הדבר היה לפני הרבה שנים. עוד צעיר הייתי וה“עמק” עוד טרם היה. הגליל – כמה מושבות קטנות, והייתי רגיל לבקר שם שנה שנה. את טבריה ואת אכסניותיה לא אהבתי. מרכזי היה באחת המושבות הקטנות, שבה היה לאחד האיכרים “מלון”. ומשם הייתי משוטט יום יום בסביבה, רוכב על סוסי. במלון היו שני חדרים, כבכל אחד מבתי האיכרים. החדר האחד היה לבני המשפחה, אב ואם ושני ילדים, נער ונערה. והחדר השני נועד לאורחים. מספר האורחים בגליל היה אז מעט, ותמיד הייתי מוצא את “חדרי” מוכן בשבילי. הפקידים שהיו באים למושבה לא היו לנים בה. וה“חלוצים”, בני העלייה השניה, מי מהם ילון במלון, בו שכר לינה עולה פראנק? בקיץ לנו בגורן, ובחורף – ב“מתבנים” שבאורוות האיכרים.
וזוכרני: בכל לילה בארבע היה קם בעל-הבית ל“תיקון חצות”. הוא דחה קצת את החצות מפני הרפת, כי לאחר שקונן כחצי שעה על חורבן הבית, היה הולך לרפת. ויחד עמו הלכה זוגתו, שהיתה מתעוררת לאחר תיקון החצות שלו. ושניהם היו מעוררים את החרת ואת אשתו לחלוב את הפרות ולנקות את השוורים. והנה נשמעה חריקת השער, ואשת החרת הוציאה את הפרות אל העדר, והחרת התחיל לרתום את השוורים. בעל-הבית “חטף” במהירות את תפילת הבוקר. וזוגתו התחילה לטפל במיטבח.
וכשנסעו בעל הבית והחרת אל השדה, שמעתי את ריצתו של הנער על אבני הרחוב. הוא רץ אל בית התפילה להתפלל במניין. מצווה שהאב לא יכול לקיימה ומסרה לבן. אמנם מסופקני, אם הנער התפלל. היה לו “סוס” משלו, מקל עבה, שהיה רוכב עליו להנאתו עד שצילצל פעמון בית-הספר.
עם קרני השמש הראשונות, שחדרו לחדרי מבעד לסדקי התריסים, הייתי שומע צעדי-חרש של ילדה המתקרבת לחדרי ודפיקה חרישית על דלתי. ואז היתה נפתחת הדלת ועל המפתן עמדה ילדה, ששערות ראשה מקושטות בפרחים, ועיניה הנוצצות מביטות בסקרנות ורצון. היא לא היתה יפה, אבל כל כולה כפרח השדה.
– הרוצה האדון לרחוץ? – ובעוד רגעים מספר היתה חוזרת ובידיה קערה וכד גדול של מיים. ושוב היתה דופקת על דלתי.
– הרוצה האדון לאכול ארוחת בוקר? – והיתה מביאה מגש-עץ המכוסה מפית לבנה, ועליו חצי לחם, חמאה, גבינה, שתי ביצים וכוס קפה בחלב.
עברו שנים רבות אחר ביקורי האחרון במושבה הגלילית, מקומות חדשים משכו את תשומת לבי וגם טרדות שונות הטרידוני. כמעט שכחתי את המלון שלי ואת בעליו. והנה יום אחד נכנסה אלי בעלת הבית שגרתי אצלה במושבתי, ועיניה מביטות אלי בצחוק קל וערמומי ובוחנת אותי ואומרת:
– בחורה יפה, בת הגליל, רוצה לראותך.
“בחורה יפה, בת הגליל” חשבתי בלבי בתמיהה. לא היכרתי בחורה כזאת, ומה לה אלי?
כשיצאתי אל החדר השני, ראיתי לפני בחורה כבת שש-עשרה.
– מה הביאך אלי? – שאלתי, וביקשתיה לשבת. היא הסמיקה כולה.
– האין האדון מכירני?
נזכרתי בילדה, בתו של בעל המלון במושבה הגלילית. האומנם זאת היא, כך גדלה? יפה לא היתה גם הפעם, אבל פרוח פרחה כמו אז. לחצתי את ידה בחמימות וביקשתיה להיכנס לחדרי. ובמלים קצרות הסבירה לי את דבר בואה אלי, דבר שגם הפתיעני וגם הפליאני.
אביה מת לפני חצי שנה. אחיה, שלקח לאשה בת חנווני מטבריה, עמד על כך שנחלת האב תחולק. והפקידות של הבארון תמכה בדבר. העידית עלתה בחלק האח, והזיבורית והבית והרפת בחלק הבת והאם. האח בנה לו בכסף הנדונייה של אשתו בית חדש וחנות. מן הפלחה משך ידו ואת אדמתו היה מחכיר לאריסים ערבים. ואחי אשתו הציע לה, לנערה, לקחתה לאשה וגם ביקש שתמכור את חלקה ותצא לגור עמו בטבריה כי חנות גדולה לו. האם שמחה לשידוך, אבל היא אינה רוצה בו, בבחור, ואת אדמתה לא תמכור, את מושבתה לא תעזוב וחנוונית לא תהי.
שמעתי את כל הסיפור בקשב רב ורחמי נכמרו על הנערה-הילדה, אבל במה אוכל לעזור לה? היא ביקשתני שאסע לחיפה, שבה נמצא עכשיו ראש הפקידות מפאריס, ואשתדל לפניו שיקציבו לה אשראי קטן, כדי שתוכל לעבד את אדמתה לבדה.
– אבל זיבורית היא, והתוכלי את, נערה בודדה, לנהל משק חקלאי?
– אמנם זיבורית היא, אבל בסביבה אוצרות זבל, במשך שנתיים תהי עידית. את המשק החקלאי אני אוהבת, ואעשה את עבודתי כטובים אשר במושבתי.
דבריה נאמרו בבטחון כזה שהשפיעו עלי, וחפצתי מאוד לעזור לנערה שיקרה לי הפעם. שיבחתיה על רצונה הטוב והבטחתי לעשות למענה ככל אשר תשיג ידי. לאושרה לא היה גבול.
נסעתי לחיפה ואף הצלחתי. הפקיד הראשי שלבו היה טוב וער מאוד לחקלאות, שמח לשמוע את דברי הנערה, והסכים להקציב לה את האשראי הדרוש. פקידיו ליגלגו ואמרו:
– על האיכרים אנו מצטערים, הנוסיף עליהם נשים? מוטב שתתחתן ותשים קץ להזיותיה!
ואולם הפקיד הראשי עמד על דעתו.
הודעתי לנערה את הבשורה במכתב. לאחר ימים מספר קיבלתי ממנה מכתב תודה חם ומלא אושר, וכמספר המלים היו מספר השגיאות בו. צחקתי מטוב לב.
זמני לא הרשני בעת ההיא לבקר בגליל, אבל לא הזנחתי שום הזדמנות לשאול על מעשי מכירתי, והכל סיפרו לי בשבחה. את כל אדמתה זיבלה זיבול גדוש, חרשה חרישת קיץ ובשנה השנייה כבר קיבלה יבול טוב. ובסוף השנה השלישית שילמה חלק מן ההלוואה להפתעתם הגדולה של הפקידים. וכשהגיע הדבר לפקיד הראשי, שמח שמחה רבה.
באביב השנה הרביעית ביקרתי בגליל ובאתי אל המושבה הקטנה. בית המלון לא היה קיים עוד, הבת לא היה זמנה נתון לו והאם הזדקנה. ואולם שתיהן קיבלוני כידיד ותיק. כשנכנסתי אל החדר, הרגשתי בו שינוי. הוא נהפך לחדר השינה של הבת. וילאות לבנים בחלונות, תמונות על הקירות וריח נקיון. ישנתי עד שעה מאוחרת, ולא שמעתי לא את חריקת השער ולא את הדפיקה על דלתי. וכשהתעטפתי בחלוק הבוקר שלי ויצאתי אל החדר השני, ביקשה הזקנה את סליחתי בשם בתה על שלא חיכתה לי. בשדה “בוערת” עכשיו העבודה.
בשעת ארוחת הבוקר, התאוננה לפני האם על שבתה ממאנת להינשא. כל הבחורים מחיפה, טבריה והמושבות, הבאים לראותה, חוזרים בבושת פנים. ומדוע ולמה?
אחרי הארוחה יצאתי אל החצר. לא היכרתיה. אף סימן של ליכלוך לא היה בה. וגם הרפת היתה נקייה. ומסביב לבית היו ערוגות פרחים. תרנגולות ואווזים ותרנגולות-הודו טיילו בחצר, וניכר היה כי חלקם טוב עליהם.
רכבתי על סוסי ויצאתי לראות את שדות מכירתי שידעתי מקומם. הופתעתי למראה עיני. רק במושבות הגרמנים ראיתי חלקת שדה כה נקייה ומעובדת כל-כך יפה. החיטים, השעורים והפול הבטיחו יבול רב. בעלת-הבית הצעירה והחרת שלה עסקו בזריעת תבואת קייץ. היא סיפרה לי בגאווה, שהשנה לקו רוב השדות בכפרים ובמושבה ב“דוּדי”, תולעת שעשתה שמות בתבואת החורף, ובשדה שלה לא נגעה הרעה, כי רגילה היא לחרוש את השדה כל קייץ, לאחר הקציר, והחריש הקיצי משמיד את ביצי התולעת.
הקשבתי קשב רב לדבריה ולא יכולתי לגרוע מבטי ממנה.
ידעתי כי בין האח והאחות יחסים רעים וגיסתה שונאת לה בנפש, ולא הלכתי לבקרם. ואולם, בלכתי לפנות ערב למכירי הישנים במושבה, נפגשתי עם האח ואשתו, והיא אמרה לי, כי הברכה בשדות גיסתה מידי החרת שלה באה, בחור כארזים מהכפר השכן, ובין שניהם יחסים “נפשיים”. ידעתי כי אלה הם דברי בלע. ואף על פי כן הסתכלתי למחרתו, בלכתי שוב פעם אל השדה, אל החרת ואל בעלת-הבית בעיניים פקוחות, ונוכחתי לדעת, כי אמנם רק דיבה רעה כאן.
כעבור שנה, נסע החרת לאמריקה, ובמקומו בא בידואי, והשדה של ידידתי לא ירד מרמתו.
שוב עברו עלי שנים ללא טיולים בגליל. שמעתי כי האם הזקנה מתה, והבית של מכירתי נהפך כעין מרכז לצעירי המושבה, החלוצים שנתרבו בה; בערבים היו מתכנסים בביתה לכוס תה ולשיחות בענייני היישוב. אחר כך שמעתי על התקרבות יתירה בינה ובין אחד הצעירים הללו, מי שהיה פועל במושבות יהודה, והוא בקי בנטיעות. ובהשפעתו נטעה כרם קטן של גפנים ושקדים, וכל העבודה נעשית על ידו. במושבה התלחשו, שסוף סוף מצאה מכירתי את מי שעתיד להיות בן זוגה. שמחתי לה מרחוק. אבל לא עברה כי אם שנה אחת ושמועה חדשה הגיעתני והפתיעתני, כי הצעיר יצא לפתע לאמריקה. ומכירתי עזבה את הכרם, אין לבה לנטיעות.
ויום אחד הגיעני מכתב מידידתי הגלילית, ובו חמש שורות, בקשה שאבוא להצילה מצרה גדולה. מה קרה, ובמה אוכל להצילה? אבל בעוד שבוע כבר הייתי במושבתה, בביתה ובחדר “שלי”. החדר היה מוכן בשבילי עוד בטרם בואי, היא העתיקה את מיטתה לחדר אמה.
צרתה היתה אמנם צרה. ואולם ידי קצרה הפעם לעזור לה. ולהיפך ידי היתה עם מתנגדיה. וזה הדבר. ראש הפקידות יזם יזמה גדולה. לקדוח קדיחה עמוקה בסלעים שמסביב המושבה במקדח אמריקני ענק כדי לנסות למצוא מיים בעומק האדמה. ואולם תנאי מוקדם התנה עם המושבה, כי כל אחד האיכרים יחזיר לפקידות שליש מאדמתו למען הושיב עליה איכרים חדשים, מתוך פועלי המושבה. רובם של אנשי המושבה הסכימו ומיעוטם התנגדו, וביניהם גם ידידתי. ושני נימוקים לה. איך תפרוש מאדמתה שחלק מנפשה הוּשקע בה? ועוד: היא האמינה רק בפלחה, כל תוצרת אחרת תשעבד אותה לשוק. אמונתה לא הוליכה אותה שולל עד עתה, ועל שני שלישים מאדמתה לא תוכל להגשים את מחזור הזרעים שהיא רגילה בו. ואף גם זאת, לפי התכנית החדשה יעסוק כל איכר באופן עצמאי רק במשק החדש שיווצר על ידי המיים, והפלחה תיעשה באופן שיתופי ע"י מכונות חקלאיות חדישות שיביאו מאמריקה. ולשם רכישת המכונות הללו ימכרו את כל בהמות העבודה שבמושבה והעגלות. היא לא הסכימה בשום אופן למשק שיתופי ומן הפרדים שלה, שהיו היפים ביותר במושבה, לא תיפרד. היא קנתה אותם בעודם סייחים קטנים בסוריה, ובעצם ידיה גידלתם. והאם תבטל את הגורן, והאם המשק שלה יתנהל שלא על דעתה? לא, אין לבה של מכירתי לתכנית החדשה. ואולם המתנגדים לתכנית הם רק האיכרים הזקנים, וגם אחיה וגיסתה עמם, וכל האיכרים הצעירים במושבה הם בעד התכנית; התישאר היא עם מתנגדיה בעצה אחת ותהי נגד ידידיה?
ידידתי היתה אומללה וקיוותה לעזרתי. ואני הייתי אובד עצות. התכנית היתה נראית לי מאוד, מיים ותוספת איכרים חדשים, זוהי משאת נפשו של כל חקלאי. אבל הבנתי גם את מצוקת נפשה של ידידתי. היא הקשיבה לדברי ודמעות פרצו מעיניה. נזכרתי בבקשת אמה המנוחה, כשראיתיה בפעם האחרונה, לדבר על לב בתה כי תינשא לאיש: “רק לך היא שומעת, ורק אתה יכול להשפיע עליה”. ושאלתיה, למה לא תהי לאיש, ותמצא עוד עניין בחיים.
הנערה הסמיקה.
– לא, לעולם לא אהיה לאיש!
– למה?
– יש רק גבר אחד, אשר אחריו הייתי הולכת בעינים עצומות. אבל הוא לא יקח לאשה נערה שאינה קוראת ספרים, והפרדים לוקחים את לבה יותר מכל הספרים שבעולם.
היא הרכינה את עיניה. לבי היכני. אל מי מכוונים דבריה? האומנם? האומנם שמרה נערה זו, שידעתיה כילדה קטנה, רגש חם אלי, לאיש הגדול ממנה ב-15 שנה? ומי יודע… אולי, בבואה אז אלי בפעם הראשונה לבקש ממני את עזרתה לפני הפקידות, היתה אולי מוותרת על אדמת מושבתה אילו הייתי קורא לה והיתה בונה יחד עמי את ביתי וממלאה אותו אושר?
ואולם עכשיו כבר דפקה הזקנה על שערי חיי.
לא עברו אלא חדשיים אחרי ביקורי האחרון במושבה הגלילית ושמועה מרעישה הגיעתני. ידידתי מכרה את כל רכושה לפקידות ונסעה לאמריקה, וגם לא באה להיפרד ממני. נסעתי לחיפה, חקרתי ודרשתי אצל הפקידות ואצל מכיריה של הגלילית, ואיש לא יכול היה להגיד לי, מי סידר לה את האפשרות לנסוע לאמריקה ולאן ואל מי נסעה. הדבר נשאר סוד כמוס עד היום הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.