בראשית פברואר 1909 עלה י"ח ברנר לארץ.
בראשית מרס 1909 הגיע לירושלים, כחבר לועד המערכת של עיתון “הפועל הצעיר”. בספטמבר 1909 עבר לגור בעין-גנים שליד פתח-תקוה ואחר כך ביפו. למעשה הוסיף להשתתף בעריכת עיתון “הפועל הצעיר”. ופירסם בו את רוב מאמריו ורשימותיו עד סוף תרע"א.
במשך השנתיים יצאו לאור סיפוריו: “אגב אורחא”, “בין מים למים”, “עצבים”, “מכאן ומכאן”.
תרגם דרמות של ג' הויפטמן – “מיכאל קרמר”, “אנשים בודדים”, “בעל-העגלה הנשל” – שהופיעו בקובצי “יפת”. תרגם ועיבד חוברות פופולריות בשביל הוצאת “לעם”. כן תרגם את “החטא וענשו” של דוסטויבסקי, תרגום שנשאר זמן רב בכתובים.
(מפרפורי נפש אחת)
א
אדם מישראל, סופר מישראל, אשר כל ימיו, כל ימי עבודתו, מהתחלת ימי עבודתו, כל חייו, פיקפק בכוחות-החיים של עמו, פיקפק ועבד עם כל זה על שדהו, על שדה-ספרותו, עבד בבחינת “שלח לחמך על פני המים”, ולימים, מפני איזו סיבה או סיבות – נאמר, למשל, מפני מחלת ההיפּוֹכוֹנדריה, ש“נכנסה אצלו לפאזה חדשה”, או מפני שהיה איזה זמן בפלשתינה, במקום התקוָה האחרונה, וראה שם הכל – נתחוור לו –
– המתן… בפלשתינה… וראה שם?
– וראה שם הכל… ראה את השדות הנעבדים מכבר, ובידי לא-יהודים, וראה את הערבי ואת הבידואי הפראי יושבי הארץ; וראה את ירושלים המתה והמנוּולה בבטלניה ובחוֹליה וב“כתליה”, וראה את יפו, אשר לחוף ים תשכון, עם סרחונה המבהיל ועם האריסטוקרטיה היהודית שבתוכה, וראה את יתר הערים והכפרים, שיש, ויהודי נודד ינסה לבוא לתוכם ולחמו לא ימצא בהם; וראה את המשכילים הפועלים הבודדים במושבות, היושבים אל העקרבים במחסור ובעצלות מוכרחה ונמקים בשעמומם ובגעגועיהם על רוסיה ואמריקה; וראה את התגרנים היהודים, הסוחרים באיכרות, עם צביעוּתם המכוערה ורוחם הנדכה ויחוסם אל אחיהם ה“זר” ושעבודם אל ה“גוי” ועיורונם, עיורונם… וראה את נשותיהם הבעל-הביתיות של אלה, המתאוננות תמיד, עוד יותר מבעליהן, אם לנכון ואם שלא לנכון, ובלבן תרעומת תדירה על מאן-דהו, שאינו רוצה למלאות את החסר להן; וראה את הצעירים, בני הסוחרים-האיכרים והנשים המתאוננות, העוזבים אחד אחד את הארץ לבקש את מזלם בקנדה ובארגנטינה; וראה את הצעירות הבטלות, בנות המושבות, עם הסילוּד האינסטינקטיבי שבנפשותיהן מפני כל עבודה ממשית; וראה את “אחינו”, בני הארץ, “יהודי המזרח”, העניים והחלשים, הבזויים, החרדים, המגואלים, ואת טיבם של ה“חלוצים”, ילידי החוץ, המובאים שנַים-שנַים באניות הרוסיות והאוסטריות להיות לברוֹת לשיני הקדחת התמידית וכל תחלואי הארץ; וראה את כל יחוסי האינטריגות שבין האינטליגנציה העומדת בראש והחושבת עצמה למלח-הארץ ואת כל אי –הכשרון והעדר-היכולת לחיות כאנשים, שבתכונת ההמונים היהודים, העומדים מתחת; וראה שם –
– כתר זעיר…
– וראה והבין את כל מצב-הדבר כמו שהוא, את כל קשי התנאים החיצוניים כשהם לעצמם, ובעיקר, את כל אי-האפשרות שתהא אחרת, את כל אימת ה“אם לא תרצו”, את כל אי-האפשרות להיות רוצים ובונים, יען שאין כבר מי שירצה ויוכל לבנות, יען שבשביל ספק הצלחה דרושה התאמצות כל הכוחות של גיבורים, בעוד שלנו, לנו, למרות התאחדותם של גנראלינו החלכאים, סוציאליסטינו המיסכנים, באמריקה, למרות חקירות נשמת אומתנו של אידיאולוגינו, למרות העצות הטובות לחזק בנו את אמונתנו ודתנו של מתפלספינו, למרות הדיבורים על ישובים בתורכיה ובמיסופוטמיה של פילנטרופינו, למרות התרועות הידועות של עתונינו ועסקנינו הציוניים, למרות הקריאות על “כוחותינו החיוניים, העצמיים והמקוריים, ההולכים ומתכנסים” ועל “ניצני תחייתנו מרובי הגוָנים”, למרות התפארותנו כל הימים על האורות שגילינו לכל העולם, על ההיסטוריה שלנו ועל התנ"ך שלנו – למרות כל אלה, מפני כל אלה, אין לנו אלא שקר, שקר אחד, אין לנו אלא אפס, אפס מוחלט ואין לאל ידינו אלא עסק חשוך אחד: לנדוד לגיטאות מוכנים ולהרבות מספר השכונות בגיטאות מוכנים… וגם בכל “ארץ-הצבי” אין לנו ולא יהיה לנו אלא גיטו, גיטו התלוי בנס ומפרנס מנסים, גיטו לא-גדול בכמותו מכל גיטו בינוני, אבל הרבה יותר מכוער באיכותו, הרבה יותר מלא תפלוּת-מוֹרשה, בטלה, פשיטת-יד ודכדוך-אנוש…
– חכה… ולא שום ניצוצות של אור?…
– מה? “ניצני תחיה”… אולי… אולי יש לראות ניצני תחיה בבתי אבות אחדים שבמושבות, שקיומם מבוסס בזכות הבארון, שהיה עת ידועה במצב של נדבנות יתירה…. אולי ניצני תחיה בהסתדרות “האבטונומיות” של האיכרים, שלא חסרו בצדה כיעור ושפלות מכל המינים ושבטיחוּתה בה בעצמה רבה כל כך עד שאפילו שמו של הפועל היהודי לא רצתה להזכיר, למרות מה שאם אין העבודה יהודית, אז הכל הוא שחוק-אידיוטים…אולי ניצני תחיה ב“הפועל היהודי”, שבא לפני שנים אחדות “לכבוש” ארץ זרה וקשה לו בכל המובנים – במאותיו; ועכשיו, לאחר שנוכח מטיבו של האיכר היהודי נותן העבודה, ומטיבו של הפלח הערבי עושה-העבודה, הוא הולך ונמק באי-יכולתו לעמוד במערכה, הולך ומתחרט על אמונתו הקודמת, שיעבוד ויוכל, הולך ומתיאש – בעשרותיו… אולי ניצני תחיה באמרות בשפה העברית המצלצלות לפעמים באויר, למרות מה שׁהאמרות הללו בהכרח שׁישָׁכחו, שישתבשו ושלא יהא בהן כל תוכן חיוני על פי המצב הכללי… אולי ניצני תחיה במעשים ידועים ובמוסדות ידועים שבארץ, שיסודותם מראשית ועד אחרית "סוּבסידיה'', “חלוקה”, “תמיכה” מן החוץ, ושסביבתם – בלי כל יוצא מן הכלל – רקבון, רקבון…
–נו, בקיצור… בקיצור….
–בקיצור… אדם מישראל, שהסתכל בכל זה וביותר מזה, שראה מה שאין הפה יכול להביע, ושמפני נסיונותיו אלה הבין, נוכח, כי כבר אין תקוָה ואין תקנה ואין תקוָה לתקנה, כי כבר לא אנו, בעלי ההיסטוריה הגדולה, כביכול, נבנה נשַׁמות ולא אנו, יורשי התנ"ך, ננחל ארצות פנויות; כי כבר, באמת, אין ארץ-ישראל, אין ארץ-אם פנויה המחכה לנו זה אלפים שנה, ובעיקר, אין ישראל, אין ישראל חי, מלא כוח, מלא כוח הפשטות שבחיים, מוכשר לברוא חיים לעצמו, מוכשר לעמוד בפני אויביו, מוכשר לעשות איזה ישוב של אנשים חיים, אלא שיש “יוּדיליך” אומללים, מזוהמים, כל מום רע, העוסקים בתפילות ובקבלת נדבות ובגזילת נדבות ובתורה ובציצית ובמכירת תהילים בפחות משוה פרוטה ובמצות שמיטה ובחיבורים של דרשות לועזיות מחיי העם הנבחר ובכתיבת מאמרים רוסיים לכבוד גוֹגוֹל… בקיצור…. אין ישראל ואי-אפשר כבר שיהיה….. – אדם כזה, סופר כזה, שהשיג כל זה אחרי שנות עשר של עינויי-פקפוק, של נדודים בחרבות, של סער ודממה – היוכל לחיות בעצמו? היוכל להמשיך את הוָיתו הוא?
וכשהעיף הוא, שותפי במעון, לצעוק את הטיראדות המסוכסכות האלה, עמד ונעץ בי שתי עינים מטורפות.
– נוּ, ומה הגהר לפי דעתך אתה? נשתמטתי יכול?
– יכול! הרעים באזני איש-שיחי והוסיף לזה מין צחוק משונה, מטורף.
העיפותי עליו גם אני עין ואמרתי:
– וראיה לדבר?
– ראיה לדבר? ראיה לדבר? שמח הוא על שאלתי כמוצא שלל – ראיה לדבר: אני! אני בעצמי!
אמרתי:
– אתה?
– ומדוע לא? חה-חה…
– לא… כוָנתי לומר… אתה… אולי גם מקודם לא היה העם כל התוכן של חייך…ולפיכך גם כשבא היאוש הגמור, נשארה האפשרות לחיות…
אפשר, אפשר… מיהר גם הוא להסכים – אבל… על כל פנים…
– על כל פנים?
– ככה?… לא בזה הוא, סוף-סוף, קוטב השאלה… חי אני – מילא… לעזאזל… חי – יהא חי… יקח אופל! מה יש למהר בגמר?… הגמר יבוא מאליו… מיכ“ל, מאנה, פייאֶרברג, יש”ק, מיידאניק, בֶּרשׁאדסקי… ואם אני אחרתי קצת… אם אצלי נמשׁך הדבר קצת יותר… מילא… “סוף יבוא”, כמו שאומרים אצלנו… או יותר נכון: הפסק יבוא… ולא זהו הכל… נקודת הקושי היא… היא…
– במה?
הוא לא ענה. נפסק החשבון לרגע. רשמי עיפות גמורה עברו על פני כולו. מבלי משים הוציא בתנועה נחפזה, תנועה שאינה מבשרת שלום, איזה מכתב מחיקו והניחו משום-מה באחד הספרים, שהיה מונח על השולחן.
דממנו שעה קלה, ואחר התחיל הוא שוב:
– הה… “גם מקודם לא היה העם כל תוכן חיי”… העמַקת להעיר… נראה הדבר, שאצל אחרים: אצל בעלי הפרוֹיֶקט המיסופוטאמי, אצל המדברים על עבודה לאומית ב“דיאספורה”, אצל הטוענים, שהאמונה צריכה להתחיל לפעמנו שוב, אצל הנואמים מעל גדות הים השחור, כי אנו שבים לציון רק בכדי לחדש חזון-הנבואה, אצל הקוראים לקונגרס קולטורי, ל“קיבוץ-גלויות רוחני”, וביחוד אצל בעלי הקונגרס שלנו הפוליטי, וביחוד אצל חברי הועד הפועל המצומצם שלנו אצל כל אלו וכאלו ודאי, שהעם תופס יותר מקום בעולמם הפנימי… והראיה: עבודותיהם הרבות לטובת העם הזה…והראיה: יחוסיהם איש לרעהו… והראיה: קומיסיותיהם היקרות!… ואני… אמת… והראיה: עכשיו… עכשיו בשעה שאין לי עם כלל, בשעה שאיני דואג כבר לשום עם, בשעה שאיני מהרהר על גורלו של שום עם, בשעה שגורל העם היהודי, כמו שקורין לו, ברור לפני, בשעה שזה אצלי כבר בבחינת דבר שאינו תופס שום מקום, בשעה שלא לבד שאיני רואה כל עתידות ללאום העברי, אלא שגם לכל העבר שלו איני הוגה שום רגש של כבוד… ואף על פי כן חיי לא נשתנו… חיי לא נשתנו… אני חי כמקודם… כמקודם…
נתתי לו להמשיך הלאה.
– ולא עוד… ולא עוד… אלא שגם בעבודת הספרות לא חדלתי לעסוק… לא חדלתי… נפלא… זה הלא בודאי כבר משולל כל בינה… להיות כלי-שרת ביד ספרות, שאינה יכולה ולא תוכל לעולם להיות לספרות…מאחר שאין עם, מאחר שאין עם…מאחר שאצלנו אין איש, אין איש… מאחר שאין לנו אפילו רשות להתמרמר על איש-הרוח שנולד אצלנו, שאינו נשאר, בתוכנו… אדרבה, אדרבה… מאחר שאין לנו יכולת ליעץ אפילו לסופר הגון משלנו, גם אם היה יכול להיות שלנו, כי ייצר אצלנו, במחננו… להפך, להפך… מאחר שאין מחנה, אין מחנה… כשם שאין אנו יכולים לקרוא לגבר-עמיתנו, שיעזוב את עיר מגוריו בכל מקום שהוא, ששם יש לו איזו אפשרות להתקיים, ויבוא לארץ-הצבי… חלילה, וחלילה… מאחר שאין ארץ-צבי…. אין ארץ-צבי… ואמור מה שתאמר, אמור מה שתאמר: הספרות בעברית היתה תמיד תוכן-חיי בזה כבר לא אוכל להטיל ספק – כן, היא היתה תוכן-חיי… ועכשיו – רק אינרציה… רק אינרציה…
– רק?
רק!….זה, ואולי עוד גם החשבון של שתי פרוטות השורה… הן כל זמן שחיים, צריכים לזה… אתה לא תשלם בעדי חלקי בשכר-דירה…ולעסוק בהוראה, כמוך, איני מסוגל… לשום דבר אחר כבר איני מסוגל…
– ובן, זוהי נקודת הקושי? – התאכזרתי עליו.
ב
אנכי, רושם הדברים האלה, הנני, כפי שאפשר ללמוד מסוף הפרק הקודם, איש העוסק בהוראה. המועד הנתון לי מטעם הנהלת בית-הספר לארוחת הצהרים הוא שעה וחצי, וההמתנה עם האכילה לא לקחו ממני הפעם אלא שעה אחת. לישון לא חפצתי, ולפיכך, בכדי להימלט מחמת השתיקה, הושטתי את ידי ופתחתי אחד הספרים מן המונחים על השולחן, אשר בו שם הוא – שותפי בחדר – לפני רגע את המכתב המוּצא מכיסו. הספר הזה היה הכרך הראשון מכתבי מנדלי מוכר ספרים העברים, אשר יצא זה לא כבר לאור, והמכתב, אשר הושם בו, היה אותו מכתב-ההזמנה מאת הועד המכין לקונגרס הקוּלטוּרי, שבו נתבקש הסופר בן-מעוני לחתום את שמו על קול-הקורא לעם, כי יתנער מאינדיפרֶנטיוּתוֹ הקולטורית… “שאיפות לחיים עבריים חדשים הולכות ומתגלות; הכל מרגישים, שאיזה תוכן חדש הולך ומתרקם, הולך ומתהוה” – כך היה כתוב באותו מכתב. ויחד את המכתב היו מונחים בספר גם איזו קטעים של התחלה מרשימה ביבליוגרפית בכתב-ידו של רעי הסופר, ששם היה כתוב ומחוק מעין זה:
"מקום ידוע ומקובל הוא במאמרי המבקרים: כל מחבר הגדול מחברו הריהו מאריך ימים יותר על פני האדמה. שקספיר חי במלוא תבל עד היום – זה יותר משלוש מאות שנים; סֶרואנטס חי עד היום – גם כן בכל הארצות. אצלנו אֶלגיותיו של ר' יהודה הלוי חיות עד היום. כמה תחיה “מגילת האש”? – מתפלפלים לפעמים מורי-קוראי-עברית; הללו אומרים: חמש מאות שנה – בדיוק; והללו: עד לאחר ימות המשיח.
“היחרידנו הדבר הזה? לא, בכל זאת! סרואנטס חי, “דון-קישוט” יצירתו חיה, אבל הגם נקראת? והאם לא זרה היא לנו באמת כשאנו מתחילים לקרוא בה כמו שהיא? האם לא זרים ורחוקים ממנו רוב הקלאסיקים, רוב סופרי העולם המהוללים והמקובלים? האם יש לנו איזו שייכות ל”איליאדה"?
ומעבר לדף:
“מנדלי מוכר ספרים. עבודתו הספרותית מתחילה לפני חמישים שנה, היינו, בעוד שרחוב היהודים עמד עדיין על תלו. הניגודים והקרעים, אשר הביאו עכשיו אל המשבר ואל המצב של אי-מוצא, היו אמנם, כבר אז, אבל רק בכוח, קבורים במעמקים, ונגד עיניו הפשוטות של הסופר המתחיל היה הכל או נלעג או נהדר, בכל אופן – קיים. היה מקום להראות חסרונות, צללים, פגימות, או יתרונות, אוֹרים, סגולות, ללעוג או לקלס, להתנפל או להמליץ, לבכות או לשחק – אבל חיים יהודיים עצמיים היו בכל אופן, בלי שום פקפוק. ומכאן מקום להרמוֹניה, לקלאסיות – הזרה והרחוקה כל כך! – שבכתבי מנדלי השוקטים, הפשוטים והבהירים. כי פשוטה ובהירה וגלויה היא הבאר אשר ממנה ישתה האמן הכותב שבו את מימיו”.
להלן נאמר:
“מנדלי. מהו בתור יחיד? מהי מהוּת נפשו העיקרית? מהו המוֹטיב היסודי שלו? את מה הוא אוהב ביחוד ואת מה הוא שונא ביחוד? – כל השאלות האלה אינן נוגעות לנו כל כך, מאחר שהוא, מנדלי מוכר-ספרים, הלא אינו בא לספר לנו – כאלה ממספרינו שבאו אחריו – על עצמו. רובי דבריו הנם, אמנם, בגוף ראשון, אבל זה הלא לא נעשה מפני שבעל הדברים רצה להבליט את נפשו הוא לפני זו של חברו, אלא “מאנירה” אצלו ולא יותר. כשׁהוא מתפלפל, למשׁל, כוֶרטר וכפֶּטשׁוֹרין להבדיל, בשעתם, על שני המנדלים המתרוצין וכו' או על מנדלי שפיקח הוא או שוטה וכו', הרי הוא אינו עושה זה לשמה, לשם גילוי נפשו, כי אם רק בכדי לתאר גם על ידי הדברים האלה את תכונתו של היהודי, של האבר הקטן המפרכס בגוף הציבורי של כסלון הישראלית”.
לאחר זה:
“בקובץ אחר, בסיפור “לא נחת ביעקב”, למשל, מתאר מנדלי בחיבה יתירה את ר' בנימין היושב יומם וליל בחאלאטי”ל ומעיין בספר ודורש טוב לעמו ונותן עצות טובות ליהודים. בנו יצור כזה מעורר רגש לא-נעים; מנדלי גומר עליו את ההלל – ובכל לב. אבל זה לא איכפת לנו, כי, כאמור, יחוסו של מנדלי למתוֹאר אינו נוגע לנו. אותנו, קוראי הדור הזה, יכול לענין ביחוד יחוסה המתעמק של נשמה מורכבת ביותר אל העולם, האדם והחיים; אבל אצל מנדלי אפילו כשׁאיזה חזיון מעורר בו רגשׁות שׁונים, הרי גם אז אין זה תהִיה, ערבוב של רגשות, אלא מזיגה – פנים לכאן ולכאן".
ובראש עמוד אחר:
“עוד פעם: מנדלי הוא סופרו הטיפוסי של רחוב-היהודים לפני יובל שנים. אולם מה שאמת אמת היא: מנדלי, למרות מה שבדברים ובאמרים יש שהוא משתפך לפעמים ומקלס כנסת-ישראל, אין אצלו, בעצם, כשהוא חודר אל מהותו של רחוב-היהודים, אלא חיתוך גזר דין… מנדלי מן העת האחרונה הוא בן סביבתו של אותו הגדול, אשר לאחר הבנתו לפני רבות בשנים כל אימת “עם כי יחרב”, כתב עוד לפני זמן קצר, שכל חיי גלותנו היו המנון אחד לכוח-הרוח – כאילו לא באנו כיום הזה (עם ההמנון ביחד!) אל ירכתי הירידה היותר קיצונית לא לבד במחיה וכלכלה, כי אם גם בכל ענפי המחשבה והרוח; מנדלי הוא בן סביבתם של “תלמידי” אותו הגדול, שדעתם אינה נוחה מרבם, הריאלי יותר מדי, ושעכשיו התחילו להשליך אל התהום הריק מלים ומלים על הסוד שבאמונה ודת ולהפחידנו בקארלייל, רסקין ומטרלינק; מנדלי בחיים, בתוך סביבתו, אולי גם הוא יאמר מעין אותם הדברים המקובלים: שכינת האומה, אש-דת, אל-יחיד- התנ”ך, התלמוד, המדרשים, ספר-האגדה, שהוא צריך להיות למופת לאמנות העברית עד סוף כל הדורות… ואולם ספרו, שבו הוא מראה את יהדות-הגיטו, תוצאת הדורות הקודמים ה“גדולים”, כמו שהיא, מגיד אחרת. ספר הקבצנים!…"
ומה שאפשר היה לשער קודם בא ויאת: הסופר שבידידי בן-מעוני לא הבליג, סוף-סוף, על עצמו. עוד לא גמרתי לעבור בעיני על כל הכתוב-המחוק, והנה הוא נתעורר מדומייתו:
– מה, אינך מסכים?
– ומה איכפת לך?
– כיצד זה?… לא אבין לרעך…
– מילא – מאסתי בויכוחים ואצחק – הן בין כה וכה וגם אצלך גופא רוב הדברים מחוקים…
– לא קראת בעיון…
– לא!… אבל שמע את אשר אשאלך…
– למשל?…
– את המכתב מאת מכיני הקונגרס הקולטורי הלא קיבלת זה יותר –
– מחודש…
– ומה ענית?
בינתים, במשך השעה הקצרה של קריאתי (בלי עיון!) בשרטוטיו הבבליוגרפיים, נהיתה אתו, את רעי הסופר, רוח אחרת קצת, רוח יותר נוחה, ובתשובותיו כמו נתרכך ה“טוֹן”.
הוא ענה לי:
– הלא זוהי נקודת הקושי בשאלה… הלא זהו מה שכתוב כאן… בכתבי….
– האם גם תבאר דבריך?
הוא קם ממקומו. אין מה לבאר. פשוט. מה היה אותו המכתב? אנשים הדואגים לקניני הרוח של אומתנו ולהתפתחותם – יש מהם, אולי, באמת, ועמהם, בודאי, מאותם האדונים הנספחים תמיד עם ועידות בעלמא, – פנו אליו בהצעה, שיחתום גם הוא את שמו בין שמות סופרי ישראל וחכמיו על קול-הקורא. כולם ביחד אולי ישפיעו על העם, כי… מה? כי יעשה מה? כי יחדל לכתוב ולקנות ספרים בכל הלשונות שהוא שומע וישים לב לקונטרסים האחדים בעברית, הנכתבים באיזה אורח-פלא, במקרה, ושאיננו שומע? שילמד פחות את בניו ובנותיו אותן השפות, שיש להן מהלכים בשוק וערך בספירות, ויקצה עת לעברית, שאין לה מהלכים וערך בשום מקום!…הן יחידי-העם הסופרים העושים כזה, כאילו לשם קוּריוֹז, גם עד עכשיו, הרי הם עושים זה בלי קול-קורא והם הם יהיו בודאי גם הלוקחים חלק בקונגרס הקולטורי שיהיה באמצע החורף, בירח דצמבר, כלומר, לפני או לאחר הקונגרס הציוני הפוליטי, אזכרה לכוח-החיים שבזה גופו ומהדורה חדשה לאותן האסיפות הידועות של “עבריה”, “סיני” – שעודן בזכרוננו!…
– בלי סארקסמוּס…
– סארקסמוס? הא מנלן? אדרבה, הן מצד אחד נהנה הוא, נהנה מאד, שׁהקונגרס הקולטורי העברי לא יכַלה ממונם שׁל אחדים מסופרי ישראל העניים, לנסוע אליו לכתחילה, לשמו, כמו שאירע, לא עלינו, אשתקד בבעלי הקונגרס של טשרנוביץ, אלא שיפטרו את עצמם בקונגרס הכללי, הציוני – התוצאות הלא לא תסבולנה מזה… – כן, טוב… אבל מה לכל זה ולעם-לא-עם? הן רואה אני מכתב-ההזמנה הלז – היכן הוא מונח…
דקדקתי ומצאתי. המכתב היה מונח בהקדמה מאת מוציאי הכרך הראשון של מנדלי מוכר ספרים.
– התבין? התבין? – המה איש-שיחי בנצחון גמור – בכדי להשיג באיזה אופן איזו מאות רובלים, בכדי ללוות באיזה מקום סכום כזה, עד שׁימָכרו מאות אחדות אכסמפלרים של הספר, בכדי להוציא איזו עשרות גליונות מכתבי סופרנו הישיש, החביב, המוסכם, המקובל, העממי, צריכים לפנות אצלנו לעם, לכל העם היהודי, שכנהוג וכמובן, לא ענה כלום!… התבין? הנשמע כדבר הזה, היש אפשרות שתהא עוּבדה כזאת בשום אומה ולשון, בשום עם, שהמלה “עם” אינה צריכה לצלצל ביחס אליו כלעג-בוז? הראינו מימינו כרוזי בקשה לעם או לחובבי הספרות שבעם, שיבואו ויעזרו להוציא לאור את איבאן טוּרגֶניב, את ויקטור הוגו, את טשׁארלס דיקנס?… בכל מקום הלא מתחרים בהוצאות כמו אלו, ובצרכי הרוח עוסקים כבר אנשי מעשה, המוציאים הכל לתועלת עצמם, והקהל כבר “נותן להרוויח”, יען שיש לו צורך בדבר… תאמר: אצלנו יש רק אחד מאלף, שספר עברי היה יכול להיות לצורך אמיתי לו: אבל הן אין אף אחד מעשרת אלפים, שהספר העברי נעשה לצורך אמיתי לו – ולמה הם כל הדברים?
– ובכן, מה ענית, סוף-סוף, לועד המכין?
אויה, חזָרת השׁאלה הזאת הקניטתהו – מצב-רוחו הקודם שב אליו; וכאילו דבריו הנוחים לפני זה היו רק בכדי להחליף כוח, התחיל הוא עכשיו צועק עוד ביתר עוז. מה ענה? מה היה לו לענות! אין לו מה לענות! אין לו אל מה לתת את שמו,אין הוא יכול לחתום על דברי כזב! מה? מה אני אומר? מכתב פרטי, לכל הפחות! מכתב מברר את יחוסו? למה? הן הוא כשלעצמו אינו מענין אותם, אינו יכול לענין אותם ואינו צריך לענין אותם… (אה? אותם – מי אותם? הוא – מי הוא?…) כן, כן, מענין אותם אולי רק יחסו אל העם, יחסו של סופר ידוע אל העם ואל תקוותיו… יתר על כן: גם יחסו אל העם יכול לענין אותם, אם היחס הזה הוא חיובי…. חיובי, המבין אני? ויחס כזה הלא אינו יכול להיות! אינו יכול!
ופתאום השפיל את קולו וסיכם:
– – וזהו הסוד. אנשים רואים אותו עובד בספרות.. בין מחפשי הדרך, בין העמלים להרחיב ולהעמיק את המחשבה, לקרוא לכל דבר בשמו הנכון, לטהר את האויר… חושבים: בין תקוה ויאוש הוא, בין יאוש ותקוה, שהרי אלמלא שכן, לא היה יכול לעבוד… אבל הוא הלא אמנם אינו יכול כבר לעבוד, אינו יכול! הגדת האמת כשהיא לעצמה? אבל מה מקום להגדה זו, אם אין תקוה, כי היללה והצעקה יחרידו את המתים ויעלום מקבריהם? ותקוָה כזו הלא אין לו. שד משחת! הוא אינו מאשים, אינו מחייב, אינו מפריז בכדי לעורר… היהודים חיים כמו שהם יכולים – מאין תהיה להם נשמה יתירה, מאין?… איכה תהיה להם נשמה לאומית, איכה?… הוא מציין רק מה שברור לו, את העובדה הברורה. פלשתינה, מיסופוטמיה, שפה אחת, קולטורה יוצרת – מה כל אלה, אם אין כבר בלאומנו, בתור לאום, מתוֹם? מה כל זה? אם המקום שאומתנו תופסת בעולם אינו כבר אלא עד כדי להיות לחומר למאמרים “מדעיים” על מספר היהודים בעבר ובהוה, על מצב היהודים בכל הארצות, על הסטאטיסטיקה של המוּמרים היהודים במערב ובמזרח?… מה הצלצולים על מה שׁנתַנו לאנושׁיות ומה שׁניתֵן, על סגולותינו השׂפוּנות, הטמונות – אם ניטל, ניטל כוחנו להוציא לחם מן הארץ, וכל אוצר-רוחנו – יתוש מת! זהו מה שברור לו, ברור כמו זה שעתה שמש-צהרים בוער בחוץ… הס.. איש לאהליך, לא-ישראל!.
ג
מחצית השעה עברה, עלי היה לשוב לעבודתי ונחפזתי לדרכי. ובכל זה, בטרם קומי לא התאפקתי ואמרתי לו:
– נוּ, וכאן? מה אתה אומר למה שכתוב כאן?
– דברים בטלים… היכן?
באצבע הוריתי לו מקום אחד בכתב-ידו, ששם היה כתוב: “הספרות העברית הצעירה של עכשיו הרי היא מבינה את כל הדברים האלה עוד ביותר עמקות, ביתר טרגיות, אבל היא כבר אינה יכולה להתעסק בזה באותו האופן של מנדלי. לעגה בהכרח הוא יותר דק, וגם יותר מרפרף, מאחר שהאוביקט של לעגה-אסונה נעשה עוד יותר קלוש, יותר מרפרף… הסופר העברי מן השעה הזאת, אף אם מתחיל הוא ללכת בעקבות מנדלי, סופו להסיר את פניו מעל הרחוב ולהתכנס לתוך נפשו; רק לתוך נפשו”.
– נוּ, ומה יוצא מזה?
– היאך! “לתוך נפשו”…יוצא, שעדיין יש מקום… מקום… ל…
– לשירה אינדיבידואלית, אתה רוצה לומר? – התנער הוא, שוב, בכל זאת – כן, שפיל לסיפא דקרא ותראה, שאני מגֵן על זה עוד ביתר הרחב הביאור… הנה פה אני אומר: “עכשיו, כשחיי הגיטו היהודיים בכל הארצות נתפוררו, היינו עוד לא פסקו לגמרי, אלא טושטשו, איבדו צורתם, מהלכם הרגיל ואָפים מדור-דור; עכשׁיו, כשׁמֵעָם קדמוני יוצר וראוי לחייו נשארו רק יהודים שונים ומשונים, חסרי צורה, והללו הבודדים, שנפש להם, אינם אלא כקיסמים קלים – מן המשבר – הצפים בין גלים, גלי היאוש; עכשיו יכולה הבלטריסטיקה הצעירה שלנו לקבל צורה של השתפכות-נפש, רק של השתפכות-נפש. כוָנתי היא: ליצירות עממיות אין מקום אצל הבלטריסט של תקופתנו, היינו, שיבוא ויתאר את החיים העצמיים של העם היהודי כהוויתם, מאחר שחיים כאלו, שיהיו עומדים וקיימים בצורה קבועה אין הוא רואה מסביב. הוא אינו יכול להוציא מתוך השברים האלה גם איזו נגינות לאומיות כלליות, צלילי חזון העתיד – מאחר שחזון כזה אין לו. ומהו עושה? כך. מכיון שלתאר את הציבור היהודי בתור חטיבה אחת מסויימה, הרי זו עבודה שמתן שכרה היצירתי אינו בצדה, הולך הוא ושם על כרחו כל פניו אל היחיד, רק אל היחיד, אל הלך-נפשו, אל חיי-נפשו, אל צערו ויגונו, אל חוסר הקרקעיות שתחת רגליו… אמנם, אין כל צורך לחזור על זה, ששום יחיד אינו גידולו של המידבר, וכשהספרות באה לתאר את היחיד העברי, היא נוגעת על ידי זה בהכרח, אם מדעת ואם שלא מדעת, אם באופן ישר ואם שלא באופן ישר, גם בפרובלימות הלאומיות כשהן לעצמן, שעל רוב חייהם של יחידינו היו להן, לאותן הפרובלימות, השפעה מכריעה; אבל ההבדל בכל זאת גדול הוא”… לא, עוד לא זה… שמע הלאה… כן, פה… “ואציין רק זה. כשעוסקת הספרות, בעיקר, בפרובלימות-האומה, אזי האיש החושב, כי מסיבות היסטוריות וממהלך-החיים ההכרחי אין עתיד לאומה ידועה, שנחלשה ונתנוונה, הרי, כתוצאה מזה, שאין גם שום מקום לספרות כזו. לא כן שירת הנשמה היחידה. לה יש תמיד מקום, כל זמן שהנשמה חיה בקרב היחיד השר… – מה אתם רוצים? – יוכל לטעון הסופר העברי – אין אנו רואים עתידות לעמנו?… ובכן אין מקום ליציאות לאומיות? אפשר שאני מודה בזה… מה עוד? השפה העברית, זו המזרחית המוזרה, אינה שפתם אפילו של היהודים ולא תסכון להיות לספרותם?… – יהא שגם זה אמת… אולם אנכי הלא חי אני… ושפתי אני – היא אותה המוזרה…ועל הוויתי שלי אני רוצה לשיר, ובשפתי, מוכרח לשיר – ובשפתי… שומע אתה?…” “ומזה נובע עוד דבר אחד: סופרינו העממיים, כלומר, אלה שכל העם היהודי היה התוכן שלהם, מטיפוסו של מנדלי, הנם בהירים, ברורים ומוּבנים לכל אלה שיודעים אם מעט ואם הרבה את חיי הרחוב היהודי; לא כן הבלטריסטיקה הצעירה, שעוסקת ביחידי היהודים; בה בהכרח יש הרבה סתומות, יען שכל נפש ונפש לבדה היא עולם בפני עצמו (“נפשו של הזר – חושך ואפלה בשבילנו” – אומר הרוסי!), וכשם שמנדלי, למשל, אינו יכול להיות מובן כהוגן מתוך תרגומים לאומות אחרות, יען שהן רחוקות מהעצם שביהדות, כך אין הנסתרות של הבלטריסטים שלנו האחרונים יכולים להיות מוארים כל צרכם אפילו לפני היחידים האחרים מתוך בני גילם גופא, יען שסודותיהם היותר כמוסים של היחידים – זהו ענינם שלהם ואין לזרים חלק במו”. – לא, עוד לא זה… לא זה…. כאן, שמע…
פני המקריא העידו כולם בי: שמע! אסור לבלי לשמוע! חיי אדם תלויים בזה! אבל מה היה לי לעשות, ואני ידעתי, כי שתי כיתות של תלמידים מחכות לי שם בבית-הספר… ולפיכך ניסיתי:
– כן, כן, זה מוּכח למדי… והן אקרא כל זה כשיודפס… כוָנתי לומר" רואה אתה… נוּ, ובכן מה אתה רוצה?
ויותר לא היה צריךְ! הפסָקתי ושׁאלתי היו, כנראה, בזמנן ובמקומן, מיד אחריהן אירע מה שהיה עלול לארע. ההתעוררות הרגעית, המחַבּרית, פסקה; את פיסת הניר מלל באצבעותיו עד כמעט ליד השמדה, ואת כל המענה שלו הבא הוציא בקול מלחשים של גוסס מתוַדה:
– כך… כך… מה אני רוצה… השמעת… הלא זוהי נקודת הקושי… חה-חה… באמת, כל זה – התבין, לא נוגע לי… כלל וכלל… התבין?… דברים… דברים… אינרציה. ולא נוגע… משונה… למה מדבר?… למה כותב?… הן כלום איני רוצה… הן כל החיים – – – שמע-נא: מה אני רוצה?… הלא זהו הדבר: איני רוצה… ולמרות זה… למרות אי-רצוני… יוצא… כאילו הייתי רוצה… כאילו… לא נסתם הגולל –
העינים והצחוק – טירוף היה בהם כמקודם; אמנם, הבריקה בטירוף הזה גם מעין איזו מנוחה; אבל המנוחה הזאת בטלה בששים של אַפּאטיה, הבאה מחולשת הדעת, שאחרי בכי וחירוק שינים.
ובמצב כזה עזבתיו בחדרנו המשותף והלכתי לי. ההמשך בא בערב.
[“חבצלת”, “הניר”, “הצבי”]
בגליון האחרון של ה“חבצלת”, זקנת העתונים שלנו, אנו מוצאים מאמר מעניין מאד, בכדי לעמוד על־ידיו על אופיה של דעת־הקהל הארץ־ישראלית, על הרוח השורר במחנה יהודינו היפים, הרשמיים, ועל טיב ה“מענה־לשון” שלהם.
שם המאמר: השערוריה ביפו", והוא מתחיל כך:
“לא אוכל להגיד אם מרגישים גם אחרים כמוני את חזון הלאומי הגדול שכרוך בזה. אני הרגשתיו תיכף בכל היקפו ומלאו וכמו אנחה עמוקה התפרצה מלבי הכאב (כמו אנחה עמוקה!), בראותי את השערוריה הזאת ודמי דם כעס וקצף גדול הרתיח והתקומם כי הרגשתי שהוא העברין ירד לחיי כמו גזל דבר קדושה רוממה עדינה נפשי נפש הנאצלה והיותר גבוהה”…
שערות־ראשנו מתחילות לסמר מהתחלה שכזו, ובסקרנות רבה, ממש ב“תאבדעתנות” של “הצבי”, נמהר לקרוא להלן, מה היא השערורה האיומה אשר ירדה לחיי הנפש “הנאצלה והיותר גבהה”… והנה הווָה על הווָה!
“הוא (העברין!) קרע בזה את התנועה התולדותית, השרשרות הארוכות שמקשרות אותנו עם העבר הגדול ועם העתיד המקווה ועם ההוה הנוכחי”….
מילא, כשצבוע מתחסד פותח בסגנונו של מתמשכל, הלא תוכלו כבר לשער בנפשכם טעמו של דבר. אבל הנה גם קללות וצעקות פשוטות כלפי בעל־השערורה; הנה גם מאותן המליצות הנוטפות־נופת שעל שפת כל בעלי־הלשון של א“י השנוררית ב”עבר הגדול ובהווה הנוכחי“. “ארץ־ישראל אינה דומה למקומות אחרים!” “א”י היא מרכז האומה והלאומיות”!! “כי מצד מבט הדת יוכל העברין להערים ולמצא עצה”, אבל סובלת כאן הלאומיות… כי לעברין אין “שפופרת לאומית” ואינו מעריך לעצמו את “הסכנה הרוחנית”, “הפגם הגדול”, “הצער המסוכן” שב“מעשה המרעיש” שלו…
אבל מה היא, סוף־סוף, ה“שערורה”? מהו “המעשה המרעיש, שעל־ידי זה יוכל לגרום להיזק רוחני לנו, לפחיתות־כבוד של הישוב ולהעמיד בסכנה את כל הקדוש לנו”? מעילה בכסף הציבור? מסחרים ביראת־אלוהים? גזל פרוטת העני המקבל חלוקה? מסירת־ילדים לבית־ספר של מיסיונרים? בּוֹיקוֹט נגד אחים? כפיפת־ראש נגד עריצות ועריצים? מהו אותו הדבר הנורא שנפל ביפו, אשר הנורא בו הוא לא מצד הדת, אלא מצד כבוד־האומה? מהי ה“זהמה” (הזוהמא), שצריך, לפי תוכחת סופר ה“חבצלת”, לטהר מ“ארצנו הקדושה”?
הנה היא הזוהמא, שחור על גבי לבן ב“חבצלת” המזוהמה, הנה היא ה“שערורה ביפו”, שה“חובה על כל אחד ואחד למחות במחאה נמרצת ולעשות כל מה שביכלתו כדי שלא תתרחב הצרעת הזאת הלאה”, הנה הוא מעשה פילגש־בגבעה:
בית־קהוה יהודי אחד פתוח ביום־השבת…
אמנם כן! ארץ־ישראל הקדושה אינה דומה לכל הארצות הטמאות. בתפוצות־ישראל שבחוץ לארץ, ואפילו בפולין, ישתוממו ולא יאמינו בשום אופן, כי דבר כזה נחשב אצלנו בארץ ל“שערוריה”, ל“חטא על כל הישוב, שהאומה כולה תסבול מזה הרבה, הרבה” (סוף מאמרה של ה“חבצלת”). ואצלנו… במרכז האומה והלאומיות…
היכן אנו חיים? –
* * *
ב“הניר” (קובץ ספרותי, יוצא לאור ע“י חובבי הספרות באה”ק, חוברת א', ירושלים, התרס"ט) אין כבר אותה התגלות־הלב של כתבני ה“חבצלת” המגונים והצבועים. כאן כבר משמשות אורתודוכסיה והשכלה ביחד, והפוזמקאות הקדושים שעל עקבות הצביעות בת־ההכרח נתונים בסנדלים אירופיים. הסגנון מתנהל בכבדות, למשנה אין סדר, אבל – “היתה רוח אחרת”. “הניר” – פעם פוסח הוא על שתי הסעיפים, ולרוב מודה במקצת. “אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שׁירה, בלי יופי” – משׁיבה המערכת מפורשׁ לחבֵרהּ, בעל־הבית הנכבד, הדורש, ש“הסופרים יתאזרו חיל ויצאו בראש עמם להורות להם את הדרך אשר דרכו בה אבותינו הקדושים”. – בעל־הבית הנכבד, או ה“פשוט”, כפי שהוא קורא לעצמו, שמצד אחד “אינו פשוט כל כך”, לפי שהוא “יודע כבר שפות אחדות” (כך!) “ולמד בּוֹקל, דארווין וספנסר” (נורא!) ו“קרא את טולסטוי, ניטשה ואיבסן” (נורא מאד!) “ורוחו שטה בכל האנושיות כולה” (נורא ואיום!), ומצד שני הוא “בכל זאת במה שנוגע ליהדות יהודי פשוט ובמה שנוגע לאמונה ודת הכריעה אצלו תורת משה (והוויות דאביי ורבא ופסקי ה“פתחי־תשובה” וה“באר־היטב”) את כל האויטוריסטים שבעולם” (ובוודאי יהיה הוא מהראשונים להילחם בבית־קהוה פתוח ביום השבת!) – בעל הבית הזה ברור לו, ש“כל החכמים (כלומר, בוקל, דארווין וכל אלה אשר “למד”) לא ידעו ולא הבינו מה היא אמונת־ישראל ומה היא דת־ישראל, יען כי רצו להשיג בשכלם מה שאי־אפשר כלל לשכל להשיג”, ואף־על־פי ש“איננו חכם כמוהם” (איננו חכם כמוהם!) ו“אינו מגיע גם לקרסולם” (גם לקרסולם! איזו עניוות!) “אבל(!) תורת ישראל חביבה עליו”; ו אף כל־פי ש“תורת־ישראל חביבה עליו ומצוותיה קדושות בעיניו”, אבל(!) “רוצה הוא שגם הספרות העברית תפרה ותרבה”; ואף על־פי שרוצה הוא ב“ספרות חדשה בעברית שתתקדם ותעלה מזמן לזמן למדרגה יותר נישאה כמו הספרות הכללית, בדרך הקבלה (פאַראַלעל)”, אבל מכל מקום “דרישתו מהספרות העברית אינה דומה כלל לדרישתו מהספרות הכללית”: שם הוא “רוצה לדעת פוליטיקה, סוציאולוגיה ושאר העניינים המניעים את רוח־האנושיות”, מה שאין כן בהיכנסו ל“היכל ספרותנו הוא חולץ נעליו ורוצה למצוא פתרון לא לשאלות זמניות אלא לשאלות נצחיות, הנוגעות לפנימיות נשמתו” (העניינים דלעיל ה“מניעים את רוח האנושיות” נוגעים אך מעט, כנראה, ל“פנימיות־נשמתו”). בקיצור, כל “רצונותיו”, כביכול, של בעל־הבית הפשוט ולא־פשוט שלנו עושים, סוף־סוף, הרושם, שאינו יודע כלל מה לרצות וה“לשון”, המתהדרת, השמנה ושבעת־הרצון מעצמה, מעידה, שמלבד לכתוב מכתב גלוי אל “הניר” אינו רוצה באמת שום דבר. הגיעו בעצמכם: אדם בעל־בית רוצה, שהספרות העברית החדשה: א) “תשים לו כנפים לעלות למעלה מהשמים הנמוכים שנטו על ראשינו המטריאליסטיים”, וב) “שלא תלעג למצוות־הזכרון שלו, לציציותיו ותפיליו ושלא תחרף ותגדף כלפי מעלה”; ותו: “אם איזה סופר מתרגם לעברית ספר מדעי כללי אינו מתרעם חלילה והנהו קונה אותו ברצון”, ויחד עם זה “אינו דורש מספרותנו שתתן לו מדעים כלליים”, יען שאותם הוא “יכול למצוא בספרות אחרת לשובע”, אבל “לא זהו העיקר אצלו”. העיקר הוא: התורה, המצוה, האמונה, “בתי הכנסת ובתי המדרש הרבים שבכל ערי ישראל”…
ככה הוא “בעל־הבית הפשוט” שלנו – אותו בעל־הבית הטיפוסי, הידוע כל כך, שאינו מתבּייש מכל מקום להפחיד את בן־הדור התמים בהשכלתו האנושית…. לא כן, לכאורה, היא מערכת “הניר” בעצמה, שלאחר שהלכה ושמעה דעת הצד שכנגד, כביכול, עמדה והשיבה לו, לבעל־הבית הנכבד, ה“משכיל היודע את העולם והחיים”, ש“רעיונותיו פרי הגלות המה”; אלא שגם כן במין לכאורה… כי “אמנם – טוענת המערכת כעבור שורות אחדות – אין לשימושי החיים (המדע, השירה, היופי, שבלעדיהם אי־אפשר לחיי־עם, כנ"ל), המשתנים ועוברים בפזיזות מדור לדור ומתקופה לתקופה אותו החיל והחוסן שיש לעניני הרוח הגבוהים והנצחיים” (כגון תורת־כוהנים ומצוות־הזכרון?), “אבל – היא חוטפת מאידך גיסא – בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו”. “אבל (שוב!) לא לצמצמם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם”.
אבל ואבל. “אבל” זה חוזר ונשנה ונשנה. וסוף־סוף – בּוֹקל ודארווין וכל בעלי־המדעים זקוקים לטלית שכולה תכלת מ“גבול־הקודש” – ובמאי, אפוא, פליגי רבנן?
“בא הזמן שאנו צריכים להתחשב!” – קול זה מנסר מקומץ־העלים שב“הניר”. עברו הימים שבהם אפשר היה לאטום את האזנים ולישון במנוחה. עוד כל אנשי שלומנו מוצאים, אמנם, מרגעה ב“חבצלת” ובכרוזי יקירי־ירושלים, אבל אנו, הצופים, עומדים על המגדל ומבשרים תקופה אחרת… “פה בארץ־ישראל חיי קהילותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי, אנו שבים לתחיה ועמנו גם לשוננו וספרותנו”. דברים ברורים, לכאורה, האין זאת? ברורים ומשמחים ומצד אשר לא פיללנו לו: מצד אחד מבאי כוח האורתודוכסיה היהודית, זו האורתודוכסיה החשׁוכה והרפה, הקוראה במקום אחר לאספות־רבנים קלֵריקאליות וחוסה בצל הממשלה ה“קצאפּית”, הקטלנית… ברם דא עקא, שהאדוק אף היותר טוב, אף היותר קרוב לאורחא דמהימנותא, סוף־סוף, אם אינו רוצה לחתוך גזר־דינו לאפס מוחלט, מחוייב הוא ומוכרח, בהתנגשו עם הרעיון החפשי ונטיית החיים היצירתיים, להיטלטל ממחשבה למחשבה, לחפש לו קפנדריות והתנצלויות, לקרוא קיש־קיש בקופסת־מוחו, להתגנדר בשמות של חכמי־עולם לצורך ושלא לצורך, בכדי להטיל אימה: הדור, אתם ראו, גם אנו יודעים מספנסר, משופנהואר, מאיבסן! – והעיקר: להישמר שמירה מעולה מפני הקוֹנסֶקְבֶנציה ההגיונית, מפני התוצאה הישׁרה של הרעיונות הפשוטים על תולדות השלמת האדם ואמונותיו ומנהגי־דתיו – רעיונות אלו, שנרכשו לו בעל כרחו…
“התחיה קורעת סגור־עינינו גם בעל־כרחנו” – מודה ומעידה על עצמה מערכת “הניר” בתשובתה לבעל־הבית המשכיל־החרד; אבל איזו תחיה? שמא תחיה של פעולות ומעשים? של אדמת־זרע וידים יהודיות עובדות עליה? של בתי־ספר לתורת חיים ולמלאכה? של חרושת־המעשה וקולטורה חפשיה ומלאתי עונג ורוח־הרים? לא! “דרך־התחיה” של “הניר”, בעיקרו, הוא נתיב אשר לא ידעו עיט, פרי מחשבותיה של נפש ערפלית, מטאפיסית – למרות מה שהכינוי מטאפיסיקה שָׂנוי עליה – הכורכת את תכונת הנבואה הישראלית עם “הזרם הפסיכי של הרוחניות הממשית”, את “יראת־האלוהים הטהורה” ו“הסימפאטיה האלוהית מן החוג הפנימי” עם רעיון־הלאומיות בכנסת־ישראל, שבסוף־הסופות הוא תלוי בתרי“ג מצוות מעשיות ושבמידה ידועה אינו אלא “אתה בחרתנו” אפילו לא בנוסחא חדתא ושבמובן ידוע שינתה בו ה”תעודה" שׁל ה“פְּרֶדִיגֶר” רק את מקומה – מגרמניה לפלשתינה…
מכיר ומודה הוא הרב קוּק בעל “דרך־התחיה”, ש“סוף כל הערכים, כרבנות בתור משטרה פקידית וההוראה בצרכי החיים הקטנים, שהחוש המעשי ההמוני מוצא בזה טעם לחכו, ליפול ולרדת מטה מטה” – אלא מאי? אלא שהוא עמל למצוא נחמה שלמה ב“החזקה רוחנית אמיצה” על־ידי “השפעה אישית היונקת מההוויה הרוחנית המלאה” – אותה ההוויה הרוחנית “כמו שהיא”, “שאי־אפשר להכיר על־ידי כל חיפוש ומחקר” – ולמה, איפוא, כל דבריך רבי? לא לבד “ההשכלה הגלויה בכל תכשיטיה”, אלא אף “התורה הנגלית לבדה – חושב הרב – לא יתנו את האישיות הנחוצה לתחית האומה והארץ” – ואפילו ההיסטוריה של השפעת החסידות בשעתה לא זכתה בעיניו, ודוקא מפני שצורתה היתה בלתי־לימודית כל צרכה – ומה אפוא? “ההזרמה הנפשית תצא מחביון הנסתר, מהטבעון הנמרץ בעולם האור” – היכן היסוד ל“הטבעון הנמרץ”?
ותיתי לו לרבנו אברהם יצחק הכוהן, שאחרי כל הנחותיו המבולבלות וחזונותיו המופרכים, שכולם אינם אלא תולדת הלך נפש קרועה לשנים (למרות אופטימיותה החיצונית, שהיא טובעת בעולם־האור…) ואחרי כל נבואותיו המסתוריות, שאוי לה ל“התחיה”, אם עליהן תשליך יהבה – הוא מסיים בפסוק: “וצדיק באומנתו יחיה”. אכן! את זה אנו שומעים ואת זה יבינו גם בני הקהילה היפואית. אפס כי אז רק למותר הם כל הפטפוטים שב“הניר”, מעין“מעשי בראשית והאדמתנות”, ואין מקום לכל הפרכוסים ש“באחדות ושניות”, ואין צורך בכל הכרכורים שב“מהות־הכפירה”…
לבסוף הערה קטנה: דרך־אגב הזכרנו לעיל את אספת־הרבנים של האורתודוכסיה הרוסית־הפולנית, אותם הרבנים בעלי “הפסגה”, “הפלס” ו“הקול”, וכאן האמת צריכה להיאמר, שאם גם האורגנים הללו, כמו “הניר”, היו כלי־מבטאה של היהדות הישנה, הקפואה, שהתחילה להתעורר ולנסות להסתגל על־פי דרכה אל הזרמים החדשים, ובעיקר לעמוד בקשרי־המלחמה נגדם – הנה הבדל רב ועמוק מכל מקום, יש בין “הניר” וביניהם. הרושׁם של “ספרות” האורגנים ההם הוא: בִּצה שהעלתה ירוקה, אשר אבן הוטלה בה פתאום… בעוד שב“הניר” אשר לפנינו יש לפעמים שמרגישים אנו בסופריו – ביחוד בשורות ידועות של הרב קוּק – כי דברים לנו עם בעלי־נפש, ונפש סוערת, הומיה – שלולית, אשר סער בה והיא מכה גלים….
* * *
“אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי” – פוסקת מערכת “הניר” להלכה ולמעשׂה. וַתִּתּן לנו: מדע ב“אדמתנות”, שירה במכתבו הגלוי של בעל־הבית הנכבד, ויופי – בספרות היפה שלה: ציורו של א.ז. רבינוביץ בשם “יראת־חטא”.
“היצירה הספרותית, – אומר הרב קוק במאמרו “דרך־התחיה” – כשתתלבש ברוח האומה השבה לתחיה תמצא לה אוצרות חדשים אשר לא פיללה לראות, להעסיק את טובי הנפש שבכל העולם כולו בחזיון חדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת”.
כנראה, רוצה הוא א. ז. רבינוביץ בסיפוריו, אשר הוא מדפיס “מיפו עיה”ק“, להיות לפה לאותו המוסר של רוח האומה ול”החזיון החדש של פסיכולוגיה אלוהית הזורמת ". “זאת היא תכונת נפש־עמנו – כך הוא מסיים את “ציורו” “יראת־חטא” – שה' בחר לו לנחלה, ובעד הסגולה הזאת הוא סובל בשמחה ובעונג, סובל זה אלפי שנה ונכון לסבול עד שישפוך ה' את רוחו על כל בשר”.
ונאמר: “אמן”.
והמעט לו לישיש החביב אז"ר לפרוש כנפי “הפסיכולוגיה האלוהית” בציוריו, אלא שאף בספר־המסע החדש “הגליל התחתון והעליון”, אשר עיבּד (ירושלים, תרס"ט), שהוא קונטרס נחוץ ומועיל בכלל, אלמלי היה כתוב באופן אחר, הוא, המחבר הנכבד, מרבה להשתפך באֶכסטאזה רליגיוזית על פני עמודים שלמים, מה ש… שמקלקל את הרושם.
ומובן, שלא “מוסר” אנו מתכוונים להגיד בזה למספרנו החביב, בעל הסיפורים היפים “באפס תקוה” ו“בצל־הכסף”, (כמעט הסיפורים הסוציאליסטיים הראשונים בספרותנו הצעירה!), על המהפכה הקדושה אשר באה ברוחו עם בואו לארץ הקדושה, כי אם לשאלו שאלה קטנה: ריבוי־הקדושה והטעמת־הקדושה בערים הקדושות הללו למה? תבן הוא מכניס לעפריים?
* * *
וערינו ומושבותינו באה“ק קדושות – בזה אין לפון כלל; וביחוד קדושה היא ירושלם הקדושה (נוסח אחר בלי וא"ו), שקדושתה נודפת אפילו מ”הצבי" הלא־קדוש, מ“הצבי” המתקדם, האפיקורסי, אשר בה, תובב"א!
“הצבי” המתקדם, “הצבי” המתקדם, – העבודה! קוראים אותו יום־יום ולא יודעים מה רב בו ממה: ה“קידמה” או – הטיפשות.
“מובן מאליו”, – אומר הוא בגליון ק“כ בדברו על שאלת־ההסתדרות בארץ־ישראל – שנקודת־הכובד היתה, איך לסדר את היהודים האדוקים, איך לעורר אותם ולחזקם ולאמצם, הדברים האחרונים אינם כל־כך מדוייקים. האדוקים הם חזקים ואמיצים למדי, הם עד כה הכוח היותר חזק בין יהודי א”י. רופף הוא המצב של הישוב החדש, אבל הישוב הישן עומד איתן חזק, מספיק(?) ואין גם שום צורך לערערו".
דברים כדרבונות, האין זאת? “איתן חזק” וכו' – ובתוך כדי דיבור: “הוא מלא חסרונות, צללים, סדקים, פגימות ורקב”.
נוּ?
“אבל (אותו ה“אבל” המופתי!) לא באה עוד שעתו לעבור מן העולם”…
לא הגיעה עוד השעה – וחסל!… ברם, אל תשאלו את “הצבי”? “אי משום הא, שמטעמים שונים, כמוסים, לא באה עוד השעה, לפי עניות־דעתך, שיעברו החסרונות, הצללים, הסדקים, הפגימות והרקב – כיצד, על כל פנים עוד “איתן, חזק, מספיק” וכו', לפי דבריך, דבר אשר רקב בו?”… אל תשאלו את “הצבי”: אם באמת רופף הוא, כידוע לכל ואפילו לך, המצב של הישוב החדש, של המושבות העבריות – כיצד, בכל זאת, אתה מתגרה בו כל כך בהעמידך לנגדו כחוחו של הישוב הישן האיתן וכו', שיסודו רק: עצלות, הליכת־בטל, חנופה, מרמה, התרפסות, פראות, מכירת־הבכורה בעד נזיד־עדשים, גזלת פרוטות־העני, אינטריגות של קהל, ותו לא?" אן תשאלו את “הצבי”: “כלום נכחד ממך, אדון רב־חסד, מצב כוחם החברתי והפוליטי של החרסים הנשברים, השטריימלים המקבלים, ושל אדוני־הכוללים האכזרים, כל אנשי הישוב הישן, הקרוע, המחולק, המפורר, בכתבך את התארים: איתן, חזק, מספיק? הא?” לא!… אל תשאלו את “הצבי”… אל תשאלו שום קושיות על עתון היוצא בירושלים הקדושה!
[הספרות העברית בארץ ישראל]
ענין הספרות העברית בארץ-ישראל – דבר קשה ומסובך הנהו. בישובי היהודים שבתפוצות הגולה – ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה – נתברר כבר המצב של זו, פחות או יותר. שם כבר עמדו על המקריוּת המוכרחה שבחזיון זה. שם כבר רואים הכל את הספרות העברית כאילן נמוך זה, שענפיו פעם מרובים ופעם מועטים, אבל שרשיו – תמיד מועטים. בקיצור: אין שורש חזק לספרות העברית בגולה, במקום שהרבים מהקהל היהודי הם רק קוראי-ז’ארגון או קוראי שפת המדינה. ולפיכך רואים אנו שם, בכל המקומות ההם, גלים מתרוממים ועוברים, מתרוממים ועוברים… בא ברוסיה לפני עשר שנים, עם לידת הציוניות הפומבית, אדם אֶנרגי כבן-אביגדור – והחיה קצת את שוק-הספרים העברי; באה אחר כך תקופת הריבולוציה עם שיר-המזמור שלה להמונים, אלה ההמונים שאינם נזקקים ל“לאָקשן-קודש” – ואת כל העמל נשא רוח. לראש הדף“היתה לנו ספרות ואינה”. נטבעה תנועת הריבולוציה בדם, נחנקה בחבלי-תליות, וברוסיה הגדולה נתחדשה התעוררות ספרותית, או יותר נכון: מודה של ספרות… צצה עמה ונהיתה גם “הוצאת ספרות” החדשה שלנו בואַרשה, המדפיסה קבצים מפקידה לפקידה עם קונטרסי “רשפים” מדי שבוע… – ברקאי?… המ… מי יודע מה ילד יום… וכך הוא בכל הפינות שאתה פונה: נולד כשרון חדש וגדול כזה של שניאור – אין איש מתקומם נגדו; אין כשרונות מקוריים – איש אינו דואג להם ואיש אינו מיחל להם; על טיפוח וגידול – ודאי שאין מה לדבר. מתחבא שנים רצופות אותו הכשרון העמוק מאוד של ג. שוֹפמן, מתחבא ואינו יוצר כלום, מקוֹצר נפש ומחוֹסר אטמוספירה רוחנית – איש לא יתפלא על זה ולא ירגיש בזה; מתעורר הוא פתאום וכותב דבר כ“מאידך גיסא” (לבוב, תרס"ט) – מאי איכפת… מתגלגל איזה חובב-שפת-עבר כמ. בן-אליעזר לניו-יורק ומתחיל להוציא “שיבלים” – אדרבא… אם תחלש העקשנות ותרפינה הידים – עין לא תרד דמעה…
לא כן הוא הדבר, לכאורה, בארץ-ישראל. אמנם, הישוב העברי החדש קטן הוא, כמעט תלוי על בלימה. ולכל היותר אינו לעת עתה אלא צל של התחלה, אשר אם לא יבוא במוקדם ההמשך הכביר, המקווה, הרי ערכו מגיע עד לאפס גמור; אבל, בכל זאת, בנוגע לספרות עברית שקוּלות מאותיו כנגד אלפי-אלפים של ישוב אחר. כי כאן יש יודעי ומביני עברית, כאן יש ילדים ובני נעורים ועלמות המדברים עברית כמעט לא באופן מלאכותי, כאן רבים מרגישים את הטבעיות של העבריה, איך אשר פה מקומה והיא על מקומה. ולא לבד המהגרים יוצאי גלות רוסיה וגליציה – הנה גם הספרדים, התימנים, הבּוּכרים, הנה יהודי תורכיה בכלל, הנה המזרח המאיר כולו – “פרספקטיבות”! פה, רק פה, תוכל הספרות העברית להתחיל לבנות ביתה, לחצוב עמודיה…
אולם…
כי כשם שקשים כל הדרכים ואין כל נתיבות סלולות בארץ שאפשר שתהיה לישראל, כשם שקשות ואי-מבוררות, עד לאין מוצא, הן כל פרובלימות-ארץ-ישראל – כך קשה וסבוכה היא גם שאלת הספר פה.
אחרים “מנחמים”: כשיהיה כאן בזמן מן הזמנים ישוב של יהודים ראוי לשמו, תצמח גם ספרותנו מאליה, מארצה… אז תיבּרא גם האיניציאטיבה המבוקשה…
צרור-המור תנחומים אלו! אולם הוא הדבר, שכבר עכשיו יש וחסרון הצעה של ספרות מורגש פה אף בערך לגבי קטנוּת-הדרישה על ספרות; הוא הדבר, שלנגד עינינו עומדת ומתגרה בנו העוּבדה הידועה לאויבים ולאוהבים, כי כל ארץ-ישראל עד עכשיו לא הקימה עוד מקרבה אף סופר-יוצר אחד! ולא עוד אלא שגם הסופרים העברים מחוץ-לארץ הבאים הלום עלולים להיאלם כאן – ואם אין ראיות חותכות לדבר, זֵכר לדבר ישנו וישנו.
סיבת החזיון הזה הנקוב באחרונה מובנה: הסופר העברי מן הגולה מוצא כאן ברוב העובדות והמעשים, ברוב היותר גדול של תנאי החיים, ברוב היותר גדול של הפרצופים והדברים – המשך-הגלות, אופי-הגלות, סדנא דגלותא… לפעמים בהתגלמות עוד יותר קשה, יותר מדכאה… ואם, אמנם, גם יצירתו המקרית שם – בוילנה ובברדיטשוב – לא היתה נזונה כל ימיה אלא מן הגלות ומן התוהו ובוהו והכאב והצער שבקומבינאציות של הגלות – הנה שם היה הדבר על מקומו… ברם פה – למה העבודה הזאת לו? אם אין מקום לחדש נעוריו – מוטב לו לישב בדד ולדוֹם…
וגדולה מזו: בטבע-הדברים הוא, כי נפשו של הסופר פליט-הגלות הבא הנה תמאס גם בבלי-יודעים לטפל פה בחומר של תוהו-ובוהו. בבלי-יודעים תיכּסף נפשו במקום הזה לבנין, רק לבנין – ולבֵנים אין… הארץ החרֵבה מלאה אבנים – ולבֵנים לבנין אין… החמה שׁולטת וקוסמת, כשׁמים הללו אין בכל העולם כולו, אבל השמים שמים ליופי, והארץ, האדמה, מי יודע, אם לנו תהיה… עליית החמה נהדרה, שקיעת החמה מפליאה – אבל את החרבות מי יבנה ואת הביצות, המפיצות מחלה, מי ייבּש?… ובכן – טרגדית-עולם? בכיה לדורות?… אבל לעזאזל הבכיה! כבר קצה הנפש בטראגיוּת ובציורי ריקניוּת… ספרות בונה, למרות הכל, ספרות מתחילה במעשי-בראשית דרושה כאן… וכזו מאין תימצא?..
העט נשבר; הסיבה מובנה.
כן, מובנות הסיבות – אבל, שדי, מה לנו מזה? האם בהבנתנו נינחם?
הנה “העומר”. בודאי גם ערכו של זה ליצירת ספרות עברית מקורית בארץ-ישראל לא קטן; אבל, שר המלה העברית, כמה יגעים הדברים שלו, של “העומר”! זה כשלוש שנים להיוסדו – וכמה מחוברותיו בידינו: יותר משלוש?
* * *
ומהשלבים העליונים של סולם היצירה המקורית אנו יורדים למטה. נו, תהא בתקופה ראשונה זו לא ספרות של יצירות עולמיות, של יצירות מחבקות זרועות-עולם, של יצירות מצרפות את הקומבינאציות היותר דקות והיותר עדינות. תהא עכשיו ספרות של עבודה פשוטה, טכנית, ספרות מחנכת, מלמדת, מסבירה… אבל במה להתחיל? מה חסר לנו ביחוד ומה נחוץ לנו ביחוד? ובשביל מי לראשונה?
אומרים: יהודי-המזרח… כן, יש ספרות לילדים. אבל מה קשה, מה בלתי-אפשרי כמעט, ליצור ספרות בשביל ילדים גדולים, בשביל אנשים מגוּדלים, זרים רחוקים, שמי תיכּן את רוחם ומי יודע את טעמם ומי ינבא מה המה הדברים אשר יגידו ללבבם…
אומרים" תרגומים. כן. יש כאן, בארץ-ישראל, יותר מקום לתרגומים משובחים מספרויות-אירופה מאשר לאותם הנעשים לפעמים בשביל יהודי אירופה גופא, שנקל להם וזילא להם לקרוא את כל הדברים במקורם. פה, בלי כל ספק, יש כבר סכום ידוע של קוראי רק עברית, שמזון רוחני דרוש להם. אבל, גם אם לא נדבר על כמות הקוֹנטינגנט של הקוראים, אשר בודאי שלא תספיק להוצאות התוצאות התרגומיות, הנה עיקר-השאלה הוא: איך לגשת אל העבודה? שדה-בוּר לפנינו – ומי יעלה בראשונה? הנקח מסיפורי “אלף לילות ואחד” או מ“הליכותיו של דוֹן-קישוֹט”? מאגדותיו העממיות של ליב טוֹלסטוֹי או ממעשיותיו המיוחדות של קנוּט האַמסוֹן? מפשטות-חזיונותיו של האופטמאן או מחריפות-שכלו של אנאטוֹל פראנס?
והסגנון! מה נעשה להתפתחות סגנונו הספרותי, שהוא בודאי מוזר לגמרי אף לקוראים היותר טובים מיהודי המקומות הללו? כיצד לכתוב בשפה כזו, שתהא לפי מידת שינונם וידיעתם? מי יישר את ההדורים?
שאלות ושאלות.
* * *
הנה “אחדות”, הוצאת “פועלי-ציון” בארץ-ישראל, שניגשה אל העבודה והתחילה בחוברות מדעיות פופולאריות (יצאו לאור: “מה זאת חרות?” מאת נעמן ו“בית-מורשי-העם” מאת ינאית, ירושלים, התרס"ט) – עובדה משמחת לכל הדעות: אותם “פועלי-ציון” מתקופתו של “אָנפאַנג” מוציאים ברוֹשוּרוֹת מדיניות בעברית – “בלי כל שאלות ומעלות”! והארת העובדות הרי גם היא פשוטה, רגילה, לאו דוקא מארכסיסטית-אורתודוכסית; וההסבר הוא, אמנם, לכאורה, כל כך פופולארי, כל כך לפי תנאי המקום –
ובכל זאת…
“אין הקוצי”ה (הקוֹנסטיטוּציה) – קוראים אנו בראש ע' 10, חוב' ראשונה – אלא חק, ולא עוד (,) אלא (שהוא) חק עמק (,) חק יסודי, חק הכולל ומקיף את החקים ז(ו)לתו, ומשפיע עליהם תמיד באופן פועל. בהיותו חק יסודי, צריך הוא (!) לשמש ליסוד לחקים אחרים הנשמעים אליו, ולהיות שקוף מבעד כל שאר החקות (ים). אלה האחרונות דרכן לילך ולהשתנות תדיר, והחק היסודי דרכו להתמיד ושלא להשתנות כל עקר".
עד כאן.
ומניח אני לשיבושים בשימוש-הלשון ובסימני-ההפסק, מניח אני לבלבול בהגהה ובאורתוגרפיה (מעין" חקים, חקות, עיקר ביו“ד ובלי יו”ד, פרוטרוט בואוים ובלי ואוים והרבה, הרבה כיוצא באלא), שבוודאי צריך וצריך לשים לזה לב; איני מתכוון בציטוט שלי, אלא להעיר, שאף הרצאה פופולארית כבקונטרסו של מר נעמן מה רחוקה היא מהיות מובנת לקוראים המקומיים! “להיות שקוף מבעד כל שאר החקות” – מה מוזרים להם, אפשר לשער, המושג והסגנון גם יחד!
הקונטרס השני מאת מרת ינאית כתוב כבר באופן של שיחה, דיאלוג בלע"ז. נראה, שהוצאת “אחדות” הכירה בעצמה, שהרצאתו של “מה זאת חרות?” אינה קולעת למדי אל המטרה. אולם הכרח לא-נעים הוא להעיר, שהשפה כאן היא עוד יותר גרועה מאשר בקונטרס הקודם. המשפטים וקישורי-המלים נמשכים כמו עגלת-משא על גלגלים בלתי משוחים בעיטרן. “הלאה (כלומר, להלן) אבאר לך מה הם עניינים מדיניים(.) ולא רק העניינים כי עם (אם) גם המטרות נחלקות לחמריות, רוחניות ומדיניות (הטעמה של קורסיב בפנים הספר), בהתאם לעניינים שעל פיהם המטרות נבראות”. נוּ, תאמר-נא, מאת ינאית: וכי זוהי שיחה חיה? וכי כך משיחים בני-אדם חיים “על המדינות”?
הארת החזיונות, כאמור, היא לא מהשקפה מארכסיסטית אדוקה, אלא פשוטה, “אנושית”. אולם – לבלי לחטוא נגד האמת – יש ש“הנסיון” לשלב “פרוליטאריאט” במאורעות של מדינת תורכיה מעביר קצת את המחברים הנכבדים על דעתם. שימת-הלב הראויה למומנט של החיכוכים הלאומיים בממלכה העותומנית – המומנט שהיה צריך להיות מוּאר ביותר – את זה דוקא אין אנו מוצאים בקונטרסים אשר לפנינו. תחת זאת אנו קוראים בסוף המחברת השנית לאמור:
"– ומי המה הגואלים האלה?
“– הצבא “וצעירי התוכים” (,) החילים והרבה משריהם (,) הבינו את הסכנה הנשקפת לקיום המדינה (,) וגם ההמון העמל(,) שכל כך סבל תחת על ממשלת העריצים הקודמת (,) לא יכול להוסיף לסבול את מועקת הממשלה שחלפה (,) וטובי בניו (, של “ההמון העמל”?) “צעירי התורכים” (, כלומר: “החילים והרבה משריהם”?) יצאו לקרב בעד שחרור העם, בעד חירותם(.) ולא לשלטן(,) כמו שחשבת, כי (אם) לו, לטובי בניו(,) עלינו להכיר תורה ולהחזיק טובה(.)”.
לא. הצעד הנכון הראשון של ה“התחלה” – עדיין לא נעשה.
["ברזל בברזל" מאת י. אבויה]
היו ימים ובחוגים ידועים, שמבלי תת לעצמם דין וחשבון ברור, האמינו באפשרות שינוי המקום בשביל כל העם הישראלי וקיבוץ גלויות במשמעותן הפשוטה של שתי המלים הללו, שרר מצב-רוח מוזר, שהיה מתבטא בפתגם הידוע: “כל מה שיוּרע יותר יוטב יותר”. קצת תחת השפעת הדיאלקטיקה המרכסיסטית-בגילויה הבּנַלי, ששׂמה תקותה, תקות הסינתיזה הסוציאלית, באנטיתיזה הקיצונית הקודמת לה (התרכזות כל הרכוש בידי מועטים) וקצת תחת גלי היאוש, ששטפו מכל צד על-ידי מאורעות הדם התכופים והנוראים, ביקשו הם, אותם החוגים, נחמה פורתא באימת הגלות גופה, בהעברת הכוס על כל גדותיה. “בדם ובאש יהודה נפלה” – קיווה אז גם המשורר יעקב כהן – ועל-ידי דם ואש תיבנה… העם לא יסבול, לא יוכל לסבול עוד את חרפתו האיומה – יתנער ויקום…
אבל כדבר הזה היה לא היה. קיצור-הדבר – העם-לא-עם שכח את הפוגרומים מיד! גופו הפצוע, אמנם, לא נרפא עדיין עד היום, מן המכה אשר הוכה, אפס כי מזכרונו כבר נמחה הדבר. אלה המעטים, אשר חשו מפלט לארץ-אבותיהם, שבו אל גיא-ההרגה מיד כשזרחה התקוה, כי שוב לא יוסיפו להכות… ואלה היחידים אשר נשארו בערי ובמושבות יהודה, והשוּמים והבצלים הרוסיים אין לפניהם, רגון ירגנו בבתיהם: הלא על כן רוסיה פרה שמנה היא, ואין רע אם תבעט לפעמים… מה שאין כן כאן… אכן צריך היה לקבל את היסורים באהבה ולחכות עד יעבור זעם…
יהודה לא נבנתה בדם ובאשׁ חֶרב! הבשר המת לא הרגישׁ באיזמל – ורקבונו עוד העלה סרחון…
ולא זו אף זה. צעירי היהודים הבודדים, אשר כאילו לא דם-יהודים נזל בעורקיהם, אשר עוד שארית כוח היתה בהם לקום ולבנות, אשר משאת-נפשם-בדולח וגופם-ברזל היו לעלות ולחונן עפר ארץ החמדה ולקומם הריסותיה – גם הם לא חיו אחרי המכה אשר הוּכו…
צבת בצבת עשויה. בכדי לעזוב את הגלות ולהתחיל לחיות לא חיי גלות, דרוש לבלי להיות מתחילה בני-גולה ושטופי-גולה. היהודים המעטים אשר באו הלום, הביאו אתם גם את גלותם. ואלה אשר היו יכולים להשתחרר ולהיות בני חורין – נמקים בהכרח על-ידי אימת הגלות. איה המוצא?
בנימין שפירא (בדרמה “ברזל בברזל”, “רביבים”, קובץ ב') הוא ציוני. ציוניותו אינה דומה לזו של אחרים. לזו של ה“רשמיים”, לזו הציוניות הגומלת חסדים, העושה טובה למי שהוא, המקריבה “קרבנות”. ציוניותו של בנימין נובעת מתוך עצמו וכולה אינה אלא בשביל עצמו. התעתדותו לנסוע לפלשתינה (במערכה א') אינה בשבילו קרבן קשה, שהוא מקריב לטובת ה“אידיאל”, אלא מעשה נעים ומשמח, מעשה שלו, שהוא עושה בשביל עצמו – לתיקון חייו ולהפרחת עצמיותו. אינז’ינר בריא זה, בעל המזג העליז, האוהב את החיים ואת שמחת החיים כמו שהם, היודע פרק חשוב בכלכלת הבית, המתענין – לגמרי לא כ“אינטליגנט” – בעניני תרנגולות וביצים, המתענג על עבודה קשה וזוהר-השמש, מאמין, כי “העצים הרעננים – הוא ובני משפחתו – עתידים להשתגשג תחת שמים אחרים”. הוא מדבר על לב מרים אחותו, זו המורה העבריה, העצובה והנחמדה במסירות-נפשה ובעצבונה גם יחד, ומנַחמה ב“בריאות אחרות לגמרי”. הוא מייחל למשוך אחריו לארץ-חמדתו גם את אבותיו האדוקים, גם את בלומה אהובתו – הריבולוציונרית הרוסית, הרואה בו ריאקציונר ואוּטוֹפיסט. אולם כל חלומות החיים היפים האלה הולכים ומתבטלים. המציאות הגלותית בולעת אותם אחד, אחד. אביו של בנימין שפירא נרצח פתאום באותם הימים השחורים, ו“קטסטרופה” מצויה זו שבחיינו מביאה מהפכה ברוחו וקרץ על הכל.
הנה זה, בעיקר, תוכן הדרמה של י. אבויה.
ובמערכה ב‘, בבית-העלמין, בתוך “ערבובית הקולות, הנאנקות, קטעי הפסוקים וחצאי המלים”, סמוך לאשה המתעלפת, אשר בעלה הישר נרצח ביד פרוליטארים יהודים (אזכרה להני בריוני, שבאותם הימים הנוראים!) אנו רואים את בנימין שפירא, איך שהוא נפרד מצד אחד מאהובת לבבו, הנסחפת בזרם השנוא לו, ואיך שמצד שני הוא בא בקונפליקט עם אמו קשת-האופי על הגינו עליה באקדח. במערכה ג’ יוָדע לו דבר האסון אשר קרה את בלומה הסטודנטית, האסון המביא אותה לידי לקיחת נפשה ביד עצמה ואותו לידי שאיפת נקמה רבה. אפס כי אמו, אשר רוּחה, רוח היהדות הישנה, עוד נתקשה עליה על-ידי הרג-אישה, מוסדרת אותו, את בנה יחידה, בידי הפוליציה. במערכה ד', בשעת גסיסתה של דבורה האם, מגיעה ההתנגשות של הדור הישן עם הדור הצעיר עד לידי הנקודה היותר גבוהה. “ביד חזקה – בציצת הראש לבית-הכנסת” – צועקת האשה הגוועת; והבן, שבינתים פסקה אצלו אפילו שירת הנקמה והוא בבחינת מת מתהלך, אינו יכול להרגיעה, שיתפלל קדיש לזכר נשמתה – ומתרחק. המסך נופל.
ערבוביה במוטיבים היסודיים של החזיון – יאמר הקורא המבקר, ובצדק. אבל איך שיהיה, וברשת-חיינו ובכל מורא-חיינו רגלינו עומדות כאן. לא ברזל בברזל נגע פה, אלא מכאוב במכאוב, פצעים בפצעים. המוראים האובייקטיביים של התקופה הקרובה הזאת בקשר עם קשיות-ערפה של דבורה האם, זה סמל היהדות הליטאית, ה“מתנגדת” הקנאית, האומרת: יקוב הדין את ההר; עם קהוּתה של בלומה המתקדמת, יורשתה האמיתית של דבורה, אשר רק החלף החליפה את “ר' זלמלי מווילנה” בפליכנוב וקאוטסקי; עם דכדוך-רוחה ושלילת-ההרמוניה של מרים הלאומית, הנשרפת בעצמה בשלהבתה, לפי דבריה; עם חוסר הקרקעיות של הכלי הנשבר, של בנימין הציוני, שסוף-סוף אינו יכול להיות אפילו “מטה-זעם קטן בידי הגלות”.
וכמה צר, שלא היה בכוח כשרונו של המחבר, חוזה הדברים האלה, לראות ולהקיף את כל ההרכבה הפסיכולוגית שבחזיונות הללו ולגלות במעשי ידי אמן את כל הצדדים הנסתרים והדקים שבדרמה עולמית זו. לצערו של הקורא, הגיעה יכלתו השירתית של מר אבויה רק עד כדי ציור כמעט-מספיק של המחזות הצדדיים, הפשוטים, עד כדי הצגת הפרצופים של חיה האשה הזקנה, נערי המפלגות וגם – וביחוד – של דבורה, שעלתה בידו מאד. אולם כמה פובליציסטית ולא חיה היא בלומה, כמה חיוורת ורפה מרים, ואף הנפש הפועלת העיקרית – בנימין – (חוץ מבמערכה א') מטושטשת ובלתי מובנת. נראים הדברים, שבכל שלוש המערכות שאחר הקטסטרופה לא ידע הדרמטורג שלנו מה לעשות לגיבורו האומלל, ולפיכך כל הקווים הפנימיים שלו רופפים, מתנועעים לכל רוח; העובדות חולפות כצללים; הנימוקים של גמר נפילתו, מעין הרמת אקדחו נגד אמו וכיוצא בזה, נזכרים רק בדרך העברה, אבל אינם מתפתחים ואינם עושים פירות אמנותיים, ובמערכה הרביעית, לאחר שכבר “פסקה שירת הנקמה”, בנימין, אף על-פי כן, אינו חדל מלדבר עליה עד הרגע האחרון. שפת הדיאלוגים, ביחוד אלו של בנימין ובלומה, היא ספרותית, מלאכותית, מעושה; כל התפרים נראים כיצד נעשו (יושם-נא לב, לדוגמה, לדיבורים המתחילים של בנימין במערכה ב‘: “כמה כלתה הנפש”, ו“חלקה ירוקה השאיר לנו עוד אלהים לפליטה”, “וחלקה עוד יותר גדולה”, “ובי הולכת המחאה” ועוד ועוד, או של בלומה במערכה ג’ המתחילים: “אתה הרכת את לבי”, “תמיד חשבתי” וכו' וכו'; אי-טבעיים ובלתי עושים, לפיכך, כל רושם אמנותי הם גם הדיבורים שבין בנימין ומרים באותה מערכה). והנה כל אותן האגדות המסופרות פתאום ובכוונה מיוחדה ולא תמיד בדי-טעם; והנה ההכנסה הבלתי מוצלחה בתמימותה ובאלמנטריותה של יוסף המתיאש, שקווי-תכונתו בכל שלוש הופעותיו אינם מתחלפים ואינם מתווספים אף במשהו, ודבריו בכל פעם ופעם דומים אלו לאלו כקוצו של יוד אחת לזה של חברתה, ושלאמיתת רוב דבריו ה“נוראים”-השבלוניים בא גם בנימין בעצמו, סוף-סוף; והנה כל המערכה האחרונה של “ברזל בברזל” המזכירה את המערכה האחרונה של “לפני שואה” מאותו אבויה גופו – דבר שאינו מעיד על מקוריות יתירה של מעין מתגבר…
ברם, לאו בביקורת עסקינא הכא. ולא נגעתי עכשיו בדרמה זו אלא בשביל אילוסטרציה לשאלת “איה המוצא”, שבה התחלתי פרקי זה.
כי למרות כל המגרעות הרבות של יצירה זו בתור יצירה בין אלה המגרעות שנחשבו כאן, ובין אלה שלא נחשבו, אלא שגלויות הן לעיני כל קורא בינוני; למרות מה שכל הדבר לא הואר במחזה אלא מצד אחד ובאור קלוש וכאילו היה רק שאלה פובליציסטית רגילה. – הנה “ברזל בברזל” הוא כמעט החיבור הראשון בספרותנו, אשר הציג ברור את פרובלימת הפרובלימות של חיינו הלאומיים, זאת אומרת: הפרובלימה של “מן הגלות אל הגאולה – כיצד?”
איה המוצא? – הנה השאלה המנסרת ברמה בעולם-מחשבתנו, והיא היא הרוח החיה גם בחזונו של י. אבויה. איה המוצא, אם הדחיפות האיומות ביותר, הדחיפות שיש בכוחן להיות גורם הגון למעשים כבירים, היסטוריים, אם הדחיפות הללו – ההמונים שוכחים אותן מיד, והיחידים הבודדים אינם שוכחים אותן לעולם ונעשים לחרסים נשברים?!
בנימין שפירא אינו דק-עצבים ביותר, אינו מבעלי הרפלכּסיה, אינו נחמן בן-הרב, אינו אדמוביץ, אינו “הזור” של ברדיצ’בסקי, אינו אליהו בדלון של שופמן, אינו בעל נשמה תועה, “דיקדנטית”, שואפת והוגה נכאים בעלמא. זהו “אינז’ינר למשק-הכפר”! לא פחות ולא יותר! ואם גם כאלה על-ידי תנאי חיינו החיצוניים נספחים בהכרח אל מחנה-הטרגיים, אם גם הוא אומר “מפה לא אזוז, לא אוכל” אם גם “ציצי לבו נובלים מיד כפרחי הסתיו” – מאין תבוא העזרה, מהיכן? אל מה תהיינה עינינו נשואות? –
העומר
בפנקס ארץ-ישראלי מן הימים האחרונים מצאתי כתוב לאמור:
"אנחה כבדה תלויה באוויר. מה יהיה בסופנו?…
השופר כאילו נתקע – והגוסס אינו מזדעזע…
“שינוי-המצב” בתורכיה עורר איזו מאמרים מלאי תקוה בעתונים ציוניים וחצי-ציוניים היוצאים בניו-יורק, בווינה, בווילנה ובשאר תפוצות-הגולה: עכשיו הגיעה השעה!…. אבל בפנים הארץ, במקום שרואים, כי בשעה מסוכנה כזו אין דבר נבנה ואין הישוב העברי גדל – היאוש הריהו מחלחל בלבבות עוד יותר למבראשונה…
מקודם חשב מי שחשב: עד שתורכיה תתעורר לחיים חדשים, נספיק אנחנו להרבות כוחנו לאט-לאט בארץ… אפס עכשיו… בבוא הדבר לפתע…
אנחת-יאוש מנסרת בכרוזי המסדרים, המפקדים והגנרלים, למן כל פקידי ה“מועצות”, עד ראשי שיל"ה ועד בכלל; יאוש נודף מן המחנה הרצוץ של מספר הציונים הנאמנים…
ה“אם אין אני לי – מי לי?” לא הראה עד היום כוחות רבים; באש שחורה חרות לפנינו כיום הזה: “אם לא עכשיו אימתי”…
אבל אין איש חש לקריאה; אין איש בא…
ועובדה היא עובדה נוראה, כי בהמשכה של אותה התקופה שנעשה פה ישוב של עשרות, נצברו ונעשו במקומות אחרים קהילות של אלפים…
יאמרו: העשרות שלנו חשובות מאותם האלפים… אבל במה? מה הנה העשרות שלנו?
מן הצד האחד: מספר מצומצם של יהודים עירונים, בטלים, משועבדים, חלשים, נאלחים, חרדים בכל המובנים, ילדי-גיטו בכל המובנים; מן הצד השני: מספר עוד יותר מצומצם של “איכרים”, אשר רובם שקוע רק בספקולאציות קרקעיות ולא בבניה איכרותית ואשר לבם ולב נשיהם נתונים לארצות הדגה והשוּמים, שמהן יצאו ושאותן יזכרו תמיד, ואשר עבודתם נעשית בידי אחרים, נכרים, החורשים עליהם רעה; ומן הצד השלישי: קומץ קטן ודל של “פועלים” אגראריים עברים, המתגלגלים זעיר שם, זעיר שם, בחוֹרים ובאורוות של אחדות מהמושבות, מוציאים כוחותיהם הבלתי-רבים בפת-קיבר ובמים לא-טובים, עמלים ללא-עתיד וללא-אהבה, נפגשים באיבה ובבוז מצד השחורים, האזרחים, עטופי הסודרים האַסיים, ילידי-הארץ, ולרוב גם מצד אחיהם השחומים, עצמם ובשרם, לבושי המעילים האירופיים (ובשעת תפילה – הטליתות המצוייצות) – גרי-הארץ…
ורע-רע מזה ונורא שבעתים, שהזוהר בעיניו של הפועל העברי בעל ההכרה הציונית העמוקה על הכיבוש המודרג של ארץ-עתידו בידיו ממש – אותו הזוהר של לפני שלוש שנים – הולך לאט-לאט וכבה; ושהתקוה, כי אחיהם הצעירים בארצות ההרג והמשטמה יעלו ויבואו באלפיהם, יתווספו עליהם לכוח מרובה וחיוני, לזרם חי ושוטף, אשר ידיח כל חלאה וישקה את השדה החרב – אותה התקוה הידועה של השיבלים הבודדות לפני שלוש שנים, אותה התקוה, אשר נתנה די אונים לשאת כל עמל ותלאה – מתרופפת וכלה…
אנחה כבדה תלויה באוויר".
– – – – – – – –
ועל דף אחר באות פנקס רשום:
“ולפעמים – הכרזה בת-אנחה יוצאת ונוהמת: מכל-מקום… מכל מקום ואף על פי כן!… ולמרות כל אלה וכאלה! למרות העוּבדה האיומה והמדכאה של מיעוט היהודים הבאים וריבוי החוזרים; למרות קיום והתעוררות הכוחות האויבים והעומדים כצר לנו בפנים הארץ; למרות הרפיון המחפיר והאפסות המוחלטת של ההסתדרות הציונית הרשמית עם אספותיה הקֶלניות ה”דיפלומאטיות"-החשׁאיות עכשׁיו, שׁכל עין תבוז להן, עם “מוסדותיה” הבטלים ועסקניה הנואמים, אשר באמרות נדושות על אודות פרספקטיבות פוליטיקניות שונות יחפו ויכסו על ההכרה המבעיתה של חסרוננו העיקרי, האקונומי, על ההכרה המבעיתה, כי אם לא עבודה ישובית תכופה וכבירה מיד, אם לא התישבות גדולה וחזקה של מאות ומאות אלפים עברים נותני-ועושי-עבודה באלה השנים שלפנינו – ואבדנו לנצח; למרות גם הספקנות התוססת אשר אחזה בפינות הלבבות המהססים שׁל כל בני ישׂראל ומרַפה את ידיהם הבלתי-איתנות – עוד יש בנו אנשים אשר מדרכם לא יסורו וממסלולם לא יטו.
אחת היא דרך-ההצלה – הצלת העם הישראלי – אם עוד חיים בו. ובדרכנו זו, אשר שמנו בה פעמינו בארץ-חמדתנו הלזו, בארץ החמה הנאוה ורבת-העזובה, כל תומר וכל ניר יאמרו ויגידו לנו על האפשרויות – היחידיות! – של בנין הריסותינו בכאן, של ריפוי-ליקויינו, של איחוי-קרעינו בכאן, של התחלה לחיות כאנשים כאן, ודוקא כאן, ורק כאן – אם עוד יִמָצאו ויתווספו הבנים-הבונים. כי כל יד יהודית משורגת גידים עבים ויבלות-עבודה קשות, כל פנים שוטפים זיעה ונוהרים מגיל – מספרים לנו על גידול, צמיחה ושגשוג; כל ילד בריא ומדבר עברית – וכאלה ישנם כבר פה, ולוּ רק למאות! – מזיל נטפי נחמה ותקוה בכוס התרעלה הגדולה והמלאה, נוגע בנימי הלב ומרנינן: אל תירא! עוד נפרח! עבוד נעבוד ויכול נוכל! כעשב הזה הגדל – – –"
– – – – – – – –
כן, כעשב הגדל. כעשב הגדל. גידול הסמוי מן העין. אולי…
“כעשב הגדל” – בחיינו, וכעשב גדל היא, אולי, גם ספרותנו כאן, צמחיה הקלושים וראשית “העומר” שלה, אשר ספרה הרביעי יצא לאור באלו הימים…
“העומר”!.. לפני שלוש שנים, בזמן המהפכה והחורבן על עם-ישראל ברוסיה, בשעת השואה, שאפשר היה לחשבה ל“שעת קריזיס היסטורי”, התחיל הוא לנטוע נטיעת ספרותנו בארץ זו “המושכת אליה את לב-העם, המבקש לו מפלט ומקלט”. בתוחלת ממושכה ובראיה-בחוּש, כי “ארץ-אבותינו הולכת ונעשית מרכז יהודי” עמד הסופר ש. בן-ציון ויסד את הבמה הספרותית, את הקובץ ה“מוקדש ברובו לארץ-ישראל ושאלותיה ביחוסה לחיזוק הלאום ותחייתו”.
יסוד-“העומר” היה מפעל ספרותי כל כך סימפאטי מכל הצדדים עד שעורר אפילו את אחד-העם לשלוח אליו ממוסקבה את איגרתו הידועה “הגיעה השעה!”. עוד כולנו זוכרים את ה“פירורים” השלמים והעמוקים של אותה האיגרת על ההכרה “הבאה לעולם בחבלי-לידה קשים” ו“בראשיתה היא נגלית חתולה בערפל” “ודרך התפתחותה כמה ארוכה היא” ועל ה“רומנטיקא הנותנת מקום להתרוממות-הרוח, לקרבנות בשביל למלאות את הריקות שבחיי שובע ושלוה”… בנשק רב מאוצרות-מלחמת-הרוח ומהמאמר " מדינת היהודים וצרת היהודים" (“על פרשת דרכים”, דף פלוני ופלוני!) ומן התורה האוריגינלית של “הפרוליטאריאט הלאומי” ומן הסוד של “ואעשה אותך לגוי גדול” חיזק אחד-העם את ידי העוסקים בהוצאת “העומר”, שיבצעו את זממם ושישיבו על שאלות-הלאום “לא בדברים, כי אם במעשים” (מודגש ומוטעם על-ידי בעל-המכתב בעצמו!), “כי כל היודע על-פי הנסיון, כמה חביבה עדיין ארץ-ישראל לכל יהודי פשוט, כמה יתרומם רוחו” וכו' יוכרח להודות, לפי דעת אחד-העם, כמה היתה פוריה עבודת-רוח בארץ-ישראל בנוגע להשפעה על כל ארצות-פזורינו אלמלי עסקו בזה, ורק בזה, מראשית תקופת חיבת ציון.
בעניוות, שמקורה בטיחות, כי העזרה הרצויה בוודאי שתבוא, נכתב גם הכרוז הראשון “לבוני ספרותנו וחובביה”, ובמודעה, שׁכרכי “העומר” יֵצאו לפרקים קבועים ושהחתימה מתקבלת וכו‘, יצאה החוברת הראשונה בשנת תרס"ז כיצד נתקבלה מצד הקהל לא ידוע, עד שהופיעה חוברת שניה מכרך א’ – עברו ימים וחדשים הרבה. על השער הוצגה כבר אותה הבקשה המסמנת “מאת חובבי ספרותנו וארצנו, הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל. כי יואילו להשתדל בהפצת החוברות”. הבקשה, כנראה, לא עשתה פרי. חובבינו לא הואילו ולא השתדלו – ובשנת תרס“ח לא נראה “העומר” כלל. מראשית השנה החולפת נהפך “העומר”, על-פי מודעותיו, לרבעון, ליוצא פעם בשלושה חדשים, ובחוב' א' התרס”ט רשום, שהחוברת השניה תצא בטבת. אבל החוברת השניה לא יצאה אלא בחודש זה, בניסן, ועליה אין כבר שום מודעה על קבלת חתימה וגם לא שום בקשה מחובבי ספרותנו וארצנו, “הרוצים ביסוד מרכז ספרותי בארץ-ישראל”…
אלה – לעת-עתה – תולדות ראשית “העומר”…
– – – – – – – –
לבא לפומא לא גליא – ומסתפינא… מסתפינא, אני הכותב, שמא אוכל לגרום באיזו נבואת-שוא או השערה נמהרה איזו רעה מאיזה צד שיהיה למפעל הספרותי הארץ-ישראלי, שצריך להיות יקר לכולנו! מתירא אני מאד, שאין לי רשות להביע שיקול-דעתי במקום שמוציאי “העומר” בעצמם מכסים משום מה. אבל לא אוכל להבליג על מרי-שיחי, ונאמן עלי הדיין, שכוונתי לטובה.
יהא צערי – צער-הרבים!
כי באותו הרגע שקיבלתי אני את החוברת החדשה וראיתי מודעה אילמת על שני הכרכים הנמצאים למכירה גרידא, ואף לא מלה על חתימה ועל חוברת העתידה לבוא – נקרע דבר-מה בתוכי!
ובן – רק חיי-קיקיון במקום גידול של עשב…
והאומנם? היתכן? היאומן, כי גם מפעל צנוע זה יוכּה כעשב ויקמל בל עת? מה זה אתנו?…
– – – – – – – –
והנה יש מסובבים בחוצות-ירושלים ובערי-יהודה, ומזמן לזמן הצעות ופרוֹאֶקטים על מוסדים ספרותיים חדשים בידיהם. זה רוצה להתחיל בכמה וכמה פראנקים וזה בכמה וכמה גרוּשים. צמא ה“עולם”, כביכול, למלה ספרותית, לקבצים עממיים, לחוברות קטנות, לספרי-אגורה!
ואני משתומם: מה זה? כלי-מבטאנו הספרותי היחידי גוֹוע לעינינו, הבמה היחידה נהרסת – ואנו “מניפים גזית” לבימות חדשות?! והוי, עד אנה לא נדע להכניס כל כוחותינו הדלים לדבר אחד, למען יפרח ויגדל, תחת לעשות “מניינים” בני-שעה בכל בית ובית ובכל חדר פנוי? אימתי נלמד לקומם הריסות?!
– – – – – – – –
מבין אני כאחרים, כי רוב שירת “העומר” בארבעת הספרים אין בו רב לספק את הנפש. “העומר” הציג לו למטרה “להאיר את המזרח לישראל”, וגם בבלטריסטיקה (“לבושים של צורה יפה ומזהירה לזהרי אידאלים מבהיקים” – לפי הבנתו של כותב ה“תכנית” בתעודת הספרות היפה) הוא רוצה דוקא בזו, ש“הד התחיה הלאומית יהא נשמע בה ושרוח ארץ-ישראל שורה עליה”.
ואולם למה נדמה את עצמנו? הן לא בשביל החוג הצר אשר חג לו “העומר” בנוגע ל“דברי-זמר” (שבאמת הוא פורצו ועובר עליו, כמובן, בכל פעם שיש צורך נעים בזה, ועוד אשוב אל הנדון בדברי הבאים) ולא בשביל מגרעותיו הוא, בכלל, אין “העומר” מצליח בעניינוֹ, אלא מפני רפיוננו הקוּלטוּרי אנו, מפני חוסר-הצורך שלנו בתרבות ובשירה בכלל… הן אפילו בשביל ערכו השימושי והפובליציסטי גרידא אין שום ספק לזכות-קיומו של “העומר”!
ואכן, יצירות נשמתיות אמיתיות אינן נולדות על-ידי אמצעים מלאכותיים, אבל אטמוספירה ספרותית-קולטורית נבראת ונבראת על-ידי אגודות של תומכים, של מכבדים ושל מתעניינים, ובמקום שיש אטמוספירה כזו – סוף היצירה האמיתית לבוא כשינצנץ כוכבה!
והעיקר אצלנו עכשיו הוא, איפוא, לא שׁידָפס דוקא דבר כזה של פלוני או שלא ימצא מקום חיבור כאותו של אלמוני בקובצנו הספרותי בארץ-ישראל, אלא שהקובץ היחידי הזה יתקיים בכל אופן; וכשיתקיים – חזקה עליו, שעתיד הוא ליתן את הדברים היותר הגונים בגבולי האפשרות.
ולפיכך אני אומר: מי יודע, אפשר שלא טוב עושים מוציאי “העומר” על כַּסוֹתם מאתנו את הסיבה הנכונה, מפני מה המודעה שלהם עושה רושם, כאילו אלה שחתמו לשנה על הרבעון “העומר” – טרחו לשוא… אפשר, שאלמלי ידענו את המצב כמו שהוא, היינו עוד יכולים לטכס עצה ולחשוב, איך לקדם את פני הרעה ולגול מעלינו חרפת הפסקת “העומר”, העתידה, אולי, לבוא…
– – – – – – – –
במקומות רבים שבתפוצות-הגולה ראיתי בעיני, אני הכותב, כיצד בני המפלגות הפרוליטאריות שלנו החזיקו בכלי-מבטאם שׁבשׂפת-אמם: במסירות-נפשׁ, בקרבנות מֵחִים, קרבנות פשׁוטים, קרבנות זמן וממון… מעניין היה לראות, איזו צורה היה מקבל חזיון כזה ב“ארץ-התחיה”, ב“מקום חיוּתה של ספרותנו, פה, במקום זה”, וגומר… מעניין היה להיפגש עם “חובבים” כאלה כאן, במקום ש“שפת-הספר שלנו שבה להיות שפת-הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן”, פה בארץ זו וכו' וכו' – ככל הדברים הכתובים מפורש בתכנית “העומר” לפני שלוש שניים…
מה?
“העומר” ד'
הקובץ הרביעי של “העומר”, שאת יציאתו לאור הזכרתי במאמרי הקודם, מתחיל במכתבו השני של אחד העם: “הגיעה השעה!” המכתב הזה קטן מאותו הראשון, שנכתב לפני שנתים “לחזק ידים רפות”, ובביטויו הספרותי הוא עושה רושם הרבה יותר מדכא, אבל גם הוא, כהולך לפניו, מלא פילוסופיה של היסטוריה, תוכחה מגולה ועצה טובה. בפובליציסטיקה הן לא באיך שכתוב הוא העיקר!
פילוסופיית ההיסטוריה של מר אחד-העם במכתבו הנוכחי היא שוב על-דבר אותה המימרה של “איש יהודי לפני אלפי שנה”, אשר היתה ל“יסוד מוסד לחיינו הלאומיים, והיא שעמדה לעמנו להתגבר על כל תלאותיו בכל הדורות”: “לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי!” עניה ודלה היתה הכנסיה הקטנה ששבה מבבל (ממש מצבנו של היום!), אלא שהיא “שמעה לקול נביאה” – ובזה הצליחה. ומן העת ההיא ועד הדור האחרון היו כל (!) חיי עמנו אך מעין התגשמותו של אותו הרעיון, אך “המנון אחד ארוך לכוח-הרוח”. בדורנו, הדור האחרון, באו, אהה, “מהפכי-עולמות בהבל-פיהם” ועשו את הרעיון הגדול הזה ל“שחוק בעיני הבריות”. לא עמדו אלה “הנערים המתקלסים” על טעותם אפילו מתוך ראִיה את ערמות-האפר של אבותינו שנהרגו על קידוש-השם, שאקונומיקה הלא אין למצוא בזה בשום אופן. אולם בינתים, באלה השנתים, שאחד-העם היה “רחוק מן הבמה הציבורית והספרותית”, נשתנו פני-החיים, ושני חזיונות עברו לפנינו, “כאילו היתה כאן כַּוונת מכַּוון, להציבם זה לעומת זה כדי ללמד בינה לתועי-רוח”. שני החזיונות הם" הריבולוציה ברוסיה, שבראשיתה היתה, אמנם, תנועה של אנשי-רוח, ובכל זאת לא הצליחה בעטיים של אותם התלמידים בעלי-האקונומיקה שלא שימשו כל צרכם, והמהפכה בתורכיה, שהצליחה, מפני ש“האסיאטים הפראים” לא ידעו את ה“תורה” ועירערו את היסודות החשוכים של הדיספוטיסמוס על-יד עבודה רוחנית, חינוכית. ומכיון שכך, הרי תוכחה מגולה לציוניות על אי-רצונה להודות, ש“כל פעולותיה הריאליות אין להן אחיזה בקרקע ותלויות ועומדות בנס כל זמן שלא הצליחה להביא שינוי יסודי ברוח-העם”, על אי-רצונה ללמוד, כי “מיום ליום ומשנה לשנה צריך להמשיך את העבודה בדרך אחת מבלי פנות הצדה, ואל ייעף הפה לדבר ואל תיגע היד לכתוב ולב העובד אל יפול בראותו ימיו ושנותיו עוברים כמו לבטלה” וכו', ממש כמו שעשו “האסיאטים הפראים” (בסימני-הבאה!) והצליחו, או כמו שהיו עושים בוודאי ומצליחים גם אנשי-הרוח מבין הרוסים אלמלא היה קופץ עליהם רוגזם של התלמידים שלא שימשו כל צרכם. צאו וראו! “פרוגראמות נאות נבראות עתה חדשות לבקרים: על דבר מקנה-קרקעות בארץ-ישראל, יסוד-מושבות, בּנקים, חברות למסחר וחרושת-המעשה ועוד פעולות גדולות כאלה – פעולות ממשיות באמת כשהן לעצמן, אלא שחסרות הן דבר אחד עיקרי, שבלעדיו אינן אלא דמיונות: יסוד ממשי ברוח-העם”. כי לכל אלה אין יסוד ברוח-העם אנו רואים מזה ש“הרצון הלאומי לא נתעורר עכשיו כלל להוציא מתוך המאורע ההיסטורי כל מה שאפשר להוציא”, ומדוע, אפוא? שאלו את התורכים, גדולי-ועושי-הרוח, ויאמרו לכם…. ומה יאמרו? “זה כשלושים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית, אבל לא את העבודה התכופה והנמרצה להביא שינוי יסודי במצב-הרוח”… ומכאן, מכיון שעבודת-הרוח לא נעשתה (להכעיס!) והעם אינו מתעורר (כתוצאה מזה!), עלינו לדעת מראש, ש“ההתפתחות האקונומית והחברתית של ארץ-ישראל בעתיד הקרוב תבוא בעיקרה לא על ידינו”… כך? ובכן: “אמת” חדשה מלונדון לארץ-ישראל? ובכן לשוא כל הדברים? ובכן יאוש גמור? לא, “אין יאוש בעבודה לאומית” – גוזר בעל-המכתב, ובמקומו הרי עצה טובה אחת: “דרך-הרוח”… כי אם העבודה האקונומית בארץ-ישראל עתידה למשוך אליה בקרוב בעלי-יכולת זולתנו, הנה העבודה הקולטורית תישאר שם (כלומר: פה) עוד זמן רב בלי בעלים, ואם בעוד עשר שנים יִמָצאו בארץ-ישׂראל (ע"י נדבות-חוץ!) בתי-ספר ובתי-מדרשׁ עבריים להשכלה כללית, למדעים ולאמנות יפה, הלא יצא אור-הקולטורה מן הבתים האלה להאיר על הארץ וגם מעבר לגבולה… – – –
הנה, איפוא, הקוטב! הפוליטיקה של התורכים הצעירים הצליחה מפני שנבנתה על כוח-הרוח; של הריבולוציונרים הרוסים ושל הציונים לא – מפני שלא שמו לב לרוח…והתוצאות ההגיוניות: אשריכם, עשירי-רוח ובוני-רוח, כי לכם ממלכת-העתיד! והלכה למעשה: כיבוש רוחני…
ודברי-רוח כאלה, דברי-רוח בכל המובנים, על מוסדות רוחניים קולטוריים חדשים מיוסדים בעזרת נדיבי-ישראל, נכתבים עכשיו, בשעה ש“מעט-הדלדול”, החמרי והרוחני, הקיים עד הנה, תלוי בחרפה ובנס; עכשיו, בשעה שאנחנו, השיבלים השדופות קדים, הנמצאים בפנים הארץ, רואים בעליל, כי אם אין תקוה לעבודה ישובית-עברית רחבה, שתבוא ממקום שתבוא ובעתיד היותר קרוב, אזי – “התלין, הא צואר!”
וקשה ומגינת-לב היא, מגינת לב נוראה, לקרוא את הדברים, לזכור את כל אימתו של תוכן-השאלה כשהיא לעצמה, ומה שכתוב ביחס לה, כאן, במכתב “הגיעה השעה!”; קשה ומכאיב הוא עד לבלתי נשוא גם להגות על כותבם המכובד, מורנו ורבנו מעל גדות הים השחור, עם האמת הנצחית וה“נשכחה” שלו, ועם תרעומתו התדירית והנצחית כלפי החוזרים על דבריו ומשכיחים בזדון את המקור הברוך והעשיר, ועם בטחונו הנפרז והבלתי-פוסק בצורך הגדול אל אספקלרייתו המאירה, שבה הוא צופה חזון העתיד הרוחני והמזהיר שלנו, ש“אין יאוש בעבודה לשמו”…
* * *
בחלק הפובליציסטי שבקובץ זה, מלבד אמרו הנכבד מאד של י. ל על-דבר השפה העברית בערכה המדיני, יש עוד רק מאמר אחד מאת האדון מ. דיזנגוף: “מפני המשטר החדש”. הפובליציסט הקודם, בעל המכתב-שני, בא, מתוך יחס שלילי לתקוות הציוניות, אל מסקנותיו ואל עצתו הטובה, להקדיש את כל הנדבות שנאסוף מיקירי-ישראל למוסדות רוחניים, בתי-ספר ובתי-מדרש…והאדון דיזנגוף, מתוך פסימיסמוס של עסקן ציוני גדול במהותם של האמיגראנטים הבאים לארץ, בא לידי הצעה חדשה במינה…. בגאוה וגודל-לבב של מגלה-אמריקה הוא בא ודורש על האלמנטים המהגרים, שאינם מוכשרים לשום דבר, ועל חוסר-הקאפיטאלים… “אלה הם אנשינו ואלה הם קאפיטאלינו ואלה הם כוחותינו אשר עמנו בארץ, וכאלה הננו עומדים לפני המשטר החדש”. ואמנם, מי אשר יכחיש את כל זה? אבל, לפיכך? לפיכך, תחת אשר “אפשר ואפשר, כי לא תיפתח עוד ארצנו בקרוב לפנינו” (ומה אם תיפתח, אם “אלה הם אנשינו” וכו'?!), הנה “לעומת זה מצד שני, כל הארץ תיפתח לפנינו לרווחה”. כלומר? “תוגרמה בכלל ארץ טובה ורחבה היא, מועטה באוכלוסין” וכו' וכו‘. יסעו לשם “אנשינו וכספינו” (איזו?) “ובעיני אני (כלומר, בעיני הא' דיזנגוף!) אין ספק, שארץ תורכיה יכולה להיות לנו גם (!) דרך טובה וישרה (העיקר, ישרה!) לארץ-ישראל”. כי "אנחנו, אם לא נבוא אל תוכה רק כפֶדְלֶרים וסרסורים, אלא כאנשי מעשה ועבודה, כבעלי קאפיטאלים העוזרים להפרחת הארץ, נוכל למצוא בהם חיבה ואחוה וכו’. וביחוד הננו צריכים להיכנס לארץ זו בתור קולוניזטורים, להושיב קרקעותיה ולהפריחם וכו' וכו', ולישוב כזה המדבר בשם ארץ-תורכיה בכלל, היינו יכולים למשוך גם את כל אלה האנטיציונים, את החברות הגדולות שלנו"…
פרספקטיבות! עתידות! איזו גאוני-פרואֶקטים המה, הדיזנגופים שלנו! ויחד עם זה – איזה מחנק-נפש!
* * *
הבה, הקורא, ונשאף קצת רוח, רוח-שפיים, בחלק השירתי של הספר הזה!… הנה הפרק הראשון של השלישיה הנחמדה “הלויים” מאת ש. בן-ציון, אשר אם כי בעיקרו היה כבר מודפס ב“הדור”, שנה שניה, בשם “חזון-הלוי”, הרי כאן, בצורתו החדשה, הוא עושה רושם עוד יותר כביר; והנה גם “בגורן” מאת ש. צמח, ציור קטן שאינו מצטיין, אמנם, בעמקות ובדקות יתירה, אבל מלא הוא קווים רכים, יפים…
וכאן עלי להעיר הערה קלה: כמו שנזכר כבר גם במאמרי הקודם, אין לשירת קובצי “העומר” רפּוּטאציה טובה בחוגי הקוראים שלנו. בלטריסטיקה טנדנציוזית! – אומרים – שירה סנטימנטאלית, הילולים ותשבחות לארץ-ישראל ויושביה, ציוריהם הריקנים של יצחק שָׁמי, גוֹלדפארב, ירדני וכו'.
לדעתי, אין הדבר כך. בדברי התכנית של “עומר”, ספר ראשון (שגם הם הוזכרו במאמר הנ"ל), אכן אנו מוצאים משפטים מתמיהים – מנקודת ההשקפה של האבטונומיה האמנותית – מעין: “להצלחה רבה נחשוב לקובצנו כשנוכל לפארו בסיפורים ושירים כאלה, שהד התחיה הלאומית יהא נשמע בהם”, או: “ביחוד אנו מבקשים לזכּוֹת את קובצנו ביצירות נאות, שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן”. אולם – מה לנו ולתכנית? וכלום משגיחין ב“תכנית”? כלום לא נתן “העומר” תמיד, אלא, כמו שטבע-הדבר מחייב, מה שאפשר לתת, על-פי תנאי כוחות-היצירה המצויים של ספרותנו? וכלום לא ב“העומר” קראנו אותה היצירה של ש"י עגנון, זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב, אף על-פי שהיסוד הארץ-ישראלי – במובן הטכני של המושג הזה – אינו תופס בה מקום חשוב כל עיקר, ותכנה בעיקר – העיגון המיסטי בין נשמות אוהבות וקשורות זו בזו – הוא ענין פסיכולוגי-ריאלי עולמי? היצירה “עגונות” – מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש! בנוֹי, הזיו והשירה שבה, היא מזכירה לנו את מעשיותיו היותר פואיטיות של ר' נחמן מבראצלב, או מיטב-אגדותיו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (מעין “אגדת-המתה” ועוד). ואולם עולה היא, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון בשפתה המפליאה ובחיטובה מעשי-ידי אמן, הדומה לארונו של בן-אורי (אחת הנשמות העגונות שבמעשה הנורא) וקרובה היא לנו מאגדותיו של ברדיצ’בסקי בזה, שבאגדת-חיים הלזו אין כלל מעשי-נסים ודברים שלמעלה מן הטבע, אלא הכל פשוט ונאה, עושׂה רושׁם עז, אשׁר לא ימָחה, ומהַנה בעונג אסתטי כביר. והמעשה-רב הזה שבספרותנו – מעשה רב בכל המובנים – וכי לא “העומר” ספר שלישי, הביאו לנו למנה?
ונא לבלי לטעות בכוונתי. לא בבחינת “וסלחתי לכל המקום בעבורם” הארכתי קצת ב“עגונות”, לא להמליץ על “העומר” בזה, שהרי נתגלגלה זכות על ידו ונתן לנו דבר העולה על כל מה שנדפס אצלנו כרגיל (ב“השילוח”, “רביבים”, “רשפים” ועוד), אלא אך ורק בכדי להטיח מחאה כלפי המקטרגים ביחוד על המחוגה שחג לו קובצנו הארץ-ישראלי, על “החוק ולא יעבור” שלו. לאו במחוגה תליא מלתא! והראיה: “כשאיזה ש”י עגנון מביא איזה חיבור כ“עגונות”, אין שום עורך מאסף עברי שבעולם דוחפהו באַמת ה“תכנית” שבידו. “תכנית-העומר” הרי אינה אלא פרוגראמה בלע“ז – ו”מציאוֹת" ספרותיות אמיתיות באות, לרוב, בהיסח-הדעת…
* * *
ה“יתד” שבחלק הספרותי של הקובץ המונח לפנינו היא, בלי שום ספק – “הגלילה” של מ. וילקנסקי. “הד התחיה הלאומית” – מאותה ה“תכנית” – אמנם, אין אנו שומעים פה כלל וכלל… אדרבא, חלוצי ה“תחיה” שלנו, צעירי-ישראל עושי-הטיול אל ה“גליל”, שבפרקים הללו, אינם מרנינים כלל; ואולם היכולת הספרותית של מחבר ומצייר הדברים הללו נעימה למדי. ב“הגלילה” – צריך להודות – אין סוד הצמצום היצירתי, ופה ושם מורגשת אריכות יתירה וכפל-דברים, אבל, בכל זאת, דבר זה בכללו מצטיין בכל אותן המעלות שברשימותיו הבלטריסטיות של מ. וילקנסקי, למן כתבים מארץ-ישׂראל (“המעורר”, שׁנה ראשׁונה) ועד “הבַּחַר” (“העומר” ספר שני): עין מסתכלת, ידיעה נכונה, עצמית, של האובייקט, יחס הוּמוֹרי, עצוב וספקני, של בעל-נפש, ועל הכל – סגנון בריא, מגלה, חי ומטפטף כשרון. כל אותה היציאה “הגלילה” בחצות-הלילה, כל אותה התעיה עד אור-הבוקר למקום שיצאו ממנו, כל אותם בחורי-ישראל ובחורות-ישראל ושיחותיהם ומריבותיהם וחוסר-כוחם והיפרדם איש מרעהו בכל רגע ויחוסם לערביאים תושבי-הארץ, באחת: כל הגיחוך המר שבהם ושבמצבם – הכל, הכל מתואר בצבעים-חודרים, הומים, שׁנותנים לכל הענין צורה מכַיֶלת, כמעט סימבולית… מאיר וילקנסקי יודע את אדמת-ישראל ומצייר את הנוף באופן בלתי-אמצעי, באהבה ובדברים מועטים, אבל עוד יותר מזה הוא יודע את המרירות שבחיי הבנים ששבו לשולחן-אביהם, משוט במרחקים, חולים, רצוצים ומדוכאים – ומקומם לא יכירם. תועים, זרים, תלויים באויר ובטלים ומבוטלים אנו בארצנו. אויה לנו… עד מתי?
“ניצוצות”, “הפרדס”, החרות"
בספרות שבארץ היו חדשות בימים האלה! ואלה הן על הסדר:
א) אחד המורים-הסופרים הידועים בירושלים הדפיס קונטרס פופולארי בשביל בני-הנעורים בשם “הזרע למינהו”; הדפיס, אבל לא פירסם את חיבורו ברבים עד שישמע את חוות-דעתם של חבריו המורים המובהקים, אם ראוי ספר העוסק בגילוי ה“סודות” המיניים לבוא בקהלנו. חוות-הדעת המקווה לא באה עדיין משום מה בגליון החדש של אורגן “מרכז המורים”, והקונטרס בעל השפה הנאה וההסבר הרצוי טמון במחשך ועין-נער לא תשזפנו…
ב) לחג ל"ג בעומר הוציאה “אחדות” מחברת פופולארית לעם על-דבר בר כוכבא. המחברת מחזיקה רק 16 עמודים קטנים – חצי-גליון של דפוס – אבל תחת זה יש בה הרבה, הרבה היסטוריה (ממש דברי-ימי-ישראל מבר-כוכבא עד… עד… כמעט עד אדם הראשון!) וגם תיזיסים פילוסופיים מעין “עם דומה לאילן, בשעה שהוא שתול על מי מעין (דוקא!) ואור השמש ואויר לא יחסרו לו וכו' ושימח אלהים ואנשים גם יחד. אך פתאום תבוא עליו רוח-סערה וכו' מות ימות העץ, אך שרשיו הנעלמים בקרקע אוצרים בקרבם רוח-חיים ושבו להוציא נצר חדש, ושב העץ לתחיה כבראשונה ושב לשמח עיני כל. כן גם עם”. הכל טוב – אלא שהריבוי היתיר של הואוים-המהַפּכים למה הוא בא?
ג) ואחרון, אחרון חביב! בני-פורת אחדים ביפו, נערים ונערות קטנים, שהיו עדיין צריכים לאכול הרבה, לישון הרבה וגם ללמוד קצת, קמו כאיש אחד ובכוח יחוסם הגדול, שהם ילדי-ארץ-ישראל, שכל עיני בני-הגולה נשואות אליהם, הסירו את עֲדִי התמימות הילדותית בחזקה, קראו לעצמם “אגודת הדור הצעיר” והוציאו לאור – הדור, אתם ראו! – את חיבורי בית-הספר שלהם, שהיו צריכים להיות רק נחלת מוריהם, בתור “ניצוצות”, קובץ, חוברת א', שנת התרס"ט.
מחיר החוברת 3 עשיריות,1 ויחד עם התיאורים הילדותיים ממחזות-הארץ, ויחד עם הסיפורים על-דבר הטיולים השונים, שכולם, כולם מתנבאים בסגנון אחד, הרי אנו קונים בג' העשיריות שלנו גם ארבע חידות ושני שירים!
אך לבּתי מה נפעמה
ופני מה נתכסו צל!
באזני ניב מקוטע המה!
עליה… שמש… ישראל…
דום, בלי ניע, הבטתי
לאניה השורקת,
ופתאום מפי המלטתי
בּקשת-חום מרוסקת,
נא, ספינה, בשובך הֵנה,
גולים תביאי עשירים (!!!)
הן יפה ציון, דשֵנה(!)
אך להחיותה כוחות חסרים.
כך “משורר” הנער הארץ-ישראלי מ“אגודת הדור הצעיר”, אשר “לבּתו מה נפעמה ופניו מה נתכסו צל”; הנה גם הוא דואג כבר לגולים עשירים, שיבואו למלאות את הכוחות החסרים בשביל להחיות את ציון הדשנה. הוי, ציון, ציון הדשנה ונערי-ישראל שלה החכמים!… היבריאו אותם “גולים עשירים”, אם גם יבואו?…
–––––
ברם! מי הוא אשר ישים עכשיו לב לחדשות-הספרות שבארץ, בשעה שיש כל כך הרבה חידושים בעתונות שבארץ;
והחידושים (קוּריוֹזים בלע"ז) בעתונות שלנו המקומית, הרי הם, אמנם, מפליאים למעלה מכל הפלא!
עובר אני על “חידושיו” הטיפשיים (רק הטיפשיים!) של “הצבי” למן אותו המאמר “אנחנו” הידוע עם המחאות והמכתבים אל המערכת שבאו אחריו ועד “הנרגנות הגדולה” עם המחאות והמכתבים אל המערכת הבאים אחריה. ב“חידושיו” של זה הרי אנו רגילים כל כך! איני מדבר גם על הסמרטוט הז’ארגוני של שיריזלי, שבנַוולותו הוא עולה אפילו על “דראהביטשער צייטונג” שבגליציה ועל “בריל’ס ספעשעל ענד טעלעפאן” שבבירת אנגליה. זה הרי כבר שקיל למטרפסיה מהאדון הפאטריוֹט ק. ל.סילמאן, שבמאמרו ב“הצבי” בשעתו גזר על הספרדי העלוב כליה במובן הפשוט של המלה הזאת. ומה אנכי כי עוד אבוא להוסיף עליו? אסתפק רק בשני העתונים העבריים החדשים, שהחלו ל“הופיע” זה לא כבר בעת ובעונה אחת: “הפרדס” ו“החרות”. כי אכן שני ה“עתונים” החדשים הללו הנם קנה-מידה יפה למצב הקולטורי של בני הישוב שלנו…
הקוּריוֹז העיקרי שבחזיון הוצאת שני עתונינו החדשים הוא, שמספרם המדוייק – שנים – הוא מפני שכנראה רק שני בעלי בתי-דפוס, מאלה שאין להם די עבודה, נפלו על המציאה לזַכּות את ישראל באור שׁל עתונים חדשׁים, באור מן ההפקר…
ובאמת, בעל בית-דפוס, שאותיות יש לו ומסַדרים זולים יש לו – מדוע לבלי להוציא עתון? הן בשום דבר, חוץ ממכשירי-הדפסה, אין צורך!…
בכדי להוציא יש מיש, כמו שנהוג אצל אומות-העולם, או בכדי לברוא יש מאין, כמו שנהוג לרוב בספרותנו-עתונותנו אנו – לזה דרושים איזו עבודה, כוח וכשרון; אבל בשביל לעשות אין מאין – גם ב“בחור הזעטצער” סגי!
ובכן? ובכן אין מה לנגוע ביותר ואין מה לדבר ביחוד בתוכן הגליונות הראשונים של הני תרי צנתרי דדהבא, כי הלא אין להם כל תוכן, ואביא רק – לשם קוּריוֹז – איזו ציטאטות ככתבן וכלשונן מהפרוגראמות שלהם, לזכרון-עולם!
–––––
"בדור העבר ולהשם “לאומיות” עוד טרם יצא לו מוניטין בעולם היהודי… היה ידוע ומקובל באומה, כי איזהו יהודי? כל מי שמאמין ומקיים את כל עיקרי היהדות! ואחד מהעיקרים הוא ביאת הגואל. ולכן לא היה שום מקום ליהודי לחשוש בדבר, יען כי לא ניתנה תורה לשיעורין, – ולא היה לו לבקש היתר לקיומו בעולם, יען שהיה ברור אצלו כי הוא סגולת העמים.
“אולם עתה כשגברה “הלאומיות” (כאן צריך לצחוק!) והכריעה את כל המסורה הישנה, עתה שהותרה הרצועה ואפשר לו ליהודי לבקש חשבונות וליתן דבריו לשעורין, לאחר שאפשר לו להאמין לשיעורין, לאמור, באלה העיקרים יהא מאמין, מכאן ואילך לא, – לאחר שניתנה התורה לשיעורין, לאמור, חלק זה טוב ו”מודרני" (כאן צריך לצחוק שוב!) ומפה והלאה צריך גניזה, – לאחר שהיהודי נותן את יהדותו לשיעורין, לאמור יהודי אני ובכל זאת רוסי אני, גרמני אני, אנגלי וכו'.
“אין עוד דבר שיאחד את כל האומה ואשר כל חלקיה יודו לזה, ולכן כל איש הישר בעיניו יעשה! כיון שנזרקה באיש איזה רוח בין לילה מיד הוא קם ומכריז תורתו וחידושיו ברבים. ותמיד נדרשים ונמצאים לו השומעים לקולו ונענים לו. ואז כיתה נבראת. ונמצא כל האומה נחלקת לכיתות כיתות הנלחמות זו בזו ומנצחות זו בהלכה ובמעשה וכו'. ולכן אמרנו ניסד עתון שלא יהיה תלוי בדעת מפלגה ואשר לא יהיה נוטה לצדדים, כי אם יהלך באמצע, ומלבד זה יתן להקהל פרקים מהתורה והחיים. קראנו את שם עתוננו הפרדס כי כפרדס מחזיק ברכה כן יהי לישראל”.
–––––
הדבר גלוי ונראה לעין: חכם מאין כמוהו, חכם מחוכם ובעל סגנון של חידושים הוא נוטע “הפרדס”, המחזיק ברכה לישראל; אולם נאה דורש הוא גם בעל “תעודתנו” של “החרות”.
ראשית, המערכת מחזיקה טובה לעצמה, על שהיא מגישה את “החרות”, שזה עתה נולדה, צעירה לימים אמנם, אך “חזקה ואיתנה”, “בלי שאון והמולה, בלי תקיעת שופר, בלי הבטחות שונות”. אולם מיד, בתוך כדי דיבור, מתחילות ההבטחות: “החרות” תעבוד בזריזות למלאות את חובותיה בתור עתון עברי וכללי… בתור עתון עברי תמהר להודיע את כל הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה, בכל פינות-מושבותיו ותשא עליו את חותם-התחיה וכו' וכו' וכו' ובתור עתון כללי תשתדל “החרות” לבשר בזריזות ובמוקדם האפשרי את כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי וכו' וכו'.
“כל הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” – והרי לכם פירושו של “בלי הבטחות”!
ולאחר זה: “העלינו להוסיף, כי עתוננו יהיה כך וכך? נוסיף על זה, כי אין אנו מקווים להרוויח, כי אם אך ורק להביא תועלת…”
ונאמר גם אנו: העלינו להוסיף, כי המבטיח הבלתי-מבטיח של “החרות” לא השמיע לאזניו את כל ההבטחות שהוציא מפיו? נוסיף על זה, כי בכל הגליונות שיצאו לא היה, כמובן, כלום מ“הנעשה והנשמע בעולמנו בכל ארצות-הגולה” ואין צריך לומר, מ“הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי” –
ומאין?.כיצד? אם “כל החדשות והידיעות של “החרות” תהיינה שׁאובות מהמקורות הראשׁונים”, היינו מתֶּלֶגרמים, מעתונים"; אם הכותב-המפטפט הנכבד אינו יכול לכתוב שׁתים-שׁלוש דלתות בלי סתירות מניה וביה ובלי בַּרבּריסמים לא-ספרותיים, גסים ומגוחכים – מאין יִשָׁמע כאן הד קול “הנעשה בעולם הרחב והנאור, המדיני, המדעי והספרותי”…
הוי, אותו העולם הרחב והנאור! אותו העולם המדעי והספרותי! ישנו-ישנו עולם כזה, אבל לא לנו, לא בשבילנו, בני עם-סגולה, לא בשבילנו, המיוחסים, ש“כל חיינו ההיסטוריים היו – על פי גדָל-הרוח שלנו אחד-העם – המנון אחד ארוךְ לכוח-הרוח”; לא בשבילנו “קבצני-עולם, שנוֹררים”, אשר עניות-הרוח ודלות-המחשבה שלנו, המתגלות בכל ספרותנו למן המאמר “הגיעה השעה!” ב“העומר” ועד “העברי הצעיר” שבחוברת “השילוח” האחרונה, מחרידות ומכאיבות לא פחות מתרמיל-הלחם שלנו המדולדל; לא בשבילנו, בני המחשבה הקפואה, נעדרי-האופקים, מדוכאי-היהדות, קצוצי-הכנפים…לנו די ב“סך-הכל” שלנו… “הצבי”… “פרדס”… “חרות”…. מה עוד?… למה עוד?…
[“הפועל הצעיר”, סיון תרס"ט; החתימה: יוסף חבר]
-
[מטבע תורכי קטן – מטליק] ↩
בשפת יהודית-דייטש וספרותה. מַחברת של שירים: “וואס איך זינג און זאג”. שם המחבר: שמואל יעקב אימבר. למברג, 1909. ס"ב עמודים.
מחברת מעניינת! השירים ברובם, אמנם, לא חשובים – אי-אפשר להכחיש; אולם כי לפנינו אדם פייטן – גם את זה לא צריך להכחיש. אסור להכחיש!
כוח הביטוי השירתי בכלל קלוש; היכולת “להבעיר בדברים לבות-אנשים” כמעט שחסרה לגמרי. לשפה אין עוז, אין ריתמוס נאה ואין צלצול מיוחד. אפילו חרוזים חדשים הנם כאן יקרי-מציאות, והרוב הם מעין “גוט – ליעד”, “ליעב – שטוב”, “פעֶרלאָז – שלאָס” וכיוצא בזה; צבעים ותיאורים פואיטיים – לא עשירות יתירה… נזר – אַ קרוין, עין – אן אויג, זהב – גאלד, ועוד פעם זהב, ושוב זהב (“איהר אויג מיט גאלד צו גלייך”, “האסט גאלד אין אויג”, “אָ, גאלד!”, “מיין גאלדען בילד”), והרע מכל זה – “האמירה”, שאינה אומרת כלום ושבהרבה מקומות היא מאפילה לגמרי על צלילי ה“שירה” של המשורר הצעיר.
בשירו הראשון למשל, הוא פונה אל ה“עולם” (מפני שהטכניקה החיצונה במקור, רחוקה מאד, כאמור, מן השלימות והאוריגינליות, לפיכך איני חושש למסור כאן ולהלן ציטאטות אחדות בתרגום פרוזאי מדוייק) לאמור:
"הנה אנוכי בא אליכם לקחת את אשר השארתי אצלכם: אבן-חכמתי אשר בצוּר, ומַפתחי, האדום מחלודה.
“למה סגרתם עליכם!” למה הגפתם את דלתכם! חלפה שנה – והנה חצות-ליל…
"בא אני צעיר בחיים שלמים ועשיר בשנה שלמה. אלוהים נתן בן לזוג-האדם הכי-נאה.
"כּזהב אהובתי! עינה כזהב – – – וזהב לי בחדרי, והמפתח אצלכם.
"ואבן-חכמה לי, רז של אושר רב… מפתחות-אוצרותי – אותם הָשׁיבו לי היום.
“אותם נתתי לכם, כשׁאהבתיכם, – כיום אוהַב אהובתי ובן צעיר לי”.
זהו הכל. והרי לכם בזה פתיחה ל“שירה-אמירה” טיפוסית, שהתעמקות הקורא ורצונו הישר להבין את הקרוּא לא יועילו לו כלום, לצערו!
וכמו כן הוא, כשה' אימבר נמצא “על הדרכים הישנים” והוא פונה אליהם ואומר: “דרכים שקטים כעיני-כפר (!), אָשרי היה פה… לא תמול… לא תמול”; או כשהוא “נופל בזרועות-ידידו ושוקע במעמקיו ונופל על תהומו” –
און זינק אויף דיין דנא…
דיין פנים, דיין פנים וועל איך שוין נישט זעהן…
ווי שרעקט עס מיד – א! – – 1
או כשהוא מעיד על עצמו, שהוא על תהומו של ידידו “אַ פערקלונגעער לאַך” 2ועוד דברים איומים ו“עמקי-מושג” כאלה; או כשהוא אומר על הלילה השקט, הרודף אחריו (אחרי המשורר) כל היום, והוא, המשורר, בכל זאת אינו יודע אותו, מפני שהוא אינו לן על דרכי-נודדים (משל כחרס הנשבר!); או כשהוא מדבר, כניטשה בשעתו, על “נשרו-רוחו”, או… כפרץ הירשביין בשעתו, על “רגלו שאינה חוזרת למקומות שהיתה כבר פעם בהם” – צר, צר אז מאד לקורא הנאמן על מעשי-הנערות האלה, על המלאכותיות התמימה ועל ה“מודרניות” הזאת, הבּאנאלית והפרֶטֶנציוזית, שׁכבר קצה כל כך הנפש בה.
ואולם הנה גם לפנינו שירים, כמו רוב אלה המוקדשים לק. ב.; הנה השירים הקטנים, שבכללם, אמנם, אינם עושים רושם הגון, אבל ששורות אחדות מהם יפות באמת, כמו רוב השירים מן ה“ציקלוס” “חיי”; הנה שירים כמו “אחרי שנים”, “את בכיי החשאי שמעת”, או “השכיבני בערש-ברזל”, שסופם הפתאומי הדוּר וכביר –
פון מיין בענקשאפט בליהען רויזען
און זיי שמעקען גלייך ווי דו… 3
וכל אלה מכריחים אותנו, למרות הכל, לקדם ברצון את פני המַחברת הלא-גדולה ולקרוא בגיל: אכן ניצני משורר אמיתי באיש זה – במחַבּרה!
––––––––
המשורר ש. י. אימבר מרבה להשתמש במלה “הארציג”. ואמנם, למרות מה שהוא נוטה לנגוע כפעם בפעם בתכנים פילוסופיים – אין אלו דברי בעל-מחשבה!… רק לפעמים – בגלל אי-היכולת הטכנית – שיר זה או אחר נדמה לקומבינציה שכלית ולא לבבית.
הלייטמוֹטיב של ה“לבביות” הלזו הוא – האושר. אין כמעט שיר אחד בספר “מה שאני משורר ואומר”, אשר המלה “אושר” לא תהא נקובה בו. והמשורר מאמין באושר. בשיר-הפתיחה שלו, המובא לעיל, הוא אומר: “אבן-חכמה לי, סוד של אושר גדול”; הציקלוס הראשון כולו נקרא “אשרו של נודד”.
מהו אשרו של הפּייטן הצעיר? – ידידות. “בערב השוקט ההוא – הוא מתוודה לידידו – כשנפגשת לי על דרכי, כשבאת כילד – צחק אשרי ברמה, צחק אשרי”.
און כ’האב געטראכט א גאנצע נאכט,
א גאנצע, לאנגע, זיסע נאכט:
דו בלום, דו בלום, דו יונגע בלום,
צי האט דיך ווער, ווי איך, בעטראכט?
דו בלום, דו בלום, דו מענשען-בלום….
צי האט דיך שוין געבענשט אַ האנד?
צי האט דיך שוין געקושט א אויג?
צי האט א הארץ געלאכט דורך דיר? 4
ובשיר השני באותה הקריה מספר הפּייטן, איך שלא תשבע עינו לראות את ידידו זה, ואיך שהוא מקנא בעין אמו של ידידו, היודעת אותו למן היום הראשון, מאותו היום שהביא אושר לעולם…
האהבה, אהבת-נשים, מוצאת אצלו מקום רק במקומות ספוּרים, וגם בהם מעט הוא הדם, מעט ובלתי-סוער. “לבו (של המשורר) שוקט, שוקט וביישן”. והוא “אינו מנשק לה בפניה ואינו מעורר את כלימתה, כי אם רק את ידה הלבנה הוא מנשק”. “בואי! – הוא אומר – אנשקך בלחש, בלחש… עיניך שחוקות, שוחקות… כיונים מארובותיהן פרחו מכאובי ממני”. ושם: “עיניך בארות, בארות עמוקות, שוקטות…. את צלמי בהן ראיתי… הניחיני, הניחיני-נא להתפלל לפניך”… להתפלל!…גם במקומות אחרים הוא פונה אליה כאל אמו, כאל אמו וילדו בחדא מחתא. ומלבד כל זאת יש צורך להעיר, כי גם ברוב אלה הטון הוא כזה (אין לשכוח שביהודית המדוברת, כמו בגרמנית, אין הבדל לשוני בין “נוכח” ל“נוכחת”), שאין יודעים את מי המשורר מדבר ולמי הוא פונה: לה או לו, לידידתו או לידידו…
וככה הוא הדבר. בידידות לרֵעַ, בעיקר, מוצא המשׁורר הצעיר את אשרו, ובזה גם את אלוהיו. ידידו-הילד נעשה לו גם לאֵל (בהרבה מקומות); בעיניו הוא רואה שמים; כעובד-אלילים ממש, הכועס על אלילו ומחרפהו ומגדפהו, אם הוא אינו שומע לתחנוניו, פונה גם משוררנו לפרקים לאל-לבבו (“דו, שטויב!”); ויש גם שהוא יוצא עמו במחול דיאוניסי ומפזז ומכרכר עמו:
כ’קען אויך טענצען – וועלן מיר טענצען,
קינדער מיר…
קום – שוין וויעגען זיך די קראנצען
אויף מיין טהיר. 5
“קינדער מיר”. כמה קרוב כל זה אל הלב, ויחד עם זה – הוי, כמה זר!
כי…. מה קשה הצער! אי-אפשר לעבור בשתיקה ולא להעיר, סוף-סוף, גם על היסוד האירוטי המחלחל ברוב הפזמונות היותר נאים של המשורר אל ידידו-אֵלוֹ…
וכשהוא, למשל, המשורר, אומר לבלתי-מכירו, שיעזוב את ביתו ויבוא אליו, אל המשורר, שחלונו פתוח תמיד, והוא פונה אליו: “בוא אלי, בשרי, דמי!” – עוד לבנו פתוח לקריאה… אבל הלא יש שהוא אינו מסתפק בזה, יש שההסתכלות גרידא ומראית-עין בלבד אינן מספיקות לו, והוא קורא:
אָ, נייג דיך נעהנטער צו…
אָ, גוט איז מיר…
איך בין דאר גליקליך… 6
או:
איך בעגעהר נאך דיינע ארעמס,
יונגער גאט! 7
וכאלה למכביר!
היסוד הזה הוא, כמובן, לא נעים כלל לקורא, והיסוד הזר והרחוק הזה הוא גם הטיפה המרה בכוס-ה“אושר” של המשורר. מזה תוצאות לקינותיו, לעצבו. והיות, שהעינויים הבלתי-אמצעיים ישׁ בכוחם לשׂים פֶה גם לאילם, הרי גם הקטעים מסוג זה הנם מהיותר מעולים, היותר חודרים ומכאיבים…
במקום אחד הגעגועים הללו מתגלים באופן רך:
קינד, מיין האנד איז הייס און ווייך,
כ’האב נאך קיינעם נישט געשלאגען (איזו ילדות!),
ווארום ביזטו נישט געבוירען
מיר א יונגער, זיסער ברודער? 8
אבל לרוב יש שהכאב מגיע לידי צעקה גלויה:
דו פריינדענקוואַל, דו אייגענשיין,
דו מוזט א שלעכטער, שלעכטער זיין,
וואס הערסטו נישט דאס רופען מיין? 9
והנה גם “אֶלגיה”, אלגיה מיוחדת במינה, אלגיה ראויה לתשומת לב:
דיינע ליפען רויט ווי פייער,
רויט ווי בלוט.
וועלט איך אזוי שטיל געטרונקען –
טאר איך ניט.
עמיץ אנדערש נאָגט זיי, נאָגט זיי,
ווי אַ שלאַנג.
איך מוז רוהען, איך מוז רוהען,
איך בין קראנק. 10
מחברת-השירים הזאת, כפי שאפשר ללמוד מן הציטאטות וההערות המעטות שבאו בזה, היא חד-גונית ובמידה ידועה גם חיקוּיית. הסביבה היהודית, שממנה היה המשורר יכול לשאוב מקוריות ועל ידה היה יכול להיפטר מהשפעות זרות ובלתי-רצויות, מתגלית כאן רק פה ושם באיזו התקרבות מיוחדת, יהודית פולנית, לאבא ואמא ובשירים מסוג: " היימיש איז בא אונז אין שטוב". האקוֹרדים הנוגים הבודדים על דבר צער-החיים בכלל, על בדידות, חולשה, גסיסה, פחד, תהִיָה על הראשונוֹת, מות – הנם או רפים למאד (כמו “נאָך מיין טוידט”) או ילדותיים ביחוד, וכן גם לא בלי קשר לחוסר-ידידות – אותו המוטיב העיקרי והיחידי (“דו ביזט אזוי קאלט און פרעמד, דו ביזט נישט מיין פריינד, אין מיין שטוב האסטו אזוי הויך געלאכט”…), ויש גם (כמו ב“האסטו געזעהן ווי דעמבעס פאלען”), שאנו שומעים בהם ממש את פרץ, את פרץ מתקופת “החץ”!
כן, קטן ודל הוא המקור, אשר ממנו ישתו שירי שיר המשורר ש. י.אימבר. אבל מקומות רבים, שרושם רוח-העלם ניכּר עליהם ביותר, נותנים תקוה, כי כשיהיה הנער לאיש, יתחיל גם להיות יותר עצמיי וישיר שירה יותר חזקה ורחבה. בדברו על העוון הישן, אשר את כולו לקח על עצמו, הוא אומר, אמנם, לידידו: “התדמה, כי גבי כפוף בלי עול-משא?”, אולם, אם גם נאמין לו לזה, הדבר לא יחרידנו, ונהפוך הוא: המשא הכבד האמיתי הוא גם נחלת משוררים אמיתיים… בתוגה נחמדה ובהתפארות ילדותית גם יחד קורא אימבר::את דרָכַי לא יֵדע אישׁ: ואם תשאלי עליהן – לא יֵראו לךְ אל הנכונה, ותתעי…" ובכל זאת – לא נורא! "האם לא זאת? – הוא מסיים את בכיו החשאי – איני כל כך רע, כמו שאומרים! "לא! מי אומר זאת?! וכלום – בכלל – יש בחורים רעים בין היהודים, וביחוד בין הפּייטנים שלהם המתחילים? –
[“הבוקר”, תרס"ט; החתימה: י. ח.ברנר]
-
וְאֶל תְּהוֹמְךָ אֶשְׁקַע…פָּנֶיךָ, פָּנֶיךָ לִרְאוֹת לֹא אוֹסִיף… מָה אֶחֱרַד לָזֹאת – הָהּ! – –] ↩
-
][2] צחוק שצלל ושקע] ↩
-
[מִגַעְגוּעַי וְרָדִים יִפְרָחוּ, וְרֵיחָם הוּא כְּרֵיחֵךְ… ↩
-
[וְכֹה הִרְהַרְתִּי לֵיל תָּמִים, לֵיל תָּמִים, אָרֹךְ, מָתוֹק: הוֹי פֶּרַח, פֶּרַ, צִיץ עָנֹג ההִתְבּוֹנֵן בְּךָ עוֹד מִי? הוֹי, פֶּרַח, פֶּרַח, צִיץ–אֱנוֹשׁ… הַאִם בֵּרְכָה אוֹתְךָ כְּבָר יָד? עַיִן אִם נָשְׁקָה אוֹתְךָ לֵב, אִם בּגְלָלְךָ צָחַק?] ↩
-
[גַם לִרְקֹד אוּכַל – בְּמָחוֹל נֵצֵאָה, אָנוּ יְלָדִים… בּוֹא – דֵרִים כְּבָר יִתְנוֹעֵעוּ עַל דַלְתִּי. ↩
-
הוֹי, שְׁחֵה אֵלַי, קְרַב–נָא עוֹד… הוֹי, מַה–טוֹב לִי הֵן אֻשַׁרְתִּי…] ↩
-
[אֶכְמַהּ לִזְרוֹעוֹתֶיךָ, אלֵ צָעִיר!] ↩
-
[יָד חַמָה, רַכָה לִי, יֶלֶד רַךְ, לֹא נִסְתָּה עוֹד לְהַכּוֹת, לָמָה לֹא נוֹלַדְתָּ לִהְיוֹת אָח צָעִיר וּמָתוֹק לִי, אָח?] ↩
-
[מְקוֹרַרֵעוּת, עֵין–זָהֳרִי, רַע–רַע אַתָה, זֶה דְבָרִי, כּי לָמָה לֹא תִּשְׁמַע בְּקָרְאִי?] ↩
-
[אֲדֻמוֹת כָּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ, אֹדֶם–דָם יִבְעָר. מָה אֶכְמַה לִגְמֹעַ חֶרֶשׁ, אַךְ עָלַי נֶאֱסַר. כַּנָּחָשׁ, יִמְצֶה אַחֵר מִי, יִמְצֵן עַד כַּלֵה. עָלַי לִשְׁקֹט, עָלַי לִרְגֹעַ, אֲנִי חוֹלֶה.] ↩
[על “מחפשי אלוהים”]
זה כמה בשנים שנתרחקתי מעל אדמת רוסיה ואין אני בקי בזרמים האחרונים שבספרותה ובחיים הקולטוריים של האינטליגנציה שלה. אולם מצלילי ההדים המגיעים לפעמים אלי, הריני לָמד, שרבו שם בתוכה עכשיו “המחפשים הריליגיוזיים”, “המבקשים דבר ה'”, “השואפים אל האלוהים”, “המוצאים את האלוהים”; רבים ומתרבים שם הדברים והמדברים בכמו אלה, והמֶרֶז’קןבסקים והרוֹזאנוֹבים, והבֶּרדיאַייבים והבּוּלגאקובים שלהם – מבלי שתהא לזה, כמובן, השפעה על חייהם אפילו כחוט השערה – כותבים מאמרים, מונים את העמודים, מקבלים פשיטי דספרי, אוכלים ושותים והולכים אל התיאטרון ואל השיעורים ואל הקריאות הציבוריות; אלא שבמאמרים דנים הם על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים והמרידה בשכל ובעולם על מנת לשוב ולקבל פני היושב בסתר עליון, וכמו כן בשעת האכילה והשתיה והשיעורים והקריאות הציבוריות ובין מערכה למערכה בתיאטרון מדברים על המסתורין הדתיים והגעגועים המוסריים – וגומר.
כאמור, מפאת ריחוק-המקום וריחוק-העניינים, איני יכול לעמוד על בוריה של התנועה הזאת מבלי לטעות בפרט זה או אחר; אבל בדרך כלל ברור לי, שאין החזיון הזה עלול להעיר בתוך נפשו של אדם נאמן-לב אלא התיחסות מפקפקת לאותם האדונים היפים, גיבורי העט והדרשה הפילוסופית. כי אכן מובנים הם ההמונים הגדולים, החשוּכּים ם והעיוורים, עם האינסטינקט של אמונה שלהם ועם נטייתם הטבעית לצרמוניות דתיות ולעשיית נחת-רוח בהמון ליושב במרום; מובנים וגם מכובדים, אם כי רחוקים וזרים, אותם האנשים הפשוטים היחידים מתוך העם – המעטים מאד – שיש להם באמת קורבה ודין ודברים עם אביהם שבשמים וצורך פנימי לעשות רצונו; ברם, סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים – מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?
אנכי, כותב הטורים האלה – גם כן מושך בשבט-סופר – אינני איש-המדע; לא שקדתי על דלתי בתי שבת תחכמוני ואינני לא ראציונאליסט ולא פוזיטיביסט, ואיני חושב לעילא מכל עילא לא את “השכל הישר”, לא את משפט החברה והנאתה, ואפילו לא את אמיתת הנסיון שלנו; אדרבה, להפך, יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים, אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הנסיון של חושינו, ויחד עם זה את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו… אולם – אולי דוקא מפני שכאבי זה הפשוט והאלמנטרי חודר ונוקב אצלי עד תהומי – איני מבין, היאך באים אנשים, המתאמרים לנאורים, ואינם מתביישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים, דברים שבשום אופן לא ירככו כלום, לא יחממו כלום ולא יגלו כלום, על-דבר איזו פיקציה – פיקציה בכל המובנים – שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה, על-דבר איזו פיקציה דמתקריא אלוהות.
ומן ה“נשגב” שלהם אל המגוחך – אפילו לא צעד אחד! הרוב שב“מחפשים הריליגיוזיים” אינו מסתפק באמונה גרידא, אלא דורש גם “דבר-ה'”, הַינו, צורך בדת, בחוקים רליגיוזיים, במצוות מעשיות, שכל כך הרבה בהם, כביכול, התרוממות-נפש, שירה, פיוט, וכו' וכו'.
שובו, בני אדם, לבתי כנסיות עם הדממה והנגינה והקטורת שבהם! שובו לעבודת הבורא!
– אפס, לא! – יאמר האדם הנאור האמיתי, עמוק-הרוח וישר-הלב – ישובו אל התפילות והמצוות אלה, אשר בהונאה נפשׁית שָׁמֵן חלקם. יבואו אלה ויתחברו עם העדר הגדול שׁל ההמונים הגדולים הבוּרים וגם של ה“אינטליגנטים”, שלמרות ה“השכלה” שקיבלו בבתי-ספר, אין כוח הביקורת שלהם עולה על זה של הגלב או של הז’אנדארם; יתחברו הללו בשמירת חוקים ריליגיוזיים עם אלה השומרים להנאתם את סדרי החיים ההווים ומוצאים את תועלתם בבערות ובדת. אנחנו – לא נלך עמהם. כי האומנם יש לנו צורך לשאת בעול הסיכלות הכללית בשׁביל להדַמות לכל? האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואתם גם חוקיהם, פקודיהם ו“מצוותיהם המעשיות”….
––––––––
ד“ר יוסף קלוזנר בסוף מאמרו הראשי “העברי הצעיר” בחוברת ה' של “השילוח” שנה זו משביענו, שלא נחשדהו, כי באידיאה הראשית של מאמרו זה הוא משתעבד ל”זרם המודרני בספרות הלועזית". נוּ, בל נחשדהו! קלוזנר הרי הוא נאמן-בית-ספרותנו, סופרנו המובהק, שעבד כל כך הרבה לטובת הספר שלנו במקצועות שונים – נאמין לו הפעם על דיברתו! נאמין לו, שהאידיאה, שהביע כאן, שלו היא, שלו… מהו אומר?
הוא אומר:
“כבר היה למשל, שבשעה שכבר הושלכה מוֹדה ידועה לתוך האשפה בפאריז עדיין היא שלטת באישישוק. וכן הדבר אצלנו. כל העולם כולו מלא עתה מבקשים את ה' (הכּוונה היא לא לאותו ‘הזרם המודרני בספרות הלועזית’?…) והמשכילים שבעמנו, שהשם ‘עם-האמונה’ יאה לו אולי הרבה יותר מן השם ‘עם-הספר’ (איזה אושר!) מדמים, שאין להם עוד לבקש כלום, שהרי כבר מצאו את – ‘הכפירה בעיקר’”.
זהו הציר שעליו סובבת כל ה“אידיאה”, ובאמת, חרפה!….. כל העולם כולו מבקש אמונה, בפאריז עכשיו המוֹדה היא על אמונה, ואנחנו, האיישישוקים, איננו מתבּיישים לבלי לבקש כלל ולצאת במגבעת הישנה שלנו של “כפירה בעיקר”. ולא עוד, – מוסיף בעל-המאמר להחרידנו – הכפירה נעשתה לנו “לדוגמה נוקשה ומאובנת”. והחרדה על הסכנה הקרובה כל כך רבה היא, עד שמפניה שוכח ד“רנו הנכבד מניה-וביה מה שכתב בעצמו לפני שני עמודים באותו מאמר, בשעה שצייר את תכונתו של המשכיל בן הדור, כי הלז “אין יחוסו אל הדת נכנס לתוך הפורמולה (הנחוצה כל כך!) של תיזה, אנטיתיזה וסינתזה”, אלא, שהוא פשוט, מסיח את דעתו הימנה, וחסל. כאן מוצא כבר הד”ר קלוזנר, כי לאסוננו, לא די שאנו מסיחים את דעתנו, אלא שהכפירה נעשתה לנו ל“עיקר” גדול, שהרי אלמלא שכך לא היתה הסכנה מסוכנה ובתי הספר בארץ-ישראל לא היו משוללי דת, בעוה"ר, כיום הזה…
עד כאן דברי החרדה: אבל מענין ביחוד הוא מה שמעלה הד"ר הנכבד בחקירתו, בתור היסטוריקן על החדש “החבוי, הגלום והמדומדם” בתוך הישן עצמו – על העברי הצעיר ותעודתו ההיסטורית.
בתור היסטוריקן מתחיל קלוזנר את מאמרו מן הימים ש“היהדות והדת הישראלית היו שמות נרדפים”; הלאה, בשנות הששים והשבעים, נתגלה ניגוד לדת הישראלית בשם החיים; אחר-כך, בשנות השמונים, באו הימים של רומאנטיקה דתית-לאומית; מכאן ואילך, משנות התשעים ואילך – ימי בינים, שני מגניטים, שתי רשויות, פייאֶרברג, ביאליק; לאחרונה – “הדור החדש גם בתוך הקהל וגם בתוך יוצרינו”: טשרניחובסקי, יעקב כהן, אלה העברים הצעירים, “היהודים הלאומיים הגמורים”, “היהודים השלמים”, “העברים ההיסטוריים”, אשר רק “במקום י”ג העיקרים של הרמב“ם, הם באים ומעמידים את היהדות על שני עיקרים: על הלשון העברית ועל ארץ-העברים”.
הרי לפנינו בקצרה דברי ימי החזיון החדש של העברי הצעיר, שכבר יש לו יוצרים וקהל, אם כי עדיין לא רוב-הקהל, והרי “ההשקפה החדשה, המתגשמת גם בחינוך העברי שבארץ-ישראל”. טוב זה או לא-טוב?
לראשונה נראים הדברים, כאילו בעל-המאמר החריף נוטה לענות על שאלה זו בכעין חיוב… טוב או לא-טוב? כן…לכאורה, לא-רע… מצד היוצרים והקהל, למרות “הסחת דעתם מן הדת” (“הדוגמה המאובנה” באה אחר-כך בעוד שני עמודים!), הרי אנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה וגדולה ללשון העברית ולתחיה בארץ-ישראל”… ומצד החינוך החדש, הנה “בבתי-הספר שבארץ-ישראל מן הטיפוס החדש נוטעים מורי ארץ-ישראל שני דברים בלבות תלמידיהם: אהבה לעברית ולארץ, ואהבה אמיתית, לא מופשטת, וכו' וכו'…וכך נתחנך דור שלם על היהדות החדשה, שנאה לה יותר שם עבריוּת מיהדות” (ע' 402–403). הרי שגם שם נאה יותר נמצא, תודה לאל, ליהדות החדשה: עבריוּת. ומה חסר עוד?…לכאורה, לא-רע…
“אבל… מה אנו רואים בפועל?” בפועל, סוף-סוף – לא-טוב! היוצרים של ההשקפה החדשה השפעתם מועטת על הקהל העברי הרחב, כלומר, על אותו הקהל של “שני המגניטים”; ובעוד שביאליק, המשתחווה ומודה לפני שתי הרשויות ושהוא ביטויו ובא-כוחו של הקהל ההוא, נתחבב עליו כל כך וקנה בתוכו שם גדול כל כך, מפני שהוא דומה לו, הנה יעקב כהן, “המשורר העברי האנושי הטיפוסי”, כמו "זר הוא לקוראינו ולרוב סופרינו (?? ואפילו מתוך הקהל שלו, קהל-“ההשקפה החדשה”?)…. כך… וגם בנוגע לתלמידי בתי הספר בארץ-ישראל – “הדיבור העברי משתכח מהם בצאתם מבית-הספר, וגם בנקל הם מחליפים את הארץ בשויצאריה או בצרפת או באשכנז” (ע' 403–403).
ומכיון שכך, מהי הסיבה? – מעמיק הד"ר לחדור לתוך הגורמים הפנימיים של המחלה – פשוט: “העובדות מוכיחות למדי, כי לאומיות טהורה בלי דת יהודית אינה מכה שרשים עמוקים בנפש ואינה עושה את העברי החדש לממלא מקומו של היהודי הישן, של אותו היהודי, שלא נתיירא מפני כל הרדיפות והיסורים שבעולם וכו' וכו'” (שם).
כלומר: לא טוב… לפנינו עובדות מעציבות… ומפני מה לא-טוב? מה הנה סיבותיהן של העוּבדות המעציבות?…סיבותיהן של העובדות המעציבות הנן, שהעוּבדות המעציבות מוכיחות לנו למדי, כי… כי רק חסרון דתיות בעוכרינו!
ואם רוצים אתם בעוד ראיה לדבר, שלאומיות לא דתית אינה כלום, הרי המופת החותך, הידוע, המקובל, הקלאסי: המצב בתורכיה נשתנה וכו' וכו', והלאומיים שלנו (כל אותם שאנו מוצאים בהם “אמונה ומסירות-נפש ואהבה עזה” כנ"ל…) אינם מתעוררים ואינם מקריבים על מזבח לאומיותם את כל ממונם ואת כל נפשם, כמו שהיו אבותינו מקריבים לפנים על מזבח-הדת… שמע מינה? שמע מינה, אליבא דאחד-העם ב“מכתב שני”, שבלי עבודת רוח קודמת בתוך העם אי-אפשר לפעול כלום, ושמע מינה, אליבא דקלוזנר, שרק הכנסת דת לבתי הספר בארץ-ישראל (כמו שהחברות הידועות עושות!) תציל את חניכיה מעזיבת הארץ, ושרק חינוך דתי יתן לנו את הגיבורים האמיתיים, אשר יקריבו הכל, כאבותיהם חניכי הדת – – –
כל זה נדפס ב“השילוח” שנה זו, חוברת מאי!
בסוף המאמר הדתי הזה, שאם למחוק ממנו שנים שלושה מבטאים ארעיים, היו ספרי “הניר” שלנו, עם האב“ד קוק בראשם, חותמים עליו בשתי ידים, יחד עם החשש, שלא יחשדוהו, כי נסחף בזרם של הספרות הלועזית, מביע מורנו הד”ר גם את אי-רצונו, אם יובנו דבריו, כאילו נעשה שותף לחסידי פראנקפורט, לא! הוא, כפי שאמר כבר, אינו מטיף לתשובה, אינו מראה את הדרך לקנוֹסה, אינו דורש חזרה אל ה“שולחן ערוך” וה“חיי-אדם”. אלא? מה הוא דורש מהעברי הצעיר? “יצירה בנוגע לאמנות ישראל” (ההטעמה של המחבר!) וגם מעט מצוות מעשיות מן הדת הישנה… כן, לדאבון-הלב, ודאי שקשה “להחיות תפלין, ציצית ומזוזה” (מדוע קשה?…), אבל “ראוי ואפשר להחיות סעודת ליל שבת, סדר בפסח, אתרוג, לולב והושענא בסוכות, ירקות בשבועות, תקיעת שופר בראש השנה, תפילת נעילה ביום-הכיפורים (בלי “תענית” או עם “תענית”?) וכיוצא בזה”… רק זה… איזו שותפות, חס ושלום, יש בכאן עם חסידי פראנקפורט!…
ורכות, רק רכות, ידבר הד"ר על לב העברי הצעיר. ראה- נא! הסתכל בדבר זה. כשרונו של שניאור ודאי שקטן הוא משל פייאֶרברג, ואף-על-פי כן הרי לא זהו הטעם היחידי מפני מה פייאֶרברג יותר חביב על הקהל משניאור… הטעם האמיתי, לפי עשירות דעתו, היא, שבפייאֶרברג, כמו בביאליק ובפרץ, יש ריח של אמונה – ולשניאור אין… והרי לך גם ראיה מפרחים… התפלל גם אתה תפילת נעילה – ותפריח גם אתה פרחים לאומיים…
– להתפלל… – מתחיל, לאחרונה, לגמגם איזו דברים גם העברי הצעיר – שומע אני, אדוני! אבל…. למי להתפלל?..
– אה!… – מגלגל קלוזנר ועוקץ – ובכן, הכפירה-בעיקר היא לך לעיקר, לדוגמה מאובנת… אה, ובכן הרי אתה איישישוקי, המדמה בתומתו, שכפירה היא עכשיו מוֹדה בפאריז… שמע, איפוא, למה שאני אומר לך, אני רק זה עכשיו משם: בפאריז ובמוסקבה ובפטרבורג הגיעה עכשיו שעה של מבקשי ה', של עורכי סדרים בפסח ושלא בפסח… זוהי המוֹדה!…
ומה? מה עוד?! עברי צעיר! מה אתה אומר עוד בנוגע לפרחים הלאומיים? אני מקשיב! כיצד? אתה אומר, שלא לבד הדת, אלא שגם הלאומיות גופה, בעצמה ובכבודה, אין לה בשבילך ערך מוחלט ושאם היא דבר הדורש טלית ותפלין, אינך רוצה בה מעיקרא… אה, ובכן גם לאומי אינך, כפי שאני שומע, אלא רק מפני שאתה רוצה סתם בחיי אדם משוחררים, מלאים עבודה אנושית יצירתית על-ידי האינטנסיביות של כל כוחות-הלאום… והנה – מה? גם היצירה אינה יקרה עליך לפי טעמך, אלא רק אם היא חפשית, אם היא גילויה של רוח האדם העמוק, החודר, התהומי – ולא של האוכל דוקא “לוקשין” בסעודת ליל-שבת?… כך?… אֶה, הרי אתה אינך נכנס כלל, איפוא, אל הפורמולה של תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה – ואיך זה אפשר?… ובכלל, לא הבנתני, כנראה… כל מה שאמרתי דורש עוד בּירור וליבּוּן, כפי הנראה. ואפשר שעוד אשוב אל הענין הגדול הזה… – – –
התבשרו, עברים צעירים, היושבים על החרבות! ד"ר יוסף קלוזנר אפשר שעוד ישוב אל הענין הגדול הזה!
(רצנזיה)
לכבוד מלאת ששים שנה לד"ר מאכס נורדוי הוציא הועד הפועל בקֶלן (המכירה היא אצל ה“יודישׁער פערלאג”) ספר בן למעלה מארבע מאות עמודים, הכולל בתוכו את כל נאומיו ומאמריו היותר חשובים בדבר שאלת היהודים והציוניות, שכתב בעל-היובל בשלוש-עשרה השנים האחרונות, מעת שבּוֹ, הסופר הגרמני היושב בצרפת, נתעוררה הנקודה היהודית.
הקו המציין ביותר את הספר הזה הוא – הרוח החיובי המנשב בו. נורדוי, מי שכתב את ספר-“ההתנוונות”, נורדוי, השולל הגדול, הספקן, הכופר-בכל, הנהו פה לפנינו מחייב, מחייב עז. הוא מחייב את קיום העם היהודי, מחייב את תקוותינו ועתידותינו, מחייב את היהדות (לא התיאולוגית, כמובן), מחייב את ערך השפה העברית והספרות העברית. החיוב שלו כאן מגיע לידי כך, עד שבמקום אחד, בנאומו האמשטרדאמי (בשנת 1899) על פני שמונה עמודים, בדברו על הצורך למשוך את הפרוליטריון היהודי אל הציוניות, הוא עומד ומצרף, ממש כבעלי מפלגה ידועה בתוכנו, את הסוציאליות לציוניות, ולא עוד אלא שהוא מוצא את הסוציאליות בציוניות, את “כל נקודותיה של הסוציאליות, והנה הן אידיאלים יהודיים, שתחייתם היא היא מטרת הציוניות”.
בעבודת הציוניות נורדוי הוא, כידוע, נושא-כליו הנאמן של הרצל, וכמאז ועד עתה לא יחדל להילחם לערכה הפוליטי של הציוניות, יותר נכון: ל“כבודה” הפוליטי… מן התפקיד, אשר מילא נורדוי בקונגרסים האחרונים, למן הקונגרס האוּגַנדאי ועד הקונגרס האחרון, מדעותיו בנוגע להנהגת הציוניות, בנוגע לשאלה בידי מי צריכים להיות מוסרותיה (הוא הציע בשעתו את ג’וֹזף קוֹואֶן מלונדון), משיחתו האחרונה שלו אפילו אם סופר-עתונים, שנתפרסמה זה לא כבר ב-“ Jewish Chronicle ”, שבה הזכיר את נסיעתו של וולפסון לקושטא – מכל זה נראה ברור, עד כמה מכריע הוא את הכף לצד המטרה הפוליטית, מבלי שים כל לב למטרה העיקרית, היחידית, האקונומית, הישובית. אופיי בנדון זה הוא הנאום: “הציוניות והמושבות בפלשתינה” (פאריז, 1900) והיחס החומל שבו לאותם החלוצים הראשונים, שהוא חושבם ל“דוגמאות מפחידות” ושלפי דעתו “הראו הם לעם היהודי לא כיצד צריך לעשות, אלא כיצד לא צריך לעשות”, כאילו כשיהיה “הערבון הגלוי והבטוח”, כביכול, יֵעָשׂה הכל מאליו, על פי נס, ולא במסירות-נפשׁ ובקרבנות מֵחִים בעד כל נסיון קטן… עולה עם נאומו זה גם נאומו ההאגי של אותה השנה ונאומו הידוע בקונגרס הששי, אולם באותו נאום הלא אנו מוצאים גם נתינת-ערךְ להבטחת פּלֶוֶה ואמונה בטוב-לבה שׁל מלכות-אֶנגלנד; באותו נאום אנו מוצאים גם את התיאוריה של “נאכטאזיל” – למרות שבהרבה מקומות נורדוי כאילו נלחם בעצמו עם הרעיון, שהציוניות הוא דבר שבפילאנטרופיה; באותו נאום אנו מוצאים גם את החקירה העלובה של “נעהמען אונד פערלאנגען”…
אבל נראה, שלא בכל זה הוא כוחו הציוני המיוחד של הד"ר נורדוי. את זה צריך לבקש במקום אחר לגמרי. את זה צריך לבקש בזו העובדה, שסופר ידוע ובא בשנים, שצורתו והשקפת-עולמו היו כל כך קבועות כבר, סופר בן קרוב לחמישים שנה, עמד וניצב בשורת-הלוחמים בעד החופש היהודי כעלם צעיר מלא אש-נעורים!
בכתבים המונחים לפנינו מדגיש, אמנם, נורדוי וחוזר ומדגיש בהרבה מקומות, שהציוניות שלו, בניגוד לציוניות של המזרחיים, חפשיה היא מכל פאַנאַטיסמוס רליגיוזי, וזוהי, אמנם, אמת גדולה וקדושה. ולא לבד הציוניות שלו, של האתיאיסט הגדול מאכס נורדוי, של בעל ספר ה“פאראדוכסים” בגרמנית, אלא גם הציוניות של האינטליגנציה העברית הצעירה, שקראה את ספרו זה בתרגומו של בריינין – רחוקה מרחק רב מכל פאנאטיסמוס רליגיוזי. אולם הרבה-הרבה עמודים מן הספר הזה מעידים, שאם פאנאטיסמוס רליגיוזי אין כאן – אש רליגיוזית, במובן היותר נאצל של המלה, אש של רליגית-האדם, של רליגיית-האומה יש ויש בו, וזהו ערכו הנשגב!
הדעות שהובעו בחלק היותר גדול, היותר מכריע, של הכתבים הללו נהיו אצלנו עכשיו כבר לדעות מקובלות, כמעט מושכלות ראשונים, שאינם צריכים לראיה. יש מהן, שנורדוי מדבר עליהן בלשון של גילוי חדש, יען שלרוב הרי הוא מתכוון ליהודים שבמערב, ואנו, המחונכים על ברכי הספרות העברית, ידענו אותן זה מכבר, על-ידי סמולנסקין, ליליינבלום, זלמן אפשטין, אחד-העם… כמה ישנים הם אותם הדברים על בן-מנחם, על ה“תעודה” של רבני אשכנז וכיוצא בזה!… והמצב הרעוע-בכל של עמנו, ה“לוּפט-פוֹלק”, הטיפוס של היהודי ההמוני והיהודי המשׂכיל, ה“לוּפט-מֶנשׁ”, שׁנורדוי דיבר על זה בחריצות כל כך רבה מעל במת-הקונגרס – האם חידוש יש בזה לנו, לאלה שקראו במקורה את הספרות הציונית שלנו?
אולם אם בשבילנו אין בזה כל חידוש, יש בזה ערך גדול בשביל הדור הצעיר שבמערב, יש בזה ערך גדול – בשביל להבין את מאכס נורדוי כשהוא לעצמו. כי אכן כשאנו קוראים עכשיו את הוויכוחים והכתבים האלה על הסדר, אנו רואים את הפרוצס הפנימי שעבר בנפשו של המחבר, את התפתחות הכרתו הציונית שלו. במאמר-הוויכוח שלו עם הרב הד"ר גידֵמאן, למשׁל, בשׁנת 1897, הוא פונה למתנגדי-הציוניות המערביים ואומר מעין זה: אתם טוענים, שאנחנו חושבים את עצמנו לעם מיוחד רק בסיבת התנועה האנטישמית; יהא כן, אבל רק בזה שמצאתם את סיבת-החזיון, אין הוא חדל על-ידי זה מהיות את אשר הוא. אולם במאמרו “הציוניות” (1902), וביתר שנינות בנאומו בקונגרס ההאגי, הוא מדבר כבר על זה ממש ברוחה של ספרותנו הלאומית ואומר: לא אמת הוא, שהציוניות אינה אלא כעין התנגדות לאנטישמיות; אמנם, בוודאי יש בין המשכילים היהודים, שהאנטישמיות הכריחה אותם לשוב אל עמם, ובעת שבני ארצם הנוצרים ישובו להסביר להם פנים, ילכו שוב מאתנו, ברם, אצל רוב הציונים לא היתה האנטישמיות אלא כעין אחד הגורמים להעמיק חקר בשאלת בין ישראל לעמים, שעל-ידי זה נשתרש אצלם הרעיון הציוני ויהי לחלק מדמם ובשרם, שאף אם תינדף האנטישמיות כעשן – הם לא יזוזו ממקומם!
האנטישמיות תינדף… אבל מי כנורדוי, בעל ההרצאה בברלין (1898) ובעל הנאומים בשלושת הקונגרסים הראשונים, מבין את מהותה של האנטישמיות, עד כמה אינה דבר עובר, עד כמה מובנה ומוכרחה היא, עד כמה טבעית ועמוקה היא לעולם במצבנו על אדמת-נכר?!…
בשאלת העבודה החינוכית בארצות-הגולה במובן הרחב, או עבודת-ההווה, כמו שרגילין לקרוא לזה בחוגים הציוניים, שבהרבה מקומות הוא נוגע בזה בפרוטרוט, לא שמענו מנורדוי (כמובן, על פי השקפת-עולמו הציונית בכלל) את הדעה המקובלת עכשיו בינינו, שהעבודה החינוכית היותר נושאת-פירות בשביל הציוניות היא המופת החי, שיבת-ציון אצל כל אחד ואחד. אבל גם בזה עשה צעדי התפתחות ממאמריו הראשונים עד אפילו זה שהדפיס ב“אחיאסף”.
בהקדמתו להוצאה הנהדרה הזאת של כתביו הציוניים מעריך נורדוי בעצמו את ערך ספרו ואומר: “הכתבים האלה ברובם נוצרו במהומת וסערת המלחמה והם נושאים עליהם עקבות חותם-מוצאם. צרכי היום הולידום. בהם יש למצוא את תולדתה של הציוניות, לא של מאורעותיה החיצוניים, אלא של חייה הפנימיים בלבות הנאמנים לה”. –
[על העתונות הציונית]
לא. ד. גורדון.
כבר שלהי דצמבר. עברה, אפוא, עוד שנה.
כן, עברה שנה; שנה אחרת באה; נוּ? “סובב הוא הגלגל עלי צירו ולא גדול הוא היקפו”.
אבל רגילוּת היא… רגילות היא לעורר לתקופת השנה את החשבונות וההגיונות הישנים-נושנים, שעלו ונשכחו במשך שס"ה הימים שעברו.
רגילות – ובפניה מי יעמוד!
…העתונות שלנו היהודית בשנה החולפת היתה רובה ככולה ציונית. ציונית – כמעט שזה לא היה צריך להוסיף – באותו המובן המקובל, הנדושׁ – ה“וֶלטי”, שׁאינו מחַיב לשׁום דבר; ציוניות, שהיא במערב ולבה במערב ומוסדותיה הכספיים, כביכול, במערב, אלא שעשה טובה היא משמיעה לנו, “לעשות אגיטציה” בשביל המזרח; ציונית – באותה מידה המספיקה גם למוציאי “היודישער ארבייטער” בלבוב להיקרא “פועלי-ציון” –
…העתונות שלנו בכלל – גם זה, כמדומה, לא היה צריך להגיד – אף על פי שאינה צהובה ביותר על פי צורתה, צהובה היא עד התוֹך ברוחה ובפנימיותה. היא צהובה בהכרח, בהכרח הניגוד של דבר אשר בסיס אין לרגליו, והוא משתדל, בכל זאת, להיראות כעומד בתקפו. איני מדבר על “הצבי“, זה שק-הפטפוט של בית-בן-יהודה ושותפו בירושלים, שאם הוא צהוב למדי גם בחיצוניותו, הנה חוסר-טעמו הקיצוני משכיח גם את זה, משכיח את הכל (תיזכר-נא “הנרגנוּת הגדולה”; יקָראו-נא המאמרים הראשׁיים שׁל עכשׁיו בנוגע לנבואתו שׁנתקיימה, כי נורדוי ימלוךְ; יִשָׁנוּ-נא המאמרים הידועים בשעתם בנוגע לשדי ה“חושמה”, העותמנית, שלעת-עתה עדיין הם קטנים, אבל לכשתגדל היא, הפעוטה, יגדלו גם הם, שדיה –); בקצרה: הטון של עתון זה בכללו עושה לבלתי אפשׁרי להתחשׁב עמו כעם הופעה אופיית שׁל הפרֶסה העברית. זהו כבר יוצא מן הכלל! ואם העירותי דבר על צהיבות עתונותנו, גם אלה המעיינים יבינו מדעתם, שלא נתכוונתי חלילה בזה אלא דוקא לעתונינו המפורסמים, ה”רוסיים", שהקוראים התמימים רגילים להתיחס אליהם ברצינות גמורה כאל עתונים “רציניים”.
… איךְ שׁיהיה, והפרֶסה שׁלנו היתה “ציונית”. ביום הזכרון של הרצל הריקו כל משרתיה את כל אמרותיהם-בעלמא של הגאון, על הנביא, על המלך, על השליט – יותר מאשר בשנים הקודמות! אין חילוק, אם היה להם מה לומר על המנוח ואם לא היה – כל אורגאנינו לא הסתפקו בהזכרה קצרה, כי אם כתבו מאמרים רבים והקדישו לו מיטב פרי עטי סופריהם…
… הנני פוסח על הצעצועים הז’ארגוניים שבוארשה. די יהיה אם אומר, שגם ראש עתונינו העבריים – “הד-הזמן” הוילנאי – שינה את צורתו בשנה הזאת, עד כמה שצריך היה, והתחיל זמן ידוע אחד לתת מכתבים ארוכים מארץ-ישראל על פני כל גליונותיו הגדולים, ודוקא ברוח “חיובי”, ציוני, מבשר-שלום…
…מכתבים מארץ-ישראל. כן, אותם המכתבים… ולאו דוקא שׁל “הזמן”, אלא ביותר, כמובן, שׁל “העולם” הקֶלני וביחוד שׁל ה“ראזסביט”; אותם המכתבים על החגיגות וההצלחות ולאומיות הספרדים ויתר הנסים, מובטחני, שאם הכתוב אומר 'ומכַתבים עמל כּיתֵּבוּ“, אין כוונתו אלא לכיוצא באלה ה”כַּתּבים" מארץ-ישראל לעתוני חוץ (או ה“קאַטאָוועס-טרייבער” כמו שלץ מדבר ז’ארגון היה אומר), העושים אֶכספלואטאציה בשיירי הסקרנות של אחדים מבני ישראל בכל תפוצות הגולה לכל הנעשה (כידוע, יותר נכון: הבלתי נעשה) בארץ-ישראל וקסתותיהם כזבים מלאו, אפילו ב“הבוקר” זה קצר-הימים, שעל כולו היה מרחף רוחו השנונה של עורכו איש-הציביליזציה ובהרבה מעמודיו נחרתו עקבות שכלם הבהיר והבנתם הנכונה של אחדים מסופריו הקבועים, התגנב אחד מהכּתּבים הנ“ל (בגליון ק"ו, כמדומני), וב”כתּבות" על אספת המחאה של “הפועל הצעיר” נגד עיניני “אחוזת בית” הידועים האיר הוא, הכּתּב, את כל הענין ככה, כאילו אלפי עניים מתגוללים בחוצות מאין דירה, והללו, חברי “הפועל הצעיר” הרשעים, באים ודורשים מאת הנדיבים הבונים בשבילם, בשביל העניים האומללים, מעונות לשֶׁבת, שׁהבתים יבּנו דוקא על-יד יהודים, בעוד שׁידי יהודים אינן כלל בנמצא… במציאות, כידוע ליושבים בפנים, מצב-הדבר היה אז, אמנם, קצת באופן אחר: ה“הלוואה” לבנין הבתים היא מהקופה הלאומית, שנאספו מדמי עניים ואביונים; הבתים הגדולים נבנו על פי התכנית של משכן לאמידים, לעשירים ולא לעניים; בנאים ופועלים יהודים הלכו בטל וסבלו יסורי-מחסור בכל המובן האכזרי של המלים האלה, והעבודה היהודית של עפרות-ארצנו לא ניתנה להם. במציאות רתחו אז הלבבות העבריים הנאמנים של טובי בעלי ה“מחאה'' לאמור: “הנה בעת שהיה מעוז צור שירתנו פה שרו בהמון לכבודו לא הרחק משם, מ”אחוזת-בית”: “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו” – מדוע לא הוסיפו לשווע: “תיבשנה ידי כל אחינו הלוקחים כסף מהקופה היהודית, שנאסף לקנות קרקע לעם היהודי המחזר על הפתחים, ומוסרים אותו לידי אינו-יהודים, שיבואו אלה ויקימו בניינים ליהודים פותחי-חנויות בעתיד?!…” (מאיגרת פרטית אחת). במציאות נמק לבב כל אחד מאתנו, מואסי-גיטו בכל צורה שתהא, ותסס לשמע ההתנצלות הידועה, לאמור: “אין פועלים יהודים”… “ככה? אין פועלים יהודים, אתם אומרים?… אבל אם אין ידיהם של יהודים מסוגלות לעבודה, אם גם כאן לחיות על חשבון, זאת אומרת, על עבודת אחרים, אזי ארורים אנו בכל ‘בנינינו’ ובכל הכנותינו ‘לבנות’… כי גם בלי אש מן השמים – יהיו למעי-מפלה… והמבלי אין אִיוואנים במצרים הצפונית, שיעשו הכל בידיהם תמורת כספכם, באתם הנה? יהודונים סרסורים!…”(מתוך אותה האיגרת). קיצור הדברים, במציאות היו איזו עוּבדות, איזו הערכות, לפעמים, אולי, קצת מופרזות, אבל, בכל אופן, לא כל כך חלקות, ואין צריך לומר, שלגמרי לא מגוחכוֹת… אבל מה לכל זה ולכַתב מארץ-ישׂראל?
כן. כן. העתונות שלנו – במקצת הודות ל“שינויים בממלכה העותומנית” ובמקצת הודות ליאוש בנוגע לפרוגרס, שתקף רבים לאחר השינויים בממלכה הרוסית – היתה ציונית בשנת 1909! ואם היא, “הכללית”, היתה כזו, עתונותנו המפלגתית-הציונית, על אחת כמה וכמה שהיתה… ציונית!
ואמנם, צאו לשער-האשפתות ובדקו בגלי-הגליונות מראשית השנה ואילך של כל אותם האורגאנים הציוניים לגמרי והציוניים למחצה, לשליש ולרביע… מה תמצאו בהם? הלא רק אותו הפזמון הציוני: מה שלא פיללנו בא, תורכיה נעשתה לארץ הפשיה, ויש בה ידים לפעולתנו! ראשי הממשלה הנאורה, הקונסטיטוציונית, מתייחסים בחיבה לרעיוננו. אחמד ריזה בעצמו הוא ציוני, הוא אמר.
ותו עברה רינה אחת, וכבר במחנה “הכי-רצינים”: הציוניות עד כה הלכה בדרכים עקלקלות, בטחה בדיפלומטיה, ברצון המושל-יחיד התורכי והדיפלומטים האירופיים ולא נתנה אל לבה לעשות עבודה מעשית בארץ-עתידנו… ואולם כיום הזה, מכיון שנפתחו אפקים חדשים ונתגלו דרכים חדשות והממשלה החפשית מתייחסת –
לרגע, אמנם, יש שהיו מתבלבלות הלשונות ופעם אחת תפס אפילו פחד-סכנה את הכל: איך באמת מתייחסת הממשלה התורכית לציוניות? והרי אותו קוריספונדנט כתב לאותו עתון כך… ואותו ציר אמר באינטרוויו כך… ואורחי תורכיה בלונדון אמרו ב“בנקט”: “בשאלת-יהודים נוספת על כל שאלותינו איננו רוצים… אין אנו נועלים שערים בפני נודדים… אבל – אבטונומיה!…” והתחילו הדרישות על ה“בּירור”, והתחילו ההכחשות וההאשׁרות… ויהס כלֵב מן ה“ראזסבייט”, אותו המוח הצלול והיודע הכל, את העם ואמר: “לוֹז’נַיה טריבוגה”!… 1, אין מה להיחפז… עלה לא נעלה ויכול, בכל זאת, נוכל!
מובן, שהיהודי הארצי-ישראלי, ה“אַסיי”, שאין לו כל ידיעה בעניני המדינות ושאינו קורא אפילו את כל מאמרי N. S. ב“וֶלט”, הממלאים נייר חלק כל כךְ הרבה, לא יכול להכניס ראשו בין הרים גבוהים: החכם-באשי, מצליח, ששון, האינטרוויוּאירים שלהם, הקוריספונדנט של ה“דז’ואיש כרוניקל” מקושטא, הכּתּב של “העולם” מקושטא וכו' וכו'… לא, דבר כזה לא עשה! ובכל זאת, כמדומה, שאיזו שאלות היו לו לשאול מאת כל עתוניה של המפלגה…
כן, אפשר היה, כמדומה, לשאול את כל אותם האדונים הדברנים והדרשנים והקוריספונדטים והפוליטיקנים הציוניים למיניהם: החשבו פעם על זה הדבר הפשוט, עד כמה נחתך גורלן של האומות, ועד כמה תלוי מהלך החיים בפטפוטים פרטיים של העומדים בראש הממשלות, בהבל פ איזו הדיוטים קופצים, ועד כמה לא נחתך ולא תלוי כלל? הֲנָתנוּ אל לבם, עד כמה, ביחוד, בשביל הרעיון הציוני האמיתי, הממשי, בשביל הציוניות הכלכלית-הקולטורית, שסוף-כבודה לבוא, לא הבּזלית-הריקנית, הפוליטית-המדינית, הנורדוי-וולפסונית, שהפרוגראמה שלה היא לקבץ כסף ולחכות, עד כמה בשביל תנועה כזו, למשל, חשובים יותר יחוסיהם של יושבי-הארץ הגרים כבר על גדות הירדן מאשר יחוסיהם של איזו קאריירסטים מסאלוניקי ומאיזמיר, שעלו לגדולה לאיזו שנים ומדברים לשעה בשם ממשלת הארץ?
ואם לשאלות – הנה, אמנם, היה קצת הדבר תמוה בנוגע לחכמים הגדולים והידועים: כיצד, על כל פנים, נבלעה חכמתם מבלי להבין דבר פשוט כזה, שכשם שאין דעתו של מנהיג פוליטי תורכי אחד לטובת הרעיון הציוני הפוליטי ה“טהור” צריך למלא שמחה את כל לבותינות כך אין דעה יחידה זו של מנהיג או מנהיגים, אם גם תהא שלילית שבשלילית, צריכה לעורר בהלה ופחד, וכי, מבלי אשר נשמע זאת מפיהם בנאומים של סעודות, פשטות השכל הישר נותנת, שרוב האנשים אשר בפרלמנט התורכי, שבתור אנשים ודאי שהם קטנטנים, אמנם, ורחוקים לכל הדעות מאידיאות גראנדיוזיות, לא יהיה עם לבם, אף על-פי כן, לגזור גזירות להצר צעדינו, כמו שעושין באנגליה ובאמריקה, יען שארצם של אלה הן עניה היא ביותר וגם אוכלוסֶיה לא מרובים ואין כל חשׁשׁ מפני הזרים שיבואו וינצלוה, אף שמאידך גיסא רחוק הוא מגדר האפשרות, שיאמרו בני איזו ארץ לאומה שאינה יושבת בארצם: “בואי אלינו, תני כסף והיי כאן לאומה בין שאר אומותינו… אבטונומיה ביניכם, בני ישראל, ובינינו, העותומנים הנצרכים לכסף ולאנשים – מהי?”
ואולי לא היה שלא במקומו, אילו גם היה בא היהודי הארצי-ישראלי הפשוט ופונה אפילו בשאלה צדדית זו לכל אותם המוחות הצלולים ויודעי-הכל, היושבים בפטרבורג ובניו-יורק, ועטם נתון לעניני החופש ושינוי הסדרים והאור המאיר שבמזרח: האם ראו בעיניהם את כל שינוי-המצב שבערים הללו, שעליו הם מדברים כל היום בעתוני המפלגה? שמא למרות ישיבותיהם של שלוחים נכבדים מאד באיזה בית בקונסטאנטינופול, לא נשתנו החיים ויחוסי-החיים בכל המדינה כלל וכלל, והכל הכל כדאתמול הוא בנוגע לעצלות הגוף והמחשבה, ולחוסר כל רגש אחריות חברתית ולחוסר מקורות פרנסה ולרפיון ידים ופראות והעדר אורה ובינה ואיזו נחת-רוח?
“האיר המזרח… האיר המזרח… המזרח התעורר” –
לא! לא שאלנו ולא ניסינו לשאול בשאלות הפוליטיות האלה את הפוליטיקנים שלנו, שהרי כלום היו מבינים-בפוליטיקה שכמותם שמים לב לשאלותינו, אחי הטובים? והרי ברור הוא להם ולכולא עלמא, שכל מה שאנשי הממשלות רוצים הם מקיימים, ואם תּוּפיק-בּי אמר – לא חיישינן… ברור הוא, שכל המזרח קם לתחיה, והראיה: יפוניה ופרס… ברור הוא, שבהשפעה פוליטית על-ידי עתונים פוליטיים אפשר יהיה ל“הַפּנט” את העולם המזרחי העליון, שׁיסכים לאבטונומיה…
אולם, איך שיהיה, והשאלה הפשוטה והעיקרית, על כל פנים, במקומה עומדת: מהו “הקורס החדש”, שהציוניים שוב התפארו בו כל השנה כבתקופת הלסינגפורס ממש? עד עכשיו טעו, תעו והתעו, אבל עכשיו מעת “שמַה שלא פיללנו בא והמזרח האיר והממלכה העותומנית” וגו', מעכשיו הוארו המוחות, מעכשיו דרך חדשה… איזו? עד עכשיו לא הראו – גם ההסתדרות וגם החברים – כל איניציאטיבה, כל כוח עצמי ודיברו רק על הממשלה, או הממשלות, הכוח מחוץ לנו, שתתן, ועכשיו כלום לא היו כל הדברים והשאון והרעש העלוב במחנה אלא רק בטחון ב“חושמה”, שנפלה כפתקא משמיא, בכוח שמחוץ לנו“. עד “הקורס החדש” לא נרכשו כל פוזיציות אפשריות, ואין צריך לומר בלתי אפשריות, וגם עכשיו, בכל העת שמצלצלים על הדרכים החדשות, כלום נעשה באיזה מקום אפילו צעד אחד בדרך הזאת? כלום נראתה מצד המדבריים אפילו איזו התעוררות בין בפנים הארץ ובין מחוצה לה לעשות איזה צעד בשביל הכשרת המעשים, לעשות איזו התחלה, שהצעירים האחדים הבאים הנה לעבוד כן, ימצאו את מבוקשם?! עד עכשיו לא היה מקום ליהודים חדשים בארץ-ישראל, וכל הבא היה מרגיש עצמו כזר בתוך בעלי הארץ הזרים, וגם עכשיו אין איש בא ואין איש מתיישב, להרבות ולחזק עמדתנו פה, לא איש, לרבות כל אלה ה”ציוניים", שיש והם עושים אגיטאציה שאחרים יסעו…
– איזו שאלות… – מגחכים פני העתונות הציונית – ישוב….. ישוב….. איזו שואלים שלא מן הישוב!… וכי לא היו לנו עניינים יותר בלתי סובלים דיחוי?… וההתחרות שבין מנהיגינו?….. (זוהי גם חובתנו בתור עתונים לעסוק בזה: דבר המעניין את הקהל ביותר…) ומי בראש? ומי ילך לפנינו?…והנה – שַׁה… מאמרינו בעד וביחוד נגד שׂינוי הפרוגרמה –
–ובדבר הציוניות המעשית והרוחנית – מוסיף ביחוד העתון הציוני בעברית.
ובטון של פיקח, ממש כפיקחותו של עורך השבועון הציוני ברוסית, גחין הוא בתוך כדי דיבור ולחיש:
– מבינים אתם? בתורה כולא עלמא לא פליגי: גם בשר וגם רוח חלפה עת הוויכוחים התיאוריטיים! מה קודם למה – שניהם בעת ובעונה אחת! במאי פליגי? – במעשה: המעשיים אומרים: הפרוטה שנוטלים מאת הציוני הרוסי או הגאליצי או האמריקאי צריך להיות לשם יער-הרצל! והרוחניים טוענים: לא כי! לשם יער-הרצל לא ירבו כל כך לנדב; לאוניברסיטה עברית ולעתון בארץ-ישראל ירבו המנדבים יותר… בדוק ומנוסה… ולפיכך צריכה אותה פרוטה להיות לשם זה; צריכה אותה פרוטה –
– אבל תקוָתנו האחרונה, תקוָתנו האחרונה מה תהא עליה? – פוסק כוח סבלנותו של הישראלי הצעיר והוא צועק – בכל הגיטאות הן אבדנו… את זה הלא כבר לא צריך להוכיח לכם, שאול ואבדון!… מנצנצת עוד רק התקוָה על פה… כי פה יִכּנסו כל הבנים הנאמנים לעמם, ויעשו את הבלתי אפשרי… כי פה יקימו איזה ניר במאמצי שארית כל הכוחות… ועיקר שאלת הציוניות היא, איפוא: מי ומי מכם ההולכים? ומה ומה הם כבר אלה שהלכו ולא חזרו עדיין? מה המה בני הישוב עכשיו? עד כמה הם מתאימים לתעודתם, תעודת הבניה? לא אם הם “ציוניים”, אם הם “אידיאליים”, “עבריים”, “לאומיים”, כי אם עד כמה הם אנשים מוכשרים לעשות את חייהם, עד כמה הם אנשי יצירה, אם אינם עצלים ונרפים, אם אינם מואסים בעבודה, אם אינם מצפים ללחם-קלוקל, אם יש בהם צורך חזק בארץ-מולדת, שיהיו נכונים לסבול על זה, אם יש בלבם רגש-אחווה, רגש אנושי, לבּא אחריהם? ואם יש בּא אחריהם? אם יהיו באי-אחריהם? זה העיקר, השמתם לבכם, אתם ה“ציוניים”, אל הצעירים מכם, שבאים לכאן, לאחר שמרוֹששים את עצמם או את אבותיהם וקרוביהם, ושבים על עקבם ממחרת לבואם? הראיתם את אחיכם, יהודים בעלי משפחה, הבאים הנה ממרחק, הם ונשיהם וטפם ונוסעים בחזרה טרם התירו את צרורות-דרכם, בטענה: לא… אצל הערבים אי-אפשר לחיות… עַם פרא, שׁאין לו צורך בשׁום דבר…חזיונות כמו אלה יש מסביבינו! אימה כזו ניתכה על ראשינו!….ולכן? לכן עיקר השׁאלה הוא לא ב“מי בראשׁ”, במי יֵשב בהאקציוֹנס-קומיטה, הנחוץ לנו בכלל לשלושים אלף כפרות, אלא במי ילך לפני המחנה, מי יוביל את המחנה ההולך, ואם יש מחנה, אם יהיה מחנה, אם יהיה בכלל, לוּ גדוד קטן הולך? הן לא תקראו מחנה לכל אותם ה“ציוֹניסטן”, ה“סיוניסטי” וה“זייאֶניסטס”, שעושים “לאַנדעס-פאליטיק” ונואמים על “געגענווארטס-ארבייט” בכל מקומות מושבותיהם ובציוניות הם מוחאים כף דוקא ל“היימישטעטע” ול“עפענטליך-רעכטליך”!
– הס… – מחייכת מרת פרֶסה ציונית שׁתחי' – התלהבות… קיצוניות של לא-פובליציסטים… כל אלו הדברים…שמענו, שמענו… אי-הגיון… בכיינות… רפיון-ידים… ואגב: היהודי הארץ-ישראלי… הישראלי הצעיר… לא ציוניים כלל, כמדומה?… כופרים בציוניות… היכן שקליכם?… בשמחה- לאיד אתם באים אלינו…
– מה?! – נרתע התובע-הנתבע ומדבר הפעם כאילו היה איזה איש חי באמת לפניו – מה?! אתם חושבים, כי לדחיות מעין אלו אפשר להתייחס באופן אחר מאשר בשחוק-בוז?! כן, אני הנני לא-ציוני, אני רואה את המצב כמו שהוא, ואמונה אין בלבי! אני, השואל את שאלתי מכם, הנני זורה מלח על הפצעים, אבל לא על פצעיכם… ואני איני ירא שתקבלו את ביטולי כאילו הוא יוצא מצד אויב ולא אוהב… כן, לא פצעי אוהב, כי אם פצעי שונא! כי בעד מה ראויים הנכם לאהבה, פרחי ה“ציוניות”? אני? אני הנני מה שהנני… אבל אתם? מה היא ציוניותכם? מה? אלמלי הייתי רואה אתכם באים הנה, נושאים פה כל עמל, בלי תרעומות, בלי התאוננות, אלא בשמחה של מצוה על שיצאתם מאפלת הגיטו, על שיצאתם ממקום ארור, ששם אולי אפשר לפעמים ללקוט פירור משולחן-נכר בעד משטמה עולמית והוויית-כלבים, ובאתם למקום, שבידכם לעשותו ללא-גיטו, למקום ששולחן-נכר אין בו ללקוט ממנו פירורים, אבל תחת זאת אולי יש אפשרות לערוך בו שולחן לעצמכם… אלמלי הייתי רואה אתכם מגשמי-דבריכם, מעבירים הנה את חייכם, בונים פה את עתידותיכם הפרטיים, שמזה ממילא היה יוצא עתיד לכל העם כולו… אלמלי הייתי רואה אתכם בזה, בארץ מולדת אבותינו זו, מפקירים עצמכם על ארץ לעברים, משקיעים בה את כל עבודתכם, את כל אפשרות עבודתכם, בכדי שלא יוכלו היושבים בה מכבר לומר עליכם “לסטים זרים אתם”, בכדי שתהא לכם זכות להרגיש, כי ארץ-חייכם היא, כי את נפשכם מסרתם עליה, כי שלכם היא… אלמלי הייתי רואה אתכם רוכשים לכם ארץ-מולדת ככל יכלתכם – אז.. ודאי שאני, הלא-ציוני, את שולי מעיליכם הקרועים מעבודה הייתי מנשׁק, מנשׁק בכל אופן, בין עִם אמונה בנצחוננו ובין בלעדיה… חיינו פה, חיי אדם, חיי שעה – זהו כבר נצחון כשהוא לעצמו… אבל עכשיו?… את ידיכם מרַפּים? ממה? מעבודה לציון? הוי, עבודתכם לציון והפּתּוֹס שלכם לציון! הוי, מה גדול הפתוס שלכם לציון בעת שאתם חותרים בכל כוחותיכם להתערות כאזרחים רעננים על גדות הריין והויסלה!… את ידיכם, את ידיכם מרַפּים… ידי מי? ידי מחלקי כיבודים, מחוקקי הֶליסנגפורס, חוגגי קטוֹביץ, נאספי המבורג? את ידיכם מרַפּים? מרמה! מרמה! הציוניות גם בחיי הרצל – דעו זאת! – לא היתה מעולם הסתדרות בעלת תוכן חיוני, והמתקראים בשם ”ציוניים" היו תמיד מגוחכים, מסותרים, ומעולם לא עשו דבר! הדבר היחידי, שבתור ציונים היה עליהם לעשות – שינוי-מרכזם – לא עשו! וממה מרפּים איפוא? את ידיכם? מאסיפת שקלים? מבחירת צירים? למי נחוצים שקליכם העלובים? מה יתנו ומה יוסיפו קונגרסיכם הריקניים? די, איפוא! אם אחרי שנות אלפּיים גלות נתעפשׁ החציר-העם, אם עִם לבבות רקובים וגופים באושים שאין כוח לקום – שכבו ודומו! למה רגשתם? – – –
––––––––
דממה. החשבון נפסק לשעה.
[“הפועל הצעיר”, שבט תר"ע; החתימה: י. ח. ב]
-
[חרדת–שוא]. ↩
מצרור כתבים ישנים
(קצת פולמוס של פולמוס)
א
על משואות חיינו בכל תפוצות הגולה יושבים זה מכבר סופרים עברים מובהקים ותוהים ושואלים ל“קיום היהדות”; על פתח הגיהנום שׁל המלחמה מפָּנים ומאחור בעד קיומנו הלאומי עמדו אחדים מהם והתחילו גם “לחזור בתשובה”; ולמראה גודל הנחיצות של איזה בנין שהוא בעתיד, יש מביניהם שקמו ונתמלאו לאלתר גאוה לאומית-יהדותית: מעיקרא דדינא פירכא! אין תרבות עשירה כתרבותנו; אין לנו כלל לבקש דבר-מה “אצלם”, אלא לחזור על עברנו הגדול; יש לנו רב…
שלושה קולות.
–––––
הקול הראשון. “לשאלת קיום היהדות”. השואל ש“י איש הורוויץ, הוא ובני חברתו, ב”השילוח" וב“עתיד”, זקנים וצעירים. בספר שני של ה“עתיד” לקח על עצמו צעיר אחד – ה' קוראלניק ולא אחר – את הטורח לעסוק בשאלה מרכזית זו. את היהדות בתור השקפה פילוסופית מיוחדה אי-אפשר לחשוב; ולא עוד אלא שעד היום אין אפילו שיטה פילוסופית אחת, שתשא עליה את חותמה של התכונה העברית, שהרי על כל שאלותיה של המחשבה האנושית עונה, לפי השקפת היהדות, קול ממרום: “אני ה'”. ואם תמצא לומר: מהות היהדות היא האֶתּיקה של הנבואה – דעה נפוצה למדי בקהל המשכילים העברים – לא, גם זה לא נכון, לדעת ה' קוראלניק. ולא עוד אלא שעיקרי הצדק של הנביאים בעצמם היו בלתי פוריים כלל, בהיות שיש להם רק ערך מוסרי סובייקטיבי, אבל לא ערך עולמי כללי. “הביבליה כבר מילאה את תפקידה בתוך האנושיות”. יתר על כן: “גם ה נצרות – בתה של היהדות – מתה”. ובנוגע ליהדות של הדורות האחרונים, הן אין כלל מה לדבר: “המנהגים הדתיים שלנו הם רכוש מת”.
ובכן?
“ובכן, בשעה שהכל הולך ומתמוטט – התוכל היהדות להתקיים?”
–––––
מניח אני לסתירות שבין משפט למשפט. מצד אחד הכרה ברורה, לכאורה, של אי-אפשרות להתאחדות בין היהדות עם ה“מדע” (קוראלניק מוסיף לזה “עם השקפת העולם החדשה”) ודברים ברורים מצד הכותב-השואל, שה“ביבליה כבר מילאה את תפקידה”, ואפילו (!) הנצרות כבר מתה (ודלא כטולסטוי, או, להבדיל, אוטו ויינינגאֶר!); ומצד שני קינה מרה וחוזרת-חלילה על השיר הבונדאי; “משיח ויהדות שניהם כבר מתו” (הבונדאים בשעתם היו יכולים לומר לו: שטיא! שפיל לסופו דקרא:“נייער משיח קומט אָן”…), – מצד אחד הודאת בעל דין, כי לא לבד השקפת עולם לאומית מיוחדה אין בנמצא, אלא אפילו “קולטורה לאומית מיוחדת אין”; ומצד שני – “צריכים אנו להתחדשות היהדות”… “יהדות חדשה או אין שום יהדות”… זאת אומרת: דוקא “השקפת עולם לאומית-יהודית חדשה”! – מצד אחד הבנת אותו הדבר הפשוט, ש“כל אורגניזם בטבע חי הוא כל זמן שהוא יכול, כלומר, כל זמן שכוח הסתגלותו עומד בפני ההתנגדות החזקה והמתמידה של העולם החיצוני, כל עוד שהוא בבחינת פועל יוצר”; ומצד שני: “בני האדם נצרכים תמיד לזכות המצדיקה את קיומם” ושאלה טיפוסית בצדה: “מה יהיה אם האידיאה הישנה מתה ואידיאה חדשה לא באה לרשת את מקומה?”
כאמור מניח אני לצד ה“פילוסופי” שבמאמר זה. מה שמעניין ביותר – אלו הן מסקנותיו. “הציוניות היתה אולי (?) פתרון נכון מאד, אלמלא היתה, כהרבה תיאוריות אחרות, מיוסדה על הנחה שלא נתבררה עדיין”. והסוד (ה“הנחה”) שלא נתגלה עדיין לה' קוראלניק ולדומים לו אינו: אם יש בנו כוח להגשים את רעיוננו, רוח-אפנו זה, ואם ישנם התנאים האובייקטיביים לזה, אלא: האם רוצה הוא העם להתמיד את חייו באופן שכזה? והפרט הנה הוא דוקא אנטי-לאומי…
ובכן, הציוניות היתה “אולי תיאוריה (והרי זה רק נחוץ!) מתקבלת על הלב”, אלא שההנחה לא נתבררה עדיין… וזוהי כל הצרה! אולי צריך היה, איפוא, לעשות “אינטרוויו” לעם, אם רוצה הוא להתמיד את חייו באופן שכזה… אולי הוא מסכים לפרט הבונדאי… שאז אין צורך ב“תיאוריה”…
אבל הנה גם דברים אחרים:
“עלינו או לחיות, כלומר לחיות בהוויה מלאה ושלמה, הוויה שיש לה תבנית חיים מרוממה (פיזור האותיות שלי), הוויה שיש בה רעיון ידוע, “גאון-ישראל” סבא, או לחדול לגמרי”.
כן, רעיון ידוע. בלי רעיון ידוע אין זכות המצדיקה את קיומנו. הרעיון הוא המצדיק את הקיום. והרעיון הידוע צריך להיות דוקא מעין גאון-ישראל סבא (הביבליה שמילאה את תפקידה?) ואם לא – עלינו לחדול לגמרי. היינו – כיצד? איך? איך חדלים לגמרי ובבת אחת? שכולנו, כאיש אחד, נקח את הבת במקום האם, בעת ששתיהן כבר מתו? שנשתטח על קברות המשוררים הבונדאים, שגם מהם אין דעת הא' קוראלניק נוחה?
הוי, בעלי “רעיונות ידועים”, ששמעו שיעורי פילוסופיה ידועים מפרופיסורים ידועים ועילעלו בספרים “המלאים פראזות קתדראיות ידועות, וכותבים מאמרים ידועים ל”שאלת היהדות" הידועה – ואזניהם אינן שומעות מה שפיהם ממלמל…
–––––
הקול השני. מן המקום שבעלי תשובה עומדין: עורך “השילוח” וסיעתו.
צופים הם האנשים האלה! צופים, רואים ומרגישים האנשים האלה את כל אימת התקופה – בעת ששרידי עם מפרפרים בין החיים והמות הלאומי, שהרי מה המה כל אותם החזיונות שבכל ארצות הגולה, מעין: שמד, חרם איקונומי מכל צד, חוסר עבודה ופרנסה, גירוש פועלים יהודים אפילו מבתי-עבודה של יהודים, נעילת הדלת בפני אמיגראנטים, התרוקנות העיירות מיושׁביהן; מסירת נפשׂ על “אוּצ’בּניקים” אצל עשרות אלפי צעירים וצעירות הולכי בטל, דמתקרים “אֶכּסטרנים”, סרסרות בהמון לצדיית נפשות חיות והתמכרות בנות ישראל לחיי זימה? ומה הוא (להבדיל אלף אלפי הבדלות!) הישוב החדש בארץ-ישראל, הריקן והמדולדל, הבטל בששים, התלוי על בלימה, המלא רווקים מדולדלים ובתולות זקנות ונשמות ערטילאיות ואשר – העיקר – אין בו אף נפש שמחה אחת, אף קומץ קטן של אנשים עובדים, מלאים שמחת החיים ואמונה בכוחותיהם, הכרה חזקה ותקוה בריאה? מה כל זה, אם לא פרפורי עם על עברי פי פחת?
אמנם, אין הצופים הנקובים באים לידי פסימיות. חס וחלילה; לזה הם סריוזיים יותר מדי, ויש להם בטחון לא מעט על הסמוכות ועל ה“מצעים” ההיסטוריים… אלא מה? בחשבם את עצמם, כיאות לת“ח תלמידי ת”ח, לקברניטי הספינה המטולטלה, שהכל תלוי בהם, בראותם את עצמם לרופאים היחידים של החולה השב-לתחיה, אשר רק למוצא-פיהם עליו ליחֵל, התחילו הם לערער על עצמם ועל המשׂכילים בני גילם: לאן אנו הולכים? לאן באנו? אללי, כי תעינו מני דרך! אין ללכת הלאה. נשובה-נא לאחור – וניוושע. הלכנו מן הדת והאמונה – נשוב אל הדת והאמונה. נשוב! – ומבלי שים אל לב זה, שהעבר שלנו המחפיר, העבר של אמונה במשיח רוכב על חמור והתעסקות בהבלי ה“זוהר”, בספרות הרבנית ובכל אותן המצוות המעשיות מתפלין דר“ת עד שמירת שבת ועד בכלל; העבר של התרפסות לפני הגוי בעל-הבית בפניו והביטול הנבער בנוגע לו שלא בפניו; העבר של ממשלת ה”קהל" ומלשינות ה“קהל” ותועבת ה“קהל”; העבר של שפלות, של אי-עבודה, אי-חיים, אי-שיבת-ציון; – מבלי שים אל לב, שדוקא העבר הזה היה אחד הגורמים העיקריים, שעשה ממנו מה שהננו: קבצני עולם וחדלי-אישים, והביא אותנו, בהתאמה עם התנאים החיצוניים וטבענו האומלל, לידי ההווה האיום כיום הזה; מבלי שים לב לאסוננו ההיסטורי ולצער שבתולדתנו, כפי שקורא לזה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, התחילו אלה גיבורי העט לקרוא בשם עברנו הגדול, בעת שהאמונה שלנו חוללה נפלאות ושלימות נפשית היתה בנו ומנהגי דת נאים היו לנו. שמירת החבית של אחד-העם נתחדשה! “זאבי המים” של י"ל פרץ, מן התקופה האורתודוכסית-המודרנית, הריאקציונית-היעבצית של לפני חמש-עשרה-עשרים שנה, שבו לתחיה, פערו פה והתחילו מתופפים על לבם: הבה ונתפלל מנחה! הבה ונאמר על חטא!…
ראש המדברים בין אלה הוא עורך “השילוח” בעצמו. ומה צר ומה מרעים, שאותו ד“ר קלוזנר, אשר לב כל אחד מן “המחנה הנשאר” – הקטן הרבה פחות מכפי שיכולים לשער, ואפילו ב”ארץ-התחיה" – מוקירו ומכבדו על עבודתו, עבודת-ההשכלה הרבה והפוריה לטובת ספרותנו; אותו ד"ר קלוזנר, שבהרבה והרבה מובנים הוא מן השרידים-היחידים, הוא הוא שעושה מעשים עלובים אלו בירחוננו השרידי-היחידי, שהיה צריךְ להיות לנו לעינים, שׁהיה צריךְ לשׁמשׁ ליסוד-המהַפך שבנו! כי אכן מה לא יעשה איש כשהוא בא להגן על פוזיציה שאבדה ובכל יכלתו? בחפצו של עורך "השילוח " לשמור על מה שצריך ביעור, הוא בא ומפחיד בשמות המפורשים של קַרליל-רֶסקין-מֶטֶרלינק-מֶרֶז’קוֹבסקי; הוא כותב מאמר “יראת הכבוד” ומעלה בו בניתוח, שיש לו תביעה להיות גם חריף וגם מדעי, את הטעמים, מדוע אין יראת הכבוד ליהודים מפני האמונה. ראשית, הוא אומר, מפני החנוונות (אין בתוכנו, כמדומה, חסדי החנוונות, אבל הפלת-האימה היא לא חדשה כלל! חנוונות! כאילו אין חנוונים יהודים, שמקצרים את חייהם בחנות אפלה בכדי לשלם “שכר-לימוד” בעד בניהם וכאילו אין דוֹצנטים, הכותבים מאמרי-מדע ומאמרי-פילוסופיה בשבחה של הדת, בכדי שנשותיהם המקושטות תסענה בכל יום אל החנויות לקנות בשכר המאמרים רהיטים חדשים ושמלות של משי!); ושנית: מפני שכשם שהקברנים, הרגילים במתים, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בהם, כך היהודים, המצויים ביותר אצל אמונה, מזלזלים בה. במלים אחרות: כשם שקברנים אלו אינם יראים מפני דברים הידועים להם למשוללי רוח חיים, כך גם אנו, בעוונותינו הרבים, מפני שטיפלנו יותר מדי באמונות ובדתות, אין אנו נוהגים כבוד בהן…
“זרם של בקשת אלוהים שוטף ועובר את כל אירופה מן הקצה עד הקצה”. אימה ופחד! קובלנה מרגיזה! זקנינו החרדים, המנוחים, עליהם השלום, היו קובלים עלינו: “דער גוי צלמ”ט דאך זיך אויך – און איהר“… וד”ר יוסף קלוזנר, בן משק היהדות והאנושיות, גם הוא קובל: כל העולם מלא עתה מבקשים דבר ה' – ואתם, בני עם האמונה!…
ולא זו אף זו. לא רק אמונה אלא גם דת. ברם בנוגע לזו, הרי ד"ר ק. כאילו אזיל לשיטתו. הוא היה תמיד מרחיב את הדיבור על האינרציה של ארבעת אלפים שנה. מובן, שבהוויה התלויה כולה באינרציה, צריך להחזיק בישן, ברגיל, במקובל… שאם לא כן – נפסקת האינרציה… חוק-הברזל!
וראיה וזכר לדבר יש גם בדברי חבריו לדעה של עורך “השילוח”: ה' זוטא מירושלים (“המורה והמלמד”) וה' טרטקובר מוינה. זה האחרון, הדורשׁ כי “יתיחסו אליו בכובד-ראש”, מעיד על עצמו, שהוא גופו חפשי בדעות הנהו, אלא שמתאונן הוא על הריקניות שב“ציוניות” שלו ובא ליד מסקנה, שאם לא ימלאוה במנהגים וצרמוניות דתיים (בטעם וינה?) יפָּסק גם החוט שׁלה…
–––––
והקול השלישי – זה כבר כמעט שאינו פולימי כלל. הוא בטוח בעצמו, ממש כאיזה “פרעדיגער” יהודי-אשכנזי, כשהוא עומד ומטיף על ה“מאָנאָטעאיזמוס”. אנחנו הבאנו רעיון האחדות לעולם! אתם שואלים שאלת קיומנו ותרבותנו? – קורא הקול הזה – אבל הלא אנחנו, אנחנו הסולת ומלח הארץ.
בחוברת ינואר של “השילוח”, שנה זו, אנו מוצאים דוגמה יפה מסוג זה במאמרו של ה' א. מ.ליפשיץ. וזו הלשון: " כל המתעמק במהות ההשכלה והתרבות האירופית, יכיר עד מהרה, שבכל נטיות הרוח, אירופה של היום – תלמידת ישראל היא, ודוקא בנטיות הרוח האופיות והעיקריות".
ובעל המאמר הולך ומפרש: אירופה בשאיפתה להכללה, אירופה בקו היסודי של הסובייקטיביות והיחידיות, אירופה ברוחה להתעלות למוסריות גבוהה, אירופה בחיי המשפחה – הכל, הכל לקחה מישראל!
לא קצר, ובוודאי גם לא נכון, אבל חָלָק, אירופה – תלמידתנו היא. ודברי התלמידה, ודברי הרב – דברי מי שומעין?
התוצאה המעשית מזה היא בנוגע ל“גמנזיון עברי”, ש“חכמת ישראל צריכה להיות בו למרכז-הלימודים”; שאנו עם “תרבותנו העתיקה והעשירה” צריכים להשפיע על בנינו “ידיעות לאומיות מרובות, בכדי שנדע אנו ובנינו קרבנותינו למה ומלחמתנו למה”. ונאמר קדיש דרבנן.
–––––
ועדיין לשון רעה מתהלכת בחוץ: אין זרמים בספרותנו; בִּצה שׁוקטה היא המחשׁבה העברית בדורנו. והרי בשׁאלת קיום היהדות גרידא יש שלושה זרמים: פשפוש, תשובה וגאוה…
ב
והעברי החפשי, השואף לחופש, העברי הבריא, השואף לבריאות, העברי ההולך בדרכי הציוניות הפשוטה, הכי פשוטה, – הוא מה יענה אבתרון?
להטובים והנאמנים-בלבם שבין בעלי הקול הראשון יאמרו הציונים הפשוטים לאמור:
קודם כל רב תודות לכם, רבותי, על הודאתכם במקצת: על שאתם, מבלי משים, מפסיקים, לכל הפחות, את היחוסים, שהד“ר ז’יטלובסקי, ובמקצת גם ש”א הורודצקי, רוצים לחדש בין היהדות והנוצריות. נראה, שכמונו כמוכם רחוקים משתיהן גם יחד; והשנאה בלבנו לכל דוגמה, לכל כפיה שמימית, לכל פיקציה רליגיוזית – בד בבד תשאנה!
אלא מאי, רבותי? קולטורה? הקולטורה של היהדות הישנה אינה מסַפקת את צרכי נפשכם החדשה? אבל הגיעו בעצמכם: הקולטורה הן היא רק אחד הדברים הממלאים תוכן את החיים – ולא החיים בעצמם. לא יתכן, איפוא, לבוא לקיבוץ-אנשים, שבהכרח אין להם חיים, בהכרח אין להם ערכי חיים לאומיים-קולטוריים, ולומר להם: שאלתכם העיקרית או המרכזית היא, מה שהקולטורה הישנה שלכם (פרי החיים הלאומיים הישנים!) נתרוקנה מתכנה, ועכשיו, אם תיצרו קולטורה לאומית חדשה – מוטב, ואם לא – פה תהיה קבורתבם. אדונים נכבדים! – עונים לכם בהכרח בעלי ההרגשה מבין אנשי הקיבוץ – לכו לכם עם שאלת הקולטורה שלכם! לא בא עסקינן הכא! אין אנו הולכי בטל לדאוג לשאלות של מלים; מה שאנו מבקשים לנו קודם כל הוא – האפשרות לחיות, לחיות באופן הפשוט של המלה, לחיות ולא למות, לחיות על חשבוננו אנו (כי החיים על חשבון אחרים אינם קרויים חיים), לחיות ככל האדם ולא בגיטו (כי חיי הגיטו אינם בסוג חיי-אדם). זוהי שאלתנו העיקרית, המרכזית! והנה אם עוד יש בנו כוח לעשות חיים כאלה – בית-יעקב, לכו ונעשם! הבה! ואז ממילא, בהמשך הזמן,יתמלאו חיינו העצמיים תוכן קולטורי עצמי. איזה: דתי, אנושי, עתיק, חדיש, ערכי, לא ערכי? – זה נראה אחר כך. עכשיו אין לנו עת וגם רצון לאחוז באיזו “מצעים”, באיזו “מושגים” – ולשחק בהם ולסלסלם, אלא מאי?. אינכם מאמינים בזה? הציוניות לא תתגשם לעולם? אנו נישאר, לפי דעתכם, חסרי-חיים? כך? ואתם מפחידים אותנו בקברים? ואתם דואגים לחוסר-קולטורה אצל חסרי-חיים? חיים לא ינָתנו לעבדיכם ותוכן לחיים אתם אומרים לנו: עשו? –
והמעיין מוסיף ואומר: תוכן לחיים, תוכן לחיים – איהו? ולמחברי המאמרים בשאלות הקולטורה ישנו? ולאשכנזים, שבבית-קולטורתם למדו אותם הכותבים, ישנו? הווה אומר: האדם, וכמו כן העם, דואג לצרכיו, צריך לדאוג לצרכיו, ובהכרח ידאג לצרכיו – רק לצרכיו. חדלו לכם מן התוכן, שאינו! שבקו לתוכן, דממילא נפל… ומכבר.
–––––
ולבעלי התשובה יפנו העברים החפשים ויגידו:
שמעו לנו, האינטליגנטים! הן ידוע ידעתם, כי האינטליגנט גם כשהוא מכה על לבו ומתחרט על אינטליגנטיותו, אין הוא חדל להיות אינטליגנט בעל כרחו –
ואמרתם: אירופה מבקשת אלוהים. אבל כלום להוטים אחרי המוֹדה אנחנו? ילכו בעקבותיה כל אותם בעלי האמרות היפיפיות, הקוקטיות, שבתוככם, כל אותן הנפשות הבהולות תמיד להוכיח, כי ברוח הזמן פורחות הנה, ברוח הזמן האחרון והשׁעה האחרונה… אנחנו מפני עמקנות של מלים לא נֵחת ומפני ציטטות נפוחות לא נתפעל…
והראיתם לנו את רֶסקין ואת מטרלינק. כאילו כל “הגדולים” הללו יכולים להוכיח לנו, כי זו הנהגת העולם האכזריה, המשוללת כל בינה, המלאה כי מיני תעתועים – תעתועים המתגלים בעובדות אופיות, החל מחורבן מֶסינה והאֶכספדיציות שׁל עונשׁין הרוסיות וכַלה ביסורי ילד עברי אחד, שׁאבותיו נהרגו בפוגרום – כי זו ההנהגה… אלוהית היא! לכו, לכו לכם. אתם הדוברים! אם גם תחזרו לנו מאה פעמים על המחשבה “אלוהות”, שהעלו רבותיכם בהבלי המטפיסיקה והפילוסופיה – בוז נבוז לה ואיבת עולם נשטמנה.
–––––
והחרישו האנשים רגע ואחר יוסיפו:
על שבר עמנו אתם כואבים, הצופים! חושבים אתם, שחנופה דתית ואמונה שקרית הנן כלי-זין, חזקים במלחמת הקיום של אומתנו הישראלית, אנו לא נאמין בזה. אמנם, אפילו אולי היה הצדק עמכם, אילו גם היה נכון כמאן דאמר: אין פוליטיקה לאומית בלי רליגיה לאומית, – אנו נתעב אמצעים כמו אלה בכל אופן שיהיה. כי מלבד שאוי להם לחיי אומה, שאין בהם חידוש מעשי בראשית בכל יום נולד, אלא אינרציה משנים קדמוניות, מלבד שאוי-אוי לתנועת השחרור של אומה כזו, שאמצעיה אינם עבודה אמיצה והתמכרות גמורה, אלא חצי “רייניש” ואכילת עוגות מצות בפסח, הנה אנחנו, קודם כל, רוצים אנו להיות אנשים חיים, בלי עול תורה ומצוות ובלי נועם שקרי אמונה ודת. ברם, אליבא דאמת, ברי לנו, כי אהבת עמנו לא תדרוש זאת מאתנו, לא. ב“פואזיה” של סעודות ליל שבת וב“התוכן הגדול” של “הצורך המטפיסי” לא תחיו את עמנו אף במשהו, אתם בעלי תשובה! לנו, לעמנו, דרושה אדמה, דרושה עבודה אינדוסטריאלית, דרושה השכלה אנושית. רק זה. גם את הדור הצעיר הבורח מכאן יוכל לעכב רק דבר אחד: אם יהיה לו מה לעשות פה ועל מה לחיות ולהתענג פה. על אכילת “לוקשין” בליל-שבת הוא אינו מוותר גם עכשיו; גם תפילין הוא מניח ברובו, למצער בעקרון ובפתח-תקוה – ואף על-פי כן…
“תשובה ליהדות”? לא! עבודה אנושית! עבודה חקלאית, עבודה חינוכית, עבודה אמנותית. יהיה כל זה לעת עתה לוּ בזעיר-אנפין – אבל יהיה! לנו חופש-האדם היחידי יקר מהכל, והחופש – הוא בעבודה. האדם העובד אינו תלוי בדעת אחרים – והוא חפשי, העברי המתחיל לעבוד באמת, לא כאשר עשו אבותיו ואבות-אבותיו – הוא כבר בזה בן-חורין. העברי הגר במושבה עברית ועובד עבודה עברית, אין הוא מתפטר בזה מכל סבלון-האדם, אבל הוא איננו כבר בגלות.
אל תבואו, איפוא, הד“רים לפילוסופיה, המדופלמים ושאינם מדופלמים, לעזור לנו בחיפושים רליגיוזיים, במציאוּת רליגיוזית, בערבות חבוטות ובשאר מילי דשמיא, בשעה שעינינו תלויות לארץ וצריכות להיות תלויות רק אליה. מה שיהיה הסוף של שאיפתנו הארצית, אם תעלה בידינו, אם תשחרר את כל האומה, אם תהיה את כל האברים המדולדלים, אם נוכל להתגבר על כל המעצורים החיצוניים, אם נוכל להתגבר על תכונתנו היהדותית האומללה – לא נדע, בכל אופן, אם כבר אבדה תקוָתנו זו האחרונה של תולעת יעקב, דעו לכם, נביאי האמונה והדת, כי לא בחוסר נבואה אצלנו הקולר תלוי. תשועת ישראל, אם היא אפשרית לבוא, ודאי שלא תבוא, כמובן, על ידי אותם הריקניים, יורשי ה”דיפלומטים" שלנו, אבל גם לא – בוודאי ובוודאי לא – על ידי אינטליגנטים לא-בונים המקרקרים כל היום: נביאים, נביאים, חיפוש אחרי אמונה, רגש של אש-דת…
שדות וכרמים שלנו ופועלים יהודים עובדים עליהם, פבריקאות וסדנות ופועלים יהודים עושים בהם במלאכה; גני ילדים ובתי ספר חפשיים (בלי גמרא ודקדוק לשון ארמי), ביבליותיקאות לדעת העולם והארץ, ספרות אירופית, אנושית, בעברית, מקורית ומתורגמת, לקטנים ולגדולים, בתי-עם מלאי מחול וזמרה, מקומות של טיול, בתי מוזיאות, פסילים, תמונות, תיאטרונים – אם כל אלה יהיו לנו – ושלנו, פרי עבודתנו – אז, רק אז, רבותינו בעלי הקול הבטוח על עושר תרבותנו, רק אז נדע “קרבנותינו למה ומלחמתנו למה”. רב לכם, אפוא, להתהלל על שוא ועל שקר, כי הכל מידינו ניתן לאירופה. הוי, מי יתן וזכינו להתכשר לקבל את הטוב המתוקן מה שעלינו עוד לקבל מ“תלמידתנו” זו, מי יתן ויכולנו לעלות קצת על עצמנו, להשׁתחרר מעקָרוּתנו היהודית ולהיות יותר קרובים אליהם! עכשיו, דרשנינו הלאומיים-הדתיים, למרות גאותכם ובטחונכם, במציאות “אין לנו כלום”, אין לנו “דבר”. כוכבי היהדות העתיקה הכבויה אל-נא ירמו אתכם. עבר החלום.
[“רשפים”, פברואר 1910; החתימה: י. ח.ברנר]
איזה תואר ואיזה הדר של עמוד-אש להאיר ולנחות הדרך יש לו לחזיון פרץ-בן-משה – זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית תקופת ספרותנו הלאומית. כבר בעת ההיא – לפני ארבעים שנה – כשחושך עבה היה פרוש על כל המוחות והלבבות של הנאורים בני גילו, אשר את ישראל דיברו משפטים על אי-לכתו בדרך עם-הארץ לטוב לו, ולפני אומות-העולם התחננו, כי יקראו את “נתן החכם” של לֶסינג ויתנו גודל ליהודים; בעת אשר כל הספרות העברית והעברית-הלועזית היתה מלאה התרפסות לפני הנוצרים המשכילים, חרפות כלפי פנים וסניגוריה כלפי חוץ, ורק מעטים מאד חיפשו ארחות לעמם ולא לקחו חלק בזמירות הכלליות על השמש שיצאה להאיר לארץ ולדרים עליה – בעת ההיא רעם פתאום קולו האדיר והעז של הצופה הנאמן: שימו לבכם על דרככם! העמים שונאים אותנו לא מאשר ניבּדל מהם ולא נשכיל כמוהם; שנאת העמים לנו היא שנאת אזרחים לגרים – והוא לא תעבור בגלל אשר נלמד לדבר צחות ולגלח זקן. צריכים אנו להשכיל, לעשות כמתוקנים שבהם, אבל לא בשבילם, כי אם בשבילנו בעצמנו. יען כי החכמה תתן תעצומות ועוז. ולנו רק זה דרוש, רק זה – כוח. “מחלת בני ישראל היא רפיון-ידיהם ומצבם הרע, ואין דרך אחרת להושיע לָמו בלתי אם לתת להם כוח ועוז כמו לכל העמים” (“השחר”, שנה ראשונה). והעיקר: “התכלית הנרצה היא למצוא את הכוח הנעלם לאחד את כל העם יחד” (שם).
אחדות-העם וכבוד לאומי עברי. “קשר מעדנות להיקרא בשם ישראל”. לא נתן החכם, כי אם – שילוֹק! לא יציר-דמיונו של לסינג עם חכמתו, כביכול, עם רגשנותו המזוּיפה, עם קוֹסמוֹפוליטיותו הכוזבה, כי אם הסוחר מונציה של החוזה הבריטי עם רגשו הבריא, עם נקמתו הבוערת, עם דרישת זכויותיו האנושיות – הנה האיש אשר עליו ייאָמר לנו: כזה ראה וקדש.
ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת-ציון.
ואמנם, היֹה היָה סמולנסקין בחיינו ובספרותנו הביטוי החזק הראשון של מרידתנו בגיטו, בחיי-הגיטו ובמחשבות-הגיטו. חוש הלאומיות המשחררת שקינן בו ייראה אפילו בהערותיו הביקורתיות וביחסו לה“היסטוריקים” שלנו, שבכל מדעיותם האובייקטיבית, כביכול, מבצבצת תמיד המגמה להוכיח כי גם חיינו בגלות קרואים חיים, כי גם בה חיינו חיים עצמיים, כי גם בה היה לנו אלוה יוצר. סמולנסקין לא חיבב את אלה! בכל הכבוד אשר רחש לבו ל“החכם גרץ”, לא נמנע מתת דופי בהארתו של זה האחרון הרבה תקופות מחיינו ההיסטוריים, וביחוד את תקופת ה“רנסאנס” של המאה הקודמת – השכלת-ברלין. בכל כוח תכונתו הנלהבה, בכל להטה, הוא מתנפל על הערצת בן מנחם, על הזיוף של “בני דת אחת אנחנו ולא בני עם אחד”.
עד כמה היה עמוק, איתן, חוש האחדות הלאומית בכל תכונתו הנפשית של פרץ בן משה נוכל ללמוד מזה, שעוד במאמריו הראשונים, עוד לפני תקופת חיבת-ציון שלו, הוא מרבה להזכיר “יהודי ארץ תוֹגרמה”, “יהודי ארצות הקדם”, שעל ידי שפת עבר נוכל ל“התודעות אליהם והם אלינו”.
לסמולנסקין לא היתה “שאלת קיום היהדות” כמו לרבים מחכמינו המודרניים והבלתי-מודרניים (הראשונים קוראים לזה שאלת התחדשות היהדות, ולא עוד אלא שהם מוצאים, כי זוהי “השאלה המרכזית”). גם בעת אשר עוד לא הרחיק ללכת מאמונת-המשכילים התמימה, כי “ההשכלה והדת כאחיות תאומות תלכנה ולא תיפרדנה”, גם בעת אשר עוד יימצאו בכתביו הרעיונות, כי “חוקי האמונה הם כמבצרים לאחדות-העם”, כבר נבדל מחבריו, אשר ערכו מלחמה נגד הרבנים וחומרותיהם, במצאו, כי המלחמה הזאת היא מעין חיקוי לשאיפה שבשאירופה להוציא את הנהגת המדינה מיד הכוהנים, וכי היות “שלא ככל העמים בית-ישראל במצבם המדיני”, הרי שלא עם הרבנים היא המלחמה, אלא עם בערוּת-העם, עם הרגלי-העם שאין להם עוד מקום, וכל העבודה היא הרבצת דעת בעם. ברם, כשהעיקר שלו – “אחדות-העם” והאהבה לעם – נתעמק בלבו עוד יותר, נתקרב ס. לגמרי אל ההשגה הנכונה וההבנה הפשוטה, כי אצלנו לא “שאלת-היהדות והתחדשות-היהדות” (בימיו היו אומרים: שאלת הדת והתיקונים בדת), כי אם שאלת החיים, שאלת חיי עם היהודים, שאלת היציאה מן הגיטו, שאלת בריאת חיים לא-גיטואיים, בריאת תנאים לעבודה עצמית ולחיי-אדם משוחררים.
לבו של סמולנסקין לא נמשך גם אחרי בעלי “האמת” שבימיו ושהיו כמעט במחיצתו. ברוחו, בהשקפת-עולמו, בשנאתו לתקיפי דעלמא הדין, בחמלתו הרבה לסובלים ונענים, בניצוץ הנבוּאי שבו, היה, אמנם, קרוב אליהם מאד. אולם סמולנסקין לא יכול להסתפק במשאת-נפש יפה בלבד: לו דרוש היה להתווֹת נתיבה לפעולה בעד העם העברי, ו“האמת” של הרעיון למסור את כל האדמה וכל מכשירי העבודה לעמלים ולעושי-המלאכה הן אינה “אמת” כלל בשביל אומה, אשר גם אדמה וגם עבודה אין לה. אותם הסוציאליסטים היהודיים לא היו, בעצם, אלא משכילים משנות הששים. שאיפותיהם המשכיליות של הליליינטאלים הלכו לקראת הטנדנציות הרוסיפיקציוניות של ממשלת ניקולאי ואלכסנדר השני; ונטיותיהם הסוציאליסטיות של הזילברמאנים קיבלו את יניקתן מצ’אֶרנישאֶבסקי ולאברוֹב. כאלה כן אלה האמינו, כי הישועה תבוא מתיקון-העולם במלכות-ההשכלה או במלכות-הקולקטיביות, ובשביל זה צריך רק להטיף ולהכשיר את הלבבות. אולם פרץ בן משה היה צופה לבית-ישראל!
כבסיפוריו, שהמלחמה הפובליציסטית רבה בהם על הציוריות וההבנה הפסיכולוגית, כך בכל עבודתו הז’ורנאליסטית והביקורתית, לא היה סמולנסקין בעל אנאליזה על מנת לסתור, כי אם בעל-פאתוס ובונה. לוֹ היה כל התכונות של גיבור, של לוחם בעד אמיתו. רוחו לא ידעה מנוחה מעולם. אש-הקודש, אשר בערה בה, היתה גם אש-תמיד. הוא לא היה כרוב סופרינו, שהם לחוד וספרותם לחוד. סמולנסקין חי כולו בעבודתו בעד עמו; את כל נפשו שפך בהוכחתו לרבים. הוא ידע לשנוא ולאהוב, ובכוח זה השפיע. הוא השפיע בכוח אמונתו בדבריו, בכוח אהבתו החזקה אל אידיאליו. הוא היה עקבי עד לקיצוניות: הוא לא נתיירא לשאת עליו אחריות כל המסקנות, אשר בא אליהן בהכרח לבבו הנאמן ורגשו הכביר.
מכל האמור: פרץ בן משה סמולנסקין, שעבודתו הספרותית והעממית לא היתה עבודת-ראש, כי אם מקור מים חיים שנבע מעומק חושו הלאומי הפנימי, היה כולו כעין רגש השמירה העצמית של עם-ישראל. הוא היה העצב המרכזי. כל כאב, כל מחלה, כל רקבון אשר איים לבוא על הגוף, הלאומי, פגע בו תחילה – והוא הזדעזע וצעק. הרבה חזיונות יש בחיינו, גם בגלות וגם בראשית בנייננו בארץ-העברים, המפחידים אותנו, כי חוש השמירה הלאומית נתרופף אצלנו עד מאד. די יהיה להזכיר יחס יהודים ידועים לזביחות הרוסיות בנו באותם הימים השחורים; די יהיה לרמוז על יחס היהודים בארץ לאחיהם הפועלים… אולם סמולנסקין היה יהודי ער, ער ביותר; דקות הרגשתו היהודית, דקות-עצביו, שהיו מרוכזים תמיד לחוש את מצב האומה כמו שהוא – היא שנתנה לו את האפשרות לראות את הבאות מראש. איש, אשר כולו עין פקוחה ותמיד עומד על המיצפה היה לאומתנו לפני חצי-יובל שנים. ופרץ בן משה סמולנסקין היה שמו.
[“הפועל הצעיר”, אדר א' תר"ע; החתימה: בר-יוחאי]
הביביליותיקות החדשות, הגדולה של “תושיה” והקטנה – לעם ולבני-הנעורים – של “מוריה”, עושות את עבודתן: גם מזו וגם מזו יצאו כבר עשרה-עשרה נומרים. “הביבליותיקה הגדולה”, הוציאה חלק משירי ר' שמואל הנגיד, ספר אחד של ר“שׁ רוּבין, חלק אחד מסיפורי בּרַנדשׁטֶטֶר, מסעות פרופיסור זֶליקוֹביץ, “דמדומי” יצחק קצנלסון וקובץ מאמרים ספרותיים מאת ברדיצ’בסקי. מובן, שמזון שירי-ספרותי אמיתי ימצא הקורא בן-הדור רק בשני אלה הספרים האחרונים, אף על-פי שגם בספר-שיריו של ק., כמו שהמשורר בעצמו מבין בהקדמתו, נכנס הרבה בוסר, ובספרו של ב. “בערב” יש יותר מדי רוב-דברים, הכפלת דברים וחזרת-דברים. עלתה לו לב. ביותר הכאראקטריסטיקה של ליליינבלום ז”ל. אחר כך הספר עוסק בפרישמאן, בריינין, סוקולוב, ברנפלד, קלוזנר, צייטלין, ובר-טוביה, ובוודאי יש איזו הערות נכונות בנוגע לכל אחד ואחד, אבל הקוטב, לרוב, סוף-סוף, חדא הוא: גם את סוקולוב, גם את ברנפלד, גם את בר-טוביה הוא מתאר, למשל, כסופרים מחוסרי עצמיות מיוחדה! יש גם הפרזה, המגיעה עד לקלקול שורת האמת הגלויה, האלמנטארית, ביחוד בנוגע לקלוזנר.
גם הביביליותיקה של “מוריה” לעם ולבני-הנעורים שמטרתה היא כל כך חשובה ונחוצה, בהיות שבאמת כמעט שאין לנו כל חומר ספרותי הגון ובריא בשביל בני-נעורינו, יש שבמקום להעשיר את ספרות-המקרא שלנו בספרי-המופת: אָרטר, סמולנסקין, ברוֹדס וכדומה, הדורשים, אמנם, עיבוד והכשרה רבה, היא אינה אלא מוסיפה אכסמפלארים חדשים בשוק-הספרים, מלבד “קפיצת-הדרך” של גורדון, שיש בזה איזה חידוש, עמדה והדפיסה את “מסעות בנימין השלישי”, ציורי פרץ ופייארברג, רשימותיו של פרישמאן – חיבורים נפוצים למכביר גם על ידיה וגם בלעדיה, ולרוב באותה צורה ממש.
לא כל כך קלה, כנראה, היא עבודת חידוש ויצירה, תהא איזו שתהיה, בזמן של רפיון-ידים ומשבר לאומי. לפיכך, אולי, מתנהגת ככה בכבדות הביבליותיקה של “ספרות”, הקודמת לשתי הביבליותיקות הנקובות בהתחלה ושמטרתה להוציא-לאור רק דברים חדשים, שלא נדפסו עוד בשום מקום. אין בכוונתי לעמוד ברשימה זו על הערך היצירתי של הקונטרסים האחדים שהוציאה בסך-הכל: סיפוריהם הקטנים של י“ח ברנר וא. קַבַּק, “ספר-הסאטירות” שׁל שׁטיינברג ו”ספר-הנזירות", (חוברת א', של בר-וטוביה), אבל כדאי לציין בכלל את חבלי-הלידה הקשים של הספרים המובטחים, את כבדוּת הצד הטכני של יצירתנו המקורית…
גם מ“רשפים” של הוצאת “ספרות”, שהיו צריכים לצאת בכל שבוע וזה יותר משנה וחצי להתחלתם, אין עדיין בידינו אלא החוברת הכפולה מ'-מ"א.
הופעה משמחת בספרותנו הוא קובץ ציוריו של י. ד. ברקוביץ. המספר הלז הוא מיוחד בן עודרי-ספרותנו הצעירים בזה, שכשרונו הספרותי הוא בהרמוניה שלמה עם השגותיו הנפשיות. הוא אינו בא לגלות לנו אופקים חדשים, אינו עוסק בחזיונות נפשיים עמוקים, אבל גם אינו “קופץ מעורו” ואינו “עושה העוויות” (ב“ווידוי” חטא קצת – ולקה מיד). זוהי נפש אמנותית בהירה, פשוטה, לפעמים מילנכולית קצת, אבל במידה. וכנפשו ככה הוא גם סגנונו של ברקוביץ: בהיר, פשוט, רענן. הציורים “בכפר”, “פרא-אדם”, “ממרחקים” ו“ירקות” הנם דברים שלמים ומהוקצעים בין בתוכן ובין בצורה.
[“הפועל הצעיר”, ניסן תר"ע; החתימה: בן-שלמה]
(הרהורי קורא)
א
“ספרותנו הצעירה יותר מדי פיטמוה בילדותה בגאולה ויותר מדי ניבאו לה ישועות ונחמות, בה בשעה שעולמנו התרוקן זה כבר מכל תוכן חיוני ועתה גם הקליפה הריקה מתפוררת. – הרבה יותר מדי נתנו לה לחלום ולקוות, ועתה היא מתייאשת מכל ועומדת כולה על המשבר”.
כך, בדברים הנמרצים האלה, גומר מר פ. לחוֹבר את מאמרו הקטוע קצת “עם שקיעת החמה” בקובץ “ספרות”, סוף ספר רביעי.
ובכן, הדבר פשוט ומובן, לכאורה? עולמנו התרוקן, הקליפה מתפוררת, כך הוא מצב-הדברים – ואין מה לטעון על זה ולהתרעם. היא, ספרותנו, באה, ככל אומתנו, עד משבר, כוח אין – והיא מתיאשת, הוגה נכאים וקוראת את ה“שמע-ישראל” שלה בלחש…
אבל לא. אצלנו, כנראה, לא יחדלו כל כך מהרה מהתרעם ומהתאונן על ש“היתה לנו ספרות ואינה”, או סתם על שאין לנו ספרות. להרגל נעשה הדבר; הרגל מימות חשבונו של אחד-העם “לאחר שעשר שנים” עד, להבדיל, פיליטוניהם של כל מושׁכינו-בעט, “מבקרינו”, “מבִינינו” ו“משׁקיפינו” בימים האחרונים. כבר “חזָקָה” היא על כל הפיליטונים הספרותיים שלנו “לתקופת השנה”, שנמצא בהם השתפכות-נפש על המצב הנורא של הכותב הטעון-רחמים לכתוב השקפה ספרותית, בעת שלא הופיע אף ספר אחד, בעת שלא נתחדשה אף מחשבה מקורית אחת, בעת שלא נתגלה אף רעיון נכבד אחד. אמנם, החוב המוטל על הכותב מטעם המערכת לכתוב השקפה ויהי מה מכריח אותו, את גיבור “הדרַמה ברחוב-הביקורת”, לחשׁוב גם את הסרטן לדג, באין דגים, לעצום את עיניו, להניח לרגע, כי יש איזו ספרות – ולמלא את מספר-השורות הקצוב. אולם מרירות-נפש לאו מלתא זוטרתא היא ומר-הנפש העלוב שופך את כל חמתו על “הציורים הקלושים” ועל ה“רשימות בנות-יומן”, בהורותו מקודם בטיראדה, הממלאה, כהקדמה, את שליש-השורות, כי המקצוע העיקרי בכל ספרות הוא הרומאן, שׁהוא מעָרב סממני-החיים, שׂוחה בגלי המציאות המפותלה, קורא לעזרה את הדמיון ונותן לנו חתיכה פיוטית אחת, הנושאת ומעלה אותנו לעולם אחר, לעולם נהדר וכו' וכו‘, בעוד שבספרותנו, לדאבון-לבנו, אין אנו מוצאים אלא רשימות קלושות וציורים בני יומם וכו’ וכו' –
תיתי לו, אמנם, לבעל המאמר הנקוב, למר לחובר, שבדבריו הוא, הפעם כמו תמיד, אין זה היחס המקובל של מבקרינו המושבעים אל שרידי-יחידינו, העומדים עדיין ומשליכים בחשאי קרעי לבם ונפשם אל העולם הריקן והמתפורר. האהבה רבות היא עושה, ורגש-האהבה של מר ל. לספרותנו, שהתבלט עוד ברשימותיו הראשונות על טשרניחובסקי וביאליק, מחדד את השגתו הספרותית להבין לפעמים גם בדברים, שחבריו-לביקורת מושכים עליהם בכתפיהם העקומות.
לא, הדבר גלוי כלבבו של איש נאמן, ואני הקורא רואה זאת. מר לחובר אינו יושב במסיבה אחת עם עקרבי-עתונותנו, בעלי השנאה המכוערה והקצף הנאלח, המקיאים את הריר הארסי, הנוזל משפתיהם, על כל דבר ספרותי, שאינו חוצב להבות-אש, שאינו מכה הכפתור ומרעיש הסיפּים. בעל המאמר הקטן הזה “עם שקיעת החמה”, בתור מבקר לא-מושבע, מבין, כפי הנראה, כי גם לשחור-הנשף יש מקום על הבד וכי גם לשירת-המשבר, שירת-היאוש, שירת-האין-מוצא, שירת “הקרקע הנשמט מתחת כפות-הרגלים”, יש הזכות המלאה להתבטא. גם ה“לא” הפשוט, שאינו בא בדם ואש ותימרות-עשן, ה“לא” של בן-הדור, אשר עוצמו התרוקן עליו – גם ה“לא” הזה יכול וצריך להיות תוכן לשירה. מובן, שירה קצרה, מרוסקת ולא-פאתּיטית.
אולם, בכל זאת, קשה להתאפק לגמרי מתביעות, ואף בעל המאמר הנדון תובע, סוף-סוף, שם מקודם. לא על שאין המשבר, שעליו עומדת ספרותנו, בורא אצלנו רומאנים מקיפים, אֶפּוֹכַליים – לא, על זו הטענה השׁגורה, כחוק ולא יעבור, בפי כל חבריו-לכתיבה אין הוא חוזר. אפשר, מפני שהוא חושב, כי אין מקום לרומאנים בעת שאין צורות-חיים קבועות, אלא חתיכות צפות, שאין ניתנות בשום אופן לעשות מהן תמונה ממושכת וכוללת; אפשר, שהוא כופר בכלל באחדותם של פרוצסי-החיים וסובר, כי בכל תמונה כוללת מתגלה איזה שקר הכרחי, וכי אמת-המציאות היותר עצמית, היותר חיונית, היא דוקא בתמונות הקטנות הניתנות קרעים-קרעים, נטפים-נטפים, מן החיים… ואולי, פשוט, מפני ששכח לנגוע בכל ה“פרובלימה” הזאת. על מה, איפוא, הוא קובל? על זה הוא קובל:
“הכל שרים לשקיעה ואין מי שחלי ומרגיש באור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר ומשתפך בזיו עליון עם עלות השחר בשעה שהקב”ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בריותיו".
הקובלנה, אפוא, היא על זה, שבספרותנו הצעירה אין גם הצד השני של החיים, אין ה“הן” השמח והנותן ענין, אין אותו ההן, שׁ“אנו מוצאים אפילו אצל מאטֶרלינק”.
כך, כך. אפילו אצל מאטרלינק.
נקל להגיד, נקל להביא ראיות.
“אור-החיים השופע מתוך שמי-טוהר”. – אבל, במטותא, כלום יש שמי-טוהר לספרות גיטואית, לספרות שכולה מן הגיטו ובשביל בני הגיטו, שכולה מחיי הגיטו, מן החיים בלי עבודה אמיתית, ובשביל בני הגיטו, בני בלי העבודה, ולפיכך בלי ההתקשרות אל מקום-העבודה, אל המולדת?
מולדת! כן, כן, היש מקום ל“שמי-טוהר” בספרות בת-בלי-מולדת? “אומלל! אומלל! איפה ארצך, ארץ-מולדת?!” – שיווע כבר סמולנסקין לעצמו, בהתחילו להוציא את “השחר” באוסטריה.
וצא ולמד, שכל ה“הן” של החיים – אצל מי שישנו – אינו בא אלא מצד זו, מצד המולדת, מצד יפה-הנוף של ארץ-המולדת היקרה!
השורות האחדות על נועם-החיים, הנמצאות אפילו ב" Le Horla ”, שאמנם – – מצד ידוע – הן רק מגדילות את האימה, הלא אינן אלא ב“אנכי אוהב את המקומות הללו”…
הן זוכרים אנו כולנו. “מה נעים היום – מתחיל גיבורו של מוֹפּאסן – ומה נחמד הרוח הצח המנשב על פני! כל הבוקר שכבתי על מצע-הדשא אשר לפני ביתי, תחת צל ערמון עבות, גבוה ורענן”…
ולהלן: “אוהב אנכי את ארצי, אשר בה ראיתי את אור-החיים, אשר בה חיו ומתו אבותי: אוהב אני את הבית אשר בו גדלתי. בעד החלון נשׁקפתי וראיתי את מי הסֵינה השוטפים ואת האניות והסירות אשר יכסו את פניהם. על כנפי-הרוח יִנָשׂא אלי קול הפעמונים והמיתם הנעימה. האח, מה טוב ומה נעים היה הבוקר הזה!”
יהיה אחר כך מה שיהיה, אבל – “מי-הסינה שוטפים”..אור-החיים שופע מתוך שמי-טוהר…וחידת-החיים, שכל השירה האנושית מתלבטת בה, נאחזת בשמים הללו, מרעיפה רעננות על ראש המשׁורר הסובל ומַפרָה את נשׁמתו..
אולם הסופרים שלנו, בעלי הספרות העברית הצעירה, שגם הם כולם מסתובבים מסביב לחידה, וכולם בני-בלי-בית – אִי-האימה מאין יִמָצא להם? איפה האופק, אשׁר עליו גדלו ואשר אותו יאהבו? מה הדבר אשר ירכך את קול-פחדם וילחש באזנם: הן? –
ב
לספרות העברית הישנה היתה ארץ-מולדת, אשר ממנה ינקה: הדת והאמונה בהקב“ה ה”מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית"; זו היתה מולדת פיקטיבית, אווירית, בלתי-ממשית, אבל היתה; ברם הספרות העברית החדשה, החילונית, חסרה ארץ-מולדת לגמרי, ועד אשר יקום דור חדש של בעלי עבודה יהודית טבעית בישובנו הקטן, הארץ-ישראלי, שהם יהיו בני-מולדת וספרותם פרי-המולדת, הרי היא, ספרותנו הכואבה, נזונה רק מן המשבר, מן הגעגועים לאי-האפשרות, מן החֶסֶר הזה גופו – שׁלא לומר: מן הריקניות.
אחד מבני הכשרון המצויינים של הפיוט העברי הצעיר, יעקב שטיינברג, אשר ספרו החדש, “ספר-הסטירות”, יצא זה לא כבר בהוצאת “ספרות שבווארשה, נזון בוודאי – וכולו – מן הריקניות. ספר-השירים הנקוב עושה עלינו רושם, שמחברו הוא בעל נפש ריקה לגמרי ואין לו שום השקפת-עולם, שום הוקרת-חיים, שום ערכין קבועים, שום סימפטיות חזקות, שום אחיזה. מזה – במידה ידועה – החיצוניות הנפוחה, המתלבטת בחזרה משעממת על ניבי-מספר פיקאנטיים (מעין ה“מדינה”, “האהבה המשובחת”, ה“בחורה”) וב”חילוק“, דמגן שויא, לספר ראשון, שני, שלישי, בעוד שמה שיש, או לא יש, בראשון – יש ולא יש גם בשני וגם בשלישי; מזה גם – פה ושם – הפנימיות הרקובה, שאין בה כל סימן מהשראת-רוח יתירה, שאין בה אף זכר גם לאותה ההזדעזעות לפני הסוד הלופת אותנו, שפגשנו בקובץ-שיריו הראשון. כאן אנו קוראים שירים מעין “אנו פוסעים פסיעה גסה אחורנית”, פתיחה לספר שני ולספר שלישי, “שירוֹת אנוש פרי בטלה”, ועוד, ועוד. י”ל גורדון, המשורר הכבד, התלוצץ פעם: “מַעין המחשבה ומקור שיר וזמר – בבטן המלאה ובאח המבוערת”, ומר שטיינברג, הצעיר והקל, מרפרף ומצפצף:
יוֹם-בַּטָלָה – יוֹם שֶׁל חֲרוּזִים –
הָיֹה הָיָה לִי לְמָחָר….
בכלל, למרות הכרתנו, כי זוהי ספרותנו וכך היא שירתנו בהכרח, כי לאחרת אין מקום עכשיו, כי אחרת במצבנו תהא כוזבת בשרשה, אי-אפשר לקבל את המחברת הזאת בתור ספר, בתור ספר שלם וגמור, המתכּוון לעשות עלינו רושם אחד ומסויים. ערך הדבר יגדל הרבה יותר אם נקח ממחברת זו שירים אחדים ונקרא אותם מזמן לזמן. כל אחד ואחד לבדו. כאמור, תוכן במובן של התעלות נשמתית, של “גאולה”, של “אור-החיים”, לא יִמָצא גם בשׁירים הנבחרים, ואי-אפשׁר שׁיִמָצא (הדברים כמתלהמים של השיר: “אלוהים! על פני אדמתך התהלכתי” והדומה לו בספר שלישי אין בהם משום עליית-נשמה ביחוד), אבל יופי של היתול ישר ומובן מאליו, של התרשמות דקה, של ביטוי מיוחד, כשרוני, ותמהון קל של הנמצא בעולם זר – יופי זה שפוך, כרסיסי-קסם, בהרבה, הרבה שורות. לקוראים קהים, אשר, למרות הכל, עצביהם חבלים, לא תגדנה גם השורות ההן מאומה, אבל הלא אנן לא בהם עסקינן.
“אנה אוליך את יגוני? – מתאונן המשורר קצרות ובלחש – נפשי נקעה מן הערים – מן הוַיכסל בערבה עז הדניֶפּר עז-הנהרים”… אמנם, יש, כפי הנראה, דברים חשובים בעולם… הוא שׁמע אומרים: “על הירדן או בגליל ראה חוֹרֵשׁ זיו-השכינה”… אבל מיד שבט-הלגלוג מתפתל בתוך זוויות-השפתים ומלקה בקלות: זיו השכינה?… אפשר הבריק חול-המדבר והחוֹרש נתעה ולא ידע… מה? אולי החכמה – אולי זה חשוב? כן, “פעם אחת שח לו חכם (בחשיבות מרובה, צריך לשער!): תוכן אחד להוויה, רק הצורות…” – – – אולם הלוויה שעברה לפניהם לא נתנה לו, לחכם לגמור.
הָעֲגָלָה אַט הִתְנַהֲלָה
וַתֵּעָלַם, אוֹרְחִי אָמָר:
תֹּכֶן אֶחָד גַם לַחַיִים,
גַם לַמָוֶת – וְלֹא גָמָר.
לְפָנֵינוּ עָבְרָה נַעֲרָה
כְּלִילַת חֵן – וַנָקָם לִרְאוֹת;
אַךְ הַנַעֲרָה בֵּרְכָה אוֹתִי
בְּעֵינֶיהָ הַמַזְהִירוֹת.
חַה-חַה, דוקא אותו – ולא את החכם. כל ה“חכמה” לא הועילה כלום. לא שעמדה בפני ה“לוויה” ולא שניצחה את העינים המזהירות, שרק הן לפעמים ממתיקות את היסורים ונותנות מקצת אושר…
אוֹשר… כן, כן, “מלה קצרה זו, שׁאישׁ לא ידע את מוצָאָהּ, שבשמים היא חרותה ובמבטי אשה נאה…. ואנו חוקרים כל ימינו את פּירושה”… אבל, הנה “התחיל נושר שער-ראשך, הולך פוחת אור-עיניך – מה האושר?”.
“באנאליוּת”, יאמרו. כן, תגליות חדשות אכן אין כאן, אבל הנה באמת הולך פוחת אור-העינים. למה התגליות? למה התגליות המפוצצות על “זיו-השכינה” ועל השעות המרוממות של התעלות פואיטית, שחזונן כל כך בלתי-נפרץ?!
עוד זאת: המשורר חוזר על דבריו הרבה פעמים. שיר אחד חוזר על דברי חברו. המוֹטיב היסודי – השממון – הולך ונשנה ונשנה. הפזמון שב“תיק-תק” מתקתק בכל מקום – והמשורר יודע ומרגיש זאת בעצמו. “גם הרעים, גם הטובים ממעין אחד שואבים”. ולפיכך לא די לו באפיקוריות – “מן הבחרות עד השֵׂיבה להיות חי ברוח שׁלֵוה” – אלא שׁישׁ והוא מתאוה גם לחטא, מתמכר לחטא, מתמלא חטא – ולעולם אינו נהנה ממנו. תמיד “אימת-מות אליו עולה”, תמיד הוא “בא לידי הרהורים”, כלומר, לידי הכרה, תמיד הצד השני של המטבע לנגד עיניו. גם יחסו אל הנשמה היתירה, הפיוטית, שבו, משונה הוא: רק לעתים רחוקות מאד הוא מתהדר בה, ועוד פחות מזה הוא מאמין בה ונותן לה ערך; לרוב הוא מפקפק בה, מטיל ספק בה, מואס בה ומביע את קנאתו בריקים, בחסרי-נשמה – הכל ביחד. יש, אמנם, שאינו מתענג ביחוד על “ערמת-הזבל” של אלו ועל הכרוז שלהם: הכל הבל… וגם עד למחנק עולה באפו ריח-הצחנה משדה-הקרב המכוסה פגרים… והוא בועט בדם: קום, אכול ואמור: אהבתי את השוט ואת אדוני… ואולם מה בצע, וגם כאן אין אלא אותה “הדממה הגדולה” מ“תיק-תק” ומ“חתימה”…
אגב, השיר הזה: “שדה-הקרב מכוסה פגרים” עם נושא-התוף לפני המחנה שׁרָץ ונמלט, עם המחצצר, שׁשׂם בכיסו את החצוצרה על מנת למַשכנה, עם הליל הצפוני, שבאפלתו עולים עוד לגרדום שרידים מן הצבא, עם עצת-הלב (“הבה!”) להתאהב ולהקים זרע – תמיה אני, אם באיזה מקום שהוא הובעה כל אימת-הרגע במדינה הצפונית באופן נורא כזה – נורא בקיצורו, לגלוגו ושלוותו!…
ומסוג זה הלא הנם גם רוב השורות של השירים: “נרות-כסף בשמים”, “אחד אוהב את הזהב”, “גם לצבאות-השמים”, “בדממת-ליל-קיץ”, “יש מחמירים באהבה”, “אור וחום, הילוּלי-קיץ”, ועוד, ועוד, שהסַטירה הקלה, הנאה, המיוחדה שלהם, אמנם, כבר אינה שייכת למצב-הרגע הפוליטי, אבל שייכת ושייכת לאימת הריקניות של חיי יום-יום, לעצב שלה, לרפרוף שלה ולשלווה, שהיא טובלת, סוף-סוף, בה. הכוכבים זורחים כולם כמנהגם. אל הכפר קייצים שָׁבים. צחוק ודברים. הבחורות פורשות רשת צחוק מסביבן. פתאום נשמע קול. בפתח עומדת אשה ומוכיחה: “בוא הביתה; הוצא הגה קל מפיך”.
בפעם אחרת: “טיילנו שנינו ונתקוטט ובלב כל אחד שנאה קרה”… ואחר כל אותה ההתרשמות הדקה שבשירים הבאים עד “ונהי מצחקים עם השׁקיעה”… יקראו זה, יקראו!
"ספר-הסַטירות מתחיל וגומר, כמובן מאליו, בבדידות. פותח: “אני בא לידי הרהורים עת הבדידות לי מציקה” וחותם: “על הדניֶפּר ישׁ בֵּית דייג ובבית אני גר”. מעַניין – מה יביא אתו מאותו הבית “ספר-הבדידות” המובטח? –
ג
המוטיב היסודי בשירי יעקב שטיינברג הוא, כאמור – השממון. דבר שבשלילה זה, או, לפי מבטאו של ויינינגר ביחס לשממון, דבר שבחטא זה – מוליד גם מצבי-נפש אחרים, שונים, מגוּונים, מהם גם יפים, פיוטיים ונאים, אך כולם, בתור בני-השממון, אינם יכולים, סוף-סוף, להגיע לידי איזה “הן”, ותמיד, למרות הדקוּת, וגם היופי שבפרפורם, אינם אלא שלילה אחת ארוכה, משוללת-תרופה, חשׂוכת כל תקוה והצלה, ההולכת וחוזרת וחוזרת, וכמובן מאליו – משעממת.
וליעקב שטיינברג המשורר מוֹדע במשפחת הפרוזאים שבספרותנו, כּוונתי למסַפּר ה. ד. נומברג.
בתור הוספה ל“ראמאנצייטונג” יצאו לאור ביהודית כתבי נומברג בארבעה ספרים. כמעט כל הכתבים האלה ישם גם בעברית, מפוזרים ומפורדים בעתונים ובמאספים שונים, וכפי שמודיעה הוצאת “תושיה”, יכונסו כל אלה בספרי הביבליותיקה החדשה – ה“גדולה” – שלה.
הצד החיצוני, כלומר, אופן-ההרצאה שבסיפורי נומברג (ביחוד באלה שבספר ב' וג‘: “בבית-חסיד”, “במעון אחד”,“במי האשם?” וכו’) אינו עושה רושם, כי לפנינו ניתנים כאן לא דברים גמורים בתוך עצמם, אלא פרקים – לפעמים קטועים ובלתי-קובעים ברכה לעצמם – מתוך רומאנים בלתי-נשלמים (האם לא ימצאו בזה קצת נחת-רוח כל חיילי-הביקורת שלנו, המרחיבים כל היום את נחיריהם אל מול ריח-רומאנים?). כן, נומברג על פי צורת כתיבתו הוא, כמדומי, רומאניסט. בסממנים הבודדים אין ברירה יתירה, אין חבלי-מבטא ודייקנות של שפה, ולפעמים מורגשת אפילו איזו פזיזות, איזו גסוּת-רגילוּת בקווים, ובכלל כתיבה זו של נומברג ברובה גלויה היא ביותר ומלאכתה, כיצד היא נעשית, נראית ביותר: ההתחלה, ההמשך, הסוף – הכל שוטף למישרים, לא רכסים ולא בקעות, והמכוּון בולט כל כך, מוּצא כל כך לראווה לעיניו של הקורא…
אולם – לא זהו העיקר. ה. ד. נומברג הוא אמן מובהק. די לקרוא את ציורו הראשון, הבינוני במעלה, “בין אב לאם”, שבו יתוארו עינוייו הבלתי-מוּכּרים של ילד רך על ידי זה שאביו נשא אשה אחרת ואמו נישאה לאיש אחר; די לקרוא אפילו את הציור, הגרוע מזה, “בישיבה פולנית” שתכנו – השֶׁבר בלב בחור-ישׁיבה עילוי בעת שׁבא לישׁיבה, שׁהוא לומד בה, בחור אחר מעוּלה הימנו; די לקרוא את “הרב ובן הרב”, ואין צריך לומר את הסיפורים מעין “בין הרים”, או התחלתו של “יצחק טוֹיבּקוֹפּף” במאספי “הזמן”, בכדי להיווכח בכשרונו האמנותי של מספרנו, שאינו זקוק לשום סמיכה. כן, נומברג הוא אמן, ואמן, אפילו אם הוא אינו פורץ גדר ואינו כובש לו דרך מיוחדה לעצמו, הרי יש לנפשו הרשות לדרוש מאת קוראו, שזה יעבור בלי דקדוקים נקרניים ובלי הערות לא-מעלות ולא-מורידות על הדברים הצדדיים, החיצוניים שבו, אלא שישתדל, בעיקר, לעמוד על מהותו, על פרצופו הרוחני, הפנימי, על היחידי שבו והמוטיב היסודי שלו.
והמוטיב היסודי של נומברג הוא קרוב מאד לזה של שטיינברג. השממון של האחרון מוליד את הספקנות הקרה, הנומברגית – ספקנותו של איש עמקן, שנון, מתון ובעל-חשבון, ספקנותם של אנשי הדורות האחרונים.
הסיפור היותר אופיי בכתבים שאנו קוראים בהם כעת בשביל המעמד הנפשי העיקרי של בן-דורנו הרגיל הוא ה“מישחק באהבה” (סיפור שני בספר ראשון, נדפס גם ב“הדור”, שנה ראשונה, בשם “על מפתן-האושר”). האהבה – הלא הכל יודעים את זה, גם מי שלא קרא את שופנהואר – היא האילוּזיה היותר חזקה, אילוזיית-האילוזיות, וזה שיורד לעומק-הסוד של ה“מישחק-באהבה”, הוא מגיע עד לידי הנקודה היותר תוֹכית שׁל הספקנות, שֶׁבֶּנדֶר – אותו בֶּנדר בעל ה“מכתבים” (ספר שני, סיפור שלישי), “היכול להיות, לכשירצה, נוח ברוחו, נוח לגמרי” – הוא בא-כוחה הטיפוסי. “בנדר מטייל אִתּה זה שעות אחדות ומרגיש את עצמו מאושר, לא מאושר אלא כמעט מאושר”. בנדר, כך נדמה לו, צריך הוא לאהבה, צריך הוא, לכאורה, להסרת המחיצה, שואף להרמוניה, לאותה שעת-אורה, שכל כך קיוה לה, חכּה לה, התגעגע עליה. אבל בנדר הוא, לאסונו, אדם בעל עינים פקוחות. בנדר מבין, מה הוא, המשׁתוקק, הכָּלה והרודף אחריה, ומה היא, המתקרבת לפסיעה אחת ומתרחקת לשתים. הוא מנתח הכל ומבין הכל, מבין הוא את מהותו, את מהותה, את מהות אהבתם-מישחקם, ומכפוֹר-ההבנה, מהטלת-הספק, תינדף כעשן חמימות-האילוזיה.
“יפה היתה הנערה ואני רעבתי רק לבשרה” – מספר שטיינברג ב“ספר-הסַטירות” שלו. הרעבון החלקי והמר הזה, כמו השממון השליט, הכללי, העולמי, מוליד מעמדי-נפש וסכסוכי-נפש שונים, שלפעמים יש להם גם צורה של איזה כוסף שמימי, של איזו שאיפה נשגבה, אבל, ביחס זה, כמו ביחס השממון, מכיון שמעמדי-הנפש הללו אינם אלא תולדת רגשׁ הרָעָב, רגשׁ החֶסֶר באיזה דבר שׁמחוץ לאדם הסובל, הרעב, הרי גם הם נבראים בדמותו ובצלמו וערכם רק שלילי, ונומברג יודע את החשבון הפשוט הזה.
הפשוט, כי ספקנותו של נומברג, עד כמה שהיא מובעת בכתביו, אינה מסוג אותה הספקנות, שאנו מוצאים, למשל, אצל צ’יכוֹב, זו הספקנות המילנכולית הנובעת מיפי-נפש רב, מעדנת-העוֹר של האמן, אשר כל כיעור, כל צל של כיעור, עושה בה שרטת, וכאב-השרטת בא ומגלה לפניה את כל ההבל והריקניות, הכזב והגיחוך שבחיי הבריות, ונימי השירה מתעוררות ורועדות מאַקוֹרד של לגלוג והמיה נפשית בחדא מחתא. עוד זאת: הנשמה העיפה של הפייטן-המספר הרוסי שהזכרתי לועגת בחשאי ובקול לכל אשר מסביב לה, ולמרות אי-אמונתה, על כרחה היא חיה, על כרחה היא אוהבת את מוסקבה שלה וסביבותיה ועל כרחה היא הומה ונושאת עיניה: אולי תצמח קרן של גאולה משם… אולי ממקום אחר… כן, זה גלוי: בכתבי נומברג הפשוטים והחשבוניים אין אנו מוצאים גם את הלעג החריף, הנובע מאי-רצון, ממרידה אמיצה, גם לא את כלות-הנפשׁ שׁל הספקן הטרגי, הבַּיירוֹני, אשׁר באלוהים – באילוזיה – לא יוכל להאמין, ובלי זה ולפי זה חייו אינם חיים. קרים ומתונים ביותר הם סיפורי נומברג. בגלל זה, אמנם, הוא ניצל, בעיקרו, מהספקנות-הפסימיוּת הפרימיטיבית והצעקנית – ולפיכך הבלתי-נעימה והאנטי-אמנותית – של המהלך הריטורי, האַנדריובי בספרות הרוסית, שעקבותיו נראו גם אצלנו; אבל אי-אפשר, בכל זאת, לשכוח, כי גם אותה הספקנות הפרימיטיבית עומדת בפתח-העינים של כל דרך, ואם לצאת, סוף-סוף, לאיזה דרך, לאיזה נתיב, אי-אפשר שלא לעבור עליה… ברם, אצל נומברג לא יעלה באפנו כל ריח מפִּגרי האלוהים המתים אשׁר בבקעה – מישׁור חלק ונקי לגמרי אנו רואים לפנינו! ב“החרישי, אחות!” (“כתבים”, ספר שלישי, סיפור שלישי), אחד הדברים היותר חשובים של נומברג ואשר בעיקר-תכנו משתמש גם ברדיצ’בסקי בסיפורו “הזר” (קובץ “רביבים, א', לבוב, תרס”ח), רועדים אמנם, זעיר שם, זעיר פה, מיתרי הצער האוניברסאלי, מיתרי עולם-הדומיה שׁאחרי מיתת-אלים… אולם דא עקא, שׁסוף-סוף, לאחר גמרֵנו גם את הדבר הזה, מרירות תוססת בלבנו ואומרת: לא!… אם המשורר לא יכול כבר להחריש עוד, היה עליו לבלי לפטור את עצמו בחצי-גילוי… ועוד פחות מבחצי-גילוי…
קרירות-יצירתו של נומברג מורגשת למדי בחלק היותר רפה של כתביו, בפרוזה השירתית שלו: “היא ואנכי”, “עינים” וכו' (שם באה בגלל זה באופן טבעי המליצה הסנטימנטאלית במקום הנפשיוּת האמיתית), ואולם מוחשית ובולטת היא מאד דוקא במקום שאתה מוצא את כוחו האמיתי, שונא-הריטוריקה, של נ. – בתיאוריו מעולם האינטליגנטים המגוחכים שלו, ב“על מפתן-האושר”, ועוד יותר ב“מכתבים” מביע נומברג איזה חוסר-חיבה מיוחד לבנדר שלו. ואותו חוסר-חיבה עובר לבוז גלוי ולאיבה ארסית בציירו את פליגלמאן ואת מידותיו. אין אף קורט של חמימות נפשית, של יחס אנושי. יחס המסַפר לגיבורו המרכזי הוא, פשוט, מַרעים! זו הפשטות המחוּורה ביותר, זו ההתרחקות המכוּונה, זו ההוראה באצבע: הוא ולא אני! זו ה“מסירה” על פליגלמאן, מצד אחד, כי אין בו אפילו אי-שובע-רצון מחייו, וזו ההטעמה, מצד שני, כי לנוכח המידות הללו אפשר להציג את האפיקורסות הפשוטה, הישרה, שיש, לדעת המחבר, לבכר אותה על כל יסורי נפשותיהם הכואבות של אינטליגנטינו…
אמנם, אמרי אינשי ובצדק: מוטב לאבד הכל בצוותא חדא עם חכם מאשר להשׂתכר בחברת טיפש. החכמה הקרה והמתונה של נומברג, סוף-סוף, לא מעט היא עושה, ביחוד בעת שהוא הולך לצדדין ומתאר באמת רק אחרים. הרומאן שלו “הקוּרסיסטית”, למשל, עושה רושם כמעט מלא, בכל אופן יותר מלא מהפרקים על חיי פליגלמאן. נופל הוא, אולי, רומאן זה מאותם הפרקים בציוריותו, וההשוואה וההבדל שבין הגוֹיה הבריאה והישרה ובין היהודיה החלשה ומרוגזת-העצבים נופלים בוודאי מסיפורו שׁל אַרְצִיבַּשֶׁב הרוסי בנדון זה (“צללי-בוקר” – כך, כמדומני, הוא שם סיפורו של ארציבשב); ואולם הספקן הפיקח שבנומברג גורם לו להבין הרבה במחזה אשר לפניו. למרות זה שהדבר נכתב באותם הימים, בעצם ימי הרתיחה, השכיל המחבר הקר לדעת למדי, מהיכן יונקת זו האמיצוּת הרגעית של עושי-ההיסטוריה, של הנסחפים או הנסחפות-בזרם שׁלנו, ומה ערכם ומה שׁוויָם של צעדים חברתיים “מתוך שעמום וגעגועים”. –
ובאחרונה כדאי לציין. באחד מפיליטוניו (אותם הפיליטונים הנכתבים בידי איש אוהב קולטורה וחברתיות בריאה בכל לבבו ונפשו ושלפעמים הם מגיעים גם עד לידי רומאנטיות חברותית) מביע נומברג הערצה רבה לשלום אַש על שלימותו, על יכולתו ה“גדולה” של זה “לעבוד את האדמה”, כלומר, לשיר את שירת העיירה עם… עם כל נפלאותיה: בית הגביר המהולל ואהבתם הבריאה של המשרת והמשרתת ונשיקותיהם של החסידים איש לרעהו. בלי ספק מלא נומברג התפעלות גם מיתר הנפלאות שנעשו לאַש בחייו: איך שבירושלים הוזמן על-ידי בעל האכסניה שלו לאמירת שיר-השירים ולמשיחת בשרו במוֹר ובכל מיני בשמים (“רשמי-מסע” ב“פריינד”) ואיך שבניו-יורק ראה את משיח-ישראל בחגיגת ה“פארווערטס” ובשיטת-ההזעה האמריקנית (ציור ב"פריינד). קרוב לודאי, שבעל “בין הרים” מעריץ גם את אַש השני, את בעל “העיירה” השניה, את וייסנברג, שה“סטיכיה” שלו היא – “אב ובנים” המכלים את כל ה“צימס” בערב-שבת עוד לפני הדלקת הנרות. ואמנם, הערצה זו מובנת היא, ומובן גם כן, שנומברג המעריץ בעצמו, על אפו ועל חמתו, איננו מוכשר לשירה אידילית כחבריו המאושרים; הספקנים – אנשי-אמת הם, ועל כרחו נסחב נומברג אל עצמו, אל, “אנשי-העמק”, אל הפליגלמאנים והשווארצוואלדים שלו; וכשם שאַש, וייסנברג והדומים להם לא יוכלו לעת-עתה לבוא אליו, מפני שהללו, הנעדרים עינויי-הרוח במובן היצירתי, לא יצאו עדיין מקליפתם הצפרדעית, (לא יצָאו – אבל יֵצאו, סוף-סוף, אם הם בעצמם ואם אלה אשר ימשיכו את החוט שלהם!), כך הוא, נומברג וכיוצא בו, אין ביכלתו לשוב אליהם, מפני… מפני שׁבֶּנדר, פליגלמאן ושׁווארצוואלד אינם ולא יוכלו להיות נָטע המשׁרת או “האב ובניו”. גם את החשבון הפשוט הזה יודע נומברג בוודאי, אלא שזה לא ימנעהו, בכל זאת, מלהתגעגע: אה, כמה שלימוּת שם אצל “נביאי-הארץ”… שם הכל נאה, הכל איתן, הכל טבעי כל כך… אוי לי עם הפליגלמאנים שלי, מעוטי-הדם, בעלי הרעיונות העירומים וההכרה המחודדה, הכרת “השכל הקטן”…
מה יש להאריך? בגעגועים ממין זה ודאי שיש הרבה אמת חיונית. אבל האשמה היא לא בזה, שנומברג מתאר, לא בפליגלמאנים – שאנו, עם כל אחינו יוצאי העיירה המבורכה, הננו בהכרח כך, – כי אם באיך שהוא מתאר, כלומר, בעולמו היצירתי של המספר, זה העולם הערום, הקר, שאין בו זכר לאותה הנפשיוּת הקיצונית, הנפשיוּת של אחרי ככלות הכל. על דרך הבריחה מפני השכל הקטן – בלי מרכאות – של כל מיני האופטימסיטים למיניהם ארב לו לה. ד. נומברג “השכל הקטן” – וימצאהו.
ד
מן העיירה הקטנה יספר לנו גם ברדיצ’בסקי בעשרים וארבעת סיפוריו של ספרו החדש “מהעבר הקרוב” (הוצאת “הספר”, וארשה, תרס"ט). אבל כאן עומדות רגלינו במקום אחר, אחר לגמרי.
לא כל קורא יוכל לקרוא בבת אחת, ואפילו בזה אחר זה, את כל כ“ד הסיפורים אשר לפניו. כי רוח אחד ובלתי-מתחלף להם. חד-גוניות, מונוטוניות – היה אומר אחר; חזרה חלילה וכפל-דברים – יקרא לזה עוד אחר. ובאמת, כל היצורים השונים כאן כאילו מחומר אחד קורצו. אותו השר והרוזן היהודי, או למצער, הקצין, אשר סחרו פרוש על הכל, ופתאום יִשָׁבר מטה-עשׁרו והוא “יורד” – זה הדבר וכל יחוסי-הדבר הנם גם ב”צללי-ערב“, גם ב”נידויה של מתה“, במקצת גם ב”קדיש“, באגב-אורחא ב”ראשי-אבות“, ושוב קצת ב”שלוש מדרגות“, עם אנקה והטחה קורעת-לב בסוף, ועוד בקצת שינוי לאידך גיסא ב”זאת הפעם" ו“בלא בא אל החוף”… אותה הצעירה היפה-פיה הישראלית, אשר “כמטע זר תחיה נפשה ברחוב היהודי וכנגינה אילמת”, ולרוב היא נשואה להדיוט, אנו מוצאים בהרבה מהסיפורים הנקובים וגם ב“שאלה” ועוד… ענין עצמיות הבתים וכל המסתעף מזה, שהמשורר נוגע בזה באהבת-חיים מרובה, נמצא גם הוא כמעט בכל סיפור וסיפור: בראשון וב“ראשי-אבות” וב“עולם עובר” וב“בתים”, וב“זאת הפעם " וב”מחיצה" וב“ימי-קיץ בסתיו”. שפה אחת ודברים אחדים.
ועוד זאת: בשתי מערכות נותן ברדיצ’בסקי את סיפוריו הפעם. אבל – כמו ב“ספר-הסַטירות” של שטיינברג – תם הוא הקורא ולא ידע, מה יש במערכה של אחת שאין בחברתה, ומפני מה “אהבת-הנעורים” הקרתנית, המשכילית, והעליה “לארץ-אבות” של יעקב השו"ב, שני הסיפורים העומדים ראשונה במערכה השניה, ואין צריך לומר שאר הסיפורים, שיש בהם שוב עניני עיירה ואנשיה ובתיה, לא יכלו לבוא במערכה אחת עם הקודמים להם?
ברם, כמו הנער המתחקה על ביתו של שמעון איש-שלום (כל הנפשות העושות בספר הזה שמותיהן ביבליים משום-מה) בסיפור “צללי-ערב” ניגש אל השולחן העגול של שיש כהה, “ממש אותו מכל צד וקריר לו כמגע בעולם שלא ידע פּירושו”, כך הוא לפעמים הקורא היורד לנבכי שירתו של ברדיצ’בסקי.
כי שירת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שירת “מחנַיִם” ו“עורבא פרח”, שירת “שני עולמות” ו“ספר-חסידים”, שירת “מעבר לנהר” ו“מבית ומחוץ”, הרי היא שירת ההתגשמות של הרבה מצדדי החיים ורפרופי החיים, שלכאורה אינם נתפסים כלל במלים, תועים, תועים אותם החזיונות הערטילאים בחלל-ההוויה, ויד-איש לא תשלט בהם להלבישם גידים ועצמות. בא ברדיצ’בסקי ומצרף אותם ומאסף אותם הביתה בלהטי-קסם הגלויים לו לבדו.
נפלאים הם להטיו של ברדיצ’בסקי, וקסמם המיוחד צפון ביותר בספרו האחרון הזה. לכאורה, פסוקים פשוטים, עממיים, פרטים שונים, לא תמיד דקים ביותר, ובתוכם בּרבּריסמים לשוניים, סגנוניים (“לוֹ היה הרגש”, “בשרו עליו התכווץ”, “הרחוב האחד שׁשֵׁם ניתן לו ונקרא בשׁם”, “הנשׁמה השׂרתי אשר בקרבה”), ולפתע מקרא יוצא מידי פשוטו, ומן הצד אימרה יוצאת-דופן (“אביגיל לקחה את הנערה בתמהון-יפיה, כי רחצה למשעי”) ולבסוף שרטוטים אחדים, לרוב יהודיים בעצם, לקוחים מתוך-תוכה של המסורה היהודית, חודרים עד עמקי-העמקים, עד תום-התהומות – והרי אתה כבר ברשתו האגדתי, ברשתו של ברדיצ’בסקי.
לפנינו – עשרים וארבעה סיפורים מהעבר הקרוב. ואולם כל אלה העוברים לפנינו בסיפורים האלה אינם, בעיקר, אנשים מעולם-המציאות ממש של העבר הקרוב, אשר נשנא אותם על עלילותיהם, באשר אין להן שחר, או אשר נדון אותם לכף-זכות או לכף-חובה, אם הרעו או היטיבו. האנשים כאן אינם אלא כעין חלק מארג החיים והסודיות שבארג זה. יותר נכון: כאן אין אנשים כלל, בעצם – צללים ורוחות לפנינו, צללים ורוחות, אשר קרמו בשר ואשר סוד החדוה והצער, סוד החיים והמות בכנפי שמלותיהם…
“מעשים דורשים מאתנו, המספרים – אומר המחבר בראש מערכה שניה בטוֹן המיוחד לו לבדו – תיאור מעשים מאורגים בחיים, חזיונות משולבים ושאון-העשיה הנשמע ונראה. ומה המה כל אלה, אם לא סכום הנפש הסובלת וחביון-הצער שבאלה. בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך להחזיונות והמעשים”.
וכוחו של המספר ברדיצ’בסקי הוא, אמנם, בזה, שבפשטות מצויינה ובגילוי שבהסתר הוא מוסר לנו את “סכום-הנפש וחביון-הצער”. הוא חושף את הטמונות המפכים בחזיונות וטווה קורי-אגדה בתוך המעשים. “ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור צרור ויתנם ביד איש איש למשמרת”. “צער הימים והנפשות, חזות-החיים הקשה יתאחדו ברגעי יצירתו להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר”. ממש כמו שהיה בשעה שבא ההולך לארץ-אבות להיפרד מדבוֹרה העניה…
מעירו הקטנה יספר לנו ברדיצ’בסקי. ונפלא הדבר: הוא, הרחוק, בעל הקרעים הגדולים שבנפש, בעל הקרעים “הם ואנחנו”, הקרעים שאינם מתאחים, נעשהלראש הדף לשעה זו תמים את עיירתו וקרוב לעלילותיה, לרוּחה, ל“דרכי בני ישראל בימים ההם” – “אל תגעו באשר להם”. רק לעתים רחוקות יעבור צל של היתול, היתול שלא בכוונה על פתחי פיו. יראתה של שרה-ריבה-חנה את החמץ ומלחמתה הקנאית בו כבאויבה בנפש (“ארבעה דורות”), “עקשנותה”, לפי מושגי הסביבה, של שושנה המתה לבלי לתת את ילדה – לפעמים גם שרטוטים המעוררים צחוק ממש, צחוק מקרב לב. אולם גם היתול זה – כמה טוב הוא, כמה רחוק הוא מכל גסות צורמת, כי אכן כלל וכלל לא להתל כוונתו של המשורר אלא להגשים לפנינו צורות-חיים במיצוי היסורים שבהם, להראות איך אותן הצורות מתגלמות בחלל ההוויה… ומזה איני מוציא אפילו את הרשימה “לפלגות עיר”, וכיוצא בה, שלכאורה אינה אלא פיליטון.
יש שבעל-הסיפורים כאילו משלה את נפש-עצמו, כי מטרת כתיבתו היא אֶתנוֹגרפית קוּלטוּרית, מנדלי-מוכר-ספרימית. “הנה אנו הולכים וקם דור אחר: יֵדע גם הדור ההוא מהדור הקודם על ידי קרי וכתיב” – כך מקדים ברדיצ’בסקי למעשה “פרה אדומה”. ואולם המעשה הפשוט הזה בפרה שנגנבה ונשחטה, עם כל תמהון לב הפרה המובלה באישון-לילה, עם כל הקרב אשר ערכו בה הקצבים, ב“בקש רוח העצור מפלט לו”, עם כל אותו ה“מי יודע מה שנעשה עתה בחלל-העיר”, הנותן לכל הענין צורה של מעשה נורא וסודי – המעשה הזה גופו מראה, עד כמה מטרותיו של מספרנו הן יותר מורכבות…אמנם, בשרד נאמן הוא מתאר לנו אותם החיים, שאין בהם “עושר הרבה ויכולת חומרית הרבה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודים הרבה”, אותו המקום, ש“פינת-בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים עושים את האדם לאמיד”. אמנם, הוא נותן לנו הרבה זכרונות חשובים משרידי קולטורה שעברה ביחד – כמו שנהוג באתנוגרפיה – עם איזו דברים ופרטים לא מועילים ולא מורידים, ש“לא נדע למה הם ומה לנו לדעת מהם”. אמנם – יתר על כן – יודע ברדיצ’בסקי להיות לפה לערכין הקולטוריים של המציאות היהודית בעיירה לפני חצי-יובל-שנים, ולא עוד אלא שהוא מתאר את העולם המיוחד הזה בצבעים שלויים, אֶפּיים, ובביטויים היותר מתאימים לו, עד ש“כמו יהיה לנו הרגש”, כאילו הוא כולו שלו, בנו של עולם זה. כל זה, אמנם נכון, אבל כל זה עוד לא הכל. כי צאו-נא ובדקו בעיירה זו, שברדיצ’בסקי נותן לכם – ותיפּגשו בה ובעינייניה הפעוטים גם עם כל עומק שאלות החיים וההוויה היותר גדולות, שמחוץ לתחום. הנה “יחיד ורבים”, הנה חורבנו ונפילתו של נתן-אריה, הנה “האף הכלוּי” בנפשו של הזקן נתן-נטע בן-אלעזר, אשר ביקש לו מפלט בעבודת-השם, בתענית שובבי“ם ת”ת ובשתיית טה קר… הנה האש האוכלת ביסוד-נפשו של הזקן, אשר ליהט בתוכו כלפי עצמו, להרע לעצמו ולהבעיר את עצמו – ואשר עבר על ריבעים… “אם ירצה הקורא”, הרי “ארבעה דורות” רק “רשימה”, כרשוּם מתחת לשם הדבר, רשימה פשוטה, ואולי גם קלושה, ואולם אם ירצה לקרוא זה כראוי, יוָכח עד כמה עמוק כל קו וקו, עד כמה צועק בכל קו וקו “קול הדם הוא הנפש”, העובר מדור לדור, ובאיזו קווים בכלל משתמש המשורר “להראות את רוחה וצביונה של כל בריה”…
“אם אין סובין אין קמח”, ובחיבה פיוטית מתמכר ברדיצ’בסקי לתיאור האנשים הפשוטים – “בלי קפיצות רבות ובלי דמיונות” – בעלי התכונות הרגילות, העדריות של העדה. ואולם איזו התרוממות-כוחות מיוחדה מורגשת אצלו בבואו לעסוק בתכונות כעין אלו שב“ארבעה דורות”, או ב“ראשי אבות”, ו נתינת-לב מיוחדה – בגשתו אל מנודיה ובודדיה של העיירה. בנוגע לאלה האחרונים, הרי הוא אוהב לפעמים לזווגם ולרכך את הווייתם הקשה בקורבת-נפשות. ככה הוא עושה ב“שני רחוקים” (מערכה ראשונה) וככה ב“בודדים” (מערכה שניה) ובעוד מקומות.
נתן-אריה ב“קדיש” (או “שני רחוקים”) הולך ומבעיר בערה בבית-התפילה החדש של החסידים מקנאתו לשלימות-חייו ולשלימות-עירו, שהיא היתה עמוד-חייו – ויד אל קנא היתה בו ובביתו. הוא הוחרם, כדבר המובן מאליו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, זקן לפני זמנו ויהי כאילו נקבר חיים. ובאותה עיר עוד בעל-מועקה-בנפש אחד, נער שלא יכול לסגור עצמו במסגרת-העיר ואָיֵב את הלימוד, עיקר-חייה שׁל העיר. ו“נסתרים דרכי ה'”: לנער המודח הזה היה שיח ומשא-נפש למבעיר-המוזר, וכשמת הלז, ואיש, כמובן, לא בא ללוותו, הנער מתנער ואומר קדיש על הקבר הכרוי, לחרדת לב הקברנים. – – –
ברדיצ’בסקי יש שהוא מגבב דברים ובא בויכוח עם הקורא: “המעשיה קצרה”; “התחת אלהים המתאר”; "המספר אינו מוצא לו די מלים להביע גועל-נפשו; “אני המספר לא הייתי שם”. ואולם כשאתה קורא את הסיפורים, נדמה לך, שזה מתאים מאד וכך צריך דוקא להיות, שגם הויכוח כאילו לקוח הוא מאותו עולם גופו המגלה לפנינו, שעל ידי זה שהוא משתף את הקורא למעשי-יצירתו (“הגד אתה, קוראי!”, “מה לעשות, הקורא?”), כאילו מתבטא עוד יותר תוכן העולם ההוא, שלכאורה נראה הוא מבחוץ, אבל אינו נתפס…
ויש שברדיצ’בסקי מספר בהתרשלות רגעית, כאיש שנטל עליו לבאר איזה דבר קשה, גלוי ומסתתר, והרי הוא קורא בקוצר-רוח: למה כל הדיבורים, בעוד שהדברים מובנים כל כך מאליהם… וכי לא כך?.! (“זאת הפעם”, “בינתים” ועוד). אבל גם קוצר-רוח זה מתמזג, לרוב, ברכּוּת וטוב-לב שׁל גדָל-הרוח השירתי, שהכל חשוב אצלו ביחוד ועל הכל הוא שופך מזיו והוד שבעומק (“המחיצה”, “זכה בגורל”).
זכה בגורל! כל רוחה של העיירה הקטנה, ולאו דוקא בעבר הקרוב, כל מושגיה וצרכיה, כל משושה וצערה, כל פנימיותה נתונים לנו בשלושת העמודים של השרטוט הנפלא הריאלי-האגדי הזה ובקרני האורה שבמצח-המאושר, אשר המקרה לזכות בתיבת-הסיגרות בת-חצי-הרובל, שהכל נשאו אליה עינים, נתן מסלול חדש לחייו….
המקרה הוא השליט. המקרה הכי פעוט, הבלתי-ניכר, הבלתי-יוצא כמעט מגדר החוק. אולם גם המקרה-האסון, המקרה המהפך, שגם הוא, סוף-סוף, נשכח ברבות הימים, אבל הנה גם לאחר שׁהוא נשׁכח והכל חוזר למסלולו, הישָׁאר יִשׁאר איזה צל סודי, איזה הד נמשך. חוה, אשר מילאה לב שמעון רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות-אבותיו, “נפלה על מפרקתה, והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה. ויחרדו הנוסעים עד להוּמם,ויתחזקו וירימו את המרכבה וישׁכיבו בה את החולה. ויִשָׁאר שׁמעון אתה והרַכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה להבהיל את הרופא. והבעל כורע לשמרה. צללי-ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת-עולמים!”
“וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לויה! 'קבר-ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הולך אחרי המיטה ונושא את צערו בדממה. אין מלים כנגד מר-המות!”
שמעון, אשר על-ידי חוה אשתו, בת אדונו מלפנים, ה“יורד” המנוח, כמו הרגיש טבע אחר בנפשו, הוא, אשר נשא בחובו על-ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה, ה“רוזן” היהודי, הוא, אמנם, אחר מותה נשא אשה אחרת, כדרך-היהודים, ויולד בנים ובנות. אבל חדר אחד בלבו סגר בעד אחרים וישם בה את זכרונה למשמרת. ופעם בשלוש שנים הוא מזדמן עם בנו מאשתו המתה, זה אשר ניצוץ בו מאבי-אמו וזכרון-אמו הוא נושא בשאון מעשיו ומסחרו “והצער ירים אותם ויקדש אותם” (“צללי-ערב”).
וב“נידויה של מתה” הרי אנו רואים שוב את מישחק ההשגחה בקצין יעקב יוסף, שכל המסופר על אודותיו, על פזרנותו ויקר-תפארתו, מטיל בלבנו צל ארוך מתקיפות ראשי-היהודים בעלי משרפות-היין לפני שלושה-ארבע דורות. ושוב פרוש כאן איזה צל האשה הראשונה המתה בדמות יעקב הנשאר. ושוב מוצאים אנו את הנערה היחסנית, ש“כמו כוכב נופל היא מן השמים להתהלך בארץ”. חוה “בחלום-יפיה” (ב“צללי-ערב”) היתה “בקרבה כמלכה”, ושושנה, באגדה זו, לאחר שבאה לקדרון העיר, “תעתה כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה”. (הפולנים, חורי הקרקעות ואדוניה, השתוממו על יפי שתיהן, הכא כהתם). והשושנה נופלת בידי יעקב “הנער המכוער”, “בעל-החושים” הפרא. “אל תשאלו לפשר-המזל: הוא יחוד לנו חידות”. והחידה מביאה לידי התנגשות שוקטה את האצילות בת האצילות עם הגסות הפראית. שושנה ההרה ללדת מתה, ואת הילד אינה נותנת, אינה נותנת. “מי פילל משושנה עיקשות כזו”…
כל הרצאת הדברים מתחילתם ועד סופם, כל המבטאים ברוח אותם האנשים ואותם העולמות, שמהם ועליהם יסופר – כל זה היה נותן כבוד רב גם לספר מעברנו הקרוב כ“פאלקסטימליכע געשיכטען” של י”ל פרץ.
מהעבר הקרוב, עשרים וארבעה סיפורים. בספר זה יש לספרותנו העברית הזכות הגמורה להתגאות.
[תר“ע. “הפועל הצעיר”, תרע”א; החתימה: ח. ב צלאל]
(שיחה ספרותית)
לב. כצנלסון בעין-גנים בכבוד.
בחמש-עשרה שנה האחרונות, שנים של פרפורי חיבת-ציון, התעוררות התנועה הציונית הפוליטית וביטולה, לידת האורגאניזאציה של ה“בּוּנד” ומיתתה, שנות הפוגרומים ברוסיה, איסור הכניסה באמריקה ובאנגליה וביאת עד משבר בגליציה ובכל תפוצות-הגולה, כָּל, לרבות ארץ-ישראל1– באלו השנים הקשות והרעות של “שיר-גאולה, חזון-ישועה” ומפח-נפש, קמו לספרותנו העברית ברוסיה שני משוררים, אשר אין אנו יודעים דוגמתם מימות… מימות מי? לא, אומר פשוט: אשר אין אנו יודעים דוגמתם אצלנו. כי הלא גם המושג “ספרותנו” במובננו אנו כיום – ביטוי נפשי-אנושי של תפיסת החיים והעולם, חטיבה יצירתית מיוחדה הנובעת מההכרה הלאומית היותר חפשית, היותר תוֹכית – חדש הוא אתנו. עד אברהם מאפו ולבּנזוֹן, האב והבן, היו לנו כתבי-קודש עם אלף וקל“ב פּירושים, ספרי-התלמוד, השאלות-ותשובות הרבניות, פוסקים, פלפול, דתיות מתפלספת, דרוש וקבלה, שירים אחדים מ”תקופת הזהב" שבספרד, גנוזים באיזו ביבליותיקאות, קינות וסליחות משובשות, כתבי-חסידות מלאים בעיקרם רעיונות-הבל – אבל לא ספרות. ברם, זה אינו מענייננו עכשיו.
שני המשוררים, אשר קמו לנו בחמש-עשרה שנה האחרונות ועומדים בראש השמות הצעירים היפים של “שירתנו הצעירה”: שניאור, כהן, שטינברג, קצנלסון, שמעונוביץ ופיכמאן, שני האנשים, אשר נתנו שירים, הראויים לשם זה בכל המובנים, אשר נתנו לנו ולספרותנו דברים הקובעים ברכה לעצמם ודפים אשר לא יימחוּ כל זמן שלא תישכח שפתנו לגמרי, הם, הם, כמובן מאליו: חיים-נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי.
החזיון הזה בעיקרו, כלומר, החזיון, שדווקא בט"ו שנה האחרונות, אלו השנים של התמוטטות ותעיה, של הליכה בצדי דרכים וזחילה במשעול הצר, שאין לנטות ממנו ימין ושמאל, יש לנו הנחמה המעטה להיות בני-דורם של פארי-שירתנו אלה, – החזיון הזה, ככל חזיון שיסודו במתנת הטבע העיוור, מקרי הוא. אילו היה חיים-נחמן או שאול נהרגים בפוֹגרוֹם ברוסיה בקטנותם, אז לא לבד שהיינו חסרים את אשר יש לנו עכשיו, כי אם גם לא היינו יודעים אפילו מחסרונו. מקרה הוא! יכול יכלו ימי הרעה האלה לעבור עלינו גם בלי נחמה מעטה זו שיש לנו, אולם עכשיו מכיוון שישנה – הבו ונדע להעריכה.
מקרה הוא שח. נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי נולדו בשנת פלונית ופלונית, לא נהרגו בשנת פלונית ופלונית והדפיסו את שיריהם בשנת פלונית ובמקום פלוני. אבל מכאן ואילך, בנוגע לעצם התוכן של פיוטם, מדוע עטתה בת שירתם של שני אלה שַׂלמה זו ולא אחרת, מדוע הלך איש איש מהם בדרך זו ולא באחרת – בנוגע לזה מַתחילה כבר, באיזו מידה הסיבתיות, שאותה אנו צריכים לבקש – יחד עם חקירת תכונותיהם הגופניות והנפשיות של משוררינו, סביבתם, וההבדל שביניהם – גם ברוח התקופה ובקולות שניסרו בעולמנו בתקופה זו.2
והנה בתקופה שאנו עומדים בה, בחצי יובל-השנים האחרון, ואולי גם קצת קודם לו, שמענו שני קולות ראשיים מנסרים בין משכילינו הלאומיים ובספרותנו העברית בשאלה העיקרית על גורל עמנו ועל ערכי-חייו. הקול האחד מלא שביעת-רצון מצד אחד, התאוננות מצד שני ועצות טובות מצד שלישי שביעת-רצון כלפי פנים, כלפי עם-ישראל הנבחר, נביא-הגויים, השֵׂיָה הצדיקה; התאוננות כלפי חוץ, כלפי אומות-העולם, החוטאים, הזאבים, שטרפו ואכלו את השֵׂיה; ועצה טובה לעתיד – שהשֵׂיה צריכה לשאוב כוחות מעברה הגדול, להחזיק במעוז מוסרה הלאומי, כדי שתוכל להתקיים בין הזאבים גם להבא. ואם יכולה היא עוד, חוץ מכל זה, לעשות לה מרכז רוחני בארץ שעמדה עריסתה – אח, מה טוב ומה נעים!
אחר הוא לגמרי הקול השני. הוא מלא התקוממות גמורה, המגיעה עד לידי ביטול נמרץ כלפי פנים. הוא מלא רגשי-קנאה, שנאה, נקמה והערכה נכונה כלפי חוץ. והוא דורש מהפכה עיקרית בחיינו ובתכונתנו, בני ישראל האומללים, לעתיד – אם רק יש בנו עוד חפצים לתקן מעוּות ולהתחיל בחיים של כבוד.
הקול הראשון קורא בעדנו: זכור, אלוהי-ההיסטוריה, מה היה לנו! זכור, ה‘, אלוהי האומה העברית, מה עשו לנו שונאינו! את מקדשנו, שממנו הטפנו לתורת האחדוּת, לרעיון המוֹנוֹתיאיסמוס לכל באי עולם, שרפו באש ואותנו הגלו לבין הגויים. אבל אנחנו לא נפלנו ברוחנו, רוח ישראל סבא. ר’ יוחנן בן זכאי יסד לנו “יבנה”, ומאז אנחנו מחזיקים במהלך הרוחני הגדול הזה, נשמה בלי גוף, רוח בלי בשר – ראה, גדלוּתנו עד כמה מגיעה היא – ועדיין לא תמנו! האינסטינקט הלאומי שלנו, הרעיון הלאומי שלנו, שהתגלם בשמירת דת-מורשה ובעשיית סייג לסייג לתורה, עזר לנו להתבצר בגיטאות בימי הביניים ולגלם את הגניוּס העברי בספרות הרבנית הגדולה. כל הגויים חיו בתועבותיהם, הקוּלטוּס של האבירים, אשר לא לפי רוחנו הלאוּמי הוא, שרר בכל, אירופה שאוֹל חטאה, בעוד שאנחנו עם-הספר הננו והגדלנו לעשות בספר עד גלות פולין ועד בכלל, שאז היה לנו ה“קהל” למעוז. בכוח-סבלנות אשר אין על עפר מָשלו ו– הוי, הבו גוֹדל לו! – נשאנו את כל הרדיפות של צוררי ישראל, של צוררי דתנו וקיומנו, אשר נתייראו מפני רוחנו העברי הגדול, מפני רעיוננו, רעיון הצדק המוחלט, רעיון-הנביאים, שעמד כצר וכאויב לרוחם האריי, הזר והרע, וברוב רשעתם רצו לבלעו. יוון ויהודה! רומא וירושלים! מלחמה מדור דור. אולם עתה, אויה לנו, הדת הולכת ומתמוטטת, החבית הולכת ונשברת – ומי יעמוד לנו? היאך נתקיים בפני הפורענויות הרבות המתרגשות לבוא עלינו? אמנם, נצח ישראל לא ישקר והאומה העברית, שנתנסתה בנסיונות רבים והתגברה עליהם, תתגבר גם לעתיד. בזה בטוחים אנו. גם ליהודים, בתור פרטיים, אין אנו דואגים . אבל – קיום-היהדות מה יהא עליו? – רוחנו, שצריך להתגבר על כל הרוחות, איך יתגבר? במקום הדת אפשר לשים את מוסרנו הלאומי, הנבואיי, אבל הנה גם זה הולך ומתנדף, ודווקא רוחנו שלנו הולך ונחלש לגבי הרוחות הזרות המנשבות עלינו. להגנה אנו צריכים! הבה נבנה עיר ליהדות שלנו במקום התהוותה, בארץ-מולדתה, בערש-הנבואה… הבה נבקש תוכן חדש ליהדות… הושענא!
הקול השני עונה לעומתנו: זכרו, בני ישראל, הבו ונזכור, לא מה שעשו לנו, אלא מה שהננו. אַל תראו גודל בהיסטוריה שלנו – אל תראו גודל במקום שאינו. אל תתחילו מחורבן שני – הרקבון התחיל עוד קודם, קודם שנחרב הבית.. גולים ומפוזרים בכל ארבע כנפות-הארץ, לא חורשים, לא זורעים ולא קוצרים, היינו תמיד, תמיד… ומתי המעט שהיו איזו מאות שנה ביהודה ובגליל, למפלגותיהם וכיתותיהם גם יחד – אוי ואבוי לנו… ועולי בבל – האם לא תמונה מעלייתנו ההווית אנו רואים בהם? אך העיקר, העיקר: “יבנה” והמשך “יבנה” בכל דברי ימינו – הלהתגאות בזה אנו צריכים? כצאן לטבח הובלנו, ברגלים נרמסנו, בפנינו ירקו, ואנחנו, כל זמן שלא נגעו לרעה בדתנו, היינו מרוצים ונשקנו שבט. – הבוז לנו! הגלות – כל דברי ימינו – אינה רק צרה ואסון, כי אם – בעיקר – עוון אבותינו ועווננו, פשע-הדורות ופשעֵנו, עונש ואשמה גם יחד! כל העמים – יהיו הם מה שהם, יהיה רוחם מה שהוא – אבל הם הם שבראו את עצמם, שחטאו בעד עצמם, חיו, עבדו, מתו ושבו לתחיה, והכל בעד עצמם. הם – ילודי אשה, אבל גם בני-אדם. ארצותיהם, עריהם, מידותיהם, שדותיהם, בתי-חרושתם, שכיות-חמדתם, ספריותיהם – הכל, הכל פרי-עבודתם, פרי-עמלם, של אבותיהם ושלהם, של האתמול ושל היום… ולהם יש! להם יש תרבות! להם יש אחיזה בחיים – הבו גודל להם! לִמדו מהם! חַקוּ אותם! כי אנחנו, בני העם הזקן והגדול – מה אנו ומה חיינו? מה יצרנו? סרסורים היינו, סרסורי-ממון וסרסורי-רוח! במה עסקנו ברוב המכריע של ימינו חיינו? בלימוד סניגוריה על עצמנו! מה פעלנו? אנחנו היינו נפעלים ונשפעים תמיד! אנחנו היינו תמיד, למרות גאותנו האווילית, לא יותר מאמצעי, לא יותר ממלאי פוּנקציות ידוּעות. היסטורייתנו היא היסטוריה ארוכה של משרת עצל מקבל-אוכל ומוּלקה ברצועות… היתה לנו “תקופה מזהירה” בספרד – איזה חרוק-שנים מעורר הפרק הזה שבדברי ימינו!… אבל לא על רשעת-אחרים נחרוק את שינינו… עמי-אירופה, למרות אשר חינקו אותנו בלי רחם, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך – האם לא ראויים הם לכבוד? בדם-משטמה טעון רגש-הכבוד הזה – אבל ישנו. בעוד שטִבענו אנו – האם יכולים אנו להגות כבוד אליו? הלאה, הלאה, אפוא, ההאשמה הכללית, די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה, ועוד קודם להם. אנשים גרים ונודדים, חסרי אדמה וחסרי עבודה, סרסורים היינו, תלויים באחרים, ויחד עם זה מכעיסים את האחרים, ומה הפלא, שאלה האחרים שונאים אותנו? מה הפלא, שצועני-העולם נעשו לצנינים בעיני כל העולם? ומה הפלא, כי בסוף-הסופות באנו עד משבר וכוח אין? עתה, כשבאירופה אין בנו צורך עוד! מה הפלא, שאחרי נדודי שנות אלפים בעסקי-הבל, הננו עומדים דלים ורשים בכל, בגשם וברוח, כאילו תמול נולדנו… עשרות ומאות אדירי-הבורסה במערב, שיצאו מתוכנו, בני בניהם של תולעי הריבית בימי הביניים, הם הלא חותרים בכל עוז להיכנס לחברה הזרה, והם ייכנסו, הם נכנסו – ומה לנו ולהם? מה לנו גם לכל קהל הסופרים והאמנים, שנולדו אצלנו ואינם אתנו? מה הבדל אם המירו את דתם או לא המירו עוד, אם לבם טוב לבני גזעם או לא טוב? הנה עמֵנו, עמנו בן עשרת המיליונים, לגלויותיו ולתחומיו, שאצלו עומדת על הפרק לא שאלת המרת-הדת, כי אם שאלת אפשרות-החיים, שאלת החיים האלמנטאריים והתרבות האלמנטארית; הנה כל עמנו התלוי באוויר והנושא עליו את עוונו ההיסטורי: חוסר אדמה וחוסר עבודה פרודוקטיבית… ואם יש לנו תיקון, הרי הוא לא בתחיית הנבואה, במציאת תוכן חדש לבית-המדרש הישן, כי אם רק – ורק – באדמה, בעבודה ובלימוד אל דרכי העמים החיים, החיים באמת, יורשי יוון ורומא…
הקול הראשון הוא מן המקובל אצלנו, מן ה“אני מאמין” הלאומי הרגיל והוא נשמע תמיד ברמה ובצלצול של בטחון בעוד שהקול השני, הבא לשנות את ערכינו, כמו יתבייש בפני עצמו והוא בא מרוסק, ברמז ובלחש…3
הקול הראשון אומר: ישראל בני מלכים הם, שנִשבּוּ והנם בגולה, ונשמתם מפרכסת וסובלת; צריך שישובו למקורם ולכיסא-כבודם, לבל יהיו, חס ושלום, ככל הגויים. הקול השני עונה לעומתו: אנחנו איננו בני הגולה, כי אם בני גיטו, ואם עוד יש אפשרות לחדול מהיות זה, הנה רק על-יד רכישת אדמה ועבודה עלֶיה, עבודה ממש, רק על יד זה, שנחדל מהיות הולכי-בטל, ואז – הלואי שהיינו ככל הגויים.
הקול הראשון אומר: גאולתנו מן הגלות לשם פדות-נפשנו. הקול השני מעיר על זה: היהודים היו פעם בגלות, בגלות-בבל, ואולי באיזו מידה, גם בעת הראשונה של גלות-רומא, שעדיין לא שכחו מי הם… ואולם עכשיו – זה אלף ומאות בשנים – איננו בגלות כלל, איננו ראויים לשם בני-גולה, מאחר שדמיוננו אינו יכול אפילו לתאר לו חיים חפשיים, חיי אדם, חיי בן-חורין; מאחר שכל הגעגועים לציון של יהודי ימי הביניים, של החסידים הראשונים ושל עשרות הרומאנטיקים של דורנו אינם אלא רגש כהה, שהגיחוך והצביעות רבים בו על השאיפות האנושיות הטהורות ושאינו יכול, לפיכך, לעמוד אפילו בנסיון היותר קטן…
אנחנו איננו בגלות – צועקים בעלי הקול השני – כי אם בגיטו.
“צאו מתוך הגיטו! הלאה מן הגיטו!” – צעק יעקב סמואל של הרצל לפני מותו.
גיטו – זה לא מקום, שהקולטורה הרוחנית שלנו לקויה בו, שהשקפת-העולם שלנו היהדותית באה בקונפליקט עם השקפות-העולם האחרות – וסובלת מזה; שהמוסר הלאוּמי שלנו אינו יכול להתגשם בעוונותינו הרבים…
פתרון לכל ה“צרות” האלה, צרות-היהדות, בַּקשו ב“מרכז רוחני”, שיגאַל…
אולם אנו – לא על זה אנו דואגים. אולי לשוא המה כבר כל דברינו, אולי כבר אבדה האפשרות לתקן, אולי כבר עבר המועד… אבל צעקתנו אחת היא: ארץ-מולדת אין לנו, היהודים. ובלי ארץ חיינו אינם חיים, בלי עיקר זה אנו כופרים בכל העיקרים שלכם, בלי ערך זה אין בעינינו ערך לכל ערכיכם. אחת אנו יודעים: נשימתנו קצרה בגיטו, חרפה וגם עוון הוא להיות בגיטו.
גיטו – זהו מקום, שהעבודה היסודית אינה נעשית ואינה ניתנת להיעשות על ידינו, ולפיכך אין אנחנו קשורים אליו, אין אנחנו יכולים להיות קשורים אליו, לפיכך אין הוא יכול להיות למולדתנו, לפיכך אי-אפשר לנו לבלי להרגיש, כי זרים אנו בו, כי הכל צדיקים ממנו, לפיכך חזיון כפוגרומים אינו בו כלל מילתא דלא שכיחא, דבר בלתי-רגיל, דבר שאינו בטבע-המצב… כי אם – אדרבה ואדרבה…
ואם את שאלת הגלות, שאלת הקולטורה הרוחנית, שאלת השקפות-העולם השונות אומרים “חושבינו”, בעלי הקול הראשון, לרפאות בדרשנות חדשה, בהוצאת ספרים לבירור מהות-היהדות וכאלה, הנה מכת-הגיטו לא תירפא בכל אלה…
והואיל ודאתינא להכא – יתר על כן, מקללת הגיטו לא ניוושע גם אם יהיו לנו – כשאיפת חובבים ידועים – איזו אלפים של בעלי פרדסים ואחוזות קטנות, חנוונים ומפיצי השכלה בארץ-ישראל…
מקללת הגיטו לא ניוושע כל זמן שהטובים והמוכשרים שבנו לא יחזיקו בעצמם באת ובמחרשה…
ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו…
תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חפשים, אנשי-עבודה…
זוהי תעודתנו וזוהי “שאלתנו המרכזית”, זהו עיקר-העיקרים. זהו הכל.
*
בין שיריו הראשונים של ביאליק, שלא נכנסו לקובץ-שיריו הגדול, יש שני שירים שנדפסו ב“פרדס”, ספר שני: “אל האגדה” ו“אל האריה המת”. ביאליק הצעיר, שזה לא כבר עזב את ואלוֹז’ין, אומר אל האגדה התלמודית, כי בגללה “ישוב מרדוף אחרי צללי תוהו (השכלה אירופה וחיי העולם הגדול) ואת צלה יחמוֹד”; הוא אומר, כי התלמוד יַראה לו “ראש עמו מה שגיא, מה כביר, שיא חסנו ועוּזו בשחקים”. ואולם, יחד עם זה, בקינתו על “האריה המת”, הוא מבין כמוהו, כגורדון המנוח, את ה“עבטיט-עד”, עבדות-עולם ומראות-הנגעים"; הוא רואה, כמוהו, “היכל עמו, ארמונו הנוטש, חֵיצו הנופל, הטיח התפל – ממסד עד טִפחוֹתיו כי נבקע, כי רוּטש”.
באופן הזה אנו רואים מצד ביאליק בספר אחד שיר תהילה וגעגועים ל“עלי התלמוד הבלים” יחד עם רגשי הערצה לי. ל. גוֹרדוֹן, אשר שנא לא רק את התלמוד, כי אם גם בנוגע לנביאים הביע הוא בשעתו ממש אותם הדברים, שהבהילו אחר-כך בחידושם אצל ברדיצ’בסקי וטשרניחובסקי…4
בינתים וביאליק כתב את ה“מתמיד”, שקטע ממנו בא כבר במאסף “הזמן” הנשכח של עזרא גולדין. וגם פה, בנוגע למוסד הגיטואִי, שהשחית בנו כל חלקה טובה מאות בשנים, שחינך לנו הולכי-בטל, שאין דוגמתם בשום אומה ולשון, ונתן לנו אותו הטיפוס-הקלוקל של “ישיבה-בחור”, הרי אנו רואים מצד אחד את ההתפעלות הפיוטית העוברת לגאוה: “מי אתה שמיר, מי אתה חלמיש, לפני נער עברי העוסק בתורה?” את זו ההתרוממות היוצרת, את כל אותם הדפים הליריים, שיישארו לדורות בשירתנו העברית; ואולם, מאידך גיסא, אין חוש-המציאוּת של המשורר נפגם לגמרי, וסוף-סוף הוא מטיל ספק: אולי תלעג השכינה לקרבנותיה?….הוא מתאונן: “ואשר יצוָחו בקולי-קולותם החיים ושאונם אזניך גם שמץ מנהו לא לקָחו”…והוא צועק: “הכוחות האלה על מה המה כלים?”…
ביאליק מדפיס אז את כל יצירותיו ב“השילוח”, ורוח “השילוח” עם עורכו בימים ההם, זה שביאליק מצא, כי הוא “שומר את הניצוץ האחרון של האלוהים”, מטה את רוחו לאט-לאט לצד אחד עד קצהו. את האידיאולוגיה הלאומית (“לא חוננתי במתלעות ובצפרנים… לא הכות באגרוף את ידי למדתי”…) ומוסר-היהדות (“מהיות כפיר בין כפירים איספה עם כבשים… בתירוש וזנונים לא כליתי כוחי”…), אנו מוצאים, אמנם, כבר ב“על סף בית-המדרש” (ספר-ה“פרדס” השלישי), ששם מגיעה הגאוה הלאומית עד לידי פסוקים כמו:
אָז יֵדְעוּ מִי הָיָה הַשָׂב נְזִיר-הַלְאֻמִים,
שֶׁנָדַד עִם צְלוחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים,
וַיִזְרֹק וַיַז גוֹיִם רַבִּים עֲצוּמִים
וַיְטַהֵר הָרוּחוֹת וַיְבַעֵר הַשֵׁדִים –
אולם אם גם מעיקרא ב“פרדס”, כבר “ניצנץ לו כוכב-המורה”, הנה אז לא היו עדיין כנפי-שירתו כל כך חזקות, כמו באותם השירים, שהדפיס אחר כך ב“השילוח” ושכולם, מצד צורתם וכוחם הפיוטי, פאתוֹס לאוּמי נאדרי.
ל“תיקון-חצות” יש משקל מיוחד ומוסיקה מיוחדת בשבילנו, שיצאנו מאותו המקום. השיר הזה נלמד על פה לאחר שעוברים עליו פעם ושתים. הוא נועץ את כל מלותיו בבשר-הלב ובדממת הלילה ירחשו אותן השפתים מבלי משים. הלב מתכווץ, מתכווץ – ומיץ-דמע יעלה בריסי העינים. “כל העיר הקטנה צללה ביון-מצולה ובשנת”…ישני-חושך, קבצני-עולם, שנוֹררים, אוררים בחלום את יומם… “מבּין הפרצים תפרוץ יללת-הרוח ותקפיא את הדם”… “גם כוכב אחד אין ברמה”… “רק אשנב בודד יאיר: יהודי קם לתקון-חצות”…
וה“תהלים”! זה ה“מעין”, ש“ממנו שאבו האחים המומתים בימי הרעה תעצומות-נפש, צאת שמחים לקראת מות, לפשוט את הצוואר אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי”, “לשאת יד כל עמל”, “לסבול חיי סחי ומאוס”, זה ה“מעוז, אל ראשו ראשו מילטו האבות משאת-נפשם, תורתם, קדשי-קדשיהם – ויצילום”…
“ויצילוּם” – הם ניצחו…
“אל בית-המדרש סור!” – שולח המשורר את “האח הנענה”, לראות את “היהודים הקודרים”, ה“משיחים את דאגתם במזמורי התהלים”…
וכאן מוסיף הוא משום-מה בחצאי-עיגול:
– אהה! מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין!…
אמנם כן! ה“זר”, שהפּאתוֹס ו“החמלה הגדולה כים” אינם מעוורים את עיניו, הוא לא יוכל בשום אופן לראות ב“פנים הצומקים והמצוררים” (ובמלמול-התהלים בלי הבנת פירוש-המלות – אפשר להוסיף!) את “אוצר-נשמתנו”… ואם יראה – בוז יבוז ל“אוצר” זה!
ו“זר” כזה היה בימים ההם גם שאול טשרניחובסקי בעצמו, שהתחיל לשיר לנו אז את שירי החיים והאדם שלו, מותר לומר, בעברית של גוי… גם על פי חינוכו, גם על פי סביבתו – הדברים החיצוניים – וגם על פי אופיו וסיגנון-נפשו של טשרניחובסקי, לא היה המוֹטיב הלאוּמי בכלל לעיקר בשירתו, בהבדל מאחיו הגדול ממנו, שהוא וישראל והשכינה – חד; ש“הרהורי הלילה” שלו הנם שלו ושל כל האומה גם יחד; שהאומה העברית התלויה באוויר הרי היא, בבחינה ידועה, ארץ-מולדתו, ובה הוא רואה חזות-הכל… בשירת טשרניחובסקי היה העיקר סערת-החיים, החיים כשהם לעצמם, החיים בתור פרוצס כביר בלתי-נתפס, בתור דבר, שכולו שלל-צבעים ומעין של רגשות… וכאן יש מקום להעיר, שאם שירים אחדים מספרו הראשון של טשרניחובסקי נותנים מקום לדַמוֹת, כי זהו משורר של ששון-החיים הפרימיטיבי, של “נריעה, נזמרה-נא, דוֹד”, “כהָתים עידן קרח וכפור”, כי פרימיטיבי הוא גם באנחותיו על “אמונתו גלתה מנו, פגעים רוחו כי יעציבו” – ואמנם כך קיבלו אותו בספרותנו – הנה זה רחוק מן הנכון מאוד-מאוד. ששון-החיים של שאול טשרניחובסקי, של בעל השיר כמו “מחמד”, אינו נובע מאופטימיוּת קהה של בעל לב טוב ובלתי-מנוסה, כי אם מתעצומות כוחות-החיים והטראגיות העצומה של מלחמת הכוחות הללו. כדי שלא להרבות בציטאטות די לציין את השורות הידועות:
אָז אִתָּךְ חַי אֲנִי, מְלֹא תֵבֵל-יָהּ רַבָּתִי!
וּכְנַפְשֵׁךְ – נַפְשִׁי אָז שׁוֹאֶפֶת קְרָב וּדְרוֹר,
עִם אַנְחוֹת תֵּבֵל כֻּלָהּ תִּפְרֹץ גַם אַנְחָתִי
וּפְצָעַי נוֹטְפִים דָם עִם דְמֵי כָל דוֹר וָדוֹר.
זהו מִסֵפר ראשון, שכבר בו הוא אומר על שירתו, שהיא “נובעת כזרם-מעיָנים באבק רסיסי צבע ואורה”, ומה גם הספר השני, שבו “שירי-האדם”, הנוֹקטוּרנו “קצתי בקריה ואעל ההרה!” והשיר “בין קברות דור-נכר”…
המוטיבים הלאומיים של טשרניחובסקי אינם אלא כחוליה אחת בשרשרת-שירתו, שירת החיים והעוז. “לא פסו עוד חיים על הררי ציון” – הוא שומע סוד שיח הגלים, הבאים מחופי ים קדם, ושֵׁם השיר – “חיים חדשים”… ומובן מאליו, ש“בעיני זר לא יבין” הוא מביט על “צמוקי-המוח” ו“כפופי-הקומה”, אשר “אור-יה בל יֵדָעו, חייתם – מַטבּע, מה יופי – בל תבין נשמתם הנכאה, באזיקי הדת ובכבלי דין מלך על לחם יפשעו”…
והיחס הזה הולך ומתחדד ככל אשר יגדל המשורר וככל אשר כוחו ירב. מתוך קלות-דעת פייטנית יש, אמנם, שהוא מסוגל לתת בפי האם השרה לבנה “שיר-ערש” מבטאים מעין “גדוֹלוֹת עמך פעל”, כשם שהוא מסוגל לפעמים “לקרוא לאֵבל” פתאום “על חייו בלי חמדה חלפו”… אולם הנה בסוף הספר הראשון, אחרי השירים “אני מאמין” וה“פארוֹדיה” (שלא ידוע על שום מה היא “פארודיה”) “קיבוץ-גלוּיות”, שבהם הוא סוֹלידארי, למצער, עם תקוות-העם המקובלות, הוא בא ונותן לנו את השיר “נטע זר אַת לעמך”, שכולו התקוממות נחרצה נגד העם היהודי, “רקב-הבור ובָאשת-הקבר”… ובספר השני אנו רואים כבר את המרידה הגלויה והחזקה נגד רוחו של “על סף בית-המדרש”, נגד האידיאלים הלאומיים-המסורתיים ונגד כל מהלך-חייו של העם היהודי – בתפילה הידועה ל“פסל אַפּוֹלוֹ”, ב“חזיונות נביא-השקר”, וב“לנוכח הים”.
“בתירוש וזנונים לא כיליתי כוחי” – מתפאר השׂב נזיר-הלאומים של ביאליק. אבל איזה כוח היה לך לכלות ואיזה כוח נשאר לך, אשר לא כיליתו, עם שפל ולא-עז?! – מטיח כנגדו טשרניחובסקי. אותם ה“זדים”, שביניהם נדדת עם הצלוחית של פלַיטון שלך, הלא היו “גוים רבים, עצומים”, שכילו את כוחם גם ב“תירוש וזנונים” וגם במעשי-יצירה נשגבים, בעוד שאתה, “אם יקום בפניך הזבוב ולא יהיה בך כוח להדפו”.
אהה, מה “נקלה ועלובה” היתה זו מראת היהדות בעיני ה“זר” הזה, אשר הבין!…
*
שני קולות, שתי השקפות-עולם, שני חוטים נמשכים ועוברים בכל מה שנכתב אצלנו מימות סמולנסקין ואילך בנוגע לפרובלימה הלאומית שלנו. אולם, אין הקולות-ההשקפות האלה מסוּיימים בתור שיטות ברורות אצל כל אחד ואחד משני המחנות; אדרבה, לשניהם יש נוסחאות שונים, נטיוֹת שונות וגם ערבוב מוכרח… י. ל. גורדון, זה האיש הכביר והמשורר הנערץ, שביאליק בעצמו – אגב-אורחא – חַייב לו הרבה בעד הדחיפה העצומה, שנתן להתקדמות השירה העברית5 וביחוד בעד החידושים שהכניס לסיגנונה, – גורדון, אני אומר, בעל “צדקיהו בבית-הפקודות” בשחר-ימיו, הנה גם לאחר שעיניו ראו ולא זר את כל “אבעבועות-הישועות, אשר בנעוריו נשא להן עינים”, כלומר, לאחר הכירו הכרה נכונה בטיבה האמיתי של הגלות באחרית ימיו, התיירא, בכל זאת, מפני ארץ-ישראל, לא מפני שארץ זו לא תקלוט אותנו במובן הכלכלי-הפוליטי, אלא מפני “פן נבוא בה לגלוּת אחרת גדולה וקשה מן הראשונה, והיא גלות הסכלות והבערות”… זאת אומרת שסוף-סוף עדיין היה החשש של ספק “סכלות ובערות” תקיף מזכרון הפוֹגרוֹמים והבוֹיקוֹט, שהיו כבר במזומן… ליליינבלום, זה “אריאל-האמת”, אשר בעת חשבו את עצמו לאחד מ“מֵתי-העולם של התלמוד הבבלי” חנה על דגלו של גורדון הראשון, הנה לאחר ששב בדרך-תשובה הבין את זה, שחברו-מפַקדוֹ לא הבין, הבין לאמיתו את העיקר הטריטוֹריאלי, כלומר, עד כמה שאלתנו הלאומית היא שאלת הגיטו ועד כמה העיקר הוא, שאנו נצא מן הגיטו ונימצא בתנאי-חיים, ש“הסכלות והבערות” תהא שאלתנו הפנימית, שאין לאחרים חלק בה. לכאורה, הרי אורחא דמהימנותא במלוא-המובן?… ואף על פי כן, איש זה, שחשב והבין, כי כל שאלתנו היא שאלת עבודת-עצמנו ועשיית-חיינו בעצמנו – בהפך לכל ההיסטוֹריה שלנוּ – מוצא לנכון, בכל זאת, להתיחס בחיוב גמוּר לדת המעשית של “ערלה” ו“שמיטה” ולחשוב את עצמו לבעל-דבביה של ברדיצ’בסקי, המבין כל כך עמוק את עיקר ה“אדמה” במרכז-חיינו, כמוהו… אחד-העם, איש-ריבו זה של ליליינבלום בחיבת-ציון, בעל המוח הצלוּל, בעל המאמרים מעין “תורה שבלב” ובעל הקריאה “עם כי יחרב” אצל הכותל “הנקלה והעלוב” שבירוּשלים, – סמל ירידתנו, חלאתנו ודלותנו, – ממלא, בכל זאת, רוב עבודתו הספרותית, באפולוגיה שטחית ליהדות ההיסטוֹרית ומעמיד תלמידים לה…. וברדיצ’בסקי הצועק, כי “כל קערתנו צריכים אנו להפוך על פיה”, המביט על עצמו כעל הפַּלגאה היותר קיצוני של אחד-העם, ושבתור משורר גדול חדר לתוך טבע היהודי “חדל-האונים”, במבטאו של טשרניחובסקי, עדיין, בכל זאת, רוחו נעוצה בקברות-אבותיו ועד היום הענק יעניק לנו דברים וחזיונות מאותם הקברים… החוטים מתפתלים, אפוא, וב“ביודעים ובלא יודעים לפני שתי הרשויות אנו משתחוים ומודים”…
מתעיה זו לא נמלטו גם ביאליק וטשרניחובסקי, אך איש איש מהם פנה, סוף-סוף, לעברו הוא.
“זקן העם – אלוהיו זקנו עמו”! – מתאונן טשרניחובסקי לפני אפולו ה“מולך על זרמי בני-אדם רעננים”. ביאליק, יתומה של ה“שכינה”, לא השתחווה מעולם לאל הזה. אולם בנוגע לאלוהי עמו הודה, סוף-סוף – הוכרח להודות – כי “ירד מנכסיו”…
כי הנה באו הימים ובחיינו אֵירע מה שהיה עלול לארע בתוקף אימת מצבנו בגיטו הרוסי. היסודות הרקובים זעו לרגע – ושטף-דמנו כיסה ארץ. הסאה המלאה על כל גדותיה הוגדשה, והכאב הלאוּמי של ביאליק, שאין אנו יודעים דוגמתו בכל פיוטינו רוויי-הדמעות, הצעקה על אסוננו הלאוּמי של נאמן-בית-האוּמה היתה לשוועת-זעם איומה של דוב שכּוּל. הגיעו הימים, אשר ביאליק נשא בהם את משא-זעמו בעיר-ההרגה, אשר הוא האחד היה לפה לכל שארית-ישראל, לתנות את שברה, אשר הוא האחד היה לשליח כל הציבור המדולדל שלנו… הנה, הנה הם הדברים כתובים על ספר ב“שירי הזעם”, אשר מדי הגותך בהם –
וְסָמְרָה שַׂעֲרַת בְּשָׂרְךָ וּפַחַד יִקְרָאֲךָ וּרְעָדָה:
כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה, אֲשֶׁר אָבְדָה, אָבָדָה…
אמנם, גם אחר כך, לאחר שנמחו “קורי-העכביש אשר נמתחו לנימי כנור בלבבו”, יש שביאליק יצא להתאונן על שמחוצה לנו, על “הרוח שאנו שופכים על כל שֵׁש-נכר”, על “נפשנו שאנו משקיעים בחיק אבן זרה”, על “נשמתנו אשר אנו מאכילים את זוללינו בעוד בשרנו מטפטף דם בין שיניהם” ולהשמיע כל אותם הדברים שם להלן, שאלמלא יראת הכבוד שלי לפני עוזם השירי, הייתי מזכיר את האנאלוגיה שיש בהם במקצת עם התיאוריה של “אכספלואטאציה רוחנית”… (ולא חלי ולא מרגיש, כי אלה בעלי השינים, שבשרנו מטפטף דם ביניהן, לא היו רוצים לא בבשרנו שבתוך שיניהם ולא ברוחנו ובנפשנו שבאבנם ושֵשם!…) אולם באותה השעה הנוראה, טרם יברח המדברה, טרם ישלח “שאגתו המרה, למען תאבד בסערה”, בבואו עמהם – עם בני-עמו, עם בני “השׁב, נזיר-הלאומים” – ביום צומם אל בתי-תפילתם, אזי – מה נפלא הדבר! – ביאליק בעצמו כזר הוא ו“עלובה ונקלה בעיניו זאת המראה”. “עלבון-הדורות” קם וניצב לפניו – והוא מורד ומתקומם, ובזעמו כי עז ייזָכרו לפניו גם איזו פסוקים, ממש מי. ל. גורדון: –
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
רבִּי! אִשְׁתִּי מַה הִיא: מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?
(“בעיר ההרגה”)
ברם, אליבא דאמת, פסוקים אלו ובצורתם זו לא נשתרבבו כאן, בכל אופן, אלא באקראי. מצב-הרוח הכללי אחר הוא, אחר לגמרי, נפש-המשורר כבר רחוקה, רחוקה מכל זה. הצער, שאין דומה לו בעולם, הביאו בציצת-ראשו לא רק מעבר ליהדות, כי אם גם מעֵבר לאפולו.. (יש מדרגות כאלו!) כאן נשכחו שירי בר-כוכבא, עם הנקמה הילדותית, שלו ושל טשרניחובקי גם יחד; כאן נשכח אפילו אותו “וארור האומר: נקום!” חרון-המשורר יעשן כפי הר-פרצים ואות-קין ישים על מצח-העולם… לא רק את היהדות – את כל העולם אינו מקבל: הוא “מחזיר את הכרטיס שלו”!
וְכוֹכָב אֶל כּוֹכָב יֶחֱרַד: הִנֵה הַשֶׁקֶר הַנוֹרָא, הִנֵה הַיָגוֹן הַגָדוֹל! וְאֵל-נְקָמוֹת, פָּצוּעַ בִּלְבָבוֹ, יָקוּם וְיִשְׁאָג…
בזעם זה הגיע כוחו השירי של ביאליק באמיתו ובעמקותו עד הנקודה, שאין למעלה הימנה; אחרי יאוש שחור כזה, שאין ממנו מוצא, אחר שלילה קיצונית כזו, שאין אחריה כלום, אחרי מרדות נסערה כזו, שאין אחריה יכולת לצעוק עוד, באה בהכרח הדממה, זו דממת-העיפות, שבתוכה גאון-שירתנו יושב ומלקט ומגיה את “ספרי-האגדה”, או –מחֵפץ לטפל בחיים בריאים, טבעיים, יהיו איזו שיהיו – כותב סיפור שָמן בצבעיו ומצועצע בלשונו, אבל ריק מכל הלך-נפש, כמו “מאחורי הגדר”…
ודממת-שקט באה גם לבת-שירתו של טשרניחובסקי, אבל בנתיב אחר לגמרי. בשעה שביאליק, משורר ה“בכי שנושן זה שנות-אלפים”, נתעלה על עצמו בגלל הכאב הלאומי הגדול והזעם האדיר, שאחריהם באה הדממה המוכרחת, כנ“ל, גדל טשרניחובסקי, משורר “משברי-האונים בשפעת-עלומים” על-יד עלותו מן הליריקה אל האֶפּיקה, מן ההתקוממות בשיריו הליריים אל המנוחה הגדולה בפואימותיו-אידיליותיו. מעין נטיה לזה אנו רואים כבר בשחר ימי-שירתו, בפואימות והבּלדות הקטנות שבספר ראשון (“בששי בין ערבים”, “מוצאי שבת” ועוד), אלא שאחר כך ב”ברוך ממגנצה“, ב”בין-המצָרים", שילם המשורר מס לפרובלימות הלאוּמיות, שהכל דשין בהן, והביע הבנת הטרגדיה הלאוּמית ברוח הכל6… ואולם הנה עוד קפיצה אחת – קפיצה גדולה – והוא כותב את “ברית-מילה” ומה שאחר זה, שבהן, בפואימות-אידיליות אלו, הוא מעלה יצורים עברים וחיים עבריים קיימים – ועושה שלום עמהם.
וראה זה פלא: כאן השפה כמעט אחרת היא. כאן יש ניבים, שאפשר לטעות בהם ולחשוב כי ביאליק, אמן הסיגנון המלוטש והמתובל, הוא מחוללם…
בפואימות-האידיליות, פרי תקופת יצירתו האחרונה של שאול טשרניחובסקי, אנו מוצאים איזה בטחון-בחיים, איזה בטחון-באדם, ואפילו מעין איזו עמידה על הקרקע. עין גדולה ועליזה, קול מצלצל ונוֹח ושאָר-רוח נוגה ושקט. המרירות, שמעבר לכותל, הולכת ומופגה, הולכת ומודחה על-ידי שלוות ההוויה המלאה והקסם השוקט המשתפך על כל גדותיו. הלב יעלוץ לקראת זרמי החיים הבריאים והמתוקים האלה, העוברים ושוטפים כמעט גם את החלאה והמצוקה.
וּפְנִינִים הַשִׁירִים, שֶׁהֵמָה מְפוֹצְצִים
לְרִבְבוֹת גְוָנִים מַאֲלִיפִים, מִתְרוֹצְצִים
שִׁמְשׁוֹת הַחַיִים וּנְגֹהוֹת הַזְמָן –
הֵן הֵמָה שִׁירֵי הָאָדָם.
-
ביאת עד משבר בארץ–ישראל – במובן התקוות הפוליטיות המופרזות או גם הישוביות הרחבות; כי בנוגע לאידיאל הארצי–ישראלי האמיתי, כלומר, האידיאל של עבודת יהודים בארץ–ישראל, למרות כל המרחק הנורא עדיין שבינינו ובין השגתו, הרי אנו עכשיו דווקא כבר אחרי המשבר ומעֵבר למשבר, בדעתנו כבר את מסילתנו –מסילתנו הצרה, אבל הבטוחה. עתידו של אידיאלנו זה יכול להיות יותר מוצלח או פחות מוצלח, בדרכנו יכולות להיות עליות וירידות, אבן אין מקום למשבר. אין משבר בשביל אלה שחרתו על דגלם: יהיה מה שיהיה – ואנחנו פה אנו עומדים ועובדים, פה אנו חיים ומתים. ואולם השקפה זו כדאי לברר ביתר פרטיוּת בפעם אחרת. ↩
-
בדעתי את מיעוט–תרבותנו – במובן האירופי – בכלל ואת חוסר – האמנות אצלנו ודלות–ספרותנו בפרט – זו הספרות הקרועה לעשרות גיטאות ומחולקה בין עשר לשונות – אין אני רוצה להשתמש במלה הגאיונה: זרמים, או אפילו “מהלכים”, ואני אומר, לפיכך, רק: קולות שניסרו. ↩
-
ביטוי חזק ושירי מצא זה בכתבי מיכה יוסף ברדיצ‘בסקי, אך מעניין הוא, שכתבי הסופר הזה, העובד בספרותנו זה כחצי יובל שנים, לא זכו עדיין להיות מכונסים למקום אחד, וגם לא נמצא עדיין האיש, שיתן את לבו להעריך את הסופר המשורר הזה לכל עמקו ולכל היקפו. – פה ומליץ למצב–הרוח ה“שגיוני” של פשפוש ו“עיון” בגורלנו ההיסטורי היה גם ר’ בנימין ב“עליו” ו“ניצניו” המעטים, שבהם חדר להבין, מה בין “המום הנבואי” שלנו וה“יסוד המפרה” שלהם. ↩
-
ב“צדקיהו בבית–הפקודות” הביע גורדון על–ידי גיבורו את יחוסו לדברי הנביאים כמו לדברים שמקורם ב“רכות–הלב ובנפש נכנעת”, לדברים המיעצים “בושת, עבדות, משמעת”. צדקיהו, המורד של גורדון, מיאן בעצת הנביא לשמוע, כי אמר: “ברזל בברזל ירוֹע”. האידיאל של צדקיהו הוא “איכר, איש חי, רב–פעלים”, בעוד שהנביא “ברית חדשה ברא ליהודה: כל עם–הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דבר ספר, תורה ותעודה”… ש“הכל יהיו יודעי דת וספר, אך דלים ונמקים כעפר ואפר” – האם אין כל זה מזכיר את “מכונני מלכוּת שמים ועל המרפים ידי איש החיל” מצד אחד ואת אלוהי הארץ והלבב“ מצד שני, אשר בחזון ”נביא–השקר" של טשרניחובסקי לאחר עשרות בשנים? ↩
-
מעניין, שתוכן היצירה היותר גדולה של ביאליק במובן האמנותי, “מתי–מדבר”, לקח גם את לבו של גורדון בשעתו, והשאיר אחריו בכתובים התחלת פואימה שכזו. ↩
-
לצערי, אין תחת ידי כל שירי טשרניחובסקי, המפוזרים עדיין במאספים שונים, ואני מרשה לעצמי לסמוך במשפטי על זכרוני, שאולי יטעני בקו זה או אחר. ↩
[הוכן להרצאה]
רבותי,
במודעות הבטחנו לכם נשף ספרותי באולפן הגדול ובהשתתפות חמישה אנשים. עכשיו, כפי שאתם רואים, הנשף הוא בקלוב הפועלים הקטן, וכל הנשף ימלא רק אחד – הסופר אָנֹכִי. ואף על פי שאנחנו הודענו, שכל מי שרוצה להחזיר כרטיסו, יש הרשות בידו, ואנחנו נחזיר לו את כספו, ומכאן, שאין מקום לטענות אלינו מצד הקהל, בכל זאת הנני נכון לספר לכם את כל הענין מראשיתו ועד סופו, למען תדעו גם אתם מה “קרה”, ומה הסיבה שמנשף מגוון, עברי וז’ארגוני, נשאר סדר הנשף הזה, שכולו ז’ארגון לבד.
בודאי כבר ידוע לכולכם, שכל ה“אינצדנט” שבא בעקבות הנשף הזה יסודו בריב-לשונות, או יותר נכון בצרת הלשונות שלנו. והענין הזה, למרות, או, אולי, יען שכל כך הרבה דיברו עליו, דורש קצת ביאור. אין אני תמים כל כך לחשוב, שבדברי ארגיע את הרוחות ושדברי יהיו אוריגינליים ביחוד, ובכל-זאת הבה ואגיד שתים שלש מלים בדרך כלל, בטרם אגש להרצאת המעשים.
בתור הקדמה הייתי רוצה לומר לכם, רבותי, שאני כשאני לעצמי אני לא הבריאיסט ולא ז’ארגוניסט, ואין דעתי נוחה כלל לא מאלו ולא מאלו. יען מה? יען שאני חושב, כי לשאלות החיים צריכים אנו לגשת לא כדוגמטיקים כי אם בעינים פקוחות ובהכרת המציאות הנכונה. כשאני רוצה, אני מבין גם את ההבריאיסטים וגם את הז’ארגוניסטים מנקודת השקפתם הדוגמטית. ההבראיסטים מאמינים, שהז’ארגון הוא לנו חרפה, אסון, סכנה, שהז’ארגון אינו נותן לנו להתאחד עם עברנו הגדול, שהז’ארגון יש לו תביעות להיות לשוננו הלאומית, בעוד שלשון זו צריכה להיות עברית ורק עברית. לפיכך היו הם רוצים שבציבור, לפחות, ובארץ-ישראל לא תישמע מעל הבמה שפה אחרת, בכדי שיוכלו להשלות נפשם באילוזיה, שהעבריה חמדת נפשם היא הגברת השלטת…האנשים האלה אוהבים אילוזיות בכלל, ולכן גם העובדה, שאיזו מאות ילדים מדברים בבית-הספר עברית, מחוללת כבר האילוזיה בנפשם, כי עברית היא שפת הדור הצעיר בא“י, ולכן נחוצה, לפי דעתם, עוד התאמצות אחת, נחוץ לאסור על הילדים לשמוע ז’ארגון מעל הבמה – והרי הכל כאן… כאמור, אני מבין אותם. מבין אנכי גם את הז’ארגוניסטים הנלהבים בכל תפוצות הגולה הטוענים: הן לתת את העברית בפי כל עמנו הוא דבר שאי-אפשר, בעוד שבז’ארגון מדברים, סוף סוף, מיליונים אחדים של יהודים – נעשה, אפוא, התאמצות אחת ונעשה על ידי הספרות את הז’ארגון לשפת כל ישראל, וניפטר מצרת ריבוי הלשונות….. מובן, שמהשקפה זו הם שונאים, ולא שלא בצדק, את “לשון-הקודש”, שהיא קיר מבדיל בין האינטליגנציה ובין העם, שהיא דבר ריאקציוני, אסון, סכנה וכו' וכו', וגם אלה די להם לשמוע על דבר איזו חברה אמנותית-יהודית בעיר קטנה שבתחום, די להם לקרוא ציור ז’ארגוני של איזה מתחיל, הצריך עוד ללמוד יושר-הכתיבה, למען תהא להם האילוזיה, כי ה”יודיש" עושה חיל וסופה לירוש ארץ –
רבותי! אני חושב, כי אם נבוא לדון לא מנקודת ההשקפה הדוגמטית של “יהָרג ואל יעבור”, לא מנקודת ההשקפה של ההכרה האבסולוטית, כי נחוצה לנו שפה אחת, אלא בהתאם עם הכרת המציאות, אז בהכרח נבוא לידי מסקנה, כי טעות מרה ביד שניהם, וכי, בכל אופן, אין אצלנו מקום לריב-לשונות, למלחמת שפות, כלומר לקנאות, להפרעה, לשנאה… רבותי! אני אהיה האחרון לבלתי הבין, עד כמה גדולה צרת הלשונות שלנו. אני יודע עד כמה ריבוי-הלשונות שלנו מקלקל את ניב שפתנו, מערבב ומבלבל את סגנוננו, מפורר את כוח יצירתנו… אין צריך להוכיח שסכום-אנרגיה ידוע, המתחלק לכמה מקומות, אין השפע רב בכל מקום מאלה… אבל מה לעשות, רבותי… בודאי ובודאי יש אסון ויש סכנה, אבל מקורם הוא לא בעברית ולא ב“יודיש”, אלא במצב חיינו בכלל, במצב של עם שאין לו ארץ והוא הולך מגוי אל גוי וכולו בלבול… ידברו הז’ארגוניסטים ברוסיה בשם ההמונים הגדולים, בעוד שההמונים שלהם אינם כלל גדולים ואינם כלל בעד האידיאל הז’ארגוני, יען שז’ארגון לבד אינו יכול, כמובן מאליו, לספק את צרכיהם, יען שבתור עם התלוי בחיי אחרים ובכלכלתם הוא מוכרח לדעת את לשון האחרים… ולמה יצעקו ההבריאיסטים הקנאים: שפה אחת ניתן לדור הצעיר כאן, בעוד שהחיים מכריחים גם פה לתת בפיו עוד הרבה שפות.. בעוד שערבית צריך ללמדם, וצרפתית צריך ללמדם וגם אל הדקלמטור הגרמני צריך להובילם, בכדי שישמעו גם גרמנית…. למה ניתכה, איפוא, החמה דוקא על לשון ההמונים היהודים, הז’ארגון, שאותו צריך לרדוף עד חרמה, בעוד שהדור הצעיר, על פי אותו ההכרח של תנאי החיים, יודע ומבין וגם מדבר ז’ארגון… הן ממה-נפשך, אם יש לנו תקוה, כי יהודים עוד יבואו הנה מרוסיה ומגליציה ומאמריקה, הלא אי אפשר לגרש את הז’ארגון ביום אחד, ולא לבד שלא אפשר, אלא שגם ככה לא ייעשה….. צריך איפוא, אז בהכרח להתחשב עמו ולא לבטלו… אבל אם אלה הם הכל – נגמר הכל… אז. בכלל, מאי נפקא מינה ומה הצעקה?…
מה, איפוא, יוצא מזה – ישאלו? יוצא, שמצבנו בתור עם בלי ארץ, שלכן בהכרח הוא בעל שפות ז’ארגוניות רבות ובלי שפה אחת יחידה, שמצבנו הזה אינו נותן לנו מקום לאיבוד אנרגיה על מלחמת קנאות… האסון שיש בשאלה זו הוא תוצאה מוכרחת ממצבנו. בהכרח שוררות בחיי אומתנו שפות רבות, זרות ולא זרות, ובנוגע לעברית וז’ארגון, שתי השפות שאנו יוצרים בהן ספרות, הנה כולנו, גם ההבריאיסטים וגם הז’ארגוניסטים, אך שיבולים בודדות, אך בנים מעטים לעמנו, שהיינו רוצים כי יהיה לנו עם… זה חולם על פי דרכו וזה על פי דרכו… זה מעיר את נפשו בעברית ושואל “למי אני עמל?” וזה כותב בז’ארגון – והתולעת מנקרת בלבו… אלה מדברים בשם העבר הגדול ואלה בשם ההמונים הישראליים של ההווה… ואולם באמת העבר שלנו, רבותי, לא היה כלל גדול, וההמונים הישראליים – נפשם נתונה לגמרילראש הדף בהכרח לדברים אחרים… רוב העבר שלנו, רבותי, רוב העבר שלנו, שהוא אלפים שנות גלות וגירושים וטביחות, אינו גדול ואינו יפה כלל… וההמונים שלנו, של היום, אינם כלל עם רייזין ועם נומברג ועם אַש ועם ל. שפירא ועם אנכי… איזה מקום יש, איפוא, לנו, שנפריע איש את רעהו, שנסתור, שנהרוס? אצלנו, רבותי, אין מה להרוס – הכל הרוס אצלנו… אצלנו ברוכה תהיה כל יד המעשירה את חיינו במשהו, כי חיינו, רבותי, עניים מאד מאד… חיינו החברתיים ריקניים מאד – ונגד הריקנות הזאת עלינו לחבול תחבולות… אצלנו ברוך יהיה האיש העושה איזה דבר בחיוב, יהיה הדבר מה שהוא, אבל אין לנו להודות לאלה שמפריעים, שסותרים, שמתנפלים… לנו, השיבולים הבודדות ביהודה, יקרה השפה העברית – אדרבה, הבה ונעמול בה לשפרה ולהפיצה… יכתוב הסופר ולא ישגיח על השכר הפעוט שהוא מקבל בעד עבודתו, יורה המורה בהתלהבות ומסירות נפש, יקרא הקורא ויתן לחברו לקרוא, יתמכו בהוצאות עבריות ויעשו תעמולה בשביל הוצאותינו: “הפועל הצעיר”, “אחדות”, “לעם”, “יפת” וכו' – ייסדו שיעורי ערב בכל מקום, יערכו נשפים והרצאות ספרותיות ומדעיות… זה אני מבין, זוהי עבודה, זהו מילוי צורך ידוע, זה יביא לנו בסוף הסופות דבר-מה… זה גורם לנו איזה עונג מיד… רבותי, גם אני בעצמי הנני קנאי במקצת, גם אני הנני בעד קנאות חיובית, בעד קצת מסירות נפש… אבל בזה שנפריע איזה חזיון ז’ארגוני, הנחוץ גם הוא, בזה שלא ניתן לדור הצעיר לקרוא את הדברים הגדולים שיש בספרות הז’ארגונית, כמו “פאָלקסטימליכע געשיכטען” של פרץ ועוד, בזה שנאסור על נערינו להתודע אל חיי עמם, ובנידון דידן, לשמוע, למשל מונולוגים ז’ארגוניים אמנותיים מפי מקריא אמנותי, כ“ר' אבא” של אנכי – לא, רבותי, בזה עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדיקורציה, במחילה…
ובזה, הגעתי לעצם המאורע. בא ליפו אורח יקר וחשוב – הסופר ז.י. אנכי. איני יודע עד כמה הוא יקר וחשוב על “השדרות העליונות” שלנו, על ה“קאַזיאָניים” שלנו, שבכלל אין להם דברים יקרים וחשובים בעולמם – עלי ועל חברַי הוא יקר וחשוב. על ז. י. אנכי אגיד אחר-כך מלים אחדות. לעת-עתה, לרגל הענין, אני מודיע, שהוא התחיל לכתוב עברית, והיה זמן מרובה קנאי נלהב לשפתנו, עד שלפני חמש-שש שנים בערך לא רצה לתת אחד מציוריו לתרגמו לז’ארגון, אלא אם כן יודיעו שזהו תרגום מעברית… איך שיהיה, עכשיו אנכי הוא סופר ז’ארגוני בעיקרו. ולאיש הזה, המכובד ויקר עלינו, יש בין יצירותיו מונולוגים אחדים, “ר' אבא”, שהוא קוראם בנעימה ובהטעמה. נתעוררה הצעה, שאנכי יקריא את המונולוגים האלה גם ביפו. המונולוגים האלה הם אמנם בז’ארגון, אבל הן אמנות בודאי יש בהם, וכי משום שהיא אמנות מחיינו ומעולמנו הפסידה? וכי מפני שאין אנכי איזה יאָרק-שטיינר הפסיד? הלא ליארק-שטיינר ולמוֹזר מותר היה לנאום “דייטש” בבית-העם הירושלמי – ו“האור” נתן כל פרטי הדברים… אולם לבלי להכביד על אנכי למלא נשף שלם בעצמו, ביחוד שבריאותו בעת האחרונה אינה כל כך במצב מעולה, נאלצנו אני וגוטמן וקבק, בצירוף חברנו מ. גנסין, לעזור לאנכי בהשתתפותנו. וכאן אני צריך להודות, שאני, מצדי, למשל, התיחסתי כל העת אל ההשתתפות הזאת ברגשי עונג מהול בצער. העונג היה על שאנחנו, מתי מספר, סופרים יהודים, נזדמן, סוף סוף, כמו באיזה אורח פלא, לפונדק אחד, ולפנינו יהיה קהל יהודי הרוצה לשמוע איזה דבר, הנכסף לקבל איזו הנאה אמנותית… בזה יש במקצת כדי לשמח את הלב. ואולם, כאמור, גם מזג הצער לא חסר ברגשותי. הצער, בן-לויתנו בכל ימי חיינו, נלוה אלי גם הפעם והקטין את העונג. והצער היה על ערבוב השפות בנשף ספרותי. לא קנאת עברית וז’ארגון אכלתני, רבותי, דבר זה לא עלה גם על הדעת… אדרבה! אלא זה היה הצער: נשף ספרותי, שעיקרו הוא הוא הסגנון האחד, הנאה, האמנותי, הסגנון המשרה איזו רוח מיוחדה, רוח יתירה, אסתטית… ופתאום – ערבוב הסגנון, ערבוב הלשונות, העדר האסתטיקה… ואולם מה היה לעשות – הכרח… אם חיינו, רבותי, יהיו אחרים בזמן מן הזמנים, אז יהיה גם מצב הדבר הזה אחר… אם יהיו בחיינו האחדות, ההרמוניה, שלימות הסגנון… אבל עוד רחוק, רחוק היום, שבו נוכל לחלום על שפה אחת יחידה… לעת-עתה אנו פזורים בעשר ארצות, ושפות הארצות האלו בהכרח מכניסות ערבוב, חוסר הרמוניה בחיינו ובשפותינו… אגב אורחא: אם יש פה אחדים מיריבי העומדים ואינם מבינים מה שאני מדבר, יכולים המבינים לנחמם – אוי לאותה נחמה – כי גם בעברית שלי אין אחדות, כי גם העברית שלי מעורבבה היא ומושפעה מן השפות הזרות אשר קלטתי בימי חיי – וגם כן בהכרח… לעת-עתה חשבתי, איפוא, כמו שאמרתי מקודם – הבה נעשה, כל אחד ואחד מאתנו בפינתו שלו, מה שאנו חושבים לנכון ומה שאין אנו יכולים לבלי לעשות.
כך חשבנו, רבותי, ולא ראינו בזה כל חטא, אלא איזה צעד – וגם זה רק ליחידי סגולה. והנה קמה עלינו הרעה מצד האנשים הטובים הידועים, שהרימו קול רעש: היאך! ז’ארגון! עברית וז’ארגון ביחד? סופרים עברים עם סופר ז’ארגוני? חמץ ומצה?! והאנשים ההמה – יהי אלהיהם עמם! – הפריעו בעד מעשינו וגם איימו על המשתתפים… להרע להם… בחוסנו על כבודו ועל בריאותו של אורחנו היקר מצאנו לנכון להעביר את הנשף לקלוב. פה היינו בטוחים, כי הנשף לא יופרע. אולם מכיון שהאולם הוא יותר קטן, והקריאה בו היא יותר קלה, מצאנו המסדרים, בהסכם בעל-הנשף, להוציא את הנומרים של הסופרים העברים, בכדי שהנשף יעמוד על עיקרו. הקנאים הגדולים ניצחו, איפוא, נצחון גדול: תחת נשף שרובו עברי הוכרחנו לתת נשף, שיש בו רק זכר לעברית בפתיחתי זו. יערב עליהם נצחונם!
*
רבותי! חפץ חפצתי להגיד גם מלים אחדות על אורחנו היקר כשהוא לעצמו. אבל אולי טוב שאעשה זאת בגמר הנשף?
רבותי! את הנשף הספרותי הזה הקדשנו לז. י. אנכי. מי הוא אנכי? על שאלה זו לא אבוא עכשיו לענות בפרטיות. ביחוד אני פטור עכשיו מזה בעת שאנכי בעצמו הוא לפנינו והוא יהיה הערב מדבר בעדו. בודאי יודעים גם אלה מכם, שלא למדו חכמת הדקדוק, כי “אתה” – זהו נוכח, “הוא. – נסתר, ו”אנכי" – מדבר בעדו. אנכי ידבר בעדו! ואולם, בכל זאת, למרות מה שאיני רוצה לגזול הרבה מזמנכם, הנני ואתעכב רגע על השם הספרותי הזה “אנכי”. לי נדמה לפעמים, כי הכינוי הזה, הפסידונים הזה, מראה לנו על מהלך חדש בעולם המחשבה העברית.
לי נדמה, כי אם בחיינו במשך עשרות השנים האחרונות לא נשתנה הרבה לטובה, הנה בעולם מחשבתנו באו שינויים יפים מאד. בחיינו היו אלה הימים שנות משבר: חיבת ציון רפתה, הציונות הדיפלומטית פשטה את הרגל, ה“בונד” הלך וכלה, האמיגרציה היהודית אבדה דרך… אבל מתוך התוהו-ובוהו הנורא הזה נצטללה מחשבתנו להבין דבר במצבנו. המעולים שבנו הבינו, כי טעות היא מה שהורגלנו להשיב על כל תלאותינו בהרמת אצבע כלפי שונאינו, כלפי צוררינו… המעולים שבנו הבינו, כי הרבה הרבה פשענו ועָוינו בהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה אנו חוטאים בזמן הזה, וכי לרוב פרי מעללינו אנו אוכלים. תפקיד לא חשוב כלל מילאנו היהודים באירופה בכל משך ימי הביניים ואחריהם. סרסורים היינו, רבותי, סרסורי כסף וסרסורי רוח, אבל לא יוצרים ולא עובדים! קבצנים, שנוררי-עולם היינו עד עכשיו, שכנים, לא אדונים לחיינו – ואנחנו, למרות הקינות והסליחות, היינו בעומק נפשנו הדלה שבעים רצון מהמצב הזה, יען שהוא פטר אותנו מיצירה, מעבודת-כפיים… עם בלי ארץ-מולדת הוא נבזה ומאוס, ואנחנו, רבותי, היינו עד היום הזה בלי ארץ מולדת… ארץ מולדת נקנית על-ידי עבודה, ואנחנו, רבותי, לא ידענו אלפים בשנים מה זו עבודה… מה הפלא, כי באנו עד משבר…
את זה משיגה עכשיו המחשבה העברית, את זה מבינה השירה העברית החל מגורדון ועבור דרך טשרניחובסקי, את זה מבינה הפובליציסטיקה העברית, החל מסמולנסקין ועבור דרך ברדיצ’בסקי.. את זה הבינה מפלגת הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים הקטנה, שאמנם הטביעה את הרעיון הזה בהרבה דברים של מה-בכך, אבל העיקר אינו חסר מספרם…
ויחד עם הרעיונות על ארץ מולדת ועבודה עלה בקנה אחד הרעיון על היחיד העברי, על היחידיות הנפשית. עד עכשיו לא היה היהודי יהודי אלא אם כן נשמע לכל פקודי הכלל, אלא אם כן היתה השקפת עולמו ממש כהשקפת כל הכלל, אם האמין בכל הספרים הכתובים, אם נצטרף ל“מנין”… בלי ה“מנין” לא היה היחיד כלום. היחיד היה רק גרגיר אחד קטן בגל-הכלל. בלי הכלל לא היה לו כל ערך. אולם עכשיו, כשהכלל שלנו, רבותי, החל להתפורר, כשיהודי ארץ אחת אינם דומים ליהודי ארץ שניה, כשקהילות שלמות אין יהדותם אלא “טמפל”, שאין הם רוצים לבוא להתפלל בו… כשההתבוללות הולכת ומתחזקת בתוקף יד החיים ובכל המובנים גם ברחובות-היהודים שבמזרח – עכשיו באה העת להיחיד להציג עצמו נגד הכלל ולומר: אנכי!
מתאוננים על ספרותנו שהיא אינה עממית, אינה מחנכת, אבל כל כמה שהדבר יהא מעציב, הנה אי אפשר באופן אחר. כל ספרותנו היא עכשיו אינדיבידואלית, כל סופר וסופר מן הצעירים – עולם בפני עצמו, ואחרת אי אפשר להיות. מנדלי מוכר ספרים תיאר את רחוב היהודים בכללותו, את היהודי הקיבוצי, את הכלל-ישראל, הסופרים הצעירים לא יוכלו ללכת בעקבותיו. רחוב-היהודים התפורר, העיירה עברה לאמריקה, היהודי הקיבוצי נעשה לאחר… נשארו רק יחידים, עברים-אירופים בעלי פסיכיקה מיוחדה, ולכל אחד ואחד נפשו שלו, יאושו שלו וחלומותיו שלו…
בספרותנו הצעירה כל אחד ואחד מאתנו הוא: אנכי! – סֶמֶך אחר אין.
מי יודע, אפשר שהאינדיבידואליות תביא לידי קולקטיביות, אפשר שעל ידי אינדיבידים הגונים ייגלה כוח חדש בעד המשך חיי האומה – איני רוצה להגיד עתידות. גם לא אדבר פה על גיבורי חיי אנכי, על שאיפותיהם, חיפושיהם, חייהם… גיבורי אנכי בעיקרם הם “אנכי”… ואי אפשר לדבר בפניו של המדובר בהתגלות הלב הראויה… עיקר טבעם שהם שואפים.. ובודדים…
אני רוצה רק להעיר, טרם גמרי, על דבר הר' אבא אשר יקריא לפנינו. ר' אבא הוא יהודי זקן החי בהעבר. הוא רואה את כל הריקנות שבחיי היום והוא נושא עיניו אל מה שהיה… אם צדק הוא בזה – אין זה מן העיקר… העיקר, שר' אבא הזקן והחלש גם הוא יהודי קובע ברכה לעצמו, גם הוא בעל תכונה אינדיבידואליסטית כולה, גם הוא איש המציג את ה“אנכי” שלו נגד כל הסביבה, שאינה לפי רוחו… ובזה סוד השפעתו, בזה הוא לוקח את לבבנו.
ובזה אני פותח וקורא לגוטמן, או מסיים ואמר: שלום לכל!
(על הבמה העברית ביפו)
“יענק’ל הנפח” – חזיון בארבע מערכות מאת דוד פינסקי – הרי הוא, לפי דעתי, היציאה היותר מוצלחה של המחבר הנקוב. זוהי חטיבה שלמה מחיי ההמון היהודי בערי-התחום שברוסיה. רק בידי מסַפּר ריאלי-חיובי כדויד פינסקי, שעוד מראשית עבודתו הספרותית ב“עלים ליום טוב” של י"ל פרץ, ביקש ומצא את הגרעינים הבריאים של הפרוליטריון היהודי, יכול היה לעלות חזיון כזה, שיחד עם רוח-המציאות השוררת בו בכולו, שורה עליו גם שכינת המוסריוּת הבריאה והגברת הטוב החיוני על הנטיות המופסדות. ד. פינסקי הראה לנו, כי אפשר ואפשר עוד לכתוב חזיונות מחיינו בלי אֶפקטים זולים, אַשׁיים, ובלי סימבוליקה שאוּלה מפשׁיבישֶׁבסקי… והבמה העברית העניה, החובבית, הראתה, כי במעט אהבה אל הדבר אפשר – למרות כל הקושי שבדבר – להציג חזיונות כאלה ולעניין בהם את הקהל…
יענק’ל הנפח הוא נפש דרמתית במלוא-המובן. גם יצרו הטוב וגם יצרו הרע אינם קטני-מידה. עד שנות השלושים ומעלה מימי חייו חי הוא חיי הפקרות ושיכרות. “כאילו איזה דיבוק ישב בי ודחפני לקלקל את מעשי” – מתוודה הוא לפני תמרה בשעת הראיון. אולם כש“השד היה מרפה ממנו, היה הולך אפילו לבית-המדרש לשמוע פרק משניות או עין-יעקב”. ה“דון ז’וּאַן” של העיירה יושב בין מנחה למעריב בבית-המדרש ומקשיב לאגדות רבה בר בר חנה. ודאי שנהדר היה המחזה. ברם, “השד – הוא מתאונן – היה מרפה ממנו לעתים רחוקות מאד”. אבל הנה אהבתו הטבעית, האנושית, לתמרה – וה“מלאך” לוקח את מקום-השד.
תמרה היא עלמה פיקחית, טובה, ישרה וגלויה – אחת מבנות-ישראל בערי-התחום. אב ואם אין לה, והיא אוכלת לחם דודתה בדאבה. יחסה ליענק’ל אינו רומאנטי כל עיקר. היא רק חשבה ומצאה – בלב טהור וברגש פשוט – כי הצעיר היפה, החזק והעובד הלזה יסכון לה. היא יודעת את עברו של יענק’ל ויראה מפניו, שמא יחזור המיועד להיות בעלה לסורו, אבל יחד עם זה היא כמו בטוחה, כי תוכל להשפיע עליו לטובה. היא נותנת לו את ידה.
תמרה לא טעתה. בראשית המערכה השניה אנו מוצאים אידיליה גמורה של חיי-משפחה, העושה עלינו רושם חזק של מציאות מוחשית. יענק’ל נעשה לבעל אידאלי – כמותו ירבו בישראל; תמרה צופיה הליכות-ביתה והרה ללדת – והיא חשה עצמה כמו ברקיע השביעי. אבל במקום שבעלי-תשובה עומדין – עדיין יש מקצת סכנה. והנה בא ה“נסיון” בדמות רבקה, יהודיה גויה, שיצאה מן הכפר ונישאה בעל כרחה, כפי הנראה, לאיזה מלוה-בריבית מזוהם, שרפאל שמו. לרבקה, כפי שאפשר ללמוד מרמזים שונים, היו איזו יחסים עם יענק’ל בתקופת-קלקלתו, ועכשיו, לאחר שעזבה את בעלה, הרי היא רוצה לבוא לגור בחדר הפנוי שבביתו של יענק’ל. כאן מתחילה המלחמה הפנימית בלב גיבורנו: היראה מפני אפשרות החטא והחפץ לצעוק: גירא בעינא דשטנא…צריך להודות, כי דרך זו של פסיכולוגיה כזו ועל הבמה ולגבי איש כיענק’ל, שאוצר-מבטאיו אסור לו להיות עשיר, היא דרך מסוכנה עד מאד – אבל פינסקי יצא ממנה, לרוב, בשלום. יש, אמנם, קצת תמימות באיזו שרטוטים, אבל עלינו לבלי לשכוח, כי חזיון עממי לפנינו. העיקר הוא שיענק’ל נכון בעצמו, לכאורה, לבלי לתת לרבקה לגור בביתו – הרחק מן הכיעור המושך – אבל מפני שהסביבה שלו כופה עליו הר כגיגית, שיתנהג ככה, על פי השכל הישר, מפני שהיא, אותה סביבה, אינה מאמינה בו, אינה מאמינה בתשובתו, הרי הוא מתעקש: דוקא… הוא בעצמו רשאי לפחד מפני עצמו, אבל אחרים לא… ורבקה נשארת לגור בביתו.
המערכה שלישית מראה לנו את נפילתו של יענק’ל, בכדי לבוא, במערכה הרביעית, לעלייתו הגמורה ונצחונו המוסרי האחרון. ביום הכניסו לבריתו של אברהם אבינו את הרך שנולד לו שׁתה יענק’ל הרבה ו“דמיו הטרֵפים”, כפי שׁהוא צועק בעצמו, ניעורו בו. נזדמן לו – מעשה-שטן – לעבוד באותו יום במפחה שלו יחד עם רבקה ה“משחיתה” – והוא נכשל בה. קלונו מתגלה לעין-כל ולעיני תמרה, אשר זה ירדה מעל המיטה, חיוורת ורפויה. בראשית המערכה הרביעית מגיעה הרעה למרום-קצה: רבקה מתפארת לפני צרתה בנצחונה, והאשה האומללה – תמרה – נכונה מתוך יאוש לעזוב את הבית הארור, היא והילד… אבל הנה יענק’ל מופיע, מזוקק ומצורף על-ידי יסורי-נפשו, מבער את הטומאה, את רבקה, מן הבית – והשלום מוּשב אל מכונו. “מהיום והלאה – עבודה! עבודה! – הוא מחבק את תמרה ולוחש באזניה כסוד – ואותך לאהוב, לאהוב מאד”. המסך יורד.
זהו, בקיצור נמרץ, התוכן של החזיון והקווים היסודיים של תכונות שתי הנפשות הראשיות. ואולם גם יתר הנפשות הפועלות, הצדדיות, חיות לפנינו בכל צביונן ומלוא-קומתן. שמחה בעל-העגלה, אביו של יענק’ל, שחיצוניותו כולה גסוּת, שבפיו יש, לכאורה, רק צעקה אחת: “בהמה! סוס!” – כמה אהבה יש בלבו של יהודי המוני זה, כמה עדינות לפרקים, כמה שאיפה לטוב, כמה רגש של יושר והכרת הנכון (בהרבה הוא מזכיר לנו את אַקים, אביו של גיבור-הדרמה מחיי-ההמון של טולסטוי “ממשלת החושך”). והנה מַריאשה, אמו של יענק’ל, אשה קשת-רוח ומרת-נפש זו, שתלאות-החיים שללו ממנה כל אמונה בקצת קורת-רוח ושבשעה שהיא באה עם בנה לראיון, לפני הקנין, אין היא יכולה לעצור בעצמה מחטט בפצעיה ומהגיד לו את גנותו בפניו בכל רגע. והנה ר' אהרן, דודה של תמרה, עם כל הפטריאכליות הטיפוסית והנעימה שבו, ופרוּמה אשׁתו עם כל הגיחוךְ הבעל-ביתי שׁבה… והרי חיה-פֶּשָׁה השדכנית עם כל תנועותיה וה“מענה-לשון” שלה… והרי רפאל המלוה בריבית עם כל יחוסו המזוהם-התאווני לאשתו ועם כל הכיעור המצחיק שבפרי נאה זה – גידוּל הקרע היהודי… הכל, הכל – לרבות הפרצופים הארעיים – מתוארים בקווים כל כך נאמנים… והקשר שבין התמונות הוא כל כך טבעי… והתמונות עצמן – כל כך רעננות, כל כך רווּיות-אמת!
אולם לא בביקורת ספרותית הריני מתכוון לעסוק עכשיו, ולכן לא אחקור באי-אלו פרטים, שלא עלו, כמדומה, לה' פינסקי. לדעתי, לא עלה לו, לדוגמה, המחזה של וידוּיו של יענק’ל לפני תמרה במערכה הראשונה. יענק’ל גונח וגונח, שאין הוא יכול לדבר – ומדבר כמשורר נמרץ. אמנם, גיבור דנן הוא קצת יודע-ספר, ואף על-פי כן אין זו שפתו של יענק’ל הנפח לומר לאהובתו, שהוא נעשה בטל ומבוטל לגבי דידה ועוד אמרות כיוצא באלו. מדוע יודע הופטמאן ב“פוּרמאן הֶנשֶׁל” למצוא את הטוֹן הנכון? מפקפק אני גם כן, אם תמרה צריכה היתה במערכה האחרונה להיעשות לפתע פתאום גיבורה איבסנית ולהתלהב עד כדי חפץ לברוח מבעלה בשעת חליה (עוד תודה לאל, שהיא נוטלת את הילד עמה – סוף-סוף, אשה עבריה!). יש גם פה ושם איזו מימרות טנדנציוזיות ובעלות ריח רע, אַ-לַא יעקב גורדין עליו השׁלום. כשׁתמרה מתַנה את פחדה לפני דודה במערכה ראשׁונה, מה יהיה עתידה כשתינשא לבעל כיענק’ל, פן לא יעזוב את דרכו הרעה, הרי היא מתעוררת פתאום וקוראת בשמחה ובקול: “אבל מה אתם אומרים על זה, שמכל העלמות בחר בי?”… ואין כאן מקום להרבות בדוגמאות עוד. ולבעל-דין אכן עוד יש מקום לטעון כלפי עצם כל הענין. לבעל-דין שאינו מאמין, כי בחיים עושים הרבה ומנצחים במידת הפיקחות והחשבון הטוב, כעין אלו המצויים אצל תמרה, לזה המפקפק, אם הכל נעשה בעולם באופן כל כך פשוט ואידיאלי, כמו שמצאנו כאן, לרוב – לזה אולי עדיין יש לו מקום להטיל ספק בסוף הטוב והמאושר, שנתחבר בכוונה רצויה מאד… קיצור-הדברים, הלב מהסס בנוגע למוּסר, שאנו צריכים ללמוד מכל החזיון, אבל לרגל הענין שלפני לא אגע בזה.
––––––––
ההצגה עלתה. לא אחטט בפרטים ולא אבקר את הדיקוראציות – יודע אני את האמצעים, יודע אני את התנאים, יודע אני את עול-ההכנות, שהיה מוטל על המשחקים בעצמם, והם אנשים, ששעתם אינה פנויה ביותר. רעה מאד היתה המפּחה במערכה השלישית – מי לא ראה זאת? זו לא היתה מפחה כלל, אבל מה לעשות?… אילו היו תובעים על זה לדין את הד"ר לוריא (תחת להיות לו אסירי-תודה בעד כל מה שהוא עובד בשביל במתנו), ודאי שהיה מוצא במה להצדיק את עצמו!
מהמערכה השלישית הוציאו כמעט את כל החלק הדיקוראציוני, לרבות את הבחורות העליזות, ומפני רגש-הצניעות הרב של הקהל לא הורשה יענק’ל אפילו לנשק לרבקה… מובן ש“אילוזיית-המציאות” סבלה מזה.
נעשו עוד קיצורים קלים. סיפורו של יענק’ל במערכה ראשונה על היער והבתולה נשמט. כל המעשה ברפאל והתנור במערכה רביעית נחסר. וחבל.
אולם כל הפגימות הללו מילאו המשחקים במישחקם. הורגש, כמה עמל ועבודה השקיעו בכל זה החובבים החביבים!
ביישני יותר מדי היה ממלא-תפקידו של ר' אהרן. עצור היה בתנועותיו ורפה בקולו. אבל טוב-לבו וחסדו ביצבצו מתחת לשפמו ומבין שפתיו.
תפקידה של פרוּמה (הג' מטמַן) מוּלא במידה מספיקה; בתפקידה של השדכנית (הג' פּאַפּר) היו חליפות ותמורות. יש שהמימיקה היתה טובה, אבל הקול לא-טבעי. ה' י. דוּשמאן נתן פרצוף בולט משל ר' רפאל. ביחוד היה טיפוסי בעת שהביא אתו את חפציה של רבקה במערכה ב' ובעת שהסתתר מפני יענק’ל מאחורי מריאשה במערכה ג' – תמונות נחמדות בכלל. בולט למדי היה גם שמחה העגלון (ה' קוֹמאר). ביחוד הצטיין באפֵר שׁלו.
התפקיד של רבקה לא עלה יפה. רבקה היא בת-הטבע, ילידת-הכפר, ובזה מחבר-החזיון מרכך במידה ידועה את גזר-דינה. היא אינה “מוּשחתה”, האֶרוטיוּת שלה טבעית היא. אולם המשחקת הציגה לעינינו איזו “פוּריה”, איזו פרוצה עירונית רעת-לב, וזה לא נכון.
מריאשה (הג' ברגר) היתה טבעית למדי: מלאה דאגה ובלי כל אינטונאציה בקולה; לאחר יאוש.
ברם, עד לידי גובה אמנותי ידוע הגיעו ה' מ. גנסין(יענק’ל הנפח) והג' ליזה וארוֹן (תמרה). יש שקשה היה להאמין, כי אלו לא ביקרו מעולם בית-ספר דרמתי ואולי לא ראו מימיהם גם מישחק דרמתי הגון. במשחקו הזהיר והזריז של ה' גנסין הורגשו הכנה עצמית והבנה פסיכולוגית. לא הכל עלה לו (במערכה השלישית, למשל, ששם היה צריך להיות יענק’ל החוטא, ואם כי הנלחם בעצמו, היה ה' גנסין צדיק גדול יותר מדי), אבל את חיי-נפשו הפנימיים של יענק’ל בכלל הבליט בטבעיות גמורה.
ומה שה' גנסין משיג בהתאמצות מרובה, זה עולה ביד הג' וארון בקלות, כמו מבלי משים. בראשית המערכה הראשונה, אמנם, לא הצליחה הג' וארון: היה היתה מרוגזה, זועפה ו“גיבּוֹרה” שלא לצורך. אבל מה שהחטיאה כאן מילאה במערכות האחרות, ששם ראינו לפנינו משחקת-אמנית אמיתית, החיה כולה בתפקידה, משחקת בעלת כשרון לא-קטן כלל.
––––––––
ככה. העירותי מה שהעירותי, הצגתי נקודה ואמרתי לחתום את רשימתי הנוכחית על הצגת “יענק’ל הנפח” ביפו. אך כמו משא כבד יעיק עלי דבר אחד, שהוא נוגע מאד לנדון, ובשום אופן אין אני יכול לעבור עליו בשתיקה.
ההצגה נגמרה בשעה מאוחרה. רוח-הקהל היה סוער וחוגג. לאו בכל לילה מתרחש ליהנות הנאה אמנותית כזו. וכשכוּבו הנרות ונתרוקן האולם, נשארו עדיין חברי ה“אגודה”, עיפים ושמחים מעבודתם, לשוחח על הענינים העומדים על הפרק בחיי-האגודה.
וכאן נתגלה אותו דבר, שהלב נלחץ ממנו כמו בצבת!
גם ה' גנסין וגם הג' וארון, שהפליאו אותנו במשחקם הערב, עוזבים בימים האלה את הארץ…
ונאמן עלי הדיין, שלא לשם איזו פניה אוטיליטארית אני מוסיף את השורות הללו, לא מתוך איזו כוונה מיוחדת אני מזכיר את הדבר הזה…
לא, לאסוננו אין מקום לפניות ולכוונות כאלו בכתביו של מושך בשבט סופר עברי. הן לא לקהל מתכוון הסופר העברי בדבריו. קהל – איזה קהל? הרי זה מכבר נתרגלנו לכתוב רק לשם כתיבה בעלמא. קהל קורא דברינו ומתרשם מהם ועושה איזה דבר על פיהם – הרי זה בשבילנו חזיון מעולם זר. לא, יהא אלוהים עם קהלנו!
ובנוגע ללא-הקהל, בנוגע לשני האנשים העוזבים, שאני מדבר בהם, הרי גם בזה אני רואה דברים כהווייתם: להם אין מה לעשות פה. הם מרגישים עצמם, שהם מוכרחים ללכת – והם הולכים. ומי יעכב בידם?…
אבל, איך שיהיה. בואו, בואו וראו, כמה מדאיב הדבר, כמה עניים אנו ומה חדלים אנו בחיינו כאן…
אומרים אנו לבנות, לבנות… מנסים אנו להתחיל, להתחיל…רואים אנו, שיש, כמדומה, איזו התחלה, יש… הרי איזה ציבור, שלפני עשרים שנה לא היה פה, הרי חזיון עברי, הרי משחקים עברים… ולבסוף?…
שני הכוחות, שבלעדיהם תתייתם הבמה העברית שלנו ביפו, נאלצים לעזוב את המקום…
חיינו! מישחק מר ואכזרי נעשה בנו הפעם! איזה מאן-דהוא התגרה בנו: הרי יש אפשרות, הרי כבר הגיעו לאיזו מדרגה – ולא!…
שחוק הגורל, שחוק גורלנו המר והמציאות שלנו הנוראה… כותב הטורים האלה אינו סנטימנטאלי, רבותי!
ומה שקשה ביותר: אם בנוגע לה' גנסין עוד לבנו סמוך ובטוח, כי הוא ישוב אל הבמה העברית – איש עברי הקשור באלפי חוטים אל החיים העבריים ביהודה – הנה בנוגע לג' וארון אין להגיד כזאת. המשחקת בעלת-הכשרון הזאת ממלאה את תפקידיה ומבטאת יפה את מונולוגיה כיד-החסד הטובה עליה, אבל בשפה בלתי-מובנה לה! הג' וארון אינה יודעת עברית ולא קיבלה כל חינוך עברי – וכזו, שהעולם העברי זר לה לגמרי, ודאי שהיא אבודה בשבילנו. אם ישחק לה המזל לקבל השכלה, מה שנחוץ לה מאד בכל אופן, שם באירופה או באמריקה, ולבצר לה עמדה בעולם התיאטרוני, כיאות לכשרונה, או אם לא תצליח להתגבר על כל המכשולים העומדים על דרך כל בת-עם עניה ותישאר תופרת או משרתת בחנות ולמקדש-האמנות לא תגש – לנו כבר אין הבדל בזה. אנשים בעלי-כשרון שנולדו יהודים אינם חסרים בשום מקום בתבל ובשום מקצוע שבאמנות. אבל אנו, אנו – בנינו ובנותינו נלקחים מאתנו…
נלקחים! בתוקף יד-ההכרח! בתוקף אימת-הגיטו! ואנו עזובים, דוויים וחסרי-כל. וידנו קצרה להושיע. ואם יש לפעמים ובמקרה תהיינה לנו שעות אחדות של תענוג אמנותי עברי – מיד בוא יבוא הצער וילַוה את כל אחד ואחד מאתנו לביתו. את גורמי-התענוג – גם כן.
נתקבל הכרך הראשון מכל כתבי לילינבלום, “קבוצת מאמרים בדברי תורה וביקורת”.
המאמר המצוֹרף לספר מאת ד“ר יוסף קלוזנר על “מל”ל האדם והסופר” מספק את נפש-הקורא, פחות או יותר, רק בנוגע לאדם ולפגעי-חייו; ואולם בנוגע לסופר, בנוגע לחזיון הספרותי לִילִיֶנבּלוּם, זאת אומרת לדחיפה אשׁר נתן כוח חדש לגמרי כלילינבלום לאותה הספרות העברית, שהיתה, בבואו אליה, קומץ מדולדל של “פראזען ריקים” וביאורי מקראות לא-מעלים ולא-מורידים ולכל ההשפעה אשר השפיע עליה, הקהה והעלובה, “קול-ענוֹת” עצוּם, שנון ואמיתי, של אישיות ספרותית כ“משה ליב הערליכטסזאהן, המורה לבני ישיבה בווילקאמיר” – בנוגע לזה אין אנו מוצאים במאמרו של קלוזנר אלא הארה מצומצמה וקטועה. ביחוד מפטר קלוזנר במלים מועטות ומימיות את מלחמתו של לילינבלום אחר כך עם “שומרי הרוח והרואים בעבים”, עם הקולטורה בציוניות ועם הדיקאדאנס של הצעירים, שהיתה תוצאה מכל עבודתו הספרותית הממשית של המנוח והטעמתו התמידית את היסוד הכלכלי שמתחת לכל בנין חברתי. “מעשיוּת עסקנית היה לילינבלום חסר בשיטתו של אחד-העם” – ולפיכך, כביכול, “נלחם בכל כוחו” ב“קריאה הגדולה”: “לא זו הדרך”… בכלל, יש משום-מה בהערכה זו שלפנינו, פה ושם, אם לא המעטת דמות מכוּונה, הנה בכל אופן, איזה טוֹן עצור, כמעט קר, שאינו מובן כלל כשמדברים על גדול-הדור, ש“חייו הפרטיים כל כך התלכדו בחיי כלל-האומה”.
האדם לילינבלום, זה שכתב באחרית ימיו “על התהפוכות”, היה, ככל בני דורו, לא מורכב ביותר בחיי נפשו. יחסו ל“דברי זמר” ולכל מה שמקורו עמוק בנפש עלה בד בבד עם יחסו של בעל “הקריאה הגדולה” בעצמו, אשר ב“שיטתו” – “דרך-הרוח” – נלחם כל ימיו. ואף על פי כן, מי עוד כ“ראש-הצעירים”, שנגד “תהפוכותיו” יצא ל. למלחמה, ידע להעריך את הלוחם הגדול הזה – לא רק “הסופר-העסקן” – במובן היותר אנושי של התואר הזה? מי עוד כברדיצ’בסקי ב“דור ודור” הבין, שמל“ל, אשר מת בשנת הששים ושש לימי חייו – ולא כהתה עינו ולא נס ליחו – היה האיש, אשר כל מה שעבר על נושאי היהדות ברוסיה במאת השנים האחרונה מצא בו הד, שידע להביעו לכל במשך חמשים שנה, כל ימי עמדו במערכה, באופן ישר ופשוט כל כך? בראשית תורה ליטאית “מתנגדית”; “מת עולם של התלמוד הבבלי” בימי הפריחה ועלומי החיים; ימיו היותר טובים כלו בתוך ד' האמות של הספרות הרחוקה והזרה לאיש חי בדורות האלה ולבו הצעיר היה מלא מפרי קולטורה משונה ומתמיהה, ששלטה בו שׁלטון היפּנוֹטי. אךְ הנה הוא גדֵל מתוךְ עצמו, מנצח את עצמו ונהיה לשונא היותר גדול של עולמו הישן, זאת אומרת של אָפני חיי בני סביבתו הבלים, הרקובים, הרגילים. באחרית ימיו, כשכלתה “דרך-תשובתו”, הודה, אמנם, במנהגי הדת, שהפרתם עלולה להטיל פירוד בין יהודי לאחיהו, וציוה על שמירתם, אבל זה לא יפליא כלל, זה לא יעמוד כלל כצר נגד המלחמה אשר הקדיש ל. תמיד על כל הדברים אשר הוא ראה בהם רע לכל אדם מישראל, אשר השחת ישחיתו את האדם מישראל ויעשוהו ללא-אדם וללא-ישראל. מלחמתו זו היתה, לרוב, הגיונית, לימודית בחיצוניותה, אבל תמיד מלאה שלהבת-רוח – לא מ”דרך-הרוח" – אש שלילה קדושה בפנימיותה, תמיד קוראת: “השתחררו מן הכבלים, עזבו את ‘עולם-התוהו’, צאו מ’עמק-רפאים!''” לאן? אל העולם הגדול! לא אל ההשכלה בת-השמים, כי אם אל הדעת בת-הארץ, אל הדעת המיישרת חייו של אדם, משפרת אותם ונותנת לפעמים אפילו איזה תוכן להם. בכלל, אין שונא-שמים כלילינבלום בספרותנו, כשם שאין שונא מליצות ושפת יתר כמוהו בספרותנו. פשטות ויושר – אלו הן שתי התכונות העיקריות במהותו, שהגיעו עד לידי גדלות אמיתית. הוא שנא את כל המדברים גבוהה, את כל דברי-הרוח, אשר רוח ישאם, בין אלו שבאים מצד בעלי הריניסאנס הידועים, המדברים על איזו תחיה בת-מרום, ובין אלו שבאים מצד כל בעלי-התעודות למיניהם, המדברים על איזה צדק לאומי ואור מוחלט. הוא השתמש תמיד במלים הגיוניות, פשוטות, ברורות. אין אנחנו צריכים כלל להיות אור לגויים; הלואי שׁנהיה כסֶרביה וכמונטֶנֶגרו. ואם תמצאו לומר: אין כל אפשׁרות שׁנהיה בזמן מן הזמנים גם כסרביה וכמונטֶנגרו – נוּ, הלואי שׁיהיו לנו איזו מאות אלף יהודים בארץ-ישראל ודגן וחיטה ועזים הרבה להם. גם זהו אידיאל לא קטן, שכדאי לעבוד הרבה בשבילו, לגבי אותו המצב שאנו נמצאים בו כיום הזה. הוא אהב את הארץ המוחשית וקרא גודל גם לדעת הממשית, לידיעות הטכניות, פרי עבודת האדם, הבאות ומחדשות ומגדלות כוחו של האדם לעבודה. ואת העבודה הוקיר לילינבלום. בה ראה חזות-הכל. הפתגם של הריאליסטים הרוסים: “העולם הוא בית-מלאכה והאדם פועלו” היה אור לנתיבתו. עולמו של לילינבלום עמד באמת על התורה, על העבודה ועל גמילות-חסדים. כל אסון-חיי-היהודים ראה לילינבלום בריקניות שבהם, בהבל שבהם, בחוסר-העבודה שבהם. עבדו ועשו את חייכם! אבל כיצד? בגיטו זה אי-אפשר, בגיטו אין אנו יכולים לעבוד, אין לנו תנאים לעבודה עצמית. העבודה היא הביטוי היותר חשוב של עצמיות-האדם, וחיי הגיטו כולם תלויים בדעת אחרים. ואז הראה לילינבלום את “הדרך לעבור גולים”, אז הורה על עבודה עצמית בארץ הצריכה לעבודה.
תורה, השכלה, אָרחות-התלמוד ואָרחות-הדעת, עממיוּת, שאלות סוציאליות, מלחמת-הרוח נגד שומרי-רוח מצד אחד ונגד היאוש מצד שני, שיבה לציון ולעבודה – אלה הם השלבים בסולמו של לילינבלום, שהיה מוצב בארץ ושהמנוח הגדול עלה בו כמעט בלי כל הפסקות. יל"ג הפחידוֹ בקנאות דתית ושעבוד-הנפש, שעלולים לצמוח בארץ הקדושה, אבל בעל השכל הבהיר הבין, שלא זה העיקר, שהעיקר הוא, כי יהיו היהודים שם (כלומר: פה) – והשאר טפל. יהיו היהודים בפלשתינה מה שיהיו – ובלב שיהיו ויעבדו שם. ואם הם אפילו יקראו “שׁמיטה”, אם הם בסכלותם יִמַקו – דור שׁני, שלישי, רביעי ישוב להיות בני אדם, בני עבודת אדם, בוני חייהם.
לילינבלום היה בעל הרעיון הציוני היותר שלם, גיבור הציוניות הממשית, הבאה לחולל מהפכה במצב הכלכלי של בני ישראל, ולא מטיף ליהדות צרופה ומזוקקה ולקולטורה על טהרת הקודש. על חיי הגלות ההיסטוריים שלנו אין לילינבלום מביט כעל מלחמת הרוח הישראלי המקורי ברוח-הגויים המשובש, בכלל ידעה עינו החדה להביט נכוחות ולשפתיו לא היה זר צחוק-הרעל, הבא מבינה חודרת. “כל היודע את רוח האנשים ההם – אומר הוא באחד ממאמריו הראשונים כלפי מתנגדיו – יודע, כי המלה “גלות” היא בעיניהם ככלי-שעשועים נחמד בעיני ילד קטן, והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילָקח מהם כלי-שעשועים זה, כי באמת, בני-ישראל בלי גלות הרי זה כגוף בלי נשמה”… העיקר איפוא אצל לילינבלום היתה עמדתנו הפנימית פה בארץ, העמדה הקרקעית ולא ההשכלית. עזים שמנות אצל בני כפר בריאים חשובות היו לו מקתדראות באוניברסיטאות למדעי הרוח, נתמכות בחסדי נדיבים, וכלי מלאכה חדשים ומתוקנים – מדרשנות נמלצה, רוחנית, מודרנית.
––––––––
דברי תורה. אחר כך יבואו השלבים העליונים בהתפתחותו של לילינבלום: דברי סופרים וישוב ארץ ישראל.
דברי-תורה. רובו ככולו של הספר הזה נכתב בידי איש שהאמין עדיין כי התורה ניתנה מן השמים, כי התלמוד הוא ריפוֹרמה וה“שולחן-ערוך” – למטה מכל ביקורת. ואף על פי כן! כמה שרחוקים הדברים מאתנו וברובם המכריע לא מעניינים את מחשבתנו, הנה גם פה כבר רואים אנו לפנינו את הגדול בדורו, את איש-האמת הבא אל הסביבה שלו החשוכה, והמלה החדשה, הגואלת, על לשונו. גם בספר הזה כבר מוצאים אנו את הדופק של חיי היהודים המתקדמים המעולים בשנים ההן. ב“קול-ענוֹת” שהשמיע לילינבלום לפני חמשים שנה יש דברים שעודם רעננים בשבילנו כמעט כטענותיו של ירובעל (נמסרו לדפוס ע"י ברדיצ’בסקי) באוצר-הספרות" (“רשות-היחיד ורשות-הרבים”) מלפני עשרים שנה. ההכנעה לפני האבטוֹריטט ברוב אלה המאמרים היא ממש נוראה, אבל יחד עם זה רק חיצונית (כי הנה רואים אנו, למשל, שהרעיון, כי התלמוד הוא קדוש ואסור לנגוע בו מפני שהרבה סבלנו עליו, כל כך מוזר בעיני לילינבלום, עד שאינו מוצא לנכון אפילו להתווכח עמו, בעוד ש“דעה” כזו אינה מוזרה גם היום להרבה מן המודרניים הבאים בשם המַארטירולוגיה הארוכה שלנו). הבקיאות בכל חדרי התורה הישנה מפליאה, אבל בקיאות זו משמשת לו, כמובן, לכל אשר ירצה. בקיאות זו משמשת לו בהתחננו ב“כאב-לבו” לפני הרבנים – ובסגנון מליצי כראוי לכותב כתב-בקשה לרבנים – ובהביאו להם ראיה מ“ר' עקיבא שהתיר לאשה לעדות עדיה בימי נידתה” ומ“ר”ח שחפץ להתיר מסמרים רבים בסנדל המסומר לולא פחד-ההמון עליו“, ואולם היא עומדת נכון לשרתהו גם כאשר ידבר בלשון אחרת, גם בהוכיחו בקול תרועה ובהראותו את כל הבלי ספרותנו הישנה, בדברו בקול מדעי על התפתחות הדעות והמנהגים בישראל, או בעסקו בביאורי מקראות שונים. אצל כל זה, וביחוד אצל ביאורי מקראות, היו הכל מצויים אז, אבל ללילינבלום היו כל דברי התורה האלה שׁאלת חייו. “האם לא בכנפיכם יִמָצא דם-עמכם אשר מחלציו יצאתם? – פונה ה”אפיקורס” לילינבלום למתמשכלים בוזי-התלמוד – הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם חכמים ודרך חכמה לא תדעו! זכרו, כי החכם באמת סאָקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חוקי מדינתו; ואתם תפריעו חוקי ממשלתנו הרוחנית" וכו‘. ואחרי הדברים האלה הוא פונה מיד לראשי “הממשלה הרוחנית”, ל“רבני ישראל, חכמי לב” וקורא: “שׁמעו-נא קולי אשׁר אשׂא אליכם ואמרָתי האזינו”. יודע הוא, לילינבלום, כביכול, את מך-ערכו כי אין בו חכמה, ומה יודע הוא ולא ידעו הם, אך יזכרו-נא מאמר חז"ל ואל ישכחו דברי ר’ יוסי וכו' וכו' וכו'. “רבים מומים גילה בנו החכם ערטער ז”ל בספרו, רבים מומים גילה בנו החכם מאפו ז“ל” – והם, הרבנים, מחשים! – – –
ואולם מבקש-האמת הגדול מווילקוֹמיר הקטנה, החכם-באמת התמים והמיתמם, ידבר כבר דברים אחרים לגמרי ובשפה אחרת לגמרי ב“על דבר התיקונים בדת”. “ימים אחרים עתה לנו; לא אומַר, כי טובים הם, אך רב לנו בדעתנו, כי אחרים הם”. במאמר כ“רוח-התורה”, שה“טראקטאט” כבר מונח בקופסתו, אמנם, הוא מהלל את דת-ישראל, ש“אינה מאנסת את השכל” ומוסיף נופך של “עוד היתרון”, ש“דת ישראל אינה אונסת את הרגש”. אולם כל זה בנוגע לרוח-התורה בכלל. ברם, במה שנוגע לערך חיי היהודים בדורותינו וחוקות החיים האלה “אשר לטובתנו” יש במאמר “על דבר התיקונים בדת” דברים שאינם משתמעים כלל לתרי אפי. “מראשית רבני צרפת עד עתה אין אנו רואים כל רושם קל של רעפאָרם”. פירוש-הדברים, שׁאנו נתאַבַּנו על אותה הנקודה האַסכוֹלאסטית שׁעמי אירופה נמצאו בה בימי הבינים היותר חשכים. “אין רעפאָרם בלי תנועה ואין תנועה בלי חיים, ועם-ישראל אין לו חלק בחיים”. “אך עוד יתרה נראה בעמנו: למרות חיי המות שהוא חי ולמרות חסרון חפץ-החיים אשר לו, חסרה לו, מזמן התמכרותו אל המסחר, מידת-ההסתפקות”. “היהודי חסר חיים ומידת ההסתפקות יחד! הכסף היה ליהודי כלי-חפץ ואבני-חן, ממנו נתן שוחד למעוללי עליו עלילות ברשע, הוא היה המַטה אליו לב שרי ימי-הבינים להיות משגב לו, והוא היה משען לו בנדודיו בגלוֹתוֹ מארץ אל ארץ”. “היהודי בא ביד המסחר והמסחר ביד היהודי, ויהי אך רוח-המסחר בקרב עמנו. המסחר או הכסף בהיותו רב כוחו פרץ גבול איסורים רבים, ובעל כרחו של העם המת וכו' פרץ בו רעפאָרם במה שנוגע להשתכּרות-הכסף”. התירו לקדש אשה כשהיא קטנה מטעמים כספיים, התירו לסחור אתם בימי חגיהם, לסחור באיזו מאכלות אסורות, לקחת נשך, למכור חמץ, למכור בכור-בהמה בטרם נולד, לפדות בכור-אדם במתנה על-מנת להחזיר, לישא קטלנית עשירה, לסחור בסתם-יינם – “אך לא לשתות, כי מה חפץ ליהודי בזאת?” (6–125). – – –
איזו תמונה מבהילה מחיי עם, ש“הדת שלו אינה אונסת כלל את רגשו ושכלו” – וכמה חירוק-שינים בגווילי “דברי-התורה” האלה!
[תר“ע. “האחדות”, תרע”א; החתימה: בר-יוחאי]
[חג יובלו של בן-יהודה]
חג-יובלו של בן-יהודה מעסיק קצת את עתונוּתנו. מזכירים את החג ומקדישים לו עמודים וחצאי עמודים. בלי ספק כדאי הוא החזיון אליעזר בן-יהודה בירושלים להתעניינות, ואולי להתעניינות יותר מרובה. אולם את ההתעניינות הזאת אכן הראה עתון אחד. העתון הזה בעצמו, אמנם, לא הגיד אף מלה נכונה אחת אל הענין, אבל אסוף אסף בשקידה נפלאה כל מה שכתבו אחרים על חתן-היובל וחזר והדפיס הכל מלה במלה על עמודיו. העתון ההוא נתן מקום אפילו לחוות-דעת ארוכה של איזה בעל-בית ירושלמי, שבשפת עברית “חבצלת”-ית ובטון מעורר שחוק בא בטענות חדשות אל בן-יהודה: למה אתה חפשי, אדוני? למה אינך הולך לבית-הכנסת להתפלל? כי אז היו הצעירים מכבדים אותך הרבה יותר… והעתון הזה, שמילא ממש את עמודיו בחג-יובלו של בן-יהודה בהתפארות ילדותית, טיפשית, שוּקית, ויחד עם זה גם באיזה מן “ברוגז” על מיעוט הכבוד, על מיעוט החגיגיות, הוא דוקא אותו “האור” היו"ל בירושלים על-ידי…. בית-בן-יהודה!
על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו “הצבי – האור” במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד… וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?
אולם, איך שיהיה, ואנחנו בימי חג-יובלו של בן-יהודה אין אנו יכולים בשום אופן לעבור בשתיקה על “האור” המכוער של בית-בן-יהודה, היוצא יום-יום, המספיק מזון לצעירינו וצעירותינו בערי ומושבות ארץ-ישראל, המקים תלמידים בצלמו ודמותו: את “החרות” ועוד, המניח את חותמו אפילו על “המוריה”! כל מה שכתבו מהללי בן-יהודה על חתן-היובל – ודאי שנכון הוא: בן-יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה – האם יש עוד ספק איזו תכריע?
בן-יהודה הוא איש נמרץ, קונסקבנטי, אומר ועושה: הוא הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו, הוא הקדיש שנות-עמל למילונו הגדול, הוא העביר את מרכז-חייו לארץ-ישראל לפני חצי-יובל-שנה. את כל המעשים הללו אפשר להעריך ביתר התלהבות ובפחות התלהבות, ביתר אמונה בתועלתם הרבה ובפחות אמונה, אבל כי יש להם ערך – וערך חיובי – לא יפקפק איש. אולם כשאנו שמים לב לעבודתו החברתית של בן-יהודה, שהיא נוגעת בעיקר לחג-יובלנו הציבורי, אז אוי לנו, אם נאמר את האמת!… בן-יהודה היה למופת, אבל לאיזה מופת ובשביל מי? בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו, המגיע ליד התנפלות על אותו “עריץ”, מנהל בית-מלאכה של כ“יח, בשעה שצריך… ולדיבור-חלקות באזניו… שוב בשעה שצריך; וצאו ומצאו את ה”אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה… בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה… אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה“ראשונה לציון”… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ“פריז הקטנה” (ראשון) ו“מעל גדות הירקון” (פתח-תקוה); מכאן המאמרים הנוראים על שטוקמן העברי (אייזנשטאט) ו“שר-הכספים שלנו” (ליבונטין); מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד… מכאן כל אותם הדברים הידועים על “הדיבור העברי”, ועל כל “פרחי התחיה”, אותם פרחי התחיה הכמושים, שבנבלותם הם מראים על עצמם באצבע וקוראים: ראו, הרי פרחים!
מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ“הצבי” וכ“האור”…
הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל “שאלה נכבדה” אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.
ודי הפעם.
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
על חזיון ה“שמד”
העתונות העברית וגם זו שבשפת יהודית המדוברת בכל תפוצות הגולה עשתה לראש-השנה העבר – ממש כמו אשתקד ולפני אשתקד – בילאנסים מעציבים מאד בנוגע לחיינו של השׁנה שׁעברה בכל התפוצות ההֵנה. רק עתונים מעטים וספוּרים מגיעים אלינו לארץ-ישראל מכל העתונות היהודית שבכל חלקי תבל, אולם את כולם “הקיפה הזעקה”, בכולם מצאנו פזמון אחד, שבוודאי הוא חוזר ונשנה גם בכל אותם העתונים היהודים, שאינם מגיעם לידינו. בכל מקום ומקום חזיונות של שנאה והרס מבחוץ, של דלדול וירידה, חמרית ורוחנית, בפנים – רק זה היה עולמנו במשך שס"ה הימים של השנה שחלפה, או “הסך הכל השנתי”, בלישנא דעתונותא.
על כל המרירות הזאת – מה יש להוסיף? וממנה – מה יש לגרוע? ואף ההתאוננות גופה שנה-שנה ובאותו הסגנון – מה תתן ומה תוסיף?
כן, באותו הסגנון, וגם הטון, סוף-סוף, עדיין לא נשתנה, עדיין שוררים באלו ההשקפות השנתיות אותם הביאורים השטתיים, שהכל הוא בסיבת גורמים ידועים – גורמים חיצוניים, חולפים – כגון המצב הפוליטי הריאקציוני ברוסיה או בחירת דוקא ציר פלוני לפרלמנט של מדינה פלונית, שהם הם המעוררים את השנאה ונותנים מקום לאגיטאציה אנטישמית וכו' וכו'; עדיין שליטה אצל כל אותם הכותבים אי-ההבנה העקשנית בנוגע למקור-הדברים, בנוגע לטבע הדבר של חיי גיטו הנמשכים בנס.
והמשקיף הארצי-ישראלי? לזה אולי היתה הרשות גם להטיף איזו נטפי-נחמה בכוס התרעלה הגדושה והמלאה ולהראות על נסיונותינו, הקטנים אך החשובים. לירות אבן-פינה לישוב עברי על יסודות יותר בטוחים – קרקע שלנו ועבודה שלנו – שבו נוכל לשבת בטח בזמן מן הזמנים… אבל לא! גם המשׁקיף שׁלנו ודאי שׁיזָהר ממזוג כוס תנחומין, אם יזכור את כל אותם החברים, שעזבו אותנו בשנה האחרונה, שלא מצאו שום סיפוק בחזיונות המשמחים הנפגשים בחיינו כאן, למרות הכל – כגון ילדוּת עברית חפשית, אומץ-לב של מספר צעירים עובדים וסבלנות ראויה למופת של זקנים ידועים – ושבו שוב לבקש “אשרם” באותם המקומות, אשר הקיאו אותם ואשׁר שׁם יעָשׂו לעולם ובהכרח “חשׁבונות” ו“סכי-הכל” מעין אותם שנעשו לראש שנת תרע"א.
בתוך כל האסונות שמצאו את כנסת-ישראל בשנה האחרונה ושעמדה עליו עתונותנו ביחוד, נמנה והובלט החזיון של המרת הדת. ה“שמד”, שהנהו חזון נפרץ אצל יהודי מערב אירופה עוד מתקופת הֶנרייטה הֶרץ ובנות מנדלסוֹן, נתרבה אצל צעירי יהודי רוסיה בשנים האחרונות לרגל ההגבלות הקשות מצד הרשות כלפי תלמידי חכמים מבני זרע קודש ולימודי יהוה… תלי תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו בענין זה בעתונותנו של העת האחרונה, וכשאנו בודקים בדבר, הרי אנו מוצאים בו אפילו מעין איזו חלוקת עבודה: אלה מזה צועקים חמס סתם ושופכים אש וגפרית על ה“משומדים”, ואלה, הנוגעים ב“צד היותר עמוק של החזיון”, עוסקים בוויכוח חקירתי ובגילוי צדדיה המשובחים של היהדות כלפי אויבתה הנוצרית…
על פי העמל הרב ההולך ונשקע בשתי העבודות הנכבדות הללו גם יחד, אכן יש כמעט מקום לתאר לנו בדמיוננו תמונה כזאת: הדת בכלל ומדרש-הדת בפרט – הרי זה העיקר, עיקר-החיים והעיקר בחיים; והנה עשרת מיליונים אנשים בכל קצוי תבל, הנקראים יהודים והמחזיקים עדיין בדת ובאמונה היהודית, עומדים כיום הזה על שתי הסעיפים ושואלים להלכה ולמעשה: איזו מן האמונות הצרופות והטובות היא האמונה היותר צרופה והיותר טובה: זו של אבותינו או זו של הנוצרים? ענו, גדולי ישראל, ענו תיכף ומיד, כי רק לתשובתכם אנו מצפים… הן רואים אתם: הרבה מאתנו עוזבים את אמונתנו והולכים לשמד… החישו ישועה!
ברם, באמת – בינינו לבין עצמנו ונגד כל עמנו – הלא הדבר אינו כך כלל וכלל. הלא כל ה“פרובלימה” הזאת – חֵי אוּמָתנו! – אינה כדאית לכובד-ראשׁ שׁכזה. ולא רק בנוגע לעשרת המיליונים, אל גם לאלפי האינטליגנטים שבתוכנו די בכל אתר ואתר.
אמנם, עשרות, מאות מבני ומבנות ישראל, בכל שנה ושנה, “משמידים” את עצמם מתוך קהלנו לשם איזו טובת הנאה, כמעט בלי כל מלחמה נפשית ומקבלים את האמונה הנוצרית, כשם שעשרות ומאות מאלה הולכים ונזורים לבושת בבואנוס-איירס ובשאר מקומות – ודאי שאלה החזיונות הם מהבלתי נעימים בחיינו החברתיים, מהחזיונות המראים לנו, – כמו, למשל, חזיון-ההכרח בערים הגדולות לעבוד ביום השבת ולנוח בראשון, בהפך מהרגלנו – מה המה חיינו הגיטואיים בכלל ובאיזו תנאים אנחנו נתונים. אבל, במטותא, אל-נא תתעו את נפשנו בשוא, כי קיום כלל ישראל עומד בגלל זה בסכנה ואל-נא תעשו מזה שאלה העומדת על הפרק!
בתוך עמי אני יושב, אני, כותב הטורים האלה, איש עברי חפשי בדעותיו, ואין אני רואה את שאלת הדת והאמונה, שהיא אינה נותנת מנוחה לעמי זה. רואה אני בעלי-בתים יהודים, שדואגים לבתי תפילה, לפעמים בקנאות ומתוך כעס ותמיד על פי ההרגל, על פי האינרציה, שבוודאי עוד תימשך ותארך הרבה, הרבה שנים. אמנם, אין בבתי תפילותיהם של אלה כיום אותה החמימות, אותה ההתלהבות, שהיתה בשנים קדמוניות, אבל זהו כבר ענין אחר, והדואג ידאג… (אני, למשל איני רואה שום גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובבקשה לפני איזה אב שבשמים, שיתן פרנסה…). שוב נפגש אני, מצד שני, בצעירים עברים, בניהם של אותם בעלי בתים, שאמנם אוהבים הם לעסוק קצת בפרובלימות-החיים, והרי אני שומע אותם מדברים על היחוסים שבין איש לאיש, שבין איש לאשה, שבין עם לעם, שבין מעמד למעמד; מדברים וגם מתעניינים בחידת החיים וההוָיה בכלל, בעולמות החומר והרוח, במהלכים השונים שבשירת האדם, בזרמים השונים שבספרות העולם, בהופעות הדלות שגם בספרותנו אנו, אבל לא יעלה על דעת איש מהם לשבת ולעסוק בהבלי התיאולוגיה: איזו אמונה היא יותר טובה, אם זו האמונה המלמדת, שמשיח כבר בא, או זו, שמשיח עוד צריך לבוא; אם זו של “דעלך סני לחברך לא תעביד”, או זו של “המכה בלחיך האחת וכו'”… ושאלות אלו אינן נוגעות לצעירינו כלל לא מפני שהם שבעי רצון ביותר מעולמם הפנימי והשקפת עולמם. להפך, יודעים אותם הצעירים את הקרעים הרבים שבנפשם ואת הקושי של חיים בלי אלוהים; יודעים ומרגישים, שאינם אנשים שלמים, שבתור צעירים עברים בלי שפה עברית שלמה, בלי ארץ-מולדת עברית ובלי קוּלטוּרה עברית, אין הכל חָלָק אצלם. אולם, בכל אופן, ברור ומובן להם, למרות כל אלה הרוצים ללמדם כי אין ישראל בלי דת ישראל, שיהודי וטלית ותפילין אינו היינו אך, ושבכל אופן לא האמונה והדת היהודית של אבותיהם מעיקה עליהם, לא חסרונן של אלה הוא העיקר בקשי-חייהם ולא אל הדת והאמונה של אבות חבריהם, בני אומות העולם, ישאו את עיניהם…
– אבל הלא יש סכנה בדבר – יאמרו אלה המוצאים לנכון להתווכח עם ה“פוסחים על הסעיפים” – הלא יש סכנה בזה, שבאים ומקלסים את הנצרות לעומת היהדות.
סכנה? ואני, בחיי, איני מבין גם סכנה זו מה טיבה. כלום באמת הקוטב הוא בזה, אם דת פלונית או אלמונית מלאה יותר אידיאלים נשגבים? העיקר הלא הוא באם דבר זה או פלוני הוא אידאלי באמת, שצריך לשאוף אליו או לא, ולא אם הוא מיסודה של היהדות או הנצרות. ויהא אפילו, שהנצרות היא יותר אידיאלית, שהמדרגה הנוצרית עולה על היהודית בסולם ההתפתחות האנושית, שיפה כוח הבת מכוח האֵם וצעדים נאים עשתה בהתקדמות הרוח, ובכן מה? לפיכך עלי, העברי החפשי, לשנות איזה דבר? אני שואל אתכם: לפיכך עלי להיות לנוצרי?! הגיעו בעצמכם: העלַי לשׁנות את מעשׂי, להתחיל לעשות אותו דבר טוב, אם אני מוצא, שהוא נאה לי, או להיות בגלל זה לנוצרי, כלומר, לקבל עלי צורות-החיים ההוֹויות של המוני הנוצרים המאמינים, שאין להם כל שייכות עם אותו הדבר הטוב? ואם יבואו מחר ויוכיחו לי, שהבּודיוּת, שדת קוֹנפוּציוּס, שדת מוּחמד עולה על הנוצריוּת, שאידיאליהן של אלו הדתות עוד יותר נשׂגבים, עלי אז להיות לבן דת בוּדה, קונפוציוּס, מוּחמד, כלומר, לקבל את צורות-החיים של בני אלו הדתות כיום הזה, בעוד שצורות-החיים של בני דת אבותי, אין לי, בתור עברי חפשי, כל מגע ומשא עמהן?
בחיים – גם בחיים העליונים, המוסריים – לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. מימרא זו אנו מוצאים בספרותנו הישנה, אבל טעמה עדיין עומד בה וריחה לא נמר. כל מה שאני חושב, ובעיקר כל מה שאני עושה, איני חושב ועושה דוקא מפני שהיהדות התלמודית, שבה חוּנכתי, לימדתני לחשוב או לעשות כך, אלא מפני שאני רוצה בכך או מוכרח לכך. היהדות התלמודית, כשם שהיא רחוקה מהיהדות המקראית, כך היא גופה אינה חטיבה מוצקה, ו“חיי היהודי על פי התלמוד” יכולים לקבל צורות מצורות שונות: הרבה פסוקים יש ביהדות המקראית והרבה מימרות ביהדות התלמודית… ואני ובני גילי חונכנו על ברכי כל הפסוקים והמימרות האלה הסותרים זה את זה, ולבסוף גדלו הם והיו למה שהם ואנכי נהייתי למה שנהייתי.. ה“מדרש” מילא איפוא כאן תפקיד קלוש עד מאד. ואם פלוני בן פלוני הוא אַלטרוּאיסט קיצוני או אֶגוֹאיסט תקיף, ואם הוא למשל, יש לו יחס ידוע ומסויים לשאלת המין – חיובי, שלילי, אֶרוטי, נזירי, – שמא חושבים אתם, כי היחסים האלה תלויים לא בעומק תכונתו הפסיכו-פיסיולוגית, אלא בהוכחות המרובות ששמע ממורי היהדות או הנצרות, בשייכותו למוסר היהודי או הנוצרי?
צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן נזונות וחיות. הדת בעצמה, עם כל צרמוניותיה והבליה, אינה אלא חלק מצורות-החיים, שבני האדם יצרו אותן לרצונם-על-כרחם, בסיבת תנאי מציאותם הכלכליים-הנפשיים האנושיים-הלאומיים. הדת לובשת צורה, פושטת צורה, נולדת, הולכת למות. בחיי האמונות והדתות מימות עולם – בכוונה איני אומר: בתולדות האמונות והדתות – יש בלי ספק, כמו בכל עניני החיים, הרבה תרמית, הרבה אכספלואטאציה, הרבה שלטון האדם באדם לרע לו, ויש גם – בנוגע ליחידים, לא להמונים – אלמנטים אחרים, נפשיים, סודיים, טרגיים, מלאי תוכן, הבאים לספק צרכים עמוקים ביותר. ההמונים אינם מגיעים לעולם עד התוֹך ואוכלים תמיד, לפעמים בהתלהבות ולפעמים בקרירות, כמצות אנשים מלומדה, את הקליפה; היחידים – התוֹך נמצא בהם בעצמם, או הם חולמים, מתגעגעים ונענים עליו, ובקליפה לעולם אין להם שום צורך. מוּדעת היא: פילוסופי יוָן הראשונים נלחמו נגד דת בני דורם, נלחמו אפילו על המוֹנוֹתיאיזמוס המהולל לא פחות מנביאי ישראל שלנו, וכאלה כן אלה היו רליגיוזיים לאין ערוך יותר מהכוהנים והמשמשים בקודש, שהוציאו אותם, את הראשונים, מן הכלל. ואף זאת מוּדעת, כי אהבת האדם והוקרת הערכין הנצחיים הנשגבים יש, להלכה, סוף-סוף, בכל הכתבים הקדושים של כל האמונות והדתות, באשׁר רוח היחידים בָּמוֹ, אלא שׁלמעשׂה – בנוגע להמונים – אנו מוצאים שעבוד ואמונות תפלות ומשפטים אין דעת בּמוֹ ומלחמות-דם בגלל אלילים ופסילים ומזבחות ובתי-תפילה ומנהגים וטכסיסים ושאר חוקי-הבל. הנצרות ההיסטורית, הרומאית, האלילית, האינקוויזיטורית, שדיכאה את הפילוסופיה היוָנית המרוממה ועשתה את כל החכמות לרַקחות ולטַבחות לה, נתלית באילנו שׁל היהודי האומלל יהושע מנצרת – האמנם יש איזו קורבה ביניהם? עכשיו יש לנו נצרות אלילית-פראבוסלאווית שלטת של הרוסים ונצרות לוּתרנית-בּורגנית שלטת של הגרמנים ועוד כמה מיני נצרויות – התאמינו, כי אלו יונקות מן “הברית החדשה” של השליחים היהודים? לא, זה היה דבר בלתי-אפשרי. תכונותיהם של אלה העמים, יחד עם מקרים היסטוריים שונים, חיצוניים, בנו להם גם את צורות-חייהם ההיסטוריות-הדתיות, את נצרותם. והיהדות שלנו, של היום, למדינותיה ואָפניה, שהיא מושפעה שלא מדעתה מתנאי החיים ההוׁוים של המוני בית ישראל בכל אותן המדינות, אבל, סוף-סוף, זרה ומתמיהה היא לגבי צורות-החיים הסובבות אותה מבחוץ – האם יש עוד צורך להזכיר, עד כמה רחוקה היא מן היהדות הביבלית, עד כמה נשתנה טעמן של רוב פקודותיה הראשיות ועד כמה שונה השקפת עולמה מאותן השקפות-העולם השונות המבוּטאות בכתבי הברית הישנה?
כן, הברית הישנה. הברית הישנה והחדשה. גם בזה יש באים ומפחידים: הברית החדשה עליכם, בני בניהם של בעלי הברית הישנה!… אולם אני, העברי החפשי, עונה על הפחדה זו לאמור:
–כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור “כתבי הקודש'', “ספר-הספרים”,”הספר הנצחי" וכו' וכו'. מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר… 1 – הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ“ך, בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה (בכוחם הספרותי של אלה ואלה איני נוגע). גם ה”ברית החדשה" – ספרנו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. ואת זה, מה שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את “הברית החדשה” לתוך ירושתו הרוחנית, אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי, שצריך אני לפחד ממנה או להינבא ולהכריז עליה, הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלוהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון – והואיל ובכלל אין אני מוצא בכל זה אלא שייכות רחוקה לעיקר שלי, כלומר, להכרתי הלאומית החפשית בהווה, שכולה חילונית, אַתיאיסטית, אַתיאולוגית. יתר על כן: אני יכול היות דתי-המוני, יכול להיות ריליגיוזי במובן הנאצל של המלה ויכול להיות גם לא רק אַ–, אלא אף אַנטיתיאיסט, אַנטיתיאולוג, אבל להכרתי הלאומית אין כל חשבונות עם זה, אין כל חשבונות עם מה למעלה ולמטה מהחזיונות המוחשים, אין כל חשבונות עם השמים, עם יוצר העולם ועם מה שאחר המוות. הכרתי הלאומית אינה מונעת בעדי לחשוב על ערך דתנו ודתי העמים, אמונת המוננו ואמונת המוניהם. מחשבותינו ומחשבותיהם, ספרינו וספריהם – כחפצי.
ובאים ואומרים לי: אבל הלֶגנדה הנוצרית על בן-האלוהים, שנשלח לבני האדם ובדמו כיפר את עוון הדורות – ללגנדה זו המחלחלת בכל הקולטורה והספרויות האירופיות הנוצריות – היאך אתה מתייחס? אף על זה אענה ואומר: כחפצי… לפי מצב-רוחי… ובכל אופן, אין שום סכנה לאומית, איך שיתייחסו לזה… יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הלגנדה הזאת כמו מפני איזו “טריפה”, אלא להתייחס אליה ברטט-נפש ריליגיוזי כליאוֹנארדו דא וינצ’י הגוי בשעתו… אני, למשל, – לי היא מוזרה, לי היא גם שנואה, ככל שקר שבדתיות, ככל מסורה נמשכת, ככל אילוזיה מכוּונת, שמשמשת תמיד לרעת האדם וסותמת בקש ובגבבא את החלל הנורא של חידת החיים הקשה… אבל מבין אני, כי יש נפשות, שיש להם כוסף עליון לעולמות אחרים, והם נושאים עיניהם לפעמים אל “הרועה הטוב”…
הדבר ברור: שאלת הלגנדה הנוצרית היא שאלת המיסטיקה הדתית בכלל, ובשביל זה שאין לו אלוהים בשמים, אין מי שהוא יכול להיות שליחו או בנו של אותו האלוהים. ברם, איזה בן-אדם היה אותו “הרועה” – זה בוודאי מעניין מן הצד הכאראקטרולוגי, כשם שמעניין מאד מה היה בוּדה, מה היה משה, מה היה ישעיה, מה היה מוּחמד, מה היו שקספיר, גטה… ההיה אותו העלם הגלילי, שיצא מן הכלל, באמת “רועה טוב”, סמל השלמות, כמו שרגילים לחשוב, רוח טהורה, תכונה אוהבת, אמיצה וקדושה, או אולי דוקא, כפי שיש ידים לשער, רועה-רוח, הוזה עני מן הגליל, הולך בטל, גאוותני ומעורר שחוק, שהטיף לבני האדם לבלי לעשות כלום ולחיות כחבצלות וכציפרים בחסדו של אביהם שבשמים 2מי יודע; קרוב לוודאי, שגם זה וגם זה לא היה לחלוטין…ושוב, בסופו – איזו קריאה משלו היתה יותר אָפיית בשבילו: האם אותו ה“אֵלי, אֵלי, למה שבקתני?” או “סלח להם, אבי, כי אינם יודעים, מה שהם עושים?” – מי יודע… בכל אופן היה אותו האיש לא איש אחד, פוסח בעצמו על הרבה סעיפים, הפכפך ברוחו, מלא ניגודים וסתירות בנוגע להערכת תפקידו, משתנה מיום ליום ומורכב מצדדים שונים, טרגיים ומגוחכים גם יחד. ואולי גם זה לא נכון, אולי גם במחשבה זו אין אנו אלא רואים מהרהורי לבנו… ובאמת, איזו תשובה קבועה – כארקטרולוגית, לא תיאולוגית – יכולה להיות על מיני שאלות כאלו, אם הפסוקים, שעליהם אפשר לבנות את כל ההשערות, סותרים זה את זה, נדרשים לכמה פנים ונתלים בהכרח בנטיות-לבו של המפרש ובהלך-רוחו, אם ה“מקורות” ברובם הנם נרפשים, עכורים, מקום-ציד רק בשביל ד"רים לתיאולוגיה ומיסיונרים בשכר?
וגם מבלי כל האמור: הגידו מה שתגידו, ואני איני נחרד כלל בראותי בעתון הגרמני הציוני הוינאי כפעם בפעם את רשימות שמות המוּמרים המוּקעים לעיני הקהל, יתר על כן: אני איני מבין, למי מזיקים אותם האַדוֹלפים והבֶּרנארדים העלובים, שהיו זרים מילדותם לחברה ולדת היהודית ושלשם כניסה לחברה הנוצרית קיבלו עליהם גם את “אמונתה”? מה היה לנו מהם קודם, כשׁהלכו או לא הלכו אל הטֶמפל היהודי, ומה הפסדנו מזה, שקמו והיזו עליהם להנאתם את המים הקדושים? צרה היא לנו כשנועלים את השערים בפני נודדינו, צרה היא לנו כשמגרשים את פועלינו מבתי החורשת, צרה היא לנו כשמניחים מכשולים על דרכנו בארץ-ישראל, צרה היא לנו כשמוסד קולטורי עברי מתבטל מאפס אמצעים – כל זה הוא סימן לעניות-חיינו, לקשי-קיומנו, לדלוּת-צרכינו ואפס-מילואָם. שמחה היא לנו כשקונים איזו כברת אדמה באיזה מקום, כשפותחים איזה בית-ספר יהודי באיזה מקום, כשיוצא לאור איזה ספר עברי חשוב, כשאנו שומעים על מספר יהודים שנכנסו לעולם העבודה הפרוֹדוּקטיבית – כל זה הוא ביטוי של חיינו היצירתיים, כל זה הוא סימן, כי עוד חיים בעמנו וכי עוד לא תמנו לגווע. לא בלתי-מובן הוא לי גם הצער כשרואים בעל-כשרון באיזה מקצוע שנולד בינינו הולך מאתנו מפני שאינו מוצא מקומו בתוכנו, ואנו, בני עמו נשארים על ידי זה דלים ורשים ומשוללי תרבות. ואולם מה לנו ולכל אותן עשרות ומאות המתבוללים מילדותם, שלשם איזו מטרה הם מתנצרים, ומפני מה דוקא השינוי החיצוני הקל הזה צריך להחרידנו יותר מחייהם שלפני השינוי? הן צורות-חייהם העיקריות היו גם בלאו הכי לא-יהודיות, ומה היה לנו מהם אלמלא עשו את הצעד האחרון הזה והיו נשארים רק בכתובּי ישראל, ללא קחת חלק בקשי-חיינו ובמלחמתנו בעד עתידנו הלאומי? על הקארייריסטים הנבזים הלא ודאי שאין מה לקשור מספד חדש, ואולם אפילו אם נקח חזון מיוחד של מתנצר מוסרי כאוֹטוֹ וַינינגר, בעל הספר “המין והאופי”, שאין מתנצרים כמוהו בעולם-המעשה, שמצא, או נדמה לו שמצא, בנצרות יופי מיוחד וחיוב גדול – מה אנו יכולים ללמוד מזה? אוֹטוֹ וַינינגר בעצם הן היה דוקא בעל תכונה יהודית בכל רמ"ח אבריו, אבל בשביל עולמנו היהודי, שנוא-נפשו, היה ערכו, גם אלמלא היה מתנצר, דומה ממש לערכם של לאסאל ויתר השבויים היהודים, הגדולים עם הקטנים, שמשום-מה אינם מתנצרים. האַקט של ההתנצרות אצל מתבוללינו, שכמותם כחרדינו מדַמים, כי מזוזה וישׂראל חד הוא, אינו אלא דבר שבחיצוניות, שאין להתריע עליו ביחוד, ואין צריך לומר, שאין להילחם בו על ידי גילוי המאור שביהדות…
לא בדברים מופשטים תוּסר ההתבוללות הממשית וההכרחית של חלקים הגונים מתוך גוף עמנו החולה, הגיטואי. ה“יהדות” במרכאות לא תוכל פה להושיע, גם אם יכתבו עליה אלף דרשות נמלצות. נניח איפוא את חכמת התיאולוגיה לגלחים משלהם ומשלנו, ששעתם פנויה לעסוק בשאלה: מי מן הדתות עדיפה, באיזו יש יותר יופי, יותר קדושה, יותר צדק, יותר אהבה. השדה רחב ומקום יש כאן להתגדר ולחדש, לבחור פסוקים אחדים מכל הפסוקים הרבים ולצרפם יחד – ולהוכיח.
שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת “קיום-היהדות”. את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש. אחד-העם עשה זה פעם והתחרט. אבל אנחנו, חבריו היהודים החפשים, אין לנו וליהדות כלום, ואף על-פי כן הננו בתוך הכלל בשום אופן לא פחות ממניחי תפילין וממגדלי-ציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשׁבילנו היהודים. אנחנו יהודים גֵרים בכל מקום, יהודים רצוצים, בלי ארץ, בלי שפה וכו' וכו‘, הסביבה של הרוב הנכרי אינה נותנת לנו להיות יהודים שלמים, באותה מידה שחברינו הרוסים, הפולנים וכו’ החפשים הנם רוסים, פולנים שלמים. הסביבה של הרוב מבלבלת אותנו, אוכלת בנו, מטשטשת את צורתנו, מכניסה ערבוביה בכל חיינו – אבל מהתבוללות רחוקים אנו, הוי כמה רחוקים, וענין-ההתנצרות – אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק. עמנו הוא גלותי, חולה, הוא הולך ונתקל, הוא נופל שֶׁבע – וקם. עלינו להקימו. כוח רצונו מתרפה – צריך להגבירו. הבו ונתחזק. אין משיח לישראל – הבו ונגַבר חילים לחיות בלי משׁיח. האלפים מתוכנו, אולי גם הרבבות, שכבר התבוללו לאין מרפא, שכבר נעשו מסוגלים להתנצר – גם ירוק לא נירק עליהם. אנחנו המעטים, בני העם היהודים, החי, נהיה חזקים מצוּר, עובדים ויוצרים עד כמה שאפשר, נרבה את עבודת עמנו ואת נכסיו החמריים והרוחניים. אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
-
ושיש לכתבי הקודש שלנו, הואיל ונעתקו לכל הלשונות שבעולם, איזה היפנוז של כל דבר מקובל, שמקורו בהמוניות ובקבלה בלתי מבקרת איש מפי איש – בזה אין כל ספק.לא כל איש ואיש מן הצועקים על הערך המוחלט של כתבי–הקודש מוצא בהם באמת את הנחוץ, אלא הערך נמצא כבר מאליו, מחוצה להם… וראיה לדבר: רוב הספרים הגנוזים אינם נופלים בשום דבר מהרבה ספרי הביבליה (ספר בן–סירא אינו נופל בשום אופן ממשלי), ואף על–פי כן אין הקורא טועם בהם אותו הטעם שלמעלה מן הטעם ואינו משתדל להתפעל מכל פסוק, אלא קורא בהם קריאת חולין ומקבל רק מה שראוי לכך. ↩
-
ממש כהני דאמרי שלנו: “מעולם לא ראינו צבי קייץ וארי סבּל ושועל חנוָני, והקב”ה מפרנסם שלא בצער“… או: ”בני אדם עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה“… ”אפשר, אדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה – תורה מה תהא עליה?“ ועוד ”פנינים" כאלה בספרותנו הישנה! ↩
בפרקי “בעתונות ובספרות” שבגליון “הפוה”צ" הקודם הבעתי, בתוך שאר דברים, את הרעיונות המצויים והישנים בחוג המשכילים העברים הלאומיים, כי בשביל האינטליגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת; כי גם הלאומיות היהודית אינה מחייבת את בניה החפשים בדעות להחזיק דוקא בהשקפת עולם יהדותית מסויימה; כי היהודי המשכיל, כל זמן שהוא חי בתוך עמו, מדבר בשפתו ולוקח חלק בחייו, אפילו אם הוא כופר בכל תורת משׁה וחושׁב על התנ“ך (כמו על הקוראן ועל הוֶדה ועל כל הספרים הקדושים) מה שהוא חושב, אין הוא מוּצא בגלל מחשבותיו אלו מן הכלל הלאומי; כי ההתבוללות תלויה בעיקרה בקבלת צורות החיים של אחרים וכי, לפיכך, אלה המקבלים עליהם איזו דת אחרת – זאת אומרת, צורות-חיים אחרות – הם בשבילנו כמתבוללים לכל דבר, לא פחות – וגם לא יותר – מכל אותם “הצרפתים, הפולנים וכו' בני דת משה”, ובכלל מכל אותם המסוגלים להתנצר, על-פי חינוכם ומצבם בחברה, גם אם לא התנצרו (לאסאל, למשל, שלא התנצר, אינו חשוב יותר יהודי בעיני מהיינה ומבֶּרנה שׁהתנצרו). על הרעיונות הללו אפשׁר, כמובן, לחלוק; אפשר לבלי להסכים להם; אפשר לטעון, כצד שכנגד, כי אומתנו היהודית הואיל ואין לה ארץ וכו' אינה דומה בזה לאחרות; כי בלאומיותנו אנו צריכה לתפוס הדת החיצונית מקום מיוחד; כי מלבד הדת החיצונית יש עוד יהדות בתור השקפת עולם מסויימה – הצדק המוחלט, המוסר היהודי, הערך הנבואי וכו' וכו' – שבלעדיה ובלעדי עיקריה אי-אפשר להיות יהודי אמיתי; כי אף המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל, בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך; כי כתבים קדושים הם רק עשרים וארבעה, ושאר הספרים – ולא כל שכן ספרי “הברית החדשה” – הם ספרי גויים, ספרי טריפה. בקצרה, על פיליטון אחד אפשר תמיד להשיב, בפיליטון אחר, וכשהשעה צריכה לכך, גם להתרעם, להתמרמר, לדבר רתת… אבל להוציא מהערותי וציוּני הנקוּבים, שבהם מודגשת לא פעם האנטי-ריליגיוזיות שלי בכלל, כי אני וחברי בעתון ללאומיות עברית ולחופש המחשבה העברית הננו “מסיתים לנצרות”, “לעשות את המעשה” וחסל”, ו“השאלה היא אך: כמה? כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?” (מאמר ראשי ב“החרות”, ש“ז, גליון י”ח) – האם אין זה שגעון ונבלה של “הדיוטים פראים? האם לא ברור של”סנסאציה" כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה, ומכיון שהם רואים באיזה מאמר אם המלים “ברית חדשה”, “נצרות”, מיד מבריקה תמונת המטבע המיסיונרית לנגד עיניהם והמוח הקטן מתבלבל, והעלילה מוכנה?! מובן, שאני החתום מטה, לא אבוא כסופר הידוע ש“י הורוויץ לפני שלוש שנים להוכיח באותות ומופתים למעלילים – במזיד או בחסרון ידיעה להבין בכתוב – שאנכי אינני מן המסיתים; אצלי מתעוררת שאלה אחרת: מה לעשות בכלל למופקרת כ”החרות" הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חָלק, מרשע עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים למיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת הציבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב“הפועל הצעיר”? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבּוּרית: “תחיה!” “סכנה!” וכולה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת התרבות של ישובנו הקטן?
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]
וְנוֹשְׂאֵי תוֹרַתְכֶם – כִּי חָלַק הָעָם –
יִתְנַשְׂאוּ עַל עַמֵי-הָאָרֶץ…
(ש. טשרניחובסקי)
וּמָחִיתָ בִּמְחִי יָד אַחַת
אֶת קוּרֵי הָעַכָּבִיש…
(ח. נ. ביאליק)
העם העברי עמֵנו, בא עד משׁבר, וכשׁאני מוציא מפי את האמרה הוודאית והידועה לכל הלזו, אין אני מתכוון בעיקר כלפי עתידו של עמנו. על העתיד בכלל, על העתיד הרחוק, אין איש יודע להגיד דבר, ואף כלום זה נוגע כל כך? אני מדבר על העתיד הקרוב, על עתידנו אנו, שהוא עומד לעינינו, תלוי הרבה בנו בעצמנו ונובע ישר מן ההווה שלנו, מן היום. ולעמנו, לנו, אין הווה. עמנו בהווה הוא מחוסר בסיס , משולל צורה, טמוע בין אחרים, מרודף ומגורש, נושא חרפה, נושא אסון, מתנודד בספינות וחייו אינם אנושיים, אינם תרבותיים – מכוערים עד היסוד. לעמנו אין טבע, אין עבודה, אין מולדת, אין חרושת-המעשה, אין בתי ספר, אין ספרות עצמית ראויה לשם זה, אין אמנות, עמנו בא עד משבר.–
העתיד – מכוסה בערפל, ההווה – מר ומכוער עד לאין אומר ודברים, ופונים קצת אל העבר. ולא בכדי להורות ולדון ממנו בשאלות-היום, לא בכדי להתוות על ידיו נתיבה, לא בכדי לעשות ממעשי אבות עלובים סימן לבנים עלובים, אלא – כך: רוח היא באנוש להגות במה שעבר עליו.
ומעיינים בדבר ורואים: המשבר נמשך זה שנות אלפים. כל הלגנדה שלנו, שאנו “עם הנבחר”, אינה אלא כשאר לגנדות! עמנו לא היה מעולם “עם הנבחר” – בכל אופן, זה אלפים בשנים, שאיננו אף מדרגה פחותה קצת מעם הנבחר. כל המליצות הלאומיות על “המארטירולוגיה הארוכה” וכו' ועל “התפילה הרוממה” וכו' אינן בעיני אלא טעות מרה, גאוָה נפוחה, שקר ואחיזת עינים. עם שהוא בגלות, כלומר, עם שאינו אדון לעצמו ולחייו, אלא שהוא מדרס לכל רגל – עם כזה יהא אפילו כולו עשרת אלפים הרוגי-מלכות, יהא אפילו כולו שפּינוֹזים והיינים, אינו כבר עם הנבחר. ואף אם יבואו מליצי מזרח ומערב ויקשרו כתרים לסבלנותו, לעינוייו, להמארטירולוגיה הארוכה של עמנו הגדול –
לָמוֹ פִצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ…
כי הלב יודע: בני עמנו בכל הדורות נתענו הרבה, אבל ליסוריהם אין יותר יופי וערך מאשר ליסורי כל האנושיות, שגם הם אינם מעטים. ואולם יסורי כל האנושיות,יסורי עם ועם, הביאו לידי איזה הווה; ויסורי כל הדורות שלנו אבדו בתוהו, חלקים גדולים מעמֵנו, בימי הבינים ובראשׁית העת החדשה, מיתר הפליטה,אשר לא אכלה החרב, מן השרידים, אשר קנו את חייהם בכסף או בתחבולה, אבדו, נטמעו בכל הזמנים ובכל המקומות, ואלו אשר מאיזו סיבה נשארו נאמנים ל“יהדותם”, נשתנו, נתמזגו, נתפשרו, באופן היותר טוב: נכלאו בקליפתם הצרה ונחנטו. אי-אפשר, אמנם, שלא למצוא גם עקשנות דתית פה ושם, לפעמים גם מסירות-נפש ריליגיוזית עליונה, אבל גם זו וגם זו לא הביאה לידי יצירת חיים חדשים כי אם לידי רבנות קנאית ואדיקות חשכה. במקורות-הפרנסה המיוחדים שלנו אז – או בלשון אחרת: בגורמים האיקונומיים, במילוי הפונקציות הכלכליות המיוחדות, שעשו חיזוק לקיום האומה השנואה והנבדלת – הרי אין מקום להאריך. באופן היותר טוב היה בנו אז איזה צורך לאחרים, אבל סולת-הארץ ומלח-הארץ – אוחזי מחרשׁה ואוחזי שֶׁלח – לא היינו!
לא בהיסטוריה קא עסקינן הכא. חכמי ההיסטוריה יבואו וידברו על התורות השונות, ששׂררו בזמן פלוני ונלחמו בתורות אחרות ורדפו את היהדות, שהשפיעה עליהן ועשתה גדולות ונצורות; חכמי ההיסטוריה יבואו ויזכירו את הערך ההיסטורי הקלוקל, שהיה ל“אוחזי מחרשה” בימי הבינים בזמן שהכל היה ממשלת כוהנים ויזוּאיטים, וכי דם אבותינו נשפך רק על “מזבח-ההבדל” שבין דתם הטהורה והדת השלטת “המתנצרת ברוח”. בכלל, חכמת ההיסטוריה פתוחה לפני כל סופר וקורא, משכיל ושאינו משכיל, והמאמין בה ובה“השגחתה” וב“הגיונה” יבוא ויאמין. אני בהסתכלות בעברנו, שכולו יסורי-שוט מחפירים, ובחשבון-עולמנו על ידי עצמנו עומד פה. והחשבון נעשה, כאמור, לא בשביל איזו תוצאות בשביל היום, שהרי אם גם צרות היום ומכאובי היום הינם המשך ישר מן העבר, אבל דאגות היום הנן אחרות, אחרות לגמרי, והשאיפה-לבנין של היום אינה יכולה למצוא כל חומר ולבנים בשבילה באותו “העבר הגדול”.
…היום אומרים בלבם העברים החפשים בני-הדור, אותם העברים הבועטים בכל “נושאי-תורתכם” והולכים לעבוד במושבה עברית: אם עם הנבחר היינו עד עתה ואם לא – קרוב לוודאי שלא! – אבל זה לא נוגע כל כך לשאלת חיינו של עכשיו. רגש האדם שבנו יכול להתייחס בשנאה גמורה לכל העבר שלנו, לכל ה“היסטוריה” שלנו, באי-כבוד לאבותינו בעלי “הרעיון המשיחי” בכבודם ובעצמם, שלא הורישו כלום לדורות אחריהם מלבד המון ספרי הבל בדרוש ובפלפולא דאורייתא, אבל שאלת העכשיו אינה מוּסרה על-ידי זה מן הפרק, כי הלא חיים אנו, ולא דתנו מקשרת אותנו עם עמנו, ולא דת אחרת תקחנו ממנו, ולחברה אחרת איננו רוצים ואיננו יכולים ללכת, כי אין אדם הולך מעצמו, ואת הנשמה שלנו הן לא נפלוט, והיא נכספת ליותר טוב, לחיים יותר טובים. בשביל הנשמה החפשית שלנו, בשביל העצמיות האמיתית שלנו לא רק " הדת והאמונה של אבות חברינו, בני אומות העולם" זרה ולא נחוצה, כמו הדת והאמונה שלנו, אלא גם החברה הקולטורית של חברינו, של בניהם, שממנה אנו רוצים ללמוד ואותה אנו רוצים לחקות אצלנו, נכריה היא לנו, בכדי שנוכל או נרצה להיכנס לתוכה ולהיבלע בה. אנו רוצים בקולטורה שלהם ברחובנו אנו, על אדמתנו אנו, אצלנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו. איננו רוצים לבוא ולשבת אצלם, אצל שולחן-זרים, אפילו אילו היו מקבלים אותנו, מה שהוא באמת דבר בלתי אפשרי – אנו רוצים ללמוד מהם, לעבוד, לנטוע כל הטוב שלהם בתוכנו ולערוך שולחן לעצמנו, למען יהיו חיינו בלי רגשי עבדות, בלי הכנעה, בלי טשטוש הצורה. מסביבנו, בכל תפוצות הגולה, לרבות היהודים בגלות-המזרח, הפראים לגמרי או למחצה, אנו רואים: התפוררות-הכוחות, טמיעה גמורה או פוסחת על הסעיפּים, דתיוּת אינרטית, שאין לה כל ערך לאומי, חוסר כל קולטורה, צורות-חיים פגומות ולקויות, בין שהן מקוריות או שאוּלות מאחרים, ועל הכל התנגשות איקונומית, שפירושה: שוב אין צורך ברוכל היהודי! החרימוהו! – אנו, איפוא, בני העם העברי הנאמנים לעצמנו, החיים בתוך עמנו ואין אנו יכולים לתאר לנו בשבילנו חיים מחוץ לעמנו, בין אם טוב הוא עמנו זה או רע; אנו האחרונים במחנה, מפני שאין בנמצא בשבילנו מחנה אחר, כשם שאין בשבילנו שמש אחר, אפילו אם נמאס בו ונמצא בו כל הכתמים שבעולם – אנו צריכים להתאזר עוז ולתקן ולשנות ולשפר את חיינו; ליצור לנו את תרבותנו, להחזיק בשפת דיבורנו, לבנות לנו את ההווה שלנו. אנחנו איננו רוצים לחיות בזכות התנ“ך, שנתנו אבותינו לעולם, אנחנו איננו מתפעלים גם מ”הציוּר האֵוַנגלי הנחמד" ואיננו לומדים תורת חיים מ“הדגניות אשר לא תעמולנה”; איננו אדוקים במידת הבטחון היהודית: “אֶט, אלוהים לא יעזוב!” ואיננו רוצים כלל להיות “יתומי השכינה”. ידנו תושיע לנו, ומגמתנו היא לעמול וליצור הווה חדש לעצמנו ולכולנו על-ידי בניית כפרים, שאנו, יהודים, נשב ונחיה בהם. הדבר הזה הוא לא מן הקלים. חדלו, איפוא, לרגע מבּוֹא אליהם עם “חששיכם” ותורותיכם, אשר לא חכמת בהם!
אלה הם הדברים אשר בלב עשרות ומאות האנשים המתחילים את פרק-החיים החדש בגליל וביהודה, והם הם התקוָה האחרונה לשארית פליטתנו. למעלה מכוח אנוש הוא התפקיד אשר הם ממלאים, ואמנם יש מהם הנופלים על כלי עבודתם, יש גם שאינם עומדים בפני הקושי הנורא שבדבר ועוזבים את כלי עבודתם, והנשארים ישאו עיניהם אל באים חדשים, שימלאו מקום אלה ואלה. בין כה וכה – ואיזו קוי-אורה הולכים ונפוצים…
ושם? ביתר תפוצות-הגולה?… משם, לאסוננו, עולים רק קינים והגה. והצרות, אמנם, אין להכילן. ענין תחום-המושב בפרלמנט הרוסי לבדו, כל אותם נחלי נהרי הארס, השוטפים ועוברים – כלום אין בהם די והותר להמית כל רוח? איזה חילוק בדבר, עד כמה נכונים דברי אויבינו ועד כמה נפרזים – אנחנו תלויים בדעתם!
כל גליון של עתון יהודי באיזו שפה שהיא מלא על כל גדותיו מסכות של פורעניות. מעוררים, לפעמים, באופן מלאכותי איזו “שמחה”, איזה “חג-יובל”, איזה משתה-באנקט בבית-הקברות, אומרים במנין כל הניתן ושאינו ניתן להיאמר – ושבים אל התרעומות על גורלנו, ומה מכאיב ומה מדאיב – הוי, הרבה יותר ממה שהאפיקורסות שלי ודכוותי מכאיבה את “האנשים העבריים” שלנו! – שהמתרעמים והמתאוננים אינם רואים דברים כהוָיתם ותולים את כל התקלה הקיימה באיזו סיבות קלות-ערך, סיבות עוברות, חולפות, במעמד-הרוח של ציבור פלוני בארץ פלונית, בשגיאות טכסיסיות, שעשתה אסיפה פלונית במהלך הפוליטיקה שלה, בהבל זה ובחוכא זו.
אמנם, יש שאתה הוגה: ומה אילו היו רואים דברים כהוָייתם – מה היו יכולים לעשות אז? כלום לא הכל אחת? ובכל זאת מציק עוורונם לנפש ושוועת-זעם מתפרצת מתוך חומת השפתים…
יש להם, למשל, אותו החזיון המר: צעירינו מתנצרים בהמון – חזיון מר ומכוֹער לכל הדעות, חזיון נורא מכל ההשקפות – ממש חרפה וכלימה היא להוכיח את זה, להאריך בזה. אבל כלום אין סיבותיו הנצחיות, הגלותיות, של כל החזיון הזה גלויות ומובנות לכל בר-בי-רב דחד יומא, עד להבין, שלא מחמת “התנצרות ברוח” הולכים צעירינו וממירים את דתם על-ידי הכנסיה הפראבוֹסלאווית?! כלום החזיון הזה הוא איזה חזיון מיוחד, הקובע חשיבות מיוחדה לעצמו ואינו חוליה אחת – תהי האחרונה – בשרשרת הארוכה, אינו אבן אחת – תהי התחתונה – במפולת הגדולה, אינו קו אחד – יהי היותר מכריע – בתנועת ההתבוללות המובנה, ההכרחית, שבתוכחת-מוסר לא תעשו לה כלום?! וכלום לא מרגיזה, איפוא, אותה הטיפשות של הבאים ואומרים, שאת השבר הזה – המרת הדת – אפשר לרפא (ולו אפילו בחלק אחד מאלף!) על-ידי גילוי המאור, כביכול, שבתורת היהדות ומעלותיה לגבי הנצרות אויבתה!
בפיליטוני ב“הפועל הצעיר”, שנה זו, גליון ג', זה שהטיל רעש בלתי-צפוי ומדאיב כל כך 1אמרתי: בנותינו הולכות ונמכרות לבושת, המוננו מוכרח לחלל שבת שלו, צעירינו הולכים ומתנצרים, כלומר, עוזבים אותנו ועוברים לגמרי לחברה אחרת (אפשר היה להוסיף: ריבולוציונרים שלנו הולכים ונעשים לשׁפִּיוֹנים, לפרובוקאטוֹרים – ובכלל, אפשר היה להוסיף עוד רבות…) – כל אלה הם חזיונות-חיינו, שאנו קורעים עליהם בכל עת ובכל שעה – בנו וגם לא בנו העווֹן! אבל מה אתם רוצים, חכמי ישראל, בעלי “בקשת אלוהים” ו“שאלת הדת”, שאנו, העברים הלאומים החפשים, העומדים בתוך המחנה, נראה באלה החזיונות הרעים, הצדדיים, את עיקר שאלת קיומנו? שנאמר: מפני שאלפים מתוכנו משתמדים ועשרות נעשים לפרובוקאטורים, ומאות סוחרים בנפשות בנות-אדם – על כן אבדנו? מה אתם רוצים, שאנו נאמין, ששאלת חוסר הבסיס שלנו תיפתר על ידי זה שייסודו אגודות נגד המסחר בנשים, שידכאו את כל הריבולוציות ולא יהיה מקום לשפּיוֹנים, שילחמו באסיפות פוליטיות בעד שמירת שבּתנו ( בעוד שהמוננו מושלך גם מבתי-עבודה של יהודים!), שיוציאו את “יהדות ואנושיות” בהוצאה שלישית כלפי המתבוללים-המתנצרים, בכדי שיוָכחו, כי דתנו היא הדת היותר טובה ורוחנו הרוח הפרוגרסיבי האנושי היותר שלם – ונוָשע תשועת עולמים?!
ובא “איש עברי”, אותו בא-כוח של “מוסר-היהדות” ב“השילוח” ומעליל עלי, ש“ענין-ההתנצרות אינו מעורר בי אפילו לא תמהון ואפילו לא שחוק”, שאליבא דידי “מה בכך, אם יהודי שאינו לאומי מתנצר”: “מר ברנר אינו מצטער על המאות והאלפים ממבחר-(ממבחר?) צעירינו, שעוזבים יום-יום את עמם לבלי שוב עוד”. ולא ראה איש-המוסר הזה חובה לעצמו לזכור כתוב מפורש בתנ“ך: “שארית-ישראל לא יעשו עַולה וכו'” ולקרוא את הדברים שׁל ה”בלתי מצטער" קודם שהוא בא להשיב עליהם 2. שהרי אלמלי היה מואיל בחיר-האומה הזה לקרוא בלי ביטול פיליטון של מופקר כמוני, הן היה רואה בהדיא, שאת הפרזה הזאת על “ענין-ההתנצרות” אין אני אומר בנוגע ל“מבחר-צעירינו, שעוזבים”, אלא בקשר אל השורה הקודמת ובנוגע לנו, בני “המחנה הנשאר”, שליהדות התיאולוגית שלכם אין לנו באמת כלום, אבל מהתבוללות רחוקים אנו, רחוקים, רחוקים, שהרי אנו יהודים פשוטים, לא ד“רים לפילוסופיה, ויציאה לחברה לא-יהודית אינה יכולה גם לעלות על דעתנו. וכשאתם באים ומפחידים: “הואיל וכל הדתות שווֹת – מודע באמת לבלי להתנצר?” אנו שׁולחים אתכם בהפחדה זו לנשׁים המוֹזְרות בלבנה או ל”הגלחים משלנו" 3, כי אצלנו “ענין-ההתנצרות” (שהוא עסק בשביל מתבוללינו ההמוניים) כל כך רחוק ומוזר עד שאינו יכול “אפילו לעורר תמהון או שחוק”. ואילו היה בא “איש עברי”, עם חבריו, בעלי “החרות” והיה אומר לי: מכיון שבן-בלי-דת אתה, שחצן שבשחצן, למה לך לעסוק בספרות שאינה מחיה את בעליה, הלא טוב לך ‘לעשות את המעשה’, ללבוש קאפּוֹטה, לעשות לך צורה של ירא-שמים ולהיות לרבי בפולין, לגבאי בכולל, לשד“ר מישיבת ‘תורת חיים’, למשוּלח מקופת רמבה”ן" – מה היו הדברים והענינים האלה צריכים לעורר בי: תמהון? שחוק?
“איש עברי”, הבקי הגדול בכל חדרי התורה הגויית והיהודית, הנושא ממש רבבות-ספרים על גבו, ומתוך כך עיניו, כביכול, כאילו אינן בראשו; “איש עברי”, הסוקר תמיד תבל ומלואה בעד אלפי משקפיִם רבניים ופילוסופיים ( מרב פפא עד “רב צעיר” ומקוּנוֹ פישר עד בעל-ה“פירורים”), משקפיִם מורכבים אלו על גב אלו, ושמתוך כך הוא רואה באופן משונה את הנעשה מתחת לחוטם; “איש עברי”, המאור הגדול והפטיש החזק הזה, משתער עלי, הפיליטוניסט הדל, ה“מתערב בענינים שאינם שלו”, בכל גודל הירמולקה המודרנית שלו ומתייחס בכל חומר ביטולו לידיעותי, לדעותי ולכל מהותי. מה לך, מר ברנר, אצל נגעים ואהלות ושאלות-האומה, ענינים שאינם שלך, שרק אני, “איש עברי”, הוא המומחה להם! כלך לך, “המספר שאני מכבד”, אצל סיפורים, סיפורים אמנותיים טהורים, מעין ה“חטא” שנדפס ב“השילוח” שלי – ואכבדך! רק “הפועל הצעיר”, זה “כלי מבטאה של מפלגת הפועלים היקרה והחביבה” (והנעימה והחמודה!), שאתה כותב שם כמעט בכל גליון את פיליטוניך השחצניים, הוא שמקלקל אותך ומסית אותך לעזוב את הסיפורים ולעסוק בענין שאינו שלך, בענין שלא נזכר ממש בשום סיפור מסיפוריך (עיין “הזרמים בספרות העברית” לד"ר קלוזנר!), היינו בשאלת האומה, כשם שהוא, “הפועל הצעיר”, הנעדר עורך מומחה (כעורך “השילוח”, לכל הפחות“!”), מתערב בענינים שאינם שלו ומעז לתת גם “מאמרים וסיפורים ושירים, שאין בהם לא תוכן ולא צורה ספרותית ולא סגנון עברי איזה שיהיה”.
נעניתי לך, “איש עברי”, סופר “השילוח” הגדול, הבטוח כל כך בגדלות כלי-המבטא, שהוא עובד בו! אני, עבדך, איני עורכו של “הפועל הצעיר” ואפילו לא עוזרו בקביעות, באותה מידה שאתה, “איש עברי”, קבוע ב“השילוח”, ולכן, כאיש מן הצד, אתערב שוב ב“ענין שאינו שלי” ואגיד לך: שמא אברך-משי סמוך על שולחן חותנו אתה, כקורא העקרי של “השילוח”, וכמוהו אתה חושב את “השילוח” שלך לחנות של בשמים יקרים או של אבנים טובות ומרגליות, שממנה אפשר לזלזל בכל מה שיש אצל אחרים? שמא אומר אתה באמת בלבבך, כי כל העולם עומד על אגדה נמלצה, מימרא מדרשית וציטאטה מ“הרעיון המשיחי”, ואותו הסגנון של חוג הסופרים שלך – הוא ואפסו עוד?! ואולי דוקא אותו הסגנון “המשופר והמשוכלל” כל עיקרו אינו בא אלא לכסות על מערומי המחשבה והרגש, זה הרגש שאתה תובע את עלבונו מאתנו? כי לא רק אני “המספר ברנר” – לב כולנו פה אינו קהה כל כך לכל “דבר שברגש” אבל, מי יודע – אפשר שלאשר יקָרא שׁם אצלכם רגשׁ, לו רגשׁנות מזוייפת נקרא פה? ואפשׁר עוד, שלא רק בין רגש ורגשנות יודעים אנו להבדיל, אלא גם בין דבריהם של סופרים, שקראו את ספנסר ומיל ו“טיימס” וקנו להם אצטלא דרבנן וסיגלו להם טכניקה-של-מאמרים באנאלית ובין דברים היוצאים בלי כחל ושרק, ואף לא בוודאיות מלאכותית, לא כמו מפי הגבורה, אבל ישר מן הלב, בלי כל מחיצות… לא מחומר אחד קורצו הכל, אדוני “איש עברי”!
“איש עברי” היה רוצה לראות ביושבי ארץ-ישראל מכונות לגידול ביצי האידיאלים הלאומיים, כפי שהוא מעלה אותם מן הספרים אשר טיפל בהם.. אבל לשוא! נחת זו, כפי הנראה לא יקבל מכולם. עיני כל ישראל, כביכול, נשואות, אמנם, אליהם, אל יושבי ארץ-ישראל, והרי שעליהם להיזהר מאד בדיבור ובמעשה ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם, אבל אנחנו, השחצנים, איננו נרתעים כל עיקר מ“כל ישראל” זה ומאפיטרופסותו, וקודם כל חשוב אצלנו חופש מחשבותינו והרגשותינו. אצלנו, בין האומר “מודים, מודים” ובין הצועק “לא מודים ולא מודים!” – אנחנו לא נשתיק אותו. “הפקר”! אנחנו נחשוב, נרגיש, נדבר ונחיה כמו שאנו רוצים, ולא על פי המוסר והמידות הטובות, שילמדנו “השילוח” הקדוש!
בכדי להראות עד כמה אני “המתערב בענינים שאינם שלו” עושה שלא כהוגן, בורר “איש עברי” אריזה משפט צדדי ובלתי-חשוב מפיליטוני, המתחיל ב“מוּדעת היא”, וקורא בפאתּוֹס: “כמה צריך אדם להיות חפשי מידיעות בכדי לומר כזה!” מילא. בנוגע לדעות מפי ספרים ולידיעות מפי אנציקלופדיות ודאי שלא אבוא להתחרות ב“איש עברי”, ואף שהענין הנדון אינו חכמת האַשוּרולוֹגיה – חכמה סתומה ונסתרה, ר“ל – אלא דבר המצוי בכל ספר העוסק בדברי ימי הפילוסופיה, בכ”ז לא אבוא להגיש מין ספר שכזה ל“איש עברי” (תבן אכניס לעפריים – מה?), בכדי להראות לו את המונותיאיזמוס של פילוסופי יוָן, ורק על אחת אתפלא: איש מוסרי כ“איש עברי” מפני מה אינו סולח איזו “אירוניה” קלה לחפשי מידיעות ומפילוסופיה, ושעל כן הוא נוטה אולי, לא עליכם לשניוּת, ושעל כן המונותיאיזמוס אינו “שבח גדול” בפיו, כמו בפי בעל “יהדות ואנושיות”, למשל, בדברו על נביאי ישראל? ותו: “איש עברי”, הידען הגדול, הן יודע בוודאי, כי לא רק המונותיאיזמוס של פילוסופי יון ונביאי ישראל, אלא אף של נביאי ישראל ואחד העם – אינו חד… ולמה, איפוא, הוא סוכך כל כך בכנפי-ידיעותיו ובמסירות-נפש כזו על “המונותיאיזמוס המהולל”?
אם יתנצרו כל היהודים ברוח ובלבד שידורו בארץ-ישראל ויעמדו על הקרקע וידברו עברית, לא נפסיד כלום. תורה כזו יוצאת עכשיו לא מאמריקה, אלא מציון, מבית-מדרשו של “הפועל הצעיר. אימה חשכה נופלת על “איש עברי” מפני הרעיון הנורא הזה. אבל במי האשם? עלי, למשל, איש מבית-מדרשו של “הפועל הצעיר”, שנואה עד מאד ההתנצרות-ברוח. אבל לא יותר מכל תורת מוסר שאינה יכולה להימלט מן השקר והגיחוך. אני, למשל, חושב, שבתור בני-אדם היינו מפסידים הרבה אילו היינו “מתנצרים ברוח”, אילו היינו נעשים, נאמר בדרך משל, לתלמידי טוֹלסטוֹי, אף שהעמידה על הקרקע, מאידך גיסא, אינה נותנת מקום הרבה לשום סכנה, ולסכנה לאומית לא כל שכן, אילו היו כל היהודים מקבלים תורת טולסטוי, מה שלא יתואר, כמובן, בשום אופן, היתה תורה זו נעשית ליהדות, והלאומיות העברית שלנו לא היתה נגרעת, כמו שלא נגרעה במשהו לאומיותו הרוסית של טולסטוי, אבל הלא כל אלה הם דברים בטלים, מר “איש עברי”! אנחנו איננו לא מתיהדים ולא מתנצרים ברוח, אנחנו איננו מגנים שום דת ולא משבחים שום דת. אנחנו אומרים: לא על אמונות ודעות יחיה עם. המושגים, איפוא, שלך והצער שלך, ומה אנו אשמים? אצלנו כל ה”מוּסרים" שוים, ואליבא דידך עולה מוסר-היהדות על מוסר-הנצרות, או יותר נכון, שונה, ובן-פטורא, כפי שהורה אחד-העם, הוא “מתנצר ברוח” מפני שאמר: “מוטב שימותו שניהם ואל יראה אחד במיתתו של חברו” – וה“הפסד” הוא, אמנם, אין לשער… סכנת נפשות! לא כך?
אין אדם נתפס על צערו ועל פחדו, ומרוב צער ומרוב פחד ומרוב כאב על החשש ועל הסכנה ועל ההפסד שכח “איש עברי” את כל מידותיו הטובות מאז ומעולם ומחרפני בכינוי: בחור-ישיבה שנתפקר. טוב! אני מקבל את ה“גידוף” הזה לא בלי עונג: גם סמולנסקין וגורדון, לילינבלום וברדיצ’בסקי הנם בחורי ישיבה שנתפקרו ו“קול-הענות” שלהם עוד לא עבר זמנו כל עיקר. צר, להפך, על אותם בחורי הישיבה, שאינם מתפקרים! צר, למשל, על בעל-ה“מתמיד” (כבודו הפיוטי במקומו מונח), שבהשפעת הרב ותלמידו, שלא היו בחורי ישיבה, ולא נתפקרו, הרי הוא מתחיל להתחרט על התפקרותו הוא! אותו ביאליק, למשל, שזה עוד לא כבר פירסם את השיר “לפני ארון-הספרים”, משליך, אף על פי כן, בעת האחרונה את יהבו הלאומי על “רב צעיר”, שיביא אתו מברלין את חכמת היהדות ויטענה בגלות רוסיה (קרא בעתונים). יאמרו, מדברים שנאמרו בבאנקט אין מביאין ראיה, אבל כלום לא אותם הדברים דיבר המשורר גם ב“אסיפה הקוּלטוּרית” שבקיוב? ומי יודע, אפשר שמיני דיבורים יראי שמים שכאלה מכאיבים את לבי ולב חברי (גם לנו יש לב!) לא פחות ממה ששחצנותי כלפי השמים מכאיבה את לב חבריו של המשורר, ואף על פי כן הרינו מתאפקים ואיננו נוזפים. כי, מי יודע, אלמלי אנו היינו באים לנזוף, אפשר שהיתה יוצאת, במקום נזיפה שחצנית, שאגה זעומה על העיוורון של אותה הסביבה החשוכה, אשר בעל “משא נמירוב” מתהלך בה! כי הגיעו-נא בעצמכם: לא על בניהם של הרבנים הצעירים, שיתפקרו ויבואו ויעבדו ויסבלו ויתייאשו ויקווּ ב“ארץ הנכספה” משליך ראש משוררינו את תקוָתו הלאומית, כי אם על ה“תורה” המונחת עד עכשיו בקרן-זוית, בעוונותינו הרבים, ואשר אותה יביא אתו הרב המדעי מברלין… ומה זאת אומרת?… זאת אומרת, כי בחוגים הלאומיים המעטים שברוסיה שבים עוד פעם אל יעבץ ורוצים שוב בהתבצרות-היהדות, אותה ההתבצרות הידועה לנו זה שנות אלפים, רק בלי אמונה ובלי תום-האמונה… אם אותה הנפש ש“נשרפה בלהבה” וזה עוד לא כבר ביקשה לה “מקלט” בשביל “הראש והתפילות הנידחות”; אם זה אשר לא כבר צריכים היו השמים – “אם יש בהם אל” – לבקש רחמים עליו, כי הוא לא מצא את הנתיב ואת האל, אם זה התחיל להתפלל עכשיו ל“קורי-העכביש”, למדע-היהדות מברלין, סימן רע הוא, סימן רע…
אבל לעניני! לא רק “איש עברי”, רבים מתאוננים על הכאֵב הזה אשר הכאבתי בשחצנותי את לבותיהם היקרים. שנתם נגזלה בגלל דברי ממש! הטוֹן שלי, הטוֹן – היאך בא אדם ואומר כך! צער בעלי חיים עליהם! עלבון-היהדות תובעים הם מידי, המחוצף, בעלי-הבתים הטובים הללו השתעשעו, שיש להם יהדות משופרא-דשופרא, עבר היסטורי ממדרגה ראשונה, תרבות שאין דוגמתה, ספרות קלאסית ומודרנית מעשׁירותו שׁל קורח, וחוץ מזה תחִיה בארץ-התחיה, בערשׂ-הנבואה, ולא עוד אלא גם פועלים, פועלים שלהם, ועתון לשאלת הפועלים (רק לשאלה יחידה זו; יותר – אל הגה! אל ניד-שפתים!). אידיליה ממש! ופתאום בא באותו עתון אחד מסופרי העתון, הוא אשר כתב “בין מים למים” 4(גדולים מעללי-הפשע בעולם!) ומתערב בדבר שאינו שייך לעתון של פועלים ושגם אינו שלו ואומר: לאו דוקא! גדול עם-הארץ כפרי אחד מכל גדולי היהדות שלכם! וגורם, לדאבון-הלב, אי-נעימות, איך זה? היתכן? איך זה הוא מדבר ומרגיש מכל העולה על רוחו? ואם כדבריו, חס וחלילה, שאין זה ואין זה – על מה, באמת, עלינו להילחם?
“הצבועים!” – אגיד לכם אני בקריאה האוַנגלית “הנחמדה”, תחת “הציור הנחמד” על הדגניות,שעל פי חוסר חינוכי הספרותי" אין אני מסוגל, לצערי, להשיגו. ואגב, הואיל ונזכר שוב שם האוַנגליון (“איש עברי” התיר!), עלי להעיר, ששקר ענו בי בעתונים אחדים (ב“המוריה”, למשל), שאנכי קילסתי במאמרי את דת-הנצרות. לא קלויד מונטיפיורי אני, ברוך השם, ואפילו לא, להבדיל בין טומאה לטהרה, טולסטוי המגיד מישרים. כל עיקרו של מאמרי ההוא הן לא בא אלא להראות, עד כמה אין ענין קילוּס-הדתות נוגע לשאלת חיינו, עד כמה לא על האידיאה יחיה הרגש הלאומי שלנו, ואיך אבוא להעלות את דת-הנצרות השלטת על דתנו אנו, מפני שהיא שלטת, וכך דרכה של נפש עבדותית, כנפשי, להתרפס לפני השליט? (כך היה כתוב ב“המוריה”). בהמשך הדברים שבאותו פיליטון, אמנם, אמרתי, אגב-אורחא, מה שידוע לכל מי שאינו בוּר, כי “הברית החדשה” הוא ספר עברי וכי אין סכנה, אם יתייחסו לבן-עמנו הנצלב ברטט-קודש, אבל איזה קילוס יש בזה? 5יותר מאחֵר אני הכותב שונא גם את “ממלכת הכוהנים” וגם את “ממלכת השמים”, אם כי שתי הממלכות הללו אינן דומות בעיני בכּל אחת לחברתה, ויותר מאחֵר מתעב אני את הדוברים, כל הדוברים, על “שמים חדשים”, בעת שארץ אין תחת רגלינו, ואף על פי כן לא אוציא מכלל ישראל את אלה ש“דרשת ההר” מדברת ללבם!
ובכן עוד פעם: הצבועים! הבאמת אתם רוצים להשיאנו, כי “כל אותם אלפי קרבנות-האדם” הקריב עם ישראל על מזבח ההבדל שבין השקפה זו או אחרת, ולא מפני שהיה תמיד גוף זר? לראש הדףהבאמת אתם אומרים להחרידנו בדברים ש“מיליוני בני אדם אוחזת חרדת קודש לזכרם”? הבאמת אינכם מבינים, כי בזויה האומה, ש“כל חייה תלויים בדברים מקודשים ידועים” ודורות אין מספר היא נשענת רק על תפילת “ומפני חטאינו”? הבאמת עדיין לא השגתם, כי גם אתם בעלי ה“חשש” ו“מבקשי האלוהים” “פוצעים לבותיהם של אלפי יראים ושלמים”, החושבים כל בקשה לעבירה, ואף על פי כן אינכם חוששים וכותבים את דבריכם?!
הצבועים! אתם נלחמים, כביכול, לדבר שמחוץ לכם, לאיזו אמונה עיורת בגדלות-היהדות, ולפיכך בכל רגע אתם נרתעים לאחוריכם ושוקלים בדעתכם, אם כדאית היא המלחמה או לא, ולפיכך אתם רואים סכנה עצומה בזה שבאים וכופרים בגלוי בגדלות זו שאתם מגינים עליה. אבל מדוע לא תראו, כי יש אנשים, אשר רגש לאומי אינסטינקטיבי להם המחבב עליהם את עמם, כלומר, את עצמם ומפקד עליהם לתת תוכן לחייהם, תוכן חיוני להוֹוה שׁלהם, וסכנה הם רואים בהוָיה שׁל פֶּדלריוּת ואי-עבודה, אבל לא בשלילת היהדות, שחוץ מהם אינה במציאות בשבילם.
הצבועים! אנחנו חוזרים ואומרים לכם: אין יהדות מחוץ לנו ולחיינו. אין אמונות קבועות ועומדות, שיהיו עלינו לחובה. ולפיכך, כשם שאתם רועמים עלינו על שאין דת בלאומיות שלנו, כך אנו תמהים עליכם על שאתם “תולים תניא בדלא תניא”. על שאתם, אנשים משכילים, שיודעים את “שיטת-השמש” לכאורה, משיאים את עצמכם, שאתם באים בדברים עם השמים!
הצבועים! כחברי “המזרחי” אתם באים ומונים אותנו: המון בית ישראל הכּשר עומד מנגד לציוניות מפני שהוא רואה בהם כופרים ומחללי כל קודש – אל תדחו מעליכם את ההמונים! אבל אנו, היודעים את ערך האמונה של ההמונים, יודעים גם כן את ערך אמונת המשיח שלהם, וכי לא מפני שאיכפת להם מה שאנו דוחקים את הקץ הם עומדים מרחוק, כי אם מפני ששום דבר לא איכפת להם. ובעיקר לא הם ולא אנחנו – כולנו איננו חיים על רעיונות-היהדות ולא על רעיונות-היווניות, כי אם על פועל-כפים והכרה אנושית אינסטינקטיבית. האסון הוא שׁכַּפּי המוננו אינן פועלות והכרת האדם שלו פגומה במאד מאד…
“במה אתם יהודים, אם בדת היהדות אינכם מחזיקים?” אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בל כל הגדרות שכליות, בלי אמיתויות אַבסוֹלוּטיות, ובלי כל התחייבויות כתובות. כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החפשית שלנו –בלי אונס וכפיה, תהיה איזו שתהיה – זוהי יהדותנו, אם אתם רוצים דוקא במלה זו.
ועוד זאת: אהבה לעמנו ולצדדיו החיוביים – אלה הם דברים ששוב אין אנו צריכים להזכיר אותם, ופשיטא שאין להתיימר בהם, כשם שלא מתיימרים באהבה לאור ולשמש. לאומיים אנו, לאומיים קנאים, אבל במצוַת הלאומיות שאין אנו מחזיקים, באופן שבשבילה נעשה דבר אשר לא לפי רוחנו. לאומיותנו היא – הטבת חיינו והעשרת צורות-חיינו הנעימות לנו, ועל כן אל תאמרו לשעבדנו בשמה לאיזו מסורה, כי ללאומיות כזו נאמר: לא היא ולא שכרה! אנחנו הננו אנשים יהודים חיים – לא יותר – וחשובה בעינינו עבודה יהודית, עיקר-העיקרים בחיים, ויקרה עלינו שפתנו, שפת דיבורנו וספרותנו, וקדוש בעינינו כבודנו, כבוד-עמנו, וזוהי לאומיותנו!
“אם אין זה ואין זה ואין זה – על מה איפוא נילחם”? – הצבועים! על זה שיהיה גם זה וגם זה וגם כל הנחוץ. אם הרוב המכריע שׁל ספרות הרבנות והקַבּלה אינו בעינינו כלום, אינו בעינינו רכוש לאומי, אלא משא שלא לצורך, אין זה אומר עוד, שלא צריך לנו לא לברוא ספרות אחרת, חיה, אנושית, חפשית. אבל גם זה עוד רחוק מהיות העיקר. העיקר הוא – יסודות חיים חדשים, העיקר הוא – כפרים עבריים. ולזה נלחמים, לפי כוחותיהם, טובי בני ישראל בארץ ומחוצה לה, שבמשיח אינם מאמינים וליהדות המסורתית והתיאולוגית אין להם ולא כלום!
נאמן על הדיין הפנימי שבלב האדם, שהרבה שקלתי בדעתי, אם למסור לדפוס את מאמרי זה, שכחברו הקודם לו אינו אלא חוזר עוד פעם על כל הנאמר בספרותנו החדשה אלף פעמים, או לעבור על כל ה“רעש” המעורר גועל-נפש בשתיקה. יודע אני, כי נטל-מצבנו בארץ ומציאותנו היהודית בכל מקום אינם כאלה שנוכל להרשות לנו את ה“תענוג” של תרועת מלחמה ספרותית. ואולם מה לי לעשות… אלמלי היתה נגדי רק המלה “שחצנות”, ודאי שלא היה הדבר נוגע בי, ולא היה מקום ל“בירורים”, אבל הנה האנשים באים וקוראים גם: סכנה! ואני הן יודע עד כמה גדולה הסכנה של כופרים והורסים כמותי. אמנם, יודע אני גם כן, כי את “צדקתי” לא אוכיח: הן כל מה שדיברתי עכשיו, כל מה שאדבר ואיך שאדבר – תמיד לא יקָראו הדברים כראוי, אלא שׁורות-שורות, רק עד כמה שצריך בכדי להתעבר – כמו שנקרא גם מאמרי ההוא, שהטיל רעש – וממילא שהמשפטים יסוֹרסו בפי בלתי-מבינים, טועים במקרה, צבועים מתכּוונים להרע, סתם מקשנים, מעלי-שאון בעלמא או בעלי דעות וידיעות. ובכל זאת כדאי שידעו, סוף-סוף, כל אותם הנוזפים בי, כי “תשובת המשקל” אין אני מקבל עלי על להבא. אמנם ידוֹע אדע: הטון שלי, שלא הורגלתם בו, מורי ורבותי, לא ינעם לכם לעולם, ומרוב דאגה לכבוד אביכם שבשמים – יתברך שמו! – אין כבוד-האדם נחשב בעיניכם במאומה, ואתם “נוזפים”, אבל אני, כלום כבוד מכם אבקש? ואם ישיב לבבי דבר בפי עטי – האם אותו לא אגיד? לא נפשכם נפשי.
ח' אדר תרע“א [”הפועל הצעיר“, ניסן תרע”א; החתימה: י. ח. ברנר]
-
לא כל הדברים שנכתבו על פיליטוני ההוא באו לידי, בהיותי בכל “ימי הרעש” נגוּע במחלה ומרוחק מעיר, שעתונים מתקבלים בה, ורק לשמע אוזן שמעתי את ההד, שמצאה הפקרותי בעתונות היהודית ברוסיה ובאמריקה. ברם דיה היתה לי העתונות שבארץ, בצירוף מאמרו של “איש עברי” ב“השילוח” שבאו לפני, להוכיח לי לאן הרוחות נוטות. ↩
-
עד כמה קילקלה השנאה, ואולי אש–הפולמיקה, את ישרנותו של איש–עברי“, שתמיד נטיתי להאמין בה, נקל להיוָכח מזה, שהוא לא רק נאחז בהנאה באיזה פסיק החסר אחרי המאמר המוסגר ”שהכל צועקים עליו“, בכדי ללגלג ”שהכל צועקים עליו בתור“! אלא שהוא גם שמח לעמוד על ”הנקודות הסודיות“ שלי ב”טיראדה“ ”כשאני לעצמי“, למרות שהוא הן יודע, שאני איני בעל–מדע גדול כמוהו ואיני מתכסה בטלית סריוזית שלו ואיני מתגדר בהרצאה הגיונית של ”נושא–תורה“, המסביר דבר בטובו ל”עם–הארץ“, אלא מדבר עם חברי הקוראים כאשר ידבר איש אל רעהו ומרשה לעצמי להכניס נקודות ב”טיראדות" שלי כחפצי… ↩
-
מודה אני, כי מבטאי זה “הגלחים משלנו ומשלהם” יש בו ביחוד בכדי להכאיב לב זה, שיודע את ההבדל בין חייהם של הרבנים שלנו והכמרים שלהם (מתכוון אני למכתבו של חברי א"ז רבינוביץ בגליון זה). אמנם, ההבדל הזה הרי הוא גם בין החנוָנים שלנו והחנוָנים שלהם, בין הבלטריסטים שלנו והבלטריסטים שלהם, ואינו נוגע לערכם ולנחיצותם של התיאולוגיה ושל רבנינו כשהם לעצמם. ועוד דבר: יקראו–נא את הדו“ח מאסיפת הרבנים האחרונה באנגליה, יזכרו–נא בפרצופים כד”ר אדלר וכרב שבציק, שאני זכיתי לדעתם פנים; ויאמרו אחר–כך, אם יש לנו מקום להתאונן על מחסור ב“גלחים משלנו”. ↩
-
ירשו–נא לי חברי הקוראים הערה צדדית אחת, ובוודאי גם לא חשובה כל כך, בנוגע למחברתי “בין מים למים”. יודע אני, כי אין הענין הזה שאלה נכבדה בדברי ימי ספרותנו, אבל מכיון שאחד מאלה שיצאו “לנזוף” בי, בכדי שלא אֵיעשה, חס ושלום, ל“קדוש”, מצא לנכון להודיע על זה בדפוס (ב"האור), אולי לא למוֹתר הוא להעיר גם מצדי ובריש גלי: בדותא היא בפי האיש הנכבד על אודות סיפורי הנ“ל, שזה נכתב אחר שני שבועות לבואי לארץ–ישראל: מבואי לארץ–ישראל עד צאת המחברת לאור עבר משך זמן של עשרה חדשים (טבת–תשרי) ולא שני שבועות. על שאר ההערות הבקרתיות באותו מאמר בנוגע ל”חיכוך–הברכים“ ול”בית–העם" – טוב, כמדומני, לבלי לענות: ההערות מדברות בעד עצמן ומעידות למדי על מדרגת הקוּלטוּרה של באי–כוחה שלנו בארץ. ↩
-
ימים אחדים אחרי כתבי את הדברים האלה מצאתי ב“הד הזמן” גליון 43, במאמר הלאומיות, היהדות, והדת“ מאת ב. כ. את הדברים האלה: הלימוד המתבטא באוַנגליון, לימוד של אהבה ושל חיי שיתוף, לקוח הוא כולו מתורתם של האסיים, שלכל הדעות היא תורה יהודית (בזה, איפוא, כולא עלמא לא פליגי!), אבל בכל אופן מגונה הוא להחליט, כי בספר זה ישנה ”התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך הרבה(?) דורות“. ובכן, מגונה… אבל אם יקחו גליון ”הפועל הצעיר“, ההוא ויראו בהדיא, שהמבטא הזה, המובא בסימני הבאה עד ”הרבה דורות“, נאמר, בעיקרו, ביחס לתנ”ך – ימשכו, בכל אופן, בכתפות על טעות הסופר הנכבד של “הד–הזמן” וכל ה“מגונה” יהיה כלא היה. ↩
מכתב אל המערכת 1
בבקשה לתת מקום ב“הד-הזמן”2 לשוּרותי הבאות.
בה“פריינד”, ש. ז.,3 גליון 47, אני קורא את דברי המחלוקת שבין מר נומברג ובין מר R. בנוגע לוועד האודיסאי, אם טוב עשה אשר שלל את התמיכה מ“הפוה”צ" בעד פיליטוני “בעתונות ובספרות” או לא. שני הסופרים האלה לא פליגי, שאני לא טוב עשיתי, שהרי לשם מה אני מכריז בקהל על הראדיקאליוּת שלי ולמי זה נוגע, מהו ה“אני מאמין” שלי, ואיזה צורך יש בדבר להילחם ב“רוחניים” שלנו בהתלהבות וכו' וכו'. – –4 במאי פליגי? מר נ. אומר, שבכל זאת צריך היה לרחם עלי, “הנחמד והנלבב”, ולבלי לעשותני ל“נרדף”, ומר R. טוען, שאסור ואסור לרחם על בעל “פראזות ריקות” ולוועד האודיסאי יש רשות למנוע את התמיכה מ“עתונו של מר ברנר”, אם זה אינו מוצא חן בעיניו. והנה בנוגע ל“אַטאַקה5 הבלתי מוצלחה” שלי אין לי מה להעיר למר נ.: מי שיקרא את הפיליטונים, שאני כותב מזמן לזמן ב“הפוה”צ“, ולא רק איזו ציטאטה מהם, הוא יוכל לחשוב על ערכם הספרותי מה שהוא רוצה, אבל זה יהיה ברור לו, כי המשפטים הראדיקאליים הנמצאים שם אינם נאמרים אלא בקשר עם הדברים האחרים, העיקריים, הנכתבים כלל לא בשביל להראות את ראדיקאליותי, אף כי אני – למה אכחד? – חושב שהמלה הראדיקאלית בספרות – – –6, גם כשהיא לעצמה, אינה בכלל למותר אפילו בזמננו, הזמן של “מבקשי אלוהים” ו”מחזיקי הדת“7 מכל המינים. גם בנוגע לרשותו של הוועד האודיסאי לעשות מה שהוא רוצה בכספו – אין אני חולק על מר R. אני איני חבר לוועד האודיסאי ומי שאינו חבר לאגודה ידועה, ברי, שאין לו רשות לחוות דעה על מעשי האגודה. כזאת אמרתי גם לסופרי-יפו שיצאו ב”מחאה" וגם למוציאי “הפוה”צ“, שאגב-אורחא: רוב חבריו דרשו מאז להיפּטר מהתמיכה הזאת. רק על אחת לא אוּכל לעבור בשתיקה: מהיכן יודע מר R. שה”ז’ורנאל" הוא שלי? אני – – –8 אינני לא במערכת “הפוה”צ" ולא בין עוזריו הקבועים של העתון. כותב אני בעתון הזה מזמן לזמן ומקבל את השנים-שלושה סנטימים שׂ“ס9 בעד השורה, לא פחות ולא יותר מכל סופריו. אמנם, מובן מאליו, שאם לא יהיה לאל יד האדמיניסטראציה של העתון הזה, היקר לי, לשלם שכר סופרים10 מסיבת הפסקת התמיכה, או סיבת חוסר חתומים, ודאי שאני לא אהיה האחרון בין סופריו לוותר גם על זה, אבל ל”קרבן" לא אחשוב את הדבר, כי אני וחברי איננו לא “חובבי ציון” ולא “חובבי שפת עבר”…
ובכן, מי נתן את הרשות לאדונים מן ה“פריינד” לדון אותי (שכּל הענין העלוב הזה אינו נוגע בי יותר מאשר בכל אחד מן הקהל) בתור “נרדף” ע“י ה”רבי“11 או ה”וועד"? מי ביקש מידם לשים זר-קוצים על ראשי, לעשות ממני קרבן-עולה של “אינצידנט” ולשפוך עלי עביט של ארס ושנאת-חינם?
בתקוה, כי מערכת “הד-הזמן” תפרסם בטובה את דברי אלה כמו שהם, הנני חותם12
בברכה ושלום
י.ח.ברנר.
כ“ג אדר, התרע”א, יפו.
-
סמוך לזמן המדובר עמד י. ח. ב. באחד מפרקי “בעתונות ובספרות” שלו ב“הפועל–הצעיר” (שנה רביעית, גליון שלישי, 24.11.1910) על ענין המרת–הדת בין היהודים, ש“תלי–תלים של מאמרים ופיליטונים נכתבו ונדרשו” עליו בעתונות של התקופה ההיא. תוך כדי דיון בכך קבע את עמדתו, עמדת “איש עברי חפשי בדעותיו” לאמונה ולדת, ליהדות ולנצרות, לספר התנ“ך ולספר הברית החדשה וכו‘. הדברים חוללוּ תגובה עצומה בעתונות ובציבוריות היהודית בארץ–ישראל ובגולה, על י. ח. ב. ניתכו דברי ביקורת קשים, האשמות וכו’. בין ראשי המתנגדים לדעות י. ח. ב. היה אחד–העם, שפירסם ב”השלוח“ מאמר בענין הנדון (“תורה מציון”, “על פרשת–דרכים” ד') וגם פנה בהצעה להנהגת ”חובבי ציון“ ברוסיה – ”הוועד האודיסאי“ – להפסיק את מתן תמיכתה (מאה פראנקים לחודש) לשבועון ”הפועל–הצעיר“. במחיצת האחרון קמה תנועה של התגוננות וצידוד בזכות חופש הדיבור, חברי המפלגה התנדבו לתמוך בעתונם. ביפו נקראה אסיפת סופרים, שגינתה את החלטת הוועד האודיסאי, הגנה על י. ח. ב. וכו'. שני המאמרים בעתון היומי ”דער פריינד“ (“הידיד”), וארשה 9.3.1911, שי. ח. ב. דן עליהם במכתב שלפנינו, הם ”|דער רבי, וואס האט אויפגעהויבען דעם שטעקן/ דער איצידענט ברענער – אחד–העם“ (“הרבי שהרים מקלו / לענין ברנר – אחד–העם”) מאת ה. ד. נומברג ו”שטורם אין דראַנג“ (“סער והסתערוּת”) מאת ש. רוזנפלד (R.ׂ). לדברי ה. ד. נומברג ערך י. ח. ב. ”הסתערות בלתי מוצלחה“ על ”רוח–היהדות“ שאינה שוב מבצר, שצריך להרעישו. ש. רוזנפלד לא ראה בדברי י. ח. ב. בלתי אם ”פראזות היסטאֶריות“ וראדיקאליות מכרזת על עצמה ללא כל צורך. המכתב מובא כאן לפי המודפס ב”הד–הזמן" 3.4.1911, גליון 67, בהקבלה לנוסח הטיוטה שנשתמרה בין ניירות–העזבון של י. ח. ב. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: בעתונכם הנכבד. ↩
-
שנה זו. ↩
-
מחוק: עד סוף כל הטענות. הטענות עשו עלי רושם, ששני הסופרים הנ"ל לא קראו את פיליטוני. ↩
-
א אטאקה – התקפה ↩
-
מחוק: בשאלת הדת והאמונה. ↩
-
מחוק: ו“רודפי אלהים”. ↩
-
מחוק: זה שנה וחצי. ↩
-
שכר–סופרים. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: גם את השכר הזה. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: ע“י אחה”ע (אחד–העם). ↩
-
הפסוק האחרון איננו ב“הד–הזמן”. ↩
(“טל”, “תחכמוני”, “לקט”, “מול אוהל תימורה”, “שלכת”)
“טל” קובץ ספרותי, ערוך בידי צעירים(!), ירד עלינו מעל גדות הים השחור – מאודיסה.
לקובץ הזה יש איזו מעלות: הדפסה לא רעה, נייר לא רע ואפילו דברים (במאמר הפרוגרמתי שבא בסוף הספר) על “רצון צנוע וחשאי המפכה בלב, רצון להלהיב את זה הניצוץ המהבהב” של “הצעירים הפזורים פה ושם, המתלבטים בשבילים, ועיקולי-דרכים וכו' שספגו לתוכם את הזרמים והשאיפות וכו' ומרגישים בלבם את הזעזועים והתנודות” וכו' בניגוד או במילוי ל“מוסדותינו הספרותיים הקיימים”, אשר “הכל יודעים שנבראו ומתקיימים על ידי סופרים מפורסמים, שהשפעתם על החוגים הרחבים של הקוראים מרובה היא (אירוניה?…) ודבריהם נאמרים באותו הטון הוודאי והבטוחי” וכו' וכו'. – אולם בזה המאמר בעל הטון לא הוודאי ולא הבטוחי, כי אם “הצנוע והחשאי” על “הבימה הקטנה” (בפיזור-אותיות בפנים) מוצאת המערכת לנכון להטעים, שוב בפיזור-אותיות, היינו בקצת ודאות ובטיחות, את “מגמתה האחת”, והיא: הטעם היפה; “סוברים אנו – מוסיפה המערכת באיזה מין “אבָל” – כי דוקא(!) מגמה זו היא היא שתכריחנו להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה, מאיזו צביון שׁהוא”. איזה צביון-שׁהוא – ובלבד שׁהדבר יֵאָמר בטעם יפה! אין דבר אשר יעמוד נגד הטעם היפה!
הקובץ מתחיל ב“פייבושׁ”, ציור מאת נ. גרינבלַט. ציור זה הוא הדבר היחידי בכל הקובץ, שלמרות קלקוליו הבולטים, יש לו איזה ערך ספרותי. ה' גרינבלט בא לעבּד את המעשיה, שהיתה מתהלכת בישיבות בימים שעברו על היהודי הפשוט, עם-הארץ, שנתעורר להיות למדן, להקדיש כל חייו לתורה והתחיל מ“חומש” עד שנעשה למופלג. אולם המצייר לא ידע לתת צורה לחומר המתיישן שלו: התחיל בתיאור “ריאלי” ארוך על מצב ביתו של פייבוש החייט, של אשתו, ילדיו, מלאכתו וכו‘, המשיך בתיאור “פסיכולוגי” של הסוד שנשא פייבוש בחובּו, של “הרגשות הסולדים” ו“היגונים הנוקבים” שתקפו אותו, וסיים – ברגשנות, ב“שטימונג” ובזיוף. בכלל מאריך ה’ גרינבלט בדיבורו וסגנונו הוא כך: “הוא (פייבוש) הביט על הרב משונות ומבטו היו כל כך עלובים והוא בעצמו היה כל כך “טעון רחמים”. אגב, היחסים של הרב וברוך ווֹלף בעיר החדשה, הנכריה, שאליה נתגלגל גיבור-הציור (כלומר, היחסים של הסביבה, הסביבה היהודית המצויה, אל היחיד המשונה, המוזר, ולו יהא איש שנפשו חשקה בתורה), הרי הם ממש ראויים למופת (“קולו של הרב היה כל כך רך, עיניו הטובות ליטפו את פייבוש”…), אבל אמת-המציאות אין בהם, אך ביחוד יגדל הזיוף בפרק האחרון, המוקדש כולו לרוחו של פייבוש החדש, ל”אש-האלוהים, אש קדושה“, שבה בערו עיניו, ו”נדמה היה(!) שהוא חי בעולם שכולו רוח". ועד פעם: “והיה מתמכר בכל חום-נשמתו לעבודת-אלוהים”… ושוב: “בנפשו בערה שלהבת קדושה וכל הווייתו היתה אחוזה בשלהבת זו”. וכך, על פני עמודים אחדים, כפל-לשון וחזרת-דברים, עד הסוף: “וריחפה נשמתו של פייבוש בעולמות רחוקים, כמהה וצמאה למקור-מחצבתה, להתדבק עם מקור-האורה, עם ההוד הנצחי”. מה זאת? ציור של מתחיל? תמימות קדושה של צעיר? מוסר מסלוֹבּוֹדקה? אגיטאציה לַמוֹדה, כביכול, שׁל “בקשׁת-אלוהים”?
אך הנה “רשימה” מאת צעיר אחר – אלעזר וידזר – “באחד מלילות-נדודים”. “ליל זועם ושחור (מובן מאליו!). השעון העירוני כבר השמיע השעה הראשונה אחרי חצות-הלילה. הבתים הגבוהים של הכרך מתרשמים וכו' וכו'. אני מתלבט יחידי ברחובות-העיר השוממים, כשמוחי נטרד מהמון מחשבות, מקטעי-רעיונות (הוי, הרעיונות!)”. “בדמיוני עוברות תמונות: חדר משכב. שתי מיטות סמוכות זו לזו עומדות בשורה אחת, על אחת מהן שוכבת אשה צעירה, כשמחצית גופה הרענן חשופה… בעלה שוכב, תוחב עיניו באשתו וכו' וכו' עד שהוא מגפף אותה”… הכלל, “תמונות כגון אלו מופיעות לפני בקפיצות משונות ומביאות אותי לידי גירוי” – והמערכת הצעירה הלא סוברת, שהיא “מוכרחה להתחשב עם כל דבר הנאמר בטעם יפה”. –
הציור “פייבוש” וזו ה“רשימה”, להבדיל, בצירוף עוד איזו שירים לא-טובים ולא-רעים, לא-מעלים ולא-מורידים – זוהי כל הבלטריסטיקה ה“טלית”. יותר עשירה בכמות היא הפובליציסטיקה שבקובץ שלשת הצעירים רפאל פזי, מר. א. ז’ק ואלישע בלום מתנבאים – בסגנון אחד… – בשלושה מאמרים: ההתחלה (מעין פתיחה), המתחלת או הפותחת: “ותמיד עומדת היא על הפרק שאלה נצחית זו: “שאלת ישראל” וממשיכה בדיבורים המתחילים: “וכל אותם המתחבטים”. “ודוקא אותו הפרט”, “ונאמרת היא אמתלא זו”, “וכואב הוא מקום זה”, “ונמצאים צעירים המתבוננים”, “וישנה אמנם איזו הרגשה”, “והשאלה תתברר יותר ויותר” – וסוף-סוף אין השאלה מתחילה להתברר!… ועוד תכלכל היא פובליציסטיקה זו: “הרהורים על הבודדים החברותיים” (מעין אותם הרהורים, שיהיו נדפסים מזה המחבר ב“העולם” הברליני של סוקולוב-חרמוני ובמחברות “טל” לפני שנים אחדות) ו”צירופים" (מתיקו של קורא) – הכל שפה אחת, מעוקלת ובלתי-טבעית, ודברים אחדים, שלקובץ בשם “להג הרבה” היו בוודאי יותר מתאימים מאשר ל“טל”. ומה שמצער ביותר: איזו רעיונות בודדים של בעלי המאמרים האלה, כמו על יחסם הבלתי-נכון של ישראל לעצמם, על הניגודים שבין סיפוק החיים הרוחניים בגלות ובין השאיפה לחיים לאומיים שלמים, על הספרות העברית, שהיא קובץ של ספרים ולא ספרות, וכיוצא באלו השאלות, אף על פי שהם חוזרים על מה שנאמר לא פעם ואף על-פי שהם אינם מביאים לשום בירור – על תוצאות אין מה לדבר – היו אולי ראויים להישמע עוד פעם מפי “צעירים מתבוננים”, מפי צעירים, “מתלבטים בשבילים ועיקולי-דרכים”; אלא שכמו להכעיס אין האנשים הללו, מר פזי וחבריו, יודעים כלל לדבר בלשון-בני-אדם, אלא הכל הם מטביעים בשפעת מלים ומבטאים שלא לצורך, במשפטים שורקים ומצפצפים, המתחילים דוקא בואו-החיבור ובואו המהפך: “ויכל איפא שאלת הגאולה להיהפך לתרופת היחיד ולהיות צפויה אל הסכנה של הפוליטיקה בת הרגע, אל זו החשודה בסובייקטיביות יתירה (מה כוונת הדברים?), אלא שלזה דאגה הטבע בעצמה (הקוסמוס?…) – עמדה ונגלתה אלינו בסוד הווייתה: קו לקו, צו לצו וכו' ואנו הקיצונו מחלומנו והננו קשורים עדיין יפה-יפה אל הגלות, והחפץ האמיתי לנתק את הקשרים אף הוא רפה מעט או הרבה (הרבה!), ולחש טמיר עולה ממעמקי הלב: עוד נהיה בארצות הגולה… ויכאב הלב ותבכה הנשמה במסתריה; ויתעורר הרגש: להציל מה שאפשר; ויבוא החֵפץ: למלאות את הנפשׁ; ותנקר התוכחה וכו' ולא יחיד אתה בשאלתך זו, והצרה היא צרת רבים, ומתגלים פה ושם מיני פתרונים” – ואין קץ לדברי-הרוח.
“הכשרון – זוהי המתנה היותר נעלה שניתנה לבני האדם”. כך מלמדנו הצעיר אלישע בלום בראש פרק ב' של מאמרו “צירופים”. ודא עקא. דא עקא, שבקובץ “טל” זה, הכתוב והערוך בידי צעירים, מלבד אולי באיזו שורות של הציור הראשון, אין שום זכר מזו “המתנה היותר נעלה”. אף לא קורט, אף לא משהו. חסר דבר זה לגמרי, לחלוטין. וחבל!
––––––––
אגודת הסטודנטים “תחכמוני” בבֶרן (יש אגודה כזו!) הוציאה לפני זמן-מה מאסף בן 72 עמודים בירושלם וקראה לו “תחכמוני”, מאסף מדעי וספרותי(!), ספר ראשון, נערך על ידי בנימין מנשה לוין. ברן, התר“ע. בדפוס לוי ושותפיו בעיה”ק ירושלם ת"ו.
המאמר הראשון במאסף הזה הוא של יעבץ ושמו “מתום ושברון”. המאמר השני הוא של הרב קוק: “טללי אורות”. למסור את תכנם אין צורךְ. זוהי הפַּנגיריקה הישנה ל“תרבותנו היחידה במינה”; “מתום” – בניגוד ליווניות, לכפירה, לפסימיסמוס, להפקר, במלה אחת: ל“שברון”. אכן הרב קוק אינו פוֹלֶמי כל כך כחברו הסופר יעבץ, והוא, המלא בעצם בכל כתביו בלבול וסתירות, שואף במאמר זה “להתרומם מכל (צ"ל על כל) מיני סתירות וניגודים”, שואף לסינתיזה. אמנם, בדרך השאיפה הזאת, יש שהרב המצויין הזה בא לידי חידושים מצויינים במינם, ממש חתיכות מ“תורת העולה” הלמדנית-המקובלת-הפילוסופית של הרמ“א, שגם הוא בימיו רצה לאחד את הבלתי-מתאחד. הרב, למשל, משקיף במאמרו זה על “טעמי המצוות” ודורש, ש”תערובות הבשר והחלב זהו עוון כבד וכו' עושק הנפש והרכוש, והחלב הטבעי כל-כך ליונק הרך, למען יתענג על שדי אמו, לא נוצר רק להלעיט בו את קיבתך בהיותך כל-כך קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… רוצה לומר: יש לך היהודי, אמנם, רשות להלעיט את קיבתך ב”החלב הטבעי כ“כ להיונק הרך”, אבל דוקא לא בהיותך “כ”כ קשה ואכזרי עד כדי אכילת בשר“… וזהו טעם ל”העון הכבד של תערובות בשר בחלב" עם כל דיניו על “טיפה של חלב שנפלה בקדירה של בשר”!…
איך שיהיה וגם בתוך האורתודוכסיה שלנו, כפי הנראה ישׁ זרמים שׁונים – ומבֶּרן תצא תורה. צר רק על איבוד-הכוחות. הן אלמלי היתה צורתם של מאמרי ה“תחכמוני” קצת יותר מודרנית, ובפרט מאמרו של הרב קוק, אלמלי היה יותר בהיר בסגנונו, היו אלה הדברים יכולים, בלי ספק, למצוא מקום “בכבוד גדול” בירחוננו היחידי, שיש והוא נעשה לכלי מחזיק תשובה לישראל, בצד מאמריהם של רב צעיר, התוספאי, א. מ. ליפשיץ וחבריא. לפיכך אולי לחינם היא כבר כל טרחתה של “אגודת הסטודנטים ‘תחכמוני’ בברן” להעמיד בראש הילה, במלחמתה בעד האורתודוכסיה החקרנית, את בנימין מנשה לוין, שהוא פילולוג – ולא חוקר – על פי תכונתו, כדמוכח להדיא ממאמרו “זיווּג-המלים בתנ”ך“, שנדפס בספר-השנה הפראנקפורטי ותורגם כאן לעברית ב”המאסף המדעי והספרותי"…לראש הדף
המאסף הוא “מדעי וספרותי”. אבל מספרות אין בו אלא שני המאמרים הנ“ל. כל השאר הוא “מדע”: פירוש ר”ח על מסכת ברכות, תשובת ר' שרירא גאון ז“ל, “נפש חיה”, נסיונות בטרמינולוגיה של הפילוסופיה מאת יעבץ, מגידוּת על מאמרו של ר' עקיבא בנוגע לשיר-השירים מאת שמואל אלכסנדרוב מבּוֹבּרוּיסק, אגרות יעקב רייפמאן ז”ל –
מחיר כל ה“תחכמוני” – שני פראנקים, אבל בעד סטודנטים ובני ישיבה רק פראנק אחד. גם זו לטובה!
––––––––
לפני זמן-מה יצא לאור בירושלים קונטרס-שירים קטן בשם “לקט”. שם המחבר: יוסף צבי רמון. באחד השירים כתוב:
היה ליל געגועים חרישים
וְאתיחד (צ"ל וָאתיחד) את הדממה,
הכה אז מי (מי?) על מיתרי לבבי
ותפחד ותרעד הנשמה…
כוכבים למרום… ללב אך ניצוץ –
אך ניצוץ. לעת עתה אך ילדות, מרירות ופחד של עלם יהודי נדכה – וניצוץ. והניצוץ מתלקח קצת מביאליק (זו ה“התיחדות עם הדממה”, אותם “שמי התכלת שאספו נגהם” ו“על משואות לבבי ההרוס”) קצת משניאור (“ונפקחו אז פתאום עיני האדם”) וגם מיצחק קצנלסון (“ביקשתי שמש במרום” ועוד). אגב: השיר “ביקשתי שמש במרום” נקרא “בתולת בת ציון” – ולא ידוע על שום מה. בנוגע לערך השירים בכלל הנה יש בהם מקומות כזה שהובא כאן, ויש עוד הרבה גרועים מזה בביטוים, כמו: “אנחתי”, “סער התחולל”, “חתרה העין” ועוד. יש חיי-נפש – אלמלא שכך הן לא היה כדאי לאבד על קונטרס זה אפילו הערה אחת – אבל אין שפה להם, ואין צריך לומר שאין כל ריתמוס לשפה. יש איזה כאב (“את ראשי בין ברכי”), אבל אין יודע את מולדתו, אין יודע מה הם “פשעי הלבב הגדולים”. אולם הנה יש גם שירים אחדים, כמו “לחשי ערב”, “כוכב אחד” (בכללם ולא בפרטי ניביהם), שהנשמה השירית מוצאת לה איזו הבעה, כמדומה.
הקונטרס מחזיק ל' עמודים קטנים, והוא “מתנה להורי היקרים מאת בנם המחבר”. לשירה העברית אין בו עדיין משום מתנה, כאמור, אבל אפשר מאד, שהמעוף הקטן לעת עתה אינו קטן אלא מפני שצעירות ורכות עדיין הכנפים. ומפני זה יש לקוות, כי לכשתגדלנה הכנפים יִנָחם המשׁורר – ואולי גם יתבייש – על שנחפז אז להוציא לאור את ה“לקט” שלו עם כל שיבושיו.
––––––––
והוצאת “אסף” בירושלים (שוב איזה שם חדש?…) הוציאה לאור את ספרה הראשון: שברי פואימה מזמן שלטון הספרדים באמריקה בשׁם “מול אוהל תִּמוֹרה” מאת ב"נ סילקינר. כמדומה, שההוצאה החדשה לא טוב עשתה מה שהוציאה את הפואימה הזאת בלי מבוא קצר, שיכניס את הקורא העברי, אשר לרוב אינו בקי בדברי ימיו של העולם החדש, לתוך אותה התקופה הזרה, ששימשה חומר ליצירה אשר לפנינו. יסודות הפואימה “מול אוהל תמוֹרה” הם, אמנם, ענינים אנושיים-כלליים, אשר ימיהם כימות-עולם: טבע וציביליזציה, נקמה ורחמים, אהבה וחובה, אבל גם הרעיונות האנושיים-הכלליים הלא מתבטאים תמיד בשטח ידוע ובזמן ידוע, מה שדורש כבר ידיעה ובירור לימודי. החיבור אשר לפנינו, בתור ספר לקריאה, היה מרוויח הרבה ממבוא מתאים לתעודתו, ביחוד בשים אל לב, ששפת-המחבר העזה אינה שוטפת כלל וכלל, לפעמים היא גם כמו איזה תרגום, ודרכה לא רק לצרף ולשלב את המשפטים השונים זה בזה, אלא גם לחברים בזה אחר זה ולהמשיכם בתור משפט אחד, מה שמקשה את הקריאה. הנה, למשל, הפתיחה: השורות הראשונות:
"דומם השקיפו שמים ענוגים, עטופים בתכלת קלילה רוחצת בגלי ים לוהט ושותק בחובו, על דפיקות אחרונות של לב-יום גווע בבקעת הערב להֶמית הרוחות המנשׁבות לאטן ולוחשׁות תעלומות באזני כל אילן, זיז סלעים, הפורשים לנפשם ומבכים יום חולף המכיר בנאדר הוא משאיר מאחריו ברחמים.
כל זה הוא משפט אחד. ויש עוד משפטים קשים ומסובכים מזה.
הפבּוּלה של הפואימה היא, כאמור, ממקום קבוע ומתקופה ידועה: גסיסת שבט ההודים הנכנעים ומלחמתו עם הציביליזציה. הסיפור הוא מן העבר: תמוֹרה הזקן מספר לבתו את חיי מגרל בן חתיה, אשר היה לפנים לגיבור לשבטו, שבט-הסלעים אשׁר בבקעת-הכַּדכּוֹד – ועכשׁיו שׁקעה שׁמשׁו. בני שבט האבירים, טיפוחי סופת המדבר, ישבו למו בבקעה וחיו למו את חייהם, חיי תום וקרב, חיי פראים ואדירים. אך הנה באו בני השמש, בני ספרד, ומשכו את לבם תחילה במשקאות חריפים ובצעצועים; ואחר בא פוטירה, שר-ספרד, אשר קינא באמלה, איש גיבור-חיל ונקי מבני השבט, ויסב בערמה את לב הקַטשׁיקה (הנשׂיא) להעלות את אמלה קרבן לאלוהים על הסלע האדום. ויחר אף אלוהים בשבט על הדבר הזה וישלח בו את הבצורת. אז כבשו הספרדים את ההודים הרעבים לעבדים לחצוב בעבי האדמה ולהוציא משם אבנים יקרות במחיר לחם מאסמי ספרד. ככה נולדה העבדות. והנה הופיע מגרל המשחרר, אשר לימד את אחיו לצקת שירת-הנקמה בברזל ולקרוא דרור לעצמם. אבל הברזל של מגרל, אשר שיחרר את השבט מתגרת יד עריצים, החריב גם את מקדשו וניתץ את פסל אֵלָם. תמיה הכוהן לא יוכל להינחם על האבדה ודעתו אינה נוחה מן הפסילים החדשים, אשר הביאו לו הפַּסלים השונים. אז קם עָצמה ההוזה, חוטר מגזע-מלכות, בן מלך ומלכה שמתו מתוך חלום, וייצר את הפסל, אשר הפיק רצון מתמיה הכהן, וכשׁמת זה, פקד, כי יכהן עָצמה תחתיו. לראשׁונה ירא עָצמה לקבל עליו את משׁמרת-הכהונה, אבל, סוף-סוף, נאות לזה. ולעָצמה בת, עין-יונים שׁמה, אשׁר נפש מגרל – שלאחר הנצחון, כאשר שקטה הארץ התעלפה בגעגועיה לסלע האדום – הלכה שבי אחריה. בינתים והשבט בא למנוחות, חידש ימיו כקדם, ואז נעשה להם מושיעם הנערץ לזר ונכרי. כי עָצמה, הכוהן ההוזה, הטיף לרחמים וקילל את מגרל איש-הדמים. מגרל הולך משם במר-נפשו – ועין-יונים אהובתו הולכת אחריו, כי גם נפשה דבקה בו, ותעזוב בית-אביה. אבל ההתנגשות בין רוח-הרחמים ורוח-הנקמה בשבט, המלחמה הפנימית בין יסוד-האהבה ובין אשר מנגד לה מחלישות את כוח-הגיבור. וכשחזרו הספרדים להילחם בשבטו – לא תעשינה ידיו תושיה. אף עין-יונים, אשת מגרל, לא יכלה לשאת את דברי אביה הכוהן הרחמן כלפי בעלה – ותקצר נפשה. אחרי הדברים האלה בא מגרל ועמו אנשיו להפוך את המקדש למצודה, ובריבו את הכוהן שׁבר את הפסל. עָצמה הזקן נפל אחורנית מן הכיסא ותישׁבר מפרקתו. עין-יונים הבת, לבלי היות לשטן על דרך אישה הגיבור, גוועת בתוך נערותיה, וכל הקונפליקט הטרגי נגמר בשקיעת מגרל.
הפואימה מחזיקה כמאה עמודים ונחלקת לארבעה-עשר פרקים, שרובם ככולם עושים רושם של שיר-עלילה במלוא-מובן-המלה. ברם, יש עמודים (בלידת מגרל, בהתעוררות הקנאה בלב שר-ספרד, בהופעת מגרל, בכל ענין-פסלו של אל-נפש, במותה של עין-יונים), אשר, למרות הסגנון הקשה והתלול, הרי הם מלאים הוד שבגבורה ויפעה אמיתית. רוח אותם הימים קם וניצב לפנינו בעמודים האלה כמו חי, ימי ערב מלחמת-עולם בין “ילדי-השמש” ואנשי השבט הדומם.
חמושים בברזל מתנוצץ לנוגה השמש הצעיר אנשי הבקעה על חומות-המצודות עמדו, ועל רוכסי-הנשׁרים ממולם התפשטו בני-ספרד, שׁלפתּור בנִשׁקם שאלה מרגיזה ועטופת-מסתרים: “בבקעת-הכדכוד הברוכה מי ישׁב?” – ים אדיר וארץ רחבה עבָרו.
––––––––
“שלכת”. בשם המוזר-קצת הזה הוציא ג. שופמן בלבוב מאסף ספרותי בן מאה וששים עמודים גדולים, מוקדשים כולם לשירים ולסיפורים. בחלק-השירים השתתפו: ח. נ. ביאליק, ז. שניאור, ד. שמעונוביץ, י. פיכמן, י. קצנלסון, י. כהן וגם א. בַּרַש. בחלק-הסיפורים – שׁוב א. ברשׁ (“מן המגרש”, סיפור ארוך וממושך), ג. שופמן (“אהבה”, רשימה מצומצמה, חדה, חודרת בכל מליה ומפליאה בכל שרטוטיה, שרטוטים הדומים לחגורת-חצים שנונים לקלוע בהם); מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (“איבת עולם”, הסיפור העשרים וחמשה, כפי הנראה, מ“העבר הקרוב” שלו); א. ביילין (“עוד יום אחד”, רשימה, אשר למרות איזו הפרזות בנוגע לפיזור-הכסף, היא מן היותר מעניין שבכל הקובץ בטוֹן שלה הקליל, לכאורה, ובקסם-רגש-הדאבה המיוחד המחלחל בה); בחלק זה השתתפו גם י. ח. ברנר, א, קבק, ד. בארון. הערך הספרותי של כל המאסף הזה בכלל, אם להוציא, אולי, את רשימתו של העורך, הוא בינוני, ויש בו גם דברים, כמו סיפוריהם של ברש ובארון, חלק הגון מהשירים, וביחוד שני שירי יעקב כהן ושיר “השקיעה” של ברש, שהם למטה מבינונים; ואולם על זה, הואיל ומאספים כאלה אינם יוצאים אצלנו בכל שבוע, כדאי היה לדבר בפרוטרוט. כאן רוצה אני לציין רק קו אחד צדדי: המאסף יצא באיזו עיר בגליציה – והחומר שלו הוא מכל העולם! ריח של רוסיה הלבנה ב“אהבה” של שופמן, אף שהרשימה עוסקת בענין שלמעלה מן המקום הקבוע; רוסיה הדרומית במעשיה “איבת-עולם” של ברדיצ’בסקי; הכפר הגליצאי ב“מן המגרש” של מר ברש; ליטא ב“על יד החלון” של מרת בארון; מזרח-לונדון ומערב-לונדון ברשימת הנודד העברי של ביילין; חיי-הקדם ויחוסי-הקדם ב“נאנו” של א. קבק; תפוצות-הגולה, טלטול-הגלות ו“גידולי-השיטות הנמוכים”, העלובים, אשר אצל המושבה העברית הקטנה שבארץ-ישראל ב“עצביו” של י"ח ברנר – האם אין זה מעניין? האם לא כבשה ספרותנו ממש את כל העולם? האם אין עשירותנו ראויה לעורר קנאה?
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
[“ההסתדרות לתרבות”, ז’יטלובסקי, שניאור]
אחרי הקונפרנציה הברלינית הידועה לקולטורה ולשפה עברית, שבה שקלו וטרו בשאלה הידועה, האופיית: היש אלוהים בקרבנו אם אין? – כתב דוד פרישמן ב“רשפים”:
“קולטורה עברית – האמת אגיד לכם: המלה קולטורה הלא היא, סוף-סוף, מלה סתומה, שאינה מגידה כלום, או מה שרע מזה, שמגידה יותר מדי. בכל מקום שאינם יכולים לסמן איזה מושג רוחני בדיוק, שם לוקחים להם את המלה המעורפלת קולטורה ומצחקים בה לפנינו. ואולם אני לכשעצמי ציירתי לי את הדבר כך, אמרתי לעצמי: האנשים בברלין או אלה שבאו שם למועצות הקודמות הם-הם שראו גם הם את אשר אני רואה ויודעים גם הם את כל אשר אני יודע, ויען כי השעה הזאת היא השעה האחרונה ואי-אפשר עוד להאריך ולחכות, לכן קמו בכדי לעשות עתה, ולא עוד אלא בכדי לעשות הכל בקיצור נמרץ, מפני שהשעה דחוקה כל כך. וגם את אופן המעשה ציירתי לי: יקבצו באיזה אופן שהוא את האמצעים החמריים, אם על ידי נדבות של איזו גבירים פרטיים וכו' וכו' ובטוח אני, כי בזה היינו יכולים להתחיל את המלאכה: להתחיל ביסוד ספרות ולהניח את אבן-פינתה לדורות – הן, סוף-סוף, זהו האמצעי האחד להאריך את קיומה של רוחניותנו”.
לא לשם ויכוח אני מביא את הקטע הזה מאותו המאמר המזהיר. אם לויכוח, אז אפשר דוקא לומר, שהמושג קולטורה, כשמדברים על הקולטורה הגרמנית, הצרפתית, האנגלית, ואפילו הרוסית, אין הוא “מושג מעורפל” כל עיקר. המלה הזאת נעשית “סתומה ובלתי מגדת כלום” רק בנוגע לקולטורה אצלנו, אצל עם שאין לו סכום-נכסים קולטורי. ואולם היא הנותנת – וחזר הדין. הואיל וקולטורה לאומית פוריה אין לנו בעין; והואיל וקולטורה כזו, אליבא דכולא עלמא, אינה נעשית באופן מלאכותי על-ידי הסתדרויות וקונפרנציות וקונגרסים ודרישות מהקונגרסים הציוניים: “עסקו בקולטורה!”, אלא היא נוצרת בהמשך הדורות על-ידי עבודת יצירה ארוכה ומשותפת של העם והאינטליגנציה; הואיל ולנו, העברים המשכילים-הלאומיים, השרידים היחידים, אין לא עם במובן הקולטורי (עמנו הוא חומר אמיגראנטי, וחומר לא-משובח, ואמיגראנטים, בכל אופן, אינם בוראים חיים ונכסים קולטוריים) ולא אינטליגנציה במובן האירופי (האינטליגנטים האירופיים שלנו ברובם המכריע לא לנו הם, ובהכרח), הרי שצדק האומר, כי לנו אין מה לדבר על אורגאניזאציה לקולטורה. הן, איך שיהיה ואנו יודעים את מצבנו וכבר הורגלנו להביט עליו בעינים פקוחות, ומצב זה אומר, שאצלנו “קולטורה” היא באמת מלה ה“מגדת יותר מדי”. ולפיכך? לפיכך טוב שתהיה לנו, פשוט, חברה לשפה ולספרות העברית (אחר-כך אולי אפשר יהיה גם להוסיף: להטבת החינוך העברי), כלומר: הצלה פורתא, עשיית מה שאפשר בגבולים מסויימים ובדרך ישרה – בלי קריאות נמלצות ובלי ערפל – “בכדי להאריך את קיומה של רוחניותנו”.
“חדלו מדבּר – כותב פרישמאן בסוף המאמר השנון ההוא – אל תחכו לקונגרסים, ואתם צאו איש-איש וכו' וקבצו נדבות, נדבות לצרכי הספרות, שהיא אֵם לכל יתר הצרכים הרוחניים שלנו, והביאו: קחו מן החיים ומן המתים, ובלבד שתביאו: דברו ככל אשר תוכלו ובלבד שתביאו וכו' וכו‘, ואז כשתהיה בידכם מאת-אלף הרובל הראשונה, אז שובו ובוא וכו’, ואז הנני מבטיח אתכם, כי כבר נדע מה לעשות”. – – –
ובינתים עשתה, אמנם, החברה הצעירה להרחבת הספרות העברית, או כפי שהיא קוראה לעצמה בעקשנות: “ההסתדרות לתרבות” וכו' איזו צעדים נכבדים בדרך זו, שאחד מהם, ולא הפחות במעלה, היא האסיפה בקיוב, שהיתה זה לא כבר. לאסיפה זו באו מי שבאו, בה דיברו מה שדיברו (כמובן, שוב על חכמת ישראל הרבה ועל כבוד תלמידי חכמים, שהוא בשפל-המדרגה, ועל ידיעת היודאיקה הלקויה ועל יתר הדברים הטובים; “היש אלוהים בקרבנו אם אין” לא העמד על סדר-היום: אחד-העם לא היה שם), אבל כל זה לא נוגע. כבר הכל יודעים את הדברים וכבר היו לזרא וכבר איש אינו מתעניין בהם. העיקר הוא, שלאסיפה זו היו תוצאות, כלומר: איזה סכום במזומן. אמנם, לא כסכום אשר “חפץ קַרנֶג’י לתת ליסוד ביבליותיקאות באמריקה והחזירו לו” ולא כסכום של “אותו אדם, שרצה לתת ליוניות והרצל נרתע לאחוריו ולא קיבל”, אלא סכום קטן, איזו שלושים אלף רובל, שבכל זאת אפשר להוציא בו, בסכום הקטן הזה, חמשים קובצים ספרותיים הגונים או לתת בו בעברית מיטב יצירותיהם של שקספיר וגטה, זאת אומרת – דוקא מילתא לאו זוטרתא כל כך!
לכאורה, הרי טוב, איפוא, הרי איזה מאורע משמח, אבל לא. “העולם” (גליון 43, ש"ז) אינו שבע-רצון ממנו לחלוטין. הוא מוצא בזה שלקחו כסף-נדבה מגביר “זר לנו” לצרכי ספרותנו, לא רק מעשה מגונה, אלא “מעשה-עגל” ממש, חטא ועוון שאין לו כפרה, שצריך להוקיעו לעין-השמש ולרשמו “לזכרון” בשביל כותבי-ההיסטוריה הבאים. אמנם, גם איש מאתנו (מאמין אני, אפילו פרישמן בעצמו!) לא יראה בנדבות וכיוצא בזה את הגאולה השלמה לספרותנו; מוציא “הדור” ו“הבוקר”, שכתב אותם הדברים שהבאתי לעיל, יודע בוודאי לא פחות מהאיסטניס של “העולם” כי קיום ספרותנו בעיקרה מותנה ממסירות-הנפשׁ שׁל כוהניה ולא ממֶצֶנטים, אם גם יהיו לא זרים; אבל להרים קול צעקה איסטניסית ובפאתּוֹס, שריחו נודף למרחוק, על “האנשים שנטלו לעצמם את העבודה הנפלאה והרוממה להחיות את השפה והתרבות העברית”, והנה הם, הרשעים, “קובעים את הוועידה בקיוב בכדי להשפיע על העשירים והגבירים” – זה לא רק מגוחך, כי אם מעורר גם איזה רגש לא-נעים של התחסדות מתפנקת, שבינה ובן “המיית השוק” אין המרחק רב כל-כך, כמו שׁאפשׁר לדַמות בסקירה ראשׁונה.
ואת זאת מצאתי גם אני לי לחובה לציין לזכרון. אולי באמת כבר הגיעה השעה לחדול אצלנו מן הפאתוס המעושה?
––––––––
אם רוצים אנו לראות “איש-ראש” (קאָפּ-מענש ביודיש-דייטש), יהודי מודרני, טיפוסי – יש לנו באמריקה כזה, וד"ר חיים ז’יטלובסקי שמו. בעיני “איש-הראש” אין המציאות העלובה שלנו כמעט כלום, ולחקור ולדרוש איזה דבר במקומו אין לו שום צורך. לו די והותר הרעיון שלו, שבא אליו מפי תלמיד חכם אחר או על-ידי כוח-ההגיון שלו עצמו, כי יהיה על ידיו למטיף, למוכיח ולמורה דרך. צל-הרים רואה אדם כזה כהרים, אם רק יש לצל איזו שייכוּת לרעיונו, ואמונה תקיפה שלטת בו, כי יש בכוח הנחותיו ההגיוניות לחולל נצורות, להפוך עולמות. דרושׁ רק, שׁההנחות יקָבעו במוחותיהם של תלמידים הרבה, ואז הכל יאתא שפיר.
ד“ר ז’יטלובסקי היה בימות-עלומיו כוהן לבוּנדיזם, היינו, מפיץ את רעיון הסוציאליזם בין הפרוליטאריון היהודי. ואם תַקשׁה המציאות: היכן ישׁ פרוליטאריון יהודי פרודוקטיבי בתור מעמד קבוע, שׁאינטֶרֶסיו יתנגדו לאיזה מעמד אחר קבוע בתוך היהודים? אבל הא לא קשיא לגבי תלמיד חכם: במציאות, אמנם, אין מין זה, אבל ברעיון, ברעיון הרואה את עצמו כמחייב-המציאות, ישנו. הרעיון הציוני היה אז טריפה: רעיון ריאקציוני! (בן-אהוד, “ציוניזמוס אונד סוציליזמוס”). לימים לימד הרעיון את הד”ר להיעשות בן המפלגה הרוסית הס“רית. כי, צריך להבין, הואיל וגם ה”בּונד" בעצם לא היה אלא כיתה ישראלית להפיץ את תורת הסוציאליות בין בני רוסיה העיקריים – הלא אין נחיצות בו כל עיקר, ויחי ה“סֶרפ”! אחרי הדברים האלה, אחרי רפיונה שׁל הריבולוציה, נטה רעיונו של הד“ר ז’יטלובסקי גם קצת אל הטריטוריאליוּת: ההגיון היה במקצת בעד זה! לעשות איזה דבר בשביל רכישת ארץ יהודית חפשית לא היה אפשר ולא היה צריך, אבל, בפרוגראמה – מדוע לא? לבסוף “הלכו שני מתים לרקוד” והס”ט האמריקאים, חבריו החדשים של הד“ר, התחברו אל הפ”צ – ויהי ז’יטלובסקי, האנטי-מארכסיסט, לחצִי פועל-ציון. אבל אם נשׁאל במה היא ציוניותו – לא נקבל תשובה. כי כלום יש לו איזה מושג מחיינו פה, מהארץ בכלל? כלום הוא מתעניין, לכל הפחות, לדעת כהוגן מה צריכה להיות עבודתנו העממית פה? לא, לד"ר יש רעיון מכבר, רעיון שבכוחו לחולל נפלאות. בראשית היה הרעיון ובאחרית יהיה הרעיון! והנה באסיפה השנתית הששית של פועלי-ציון, שהיתה בעיר מונטריאל (כפי שאני לומד מקטע של עתון אמריקני שבא לידי) בא הרעיון הגדול הזה לידי גילוי. שאלת החלוצים בכלל היתה באסיפה זו כבת-חורגת, ובאמת למה? למה לעלות לארץ-ישראל, אם אפשר להיות פועלי-ציון נאמנים-לדגל גם בניו-יורק? אבל אם כך ואם כך, ובעל-הרעיון הופיע ואמר: תפקידם של פועלי-ציון העולים לארץ ותפקידה של המפלגה הזאת בארץ-ישראל בכלל הוא – להפיץ את התורה הסוציאלית במזרח בכלל ובארץ-ישראל בפרט.
לא פחות ולא יותר! ואמנם, בלי ספק אסון גדול ונורא הוא להתפתחות הרעיון הסוציאלי בארצות-המזרח מה שהד"ר שלנו הוא רק בעל-רעיון. ולא עוד אלא שהוא אסון לצד זה וששון לצד השני. כי אלמלא שכך, היינו אנחנו, האלמנטים הבורז’ואיים, צריכים להתיירא, שמא הוא בעצמו בא מחר הנה, לומד ערבית, תורכית ויתר לשונות-המזרח ומקיים מצוָה קלה זו בו ולא על ידי שליחיו. הן המזרח מחכה לרעיונו!
ואולם, באמת, האם רק צחוק מעוררת אותה הצעה של האדון ז’יטלובסקי? אלה החיים פה ויודעים את כל קשי-חיינו פה, את הקושי שבכל צעד, בכל נסיון קלוש, גם מבלי ההטפה לערבים, לתורכים, לאַרמֶנים, ליוָנים ולכל אומות-המזרח על צדק סוציאלי – האם רק צחוק ימָלא פיהם לשׁמע אותם הדברים? האם די להשליך נעל-הלגלוג בפני אותו צורבא-מרבנן, שבקלות כזו הוא ניגש לכל דבר ומתערב בכל ענין, שאין לו כל מושג הימנו? לא, גם לעוג ילעגו לו, גם נוד ינודו לו, וגם אמור יאמרו לו: להוי ידוע, שאנחנו רוצים פה לחדול, סוף-סוף, מהיות צוענים ומלמדי-תורה לאחרים. כבר באה עת לטעת רגשים פשוטים, בריאים, רגשי-ארץ-מולדת, בלבותינו ובלבות-בנינו ולזרות הלאה את ה“פריבילגיה” להיות אור לגויים. הנה צעירינו עוזבים אותנו – לרוב בקלות-דעת, בלי מלחמה פנימית ושלא מהכרח קיצוני – ונפוצים שוב בארבע פינות-העולם לצבור כסף. יען מה? יען שבני צוענים הם, יען שאין להם רגש אנושי טבעי בריא, רגש המקשר את האדם למולדתו, ואתה, רבנו, הד"ר, מאור הגולה, בא ומטיף, לבנינו שם, שיבואו הלום מארבע פינות-העולם לא בשביל עצמם, כי אם בכדי להיות מפיצים את תורת הסוציאליות במזרח! תעודות חדשות אתה ממציא בשבילנו?!
ככה יאָמר לו לז’יטלובסקי, ואת זה תאמר-נא ה“אחדות” לחבריה פועלי-ציון אשר באמריקה: חברים! אתם ניצחתם! לויתן-ז’יטלובסקי העליתם בחכה. הפטיש החזק, העמוד הימני. ובוודאי חשוב הוא האיש הזה ביחס זה או אחר. בוודאי יש לו ערך בשביל הגיטו שלכם. אבל דבר קטן אחד שכחתם. שכוח שכחתם, כי “זרוק חוטרא באוירא – אעיקריה קאי”. חבר למפלגת ס“ר – לעולם סר”י הוא. מטיף-אידיאליסט לעולם אינו פוסק מהיות מטיף-אידיאליסט. מציאתכם לא מציאה ונצחונכם לא נצחון.
––––––––
ההוראה וההטפה לאחרים היא מלאכה קלה. אבל יש שהיא גם כפויית-טובה, כמו שאומרים בלועזית. כמה חשובה היא, למשל, המלה “סוציאליזם”, כמה קדושה וכמה גאיונה, בפי בעלי ה“אמת” המסורים, בפי המנבאים באמת ותמים לעתיד יותר טוב. ובאותה שׁעה בא, למשׁל, מֶרֶז’קוֹבסקי הרוסי – גם כן מורה לצדקה ודברן ריליגיוזי – ומדפיס (לפני כמה שנים) את ספרו בשׁם “חָם לעתיד לבוא”, שׁבו הוא נלחם מלחמת-תנופה את קוֹוי הסוציאליזם ומפחיד אותם, כי בממלכת העתיד שלהם יהיה חם המושל, לאמור: בעל-הבית המצוי, הגס.
לרגל הענין אשר לפני עלי לומר, מה שגלוי וידוע לכל בר-דעת, כי ההפחדה הזאת שׁל המֶרֶז’קובסקים לא לבד שׁאינה חדשה כלל, אלא שהיא גם מזוייפה בעצם. ראשית, אם לירוא מפני חם, אז מה יש לנו להפסיד? וכי מי הוא עכשיו המושל בחיים, אם לא חם? ושנית, איזה נימוק יש בדבר לירוא, שדוקא בעת שהכל, לפי התקוָה, לא יהיה הכסף והשווה כסף, כמו עכשיו לעינינו, אלא האדם, העבודה, החברותא – מדוע דוקא אז תתחזק ממשלת חם?
את מרז’קובסקי והתנגדותו קל להבין. הוא אזיל לשיטתו והוא אינו מתכוון אלא להורות, שהכל היא ההכרה הריליגיוזית, בה כל ההצלה, ואידך – לא רק שאינו מועיל, אלא גם מזיק. אולם כל איש נאמן את עצמו ויודע את חשבון-עולמו, אף על פי שאיננו סוציאליסט, לא יתעה להימשך על נקלה אחרי המפחידים. אני, למשל, אינני סוציאליסט; אמנם, הסוציאליזם הוא בעיני רעיון יפה ואידיאה יפה, אבל המעטים הם הרעיונות והאידיאות היפים בעולם? אני, בן-הפוגרומים, יודע יותר מדי את ערכן הממשי של כל הנבואות והנחמות על תור-הזהב הבא ויותר מדי אני יודע אסונם של החיים, אשר מחוץ להיקף החברתי, כי אהיה לסוציאליסט מסור ומאמין, ואולם ההפחדות הצבועות של מתנגדי האידיאל הסוציאלי, מעין אותה של החם וכיוצא בהן, משׂניאות עלי את בעליהן בכזָבן, בזיופן…
וכוזבת ומזוייפת היא, לדאבון-הלב, גם הפואימה החדשה בעלת התוכן הישן של שניאור: “והיה באחרית הימים” (“השילוח”, תשרי). אינני נוגע בצד הטכני-האמנותי שלה, שבוודאי איננו חסר כשרון, כמו כל היוצא מעטו של משוררנו זה. אבל הן זוהי לא רק צעצוע, שהמשורר נותן מתוך רצון לשחק קצת; לפואימה זו יש תביעה לגלות פני הלוט מעל הפרובלימה של אחרית-הימים, ומצד זה היא עושה רושם קשה מאד בקלות-דעתה ובזיופה.
הפואימה “והיה באחרית הימים” אינה נוגעת באופן ישר בחזון הסוציאליזם, כי אם בחזון-העתיד בכלל, בחזון נביאי ישראל המעולים על האור הגדול ועל החיים הטבעיים, הפוריים, היצירתיים, המלאים עבודה ושלום. כמדומה, שלא רק מנקודת ההשקפה המוסרית הפשוטה, אלא גם מנקודת ההשקפה האמנותית הטהורה, המעריצה כל מה שיש בו חיוניות יתירה ואינטנסיבית עליונה של החיים, המעריצה את האומץ, הבריאות, היופי – אַל לחזון של “וכתתו חרבותיהם לאתים” לנפול מפני ה“יופי” של הוָיית בני האדם, המלאה מלחמה ורקב, שבימינו. ואולם שניאור, המשורר היהודי, למרות מה שהוא גר בפאריז בעת האחרונה,ירא, כביכול, מאד מפני הימים הרעים, רחמנא ליצלן, העתידים לבוא עלינו, “ימי בר ופישתן”, “עבודה ויזע”, “גבעולי שומשום והמוני לפת”, שבהם לא יהיה, חס וחלילה, “חובק יד” ואיש לא ישים לבו אל “יצר הרע”, אל “מלח כל היקום”, “פלפלת ההויה”,
זה העוֹגב המתהדר בן-החיל,
המרשרש בתוך משי נקוּד-זהב
ומסלסל עָל את שפמו לתפארת
באצבעות מכוסות בּשׂם וזמרגדים;
המושיט את כף ידו מגבוה,
כמלך אדיר את שרביטו,
ומצלצל בדרבנות-כספו באולמים
להרעיד לב כל אשה כבודה…
וכו' וכו' וכו' – עד אשר יתקוף הגועל לקרוא!
כי הגיעו בעצמכם: הגראף הגדול המנוח ליב טולסטוי, שחי כל כך הרבה, שאהב כל כך את החיים וירד עד נבכי תהום החיים, הוא, אחרי מלחמות-נפש עצומות, באחזו ביסודות היותר נשגבים, היותר עיקריים של החיים, ידע בעצמו והסביר גם לנו את הערך האמיתי – לא רק במובן המוסרי – של “המצלצלים בדרבנות-כסף”, ובכל כאב נפשו רבתי-התכונות ירק על כל אלה, על ה“אולמים” עם “נשותיהם הכבודות” גם יחד ונשק רגלי האיכר בסנדלים המסומרים, בראותו בו, ורק בו, את העיקר, את היסוד, את האדם החי, האמיתי. והמשורר העברי, אשׁר “ללא אם ובית ומולדת תעה יתעה יחף כל ימי נדודיו על אדמה” (ז. שניאור, “חזון-ערב”), הוא חס על ה“פוך, כוָני-חן ולחש-פלוּסין ונענועי נוצות-יענה נהדרות”, שיחדלו, אל תפתח פה לשטן, באחרית הימים מפני החובה “לאפות לחם ולסרוג פוזמקאות, לבל יהיו עוד רעבים ויחפים”.
כן, לא רק זרות יש בדבר, אלא גם כיעור וניווּל להשתחוות לפוך ולכוָני חן של איזו זונה-נסיכה צודה-נפשות מעין היליני בת-וַסילי, הערומה, אשׁת פּיֶר בֶּזאוּכי, שׁעוררה כל כך גועל-נפש ביוצר “מלחמה ושלום”, עוד לפני ה“וידוּי”! ולא רק אי-מוסרית היא ההתפעלות הפייטנית מפני היופי, כביכול, של “נענועי נוצות יענה” אלא גם קהה, קהה מאד. קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוזה המדומה וברק-התנגשיותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים “שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!”… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל“נפוליונים בחירי אל ובני אלמות”? – גם בזה מוצא משוררנו יופי? גם על זה לבו דוָי, כביכול, כי לא יהיה זה באחרית הימים?
הוא הדבר אשר אמרתי: איזה “להכעיס” פייטני אני רואה כאן, איזו התחפשׂות בטלית זרה, זיוף ופוֹזָה עשׂויה. מלחמה בעד היופי נגד האידיאל המוסרי על-ידי הערצת דברים שרק מי אשר אין לו כל מושג מיופי יוכל להתייחס אליהם בלי חרוֹק-שנים – יוסר-נא השקר הזה משירתנו העברית!
[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א, החתימה: יוסף חבר]
עם מותו של ל.נ. טולסטוי
רוח מאלוהים לא עבר על הארץ – והמים אף על פי כן, שככו.
רוחו של הזמן העובר והמשכיח את הכל, הוא אשר מפניו הרבה הארץ ממי המבול.
עבר חודש, עברו שני חדשים, שלושה – והסער, סוף-סוף נהיה לדממה.
ומתכוון אני לסער אשר הקים קצו של הגאון הרוסי טולסטוי ולמֵי-העתונות, אשר הציפו את שולחנות-הרידאקציות ובתי-הקפה ובתי-המרזח ואשר התגברו כשלושים וארבעים יום.
כי קצו של טולסטוי – מותו ובריחתו מביתו של הגראף הזקן ליֶב ניקולאיוֹביטיש, – זה הקץ, אשר נתן תוכן ידוע להמשך-החיים של האנשים מסוגו, שנשארו אחריו, הוא הוא גם אשר הביא מבול של דברים לעולם.. לכאורה, מי לא ידע ומי לא אמר, כי האיש והסופר טוֹלסטוי לא מת ולא ימות כל זמן שלא יסוף זכרו מלב האנושיות וכו‘, ואף על פי כן לא נמנעו מלבכות לו ומהספידו. ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כמו שרצו להשיאנו העתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העתונות נתגעש בוודאי. הרבה פרקים קבועים נדחו מפני המאורע החשוב “טולסטוי”. מי לא כתב ומה לא כתבו? מי לא נאם ומה לא נאמו? הקול ניסר: טולסטוי היה… טולסטוי היה … טולסטוי היה לא רק אמן ממדרגה ראשונה, כי אם גם, ובעיקר, אור לגויים, נביא-הצדק, נושא דגל-המוסריות, “מצפון”-האנושיות וכו’ וכו' וכו'. מובן, שאצלנו שכחו, לרוב לגמרי את האמן ודיברו ביחוד, עד כמה היה הנביא טולסטוי מושפע מן היהדות ואידיאליה הנצחיים, עד כמה היה כולו דומה לאומה היהודית במלחמתה העולמית בעד האמת הנצחית, עד כמה אהב או שנא את עם-היהודים ודתם ועד כמה ומפני מה לא הגֵן כראוי עלינו, הנלחצים והנרדפים…
*
קצו של טולסטוי הרעיש את העתונים. ההרעיש גם את הלבבות? אין ספק, שלבבות יחידי-סגולה, לבבות האנשים מסוגו של המת, אשר בהם אכן נשאר זכרון-טולסטוי חי, נרעשו עד היסוד. ואולם ההרגשות הפשוטות – מתחילה, אחר בריחתו: “ניצחה, סוף-סוף, ההכרה הריליגיוֹזית את גופו של טולסטוי הזקן! עזב בעל ה’וידוּי' את עולם-ההבל!” ואחר כך, אחרי מותו: “נגדע הארז הגדול! קץ כל בשר בא גם על הרוח הגאוני!” – אלו ההרגשות שנתעוררו באמת ובתמים בלב היחידים, המעטים, נשקעו מתחילה באשפת מאמרי הרכילות על חייו המשפחתיים וטבעו אחר כך בגלי הדמעות הצלולות שבמאמרי כל האוחזים בשבט סופר. הטרגדיה הגדולה והקשה של כל חיי טולסטוי – הטרגדיה של אמן אמיתי ושל מַטיף-מוסר מתעקש – ליוותהו עד רדתו שאוֹלה ועד בכלל. ברעם וברעש שקעה שמשו, והוא, הבורח, היוצא, הגוסס, מתחנן: מה אתם רוצים ממני? למה אתם רודפים אחרי? למה נטפלתם עלי כולכם?
כן, גדולים ועשירים היו חיי הגאון הגדול הזה, רחבים ומשתרעים בחיצוניותם ופנימיותם, פשוטים עד מאוד ומורכבים עד מאוד, מלאים אושר והצלחה רבה, ויחד עם זה – אומללים עד מאוד, כי זאת עלינו לדעת: בכל הברכה אשר בוֹרך האציל הרוסי עשיר-הרוח ועשיר-החומר ליֶב ניקוֹלאיוֹביטיש, היה ביסודו ממשפחת האנשים הדרים תמיד בגיהינוֹם התחתון ומקומם צר להם ולילית וסַמאל ילווּם על כל מדרך כף-רגל. מכאן המקור לאי-מנוחתם הנוראה ולהטפתם המוסרית, הבלתי-פוריה, שאינה מוציאה ואינה יכולה להוציא אותם מעולמם באשר הם שם.
טולסטוי יצא תמיד מכליו – ונשאר תמיד בכליו. הוא אשר ידע כל כך לספר על המוות, על מותו של אילן, של בעל-חי, של איכר, של נסיך, של הנספה במלחמה, על מותם של אנשים כגראף בֶּזאוּכוֹב-האב ובוֹלקוֹנסקי-האב, של בּוֹלקוֹנסקי-הבן וניקוֹלאי אחי לוין, של אַנה קאראֶנינה, של אִיבאן אִיליטיש; הוא אשר ידע לתאר בגאוניות כזו כל אימת-המוות ופרוֹצס-הגסיסה, הוא בעצמו ירא מאוד מפני המוות; כל ימיו, בדה, לפיכך, דברים רבים, לרכך את האימה, וסוף-סוף, לא נפדה מן המוות, לא נפדה ממנו; והוא, אשר באותה הגאוניות ירד לתוך עומק נבכי-החיים, אשר שאב במלוא-חָפניו ממלוֹא ההוָיה והגשים ביצירותיו בעלות הכרכים הגדולים קוֹמבּינאציות אין ספורות של פרוצס-החיים, הוא אשר משל ממשלה רבה בעולמות אין ספורות של יצורים שונים, אנשים, נשים וטף, של שׂדרות שונות, פריצים, פקידים, סוחרים, איכרים, ולכאורה אהב את כולם וידע את כולם, את העיקר החיוני שבכולם, ובכלל אהב לחיות וידע לחיות – הוא לא ניצל משתיית כוס-התרעלה המלאה של החיים. לוֹ ניתן לדעת האושר הגדול של הרגשת כוחות-יצירה אדירים, חיצוניים ופנימיים, אבל יחד עם זה היתה תמיד השניוּת בנפשו, ובמצבו היותר מאושר – שסוּע ואוּמלל.
חמישים שנה רצופות סיפר לנו טולסטוי על חייו העצומים והקשים, המאושרים והאומללים האלה. הוא סיפר וחזר וסיפר בוואריאציות שונות, בציורים ובמאמרים. מהשניוּת שבניקוֹלאֶנקה, גיבור “הילדות, השחרות והבחרות”, המלא עמקנות ריליגיוֹזית, ויחד עם זה צער כבד מנשוא על אי-יופיו וקנאה באחיו הגדול ממנו, הבא במגע ובמשא עם השפחות, דרך “בוקר של בעל-נחלה” ו“לוּצאֶרן” (נאֶכליוּדוֹב), דרך ה“קוֹזאקים” (אוֹלאֶנין), דרך “מלחמה ושלום” (פּיאֶר בֶּזאוּכוֹב), דרך “אַנה קאראֶנינה (לוין), עד נטיית רוח-המוסר שבו לצד אחד קיצוני וההדגשה היתירה של הרוח הזה ב”וידוּי“, ב”בעל-הבית ומשרתו“, ב”אַקים" שבדראמה “ממשלת החושך”, בתשובתו של גיבור הרומן “התחיה”, עד צעקתו האחרונה: “לא אוּכל להחשות!” – חוט אחד, יותר נכון, שלשלת עבה וכפולה עוברת בכל החיים הארוכים האלה. מאותו ניקוֹלאֶנקה האפיקורס, שלעתים לבו נתון רק לאכילת ממתקים ולקריאת רומאנים צרפתיים, עד טולסטוי בן השמונים ושלוש, הצדיק, הרחמן, הבורח מן העולם – רק צעדים אחדים, אבל נוראים וטרגיים כחיים עצמם, אותם החיים, שהיו מלאים מלחמה ענקית בין אינסטנקטים איתנים, חַייתיים של פּריץ רוסי עשיר בנכסים ובעל-תאוה ובין טהרת-נפש, פשטות-נפש, יושר, טוּב-לב, ביישנות, ניתוח תמידי והכרה שכלית רחבה, פשוטה, איכרית, הכרה ברורה, עד כמה אפסיים הם כל נצחונות בשרו ורוחו, מה עלוב הוא אחרי ככלות הכל, עד כמה קשה לו לחיות בכל רגע, ומה מחכה לו בסוף-הסופות.
בין שני קטבים קיצוניים התגלגל הגאון הגדול בכל ימי חייו הגדולים, הקשים. “הגראף בּאֶזאוּכוֹב הגוסס, אביו של פּיאֶר, – סיפר טולסטוי עוד ב”מלחמה ושלום“, חלק ראשון – הביט ישר לפניו באותו המבט, שפירושו וערכו נבצרו מבינת-האדם. או שהמבט הזה לא אמר כלום, בלתי אם את הדבר, שכל זמן שיש עינים הלא צריך להביט בהן על איזה מקום, או שהמבט אמר הרבה יותר מדי”. ועל סעיפי שני הפירושים האלה פסח טולסטוי כל ימיו. ויש שכפּיֶר, מבלי דעת מה לעשות, נטה להאמין לסביבה של הנסיכים ועשה כמעשיהם, אמנם בקושי של איש בלתי-דומה לאחרים, אבל באמונה שבודאי כך צריך להיות, ואף כשקצה נפשו בזה, היתה לו הידיעה, ש“כל זמן” שיש לו עינים הלא צריך להביט“, והוא שמע לקול אינסטינקטיו החדים. אז קם ונתן אל לבו את המבט המיסטי, הערפלי שלפני המיתה, “האומר הרבה יותר מדי”, אשר, אמנם, לא הוציא ממנו את הבטחון של “בוודאי כך צריך להיות”, אבל גרם לו להחליף את הסביבה, את ההיקף, ומאז היו החיים המוסריים, הפשוטים, החיים של עבודת אדמה ל”ודאי“, לציווּי המוחלט שלו. וככל אשר נטה שמשו של טולסטוי לערוב, ככל אשר נחלשו האינסטינקטים של הצדיק הגמור והרשע הגמור טולסטוי, ככל אשר נתקטן אמן-החיים של הכולו-זכאי והכולו-חייב הזה, כן רפתה ספקנותו, כן גדלה צדקתו וכן גברה הכרתי הריליגיוֹזית. ואולם אם מצא גם בזה את השלוה האמיתית, אם יכול היה למצוא בזה את האחיזה המבוקשת, שתצילהו מן השאלות העולמיות, שאין עליהן תשובה, אם מצא את המפלט הנכסף מפחד-המוות באפוריסמים המחוכמים מ”קרוּג צ’טאֶניה" – מי יודע…
מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והנצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו. פּיאֶר בּאֶזוּכי, למשל, – זה הבּיישן הגדול, התמים הגדול, חלש-הרצון, לכאורה, אבל היודע גם להחליט ולעשות דבר כשהוא מרגיש בצדקת הדבר – בהיותו עוד צעיר מבטיח פעם בהן-צדקו לנסיך אַנדרֵי בוֹלקוֹנסקי, האריסטוקראט והפסימיסט, כי לא יוסיף לבוא אל בית הנסיך קוּראגין, ששם הוא מבלה לילותיו בהוללות ושיכרות. אולם מיד, בלכתו מבית ידידו, המשפיע עליו לטובה, מתעוררת בו, בפיֶר, תשוקה עזה לנסוע אל ההוללים והוא נוסע. והן-צדקו? מה הן-צדקו? “הן מחר יוכל או למות או שיקרה לו איזה דבר היוצא מגדר הרגיל, שבפניו אין צדק ולא לא-צדק”.
צדק ומוסר הרבה יש גם לאופיציר בעל ההכרה החדה אוֹלאֶנין (“הקוזאקים”), אבל כמה עלוב ואומלל הוא בעיני עצמו לפני הקוזאקית היפה בת-הטבע, שאינה יודעת ואינה רוצה לדעת משום צדק ומשום מוסר! עלוב ואפסי הוא גם לוין עם כל הטוב שלו, שאינו שווה בעיניו כלום, אף שהוא מתחפש, כי הוא מצא בו את האמת, כל אלה הם מן המשפחה של האנשים המעולים, היוצאים מן הכלל, המשונים, הסובלים, המגוחכים, שתמיד יושב איזה מאן-דהוא בקרבם ומנקר ומחטט ושופט אותם. למרות עשירותם וכבודם הם בודדים, אבל לא מסוג אותם “האנשים הבודדים”1 של הדרמטורג הגרמני גרהארט האוּפטמאן. אנשיו הטובים והסובלים של האופטמאן – בדרמותיו המובחרות – כל אחד טוב על פי דרכו, וכל אחד סובל על פי דרכו, סובל מעצמו וסובל מאחר – אבל גם הוא וגם האחר אינו אשם בזה. אין אשמים. לא כן גיבוריו של טולסטוי העיקריים, הטובים, הגדלים בשדה של אנשים רעים מסביב, והמאשימים גם את עצמם וגם את האחרים בבדידותם. ואף גם זאת: הסבלנות הרוסית בכל גיבורי-טולסטוי, והם, הגראפים והאצילים, יודעים הרבה יותר לשאת עמל ותלאה ואינם מפונקים כל כך כ“אנשיו הבודדים” של האופטמאן, יוצאי המעמד הבינוני בגרמניה. כמה מפונק ואנין-דעת הוא אותו מלומד לא-יוצלח יוהאנאֶס פוֹקאראט לגבי קוֹנסטנטין לוין, אף שאגב-אורחא – הונאתם העצמית בד בבד תשא.
כן, זה הדבר: יחד עם הבקורת העצמית גדולה אצל גיבורי טולסטוי גם ההונאה העצמית, זו המידה שהיתה רבה אצל יוצרם, למרות כל ספקנותו והבנתו הגדולה. ביחוד מורגשת מידה זו אצל לוין. כל דברי הפילוסופים שקרא הרי הם בעיניו רק דברים המאפילים על ענייני-החיים ואינם מוסיפים כלום עליהם. ובאותה שעה אינו מכיר שגם המסקנות שלו, שהוא בא אליהן בעצמו, אינן אלא דברים. דברים שאינם מבררים כלום ואינם מחייבים כלום. צריך לאהוב את הכל, צריך לחיות על פי רצון-אלוהים – איזה גיחוך, איזו ריקניות, איזו דברים בעלמא, שאינם יכולים לעכב בו אפילו באותה שעה גופה משפוך חמתו על משרתו העגלון על אשר הרהיב זה עוז בנפשו לאמור לו: “הנה מכשול בדרכנו”. יתר על כן: בקראך את “אַנה קאראֶנינה” אתה יכול להבין ולסלוח ליוצר על אשר מרוב חיבתו ליצורים ידועים (לקיטי אשת לוין, למשל) הוא מטפל בהם יותר מדי, וגם יש שהוא מאיר אותם באור שאינו שלהם, אבל בקראך אותם הפרקים המשעממים על האור, אשר בא לנפשו של לוין, יש שיתקבל רושם, כאילו כל יסוריו השכליים והנפשיים של האיש העשיר הזה, העשיר בנכסים וכל יסודות-החיים, הרי הם כל כך שטחיים, כל כך קלושים: הן הוא מודה בעצמו בכל רגע, שבין כך וכך, איך שיחשוב ובמה שיאמין, הוא מאושר כל כך על כל צעד ושעל, וכמה פעמים, בעצם תוקף-הצער, דמעות-אושר מציפות את פניו! ליוהנאֶס פוֹקאראט של האופטמן, אף על פי שהוא מתפנק יותר מדי, אתה מאמין תמיד בסבלונו ויסוריו, וללוין – לא תמיד. הצדקה שלו, הרעיונות שלו והמוסר שלו, השאיפה להשתלמות שווה-פרוטה והחרטה לרגעים על עוונותיו המדומים – מעין איזו התחפשות יש בכל זה, שהאמן טולסטוי, אשר יצר את לוין בדמותו ובצלמו, מכיר בה בעצמו, אלא שהוא שוב כאילו מתחפש, שבכל זאת יש ערך גדול לכל העינוּיים והמחשבות הללו.
באיזה מעגל-קסמים מסתובבים גיבורי-טולסטוי העיקריים, מציגים הם לעצמם את השאלות היותר אחרונות: “בשביל מה ולמה?” השאלות שאין עליהן תשובה ומיד הם אומרים לעצמם: בכדי לחיות צריך לדעת תשובה על אלו השאלות, ואם אי-אפשר לדעת, אי-אפשר לחיות. אבל חפץ-החיים החזק, שיש לו יסוד ואחיזה בארץ רחבה ובכוחות עצומים, מתגבר בהם, עד שלא די שהם מוצאים מנוחה בדברים, שאינם עונים כלום על השאלות הקשות, אלא שהם גם אינם מכירים בקנוניה שעשו עם נפשם. כילדים הם מקשיבים לתורת המאסוֹנים, לקראטאיֶבים, לאיכרים השונים, המוסריים והפיקחים. כל זו התורה האַלטרוּאיסטית, שהם רוכשים להם, ודאי שטובה היא כשהיא לעצמה, ודאי שחיי לוין יותר מוסריים ויצירתיים מחיי אוֹבלוֹנסקי ואפילו ורוֹנסקי – אבל איזו תשובה יש בה על השאלות האחרונות של טולסטוי, על השאלות של כל איש חושב חשבונו של עולם?
*
כשם שלפני שנים אחדות היה מנוי וגמור בחוגי הספרות, על פי הפובליציסט הרוסי מיכאילובסקי ואחרים, שיש שני טולסטויים, פרוגרסיבי וריאקציוני, אצילי ודימוקראטי, ימין ושמאל, כך מנוי וגמור עכשיו בכל מאמרי המספידים, שאין טולסטוי אלא אחד. ואמנם, למרות הסתירות והנטיות השונות, המוכרחות, בנפשו של כל איש חי ושואל, שאין לו “פרינציפים” מוצקים, עומד לפנינו טולסטוי היוצר כאחד. אפילו ה“חלוקה”, שעשה הוא בעצמו בחייו, החלוקה בין תקופת-חייו הראשונה, לפני ה“וידוי”, ותקופת-חייו השניה, אחר ה“וידוי”, אינה אלא מתמיהה. כי הנטיות המוסריות והטנדנציות המוסריות, המשבר הנפשי ובקשת-האלוהים, שאנו מוצאים בכתבי טולסטוי בתקופת-חייו השניה, האי כל זה ישנו כבר בסיפוריו הראשונים: “הילדות, השחרות והבחרות”, ובכל התפתחותו ומלואו – ב“מלחמה ושלום”. רגש-השנאה וגועל-הנפש ביחס לסמל החברה הציביליזאציונית – להילֶני בת הנסיך ואסילי שב“מלחמה ושלום”, אינו פחות מהשנאה וגועל-הנפש ביחס לאשת פּוֹזדנישוֹב שב“הסוֹנאטה הקרייצרית”. ותמוה הוא במאוד-מאוד: למה הסתלק אחר כך טולסטוי מיצירותיו הקודמות? למה השליך עליהן שיקוצים? איזה פסול מצא בהן? איזו אי מוסריות? – חידה היא… ולולא דמסתפינא, הייתי מפקפק קצת, אם לא היתה אותה הסתלקות יותר מדבר שבפה ומפּוֹזה של איש בעל תכונות מורכבות, הבא להתוודות… אמנם, ביצירותיו מן התקופה הראשונה יש בלי יודעים הערצה של שלטון-האצילים של הציִד, של שפעת-חיים, שפעת-אושר, שפעת-תענוגים, שאחר כך, לעת-זקנה, קיבלו בעיניו צורה אחרת, צורה של משא כבד, ובמאמריו המוסריים נצבו לו כצר. אבל זה אין עוד מספיק להצדיק את כל יחוסו המבטל לאותן היצירות, שבמגמתן כבר התבטא אותו היה המוסרי בהכרה גמורה ובהטעמה רבה.
כן, אין טולסטויים שונים של תקופות שונות, של דעות שונות, אבל יש ויש הבדל רב ועצום בין תכונתו האמנותית של טולסטוי ובין תכונתו הנבואית. התהום שבין טולסטוי האמן וטולסטוי איש-המוסר לא על נקלה יגושר. טולסטוי בעצמו, אמנם, הביט תמיד על יכולתו האמנותית הגדולה רק כעל אמצעי להביע איזה דבר, להביע את יחסו אל העולם והחיים – ובוודאי שצדק; האמנות אינה צעצוע; שתי הרשויות לא רק שהן נכנסות אחת לתוך חברתה אלא שהן מחייבות אחת את חברתה (לחשוב אחרת יכול רק בעל תכונה ריקה כמחברו של “תמונת דוֹריאַן גרֵי”). ואולם רשויות ישנן, ובנוגע לתוצאות של שתי הרשויות הללו יש לנו, הקוראים, הרשות להביע את יחוסנו.
טולסטוי האמן ינק באופן בלתי-אמצעי מהטבע של ארץ-רוסיה הגדולה והרחבה – באר מים חיים לשתות ממנה ולהשקות ממנה – וטולסטוי המטיף ינק מחכמת דתי ימי-קדם, חכמה מוטלת בשבילנו בספק גדול. אותו החזיון, שאנו רואים בנסיכה הצעירה נאטאשה רוֹסטוֹבה, שלמרות מה שמעולם לא ראתה את המחול הרוסי הפשוט, אף על פי כן, כשאירע לה פעם בבית ה“דוד” לרקוד ריקוד רוסי עממי, מיד נמצא הדבר בנפשה מאליו ורקדה באופן מפליא – אותו החזיון עצמו אנו מוצאים בטולסטוי האמן. הנשמה הרוסית הפנימית, ה“סטיכית”, הפשוטה, הפרימיטיבית והכוללת בחדא מחתא, זו הנפש שהיתה תמיד בתוכו של טולסטוי האמן. לא כן טולסטוי החוקר והמטיף, שיש, אמנם, אשר חיקה את האיכר הרוסי הנבער, ביחוד בביקורתו ובשלילתו, אבל ראשו היה נעוץ ב“חכמת” העולם העתיק ובהשקפת-העולם הגוזרת: במופלא ממך אל תדרוש! העם מאמין – האמֵן גם אתה!
אין גדלות במקום שאין פשטות, טוב ואמת" – אומר טולסטוי בנוגע לנאפוליון, ובטולסטוי האמן, אמנם, היו כל שלושת הסימנים האלה של גדלות. הוא היה הריאליסט הפשטן האמיתי; הוא אחז בציצת-ראשה של המציאות הרוסית ותיארה כמו שהיא, לפעמים בטעויות ובהערכה לא-נכונה (אנוש איך לא יטעה! ואזכיר, לדוגמה, את שריפת מוסקבה והתקוממות-ההמון בעת ההיא), אבל תמיד במסירות-נפש אמנותית, למסור הכל בלי שרק ובלי פרכוס, ביחס של טוב ואמת. הוא ידע, לרוב, להינצל מן הכזב השירתי, גם מזה הבא מאליו, שלא במתכוון, ותמיד היה חפשי מן הריאליות המזוייפת, המעושה, המכוּונת, המלאכותית, של זוֹלא והנוהים אחריו. הוא השיג את גודל האילוזיה של החיים, אבל, למרות זה, הוא אוהב באופן בלתי-אמצעי, אהבה פנימית, קדושה, את חיי-העבודה, חיי-השדה ובכלל, החיים הבריאים של כל איש בריא, אפילו כגראף הזקן, אבי-נאטאשה, והנסיך הזקן, אבי-גלגולה – קיטי. טולסטוי האמן ביטל את הרומאנטיות של האהבה וגילה את כל מצפוניה (אהבת פּיאֶר להילֶני) ומיעט את דמות-המלחמה (מלחמת-התגרה של הפרשים, שהשתתף בה רוֹסטוֹב), אבל הוא הוא היודע גם את האהבה הנאצלה של הנסיך אנדרי לנאטאשה, והוא הוא אשר כתב גם את סיפורי המלחמה הסבאסטוֹפוֹלית. טולסטוי האמן, היודע חיי בני-האדם, כפר במדע-ההיסטוריה בתור דבר מאוחד והבין גם את הקוֹמיזם של הנאפוליוֹנים, החושבים כי הם מושלים בריבואות-חילם, כי הכל נעשה על פי מצוותיהם ופקודותיהם; אולם טולסטוי המטיף אינו מבין, עד כמה אותו הקומיזם ישנו גם בנביא, הבא אל תבל ואומר לה: היי לאחרת! ואל פרוצס-החיים האין-סופי: השתנה! ואל מילי-מיליוני בני-אדם, המשפיעים זה על זה, אשר לא יוכלו לשמוע לו, אשר לא ירצו לשמוע לו, אשר לבם כלל אינו נתון לשמוע לו: שמעו לקולי! “כל מה שהתאמצו בני האדם, שהתקבצו לאלפים ולרבבות על שטח קטן אחד, להשחית את האדמה שעליה התקבצו” – מוכיח טולסטוי המוכיח לבני-האדם בהתחלת רומאנו האחרון “התחיה”, כאילו באמת התקבצו בני האדם ברצונם ובכוונה רעה אל הערים, דווקא בכדי להשחית את האדמה, וכאילו יש ברצונם, אם ישמעו לקול-התוכחה, ללכת מן הערים, אשר הם יושבים בהן…
טולסטוי האמן יודע, כי חכמתו של האדון המיניסטר קאראֶנין (בעלה של “אַנה קאראֶנינה”) לא תעמוד לו בעת אשר החיים נגעו בו באמת. מתחילה היה זה אומר בגאון וגודל-לבב המקנא לאשתו, אותה ואת עצמו הוא משפיל בזה – וחשב לו את פתגמו לחכמה מצילה, המעמידה אותו עליון על שאר הבריות; אולם בבוא השואה לא הצילתהו, כמובן, חכמתו כלל. ברם, טולסטוי המטיף והחוקר אינו נמנע לשים בפי פּיאֶר בֶּזוּכי בנאומו לפני המאסוֹנים את החכמה הסוֹקראטית החביבה עליו, שעשיית הטוב הוא דבר שהשכל מחייב אותו,וכי את התאוות לגרש אי-אפשר: צריך להשתמש בהן למטרות נעלות (חסידינו הראשונים היו אומרים: לצרפן ולהעלותן). ולא חל ולא הרגיש פּיאֶר בּאֶזאוּכי זה, שאחרי כל השאלות שהציג לעצמו מקודם, לאחר כל השעות הקשות והנוראות שהיו לו מקודם – מה הוא בא ללמדנו בזה ומה הוא יכול ללמדנו בכלל במיני רעיונות יפים ובכיוצא באלה? הן כל איש ואיש מבני מינו, המעמיד לעצמו את שאלות-האדם האחרונות, אם הוא נשאר בכל זאת בחיים, יחיה כבר כמו שהוא יכול, ודרכו של פיאֶר לא יהא בשבילו כלום. והמאסוֹנים? וכל העולם? – אלה לא שאלו מפיו דבר, וגם אכן לא שמעו לכל דרשתו היפה.
*
טולסטוי האמן ניצח הרבה בחייו. מן המלחמה הפנימית האיתנה וההתנגשויות החיצוניות שבחייו מרובות-הגוונים נוצרו רומאניו הריאליים, המקיפים, העולמים. ברומאנים האלה, בצדם האמנותי אין בעצם חילוקים והבדלים מוחלטים בין דבר לדבר. יש יחס סימפאטי או אנטיפאטי לפרט זה או אחר, אבל כל פרט ופרט כשהוא לעצמו, יהיה מה שיהיה, חשוב עד אין קץ. הכל טבע, הכל חיים. החיוניות שבנערה קטנה נאטאשה רוֹסטוֹבה בצַפּוֹתה לאופיצר בוֹריס, שיבוא וינשקנה, עומדת אצל האמן במעלה לא פחותה כלל מחייהם ה“היסטוריים” של קוּטוּזוֹב ונאפוליון. כאן טולסטוי הוא בעצם-החיים, וכל רגש אנושי, אם רק טבעי הוא, לא זר לו. בלי עייפות הוא לוקח יצור אחר יצור, מצב אחר מצב, יצורים פשוטים ומצבים פשוטים – ומספר עליהם באריכות, בפרטיות, קו לקו – מעֵבר לכל ערכין מוסריים, מעֵבר לאכזריות ורחמים, מעֵבר לשלטון ועבדות, מעבר לטוב ולרע. וכאן הוא גם מרום אשרו ונצחונו. אולם לא כן טולסטוי המורה, המוכיח, החכם, המטיף, התיאולוג, הנביא (גם בתוך רומאניו). כאן מתחילים ה“שולחן ערוך”, ההונאה העצמית והמצב הקשה ביחוד. הקולטורה האנושית פושעת, האמנות יתירה, חדלו לפשוע! ואהבת לרעך יותר מכמוך! שובו לקיים רצון-אבינו שבשמים, אל תתנגדו לרע וכו' וכו' – עד סוף כל הדברים. וכאן מתבלטות הפגימות המכאיבות ונראים הניגודים המוכרחים, המונחים בעצם-הדבר. קנין פרטי הוא חרם – והחרם הוא בידו ומסביביו של הנביא על אפו ועל חמתו. הנביא המודרני נלחם בקולטורה – וכולו, כל חייו, כל כתביו, כל ספריו, כל נכסיו, כל דבריו, הכל, הכל נעשה לענייני-הקולטורה, נבואתו גופה נעשתה לאחד מענייני החיים והקולטורה, שהוא מתקומם נגדם, שהוא מוכיח את ההבל שלהם. הנביא הרוסי-העולמי גוזר: “אל תשפוטו ואל תישפטו!” אבל הוא בעצמו שופט, שופט הכל, אי-אפשר לו שלא לשפוט, ומביא אלפים ורבבות ליד כך, שישפטו אותו. לראש הדףהוא שופט את נאפוליון, דן אותו ברותחין ומעלה לעומתו את אלכסנדר הראשון ואת קוּטוּזוֹב – מאי חזית?! איזו הונאה עצמית, הנביא! באחרית-ימיו רוצה הנביא לעשות את הצעד האחרון במלחמת-הכרתו, לעזוב את החברה, שמי כמוהו יודע את צביעותה, מי כמוהו יודע את ערך כל אותם האנשים הבאים להתאבק בעפר-רגליו ולהיוועץ עמו על נפשם. הוא רוצה להינזר מביתו וממאות האינטליגנטים-המבקרים השנוּאים – ביניהם גם יהודים, שאי-אפשר להביט בפניהם, למרות מה שכתוב “ואהבת לרעך”. הבודד על כרחו רוצה להתבודד לרצונו – והנה אלפי-עתונים, שנואי-נפשו, מריעים עליו, על בריחתו, על גודל-מפעלו, ומאות אינטליגנטים סובבים את מיטתו בחרדת-קודש, תחת – אם הם באמת מכבדים אותו כל כך – לשמוע לקולו, להקשיב למוסר-תורתו וללכת לעזור למיליוני-האומללים, שהוא, ליֶב ניקוֹלאיוביטש, החולה הזקן, אינו אלא אומלל אחד ביניהם. הנביא האומלל! הכל כמו התגרה בו ברגעיו האחרונים: אתה אינך רוצה, אתה מתקומם, אתה שולל – ואנחנו הנה הננו, אנו הוֹוים, אנו עולים גם על המיטה, אשר אתה לא תרד ממנה. אנו מקריבים לך גם רגשי כבוד! אנו נבוא גם להשתטח על קברך! אנו מביאים אחריך מבול של דברים לעולם-העתונות, אשר תיעבת!
לא, טולסטוי הנביא לא ניצח, למרות אשר הרבו דווקא ובעיקר להספיד את נבואתו ולהתפעל מגודל ערכו הנבואי. לא על המוסר יחיה האדם ולא במוסר נוהג העולם. עתוני הבורסה והפוליטיקה הרעישו את העולם על מותו של הנביא טולסטוי – איזו צביעוּת! הקולטורה לא פסקה, אפוא, אף רגע אחד.. בתי-המרזח, הטרקלינים והתיאטרונים גם הם לא נסגרו אף ליום אחד. רק באחדים מהם נזכר באותו יום שם-טולסטוי. מת הנביא טולסטוי… חבל! עכשיו גם זה נשכח. גם סער-העתונים נהפך לדממה.
טולסטוי בעל-המוסר, המורה לצדקה, לא ניצח. ואולי לא רק את אחרים.
[“הפועל הצעיר”, טבת-שבט תרע"א. החתימה: יוסף חבר]
-
תרגום עברי של י. ח. ב. ↩
[כלפי י. רבינוביץ]
ב“הצפירה”, בפיליטון בשם “מעט ספקות” – המאמר הזה הועתק כולו ב“האור” – דן מר י. רבינוביץ בדבר השפעתו של מנדלי מו“ס על ספרותנו ומטיל ספק בערכה הרב של השפעה זו. הפיליטון הזה, בצירוף הערת – או יותר נכון קריאת מערכת “הצפירה” לאחרים, שיבואו ויבררו גם כן את דעתם בזה, תמוה הוא במקצת. שהרי כלום יש מקום להוכחות בדברים כמו אלה? ואם הסופר משליך לפנינו מיני מבטאים כמו: ”איזו שאיפות משותפות אתם מוצאים לבני דורנו ולו” (למנדלי)? “וכי היה לו איזה יחס לשאיפות הלאומיות והסוציאליות של דורנו” – אז מה הוא מוכיח בזה? אני, למשל, יכול גם אחר כך לחשוב, שהשאיפות לחיים יותר טובים, יותר מבוססים, יותר אמיתיים, יותר יפים – עיקר שאיפות בני דורנו וטובי בני כל הדורות – משותפים לנו ולאמן הגדול בעל “מסעות בנימין השלישי” ו“בעמק הבכא”; שלבעל “בימי הרעש”, “לא נחת ביעקב” ואפילו טיפוסו של שלמה וועקער יש “איזה יחס” לשאיפות הלאוּמיות והסוציאליות של דורנו. “איזה תהום בין מנדלי ופרץ!” – קורא המטיל ספק בוודאות. ובכן מה זה מוכיח? ה“תהום” הזה, אמנם, ישנו. פרץ, למשל, מסוגל לעת זקנתו לכתוב את הפיליטונים הבלתי-ברורים, הנפוחים הקוקטיים שלו בגליונות-ה“פריינד” האחרונים על ה“תוהו לא דרך” של המודרניים הדומים במדרגת מוסרם לבורחים מן הקאטוֹרגה, מבלי לחשוש כלל, פן ישאלוהו: ודרכך אתה, פרץ? היפוך כושי עורו?… מנדלי, לעומת זאת, לא כתב ולא יכתוב כך לעולם: אצל הסבא מאז ומעולם הכל ברור ופשוט ואמיתי. אבל מה זה נוגע? פרץ הוא סופר גדול על פי דרכו, ומנדלי, אליבא דידי, עוד יותר גדול על פי דרכו (עוד ב“החץ” קרא פרץ בעצמו למנדלי – “הנשר הגדול”; אגב, אז היה פרץ אחר קצת: לא כל כך “מיושב”, לא כל כך “יודע” דרך…). מר רבינוביץ מעיד על עצמו, שהוא לא קרא את יצירותיו הראשיות של מנדלי עד עכשיו, בימי היובל, ועכשיו כשקראן הוא “עומד ותוהה”. אבל גם זה מה מוכיח? מי שהיו צריכים לקרוא את הדברים בזמנם, אלה, כפי הנראה, קראו, הושפעו, ולבם מלא רגשי-הערצה ל“חיי שלמה” וליצירות החיים ההמה…
מר רבינוביץ מטיל ספק בטיב סגנונו של מנדלי, ומתוך כך גם בתועלתן של המלות “כאן” ו“עכשיו” וכיוצא בהן, ומתוך כך גם זה, אם מנדלי הוא באמת אבי הסגנון החדש, הואיל ולנו אין סגנון אלא דור-הפלגה בסגנון – הרבה ספיקות ופקפוקים… אבל מאריה דאברהם! אימתי יחדלו אצלנו להתיחס אל הידיעה “לכתוב לשון-קודש” כאל כשרון מיוחד? ואם זה נאוה לבעל “הפנקס הפתוח” (והריק), להתהדר כל היום ב“העולם” על ידיעתו ב“כתיבה וביושר-הכתיבה”, על “היופי וההידור והטעם הדק”, שהוא מקפיד בהם יותר מחבריו, על “הטיפוח והפינוק וניקוי מכל פסוק”, שהוא חרד עליהם באהבתו לספרותנו; אם ה“מעלה” הגדולה הזאת יאה מאוד לכל אותם בעלי-הגאוה על סגנונם “המזוקק והמלוטש עד היות לו ברק”, ועל כשרונם לתת גם לדברי סופרים אחרים סגנון עברי משובח וטוב, ביופי ובהידור ובטעם דק, ובכלל על העבודה המיגעת והנוראה שהם עובדים במערכת שלהם בדברי הסופרים הצעירים; אם כל הדיבורים הריקניים והמצחיקים שכגון אלה מתאימים לסוג הידוע של “טובי-הטעם” שלנו, הנה יתרים ולא במקומם הם אצל יעקב רבינוביץ. יעקב רבינוביץ, שכתב את המאמר הנכון “הרהורי-סופרים” ג' ב“הזמן”, צריך היה להבין, שכשם שאין “השבחה”, כך אין אבות לסגנונים, הסגנון הטוב או הרע אינו לא ב“תמיד” ולא ב“תדיר”, לא ב“עתה” ולא ב“עכשיו” (כמו שאינו לא ב «если »ולא ב- еҗели » « ובכלל לא במלים אלו או אחרות, אלא בצירוּף מלים ובמבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. העולם הפנימי, המיוחד, של הסופר הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. סופר המרשה לאחרים לתקן ולהשביח את סגנונו, סופר שאנו יכולים להראות: הטון הזה שלו לקוח מפלוני-אלמוני, סופר שיש לו אב ידוע בסגנון, יכול הוא להיות מומחה גדול ב“כתיבה ויושר-הכתיבה”, אבל תוכן פנימי, עולם לעצמו אין לו. למנדלי (להבדיל מכל אלה “טובי-הטעם”!) לא היו אבות ולא היו משביחים, אלא דווקא עולם שלם בתוכו – כל חחי היהודים של דורו, הדור שחלף – ואל העולם הזה מתאים סגנונו, אשר נברא אצלו בחושו האמנותי, באופן שאין למעלה הימנו. ושבניו נכדיו, שעולמם אחר, יתחילו לכתוב בסגנונו – למה לנו לחפוץ בזה? יתאים סגנונם שלהם להמיית-נפשם הם!…
מר רבינוביץ מטעים וחוזר ומטעים ש“מנדלי הוא בלי שום ספק אחד הסופרים היותר גדולים של זמננו”, “אחד העמודים היותר חזקים של ספרותנו” אבל פלוני עוד הגדיל לעשות ואלמוני הוא יותר קרוב אלינו, ונקודת מגע בין מנדלי ושניאור ויעקב כהן אין(מה תאמרו על זה!),והיה אצלנו זמן שמנדלי לא היה כמעט ניכּר (מי? מה? אימתי?) ושום יחס לשאיפותיו של דורנו אין לו – ולזה הוא קורא “ספיקות”!…
מנדלי מוכר ספרים אינו דבר שבקדושה. ודאי יש לכל אחד מאתנו רשות להעריך את זקננו לפי טעמו ולפי הבנתו של המעריך. אני, למשל, חושב – כרוב קוראי עברית – את הסבא לאמן הכי גדול בספרותנו גם בדורנו, למרות אי-שביעת רצוני לפעמים מהניתוח הפסיכולוגי של הפרט אצל מנדלי. יכול לבוא מי שהוא ולחלוק עלי ועל רוב קוראי עברית. אבל לבוא ולטעון: איך אתם נותנים את זקננו לזקן-ספרותנו, בעוד שהוא בן-דורו ולא בן-דורנו – האם אין טענה שכזו תמוהה במקצת?
[מתוך העזבון, תרע"א]
“העברי”; ברנפלד ולוריא; קונגרס לשם מה?
א
יהושע בן נון בלחמו ביריחו נשא את עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך אליו ויאמר לו: “הלנו אתה או לצרינו?” אחרי איזו אלפים שנה, כשמכל אותה המלחמה נשארו רק השופרות הבלתי-מפילים כבר כלום, בעת שלחם אלכסנדר צדרבוים בריחים של רוח: ב“אנטעסעמעטיזמוס” של הפקידים הרוסים, היה גם הוא דרכו לפנות ב“המליץ” לכל אחד ואחד במאמר ראשי: “הלנו אתה אם לצרינו?” כלומר: המקבל אתה שוחד או לא מקבל? – כל זה היה מובן. אבל “העברי” היו"ל בברלין, עתון הפונה לאחיו בני עמו בפנים, אם דיבר במאמר הראשי שלו שבגליון הראשון על “לנו וצרינו” – לא היה מובן. מי המה “צריו” של “העברי”?
אמנם, הסיסמה שבאותו מאמר היתה ליבראלית: כל אשר לא לצרינו – לנו הוא. אבל כל יתר הן כנטול דומה, ואותה הסיסמה התמיהה באי-הגיונה וביתירותה. שהרי, באופן הזה, מי אנוש מהאנשים, שיש להם איזה יחס ל“העברי”, שיהא עם זה שייך להיכנס בגדר “לצרינו”? ואם הסיסמה הליבראלית היתה יתירה, הנה הפורגראמה שבמודעות היתה תרתי דסתרי: עתון בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למסורתנו הדתית. מכלל הן אתה שומע לאו, ומה יעשה, איפוא, העתון הבלתי-מפלגתי עם אלה שיבואו ויאמרו, שאי-המפלגתיות דורשת לחשוב את המסורה הדתית ל“פריוואט-זאכע” לגמרי ולבלי לקשרה כלל וכלל עם התחיה הלאומית, שאם מטרותיה יכולות להיות שונות, הרי אמצעיה אינם אלא אחד: עבודה יהודית. מה יענה “העברי” על זה?
אין זה סוד, שבעמנו, ברוסיה באמריקה ובארץ-ישראל, יש קיבוצים של חפשים בדעות, שגם אליבא ד“העברי” אינם “לצרינו”, שמע מינה, שהם “לנו”, ולא נגדם ערוכה המלחמה, ובכל מקום צריך להיות קולם נשמע ודעתם חשובה בעתון “בלתי-מפלגתי”, והדוקא של “המסורה הדתי” מה יהא אז עליו?
דומה היה הדבר, כאילו היה בא “העברי” ואומר: עתון ספרותי בלתי-מפלגתי, הנאמן דוקא למהלך האידיאליסטי או הריאליסטי בספרות. התמיהה גם רשימת הסופרים: שמואל אלכסנדרוב (בעל “פך-השמן”) וא. נ. גנסין ( בעל “בינתים”)…ולדורשי רשומות היה מקום להתגדר בו…
ואולם, איך שיהיה, והיום הנה קיבלתי את הגליון העשירי (שנה זו) מעתון זה והגליון מניח קצת את הדעת. אמנם, רוח-הקודש ואש-אלוהים לא מצאתי גם בו, כבכל הגליונות הקודמים: שטחיות היא ביותר גם האורתודוכסיה הליבראלית שלנו… אבל מה שאמת אמת היא: מידות טובות, בינוניוּת וטולראנטיוּת קולטורית יכולים היו ללמוד ממנו כל אחיו לדעה. בגליון הזה, למשל, אני מוצא מאמר חשוב “מארץ-ישראל”, כתוב על-ידי “יהודי מארץ-ישראל”, המעיד על עצמו מראש, כי “הוא אינו חרד”, ו“העברי” קבע לו, אף על-פי כן, מקום מכובד מיד אחר מאמרו המליצי והחרד של הרב פייווילזאהן, היהודי מארץ-ישראל אומר בצדק:
“עד היום חשבו אצלנו כך: יש ישוב וישוב חדש, הראשון הוא של החרדים, והשני של החפשים. אבל באמת אין הדבר כך. הישוב הישן אינו רק זה של היהודים שבאו למות בארץ-ישראל, כשם שאין החדש שייך רק לאלה, שבאו לשם תחיית ארץ-ישראל. באמת, הישוב הישן הנהו זה שאין לו בסיס, בעוד שהחדש הוא זה שנוסד ומתקיים על בסיס ידוע, אלה היהודים בערים החיים על החלוקה, אלה הספרדים החיים על פרנסות הנמצאות מחוץ לעבודת האדמה, מלאכה ומסחר מסודר, כל אלה הקבצנים, הרוכלים, כלי-הקודש למעלה מן המידה הנחוצה – כל אלה אם גם אינם חיים מן החלוקה, אבל מאחר שאין לארץ תועלת מהם והם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם ופרנסותיהם תלויים באויר, הרי הם שייכים לישוב הישן, ולהפך, כל אותם היהודים החיים מעבודת אדמה, מסחר, מלאכה ותעשיה – כל אלה שייכים הם לישוב החדש. אם יהודי זה חרד או חפשי, משכיל או למדן – בזה אין כל הבדל, העיקר הוא, אם מועיל הוא לישוב או אינו מועיל”.
מתוך השקפה זו בא בעל-המאמר ומדברי דברים כבושים לאורתודוכסיה שלנו, שתפקידה בארץ עד הנה אינו יצירתי כלל. כל המאמר, כאמור, צודק מאד. רק דבר אחד אינו נכון בו: רמזיו על “הכנסת דעות נוצריות מסוכנות” ו“שאיפה לנצרות” שבין “היסוד החפשי”. הן כותב המאמר הזה אינו לא המטיף הלאומי נ–ם ולא הסופר העמוק ספוג (שניהם ב“הצפירה”), שיושבים בווארשה ורואים חלום של “בקשת אלוהים חדשים באספמיא, וה”מהלך" של עתונם מעוור את עיניהם לבלי להבין פירוש מלים עבריות שבפיליטון שכיח, הרי יהודי זה יושב בארץ-ישראל וגם ה“חרדה” אינה מעוורת את עיניו – היתכן שלא יהא ברור לו, כי אין דעות כאלו ואין שאיפות כאלו בתוך “היסוד החפשי” – לא מנהן ולא מקצתן? היסוד החפשי אומר ממש דברי בעל-המאמר: ברעיונות מוסריים ובלתי-מוסריים, יהיו מאיזה גון שיהיה, אין אנו יכולים לראות כל סכנה, וכל אחד מאתנו יוכל לחשוב ולדבר ככל העולה על רוחו. כל הסכנה היא – ב“פרנסות תלויות באויר, שאין לארץ ולחיים תועלת מהן”.
ב
דברים כבושים וחשובים מדבר גם הד“ר ברנפלד ב”הזמן“, גליון מ”ג, ש"ז, במאמרו “עברה השעה”.
“אילו היה עמנו שואף באמת להיגאל בכוח עצמו מן השעבוד הנורא, הנה היה זמן מסוגל לזה בשנות המאה הט”ז. אז היה הגירוש הנורא בשפאניה ופורטוגל; אז עלו יותר מג' מאות אלפים נפש יהודים בגולה; אז נשארו רבים-רבים בארץ-מולדתם להיות אחרי כן למאכולת-אש, זולת אלה שנמלטו או שנטמעו לגמרי בגויים, ובו בזמן גילו ארצות רחבות באמריקה ובאפריקה. אילו היה בשאיפת עמנו להשתחרר מן השעבוד האיום המכלה את הגוף אות הנפש, יהיה באיזה מקום שיהיה – הנה אז היה זמן מסוגל לזה. אבל אבותינו המירו תמיד גלות אחת בגלות אחרת וכל אותם הימים היינו יושבים ואוכלים איש את בשר זרועו במחשכי הגיטו, כפפנו את קומתנו ועיקמנו את חוט שדרתנו מרוב המשא שהעמיסו עלינו. היינו שבעים נחת בזה ש“פירנסו” אותנו ככלב וכעורב, בשעה שנתנו לנו פרוסת לחם – ומקל בצדה. ובראשית שנות המאה הכ', כאשר כבר נתחלקה הארץ, הלכנו לבקש לנו מקום לשבת ולייסד מדינה יהודית".
כך מדבר ההיסטוריון ברנפלד על העבר הגדול שלנו! “מדינה יהודית – מוסיף בעל-המאמר בנוגע להווה – אני וויתרתי כבר עליה וכו'. צריך לעקור מלבנו את הרעיון המוטעה הזה”.
“לעקור את הרעיון המוטעה הזה ניסה גם הד”ר לוריא בקובץ “עם וארץ” (ביהודית המדוברת). ואולם כל האורגנים הציוניים, שדיברו על הקובץ הזה, עם “פילוסופיית הציוניות” שלו,עברו דוקא בשתיקה גמורה על מאמרו של לוריא. כפי הנראה, לא רק לנו, הצעקנים, הבכיינים, בעלי המזג השחור, אין שם לב, אלא גם לסופרים כברנפלד וכלוריא, סופרים, שאיש לא יפקפק ב“הבחנתם את המאורעות ההיסטוריים”, סופרים, שדרכם לדבר בנימוס, במתינות, בישוב-הדעת ובטון פובליציסטי-מדעי – גם להם לא ישימו לב…
ובאמת, מה נחוץ מה נחוץ היה, שהעומדים בראש ה“תנועה” הציונית, ישימו, סוף-סוף, לב לדברים כמו אלה!… כי הדברים האלה, הנוגעים כל כך בעיקר-העיקרים, אינם הלכתא למשיחא: הם נוגעים בעניני השעה הציונית…
הכל יודעים, כל העתונים היהודים הודיעו, כי ישיבת הוועד הפועל הציוני מים פלוני ופלוני קבעה את הקונגרס העשירי לימי הקיץ הבאים בבאזל. הציונים הגרמנים, – סיפרו העיתונים – שיכורי הנצחון, רצו לעשות קונגרס של דימונסטראציה(!), אלא שציוני המזרח “המבינים את המצב” ניצחו והכריעו את הכף לטובת קונגרס של עבודה(?), והכל שריר וקיים.
קונגרס של דימונסטראציה… קונגרס של עבודה… ולא עלה על לב איש מהאנשים ההם לשאול את עצמו: הקונגרס העשירי הה עכשיו בבאזל – למה הוא בא ואיזו תועלת יכול הוא להביא? מה הוא תפקידו של הקונגרס הזה ומה אפשר לחכות ממנו? וכי פחות מדי רבו כבר על ההנהגה? וכי פחות מדי טיכסו עצות על ריבוי ההכנסות להסתדרות? וכי לא די לנו בתשעת הקונגרסים הקודמים? וכי מעט הוא הכסף, שעמנו מאבד על נסיעות בעלמא, בים וביבשה? וכי לא די באסיפות הציוניות של כל ימות השנה המלאות חרחור וחילוק-כיבודי? הן מכיון שהכל רואים ומודים, מלבד אגיטאטורים אחדים מאוהבינו ומשונאינו, שהציוניות אינה בשום אופן שאיפה למדיה יהודית, אלא להתיישבות קשה וממושכה, לישוב של חקלאות יהודית וחינוך עברי בארץ-ישראל – אז מה תתן ומה תוסיף, מה יכולה לתת ולהוסיף, אותה האסיפה בעיר השווייצית, שתהיה בקרוב?
לא, איש לא שאל את עצמו את השאלות הפשוטות האלה. |הקונגרס העשירי צריך יהיה למצוא את הדרכים, שבהן נגיע להתרכזות הכוחות הפונים כלפי ארץ-ישראל" – כך, בשפה רפה זו, מדבר האורגאן הציוני הרשמי בעברית, (“העולם”, גליון ה') על תעודתו של הקונגרס הבא. שמעו-נא לשפה זו והתבוננו-נא לזריקת-אבק זו! הקונגרס שיתאסף בבאזל בפעם העשירית ימצא איזו דרכים… ראיתם מימיכם קונגרס מוצא-דרכים? העתון הציוני הזה הנפנה והמדבר בשלוות-השקט אינו יודע את הדרכים, וכל הפובליציסטיקה הציונית שׁלו כמֵתה דומה, והאסיפה הקולנית, בת מאות אחדות של בעלי-בתים צועקים, שאיש אינו שומע בה שפת רעהו, היא תמצא את הדרכים… היכלמו, רבותי!
אילו היו עושים קונגרס של כל ישראל, שאיחוד-האומה, גם מבלי כל מטרות מעשיות, לנגד עיניו, וזהו עיקר-תעודתו, אז עוד היה מובן הדבר; אז לא היתה גם שאלת המקום: ישראל, להוָתנו, בכל מקום הוא. אבל קונגרס ציוני בבאזל בתמונת חבריו הקודמים לשם עבודה – מהתלות תחזו לנו, ראשי הציוניות!
אילו היה באמת גורל עמנו הטובע נוגע בלב האנשים ההם, אילו לא היו פוליטיקאנים עלובים בעלמא, הרוצים לשחק פעם בשנתים ב“פרלמנט” – לא הי עושים קונגרסים בבאזל! אילו היתה עבודה ממשית לנגד עיניהם של ציונינו ולא פוליטיקה ריקה, היו הם, לא כולם, אלא המיוחדים שבהם, באים לארץ-ישראל, ואם יש צורך, מתוועדים: מה אפשר לעשות בשביל תגבורת העבודה העברית בתוך ישובנו המדולדל. מאכס נורדוי עם נאומו המצויין בקונגרס התשיעי, שאנו יכולים לחכות עד ימות-המשיח, היה יכול להישאר בפאריז ככל כבודו!
*
ברנפלד אמר באותו מאמר: “אילו יעלה בידינו להקים בית-ספר עברי בארץ-ישראל בחשאי ובצניעות, בלי כרוזים ובלי קולי קולות, הייתי יכול לוותר על כל המליצות היפות (צ"ל: הכוזבות! האוטופיות!) של שיבת שבותנו”.
כן, זהו הנכון! אך צריך להוסיף רק דבר עיקרי אחד: בתי-ספר עבריים בכפרים עבריים. מי מהיהודים, בארץ ומחוצה לה, שהרוֹק שעל פניהם אינו נעים להם, צריכים להקריב כל כוחותיהם למעשה היחידי הזה: כפר ובית-ספר עברי בו. ולזה – במידה מצומצמה – עוד לא “עברה השעה”, לא!
[“האחדות”, ניסן תרע"א; החתימה: י. ח ברנר]
["ר' ישראל סאלאנטר", מאת ש. רוזנפלד]
“הביבליותיקה הגדולה” של הוצאת “תושיה” סיימה את שנתה הראשונה (ספר ל"ח) בספרו של ש. רוֹזנפלד: ר' ישראל סאלאנטר, חייו, פעולותיו ותלמידיו. המונוגרפיה הזאת (המחבר בעצמו קורא לה בהערה לד 8 “מאמר”), אמנם, כבר נדפסה גם ביהודית המדוברת וגם ברוסית, ובכל זאת יפה עשתה הוצאת “תושיה”, שהגישה את הספר מחדש לקהל קוראי-עברית. כי אף על פי שספק הוא, אם כדאית המונוגרפיה הזאת, על פי קלישותה הספרותית, לשם ספר, הנה הרבה והרבה יכול הקורא העברי הבינוני ללמוד ממנה.
ר' ישראל סאלאנטר היה, בלי כל ספק, אישיות מצויינה בדורה. זו היתה, כפי שאפשר לראות גם מן העובדות המעטות המורצות בספר שלפנינו, נפש מוסרית במובן היותר טוב של המלה הזאת: ר' י"ס התייחס לעצמו כמעט תמיד ביחס בקרתי חודר, ידע לשפוט את עצמו משפט ישר, היה מסור תמיד להגיוני-לבו ולקדושת-דעותיו, ובעל מידות של יהודי טוב וחנון. להופעה אישית כזו ולחייה הפרטיים יכול גם בן דורנו החפשי מסבל ירושת היהדות להרגיש רגשי חיבה וכבוד, למרות כל הערך השלילי, או אולי חוסר כל ערך, אשר היה לפעולותיו של ר' ישראל זה בקרב עמו.
ופעולותיו החברתיות, התרבותיות, של ר' ישראל סאלאנטר היו, באופן היותר טוב, מחוסרות ערך – על זה לא יכסה בעל-המונוגרפיה אשר לפנינו, עם כל הבנתו, הצודקת מאד, כי הרוח אשר באיש-המופת חשובה כשהיא לעצמה, גם אם תוצאותיה בלתי מוצלחות.
חיי ר' ישראל, כחיי כל איש מוסרי באמת, היו מלאים סתירות נפשיות וטלטול פנימי מדרך אל דרך. אבל זה היה חלקו מאת הגורל, ואילו היה נשאר בד' אמותיו, כהרבה גדולים וצדיקים מבני גילו, ודאי שלא היה זוכה למונוגרפיה מודרנית, אבל שמו בפי המעטים הזוכרים אותו היה נשמר בקדושה ובטהרה. ואולם ר' ישראל לא מצא סיפוק בשלימות עצמית – מה שהיא חובת בעלי-אופי כמוהו – ויצא – כנהוג, לרוב, דוקא אצל כאלה – לפעול על אחרים. ומה פעל?
ראשית תקופת-ההשכלה היתה בארץ רוסיה עם התחלת פעולותיו החברתיות של ר' ישראל. המשכילים באו ואמרו: “צאו אל העולם!” ובלי ספק היתה קריאתם זו לא נכונה. ואי-הנכון שבה לא היה, כפי שמונים אותם עכשיו הלאומיים המושבעים שלנו, מה שהמשכילים קראו את היהודים לחוץ ולא הבינו, שלנו, כביכול, אין כלל מה ללמוד מן הגויים, כי אם, אדרבה, הגויים למדו תמיד וצריכים ללמוד ממנו וכו‘. טעותם של המשכילים ההם, לפי השקפת המשכילים בני דורנו, היתה, מה שהם, הראשונים, קראו את היהודים מן הרחוב היהודי לאירופה תחת להכניס את אירופה העובדת והיוצרת לרחובנו היהודי. אבל מה ענו על זה מגיני האורתודוכסיה בעת ההיא, שר’ ישראל היה אחד מהראשונים? ר' ישראל שנא את ההשכלה שנאה עזה כמות, שנאה מעוררת כבוד, שנאת איש קנא העומד על דעתו, ומיאונו לקבל עליו משרת משגיח ראשי בבית-המדרש לרבנים הוילנאי מטעם הממשלה – זו הממשלה אשר משכילינו הראשונים דגלו בה לחרפתם – זו העובדה נותנת בוודאי כבוד לשמו ולזכרו. ואלם מה היתה הסיסמה החיובית שלו? במקום “דע את העולם!”, היה הוא דורש: “התרכזו לתוככם! הצטמצמו בטפח הצר – מרחב-לבבכם, וראיתם, כי העולם אפס והבל כל מעשהו, וכי אין שוה לאדם להיות רודף אחריו”.
אם העולם אפס והבל כל מעשהו, אז הלא אפס והבל הוא גם ה“טפח הצר – מרחב-הלב”, שהוא המשיג את הבל-העולם… אבל, כמובן, אין מקום לויכוחים עם הלך-נפשו המוסרי ש ר' ישראל. העיקר, הוא, מה שראוי לציין, שבדרישה כזו לא היה כלל בכוחו להגן באיזה אופן שהוא על היהדות בפני הזרם החברתי של ההשכלה…
מר רוזנפלד מדבר על גיבור-ספרו כעל “מנוצח”, כעל איש אשר היה “לבוש מגן, מוכן להשיב מכות-האויב אחור”, אלא שלא שיחקה לו השעה ונפל במלחמה… אבל באמת אמרו: זו היתה מלחמה עלובה, שתכסיסיה האקטיביים מבחוץ היו: להשתדל בפאריז, שיעתיקו את התלמוד לשפת-לועז וילמדוהו באוניברסיטאות, ומבפנים – להתבצר במוסר של “שתין פולסי דנורא” בעולם הבא, מה שעוד עורר מחלוקת ותקלה בתוך סביבת היהדות במקום להביא בה את השלום הדרוש בשעת סכנה.
בנוגע לערך המוסר של ר' ישראל בתור השקפת-עולם ותורת-חיים, אומר המחבר בצדק, ש-
“אם נגזור למצוא דמיון בין תורתם של בעלי המוסר משלנו ובין (ה)תורות שהיו נלמדות בעולם הגדול שעל סביבינו, אפשר לדמותה רק לתורת הנזירות של הקתולים בימי-הבינים וגם בימים שאחר כן, ולאותו המיסטיציזמוס המלא רוח דתי-פסימי, אשר תורת ישראל לא תדעהו. בעל-המוסר היה תמיד בעל מרה שחורה ובלבו נשא כובד אימתו, אימת יום הדין אשר ביעתתו, והחרב החדה לא משה מעל צוארו או מבין ירכותיו. בעל המוסר, אשר בכל לבו ונפשו היה מסור לרעיונו, היה עובר ובטל מן העולם בהחלט. הסוחר חדל משלוח במסחר ידו, ואם לא חדל לגמרי, היה משתדל לבלי הרויח יותר מכפי פרנסתו בצמצום וכו' ולמרות מה שהורה ר' ישראל כי אל לו לאדם לברוח מן החיים וכו' הנה שיטתו בהכרח היתה צריכה להביא לידי נזירות, פרישות מן החיים, ולבסוף – לחורבן החיים ולא להתפתחותם”.
ר' ישראל סאלאנטר, כפי שהוא יוצא מתיאורו של מר ר. וכפי שהיה באמת, לא היה, איפוא, כלל אישיות היסטורית עושה רושם ופועלת לטובה או לרעה. זו היתה רק נפש עמוקה, עד כמה שאיש אדוק בדת-מורשה יכול להיות עמוק, ויפה בצד ידוע, וכל אשר אנו למדים מן הנדון הוא כי בתוך אותה הסביבה הנבערה והרקובה של תלמידי-חכמים, ראשי-ישיבות, משגיחים, פרושים ובטלנים מכל המינים, אפילו נפש כזו של ר' ישראל אינה עושה פירות. ביחוד מעניינים במובן זה פרקי הספר המוקדשים לתלמידיו המובהקים ולסביבתו המובהקה של ר' ישראל, לכיתת ה“מוסרניקעס”, שקמה אחריו עם כל האינטריגות, השקר, הריגול, הצביעות והכיעור הנורא שבה, עם כל עניני הכולל שלה ומעשיו של ר' יצחק בלאזער זצ“ל, שמת בירושלים עיה”ק, לאחר שבסלוֹבּוֹדקה נתגלתה נוולותו לעין-השמש. ומה יתחמץ הלב כשקוראים את כל אלה הדברים וזוכרים, שכל זה אינו עדין נחלת-העבר וכי שאלת הישיבות והפרנסים והכוללים היא אצלנו בארץ-ישראל מ“עניני-השעה”…
בהתמרמרות עצורה מדבר מר רוזנפלד על המשכילים הציוניים, שנעשו אז למגינים לאותם המוסרניקעס. “העת הזאת – הוא ואמר – היתה עת הפריחה לרעיון הלאומי בישראל, תור-הזהב לציוניות, ועל שפתי כל משכיל לאומי היו שגורות המלים: מוסר-היהדות. ותהי זאת הסיבה לראות בכל הגדל בכרם-ישראל דבר שבקדושה, המכיל בתוכו את הרוח הלאומי, רוח-היהדות, וכל הנוגע בו לא יִנָקה”. ה“לאומיים” ההם – הדבר היה בשנת הקונגרס הראשון! – לא הבינו, כי בחיים היהודים הפשוטים ובמשאת-הנפש, שהחיים האלה יהיו טובים והגונים, יש יותר קדושה מאשר במה שמסמנים במלה “יהדות” כחוק ולא יעבור! מר ר. מציין בין המגינים את לוינסקי המנוח, אך הנה גם ברדיצ’בסקי לא היה נקי מהגנה זו, והוי, כמה צריכים בני-אדם להיות נעדרי חוש-המציאות בכדי לחפות על חזיונות-חיים כמו אלה ולראות בהולכי-בטל פראים איזו טובה עליונה.
שפת-המחברת קלה ונקראת בעונג. מחברות כאלו נחוצות לנו מאד מאד, עד היום – ביחוד בארצנו הקדושה.
[“הפועל הצעיר”, ניסן תרע"א; החתימה: בן-שלמה ]
[שלבים: השכלה, לאומיות, עבודה; לקובץ “יזכור”: אברהם באראל, שמואלי]
לפעמים נדמה לך: אף על פי כן – יש מדרגות, ולא עוד אלא שעולים ממדרגה למדרגה. לפעמים…
–––––
מתחילה באו ואמרו: השכלה. בּרי, זה היה אות לטובה, מסביב חיי-נמלים ומושגי-נמלים, ציבור של נמלים, וילקוֹמיר, עיר-מולדתו של לילינבלום; הכל או שוק, או קלויז, או סרסרות, או רבנות, התורה אינה אלא “הסחורה הכי-טובה”. אדם מישראל צריך שיחבוש בית-המדרש או ישב בחנות. ובת-ישראל – אל השדכנים תשא עיניה. כל אומות-העולם – גויים; “אתם קרואים אדם והם אינם קרואים אדם”. כי כלום מוחם מסוגל לזו החריפות הקדושה שב“צל”ח" וב“ערבי-נחל”? כלום יש להם בכלל מוח בקדקדם? “פריצים” רשעים, ימ“ש, בני אדום (הרי אנו בגלות-אדום, ר"ל), שאלמלא השתדלנים המופלגים לא נשתיירו על ידיהם משונאיהם של ישראל, חס ושלום, שריד ופליט, אבל גדולה מידת הבטחון – עוד יבוא יומם. הן אפילו אם לא נזכה – מילא, תבוא בעתה ( “זכו – אחישנה”). והגאולה תבוא עם תחיית המתים, עם בנין בית-המקדש, עם עולות ושלָמים ועם כל “שבעת הדברים”, שאינם מתעכבים, בעוונותינו הרבים, אלא בגלל העבריינים ועמי-הארץ, שעליהם אסור לרחם ומצוה לרדפם בכלל ולמסרם לעבודת הצבא ביחוד. ראשי ה”קהל" האמידים והתורניים עושים כל זה באמונה – תבוא עליהם ברכה. – – –
בִּצה סרוחה שהעלתה ירוקה – מתחת בעלי-מלאכה בּוּרים ונדכאים, על ידם חנוונים וסרסורים חרדים ויראי-שמים ועליהם גבאים בעלי-תריסין, מופלגי-תורה, מגידים ומשגיחים מכל המינים והגונים – הנה תמונת הגיטו היהודי בימים ההם. על העמודים העבים, שׁעמדו בבִצה זו ושׁהרקבון כבר היה בכולם, הגן ציבור-הנמלים באכזריות קהה, קפואה, המצויה בכל סביבה פטריארכלית מסוג זה. הרבנות הייתה לא לעתים רחוקות קנויה בכסף, וחשכתה הייתה עבה. מקורות-ה“עושר” ושפע-ה“פרנסה” היו מחכירת בתי-מזיגה וטכסא. מחיר ה“חתנים” הלמדנים היה גדול. אור-הבינה, חופש-הרגש, אש-הרוח – בכתלי מושבות בתי-ישראל לא היו שום בקיעים בשׁביל אלה. מחוץ שִׁכלו ימי ממשׁלת ניקולי הראשׁון, ובבית – קפאון ומוות. – – –
ובאו בעלי-ההשכלה – זכרונם, בכל אופן, לברכה! – ויִדו אבן בבצה הסרוחה. את המלאכה, לרבות עבודת-אדמה, התירו מן התורה; דנו להקל גם את לימוד התנ“ך והדקדוק; הטיפו גם ללימוד שפת הארץ, בכדי – ש”זכות-אזרח יפרח לשושנה". אגב הזכירו, שלפנים אהב דויד המלך את מיכל, ואמנון הרועה את תמר; עוררו את רגש-היופי במליצות נעימות (נעימות, בכל אופן, מה“סוגיות” היודעות, שבהן בילו “מתמידינו” את ימי-חייהם); אחר כךְ קראו גם לקרָב את הצבוּעים; האירו ארחות-התלמוד, דרשו תיקונים, תבעו טובת העם. – – –
מובן, שבפני החוץ (שמושגם ממנו בכלל היה, אמנם, קלוש מאד) התבטלו ביטול גמור. ואולם, איך שיהיה – כלום לא בצדק? הן, סוף-סוף, בחוץ, באותו העולם הרחוק, היה כבר אחר המאה השמונה-עשרה; זרועות-עולם התחבקו; חכמת הטבע והפילוסופיה, טכניקה ושירה וכל חמדת החיים… בחוץ עמדו שילר וגיטה, בּיירון ופוּשקין; בחוץ היה הכל – ובפנים? חנוטי מצרַים ו“ישׁיבות”…
השכלה! – ברי, זה היה אות לטובה. לשעתה ולדורות. מידת ההסתגלות – אולי סוד קיום-היהודים בכלל – באה והעירה את שרידי הכוחות החיוניים, שנשארו עוד לפליטה. אבל – אהה! – דלים, דלים ביותר, היו גם הכוחות היותר מעולים של האומה החנוטה. דלי-מעש וצרי אופק היו, סוף-סוף, אותם המוני-המשכילים החדשים, ואידיליה תמימה ומליצה נפרזה היו נחלתם של אפילו המשובחים שבהם. בני-אבותיהם, בני דורם היו כולם. בטובים שבהם אכלה, כאמור, הסנטימנטאליות בכל פה, הריקניות, החולשה (“לשון”! “דבּר צחות!” – הנה אצלם יסוד-היסודות). והגרועים? כלומר, הרוב המכריע שבהם? אלה היו פחדנים, פשוט, קרייריסטים, נבוכי-לב. הפקיד הרוסי היה בעיני אלה סמל השלימות, התפארת, הגאון, אשר לפניו תתרפס תולעת-יעקב, אשר את מעשיו תחקה, אשר בעיניו תשתדל למצור חן – ורווח לה. ולא רק בעיני אלה. “האדון הגובערנער” – כתב ברטט של “מלמד”… היודעים אתם מי? – בעל “אהבת ציון”, ואם יד ההשגה הפעוטה, המעריצה בחוסר-דעת את המציאות החיצונית הגסה, הייתה באותה נשמה עברית עדינה – מה הפלא, כי הכפתור של “מוּנדיר” היה לחותמם של כל בני דור המשכילים מריב“ל ועד יל”ג ועד בכלל…
– מה נטיף לעברים?…נטיף לעמים… – זוהי, סוף-סוף, הבעת נפשם של בני דור המשכילים לא פחות מאותו הציווי המחפיר, שאי-אפשר לשכחו, אי-אפשר לבלי התרגז עליו: “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך”…
והימים ימי סער ושאיפות. כּוורת דבורים תחת קן-הנמלים. והנה שנות-השמונים, הנה הפוגרומים הראשונים והנה התחלת האמיגראציה לאמריקה. “לא עם ולא עדה”. עדר נפוץ ורץ אל כל אשר ישאנו הרוח…
אז קם דור חדש וחרת על דגלו: לאומיות. מלחמה בהתבוללות ובמתבוללים. “היה יהודי באהלך – ויהודי בצאתך”. לא תמול אנו עלי ארץ. הרבה למדו אחרים ממנו והרב עוד נלַמד אותם, אם רק נדע להעריך את עצמנו ולשוב לעצמנו, כי עם תרבותי אנו זה שלושת אלפים שנה. עבר היסטורי גדול לנו, ועל יסוד העבר הזה, הרי אנו מגדלים ומטפחים הלאה את, קנינינו הלאומיים. ואם רק יתנו לנו גם זכויות לאומיות, הרי אנו יכולים לעשות גדולות. אמנם, הוֹוה אין לנו, אבל בזכות עברנו יגדל גם עתידנו. יתאחד, אפוא, הקולקטיב הלאומי שלנו…
מדרגה שניה. ואולם – עוד פעם: אהה! – כי יותר משהיה דגל לאומי ומעשים לאומיים לאלה בעלי המדרגה השניה היו להם סברות והוכחות והגדרות. הוּצא כל הנשק המדעי בכדי להכשיר את הלאומיות של אותו הלאום, שאין לו ה“אַטריבוּטים” העיקריים של הלאום – עבודה כלל לא-קלה!… תלמידי החכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אם גם עם שאין לו ארץ ושפה וכו' ראוי להיקרא בשם עם – ובינתיִם, בעת בקשת ומציאת ההכשר, בעת ההתגאוּת (להכעיס!) אפילו בעצמוּתנוּ הלאומית ותרבותנו המיוחדת הרוחנית – הולך אותו עם, עמנו, ומתפורר, ומתבולל, ומיטשטש, ונשאר כמו שהוא, בלי חיים לאומיים קולטוריים, בלי עבודה, בלי קרקע תחת רגליו…
ואף ערב-רב עלה עמהם, עם הלאומיים, כידוע: כל מיני מעריצי-עָבר בעלמא ונסוגי-אחור ומגיני-על-דת וסניגורי-יהדות ומתימרים באהבת-עמם, בעבריותם, באידיאלים הנצחיים, בצדקם המוחלט, במצעם המוסרי וכו' וכו' וכו'.
וכוחות-האומה החלשים הולכים ונחלשים; והיניקות החמריות והרוחניות הולכות ומסתתמות; והגירושים והרדיפות הולכים ומתרבים; והקלקול והרקבון הפנימי הולכים ומתפשטים; והסאה הולכת הלוך והיגדש…
וכשנתגלתה, סוף-סוף, גם הטעות של האידיאולוגיה הלאומית המודרנית, בא היחיד העברי בן-דורנו ודיבור אחד פשוט בפיו: עבודה.
לא הרגשנות המגוחכת ולא ההשכלה השטחית של אבות-אבותינו, שתבטאו במליצות תנ“כיות, ולפעמים אפילו ב”אהבת-ציון" שמימית, בלתי פוריה; לא התיאוריות הלאומיות הצולעות ולא המצעים הרוחניים של אבותינו, שהתבטאו במליצות מדרשיות ולפעמים אפילו ב“חבת-ציון” בעל-הביתית, אפיטרופסית; כי אם – תיקון-מצבנו על-ידי עבודה עברית. המציאות העברית אינה מחכה למהפכה: היא מהופכה ובטֵלה מתוכה. צריך להתחיל מחדש, מאל"ף. רק העבודה היסודית נותנת זכויות, רק היא נותנת איזה הווה. לא “הֱיֵה כךְ” ולא “הֱיֵה אחרת” – אני היחיד העברי הנני אדם באהלי ואדם בצאתי לקראת אויב… אדם על-ידי עבודת-האדם שלי. אין אני צריך כלל לצאת אל העולם, כפי שהורו המשכילים, כי העולם הגדול בי הוא ואני יוצרהו מחדש; אין אני צריך כלל להטיף להכרה לאומית ולעשות הכל בכוונה לשם יחוד הלאוּמיות – כי כל חיי יום-יום שלי הם חיים לאומיים במזומן.
בודדים הם העברים היחידים הפשוטים האלה; ספוּרים; אבל ישנם. חדשים הם; סוג חדש בין בני ישראל…
תתברך האומה הדוויה, החולה, המקולקלה, אם בנים כאלה, ולוּ אחדים, נולדו לה לעת זקנתה. נס גדול יש פה, ומי יודע, אפשר, שבאמת עוד לא אבדה…
––––––
מכל אלה, שׁלשׁמָם מוּצא הקובץ “יזכור”, ידעתי פנים רק את בּאַראַל. ואף אותו לא ראיתי אלא פעם אחת.
זה היה כמעט לפני שלוש שנים. השבת הראשונה הייתה לי בארץ-ישראל, בחדרה. בצהרים, מיד לבואי למושבה ראיתי חלוקת-ספרים על ידי המורה המקומי לילדי המושבה היקרים. בפעם הראשונה לימי חיי הרגשתי, שגם בספרותנו העלובה יש איזה צורך טבעי באיזה מקום בעולם, שגם בנפשה יש נפשות קשורות בקשר אמיץ וטבעי (המורה ואחדים מן הקוראים הקטנים, הנחמדים). ולפנות ערב, בבואי אל אכסניית הפועלים, ראיתי אותו.
הוא שכב יחף על אחת המיטות וזמזם איזה זמר. בעל קומה היה, דק וזקוף, ואת סנטרו הכתיר שיח קטן של שערוֹת אמוּצות. העינים היו עליזות וטהורות. לבוש קרעים, כמובן. התנועות היו זריזות ובדוחות. סבר-פניו – יתרון לאדם!
כן, יתרון לאדם – הסתכלתי בו מן הצד והרהרתי – אלה הם כבר בני-אדם. הפגימות הגדולות והנוראות שלנו, הבלתי-אנושיות: אי-ההבנה בחיי-הטבע, אי-ההתקשרות למקום אחד, ההתרגזות הכעוּרה והשטחיות ביחס לכל דבר שיסודו בהרגשה – אלה הפגימות מתמלאות על ידי אלה המעטים, על-ידי אלה האנשים. הנה כיצד זה שוכב, כיצד הוא נח מעבותו, כיצד הוא מזמר – לו ישנם האינסטינקטים של איש ממש. שאר ה“שבחים” נעשים למותר.
ואולם אחרי שעה, כשראיתיו יושב בראש השולחן ואוכל בתיאבון גדול את לחמו וזיתיו, ואחר כך כששמעתי את זמירותיו השבתיות וראיתי את בת-הצחוק המרחפת על שפתיו – כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי: מי זה העלם?
וסיפור לי:
הוא מפלך ווֹלין, מרוֹבנוֹ. צעיר סימפאטי מאד, חביב על כל חבריו, יש לו “הוראה” על שחיטה וגם היה כבר שוחט בעיירתו, לאחר שמת אביו, במשך של שתי שנים. עכשיו הוא,חלוץ" טוב, החליף את ה“חלף” במעדר, חבר ל“הפועל הצעיר”, מפיח רוח-חיים בכל הסביבה…
– לכו! לכו! – הפסיק פתאום קולו שלא במתכוון את המסופר לי; הוא כבר התווכח עם אחד המסובים – אצלי העיקר: לא יהודים קטנים, לא סרסורים, לא חנוונים, מבינים אתם? כבוד האומה!
––––––––
לא היו ימים מעטים ואברהם באראל נעשה לשומר!
־־־־־־־־
מן השומרים הנופלים ידעתי רק את באראל; ואולם מן הפועלים אשר מתו מתוך עבודתם זכיתי לדעת, וידיעה יותר קרובה, לא אחד. הוא, שמואלי, אחד מאלה אשר ידעתי היטב, הוזמן להשתתף בקובץ הזה, להזכיר בדבר-מה את חבריו המובהקים, שנפלו חלל, ובינתים נפקד מקומו – וגם הוא בנזכרים.
שמואלי לא נפל חלל: לבו נקרע. סופו הוכיח, שלבו היה מחומר יותר דק ביחס לאחרים. ואולם הוא לא רצה לדרוש ברופאים, פן יאסרו עליו את העבודה, פן יגזלו ממנו את עיקר-חייו.
איזהו הרוח האמיץ? – זה שיש בו בכדי לאמץ את הגו החלשׁ. בזה יבָּחן הרוח. ורוחו של שׁמואלי – הבחינה עלתה לו יפה. הגוף החלש אמר: גיבור אני – והיה גיבור…
מעטים היו חייו, איזו שלושים שנה, אבל כמעט כל מה שעבר על המחשבה היהודית בשנים האחרונות, כל זעזועי-חייה מצאו הד בנפשו: תורה, השׂכלה, חסידות, סוציאליות – והמדרגה האחרונה…
…בחול המועד סוכות בשנה זו, באחת הישיבות של אספת “הפועל הצעיר” הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת-השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ-ישראל? האומנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דוקא עכשיו, כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניו של עמנו? העוד לא אבדה, אפוא, תקותנו?
אז קם הוא – צעיר גלוח וספור כאיש-צבא, צהוב וכחוש, בטוּז’וּרקה לא-פראַנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפנים כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית (בחינת “והיה ביום ההוא”… לא נביא אנכי – איש עובד-אדמה אנכי… מזְכַרְיה!) ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות (בחינת “ולשונך אדביק אל חכך” מיחזקאל!), אבל בעקביות ובהירוּת ועקשנות קיצונית, עמוֹסית (“בוקר אנכי ובולס שקמים… אתה אומר לא תינבא… לכן כה אמר”…) הזכיר לחבריו:
– אם אמצא חמישה… אם אמצא אפילו צדיק אחד… ונשאתי לכל המקום… כל נאמר לאברהם אבינו… אין אנו צריכים להתייאש… כל אחד מאתנו שעובד את עבותו!… לא בידינו להציל את העם. אפשר שאין המיוחס רוצה כבר בגאולה… אפשר שהוא רוצה, אבל אין כבר כוח לגאולה… כל אחד מאתנו מציל את עצמו… כל אחד מאתנו העוזב את העיר… את “הנשיאים והרוח – וגשם אין”… כל אחד העובד בארץ-ישראל… עבודת כל אחד מאתנו… גואלת אותנו… בוראת קרקע מתחת לרגלינו… מבטיחה את קיומנו… אני רוצה לומר… כל יהודי… בזכות כל אחד…
נאמרו הדברים: אפילו צדיק אחד. זו, כמובן, היתה הוספתו הוא: ספר בראשית דורש לא פחות מעשרה…
אפילו צדיק אחד…
הוא היה האחד, האחד מן היחידים. איש מן המציאות היום-יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכל בשביל ביסוס זה, ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים.
באחוזת “כנרת” אבד האיש.
––––––––
בני אדם, בני חלוף אנו – לא ילדי נצח. בעל כרחנו אנו חיים ומתים. מן הבלתי-נודע אל הבלתי-נודע. כיצד אנו מתים – אין הבדל גדול. ואולם כיצד אנו חיים – הלואי שכולנו נגיע לאותה המדרגה, שבאראל ושמואלי, כל אחד על פי דרכו, עלו עליה בחייהם.
ועצמות שניהם, כעצמות יתר אחיהם אשר אתם, בחלקת האדמה המעטה אשר בידינו בגליל. האם לא קדושה היא אדמת הגליל?
[תרע“א. “הפועל הצעיר”. “ציונים” בצירוף הערה מאת י. ח.ב.: “הדברים האלה נכתבו בשביל הקובץ “יזכור”, שיצא בקרוב. ואולם מפני שמשכתי את ידי מהוצאתו, בגלל חילוקי-דעות שביני ובן מר א. ז. רבינוביץ, הנני נותן את הרשימה ב”הפועל-הצעיר”; החתימה: י. ח. ברנר].
לידידַי עורכי “הפועל הצעיר” ביפו.
במחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” הבעתי על פי דרכי את אשר בלבי בדבר העתונות1 הארצי-ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררות. אמנם, אין בעתונות זו אותה השארלאטאניות הגדולה שבעתונות הצהובה האירופית, אבל תחת זאת הלא אין בה גם כשרון-המעשה וגודל-ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים; ואם זו מעוררת בלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו, הארצי-ישראלית, החוטאת ואינה נשׂכרת, המיועדה לעשרות ולמאות קוראים וכולה סמל-הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: בוז. ידעתי, אמנם, כי יש לנו עתון-ז’וּרנאל אחד בארץ-ישראל, כלי מבטאם של החלוצים הפועלים העברים המעטים, – – –2 שעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, בסיבת כוחותיו המצומצמים, יש בו בעצם הרבה צדדים חיוביים אמיתיים, ובכל אופן, קווים טראגיים עמוקים, בנשאו בידו דגל האמת המציאותית, ולא ידבר אך טוב, ועליו – סבל הגורל העממי; ידעתי, כי העתון הזה – “הפועל הצעיר” – הוא יוצא מן הכלל, הראוי לבוז (“האחדות”3 עוד לא היתה בשעה שרשמתי את הדברים – – – 4, אבל לא עלה גם על דעתי, שהבנתי וידיעתי זו בנוגע ל“הפועל הצעיר”, היוצא מן הכלל, יש בהן בכדי למנוע אותי מתאר, כפי יכולתי ופי השגתי, את האתמוספירה הכללית, הריקנית והשקרנית, המדברת אך טוב, של עתונותנו העברית הצעירה, שהבלטתי בעתון בדוי, אשר אין כדוגמתו בין כל עתונינו, ואיך היה צריך להרגיש עצמו באתמוספירה שכזו אותו בעל-הרשימות הזר והמגוחך… – – – 5
מכל זה תוכלו להבין, ידידי, מה נשתוממתי ומה נחמץ לבבי כאשר הוגד לי היום בשמכם, שאתם, עורכי “הפועל הצעיר”, – – – 6, מוצאים את עצמכם נעלבים על-ידי “הקאריקאטורה הצינית”, אשר כתבתי עליכם!… מרא דאברהם!…
מובן, שלא על זה שכתבתי במחברתי הנקובה מה שכתבתי אני מצטער (כך מצאתי לנכון, ואחרת לא יכולתי, ויהיה הרושם מה שהוא!), כי אם עליכם! רשות היתה לי, לכאורה, לקוות, שאתם תעמדו על מרום תעודתכם גם בנדון שכזה, לא תדאגו למה שיאמרו הבריות, שאינם יודעים את מערכתכם ואת מהותה וכשידפדפו במחברתי7 יחשבו שלה אני מתכוון בשרטטי את “העתון הציוני” של שעובדיה תומרקין! 8
ועוד: 9הן אתם יודעים, כי בגמרי את מחברתי רציתי להדפיסה אצלכם, אלא שתנאים טכניים עיכבו ושבּעת שכתבתי את דברי ה“קאריקאטורה” הייתי אני העוזר היחידי10 של “הפועל הצעיר” ואם יש כאן איזו כוונת-קאריקאטורה לעתון זה ולעורכיו (מה שאינו עולה על הדעת!) אז – – למה אתם נעלבים יותר ממני? – – – 11
ידידכם
י' תמוז, התרע"א.
י. ח. ברנר
הנני שולח לכם את המכתב הזה, ואם אתם רוצים, פרסמוהו, אבל, כמובן, בלי כל שינויים. נתתי אל לבי, שאולי באמת הסיבותי לכם כאב שלא במתכוון. ורוצה אני להמעיטו במה דאפשר. אתם יודעים, עד כמה רחוק אני מכוונה להרע לכם. ואת זה אין אני אומר בכדי להתנצל לפניכם ולהשיב לי את יחוסכם הידידותי אלי… זה הדבר האחרון לא איכפת לי כלל וכלל, כי אני, ברוך השם, יכול לחיות גם בלי רגשי ידידות אלי משום צד. אדרבה,כך הרבה יותר טוב. והיו שלום!
ידידכם מרחוק הנ"ל. 12
-
מתחילה נכתב ונמחק: את הבוז אשר בלבי להעתונות – ↩
-
מוסף על גבי השורה ומחוק: (לא עסק ציוני פרטי של איזה עובדיה תומרקין). ↩
-
שבועון “פועלי–ציון” בארץ–ישראל, תר“ע–תרע”ה. ↩
-
מחוק: בערך לפני יותר משנה. ↩
-
מחוק: שכתב את – ↩
-
מחוק: זה העתון, אשר אני וחברי (כגון ר' בנימין וא. ציוני) עובדים בו כמעט כל ימי מגורינו בפלשתינה בחיבה ובכבוד. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: וכשיקראו את מחברתי. ↩
-
שם עורך “המחרשה” ב“מכאן ומכאן”. ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק זה אחר זה: ולאחרונה: / ולבסוף: ↩
-
מתחילה נכתב ונמחק: הראשי. ↩
-
מחוק: אזי הרי גם אני לכם אח–לקאריקאטורה… ↩
-
המכתב לא נתפרסם ב“הפועל הצעיר” ומובא כאן על–פי טיוטה שנשתמרה בין ניירות–העזבון של י. ח.ב.; בשוליים רשומות שתי הוספות. אחת: “אני בציורי הא”י: ‘אגב–אורחא’, ‘בין מים למים’, ‘עצבים’, רשימותי ב‘הפוה"צ’, וגם ב‘מכאן ומכאן’ אין אני מתכוון לתאר את החיים הארצי–ישראליים, אלא – אומר ישר – מכתבים אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותני [מתחילה נכתב ונמחק: על חיי אני] בארץ–ישראל. ולכן כשבאים ואומרים לי, שאת החיים האלה איני יודע ואני רואה רק מהרהורי–לבי – אין לי לערער על הטענה הזאת“. והשניה: ”אח“כ נמלכתי, שכל הענין הוא טיפשי יותר מדי. כתבתי מה שכתבתי ו– иаплевать» «[רוסית, במובן: שטוּת, יורק אני על כל זה]. כחודש ימים לאחר היכתב המכתב פירסם י. ח.ב. ב”הפועל הצעיר“, שנה רביעית, גליון 21, 10.8.1911, את מאמרו ”הז‘אנר הארצי–ישראלי ואביזריהו“ (כל כתבי ב., הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך שני), בו עמד בהרחבה על ענין ”מקומו של הישוב הארץ–ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה“, ושילב בו, במחצית השניה, הרבה מאוד מן האמור במכתב שלפנינו: בגליון הסמוך של ”הפועל הצעיר, בא מאמר מאת ר’ בנימין בשם “הז'אנר הארץ–ישראלי”, והוא מעין תשובה לדברי י. ח. ב.; שני המאמרים מאוחדים על–ידי כותרת–משנה: “ממכתבים פרטיים”, ראשון ושני. ↩
(ממכתב פרטי)
האם זוכר אתה, חביבי, ממה שנדברנו כמה פעמים על־דבר מקומו של הישוב הארץ־ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה? – אני מחזיק בדעתי: אני, שבעיקר איני ז’אנריסט, אני, שבכלל איני בא מעולם לספר, אלא להביע, כפי יכלתי ובכל האמצעים שברשותי, ה“מוּתּרים” וש“אינם מוּתּרים”, את הלך־רוחי ואת וידוּיי־נפשי – אני, כמדומני, יכול להתיחס לשאלה ספרותית זו של הז’אנר הארץ־ישראלי כאיש מן הצד. והנני מודה לפניך: כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: “יצירתך החדשה היא מחיי־ארץ־ישראל?”, מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים “מחיי־היהודים בלוֹדז”, מחיי בני גליציה, “מחיי הקראים”, “מחיי הספרדים”, “מחיי ארץ־ישראל”, מחיי בני פתח־תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. אבל אל תירתע: אין אני בא לדון עכשיו לפניך בתורת־האמנות, ומכל שכן שאיני מתכוון כלל וכלל לקבוע מסמרות. אדרבה, אני רוצה להזכירך, שאיך שיהיה, ובבלטריסטיקה העברית העניה כבר תופס הז’אנר הארץ־ישראלי מקום נכבד: הנה סיפורי זאב יעבץ ויהושע ברזלי בספרי “פרי־הארץ” ולוחות־“אחיאסף”, הנה הסיפורים האַפּוֹלוֹגֶטיים, שׁהיו נדפסים ב“העולם” הברליני לשׁם אגיטאציה, הנה רוב הסיפורים, שעיבד ש. בן ציון בארבעת ספרי “העומר”, הנה מאיר וילקנסקי, והנה גם צמח ומשה סמילנסקי…איך שיהיה, וכל זה יונק מישובנו פה, כל זה “נתנה לנו ארץ־ישראל”… האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ־ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור־בחינתו? לא?…
כן, מבקר אין; וה“קהל”, עד כמה שידוע לשנינו, הן אינו שבע־רצון ביותר מסופרי ארץ־ישראל בכלל ומהמסַפּרים שבהם ביחוד. ולא יִפּלא: הן כל אחד מהקהל הזה חושב את עצמו לחטיבה מיוחדת, הקובעת ברכה לעצמה, והרי שיש אלפי תֵימות – ומדוע, איפוא, הסופרים ממעטים לכתוב כל כך? ומדוע דבריהם כל כך עניים וגרועים? חייך, שלא פעם שמעתי בעצמי: אי, אילו היה שלום־עליכם פה, היה יודע לעשות מטעמים. והירהרתי: שלום־עליכם אפשר, אם רק היה מוצא ידיו ורגליו ב“מנחם־מנדלים” שבכאן, שלבשו ופשטו צורה. ואולם יחד עם זה פיקפקתי: הנה הריבולוציונרים הישראליים ברוסיה לא עלו לשלום־עליכם. יען מה? יען שזו הייתה סביבה חדשה ומתנועעת; והרי אף כאן כך; ואולי גם מפני ששם היה איזה דבר מלבד גיחוך – והרי גם כאן, כמדומה, אין גיחוך גרידא…
אין חפץ להאריך. ואולם מה דעתך? כמדומני, שלא טעיתי הרבה באמרי לך, שעד עתה אי מקום בעצם לז’אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז’אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חוג’ה מוסה לכתוב “מחיי הערבים” כנפשו שבעו – אני בישוב היהודי קא עסקינא. והישוב הזה, אמור מה שתאמר, הן הוא לא רק חדש, צעיר, ותמול שנותיו עלי ארץ, אלא גם קטן, פעוט ונער יכתבו. עד כמה שהוא המשך־הגלות, סדנא דגלותא, אינו מעניין, ובחדש שבו – עדיין אין קביעות וטיפוסיות. כשמנדלי זקננו מתאר את רייזה הפונדקאית, הרי אנו יודעים את רייזה עוד מקודם בתור דמות קבועה, ואנו רק מתפלאים על כוחו של האמן לתת לנו את פרצוף־פניה שׁל אותה אשׁה טיפוסית על ידי האֳפָנים המיוחדים לכשרונו. כיוצא בזה, כשהוא נותן לנו את ר' אברהם בעל־הזוהר – אין הבדל, אם ראה אברמוביץ יהודי כזה ממש בחיים ואם לא – הנה לפנינו תמצית החיים של סביבה ידועה בדור ידוע. ואולם ה“מעשה רב” הראשון של ש“י עגנון מאה”ק ת“ו, למרות יפיו האגדי והשירי, אינו עושה עלינו רושם, שהמעשה הוא דוקא מאה”ק; כי התמצית הארץ־ישראלית, המוחשה לנו, אם ישנה, היא, בכל אופן, במקום אחר, ובציורים מירֵאים ושׁלמים ותופשׂי־תורה שׁל זמננו לעולם לא נסתפק במובן של “פרי־הארץ”… ואם לאותו המקום האחר יבוא המספר הארץ־ישראלי מאלה שנקבתי למעלה (כמובן: לא ש"י עגנון!) וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות־חיים, של קיים ועומד, של סטאטיקה, אם לא להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זכרונות ורשמים מן “המצב הדינאמי”, המתנועע: נפגשתי בשנוֹרר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצויין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום־יהודה, עשׂיתי טיול הגלילה – כלומר: מֵימוארים“, אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש”עמק־הבכא" היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!
הנסיון של העבודה שנעשתה כבר במקצוע זה מן “ימי ביכורי־הענבים” של ברזלי ועד שורת הציורים “מולדת” של דוד שמעונוביץ (ב“העולם” הווילנאי) – יאַמת במידה ידועה את משפטי.
מצב מר ומגוחך כאחד, אני אומר לך, הכל להוטין אחרי “יצירות נאות, שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן”. אבל – מהיכן? ולא עוד אלא שאולי, באיזו מידה, היא הנותנת: דוקא מפני שהכל להוטין אחרי הבלתי־אפשרי ושואפים ביודעים ושבלא יודעים ל“מיטב־השיר”, גם אלה שאין בשבילם סוד כלל באיזה עולם אנו – מפני זה אין תקוה לז’אנר הארץ־ישראלי גם בגבוליו האפשריים. המספר העברי ברוסיה ובשאר מקומות יודע, ויודעים גם קוראיו, שהוא כותב “מחיי־הגלות” ובשפה לא־מדוברת. מצב לא־נעים, אבל מחוּור. ברם אצלנו – הלא אחרת. כאן יש איזו דרישה שאבּלונית על ציורים, שגם חותמם, גם שפתם תהא “תחיה”. יהיה מה שיהיה, ובלבד שלא יחסר מזג־התחיה. הן זוכר אתה: היה מי שטען אפילו על תרגומי “יפת”, שסגנונם הוא “גלותי” וחותם שפת־התחיה שאין עליהם.
במלים אחרות, אם תמצי לומר: השקר השורר פה בכלל בתפיסת ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה, גם זו שהיתה יכולה היות טובה, ושנספחים כספחת וכטבע שני לכל תנועה ולכל פינה שאתה פונה כאן – כל זה יש בכוחו להחניק פרחי כל ז’אנר אמיתי בעודם באיבּם. כי הנה לא רק לציורי “העולם” של סוקולוב־חרמוני באותם הימים הטובים היתה ההשתדלות לעשות על הקורא רושם של אילוזיה, כי ארץ־ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשה הגדולה יש ביתרון־יופי בים קטן ונחמד זה, אלא גם למה שנכתב בשנים האלה האחרונות, הקשות והנוראות, יש אותה נטיה באנאלית ונלעגה, ואם כי במידה יותר פחותה. קח אחדים מציורי צמח, למשל. המצייר יש שהוא מעמיד פנים, כאילו כותב הוא לתומו ציורים מחיי הכפרים העבריים, ממש כמו שכתבו אוירבאך וביירנסון ומופאסאן ציורים מחיי הכפרים הגרמניים, הסקנדינאביים והצרפתיים. ממשׁ כפרים עבריים־טבעיים, כפרים מצויים, וגם פינוֹמֶנים בתוכם, אך כולם בריאים ומדברים, כמובן, ז’רגון עברי טבעי מיוחד, גרמניה בזעיר־אנפין!…
אמנם אי־אפשר שלא להודות, כי בציורי התחיה מסוג זה, למרות עַקמם עלינו את הכתובים שׁל המציאות, ישׁ גם צד טוב אחד, שאינו אצל שאר בעלי “הכתבים מארץ־ישראל”, והוא, שחיי האדם (אצל צמח: הכפרי), צערו ומשושו, ולא רק ערכו הציוני, הם להם העיקר. כי דא עקא: רוב הכתבים מארץ־ישראל האחרים, הרבים כבר אתנו בערך, אינם נכתבים אלא מנקודת השקפה אחת: זו של התקוה הלאומית. ה“חיוביים” מצלצלים בתוף של התחיה המתנפחת, השליליים מקוננים על החומר האנושי הגרוע לבנין־הארץ – הצד השווה שבהם, שכולם “ציוניים”, במובן הצר של המלה, שלכולם אַמַת־המידה האחת: החברתית. בעצם, זה מובן; אחרת במצבנו אי־אפשר להיות, ואולי גם לא צריך. ואולם, איך שיהיה, והאופי המֵימוארי מתגבר באופן הזה בכתבינו הנקובים והצורה הבלטריסטית האבטונומית הרי אינה יכולה שלא להיפגם על ידי כך. אם יהודי אחד הלך לעת זקנתו וקנה איזו כברת־ארץ ובנו־חורגו נשא אשה – בא א. ז. רבינוביץ ומספר על זה, אמנם, בטון ובצורה של מעשיה עממית, וקורא לזה “מעולם־היצירה”. אמת, חביב הוא משום־מה הספר הקטן הזה: יש בו הרבה רגש ישר ופשטות לבבית, יהודית, מיוחדה במינה, ואילו היו לי ולך בני־נעורים בבתינו, ודאי שאין טוב מתת להם סיפורים כגון אלה למקרא. ואולם… למה נכחד? המחבר בעצמו, כפי הנראה, יודע, שבאמת אין המציאות שלנו אידילית כל כך: יהודינו הזקנים אינם קונים כלום, ובחורינו מתים רווקים, לא עלינו, ולכן התחכם בתמימותו וקרא לסיפורו “מעולם־היצירה”. כלומר: לא מעולם־העשיה… ואולם, איך שיהיה, בוא וראה, כמה כל זה כתוב מנקודת ההשקפה של בנין־הארץ. כי מנקודת ההשקפה של היצירה הספרותית וחיי האדם הרי זה – מעולם־התמימות. היצירה באה בחבלים
––––––––
ידידי! אינך יודע למה אני מעלה לך היום את כל הדברים האלה? קצתם, אמנם, שלא לצורך, אבל מיעוטם לצורך. הסכת!
אם צדקתי בשָׁפטי ואם לא, אךְ זה נכון אשׁר אמרתי: אני אינני ז’אנריסט. בכל מה שאני כותב מזמן לזמן, בין ברשימות עתוניות ובין בצורה סיפורית, וכתבי מארץ־ישראל במשמע, אין אני מתכוון לא רק לא להורות את אמיתותי, אלא גם לא לתאר את החיים כמו שהם, כמו שהם נראים למסתכל אובייקטיבי וצלול־דעת. אלא מה? אומַר לך ישר: מכתבים, פשוט, אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותי מאז ועל רגשותיו (בשנים האחרונות: בארץ־יהודה). היפּלא, איפוא, בעיניך, אם אותו המכתב הארוך, שהדפסתי לפי חדשים אחדים, העירני, או יותר נכון, הכריחני לכתוב עוד גם מכתב קטן?
המיית נפש. רק זה. אלה תולדות אותו “המכתב הארוך” (“מכאן ומכאן”), שנכתב, כפי הידוע לך, בהפסקות ממושכות, במשך שתי השנים האחרונות ונדפס כל כך מטושטש ומלא שגיאות (אם כתוב שם באיזה מקום, למשל, “החלאה הזאת”, תקרא: “המלאה הזיות”, וכיוצא בדבר). ולפיכך, כשבאים ואומרים לי, שהמיית־נפשי (במידה יודעה: פרי ראייתי ומחשבתי) היא חולנית, ולכן ראייתי היא פגומה ומחשבתי אינה מחשבה – ינעם לי הדבר או לא – לטעון כנגדו אין מקום. שמעתי: אין אני יודע את החיים הארץ־ישראליים, אין אני חודר לראות את הנולד בהם, את הצד השני של המטבע, אין אני מוכשר אלא לראות צללי־עבר מהרהורי־לבי – שמעתי ואיני מערער על זה. הן אני, כאמור, איני בא להוכיח כלום (זה עושה בעדי כל עמוד ועמוד מ“הפועל הצעיר” בכל שנות קיומו): אני כותב רק מכתבים, שבהם אני מספר בעיקר למי שמתעניין, איזו רשמים אני מקבל ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ.
הכל עובר, איפוא, בשלום, אומרים – וכל הענין נוגע בי, ושתיקה. ואולם הנה בנוגע למחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” נתערב, כידוע לך, גם דבר־מה הנוגע או נראה כנוגע קצת גם לאחרים – ואף דא מצרת הבלטריסטיקה הארץ־ישראלית.
אחד מחברינו, והוא סופר כמותנו, סח לי בימים האלה, שהדפיס בעתון־חוץ פיליטון אחד והזכיר שם מושבה אחת, ולא לשבח; ואגב־אורחא כתב, שבלילה נשמעה שם מנגינת־פסנתר; ונפגשה בו העלמה היחידה המנגנת שם בפסנתר והתרעמה עליו על ש“תיאר אותה”…
והדבר מובן, הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת־רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה. איזו עשרות אנשים עושים איזה דבר בשנים־שלושה מקומות – ועל חשבונם יש מאות, מאות מתנפחים. לחיים מפכים בסתר אין זכר, תושב־המקום נתרגל, שעל כל דבר פעוט שבפעוט שופכים דיו ומשׁברים קולמוסים בכל הפרֵיסה הציונית עד לבלי חוק. אין כמעט פה אדם, שעשה איזה דבר, שפתח איזה בית־מלון, חנות לממכר מי־סודה, ואין צריך לומר אם יסד איזו אגודה, אם ישב ראש באיזו אספה או נדב ח“י פרוטות, שלא ימצא את עצמו רשום באיזה אופן שהוא למזכרת־עולם. “עם־הספר”! עם־הספר – וגיבורים! כולנו גיבורים פה, מלח כל יהודי־הארצות. לא־גיבורים אינם כלל בנמצא. היִפָּלא, שׁבכל משׁפט ובכל שרטוט נדפס מבקשים – וכשמבקשים מוצאים – את ה”חוטם“, את המוֹדֶל: את מי תיארו כאן… לא ישׂימו אל לב, שיש שהבלטריסט המיסכן בודה מצבים מיוחדים, גם כאלה שאינם בנמצא ממש במקום פלוני אלמוני, אלא שהם מותנים מן המצב הכללי או יכולים להיות, בכדי לבוא על ידי כך למטרותיו הידועות לו. לא! פה אם כתבת, שׁגַרתּ עם יוסף בן שמעון בבית אחד, צריך אתה לדעת מראש ולהיות מוכן לזה, שאם, חס ושלום, לא ימצאו הסקרנים, לחוטמו של מי נתכוונת, הרי אתה בַּדאי בתור מספר. הלא תצחק, אם אומר לךָ, שׁאישׁ ידוע ובא־כוח קולטורי בארץ־ישראל פסל ברבים אחר מסיפורי, מפני שבסביבות־ירושלים אין מושבה בשם עמק־יזרעאל, ומעמק־יזרעאל שבגליל הלא אין לבוא לירושלים ביום אחד, כמו שסיפרתי שם … הלא תצחק, אבל זוהי עובדה. ומעכשיו שַׁוה בנפשׁךָ: אילו הייתי בא ומספר שׁם – אומַר, לשׁם איזה ניתוח פסיכולוגי – שאחד עבד בבית־חרושת אחד ונתאהב בבת־אדונו, הרי מיד “יבקרו”: הן בתי־חרושת אין בירושלים, מלבד “בצלאל” שמע מינה, שאני מתכוון ל”בצלאל", ולפרופיסור שאץ הלא אין בת, ובכן איזו “פנים” יש לסיפור שכזה?
לבי לסופרינו הצעירים ההולכים לכתוב “ז’אנר” “מחיי ארץ־ישראל”! ה“מבינוּת” של רחובנו אכול תאכל בהם! –
ולכאורה, הרי מגוחך הוא וגם בושה לדבר על מין “מבינות” והבנה שכזו… ואולם מה תאמר, אם בנוגע למחברתי הנקובה “מכאן ומכאן”, אכן קרה לי כדבר הזה?
לא עליך מכאוב כמכאובי!
לךָ אין אני צריך להגיד, שׁפרֶטֶנסיות על פסיכולוגיה, אם אפשר לומר כך, אין לי באותה מחברת, אבל הנה לשלימות הלך־הנפש הפרטי, אשר אני מביע שם על פי דרכי, ובכל האמצעים שביכלתי, לא נמנעתי מהביע בדפים אחדים גם את הבוז אשר בלבי לעתונות הארץ־ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררוּת. תאמר, כדרכך להמליץ טוב על כל דבר, שאין, למצער, בעתונות זו אותת השארלאטאניוּת המרובה שבעתונות הצהובה האירופית – זו מכת־העולם. צדקת. אבל אם גם כך, הרי תחת זאת אין בה גם כשרון־המעשה וגודל־ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים. ואם זו האחרונה מעוררת בלבנו ובלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו הארץ־ישראלית, החוטאת ואינה נשכרת, המיועדת לעשרות, לכל היותר למאות קוראים, וכולה סמל־הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: – סלח לי על ביטויי – צחוק חמוּץ, ואם תשאלני: הלא ידעתי, שיש לנו בארץ־ישראל גם העתון, או יותר נכון הז’ורנאל, שכולנו עובדים בו בכוחותינו המועטים כל ימי מגורינו פה ושעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, נושא הוא דגל האמת המציאותית, כפי שהוא מבין אותה, ועליו סבל הגורל העממי (אתה, כמדומה, אמרת עליו פעם: “עתון היוצא בהרבה עצב ציוני”)? – כן, ידעתי; הן בעת כתבי אותם הדפים – המחזה במערכת “המחרשה” – לפני יותר משנה – הייתי העוזר הפנימי היחידי של “הפועל הצעיר” – ובראשית החורף שעבר, כשלא היה לי עוד מה להוסיף על ספרי, ואני אז בעיר אחרת, באתי בדברים עם מערכת זו, שתדפיסהו בעתונה, והדבר, כידוע לך, לא יצא אל הפועל רק מטעמים טכניים. כן ידעתי, ידעתי; ואולם האם ידיעת היוצא מן הכלל יש בה בכדי למנוע מתאר את הכלל? ואני הרי לא נתכוונתי אפילו לתאר את הכלל (כי כל עתוני הארץ כל אחד ואחד כשהוא לעצמו, אינם מתאימים לזה שתיארתי), אלא, כפי יכלתי וכפי השגתי, את האטמוספירה, ובעיקר, איך היה צריך להרגיש עצמו באטמוספירה שכזו, השקרנית, הריקנית והשופעת אך “טוב”, אותו בעל־הרשימות הזר והמגוחך, שחשך עליו עולמו הרע…
ב“עט־עופרת” שירטטתי בוקר אחד מחיי יום־יומו של עתון ציוני צעיר. לרושם המקומי לא דאגתי, ועל דעתי גם לא יכול היה לעלות, שימצא מי שיחשוד אותי בכוונת קאריקאטורה לעתון “הפועל הצעיר”, שמהותו מן היום הראשון ליציאתו ידועה להיפך ממה ששירטטתי, ואולם הוי, אחי! – זו הצרה של הבלטריסטיקה הארץ־ישׂראלית – חיפושׂ ומציאת מוֹדֶלים מצד הקהל המצומצם – מצאה גם את מחברתי העלובה, וכפי שאפשר ללמוד מן המכתבים המתקבלים על שם מערכת “הפוה”צ“, בין מאויבים ובין מאוהבים, יוצא דוקא, שרק להעליב את עצמי ואת חברי, הייתה כוונתי!… ובאמת: הן מערכת “המחרשה” דלה היא ועניה ב”תיאורי" ואף “הפוה”צ" אינו עשיר, כידוע; שם חדר אחד וגם מערכת “הפוה”צ" עד השנה הזאת הייתה בחדר אחד; ובעיקר, “אובד־עצות” הלא זה אני, החתום מטה, ואני, הח“מ, לא עבדתי אלא ב”הפוה“צ” ושמע מינה שאני מתכוון לומר, שהעתון אשר אני – “אובד־עצות” – עבדתי בו, הוא מיוסד על השנוררוּת, מחפה על האמת, ריק מכל תוכן, מדבר אך טוב, מקדם בחנופה פני נדיבים, ואין לו כל אידיאל. רואה אתה, “הפועל הצעיר”, כיצד “מתאר” אותך אחד מבני בריתך…
מרא דאברהם! ניתי ספר ונחזי!
* * *
…לא עליך, חביבי…
כי הן יודע אתה: מעת שנדפס אותו מכתב ארוך ביקשתי בכל כוחות־נפשי לעמוד ברשות־היחיד. לא מרצון לבלי לנגוע בשום בריה, לחיות בשלום עם הכל, אלא בבחינת “על הראשונות אנו מצטערים”. הן, סוף־סוף, עבודה ממארת היא לכתוש לעולם מנים במים. הן הכל, סוף־סוף, כבר נתברר לי כל כך. ינהג עולם כמנהגו…
והנה – מעין קולות מן החוץ – וצא! וגלה דעתך! הכאבת לאנשים שאתה מכבד; הוספת שלא במתכוון מכאוב על מכאובם ועל קשי־עבודתם…
בעל כרחך אתה יוצא.
[“הפועל הצעיר”, אב תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.