פרנסת בית אבא – בימי שחר ילדותי – היתה על עסקי מלאכה ומסחר זעיר, אשר הרוח החיה בשניהם היתה אמא. איני יודע מידות נאות יותר מאלו שנהגה אמא, במשאה ומתנה עם הבריות. מידות חסד היו אלה: אמרנה באדם, אמונה בלקוחותיה, כיהודים כנכרים, “הקפה” במאור־פנים ואורך־רוח לחייב בשעת דחקו, הסתפקות במועט שבמועט רוַח (המנתחים הכלכליים יאמרו כאן כי זה נעשה מאין ברירה, – מחמת ההתחרות המופלגת – ואודה להם; אך טוב לעשות זאת גם כשיש ברירה) – ואין צריך לאמור: “אבני־צדק” ו“הכרעה”, בעין יפה, לצד הקונה.
כיצד עמדה בכל אלה? שאלה זו יש לכייל: מהו סוד חייה של החנוָנות היהודית הזעירה? אני רואה אותה, מבחינת נפלאות הקיום, כתופעה גאונית. חריצות אשר אין על עפר משלה, השכמה והערבה, צניעות מופתית בהוצאות, וחיסה עצומה על כל גרגר חומר, אפילו על שׁחק מאזנים, ומיצוי מידות, לבל יבוזבז, לבל ילך לטמיון.
מידות רבות, אשר הקיום הבלתי־שאנן בגולה נטע בתוכנו, צללו בים התיכון. היכן הם דרכי גמילת־חסד והלואה בלי ערֵבים ומשא־ומתן של הן צדק ונאמנות? נשתייר מהם לא רב. ודוקא עם רבים מיושבי־קרנות אלה, הקמעונים – להבדיל ממפקיעי־השערים, אשר לבם נהפך למטבע – שמור משהו מן המאור שבאדם: לא אחד ממחוסרי־העבודה החזיק מעמד, בימים אין לחם ואין פרוטה, בעזרת “הקפתם” ואמונם.
“עם רבים”. לא עם כולם. יש גם קצה אחר. רע – ורע מאד. הנה הולכת ומתגלגלת השמועה על זוג גרבי־צמר, אשר דרשם חייל, אורח בא מרחוק, ונוּקב בעדם מחיר ליסטים. הגרבים הוטחו בפני החנוני וסיפור המעשה שוּלח על כנפי־דואר לעולם הגדול: “ראו מי הם”. ומקרוב־מקרוב, בתחום המשפחה, נאמנה עלי עדותה של בת־אבות זו, אשר לא תכזב, כי זוג נעלים שנקנו בפועל במחיר לירה וששים וניתנו עליהם דמי־קדימה והוּלנוּ בידי החנוני – לא נעשו קנינה למחר אלא כנגד הוספת עוד עשרים גרוש.
מדוע לא נחלנו נצחון עד היום ברכישת רחבי ציבורנו העובד להשבּרה הסתדרותית? רבות הסיבות. אולי אחת הסיבות היא – מידותיו הגאוניות של החנוני היהודי המעוּלה. הגאון הקיבוצי שלנו לא הדביק אותו.
רגילים לחשוב את הזול לעיקר. ואמנם כן. אך לא מועט הוא ערכו של הסבר־פנים, של נוהג נאה, שוה לכל נפש, של הקטנת הטורח לעמידה בתור, של דאגה להידור הסחורה ולהמצאתה בעתה – וכל אלה לא במידות בינוניות. כי אם באיזו מידה שלמעלה מבינוניות. לכך נחוץ ליטוש, נחוצה איזו עֵרות פנימית, איזו התמכרות. הקיצור: דבר הוא – הדורש השקעת כוחות נפש ורצון.
השעה הזו היא שעת־כושר להשׁבּרה גדולה. לשליחות של השבּרה.
עכשיו חייהם של רבבות תלויים בשומרי אוצרות טמונים, בצוברי בר ובמחסני כל טוּב. גם הקמעוני משוּעבּד להם, ללא פדוּת. עכשיו חיי כולם תלויים בדאגת הרבים לאחריתם בעוד מועד, בדאגה מראש ובתביעה מראש, מתוך חישוב ושיקול צרכים, מן השלטון ומן העיריות. וככל אשר יעשו זאת בצוותא, בציבור – תגדל הברכה ותקטן האנדרלמוסיה (מתוך ימים שלא כתיקונם). אימתי? אם נחרד להקנות לצינור־הרבים כמה ממידות החן והחסד, אשר יושבי־קרנות בישראל נתברכו בהן.
טבת תש"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.