בימים ההם, כשעוד כל כבודה של ירושלים היה בעיר העתיקה, היו ידועים בה שני כורכי-ספרים, אב ובן. בבואך העירה דרך שער יפו, ועברת את מגדל דויד, ופנית ימינה, ובהגיעך אל הסימטה, המובילה בעקיפין אל הכותל המערבי, והנה לשמאלך חצר קטנה ונקייה, ובה בית קטן ומבודד, שכולו נקיון. זהו בית-המלאכה של כורכי הספרים. דרך מסדרון קטן ואפל מגיעים לחדר מרווח, ששני חלונות בו לצד החצר, ובו עובדים האב ובנו בעמדם ליד השולחן. וכעבודת קודש יעשוה, כי כורכים הם בעיקר ספרי-הקודש.
בייחוד היו חביבות עליהם כריכות העור. ועורות דקים ומעובדים יפה היו להם תמיד מן המוכן. ואותיות-הזהב שהם חוקקים על גבי הכריכות מאירות עיניים ולב. וגם כריכות הבד והנייר נעשות מתוך אהבה. הרי הירושלמיים רובם אין ידם משיגה, לצערם, לכרוך את ספריהם כריכות של עור.
ולא רק הספרים “המיוחסים”, מסכתות, משנה-תורה, מקראות גדולות וכו', הם כורכים מתוך חרדת קדושה, כי אם גם את ספרי “עמך”, עין-יעקב, חומשים, תהילים, סליחות, הגדות וגם, להבדיל בין קודש לחול – מעשיות כתובות אידיש, שהרי אף אלה ספרים הם.
מי שראה בראשונה את כורכי הספרים, היה מתקשה להכיר מי מהם האב ומי הבן. שניהם היו דומים מאוד זה לזה. גבוהי-קומה, שחורי-זקן ומצחיהם לבנים ובולטים. ואולם בשער האב נזרקו סימנים ראשונים של שיבה. וגם גבוה היה קצת מן הבן.
פני שניהם פניהם של תלמידי-חכמים. ואמנם מן ה“ישיבה” יצאו שניהם, ובקיאים הם עד היום בש"ס ופוסקים. ואין רבב על בגדיהם. אהבת הנקיון טבועה בהם.
לפני כמה שנים עקרו את דירתם מן העיר העתיקה. ואולם את בית מלאכתם, שהיה קבוע להם שם משנים, לא עזבו. בבוקר, בבואם מן השכונה, יתפללו ב“חורבה”, ואילו מנחה ומעריב הם מתפללים בבית-כנסת קטן אצל בית מלאכתם. ומשחרית ועד מנחה עוסקים בעבודה. בשבתות ובחגים, הם מתפללים שחרית בביתם, ולתפילת מוסף הולכים אל הכותל.
פרנסתם בצימצום, אבל מחסור לא ידעו. לחם לאכול לשובע ובגד נקי ללבוש היה להם. ואת ה“חלוקה” הקטנה היו מחלקים לעניים. שמחים בחלקם היו, וכל בוקר היו מוסיפים בלבם לתפילתם; “ברוך שעשנו בעלי-מלאכה”.
שמם הטוב של כורכי הספרים הירושלמיים האמנים, הלך מקצה היישוב עד קצהו. והיה מי שביקש להגיש מתנה יפה לבנו לבר-מצוה, לבת לחופתה, או לחבר טוב או לנערה אהובה, ובחר להגיש ספר, היה עולה ירושלימה לכרוך אותו כריכה יפה אצל האב ובנו. וכן, סופר ותיק שזכה להוציא את כל כתביו או סופר מתחיל שזכה לספרו בכורו, ראשית אונו, היו אף הם עולים ירושלימה לכרוך מספר טפסים כריכה נאה למתנות.
האב ובנו היה להם חוש מיוחד להכיר בלקוחותיהם החדשים מי מהם בן יפו, ומי בן אחת המושבות, מי סתם חתן ומי סופר, מי סופר ותיק ומי מתחיל. לסופרים היו מראים חיבה מיוחדת, וכל אשר שמע לעצתם היה מחזיק טובה להם.
יום אחד באו אליהם שניים מן העיר החדשה, שצמחה זה עכשיו מן החולות בצפונה של יפו. האחד פניו פני אברך של משי, אף כי לבוש היה “כפרנז’י”, ובידו מזוודה. השני היה צעיר מאוד, ועיניו השחורות נוצצות כשני לפידי אש. וכולו התרגשות, ומתחת לבית שחיו חבילה קטנה חבושה יפה בנייר.
האב והבן ביקשו את האורחים לשבת ליד שולחן העבודה, ולהגיד מה חפצם. להגיד!… כלום היה צורך בכך? הכרת פניהם ענתה בהם.
פתח האברך בעברית צחה ונמלצת והוציא ממזוודתו תשעה טפסים, שלושה שלושה מכל כרך, ועל השער היה כתוב: “מבחר כתבי”. שמו של הסופר היה ידוע, והכורכים הסתכלו בו ביראת-הכבוד.
– ומר? – פנה האב אל העלם.
הלה הסמיק עד שערות ראשו, הוציא מחבילתו שלושה טפסים של ספר דק, הניחם על השולחן ואמר בלחש כמעט:
– כריכה יפה אני רוצה. מתנות לאבי, לחברי ומזכרת לי לעצמי.
על השער של הספר היה כתוב: “אהבת תמר ואמנון”.
– שידכת שידוך? ואף הכנסתם בחופה וקידושין כדת משה וישראל? – אמר האב מתוך צחוק קל ומעודד. והאברך והבן צחקו בקול רם, והבחור הסמיק שוב.
ובאותו הרגע נפתחה הדלת, ועל הסף עמדה נערה.
האב היה אלמן וגר בדירה אחת עם הבן, אשתו ושני נכדיו, נער ונערה. הנערה היתה הבכירה. שש-עשרה שנה נמנו בעולמה. הנער היה בן עשר שנים. הנער למד ב“חדר”, הנערה לא למדה כלל. אדם אדוק בירושלים לא ישלח את בתו אל ה“שקולה”, ואל “חדר” לא קיבלוה. איזה מלמד ירושלמי יביט בפני אשה?
הנערה היתה פורחת. דקה וזקופה. עיניה שחורות ואישוניה מאירים. קולה לבבי ועל כל תנועותיה נסוך קסם.
הידעה כי יפה היא? בימים ההם לא היו חברים לנערה.
יום יום בשעת הצהריים מביאה הנערה אוכל לסבא ולאבא לבית המלאכה. וכשהיא עוברת ברחובות העיר הכל משתאים לה. ואולם אין היא מביטה לצדדים. עיניה מופנות תמיד רק לפניה.
הנערה עמדה תמהה על המפתן. רגילה היתה למצוא אנשים בחדר העבודה, אבל אורחים כאלה עוד לא ראתה. “תל-אביביים” ניצנץ במוחה. בירושלים היו מספרים על העיר החדשה, וזה הצעיר… הוא היה בעיניה כ“בן-מלך”. מפי סבתא שלה, עליה השלום, היתה שומעת סיפורים על “בן-מלך”.
והתל-אביבי לא יכול היה לסלק מבטו מנערת פלאים זו. הוא חלם על “תמר” שלו, והנה הוא רואה אותה עין בעין. זו הפעם הראשונה בחייו שראה נערה כזאת. ושנות חייו עשרים, ומהן חמש בארץ ישראל.
– למה את עומדת על הסף, נכדתי? האם לא ראית בני אדם בחייך? – שאל הסבא בקול של חיבה וליצנות כאחד.
– ואתה, בחורי, – פנה לאורחו הצעיר, ובקולו נשמעה נימה של אי-רצון, – האם לא ראית נערות בתל-אביב שלך?
הנערה ניגשה כולה מסומקת אל השולחן הקטן שבפינת החדר, והעמידה עליו את סל-האוכל שבידה. העלם ישב על כסאו ואת עיניו השפיל.
הכורך הזקן הוציא ממחבואיו את מיטב העורות שלו, והתחיל להסביר באריכות את טיבם לאורחו.
העלם לא הקשיב לדברי ההסבר. לעתים היה מרים את עיניו לעבר השולחן הקטן. הנערה עמדה במקומה. עיניה מושפלות, כאילו פחדה לנפשה.
– שובי הביתה, נכדתי, אמך תדאג לך. אנו נאחר היום לאכול, ואת הכלים הריקים נחזיר בעצמנו לפנות ערב. –
הנערה נעלמה חיש מאחורי הדלת.
שני הסופרים נשארו ימים מספר בירושלים. הם היו תרים את העיר ואת סביבותיה. תמיד היו הולכים ביחד, ורק כשהאברך היה סר לבתי מכריו הוותיקים, היה חברו משוטט לבדו בחוצות העיר, אשר משכה את לבו מאוד.
פעם בא לנחלת-שבעה. הוא לא ידע כי ביתם של כורכי-הספרים הוא בשכונה זו. היתה שעת הצהריים. העלם פסע לאיטו ברחוב הצר. ולפתע – הנערה. היא צעדה בצד השני של הרחוב וסל בידה. “ודאי היא מביאה אוכל להם”. ובמהירות עבר לצד השני של הרחוב. היא לא השגיחה בו קודם, ובראותה אותו ניצב לפניה, כמעט נפל הסל מידיה. הוא הושיט לה את ידו, הלוא מכירים הם. היא נרתעה כלשהו לאחור, ואת ידה לא הושיטה לו.
– האסור לנערה לתקוע יד לבחור?
– אסור. – השפילה את מבטה.
– התרשיני ללוותך? רצוני לראות את הכריכות.
הנערה המשיכה בדרכה, אבל דומה היה, כאילו נמלכת עם לבה. ואולם היא לא חזרה.
ושתיקתה היתה כהודאה בעיניו. תחילה אמר לקחת ממנה את סלה והתאפק שלא להעמידה שוב בנסיון.
– המותר לשאול לשמך?
הנערה שתקה כמה רגעים. ולבסוף אמרה בלחש:
– שולמית.
– מה נאה שמך! – קרא. הנערה הסמיקה מאוד, – ואני שמי שלמה.
צחוק קל עבר על פניה, כאילו אמרה: “לא שאלתיך לשמך”.
– שולמית, רוצה אני לתת לך למזכרת את ספרי שאביך כורך. טוב?
– לא!…
– למה?
– איני רוצה.
– האינך אוהבת סיפורים?
אוהבת אני, אבל… – היא עשתה מאמץ ואמרה: – איני יודעת לקרוא.
הוא הביט אליה בעיניים מלאות תמהון, כאילו לא הבין את דבריה.
– האם לא לימדוך בבית-הספר לקרוא ספר?
– לא.
– מה למדת?
– לא למדתי.
– לא למדת בבית-ספר?…
– לא. אסור.
שניהם הלכו שותקים ומחרישים. כשעברו על פני מגדל דויד, התעכבה הנערה.
– שלמה… – קולה רעד כלשהו – אתה כועס עלי?
– למה?
– כי אינני יודעת לקרוא.
– שולמית!… – קרא העלם בהתרגשות והושיט את ידו אליה, אבל בו ברגע פנתה לפתע אל עבר הסימטה ונתחמקה.
עוד באותו יום, בשעת מנחה, נודע לסבא כי נכדתו טיילה בראשי החוצות בירושלים עם הבחור התל-אביבי. וכשחזר בערב לביתו היה סר וזועף. לנכדתו לא אמר דבר, אבל ממבט עיניו ידעה כי נגלה “חטאה”, ולבה פג.
ולפני לכתו לישון הזהיר הסבא את כלתו, שלא לשלוח עוד אוכל לבית-המלאכה ע"י הבת. “מוטב לעכב את הנער. – ביטול תורה עבירה קלה יותר. לטייל בראש חוצות עם בחור זר בלי שומר!”
ולא הוסיף דבר, וכלתו יצאה ממנו בפיק ברכיים. הביטה אל בעלה, והלה רק משך בכתפיו במבוכה. ואל הבת הביטה ולבה התכווץ. חיוורת היתה ונסערת מאוד.
בימים הראשונים לשובו לתל-אביב, היה העלם מתהלך כצל. חשק הכתיבה סר ממנו וגם חשק החיים. חברו הגדול ביקש לעודדו ולהחזיר לו את ששון החיים, ולא הצליח. יום אחד גילה לו הבחור, שנפשו יוצאת אחרי הנערה הירושלמית.
בהעלם מחברו הצעיר, עלה האברך ירושלימה. שאל וחקר מפי מכריו וידידיו על משפחת הכורך ועל נכדתו, ושמע רק טוב על כולם. ואולם הוא הופתע קשה, כששמע שאין הנערה יודעת קרוא וכתוב. ולבסוף הלך אל ההורים וסיפר להם כי נערתם נשאה חן וחסד בעיני חברו הצעיר, והוא בן-יחיד להורים עשירים מאוד ואנשים מכובדים ואנשי תורה והשכלה. ואת כל הוצאות הנישואים יקח על עצמו. ורק אחת יבקש – לקחת לנערה מורה על חשבונו, כי איך יביאה לבית הוריו והיא אינה יודעת צורת אלף?
הסבא הקשיב בסבלנות, ולבסוף הודיע, כי כל עוד הוא בחיים, לא יסכים לשידוך. לא. האם לבחור, שפיתה בת ישראל זכה וטהורה, יתן את נכדתו? היה לא תהיה.
כל דברי הסופר, התחנונים של אֵם הנערה ומבטי הבקשה של הבן, לא הועילו.
ובשובו הביתה כתב הסופר להורי העלם לחו"ל שיקראוהו לבוא אליהם למשך זמן קצר. והם מיהרו לעשות כן. וכשנוכח העלם, כי מירושלים אין לו כל תקווה, הסכים לבקשת הוריו לבלות עמהם זמן קצר. והזמן “הקצר” נמשך שנים רבות.
ימים קשים הגיעו לשולמית. סגורה ומסוגרה היתה בביתה ולא יצאה אף פעם אל הרחוב. ולא בגזירת סבא כי אם על פי גזירת לבה. לא חפצה לראות את אור השמש, אף שאמה הפצירה בה. ובסבא שלה מרדה. הוא ביקש להשיאה לבנו של אחד הגדולים בין נטורי קרתא. ואולם סר פחד הסבא מעל הנערה. לא, היא לעולם לא תינשא לאיש! לשווא גער בה הזקן, לשווא בכתה אמא ולשווא דיבר תחנונים האב. הנערה התחילה לגרש את השדכנים מביתה. וכשהיו באות אמהות של “חתנים” לראות את “הכלה”, היתה סוגרת את עצמה במחסן. וקול יצא לבסוף בעיר, כי רוח רעה היתה בנערה.
הסבא נזדקן בשנה האחרונה עד לבלתי הכירו. ויום אחד מת משבץ הלב. עם פטירתו, הגיעו ימי מחסור בבית. הבן לא ידע לכלכל את העבודה לבדו. הוציאו את הנער מן ה“ישיבה” ועשאוהו שוליא של נגר. ושולמית התחילה לומדת מלאכת התפירה. שנה אחרי מות הסבא חלה גם אביה, התגולל שנה שלמה על ערש דווי, והוציא את נשמתו. הבית עמד מעתה על הפרוטות שהשׂתכרו האח והאחות. הגיעו מיים עד נפש.
ויותר ממה שהדאיג את האם המחסור, הכאיבה המחשבה המרה כי בתה לא נישאה לאיש. הצער והבושה אכלו את לבה ואת בשרה.
חינה ויופיה של שולמית לא סרו ממנה, אבל רצון החיים ושמחתם הלכו, דעכו בה מיום ליום. דווקא עכשיו, מאז היתה לתופרת, היו לה חברים, ששיבחו יפיה, וביקשו קירבתה, אבל היא לא קירבתם. וכשהגיעה לשנתה העשרים וחמש, מתה עליה אמה. אחיה שנשא אשה עוד בחיי אמו, הביאה לבית שהוריש לו אבא, ושולמית נסעה לתל-אביב לבקש פרנסתה.
באחד הרחובות הראשיים של תל-אביב, שבמשך חמש ועשרים שנות קיומה היתה לכרך, היה תלוי בקומה השנייה של בית נהדר שלט מוזהב-האותיות: “רוזה את שולמית”. השלט הזה, שלא אמר דבר ללבם של הגברים, הסעיר מאוד את לב הגבירות. כאן היה משרדן של שתי תופרות אמנות, אשר השמלות שהן תפרו אינן נופלות ביפיין מן השמלות הפאריסאיות, לפי עדותן של המטרונות שהיו מבקרות לעתים קרובות במטרופולין של צרפת.
מי היא רוזה זו ומי היא שולמית, לא ידע איש אל נכון. רק זאת ידעו, כי רוזה מוצאה מפאריס ושולמית – מירושלים. שפאריס מגדלת תופרות אמנות ידע כל יליד אשה, אבל שמבין חומותיה של ירושלים תצא תופרת אמנית, לא יכול היה לשער איש. וחלקה של הירושלמית היה גדול בהצלחת “הסלון” מחלקה של הפאריסאית. רוזה כל כבודה במשרד. היא מראה לאורחות את הדוגמאות, ומסבירה להן, קובעת תור לכל לקוחה, עומדת על המיקח, עושה את החשבונות וגובה את הכסף. ואילו הירושלמית כל כבודה פנימה בחדרי העבודה. היא גוזרת את האריגים היקרים, מחברת את החלקים השונים, והיא נותנת את ההוראות לעוזרותיה. וגם במשרד יש לה תפקיד מיוחד שלה. היא נוטלת את המידות של המזמינות שמלות.
שונים הם תפקידיהן של שתי השותפות, ושונה מאוד היה גם אופיין. הפאריסאית היתה מדברת בקול וצוחקת בקול רם עוד יותר. מתגנדרת בתמרוקיה ובשמלותיה עמוקות-הגלאי. ואת סודה, כי כבר הגיעה לגיל ארבעים שנה, ידעה להסתיר. כל אחד חשבה לבת עשרים וחמש. היא אינה נשואה, ומכירים רבים לה בין הגברים, ובכל פעם תבוא לקולנוע בלווית גבר אחר.
לא כן הירושלמית. שקטה וצנועה. אינה צוחקת בקול רם ובנחת תדבר. גם קמטים קטנים ניראו פה ושם בפניה, שאין היא שמה עליהם צבע. ואף על פי כן ניכרים בה עקבות יופי בלתי רגיל. עיניה יפות להפליא גם עתה. שמלותיה בלי ברק חיצוני וסוגרות על כל גופה הזקוף והולמות לה, והארג תמיד מן המשובח. אף היא אינה נשואה לאיש, וגם מכרים בין הגברים אין לה, ולקולנוע תבוא לעתים רחוקות יחידה.
ועם כל גודל ההבדלים יש בין שתי השותפות אמון וחיבה הדדית.
יום אחד נכנס את המשרד זוג חדש. הם, הגבר והאשה, היו בגיל העמידה, וכל הופעתם אומרת עושר. בחושה המנוסה הכירה רוזה באורחת לקוחה חשובה, וקיבלה את האורחים באדיבות יתירה. האורחת נכנסה בשיחה עם התופרת על שמלת קיץ, אופנה אחרונה שבאחרונה. והאורח ישב אצל שולחן קטן בפינה ועיין בעתוני הבוקר.
לפתע הגיע לאזנו של האורח קולה של התופרת הקוראת לחדר שני:
– שולמית, בואי, בבקשה!
השם הזה צילצל באזני האורח כמזכיר לו משהו. אין זאת כי לא השגיח על הכתוב בשלט. ושוב חזר לקריאת דין וחשבון על מהלכו של משפט ציבורי על רצח, שריתק אז את כל תשומת הלבבות. ופתע העירוֹ קול, שנדמה לו מוכר כל כך. ליד אשתו עמדה התופרת ואמת-המידה בידיה, ופעם בפעם השמיעה מספרים, שחברתה רשמה בפנקסה. באותו רגע ממש הרימה גם התופרת את עיניה לעבר האורח והוא לא יכול לשוב אל קריאתו.
המודדת סיימה את עבודתה ונעלמה אל חדרה, מבלי להפנות את ראשה לאחור או לצדדים.
– מיהי זאת העוזרת שלך? – שאלה האורחת. – חיננית מאוד!
– לא עוזרת, כי אם שותפתי; וידיים של זהב לה וטעם טוב. ילידת ירושלים היא.
האורח קם מתוך התרגשות ממקומו, וחזר וישב.
“האומנם שולמית היא זאת?”
וכסהרורי יצא אחרי אשתו אל הרחוב.
כשבאה הלקוחה החדשה לאחר ימים אחדים למדוד את שמלתה, שאלה בסקרנות:
– והיכן השותפה שלך?
ורוזה סיפרה לה בקול עצוב סיפור תמוּה. למחרתו, לאחר ביקורם, הודיעה לה שולמית, כי עליהן להיפרד; אסון משפחתי קרה לה, ועליה למהר ולשוב ירושלימה. כל הפצרותיה של שותפתה לבטל את החלטתה, העלולה לגרום הפסד גדול לה לעצמה ולעסקם המשותף, לא הועילו. שולמית קיבלה ממנה פרוטות בעד חלקה בעסק. גם את כתובתה לא השאירה לה.
– איבוד עצמי מדעת. עם כל כשרונותיה לא תצלח בירושלים בלי שותפה יודעת עסק. – סיימה התופרת את סיפורה.
וכשסיפרה האשה את סיפורה לבעלה, החווירו פניו. “אכן זאת היא שולמית”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.