בין העצים הגבוהים והרעננים יושב אנכי לבדי. וענפיהם העבֻתים ומלאים עלים יחביאוני מכל רואה.

והשמש שוקעת, שוקעת, וקויה האחרונים מלבישים אור וזהב את כל ירק ואת כל עשב אשר על פני האדמה מסביב, ומאירים ומזהירים את המים הנוזלים לאט-לאט בנהר הקטן אשר בגן – ואחרי כן ישקו את צמרות העצים.

ולאט-לאט והנה ענן עולה מאחרי עצי-הגן, והתרחב והתפשט על פני השמים והדביק את ברק-הזהב היוצא מן הקוים ורבץ עליו וכסה אותו.

והלילה הנה בא, והכנפים השחורות נטויות על פני כל הארץ.

ואנכי אוהב את הלילה; ויותר – את החשכה, את הדממה ואת העצבון אשר יבוא עמו, והצללים השחורים, הרובצים על המסלה הישרה אשר לפני, אהובים לי מאד.

ואנכי יושב ומביט.

והלבנה – כלה יפה וצנועה, והיא החלה להביט מבין בדקי-הענן אשר ממעל ובֹשת לה כבֹשת נערה אשר לא בגרה, ושחוק לה כשחוק ילד תמים.

וכוכבים לאלפים מסביב לה, והם נוצצים.

ורוח קלה מנשבת בענפים וזעזעה את העלים והשביתה את הדממה אשר מסביב. ומרחוק נשמע קול רך ומלא עצב ומתוק מאד – הזמיר מתפלל.

וכל היקום מסביב שקוע בצנעה רבה ובעצבון.

והעצים מתפללים חרש.

והגן עם עציו, ותכלת השמים עם כוכביה הנוצצים והיקום עם כל קולותיו – כל אלה וכל אשר אנו שומעים, כלם קדש-קדשים.

והשכינה מלאה את הרוחות–ורואים אנחנו אותה בעינינו, ואנחנו יכולים לנגוע אליה בידינו.

ועוד צפרים אחדות טרם נרדמו.

והצפרים הם הכהנים המתפללים ב“בית-המקדש” הגדול, והן נותנות שבח ותהלה ותפארת וגדולה לאל הגדול והמחריש –

קדוש! קדוש! קדוש!

ועצי-הגן והרוח המנשבת בענפים והמון קולות, אשר לא אדע מה הם, עונים לעומתם:

קדוש! קדוש! קדוש!

ואתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר.

טרודים אתם ועסוקים כולכם בדברים קטנים ושפלים ונבזים.

ואתם תקחו את העצים המתפללים ותעשו אותם להיות לכם לתועבותיכם ושקוציכם.

ואתם לא תשמעו את אנחות העצים ואת זעפם אשר הם זועפים עליכם חרש.

ואַת הנה עברת ורגליך דוחקות את השכינה – ועיניך משקרות לכל עבר ושערותיך תפזרי לכל רוח.

והנער ירוץ אחריך והשיגך וחבק אותך ונשק לך – וצלצול הנשיקה כקול הברזל העולה על העצים.

ואתם טמאתם את קדשי-הקדשים. הסתלקה השכינה מתוך הרוחות, חדל הזמיר מתת קולו – כי טמאתם גם את קולו ותעבתם את תפלתו.

והלבנה מסתתרת אל מתחת לענן – וחפרה מאד ובושה.

אבל אתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר.

הנה הנער מביט אל פניך – והוא טרם יחפור וטרם יבוש.

ואת הורדת את ראשך על לבך – ותהי כמתקצפת עליו ועל מעשהו.

הוי שקר, הוי חנפה, הוי מעשים בלב ולב!

התזכרי עוד? התזכרי עוד? – – –

שם בתוך היער העזוב והשומם אשר מאחרי בתי-העיר, שם במסתרים בין עצים עבתים ישבנו שנינו לבדנו.

ושערותיך היו קדושות, טרם עוד נטמאו.

ופניך הזכים היו כפני מלאך-אל, והאור אשר בעיניך היה כאור הלבנה.

ואז התגנבה ידי ותגע אל ידך – – –

רטט קר חלף בעצמותינו, חרדנו וקמנו ממושבותינו.

לא דברנו דבר–ואף גם לא הבטנו איש אל אחיו, ורק אַת קדושה היית לי מאז!

והיום נטמאת, וגם שערותיך נטמאו. הנער טמא אותן במגע שפתיו–ופניך היו כבית-מקדש אשר נחרב.

והאש אשר בעיניך בוערת ומעוררת תאוה וזועה – – –

גם את בית-המקדש טמאתם ואת השכינה הגליתם ואתם השבתם את הכהנים מתפלתם – – –

והלבנה חפרה ובושה, והיא מסתתרת תחת הענן.

ורק הכוכבים מביטים עוד אל מעשיכם, והמה נאנחים, וכל היקום נאנח ובוכה – – –

ואתם לא תראו ולא תשמעו ולא תחושו דבר – – –

ויהי בכם ההפך – כי עוד מביטים אתם אלי בבוז ובשחוק – – – ואתם חושבים אותי למשוגע – –

* * *

* * *

האמנם משוגע אנכי? – – – – – – – – – – – – – – – – – – – * * *

* * *