רקע
שלום אש
האב ובנו.

אמונתו של ר' יחיאל-מאיר באה לו ממילא, בלי טעם וסברא. ואם תשאל אותו: “אישי ר' יחיאל-מאיר, מה ראית שתאמין כל כך בנסיו ובנפלאותיו של רבך, הלא איש עני ומדוכא ביסורים אתה כל ימיך, הלא לא עברה עוד עליך שעה אחת בנחת ובשלום?” אז יביט עליך ר' יחיאל-מאיר בהשתוממות ובפליאה גדולה. הוא בעצמו אינו יודע מדוע הוא מאמין, והוא טרם נסה לעשות חשבון בנפשו, אמונה זו מה היא. אך מאמין הוא מפני שלא יוכל לתאר לו את מהות האנשים הבלתי-מאמינים. איש בלי אמונה – הוא אומר תמיד – הוא גוף בלי נשמה, קליפה בלי תוך.

ור' יחיאל-מאיר בעצמו יהודי קטן, קצר-קומה כננס, הוא נראה, כילד תמים, שקפצה עליו הזקנה. רזה וכחוש-בשר, רק זקנו מגודל מאד ומגיע עד החגורה אשר במתניו.

פניו קטנים וקמוטים מאד, מתחבאים ואינם נראים מפני מצחו הגבוה והקמוט. אך עיניו הבוערות כאש, מאירות ומודיעות לכל איש את ערכו הרם של ר' יחיאל-מאיר.

ואם תראה בפעם הראשונה את ר' יחיאל-מאיר – תבטלהו בלבך, וכלָא יהיה בעיניך; אולם אם תוסיף להסתכל בו תראה, כי איזו רוממות תשכון על פניו, וביחוד על זקנו, המודיע את מעלתו.

מובטחני, שכאשר יצווה ר' יחיאל-מאיר לאיש לא נודע לו מתמול-שלשום לעשות לו דבר מה (כדרכו תמיד) לטובתו ולהנאתו, ימלא האיש הזר את בקשתו. בתחלה אולי ידמה בנפשו: “מה לו ולי? שוטה אני! וכי עבדו אני?” אולם רק הרהר יהרהר בלבו וידיו ורגליו תשתעבדנה אל רצון ר' יחיאל-מאיר.

וזוכר אני, שפעם אחת נפתחה דלת חדרי ברעש, ור' יחיאל-מאיר בא במהירות לביתי.

– צַוה להושיט לי כוס חמים; שמעתי שבביתך יש חמים נפלאים – אמר בנשימה אחת, ואנכי הבטתי עליו בהשתוממות ובפליאה גדולה. והוא לוקח כסא ויושב על-יד השולחן; ממשש כל דבר ודבר ומביט אלי בחוצפה, שואל אותי לעסקי, ותוך-כדי-דיבור הוא מתחיל להוכיחני בדברים כבושים על שאינני מתנהג ביראת ה'.

בתחלה אמרתי לגרשו מביתי. אולם אך הבטתי אליו ידעתי, כי הוא היה ל“בעל-הבית” בביתי, ועלי לעשות כל מה שיאמר לי בכל-הבית.

לא יכולתי לסרב לו ובעל-כרחי הלכתי למלא את מצותו.

מובן ממילא, כי בר-נש כזה אינו עוסק חלילה במילי דעלמא. הוא יושב ועוסק בתורה, או יושב במושב חסידים ומספר את נפלאותיו של הרבי.

והפרנסה,– גם כן מובן ממילא, מוטלת על שרה-גיטל אשתו.

כל היום היא מחזרת על פתחי הבתים וחבילות סחורות מעשי-ארג על ידיה.

ושרה-גיטל זו מאֻשרה היא. אשרי לנשי היהודים שנטלו מהן עול תורה ועול מצות, ובשביל זה הוטל עליהן עול הפרנסה.

ושרה-גיטל זו אינה אשה פשוטה, שאינה יודעת להעריך את ערכו של בעלה, היא בקיאה ב“אותיות הקטנות”, ובימי השבת היא מַקְרַאת את התפלה לפני חברותיה בעזרת הנשים, והיא ידעה גם כן כי היא רק טפלה לר' יחיאל-מאיר בעלה, כי לא נבראה האשה אלא כדי לפרנס את בעלה למען יוכל לשבת בשלוה ונחת ולעסוק בתורה, ובשביל זה תקבל שכרה בעולם-הבא, ותהיה שרפרף של בעלה בגן-עדן.

והיא מכבדת אותו ומקבלת באהבה ובחבה את הצרות והפורעניות, המוצאות אותה בשביל פרנסתה הקשה, ואיננה מתאוננת, חס-ושלום, על זה. כל היום היא עובדת כחמור. כל פרוטה ופרוטה שהיא משתכרת עולה לה בדמי לבה, ובכל זאת לבעלה, ליחיאל-מאיר שלה, אינה אומרת דבר. אינה חפצה לצערו, ופעמים שהיא לוה מעות רק כדי שתוכל לבשל בשבילו חצי ליטרא בשר בכל ערב וערב.

–יחיאל-מאיר, יחיאל-מאיר, מדוע אינך אוכל? מדוע? הלא רק בשבילך טרחתי – מתחננת היא לפניו, בבואו בערב לביתו.

–ואַתּ אכלת? – שואל יחיאל-מאיר אותה, ומביט בספר ומפריד באצבעותיו את שערות זקנו. והיא יושבת על המטה, ראשה נשען על שתי ידיה, מבטת בנחת ובחבה על בעלה, היושב על-יד השולחן. שחוק רצון מאיר את פניה הקמוטים והשזופים, והיא מלאת שמחה. בעלה ר' יחיאל-מאיר שואל אותה: אם כבר אכלה; בעל כשר וטוב כזה אין למצוא בכל העולם. הוא לא יאכל בטרם תאכל היא.

–אנא! אל תדאג לי – אומרת היא בקצת רוגז, שנשמעת בו חבה רבה – אנא אכול! אנא אכול! ותהי לך זאת לבריאות גופא.

–די לי, די לי, הצפיני הנותר בעד יעקב-דוד; הוא יבא תיכף מבית-המדרש.

והאשה לוקחת את הקערה עם התבשיל ונותנת תחת הכסת לבל יצטנן.

__________

אשרי האבות שזכו לבן כיעקב-דוד.

כל העיר מלאה תהלתו, כל “האמהות” מתברכות בו, מתקנאות באמו. אשרי האם שזכתה לבן כזה.

יעקב-דוד יושב כל היום בבית-המדרש והוגה בתורת ה'.

פניו הארוכים חורים מאד, לחייו רזות וכחושות, עיניו השחורות יושבות עמוק בחוריהן, מלאך-המות כבר הטביע את חותמו על פניו. זקנו כבר החל לצמוח: והוא מקיף את לחייו ושופך איזה חן עצב על מראהו.

הוא חולה במחלת ה“שחפת”.

והוא יושב ולומד, כל היום מבקר ועד הערב הוא עוסק בתורה, ובעצם היום, בשעה שהחמה שולחת את קויה מבעד החלונות אשר לבית-המדרש ומפיצה את אורה על כל אשר מסביב, והוא בין הבחורים היושבים צפופים על הספסלים, יושבים ולומדים. וקולם עולה וממלא את הבית.

הוא יושב ולומד, איננו חש כי לא אכל עוד וכוחותיו הולכים וכלים. הוא לומד, הוא מעמיק ויורד לעומקא דדינא, כל לבו ונפשו נתונים לתורת ה' וכל קרביו נהנים מזיו אורה של התורה. פתאם הוא מפסיק בלמודו, הוא מרגיש דקירה חזקה בלבו, אך הוא מסיח דעתו מזה, מקמט את שפתיו וקורא: אַי! אי! וחוזר אל למודו, וכרגע הוא שוכח הכל. אולם פתאם הוא מרכין ראשו לתחת השלחן, מוצא רוק מפיו והנה טפת דם על שפתיו…

לבו מתפלץ, צער נורא, מכאוב גדול הוא מרגיש…

אך הוא מקמט את פניו ולומד הלאה, ובלמודו הוא שוכח את הכל.

עוד רגע ולבו נוקף ואומר: יעקב דוד! מדוע אתה מחשה? ראה! אתה מתחייב בנפשך. זכור… זכור…

אך הוא לומד הלאה.


__________

וכל אנשי העיר מלאים שבחו ותהלותיו – “בחור כזה עוד לא היה בעירנו”, לא לחנם פניו חורים כל-כך, לא לחנם הוא חלש כל-כך, התורה מתשת את כוחו.

וכל גבירי העיר, אשר בנות להם, משתוקקים למשוך אליהם את הבחור.

וכל נערות העיר, אשר הגיע זמנן להנשא, פניהן מתאדמות בראותן אותו, לבותיהן מתפעמים בחזקה, והן מביטות אחריו מבין החורים והסדקים.

גם המרא-דאתרא הודיע לר' יחיאל-מאיר דרך רמיזא, כי גם הוא נכון לתת את בתו לבנו. הבטיח גם לתת מזונות להזוג על שלחנו כל ימי חייהם, ואחר מאה ועשרים שנה, מובן מאליו, ימלא הבחור את מקומו.

ור' יחיאל-מאיר מסתרב – הן איננו מאנשי-שלומו, כי הרב נוסע להרבי מסקרנביץ – והוא מחסידי גור…

___________

ושם בבית אביו הקר והחשך יושבים הוריו ומשוחחים.

עששית קטנה מאירה את חשכת החדר.

ר' יחיאל-מאיר יושב על-יד השלחן והוגה בספר, מטפחתו האדומה מונחת בחיקו, ראשו נשען על ידו האחת ובשניה אוחז בזקנו.

–הידעת, שרה-גיטל, כי גדליה השדכן בא אלי היום? הוא הראה לי אגרת מהמחותן מלונשיטץ. המחותן מתחייב לתת שתי מאות רו"כ וארבע שנים מזונות. אומרים, כי גם “הקרן” טובה מאד.

והאשה יושבת על מטתה, שחוק של רצון מאיר את פניה, חסד של אמת עושה בעלה עמה הפעם: הוא מתיעץ עמה, מספר לה על שדוכי בנם. אמנם, בנה הוא, אבל מה תדע אשה בעניינים כאלה?

בנחת ובחבה גדולה היא מבטת אל בעלה ואומרת בשמחה מסֻתרת: –יחיאל-מאיר, נחוץ לעשות לו איזה מלבוש, מלבוש יפה, הן לא נאה לבחור כמוהו להיות לובש מלבושים כאלה. האין זאת?

–מה לי ולעסקיך! – אם תחפצי עשי…

____________

בבית-המדרש.

בערב. חשכה ומנוחת-מות מסביב.

נר בוער על ה“עמוד”, ועל יד ה“עמוד” עומד יעקב-דוד. ראשו נשען על שתי ידיו ומתפלל.

בלבו הוא חש כאב נורא. והוא יודע, כי הוא מתחייב בנפשו. עליו לגלות זאת… לחוש עצה.

אבל למי יאמר? לפני מי יגלה?

לאביו?

אביו הוא עני מדוכא. גם הוא חולה, חולה מאד, פניו חורים ולבנים; לא פעם אחת שמע את אנחותיו המרות בשעת הלמוד, לא פעם שמע את גניחותיו הכבדות בלילה על משכבו.

–אבא! מדוע אתה נאנח?

–אֶ, מה איכפת לך?

–כנראה, גם אביו לא יגלה את סודו..

–היגלה זאת לאמו?

כל היום היא מחזרת על הפתחים עם חבילות הסחורה אשר על ידיה, בנפשה היא מביאה לחמה. לא פעם ראה אותה יושבת בערב, בבואה מן השוק עם הסחורה. על מטתה; טפות זעה נוטפות ממצחה והן עוברות ונופלות בקמטי-פניה, והיא שואפת רוח בכבדות.

–מה לך, אמי? מה לך? – שואל הוא אותה, בהביטו אליה באהבה וברחמים רבים.

–אין דבר, בני, אין דבר.

היא מתנחמת, בדממה היא נושאת את גורלה. היא עובדת עבודת פרך ומפרנסת את בני-הבית.

והוא חושב בנפשו: אני יושב ולומד ואמי עובדת… את דמה וחלבה אני אוכל.

אז תתנוצצנה דמעות בעיניו. אבל הוא מוחה אותן בבתי-ידיו.

הוא לא יחפץ לבכות.

רק לבו הולם בקרבו, מכאוב נורא וצער גדול הוא מרגיש.

היוסיף עוד איפוא יגון על יגונה?

כל פרוטה ופרוטה היא משתכרת בנפשה, ושכר הרופא… ומחיר סמי-התרופה…

“לא – הוא מחליט בלבו – לא אגיד לאמי, יהי מה שיהיה, ה' הוא רחמן ויודע הכל, וגם את צערי”.

והוא לוקח נתר וכותב על ה“עמוד” באותיות גדולות את שמו: “יעקב-דוד בן שרה-גיטל לרפואה שלמה”.

והוא חוזר לתפלתו ומזכיר את שמו ב“שמונה עשרה”.

_________

הוא פותח את הדלת ובא במנוחה הביתה.

–בני חביבי! הנה אוכל, אנא, אכול!

והוא יודע, כי אמו לא אכלה עוד, כי היא לא טעמה מהבשר, ורק הצפינה אותו בעבורו.

ועדיין מנקר במוחו הרעיון המר: היא עובדת, ואני אוכל.

היגיד לאמו המדוכאה, כי חולה הוא? כי תשלח לקרוא לרופא?

ובלבו הוא מהרהר: טפש! מתחייב בנפשך אתה! זכור! זכור!

“ושכר הרופא ומחיר סמי-התרופה?”


וכל אנשי הבית כבר שוכבים במטותיהם וישנים, קול נַחרם נשמע מתוך הדממה אשר מסביב.

ולבבו עצוב וקודר, והוא יושב על-יד השלחן ורואה את הצללים אשר על הקירות, עששית עומדת על השולחן ומאירה את החשכה, עוד מעט ויכלה הנֵפט אשר בעששית. הפתיל ייבש; עוד מעט תדעך השלהבת ותכבה. והשלהבת מתחזקת ועולה, הלהב מתלהב, אבל עוד מעט ותדעך, עוד מעט ותכבה.

חשכה מסביב.

ובחשכה יושב יעקב-דוד וחושב; מחשבות מרות מנקרות את מוחו. ואנחות מרות מתפרצות בחשאי מלבו.

…“אם נפט אין בעששית אז תדעך ותכבה”….

_______________

הנפט כלה בעששית, הפתיל יבש והשלהבת כבתה.

ולבו של יעקב-דוד כואב, וטפות דם נראות על לשונו, והוא מוחה ומוחה. הנה עוד טפה, עוד טפה. שם יגדל המכאוב בחזה, והלב מתכוץ ומתקמט.

ולאט-לאט ייבש הפתיל ויכבה האור.


_________________

ביום-כפור היה הדבר, יעקב-דוד נפל על הארץ והתעלף.

לֵיבְּקֶה המומחה החליט: משום חולשא דתעניתא – והתחילו להקיצו לתחיה.

זה לחץ לו מתחת לאזניו, השני – את אפו.

והוא נפל למשכב ונחלה.

ושרה-גיטל נתנה בעבוט את הכרים האחרונים, ואישה הלך אל הרבי.

בא, טבל, והלך לקבלת-שלום. (כחסיד אדוק ונודע בין השמשים, נתנו לו לבוא תיכף).

הרבי התהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. הגביה את עפעפיו, והביט ואמר באנחה מרה:

–הלואי שירחם.

מתוך התשובה הזאת הבין ר' יחיאל-מאיר מיד, כי החולה אנוש מאד.

–רבי! – קרא בקול חרד.

הרבי נאנח.

ולר' יחיאל-מאיר לא דבר עוד דבר; וימהר לשוב הביתה.

בערב סוכות עם חשכה שב הביתה, ועוד הספיק להיות בשעת “יציאת נשמה”.

–ידעתי – ענה על כל השאלות.

הבחור מת.

______________

פרשו עליו מפה שחורה.

שרה-גיטל יושבת סמוך למת, בוכה, צועקת, מכה באגרופיה על ראשה, פניה לבנים, עיניה בוערות, ושפתיה חורות מאד.

ור' יחיאל-מאיר נטל את ידיו, עמד על-יד המת ויברך בנחת ובכונה גדולה:

“ברוך דיין אמת!”

ר' יחיאל-מאיר לא בכה, גם דמעה אחת לא נראתה בעיניו.

הלך ולקח את מלבושיו ליום השבת ויחבוש את כובע הסמט על ראשו.

–שרה-גיטל – קרא –קומי ממקומך, אסור להתאבל ביום-טוב.

והיא יושבת ועיניה נשואות למעלה אל הספון. והיא טוענת אל הקדוש-ברוך-הוא:

–רבונו-של-עולם, “קדיש” אחד נתת לי, בן אחד השארת לי מחמשת הבנים, ועתה לקחת גם אותו; רבונו-של-עולם, כל העולם שלך, ומה היה אכפת לך אם השארת גם אותו?

נחל דמעות פרץ מעיניה.

ויחיאל-מאיר, לבוש מלבושו וכובעו, עומד על עדה ואומר ברגז:

–אני אישך, יחיאל-מאיר, גוזר עליך בגזרת הבעל, שאַת חייבת לשמוע בקולו, לחדל מלבכות, לרחוץ את פניך וללבש את מלבושיך לכבוד יום-טוב, ה' נתן וה' לקח, השמעת?

–בני, נפשי, הכל לקחת ממני, הכתר מעל ראשי. הכל, הכל גזלת. הה, מה חפצת ממני, משרה-גיטל אמתך?

–חדלי, שרה-גיטל, חדלי!

ופניו אדמו מאד, ויעזוב את הבית.

__________________

ר' יחיאל-מאיר בא אל ה“שטיבל” להתפלל.

הוא עומד ומתפלל בכונה גדולה, מזמר בשעת תפלתו, כדרכו.

אחרי התפלה, הוא מסביר פנים יפות לכלם, מברכם בברכת יום-טוב.

הוא נגש לאחד החסידים מידידיו, ואומר

–גציל, היום אֹכל עמך בסוכתך.

הוא הלך עם חברו ויאכל וישת וישמח שמחת החג.

אחרי האכילה שב אל ה“שטיבל” ללמד.

צללים ודומיה מסביב, רק הוא עומד אצל ה“עמוד” ולומד.

והכל מסביב כאלו נרדם תרדמה נצחת, וגם הצללים על הכתלים עומדים בלי נוד, גם הם נרדמו.

הוא לבדו עומד ולומד.

והוא רואה לנגד עיניו את בנו, בפניו החורים, המכוסים מפה שחורה, והוא מנקה את חטמו במטפחתו וקורא: אִי, אִי! ושב אל למודו.

הגמרא שהוא לומד היא מסכת “סוכה”. הוא החל ללמד את המסכת יחד עם בנו – לגמור אותה בחג שמחת-תורה.

ובמוחו עולות הקושיות, השאלות והסברות אשר חדש בנו. והוא נזכר פתאם כי בנו זה מת.

מת!

ונגש אל הארון, ואומר בקול רם: צדיק אתה ה', אתה נתת ואתה לקחת.

ודמעה גדולה מתגלגלת מעיניו ועוברת בקמטי-פניו.

אולם הוא מוחה אותה מהר, מתחזק ולומד.

והנר מפיץ אור עצב על כל החדר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37186 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!