לברוח מהם חפצתי.

לברוח מהם והלאה, ולא אראה עוד את מעשיהם הזרים והמתועבים, את דרכיהם הסבוכים והנלוזים.

ואולם בכל מקום אשר אבוא, באפסי ארץ, באיים רחוקים, שם אמצאם, שם אפגש בם.

ואנכי חפצתי לברוח מפניהם, מפני האנשים, לברוח מפני ה“אדם” אשר לי, היושב בי.

לשוב לימי ילדותי חפצתי.

ילד אני חפץ להיות. ילד אשר לבו לב ילד, אשר כל חושיו ורגשותיו, כל מחשבותיו והרהוריו, כל דרכיו, מדותיו ומנהגיו – הם ילדות.

-——-

ואנכי כבר עזבתי את בית-אבותי, השארתי אחרי גוי את הכפר הנעים, את ביתנו הקטן העומד בודד, רחוק-רחוק בתוך העמק, טבוע כולו בים עשבים, בשפעת דשאים, בין שני הרים, ועל סביביהם אלונים גדולים וענפים רבים, והענפים עבים, והעלים רחבים, והם נותנים את צלם, צל עב מסביב, ותמיד שם כעין החשכה הנעימה החשכה המעוררת מצב של בין-השמשות.

ואנכי כבר עזבתי את הנהר הבודד, את המים הזכים הנוזלים והמפכים שם בין ההרים הגבוהים לאט-לאט. והגלים מלקקים את שפת הנהר ורעשו המים, ועוד מעט והתלחשו הגלים ומסרו איש אל אחיו בלאט את הסודות הכמוסים אתם.

ואנכי עזוב עזבתי את פני השמים הגדולים והרחבים המשתפכים למעלה כמימי נהר זך, ודבר-מה, אשר יענג את הלב וילהיב את הנשמה וירומם את הנפש, משוך עליהם. הנה עננים לבנים נמשכים, ועל גביהם ענני תכלת, וצללים וכתמים שחורים רוקדים פה על הארץ מלמטה, ובפאת המערב יורדת השמש חמימה וקויה האחרונים נושקים את האדמה באהבה והם מזהיבים את המים ונותנים זיו והוד על כל אשר על פני האדמה מסביב.

ואנכי זוכר את הלילה אשר ישבתי על ברכי אמי והבטתי אל תוך עיניה העמוקות והמלאות טפות צחות, והקשבתי והאזנתי לקול אדני הנשמע בלאט, בנעימות – מכל אפסי-ארץ.

וכעין ילדות-נצח, ילדות-תם, ילדות-נעם היתה שפוכה על כל אשר מסביב. הנה השמים מלמעלה, השמים הגדולים והרחבים, הנה ההרים הגבוהים, האלונים הרמים עם ענפיהם העבתים, והנהר הנוזל, והם כולם היו פתאם כילדים קטנים בעיני, ילדים, העושים את מעשיהם לא על פי מצוה ולא לבעבור ימצאו חן בעיני האנשים ולא במחשבה תחלה למעשיהם ולא בזמן קבוע ושעה קבועה. לא! כל דבר עושה את מעשהו יען כי כן רצונו וזה הוא חפצו. הנה השמש זורחת, משחקת, משחקת עם הילדים היושבים בין האלונים ביער. ועוד מעט והתגלגל הרעם ויצא הברק ועננים כבדים יקדירו את פני השמים וגשם מטר עז יתך ארצה – ואני איני ירא מפניהם ולבי לא חלל בקרבי.

ואני חושב, ולבי, לב ילד, יודע כי כל אשר מסביב עושה את מעשהו לא מפני ההכרח, לא ברצון אחרים, כי אם מפני שזה הוא רצונו להשתעשע מעט, להשתובב מעט.

ילד הייתי אז, ילד אשר לבו לב ילד ואשר כל מחשבותיו והרהוריו, חושיו ורגשותיו היו של ילד, והילד חושב, כי כל אשר מסביב לו אינו בלתי אם מעשה-ילדים.

ואז עזבתי את הכפר ואת כל אשר בו וברחתי ובאתי אל העיר, כי לאיש חפצתי להיות. אבוא אל האנשים ובקשתים והפצרתי בם כי ילמדו אותי ויורוני את הדרך אשר אלך בו לבעבור אהיה לאיש.

והמורה אשר נתנו לי ללמדני, מלל באצבעותיו, דבר בפיו, רזם¹ בעיניו, עד הבינותי וידעתי.

את הכל הבינותי, את הכל ידעתי והייתי לאיש.

ואולם לא על נקלה הצליח מורי ללמדני את כל הדברים הגדולים והרמים האלה. קשה מאד היה הדבר.

כי לבי, לב ילד, לא חפץ לדעת ולהבין את הדברים האלה; לא חפץ להיות ללב איש.

לבי, לב ילד, לא חפץ לדעת ולהבין את העולם ואת החיים, כי אם חפץ רק להרגיש את זאת, לחוש את זאת, את העולם ואת החיים ואת כל אשר בם.

עד אשר באו דברי מורי אל לבי, ויחנקו ויוציאו מעט-מעט את הילד אשר בי– ואהי לאיש.

ופתאום ואני מבין ויודע את הכוכבים במסילותם, ויודע אני את השמים ואת הארץ, את היום ואת הלילה, את האור ואת החשך, את הקיץ ואת החורף, את הגשם ואת הרוח, את השלג ואת הברד, את הרעם ואת הברק – את הכל הבינותי ואדע.

וכל הארץ והחיים והיקום נשתנו פתאם. השמים אשר ממעל אינם השמים הזכים אשר היו לי אז בימי-ילדותי. השמים אשר מאז היו כילדים תמימים בעיני, ילדים אשר דבקו ויתרועעו עמי, עם הילד השני, ואני מרגיש אותם. ואולם השמים האלה, השמים אשר נתנו לי האנשים, מה גדולים הם ומה רמים ומה נוראים, ואני יודע ומבין את גדלם ואת רוממותם ואת נוראותיהם. ויודע אני ומבין את קטנותי ואת שפלותי אני, יודע אני ומבין מה קטן אני ומה דל. מה קצרים ימי ומה ארוכים ימיהם הם. לאנשים גדולים, לענקים היו פתאום בעיני. הלוחמים את מלחמת היקום עם כל אשר מסביב להם, ולוחמים גם עמי, עם היצור הקטן, ואני נכשל ונופל לפניהם, כי הם חזקים ועצומים ממני.

ואת הכל אשר על פני האדמה הבינותי. הבינותי היטב ואדע כי רק את רעתי הם דורשים וכי רק במותי הם חפצים. כל האנשים וכל החיים אשר מסביב לי חפצים במותי, לבעבור יירשו את נחלתי, לבעבור יאכלו את הלחם הנשאר בפי אחרי מותי, ויתענגו על האויר אשר אני נוחל ושואף אל קרבי.

אנכי לוחם עם כל אשר על פני האדמה מסביב, והם לוחמים עמי, אב לוחם עם בנו, איש עם אחיו.

זבוב לוחם בזבוב, ופרח בפרח, זרע בזרע, עשב בעשב.

הכל לוחמים, והמלחמה ארוכה ואיומה, וכל הימים אשר האדם חי על הארץ הוא נלחם את המלחמה הארוכה והאיומה.

ואת הכל הבינותי ואדע, את כל הדברים הגדולים והרמים האלה כי הן הייתי לאיש. ואני מתעב ומשקץ חיים כאלה. לא, אינני חפץ בהם! הלאה-הלאה אברח מפניהם, מפני האנשים אשר כל חייהם אינם אלא מלחמה ארוכה.

לאיש עשוני – ואני חפץ לשוב ולהיות ילד.

ואני בורח מפניהם, בורח מפני האנשים הלאה, הלאה.

ולבדי אני הולך אל הדרך העולה אל הכפר אשר בו נולדתי, למקום אשר אליו התגעגעתי זה ימים רבים.

שקי על שכמי ומקלי בידי, ולבי מלא רגשות נעימים, געגועים כמוסים, רגשות ילד, געגועי ילד.

אולם מוחי… הה! מרות ורעות המחשבות אשר במוחי, והן מנקרות, מנקרות מנקרות.

–איפה? לאן?

ואני הולך.

והשדות ושדרות האחו משתפכים לאורך פני האדמה, ורוח נעים מנשב וכופף את ראשי השבלים, ושמים טהורים, כתמים לבנים על גבי כתמי תכלת, משתפכים ממעל ובקצה הארץ יורדים השמים, הולכים ויורדים ומגיעים אל האדמה אשר מלמטה, והאדמה עולה, הולכת ועולה, עד אשר תגיע לקצות השמים אשר ממעל – ואיש את אחיו ישקו.

ואני רואה את הטוב ואת החסד, את החן ואת הנועם –ולבי בי מתרחב ומתמלא, ואני אוהב וחומד את הכל בלבי, ונפשי משתפכת בי, ואני חפץ לחבק, לחבק ולנשק ולאמץ אל לבי את כל אשר מסביב לי, את האדמה ואת כל אשר בה ואת השמים ואת כל אשר בם.

ואולם מוחי, מוח אדם– שם יתוש מנקר: בן-אדם, היודע אתה את החיים אשר לאלה? העשב יונק ומוצץ את הדם אשר לירק; האחד נבנה מחורבנו של חברו.

ולבי, לב ילד, חפץ לשכוח את הכל. לבי רק מתענג, מתענג ושמח על הנעם והחן, הטוב והחסד השפוך על הכל.

אולם מוחי, מוח איש –שם יתוש מנקר ומנקר: בן-אדם, סכל, איך לא תבוש לחשוב בכל ה“הבלים” האלה?

ואני רואה את גגות הכפר מרחוק, והם רומזים וקוראים לי: שלום בואך, שלום בואך, שלום בואך! הוי, עד כמה חכינו לך! הידעת כי התגעגענו מעט עליך? – – –

ועוד הפעם לוחמים בי לבי ומוחי. לבי, לב ילד, מעלה את כל הזכרונות הנעימים, את ההרהורים ואת החלומות אשר חלמתי ואשר חזיתי אז – בימים ההם.

ומוחי, מוח איש, מחריש ולועג, לועג ובז לכל ההרהורים והחלומות והחזיונות.

ואני מתקרב ונגש אל הכפר.

הנה היער, העצים הגבוהים, הענפים העבתים, הצל הנעים; הנה הנהר הזך, לחש הגלים – והכל דוברים: שלום, שלום, שלום.

ואני עומד ומביט אל העצים העבֻתים.

ואני מרגיש כמו קרבת-משפחה –רגש המקשר אותי לכל אשר סביב לי.

ועיני לבי רואות את המקום האהוב, את מקום ילדותי, את המקום אשר התגעגעתי אליו זה ימים רבים.

ולבי בי מתרחב ומתמלא ומעלה את כל הזכרונות הנעימים, את הרגשות ואת ההרהורים הנעימים אשר חלמתי אז – בימים ההם – – – בעודי ילד.

ועיני מוחי רואות עצים בודדים, עצי-יער העומדים כאלמים ומחכים עד אשר ירים עליהם החוטב את גרזנו. בתי-ספר נמוכים וקטנים, נהר קטן אשר מימיו מלאים רפש וטיט.

ומחשבות מרות ורעות מנקרות במוחי: בן אדם, מה אתה עושה? לאן באת? הן שם לך העיר הגדולה, שם האנשים הרבים.

ואני חפץ לשכוח את הכל, את האנשים ואת העיר, אשר כל חייהם אינם אלא מלחמה ארוכה. ברחתי מפני האנשים, כי שנאתי אותם, ואולם מי יתן ואברח מפני ה“איש” היושב בקרבי והמושל בי, השוחק ולועג, הבז ומנאץ את כל מעשי הילד.

מלחמה. כל החיים אינם בלתי אם מלחמה ארוכה. הכל לוחמים בי ואני לוחם כל. ומוחי ולבי שניהם לוחמים בקרבי.