כדי שלא יחשדוני אנשי-שלומנו כי נוטה אני לצדו, חס-ושלום, אקדים להם הקדמה קטנה, שמתוך כך יבואו לידי הכרה, שאני איני בא אלא ללמד זכות עליו.
אמרו רבותינו: “אין אדם נוקף את אצבעו למטה אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה”. בכל מה שהאיש עושה הוא מקיים מצות אלהיו, ולא רק האיש בלבד. ראה: צפור זו פורחת, את מצות אלהיה היא מקימת, שצותה ממרום לפרוח; השור גועה גם הכלב נובח, והגעיה והנביחה הן תודה והודיה, תפלת הכלב והשור ושירת רוחם…
גם רשע שעושה מעשה רשעות, התחשב כי שמח הוא לעשות רע? האמן לי, כי שכר העברה הוא מוסר-כליות, וצערו ממרק את רשעתו, אלא מה? הוא מקיים מה שצווהו ממרום, וגם זאת נחשבת לו למצוה.
ראה מעשיו של יצר-הרע וקח מוסר. בכל פעם שיצר-הרע בא להסית בן-אדם לדבר עברה, הוא בוכה ומתאנח: אוי לי שאומנותי בכך! ואינו יוצא לעבודתו עד שאלפי כתות של מלאכי-חבלה מכים אותו וכופים אותו לצאת. ובכל פעם שעונותיו של אדם באים לפני הקדוש-ברוך-הוא, הוא אומר: “אשרי המלך שעבדיו עובדים אותו כך באמת ובתמים…”
* *
בראשונה, בהלו1 עוד נרו על ראשו, קראו לו ר' אברהם, ואחרי המאורע נשתנה שמו וקראו לו – הפושע.
כשנקרא עוד ר' אברהם היה חשוב ונודע בעדתו, וכלם מכבדים אותו ואוהבים אותו, והאם מברכת את בנה בחיקה: תהי, בני, צדיק כר' אברהם.
ור' אברהם יושב כל היום בבית-המדרש ולומד תורה. אמת, כי למדן גדול לא היה מימיו, רק איש צדיק תמים, הולך בדרכו התמימה, יהודי פשוט בלי כחל ושרק, עומד אצל הפתח בבית-המדרש בין העניים ומתפלל, ותפלתו לא היתה בהתלהבות גדולה, בצעקות ובתרעומות, רק הוא עומד ואינו זז ממקומו, עיניו נטויות למעלה, צוארו נטוי והוא מתפלל בחשאי, שפתיו נעות ותפלתו משתפכת כמי הנהר שנוזלים בלאט, במתיקות, בנעימות, באחוה ובשלום; כטפת דמע שנוזלת מעין הילד ונופלת בטפה השני המתגוללת עוד על הלחי, והטפות מתלכדות יחדיו. כמדומה לי, כי תפלתו, שעלתה כעמוד-אש השמימה ובקעה כל השערים הסגורים ונקשרה בכתר הכבוד, לא היתה לאבן ספיר נפלאה ויקרה, אשר קרני אורה היוצאות ממנה מעורות העינים. תפלתו נעשתה למרגלית קטנה המאירה באור חן, והניצוצות מהמרגלית אינם מתנוצצים ומבהיקים, רק מאירים בחשאי, באור תפארת, והאור מלא רחמים וחסד, והאור בא אל הלב ומאיר את חשכתו ומלהיבו בלהבת הקדושה, מתערב ונעשה אחד עם הנשמה.
ומדוע זה קראו לו “הפושע”? משום מעשה שהיה.
והמעשה כך היה:
אף אלה שהיו רודפים אותו בחייו, ושנענשו אחרי כן, הודו בעל-כרחם, ואפילו האפיקורסים, שדרך התשובה נסגרת לפניהם לעולמים, רחמנא ליצלן, כולם מודים: כי אוהב ישראל היה מאין כמוהו, ולא עוד, אלא יודעים היטב כי מפלתו באה, רחמנא ליצלן רק משום שהיה אוהב ישראל.
הוא אהב את היהודי מן השוק, דוקא את המגושם…
וכך היה אומר: יהודי בעל-עגלה הטרוד בכל ימי השבוע בסוסו ובעגלתו ושקוע בכל ימות-החול בצרכי הגשמיות, שתפלתו היא תפלה חטופה, תפלת אגב, ובבוא יום המנוחה והוא שובת את שבתו, ויושב אצל שלחנו הערוך, המטות מוצעות, הנרות דולקים, אשתו וילדיו יושבים סביב לו ומזמרים זמירות, ובעל-העגלה נרדם על הסדור בתוך הסעודה, ושוכח גם לברך ברכות-המזון, –אני אומר לכם, הקדוש-ברוך-הוא שורה בבית הזה. השכינה שמחה ואומרת: אשרי לי שבחרתי בעם-סגולה… היהודי שישבות ביום המנוחה גם סוסו ינפש עמו. הסוס עומד באֻרוה על האבוס ואוכל לתיאבון, גם הבהמה מרגשת כי היום יום השבת… ואחרי שבעל-העגלה קם משנתו הוא יוצא עם בהמתו אל הבאר, הדלי תלוי על צוארה והוא מטייל עם סוסו בשלוה ובנחת…
טיול כזה אהוב ורצוי להקדוש-ברוך-הוא יותר מאמירת “ברכי נפשי”. אפשר שבעבור זה אהב את המגושם, כי גם הוא בעצמו היה ממשפחת מגושמים, ועד שמלאו לו שלש-עשרה שנה היה אצל אביו מוכר חלב בכפר בודד ונשכח מרגל איש, ולא ידע גם צורת-אות. אביו המוכר חלב הביא לו מן העיר בחור אחד בתור מלמד, אולם בימי ילדותו היה שובב ולא חפץ ללמוד, רק רץ כל היום אחרי הסוסים והשורים.
באחו הוא יושב טבוע כלו בין העשבים הגדולים, ועל ידו עומדים הסוסים. ראשיהם נטוים ארצה ואוכלים מעשבי האדמה, והשטח הולך ומשתרע הלאה-הלאה… בלי קץ וגבול. ולעומתו משתרעים השמים מלמעלה, הולכים ומתרחבים הלאה-הלאה… והעננים הלבנים רוחצים בהם, ונדמה כאילו האדמה הרטובה המכוסה בעשבי ירק מבטת השמימה, וכאילו היה ברצון האדמה להתגאות ולאמר: ראו, השמים! אני מתאמצת ושמחה לקיים מצות אלוה, אשר צוה לי להדשיא דשא, ולעמתה הרקיע מביט ממרום וכאלו חפצו להגיד: ראי, האדמה, הנני שמח לקיים מצות אלהים אשר צוה להתפשט ולהתרקע הלאה… בלי קץ וגבול, והעצים האחדים, העומדים פה ושם כתועים בשדה, הם כעדי-ראיה ומתאמצים בתנועתם לפשר ביניהם… והוא יושב ונהנה מזיו-יה, וכל לבו ונפשו מלאים גיל וחדוה על מעשה יה… ופתאם כאילו נתגלה לו סוד מן השמים, ויתעורר ויקם, וילך אל הבית ויגש פתאם אל הבחור הלז, וישאלהו: רבי! כיצד מברכים על הנאת העולם ומלואו? הבחור המלמד שחק, ויאמר: ריקה! מברכים על לחם, על מים, אולם ברכה על הנאת העולם? מי שמע כזו!
והוא מתפלא מאד; העולם נאה, השמים כה נאים ויפים, הארץ כה נחמדה וטובה, ועל מראה המקום משוך חוט של חסד ורחמים – ואין מברכים ומודים על יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא! ובמלאת לו שלש-עשרה שנה נעלם פתאם מן הכפר ויבא העירה, ויכנס אל בית-המדרש וירא את ראש-הישיבה יושב בראש השלחן והתלמידים מסביב לו ולומדים בקול, והקול מתוק ומושך את הלב בחזקה.
ויתחיל הנער לבכות, וישא ראש-הישיבה עיניו וירא נער עומד, שערות ראשו נראות מתוך הקרעים אשר בכובעו, ונעליו קשורים ותלוים על כתפו, כדרכי הגוים ההולכים בדרך, ובגדיו קצרים כבגדיהם.
ויצחקו הבחורים, וראש-הישיבה נגש אליו וישאלהו: מה רצונך?
–ללמד אני חפץ – ענה בענוה ובתחנונים גדולים.
וירחם עליו ראש-הישיבה ויחל ללמדו, והוא לומד בכונה ובשקידה גדולה ולא עברו ימים אחדים וידע להתפלל, ויתפלל בעצמו.
ותפלתו היתה מושכת את הלב. צריכים היו לראותו בשעת תפלתו, עומד ומדבר, פשוט, כאיש שמדבר לחברו, במתינות, בפשטות יפה, בשלוה נאה.
ויהי היום ויראהו ראש-הישיבה בשעה שהתפלל, וכך אמר: תורה אני יודע, בלי ספק, יותר ממנו, אולם להתפלל איני מגיע לקרסוליו.
ומאז חי ר' אברהם הלז בעיר ההיא עד שגדל וישא בת חייט פשוט, וילמד את מלאכת החייטים ויהי נהנה מיגיע כפיו. ביום ישב ותפר, ובשעת התפירה היה סדור מונח לפניו, וזמרות התהלים היו שגורות על פיו, ובלילה התגנב ובא בלאט אל בית-המדרש וישב וילמד כל הלילה.
פעם אחת באו אורחים לעיר ולנו בבית-המדרש אחורי התנור, ופתאם נשמע בלילה בבית-המדרש קול דק ומתוק כעין זמר נעים, ויקיצו ויראוהו יושב אל השלחן ולומד. העששית הקטנה התלויה על החבל שופכת עליו את קויה הכהים, וכתלי בית-המדרש מסביב נבלעים בחשכה… והוא לומד בהתלהבות, אולם התלהבותו אינה נכרת לעין, רק בקרבו. הוא מתנועע לאט-לאט, וגם צלו מתנועע עמו, וקול נמוך ודק, כעין זמר, משתפך מבין שפתיו בדממה, וקולו הולך הלוך וגדל, ועוד מעט ובניו התחילו להתלהב, ועיניו–להפיץ ברקים, ונכר היה שנשמתו משתפכת בקרבו, ונדמה היה, כאילו נשק באהבה גדולה את שפתי השכינה המתגעגעת עליו… ומתוך התלהבותו הוא קם ממקומו, והולך בבית-המדרש, ומשפתיו מתמלטות המלים בקול חרד: רבונו-של-עולם!
–רבונו-של-עולם! ומיד קולו הולך הלך ורפה… הלך והחרש… ויעמד פתאם. ונדמה כאילו נרדם מתוך מתיקות וגם להב המנורה הולך וכלה… והוא עומד ואינו זע ממקומו.
ואימה גדולה נפלה על האורחים, והתחילו לצעוק, ופתאם התעורר ויגש אליהם, ויסגרו עיניהם מפני האור המאיר על פניו, ומפני הברק הקדוש אשר בעיניו, והוא עומד עליהם ושואל אותם ברחמים: – מדוע תצעקו, מדוע? האם קר לכם?
ובדברו הפשיט ר' אברהם את קפוטתו ויכס אותם.
למחרת ספרו האורחים את כל המאורע, ויאמרו, כי מיד כשנגעה הקפוטה בגויותיהם נרדמו, ולא ראו עוד, ולא ידעו עוד דבר. ואחר כך, כשהכירו בעלי-הבתים את גדולתו, התחילו לכבד אותו, והגישו לו פתקאות על כל צרה שלא תבוא, והוא משחק ועונה: האמינו לי, כי ילד ישראל המברך ברכת “המוציא” על הלחם אשר תתן לו אמו, יש ביכלתו לעזר לכם יותר מעשרים כמוני.
וכשהחזיקו בו, והפצירו מאד, ולא חפצו להרפות ממנו, ענה במתינות: רצונכם, שאני בשר-ודם כמוכם אהיה מליצכם לפני הקדוש-ברוך-הוא, אמשל לכם משל: למה הדבר דומה, לאור צבא השמים ואור כהה, שמפיצה מנורת-שמן. כמה שתחפץ להנות מן אור השמש תוכל להנות; ולא עוד, אלא שאין ביכלת שום אדם למנוע ממך את האור המתוק הזה. עני שבעניים, פחות שבפחותים, כמה שעיניו מסוגלות לקבל את האור תוכלנה לקבל, ולא עוד אלא אם גם נתפס בבית-האסורים והחלונות סתומים, בכל זאת בוקעים הקוים וחודרים מבעד החורים והסדקים, והוא רואה ונהנה מן האור. לא כן האור שמפיצה מנורת שמן. עשיר, שכסף אינו נחשב בעיניו כלום, קונה לו מנורות רבות ומאיר את ביתו באור גדול; עני יושב בחשך ומסתפק במה שהירח מרחם עליו ושולח לו את קויו ומאיר את ביתו בעד שמשות חלונו, ובמה הדברים אמורים בזמן שהירח מצוי, וכתלי הבתים הגבוהים אינם מחשיכים את חלונו. הקדוש-ברוך-הוא, הוא האור הגדול, האור הטוב שמאיר על כל הארץ, ומרחם על כל יצירי כפיו, כל העולם מלא חסדיו וטובו, והוא מרחם, אוהב וחומד את כל ברואיו. האמינו לי, כי לא למליץ אתם צריכים. הקב"ה הוא אביכם ואתם בניו האהובים, וכלום צריך הבן למליץ בעת שרצונו לדבר אל אביו?
וכששמעו זאת בעלי-הבתים החרישו. אולם בעיני אנשי-שלומנו לא הוטב הדבר, ובאמת הייתי אני הראשון שגליתי זאת לפני אדמו“ר שליט”א, והוא צוני אז להביאו לכאן, כידוע הדבר לאנשי-שלומנו.
ואנחנו הפצרנו בו, החזקנו בו בכל-כרחו. והוא הלך אתנו.
ארבעה ימים תמימים הלכנו.
ביום הרביעי לפנות-ערב היה הדבר. אנחנו מהרנו לבוא לעיר הסמוכה ללון שמה, הצרורות על שכמינו, והמקלות בידינו ואנחנו ממהרים את דרכנו.
עוד זוכר אני את הלילה ההוא. הלבנה כלה יפה, תועה בים התכלת הזה, שהולך ומשתרע ונבלע באיזה ענן שמרפרף על כל ומכסה את כל. והיא, הלבנה, הולכת אחרינו ומבטת אלינו ברחמים ובחסדים גדולים, כאילו בקשה מאתנו להורות לה את הדרך אשר לה לפנות, לימין או לשמאל, ועוד מעט וענן עבר וכסה אותה והיא מבטת מבין מפלשי הענן ואורה הלבן מאיר את ים התכלת, ומיד נתפזרו העננים והיא הופיעה בכל הודה והדרה ושחקה אלינו בשחוק של חן וענוה.
ורוח נעים היה מנשב על כל פנים, ואנחנו הבטנו אל כל פנות העולם, והכל היה מעוטף בטלית של רחמים, והכל היה חי באחדות של שלום ואחוה, ונפלנו בלי סבה בעצבות נעימה, כעין העצבון הבא מתוך רוב מתיקות, כעין עצבות של מוצאי-שבת.
ופתאם ור' אברהם פנה אלינו: יהודים! הקדשתם את הלבנה בחדש הזה? מיד עמדנו, הסרנו את הצרורות מעל שכמינו, רחצנו את ידינו במעין קטן, שהיה שוטף שם בצדי הדרך, וקדשנו את הלבנה.
הוא עמד והביט אל השמים, ושפתיו נעות כדרכו. ופתאם פנה אלי: שלום עליכם! קולו רעד כקול כנור, ועיניו הבוערות כאילו תבקשנה לשלום ולאחדות… ואז בפעם הראשונה התחלתי לירא מפניו. ואחר קדוש הלבנה פגה מעט עצבותנו, ואנחנו מהרנו.
והוא הביט אל השמים והתאנח: רבונו-של-עולם! כמה טוב עולמך אשר בראת בטובך ובחסדיך הגדולים, וטובך וחסדיך השפעת על כל יצירי כפיך, וכלם אוהבים אותך ואתה אוהב וחומד את כלם… והכל מתאחדים בך וגם אתה מתאחד בכל… וכל העולם מלא חסדיך.
ובאותו רגע הבטתי אל הלבנה ונדמה לי, כי עוד היא מבטת אלי בחסד: תועה אני, איך לפנות?
בערב שבת אחרי הצהרים באנו לשם, ועוד הספיקה השעה לטבול ומהרנו ל“קבלת-השלום”.
חדר מיוחד היה אצלו לקבלת-השלום. בראש שלחן קטן ישב הוא. ראשו נשען על ידו השמאלית וגבותיו הארוכות ירדו על עיניו, וידו הימנית היתה נטויה לקבלת-שלום. ואנחנו נגשנו, הושטנו לו את ידינו, והוא השיב לנו בשלוה וסדר מבלי לשאול דבר, גם אנחנו החרשנו, ור' אברהם נגש והושיט לו את ידו.
ופתאם והרבי התעורר והגביה את גבות עיניו בשתי ידיו, והביט אליו רגעים אחדים בדומיה.
וגם הוא הביט אל הרבי ויחרש.
החסידים התפלאו על עזותו של זה.
ואחרי כן באנו בערב להתפלל בבית-המדרש אשר להרבי. לפנות ערב. השמים שם הלאה נקרעו לשני קרעים, והשמש עומדת בפתח הקרע הגדול אשר מפאת מערב ושולחת את קויה האחרונים בגעגועים רבים ומזהבת את עין השמים, וקויה בוקעים ומזהירים את הבתים הנמוכים ואת שמשות החלונות, אשר משם יזהירו נרות של שבת, ומתבוללים האורות… לאט-לאט וקוי האור הועמו וכהו, וכל השמים התעטפו בטלית אמוצה, וכעין מראה עצבון, מראה צניעות וחסידות היה משוך עליהם, ושם הלאה-הלאה, בין הקרעים, עומדת השמש ומבטת אל העיר הקטנה, אל בית-המדרש, אשר מחלונותיו הגדולים נשפך האור של מנורת השבת, ואודם של בושה היה שפוך על הכל, כאילו הצטערה השמש על כי תלה הקב"ה את קבלת השבת בשקיעתה.
ובני ישראל היו מקבלים את פני שבת מלכתא בבית-המדרש אשר לרבי. הבית היה מלא מפה אל פה, זה דוחק את זה, והשני אוחז בחגורתו של חברו, רק אצל הארון הניחו מקום פנוי כמין עגול, ובתוך העגול עומד הרבי ומתפלל, וסביבו מקיפתו העדה.
ומיד עשו רֶוַח ביניהם, איש אוחז בידו של חברו ועומדים כנד מצד זה ומצד השני, והרבי הולך ומטייל ביניהם בסדר ומתינות ומזמר בקול דק…
ואברהם עומד אצל הדלת בחברת אורחים עניים ומתפלל, אולם שונה לגמרי היתה תפלתו. הוא הביט השמימה.
–לקדש! – נשמע קול כרוז.
והרבנית ובנותיה וכלותיה נראו בפתח, מקושטות ועדויות עד כי נתעַורו העינים מרוב האור, הזרוע מהמרגליות והאבנים הטובות אשר על צואריהן.
והרבי עומד ומברך על היין.
קומתו כפופה מעט וזקנו הלבן יורד על חזהו. גבותיו מכסות את עיניו, והוא אומר בקול, מזמר כל מלה ומלה בנגון מיוחד שלה, ומטעים ומסביר כל הברה והברה…
–אל השלחן! – נשמע קול כרוז.
בראש השלחן ישב הרבי, לימינו יושבים בניו וחתניו, משמאלו בני משפחתו, אחריהם החסידים הזקנים, אחריהם החשובים ואחריהם המכובדים…
וכל העדה עומדת סביב לשלחן.
והרבי אכל והשאיר שירים, בידיו נתן לבניו, ואחרי כן לקרוביו, ואחרי כן לחסידיו הזקנים, ואחרי כן להחשובים והשאר למכובדים…
פתאם נדמה העדה, הרבי אומר תורה:
“בהעלותך את הנרות”… כלומר: אם נשמת האדם היא במדרגה נמוכה, שקועה ח"ו בחלאת הטומאה… נתפשה ברשתו של יצר-הרע… והניצוץ שיש לכל נשמה שעמדה בהר סיני, שסודה היא אלהות, מתגעגע למעלה… ורוצה להתעלות, לבוא אל איזו מדרגה, והיא בעצמה איננה יכולה, רק צריכה וזקוקה לעזר… מצוה היא לעזור לה, להעלות אותה… מצוה לכהן לסייע לה… והפירוש: “דבר אל אהרן ואמרת אליו”: “בהעלותך את הנרות”–אם תחפץ להעלות אותה, “אל מול פני המנורה יאירו”, כלומר: אל מול המנורה – זו התורה, כלומר צריך אתה להטות את לבו של אדם לתורה, להיניק את הנשמה מקדושתה של התורה, ועל ידי זה תוכל אתה להעלות אותה, יוכל הכהן… ומני כהנא? רבנו. כי מיום שנטל בית-המקדש, והרבי, אוי, אוי, מנין הדור – הוא הכהן, צריך להיות כהן… בעל-כרחו… ממרום גוזרין עליו… להעלות את הנשמה גם בעל-כרחה…
–אברהם! – קרא פתאם הרבי – אברהם! גש הנה, אני קורא לך.
והוא נגש.
–אברהם, ההבינות?… אברהם, היודע אתה את הסוד של המלים?
–שתיקה כהודאה דמיא. צריך אני, מוכרח אני להעלותך בעל-כרחי, וגם בעל-כרחך.
ודממה גדולה נפלה בינינו.
–אתה מחריש? – שאל הרבי בהטעימו את המלים.
–אתם צריכים להעלות? האתם קניתם את הקב“ה לעצמכם ח”ו? סוברים אתם כי על ידכם יוכל אדם לגשת אל ה' אלהיו? אתם המעשרות, וכל בני ישראל – החולין? הקב"ה כל הארץ מלא כבודו, בכל מקום שתפנה, בכל מקום שתשים את עיניך, שתזדעזע באחד מאבריך, אתה מרגיש את האלהים, בקש אותו בלבבך! כי שם השרה את שכינתו הקדושה… תתגעגע אחריו ותרגיש כי הנך יציר כפיו והוא בראך!… בכל מקום, ובכל עת, ובכל שעה יוכל האדם לגשת אל אלהיו…
ועוד טרם כלה לדבר השתיקוהו אנשי-שלומנו, ולולא הרבי שהיה בעזרתו היו נקרעים אותו כדג.
–הניחוהו!
ואליו אמר:
–אברהם, פשעת!
ומאז קראו לו “הפושע”. נדח מן המחנה היה. החסידים הציקו לו וירדפוהו עד חרמה, גם להתפלל בבית-המדרש לא נתנוהו.
ואני באחת: גם רשע שעושה מעשה רשע מקיים מה שנגזר עליו ממרום. “אין אדם נוקף את אצבעו למטה אלא אם כן גוזרין עליו מלמעלה”… ועוד: מי יודע?
אולי שניהם דברי אלהים חיים!
-
כך במקור, הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.