רקע
משה סמילנסקי
פינחס'ל

פינחס’ל, נכדו של הרב, מקובל היה על כל אנשי צפת, וכולם אהבוהו, מתנגדים וחסידים, פרושים ומקובלים. לא היה איש בעיר שידע להנעים כמוהו את זמירות הסעודה השלישית; ובשעת הדימדומים, בין קודש לחול, היו מתכנסים אנשים מכל קצות העיר ובאים לבית הרב לשמוע ניגוניו של פנחס’ל.

קולו היה משרה על שומעיו רוח קדושה, פניו חיוורים ועדינים ובעיניו השחורות דולקת אש תמיד.

הרב והרבנית – אין שמחה במעונם. הרב – משום שהמקום מנע ממנו בן זכר שיישב על כסאו אחריו, ואילו נכדו זה, אין לבו אל ההלכה. הרב עצמו היה מקדיש שעות ללמדו שיעור.

– פינחס’ל, באר את הסוגייה!

והנכד התעורר כמתוך חלום.

והרבנית – נפשה תבכה במסתרים; מדי תביט אל נכדה נזכרת בבתה. אותה ארשת פנים, אותן העיניים, ואותו הקול… לא הקול, כי אם הניגון. בעוד בתה ילדה קטנה היתה שרה שירים שהיא עצמה חיברה, וכל השכנות היו מתכנסות לביתה ומקשיבות. כשמלאו לה שתים עשרה שנה גזר עליה אביה הרב כי תחדל משירתה לבל תהא מכשול לרבים. עצבות ירדה על הילדה. בת שש עשרה נישאה לאיש ואלהים בירכה בבן לתקופת השנה. ואולם ה“מרה שחורה” לא סרה ממנה. היא לא היתה כרוכה אחרי בעלה ובנה, ובאחת השבתות, “שבת חזון”, נזדמן לבית המדרש של הרב חזן שעלה מן הגולה. מראהו יפה ופרקו נאה. מן האשנבים של עזרת הנשים היו עיניים דולקות צופות אליו, ובשעת “אב הרחמים” עלה משם קול בכי ויללה כביום הכיפורים. ואולם לפתע נשמע קול שירה עונה לעומת החזן, עזר כנגד ניגונו, והקול קול אשה. בהלה קמה בבית המדרש, פחד אלוהים נפל על קהל הנאספים: במקום הקדושה שם הטומאה, והקול קולה של בת הרב.

מאז לא רפתה יד “הקליפה” ממנה. חדשים ושנים ישבה כלואה בביתה, ושערותיה סתוּרות. ביתה הוזנח ובעלה ובנה נעזבו לנפשם. הלכו בני משפחתה לשאול בעצת קדושים, סגרוה במערת אליהו, לרגלי הכרמל, ובמערה של ר' שמעון הצדיק, לרגלי הר הבית, והטבילוה במקווה של רבי שמעון בר יוחאי במירון, לרגלי העצמון, – הכל לשווא, אין עצה ואין תושיה. הלכו ושאלו בעזרת הרופא של המיסיון, להבדיל באלף הבדלות, ובעצת חג’ים ודרווישים, ואולם מיום ליום שולח יותר רזון בבשר האשה, ולתקופת שלוש שנים יצאה נשמתה.

בעלה הפליג לכרכי הים. סיפרו, שיצא שם לתרבות רעה. האנשים שמרו את הדבר בלבם ונזהרו לבל יגיע לאזני הרב והרבנית. והנכד גדל בבית הרב.


ב

כל ימות החול היו לפינחס’ל ימי עבודה קשה. אביו זקנו הרב ציווהו לשקוד על הספר מבוקר ועד לילה. ואולם קשה יותר היה, שציווהו גם לא לשיר בימות החול. שירים בימות החול – מנהג עכו"ם הוא, אמר הרב.

אבל הנה ממשמש ובא יום הקודש, יום השבת. זכות מיוחדת עמדה לפינחס’ל; כל יום ששי, לאחר תפילת שחרית ולאחר עיון בפרשת השבוע, נתן לו הרב רשות להתייחד עם נפשו בשדה. אמנם, הרב, ה“מתנגד”, היה תחילה כנגד זה. הרי אסור להסתכל בעץ נאה ובשיח נאה. ואולם המקורבים הביאו ראייה מן האבות ואף מן האר"י הקדוש, שהיה יוצא לשם ייחוד אל השדות. גם הרבנית, שמזרע “חסידים” היתה, תמכה בדעתם; והרב ניאות להם.

ביום ששי היה פינחס’ל מתפלל עם ה“מניין” הראשון של בעלי-המלאכה לפני זריחת השמש. וגם על פרשת השבוע היה עובר במהירות. והשמש העולה ממזרחה של הכינרת, מעבר להרי הבשן, היתה מוצאת את פינחס’ל מאחורי העיר. על פני “הר הכלה”, שנטיעותיו מרובות, היה ממהר לעבור, לבל ייכשל ב“מה נאה אילן זה”, יורד היה אל “עמק הטחנות” ולא אל המעיינות ואל הגנים היה מכוון צעדיו, אלא לגיא בין הסלעים הקירחים. לא מראה עיניים היה מבקש פינחס’ל, כי אם משמע אזניים. שעות ארוכות היה מתייחד עם נפשו. אזנו קלטה את כל הקולות שבסביבה. את שיקשוק המעיינות הנופלים אי-שם מסלע לסלע. ציוץ ציפרים. ויש שאזנו היתה קולטת קולות דקים וחשאיים ביותר. קול אנחה מבטן האדמה ישמע, כאנחת אשה. ויש שיחרישו את אזניו קולות אדירים, שאין איש נותן עליהם דעתו, קול שאון מבית הסלעים, כאילו רוח נכלאה ביניהם ומבקשת לפרוץ. ויש שיבוא אליו ממרחקים הד צריחה מרה. מי הצורח? מאין בא הקול ולאן נעלם? ויש אשר חיה משונה תעבור במרחק-מה ממנו ומסתכלת בו כמשתאה, ויש שרמש פלאי זוחל ועובר על פני האדמה.

ופינחס’ל קולט את כל הקולות ושברי-הקולות האלה ואיזה כוח נעלם ונסתר מצרפם בדמיונו. והֵדם נשמע בזמירותיו בסעודה השלישית, עם צאת שבת-קודש.

ואותה שעה נפשו מסתלקת מטרקלין הסבא שלו, משולחן הסעודה, ועולה לעולם שכולו טוב. ובגמרו, מתעורר ופוקח את עיניו ורואה: עיני המסובים נתונות בו ופניהם חיוורים ומלאים התעוררות.

– יישר כוחך! פינחס’ל! יישר כוחך!

רק הרב אינו מביט אל נכדו ואינו אומר כלום. מרגיש הוא, שהניגון פעל גם עליו והוא מתבייש בפני חסידיו בחולשתו, ומרכין ראשו יותר ויותר.

והרבנית יושבת בחדרה, בקירבת מקום לדלת הפתוחה קימעה כלפי הטרקלין של הרב, והיא מוחה בסינר המשי שלה את דמעותיה: “כאמו הוא… כשתי טיפות מיים”.


ג

הרחק מאחורי צפת, היה מקום אחד, שרגל אנוש לא תדרוך בו. סביבו סלעים, החשופים לגשמים ולברד בחורף, ולשרב הלוהט בקיץ. ומראיהם שחור ושרוף. קללת אלוהים רובצת על המקום; גם שועל ונמייה ותן כעברם בקירבת מקום נוטים הצדה.

ובלב הסלעים, לכל אורכם, עובר גיא: אחד ענק היכה באגרופו על פני הסלעים האלה וביקעם. ובנקיק העמוק חשכת עולמים; קרן אור של השמש לא תחדור שמה. והגיא צר מאוד וכתליו שופעים ויורדים, ואי מזה נובע מעיין ומימיו הדלוחים והעכורים, העוברים על קרקע הגיא ונופלים מאבן לאבן, משתפכים אל בקעה סגורה ומסוגרת, שאין מוצא לה, נקווים לרקק ממאיר. גם הנשר העף מעל לסלעים, בראותו את נקק-הגיא ובהריחו את ריח הביצה, צורח וחובט בכנפיו, מתרומם ונעלם.

כל העוברים מרחוק, בשביל המטפס ועולה בין ההרים מטבריה לצפת, דופקים בהמותיהם למראה גיא האימים. אומרים, שעל קרקעו, בתוך המיים העכורים, שורצים מיני ברואים, שחציים נחשים וחציים בני-אדם. שלטון סמאל.

והישמעאלים בני המקום מספרים: לאחר שגירש אבינו שבשמים את השטן ממרומים, נתמלא לבו קנאה ואמר: “ואף-על-פי-כן אשתתף גם אני בבריאת העולם!” וביותר קינא השטן ביצירת-אלוה הנפלאה: הירדן והכינרת. שוטט בהרים ומצא את הסלעים הצחיחים בואכה צפתה. אמר אל לבו: ערירים וארורים הם, אבל אני אהפכם למקום חיים! היכה בידו על הסלעים להיותו עמק כעמק הירדן – ויהי רק גיא צר וחשוך ובו מעיין אכזב. ויתברך השטן בלבו: פה מוצאי הירדן שלי. ובקצה הגיא נתגלתה לשטן בקעה קטנה וצרה. וישמח בלבו: כאן תהיה כינרת שלי. ואולם המיים, שהוביל השטן מהמעיין, לא היו מי ירדן כי אם פלג דק ומרופש, והבקעה שהמיים נפלו לתוכה לא היו לכינרת אלא לביצה.

ראה השטן את מעשה יצירתו – וקפץ מבושה ליוון המצולה, ועושי דברו עמו, ויהיו ליצירים שחציים בני אדם וחציים נחשים.

שמע המקום המאורר הזה הגיע גם לפינחס’ל, גם ראהו מרחוק בטפסו ביום הששי בין ההרים אך מעולם לא קרב אליו. עוברי דרכים וחמרים, הנודדים לרגל פרנסתם בשבילים בין ההרים, היו מספרים, כי אם יגיע אדם יחידי למקום ההוא, לאחר שקיעת החמה, ושמע לפתע קול צחוק, צחוק אשה, וכוח משונה יאחז בו באומלל ומשכו בחבלי קסם. רק אם תעמוד בו הרוח אותה שעה ויקרא בקול גדול: “שמע ישראל!” ופסק צחוק הקסם והאיש יחזור אל דרכו הנכונה ויציל את נפשו.

לפעמים, כשפינחס’ל מטייל בשדה, מטה אזנו לבכי המייתו של המעיין הנסתר ושואל את נפשו: מה קול הבכי הזה? שמא קולן של נשמות ערטילאיות שנתעו לשם?


ד

חדשה נפלה בעיר. תחילה צחקו ואמרו: להד"ם! סיפורי בדים! אחר-כך היו מושכים בכתפיים מתוך תמהון ואמרו: מעשה פלאים, ומי יודע אחרית דבר.

ומעשה שהיה כך היה: מכרכי הים באו אנשים והתחילו בונים בניינים באותו המקום. כיצד יעלה על דעתו של אדם להתיישב שם, במקום שדים ולצים? ומי המה האנשים? שמא שליחי השטן? ומי יודע מה תקלה תבוא לעולם מהם ומבניינם?

וכאשר נשלם הבניין, ארמון משולש הקומות, באו אנשים חדשים, כושים שהובאו ממצרים, וירדו אל עומק הביצה וחפרו בה תעלות, פתחו מנהרה מתחת להרי הסלעים והטו את המיים המעופשים לעבר הכינרת. ובראש הגיא, ליד המעיין הנרפש, קדחו במכונה גדולה והעלו מן התהום מעיין זך. יושבי צפת נבוכו לשמע החדשות המדהימות הללו, ועוד הם מגלגלים דברים על הביצה שיובשה ועל המעיין שנגלה, ושמועה חדשה, מופלאה מן הראשונה, הגיעה העירה והטילה בה מהומה: כל הבניין הנהדר, כל התעלות, החפירות והקדיחות לא נעשו אלא בשביל נשים, שהזירו עצמן מדיבור פה.

“הא כיצד?”

נשים אלו קיבלו על עצמן סיגוף להיות אילמות כל ימי חייהן. ואומרים, שנאות הן!

אנשי העיר, שעמדו חבורות חבורות בשוק, רקקו בשאט נפש.

ובסוד חכמי העיר נמנה ונגמר כי יד סמאל באמצע, ואין כוונתו אלא לנסות ולהדיח את העיר הקדושה.

המקובלים שבעיר ידעו את כל סוגי הסיגופים, שנסתגפו בהם בכל דור ודור, אבל מה לאשה ולסיגופים? היא, שאין לה בעולמה אלא שלוש מצוות בלבד – מה לה ולדביקות? ואלם-פה – מי הוא שהתיר סיגוף כזה? הפה נוצר לשבח ולהלל את מעשי הבורא, ומי נתן רשות לשנות מעשי בראשית? וכי אין בזה ראייה מפורשת, כי רשתו של סמאל פרושה במקום ההוא?


ה

והשמועות על המעשים הנעשים שם משכו את לבו של פינחס’ל. מי הן אותן הנשים? האם הן כאמו המנוחה וכסבתא שלו, או שמא אינן באמת אלא שליחות השטן?

ומניין להן לבריות חלשות, הכוח לקבל מרצון עונש חמור כזה? ושמא אין כאן אלא גזירה מלמעלה, שאין בן-תמותה יכול לעמוד בפניה?

וכל יום ששי היה פינחס’ל רואה מרחוק אותו ארמון לבן בין הסלעים השחורים. ויש שהיה מתקרב שמה בעקיפין, ועמד במקום נישא, והנה מקום הביצה הפך לגן-פרחים וירקות. ופלג מיים זכים מפכה מרגלי הסלעים ומשתפך אל בין השיחים להשקותם. ובין הערוגות מתהלכות נשים לבושות צחורים ומטפלות בצמחים. ויש שהן יורדות ממדרגות הארמון, בשורה ארוכה תלכנה, זו בעקבות זו, והנה מתפזרות בין הערוגות זו לכאן וזו לכאן והן דומות לציפרים גדולות, צחורות ואילמות. ופינחס’ל פונה עורף ובורח כברוח איש מן הסכנה האורבת לו.


ו

ל"ג בעומר. עם עלות השחר הלך פינחס’ל עם חבורת אברכים למירון. בדרכו חזרה עזב את החבורה ויצא להתייחד קצת עם נפשו.

הוא טיפס ועלה לצוק סלע גבוה, ממנו נגלה לעיניו מראה כל הסביבה כולה, מראה פסגות וגאיות1 ומרחקים. ההרים מחשים סביבו. ראשו החד של העצמון מזדקר כלפי מעלה. כאילו בא בטרונייה עם בורא העולם. ופני גוש-חלב זועפים וקודרים: טענה מרה, זעקת שבר נקרשה בין קמטי טרשיו. ומבין ירכתי ההרים, מאחורי העצמון, נראה לו לפינחס’ל כתם שחור מרחוק, והוא יודע כי שם מסתתרת יודפת. מה הכתם? האין זה דם נקיים שנשפך במקום ונקרש והתאבן? אילו היה עכשיו מישהו פותח בזעקה, היה גם פינחס’ל זועק אחריו. הזעקה צורך נפשו היא, אבל אין הוא יכול לפולטה מלבו.

“למה קיבלו הן את הסיגוף האיום על עצמן, תענית דיבור?”

פינחס’ל נעקר פתאום ממקומו. ידוע ידע לאן נושאות אותו רגליו, ואף-על-פי-כן הוסיף ללכת.

הארמון הלבן התנשא לנגד עיניו, ובפעם הראשונה ניצב קרוב אליו. מתוך חלונותיו הפתוחים נישאת מנגינת-קסם. מה הדבר? הלא במקום הזה אין קולות. זמר של כלי-ניגון הוא – ומה הכלי? לא כינור ולא חליל. ומה נפלאים הצלילים, משל לדיבורים בלא מלים. והלחן מספר על החיים שהם הבל ורעות רוח, ואין בהם לא צדק ולא יושר, וכל המבקש תקנה לעצמו יינזר ויציל את נפשו.

נדהם ונרעש עמד פינחס’ל ולא הבין מי זה פירש לו כך את הניגון. מעודו לא ידע מחשבות כאלו… ומי זה אשר חיבר ניגון נפלא זה?

פחד אלוהים נפל על פינחס’ל, נשא את רגליו וברח צפתה. על נפשו ברח.


ז

חג השבועות. פינחס’ל אהב את הירק שהסבתא קונה מאת השכנים הערבים ומקשטת בו את הבית לכבוד החג, ואת הקירות המסויידים בידי סבתא אהב, ואת החול הצהוב שהיא מפזרת בידיה בחצר. פינחס’ל עוזר לה, אף על פי שסבא נוזף בו על ביטול תורה.

והנה החג בא. בין מנחה למעריב, במסיבה של מקורבי הרב, לפני שקיעת החמה, ישב גם פינחס’ל. המסובים נואשו ממנו; אבד קולו, נסתלקה ממנו השירה, – חשבו בזמן האחרון בלבם. ולפתע נזדעזעו. הוא ישב חיוור כסיד, עיניו כגחלים לוחשות, ומבטו שלוח למרחקים. ומפיו נפלטה שירה נפלאה.

יש שנדמה היה להם למסובים, כי דברים שכבר שמעו הרבה פעמים הם שומעים ולא שערום אבותיהם. ועיניהם פקוחות לרווחה, ועל פניהם הבעה של התפשטות הגשמיות.

ויש ונדמה להם כי דבר אסור, משהו שלא ככתוב, עולה משירתו של פינחס’ל, והם פוזלים כלפי הרב כשואלים אם מותר.

והרב, הוא נזדעזע! מה שירה הזאת?

הרבנית, שישבה בחדרה, נדמה לה שאת קול שירתה של בתה היא שומעת, מעולם האמת.

והנה נפסק פתאום ניגונו של פינחס’ל. האנשים ישבו עוד כמוקסמים. לבסוף נשמעו קולות:

– ממש כינור!

– חליל!

– מה לך כינוֹר ומה לך חליל!

– כלי זמר כזה עדיין אינו במציאות!

– פלאי הבורא!

רבותי, הגיעה שעת קריאת שמע של מעריב, נשמע קול הרב והוא ספוג צער.


ח

פינחס’ל חמק מן הבית ובצעדים מהירים יצא את העיר ופניו להרים. כוח נעלם דחפו קדימה, ורק דבר אחד ידע ידוע: עליו למהר וללכת, פן יחמיץ את השעה.

הנה הסלעים, הארמון הלבן התנשא מביניהם. בצעדים חשאים הגיע אל החומה הגבוהה שהקיפה את הארמון. החלונות היו מוארים, ושוב נשמע ניגון. הפעם היה ספוג הכנעה, חנינה, בקשת סליחה ומחילה.

“תפילה?” אמר פינחס’ל בלבו: “הככה הן מתפללות?”

בקיר החומה היו מקומות שקועים ובולטים. ביקש פינחס’ל לעלות ולשבת בראש החומה.

כמה אוהב הוא את הנגינה, הנושאת אותו הלאה מעולם המציאות ומביאה אותו אל עולם שכולו שיר, כולו תפילה, כולו השתפכות הנפש. הנה ניגון חדש. “גן עדן?” חלפה מחשבת פתע במוחו של פינחס’ל. ופתע מעדו רגליו ונפל מלוא קומתו לתהום, שבין החומה והארמון הלבן.




  1. במקור נדפס “גיאות”. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37267 יצירות מאת 1930 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!