ב“קול-ענוֹת” שהשמיע לילינבלום לפני חמשים שנה יש דברים שעודם רעננים בשבילנו כמעט כטענותיו של ירובעל (נמסרו לדפוס ע"י ברדיצ’בסקי) באוצר-הספרות" (“רשות-היחיד ורשות-הרבים”) מלפני עשרים שנה. ההכנעה לפני האבטוֹריטט ברוב אלה המאמרים היא ממש נוראה, אבל יחד עם זה רק חיצונית (כי הנה רואים אנו, למשל, שהרעיון, כי התלמוד הוא קדוש ואסור לנגוע בו מפני שהרבה סבלנו עליו, כל כך מוזר בעיני לילינבלום, עד שאינו מוצא לנכון אפילו להתווכח עמו, בעוד ש“דעה” כזו אינה מוזרה גם היום להרבה מן המודרניים הבאים בשם המַארטירולוגיה הארוכה שלנו). הבקיאות בכל חדרי התורה הישנה מפליאה, אבל בקיאות זו משמשת לו, כמובן, לכל אשר ירצה. בקיאות זו משמשת לו בהתחננו ב“כאב-לבו” לפני הרבנים – ובסגנון מליצי כראוי לכותב כתב-בקשה לרבנים – ובהביאו להם ראיה מ“ר' עקיבא שהתיר לאשה לעדות עדיה בימי נידתה” ומ“ר”ח שחפץ להתיר מסמרים רבים בסנדל המסומר לולא פחד-ההמון עליו“, ואולם היא עומדת נכון לשרתהו גם כאשר ידבר בלשון אחרת, גם בהוכיחו בקול תרועה ובהראותו את כל הבלי ספרותנו הישנה, בדברו בקול מדעי על התפתחות הדעות והמנהגים בישראל, או בעסקו בביאורי מקראות שונים. אצל כל זה, וביחוד אצל ביאורי מקראות, היו הכל מצויים אז, אבל ללילינבלום היו כל דברי התורה האלה שׁאלת חייו. “האם לא בכנפיכם יִמָצא דם-עמכם אשר מחלציו יצאתם? – פונה ה”אפיקורס” לילינבלום למתמשכלים בוזי-התלמוד – הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם חכמים ודרך חכמה לא תדעו! זכרו, כי החכם באמת סאָקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חוקי מדינתו; ואתם תפריעו חוקי ממשלתנו הרוחנית" וכו‘. ואחרי הדברים האלה הוא פונה מיד לראשי “הממשלה הרוחנית”, ל“רבני ישראל, חכמי לב” וקורא: “שׁמעו-נא קולי אשׁר אשׂא אליכם ואמרָתי האזינו”. יודע הוא, לילינבלום, כביכול, את מך-ערכו כי אין בו חכמה, ומה יודע הוא ולא ידעו הם, אך יזכרו-נא מאמר חז"ל ואל ישכחו דברי ר’ יוסי וכו' וכו' וכו'. “רבים מומים גילה בנו החכם ערטער ז”ל בספרו, רבים מומים גילה בנו החכם מאפו ז“ל” – והם, הרבנים, מחשים! – – –

ואולם מבקש-האמת הגדול מווילקוֹמיר הקטנה, החכם-באמת התמים והמיתמם, ידבר כבר דברים אחרים לגמרי ובשפה אחרת לגמרי ב“על דבר התיקונים בדת”. “ימים אחרים עתה לנו; לא אומַר, כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו, כי אחרים הם”. במאמר כ“רוח-התורה”, שה“טראקטאט” כבר מונח בקופסתו, אמנם, הוא מהלל את דת-ישראל, ש“אינה מאנסת את השכל” ומוסיף נופך של “עוד היתרון”, ש“דת ישראל אינה אונסת את הרגש”. אולם כל זה בנוגע לרוח-התורה בכלל. ברם, במה שנוגע לערך חיי היהודים בדורותינו וחוקות החיים האלה “אשר לטובתנו” יש במאמר “על דבר התיקונים בדת” דברים שאינם משתמעים כלל לתרי אפי. “מראשית רבני צרפת עד עתה אין אנו רואים כל רושם קל של רעפאָרם”. פירוש-הדברים, שׁאנו נתאַבַּנו על אותה הנקודה האַסכוֹלאסטית שׁעמי אירופה נמצאו בה בימי הבינים היותר חשכים. “אין רעפאָרם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם-ישראל אין לו חלק בחיים”. “אך עוד יתרה נראה בעמנו: למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ-החיים אשר לו, חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מידת-ההסתפקות”. “היהודי חסר חיים ומידת ההסתפקות יחד! הכסף היה ליהודי כלי-חפץ ואבני-חן, ממנו נתן שוחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המַטה אליו לב שרי ימי-הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלוֹתוֹ מארץ אל ארץ”. “היהודי בא ביד המסחר והמסחר ביד היהודי, ויהי אך רוח-המסחר בקרב עמנו. המסחר או הכסף בהיותו רב כוחו פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת וכו' פרץ בו רעפאָרם במה שנוגע להשתכּרות-הכסף”. התירו לקדש אשה כשהיא קטנה מטעמים כספיים, התירו לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור באיזו מאכלות אסורות, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור-בהמה בטרם נולד, לפדות בכור-אדם במתנה על-מנת להחזיר, לישא קטלנית עשירה, לסחור בסתם-יינם – “אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?” (6–125). – – –

איזו תמונה מבהילה מחיי עם, ש“הדת שלו אינה אונסת כלל את רגשו ושכלו” – וכמה חירוק-שינים בגווילי “דברי-התורה” האלה!

[תר“ע. “האחדות”, תרע”א; החתימה: בר-יוחאי]