רקע
משה סמילנסקי

ר' אליעזר איש ידוע חולי ויושב בית. ורק כשבנו יזהר ובתו ברוריה הקטנה הולכים אל המורה, יוצא ללוותם בדרכם, שלא יתגרו בהם הפירחחים הערבים. העיר עזה, שבה ישבו אליעזר וביתו, רק מניינים אחדים של יהודים היו בה וערבייה מרובים, וילדיהם מתקלסים בילדי ישראל המעטים. אמנם, הפירחחים ידעו, כי אליעזר אין בו כוח להענישם, אבל ככל בני עזה ידעו כי קדוש האיש ואסור לנגוע בו ואף לא בילדיו, כשהוא מלוום.

ובשוב הילדים הביתה, יושבים הם ליד מיטת אביהם, והוא מספר להם מסיפורי התורה. ופעמים יושבים הילדים ככה, מכווצים ומכונסים, עד שתשוב האם מן השוק. הילדים אהבו מאוד את סיפורי אבא, ויזהר, ששקדן היה ב“חדר”, למד מפי אביו תוספת תורה. ויש ור' אליעזר היה אומר לאשתו בלחש, שבנם עתיד להיות גדול בתורה. והאם, שטרדות החנות מרגיזות אותה, משיבה לו במרירות:

– מוטב לו שיהיה גדול בפרנסה!

והדברים האלה מצערים מאוד את ר' אליעזר, ושיעולו מתגבר. זוהי מחלתו שהביא מן הגולה.

יזהר מצטער לשמע דברי אמו. הרי היא מצערת בזה את אבא! והאם מתחרטת מיד על הדברים שנפלטו מפיה, והיא מחבקת ומנשקת ילדיה.

ברוריה הקטנה מצטערת לפעמים על עניין אחר. כשהיא ויזהר חוזרים הביתה מן המורה, הם נכנסים אל החנות של אמם. ויש והיא אומרת להם מתוך רוגזה, שילכו הביתה ולא יפריעוה. ובדרך טוענת ברוריה באזני אחיה: – לאנשים מן הרחוב היא נותנת לבוא לחנות וגם נותנת להם דברים טובים, ואותנו היא מגרשת הביתה.

ואף-על-פי-כן ידעו יזהר וברוריה, שגם אמם אוהבתם בעומק לבה. והיא דואגת להם. ולמה היא בוכה מזמן לזמן?


ב

בביתו של ר' אליעזר היה שמור אוצר יקר, ספר תורה, שהביאהו עמו מן הגולה. ולא רק יזהר, כי אם גם ברוריה, היו מביטים לארון הקטן, שבו היה שמור הספר, ביראת-הקודש. יזהר ידע מפי אביו את כל קורות הספר.

פעם בלילה נפלה דליקה בעיירה שבה ישבו הורי יזהר. כל העיירה עלתה באש, והאש אחזה גם במחסן העצים ובביתם של הוריו. סוחר עצים היה אביו. הורי יזהר קפצו ממיטותיהם בחלוקי לילה וברחו החוצה. ורק את ילדם, יזהר, שנולד להם לפני שנה, הצילו מהאש. ופתאום נזכרו שניהם במשהו. האב צעק: “אוי לי, הספר!”… והאם צעקה: “אוי לי, כל תכשיטי!”… בימי כלולותיה נתנו לה הרבה תכשיטים מתנת-כלה, וגם מאמה ירשה.

האב קפץ שוב אל תוך האש, שאחזה בבית מארבע פינותיו. האנשים מסביב צעקו צעקת בהלה, האם התעלפה. עברו כמה רגעים, שנראו כנצח, והנה יצא מתוך להבות האש. שערותיו היו חרוכות אש וכותנתו בערה עליו, ובידיו החזיק את הספר. ובאותו רגע נפל הבית והתמוטט כולו.

כשהשיבו את רוחה של האם, קראה: “והתכשיטים שלי?”… והתעלפה שוב.

באותו הלילה הצטנן האב ומאז התחיל להשתעל.

כך סיפר לבנו ולא כיסה ממנו דבר.


ג

לאחר שנים מספר, כשיזהר גדל והאם חסכה מעט כסף בחנות המכולת שלה, החליטו לעלות לארץ הקדושה. האב, מאסה נפשו זה מזמן בחיי הגולה. והאם – ידידים טובים לחשו לה, שאין תקנה למחלתו של אליעזר אלא בארץ חמה. והם באו ליפו. האב הביא עמו את הספר והאם את צרור כספה הדל.

ביפו שמע אליעזר כי בעיר עזה אין לא מניין ולא ספר-תורה. והוא השפיע על עוד כמה אנשים, עולים חדשים כמוהו, להתיישב בעזה ולייסד שם קהילה. בוודאי ימצאו בה פרנסה, כי עיר מאוכלסת היא. ועם אליעזר עלו חייט, נפח, סנדלר, מכונאי וטוחן בריחיים ויחד עם מספר משפחות ספרדים שגרו בעיר עוד לפני כך, הושלם המניין הראשון.

גם על לב אשתו דיבר. מצווה גדולה היא להקים קהילה חדשה ולזכות את עזה בספר. והיא טענה כנגדו, כי יפו ויהודיה מושכים את נפשה. ובעצם, היתה רוצה ב“קולוניה”, אבל כספה לא יספיק לכך. ושוב דיברו על לבה, כי אווירה של עזה יפה לאנשים כבעלה, והערבים בעזה יקנו מחנותה ותהיה לה פרנסה. ואליעזר קיווה כי יוכל ללמד תורה לילדי ישראל ויקיים מצווה וגם ימצא מעט פרנסה לסייע לאשתו.

השנים הראשונות בעזה היו טובות. אנשי העיר שמחו למתיישבים החדשים ויתברכו בלבם כי היהודים יעלו את כבוד עזה כאשר העלו את כבוד יפו. והם קירבו אותם וסחרו עמהם. ובשנה הרביעית להתיישבותם בעזה כבר היו בעיר כמה מניינים יהודים. בעלי מלאכה, סוחרים וגם טחנת קמח הקימו ובית-מלון. ושו“ב התיישב בעיר וגם רופא ורוקח. וכל אלה עלה בדעתם להקים בעיר שכונה עברית מיוחדת, כדוגמת “נווה-צדק” ו”נווה-שלום" ביפו.

אליעזר היה שמח בחלקו ונדמה היה שהוא הולך ומבריא. הוא לימד תורה לילדי ישראל, הודות לו בא השוחט והוא גם החזן, ובביתו קבעו חדר למניין, וספר-תורה הביאו מירושלים. רק בימי חג ומועד הוציא ר' אליעזר – כך כינוהו אנשי עדתו – את ספרו. אשתו עבר מרירותה, כי בחנותה עשתה חיל, ובעזה נולדה ברוריה.


ד

בשנה החמישית להתיישבותם היה חורף קשה. הגשמים ניתכו ארצה במשך כמה שבועות כמבול. השמש לא זרחה. וסיפון ביתם היה דולף. ר' אליעזר הצטנן ונפל למשכב. כוחותיו נחלשו והיה משתעל ימים ולילות, והטחב שבקירות הוסיף צינה על צינתו. על פי המלצתו הובא מורה לעיר, ללמד תורה במקומו. כל דאגות הבית, גם דאגת הפרנסה, הוטלו על כתפי האשה. ולהכעיס נוספו בעיר עוד שני חנוונים יהודים, אנשים צעירים, והם התחרו בה, מבלי שים לב, כי היא אשתו של מייסד הקהילה בעזה. בבית ניכרו שוב סימני מחסור. ושוב התחילה האשה מקנטרת. ר' אליעזר ידע כי לא מרוע לב מקנטרת היא, כי אם מלב רע, אך לו לא הוקל מזה.

– אילו הציל אביכם אז משלהבת האש לא את ספרו, אלא את תכשיטי כי אז לא היינו יודעים רעה…

דבריה נאמרים לילדים, אבל אין הם מכוונים אלא לו.

ואחר-כך היא מתחרטת ובוכה בכי מר.

ור' אליעזר מפנה את ראשו כלפי הארון ומתפלל, כי יסלח לה לאשתו ולא תיזכר לה חטאת מחשבתה.

והנה הולכת האשה מן הבית אל החנות שלה. האב רומז לילדיו כי יגשו אליו.

– אמא מתרעמת עלי. בשלי, אומרת היא, באה הרעה על ביתנו. אבל הרי את חיי הייתי נותן בעדכם ובעדה!


ה

פעם בלילה העיר יזהר את ברוריה.

– אבא… – הדמעות שמו לו מחנק. היא קפצה בבהלה ממשכבה. יזהר התחמק ממנה וניצב אצל מיטת אביו.

פני ר' אליעזר היו חיוורים יותר מתמיד. עיניו הכהות שהו פעם על יזהר ופעם על ברוריה. האם הלכה לקרוא לרופא. לפתע רמז האב כלפי הארון. יזהר הבין, רץ אל הארון, הוציא ממנו בידיים רועדות את הספר, נשקו, והביאהו אל אביו. האב התרומם כל שהוא ונשק את ספר-התורה בשפתיים רועדות.

– שמור עליו, בני, – לחש, – כעל אישון עיניך. עליו נהרגנו דור אחרי דור!

– אני אשמרהו!

פני האב הוארו שוב אור של רצון. ופתע פרץ שוב קילוח דם מפיו והוא נפל אחורנית.


ו

כתום שנת האבל, אמרה האם לעבור לתל-אביב, העיר החדשה, שקרוביה התיישבו בה. ואולם דיברו על לבה ואמרו לה: בעלך יסד את היישוב בעזה ואת תעזבינו? ואף הבטיחו לה לתמוך בה, שתוכל להרחיב את חנותה. ולא רחוק מעזה נוסדה המושבה הראשונה, רוחמה, ומנהלה התיידד עם ר' אליעזר בחייו, ועכשיו יעץ את האלמנה לשלוח אליו את יזהר. נפשו של הנער נכספה מאוד לעבודת אדמה, כי את העבודה אהב, לא את החנות, אבל הוא לא יעזוב את העיר שאביו נקבר בה.

כמעט יום יום היו הולכים יזהר וברוריה לבקר בבית הקברות. בחורף היו קוטפים פרחי שדה, ובקיץ קנו פרחים בפרוטות מאת ערבים. ויזהר היה מספר לאחותו את הדברים ששמע מפי אביו. ואולם עוד קטנה היתה ברוריה ולא הכל הבינה.

ופעם שאלה מתוך היסוס:

– ומתי ישוב אבא אלינו?

– המתים אינם שבים.

– לעולם?

בשנה השניה לאחר מות ר' אליעזר פרצה מלחמת העולם הראשונה. מסביב לעיר חנו גדודי צבא תורכים, גרמנים ואוסטרים. ומהם היו באים העירה לקנות סחורה. וגם בחנות של האם קנו. ידיה וידי יזהר היו מלאות עבודה. בבית היה שפע. שתי שנים טובות היו, ובשנה השלישית כלתה הרעה על עזה ועל בית ר' אליעזר. הרעה היתה גדולה מאוד. התורכים הוכו במדבר ונסוגו בבהלה. ושמועה פשטה בעזה, שהתורכים החליטו לגרש את כל אנשי העיר לבל יפלו בידי האנגלים. האֵם היתה אובדת עצות, לאן ילכו? כיצד תכלכל בגולה את נפש ילדיה?


ז

בוקר אחד נראו שוטרים והכריזו בקולי קולות כי על כל התושבים, בלי יוצא מן הכלל, לעזוב את עזה במשך שלושה ימים וכל העובר על הפקודה, הרוג ייהרג כבוגד. מתוך בהלה ופחד התחילו הכל לארוז את חפציהם. הזריזים והאמידים התחילו לצאת את העיר צפונה. גם בבית ר' אליעזר שררה בהלה. לאן ילכו? האם שלחה שליח מיוחד לרוחמה להודיע לידידם כי ישלח מחרתיים עגלה לקחתם אליו. עד הקרובים בתל-אביב רחוקה הדרך. היא דחתה את היציאה עד השעה האחרונה, אולי תבוטל הגזרה.

ואולם למחרת, עוד לפני הזמן שקבעה הרשות, יצאו חיילים ושוטרים לשוטט בעיר ולגרש את כל התושבים. שוטר זר, שמן ואדום-הפנים, פרץ לבית האלמנה והיתומים, והתחיל לחבוט בשוטו על ימין ועל שמאל. ברוריה הרימה קול צעקה. האם תקעה לידו מטבע גדולה של כסף. חמתו שככה ויצא בצוותו לעזוב בעוד חצי שעה את העיר.

הבהלה גדולה, מה לקחת ומה לעזוב? ובמה לקחת, הרי העגלה הוזמנה רק למחר. ומן החוץ הגיעו קולות של בכי, צעקות ומכות. האם התאוששה. לקחה שלושה שקים ריקים, באחד מהם שמה כיכרות לחם שהכינה עוד מאתמול, חריצי-גבינה, ביצים שלוקות, קופסאות סארדינים וחלב משומר. בשק השני שמה שמיכות, כסתות וכרים. ובשלישי, הקטן, הכניסה מעט לבנים. ויזהר וברוריה עוזרים על ידה. ולפתע נרתע יזהר ממקומו. קפץ אל הארון, הוציא את הספר, כרכו יפה בפרוכת, הדביקו בידיו אל חזהו ועמד מוכן ללכת.

האם הביטה אל יזהר, חשבה להגיד לו משהו והתחרטה.

יזהר עמד זקוף, מחזיק את החבילה הקדושה בידיו ומאמצה אל לבו. פניו זרחו.

האשה שמה את פניה כלפי הדלת: “נלך, ילדים!”

ואולם באותו הרגע פרץ פנימה חייל גבה-קומה ועיני רוצח לו:

– עדיין אתם פה? אתם מחכים לאויב! – הוא הניף שוטו על האם וברוריה. הפיל את יזהר ארצה, היכהו ברגלו. מה אותה החבילה, שהנער לוחצה בכל כוחו אל לבו? ברוריה קפצה כחתול על החייל ונשכה לו בידיו עד זוב דם. החייל נרתע לאחוריו, ופתע הניף בכל כוחו את השוט על ראש הילדה.


ח

כשברוריה פקחה את עיניה היה לילה. נוצצו כוכבים. מסביב שכבו סרוחים על פני החול גברים, נשים וילדים. המון רב. וכולם היו ערבים. והיכן אמא, היכן יזהר? ערבי לבן-זקן, אמר לה:

– אמך ביקשתני לשים עיין בך ובשק.

– היכן היא?

– היא הלכה לבקש את אחיך. הוא נעלם בלילה.

– ולאן הלך?

– איני יודע.

ברוריה ידעה. הספר נשאר בעזה. יזהר לקח אותה על זרועו ואת הספר הניח ועכשיו –

ברוריה ביקשה את הערבי הזקן להשגיח על השק וקמה ללכת.

– לא טוב את עושה. עליך לחכות פה לאמך. היא תבוא לבקשך במקום הזה.

ואולם ברוריה לא שמעה בקולו. היא עברה את כל המחנה, יצאה לדרך המלך ושׂמה את פניה דרומה, לעבר עזה, והנה נראו לה מרחוק פני אמה, כשהיא הולכת וחובטת בידיה על ראשה.

– אמא, היכן יזהר?…

– הוא הלך ואיננו. עזבנו, אנה נבוא בלעדיו?


ט

עוד הדברים בפי האם, וכל החלל התחלחל. מן הים ומן היבשה הבריקו ברקים והרעימו רעמים. כל המחנה נתמלא צעקות, יללות ובכיות. בכוח הזרם נמשכו גם האם וברוריה צפונה. ואת שק המזונות שכחו. לעת הצהריים נעצר כל ההמון ועמד בשדה ריק. גם האם וברוריה עמדו. ופתע נסתחרר ראשה של ברוריה והיא נפלה.

האם הביטה ימינה ושמאלה בעיניים כלות לראות אם נמצא בידי מי שהוא ליבריק (כד) מיים. והשמש יקדה בלי רחמים. עיני האם חיפשו בכל מקום. והנה ראתה אשה אחת מוציאה ליבריק משק להשקות את ילדיה. האם רצה אליה.

– אנא, רחמי, תני טיפת מיים אחת לילדתי המתעלפת!

ואולם מכל עבר הורמו עכשיו ראשי ילדים.

– מיים, מיים! טיפת מיים!

פני האשה אדמו מכעס.

– סורו מעלי! לא נשאר לי כלום!… סורו או אנפץ את הליבריק בראשכם!

האם אימצה את ברוריה אל לבה, היא רצה חזרה לעבר עזה. לאן רצה?


י

עגלה רתומה לזוג סוסים מתקרבת ובאה לקראתה. האשה קראה קריאה של הפתעה ושמחה.

מתוך העגלה הביט אליה ואל ברוריה ידידם. גם הוא שמח להן. ואולם בעיניו היה צער רב. הוא עיכב את עגלתו וקפץ אל העומדות על פני הדרך.

האם הביטה אליו מתוך תקווה ופחד. וכשלא מצאה בפיו את התשובה שביקשה, החווירה כסיד.

ידידה מיהר אליה, השיב את רוחה, והושיבה בעגלתו, אותה ואת בתה1. והחזיר את סוסיו חזרה בדרך העולה לרוחמה.

ובביתו, כשהאם ובתה היו מוקפות אנשים אוהבים, סיפר להן מה שקרה ליזהר.

כשהגיע איש רוחמה בבוקר לעזה וראה שאיחר, הפך את עגלתו להדביק את הפליטים בדרכם צפונה. ופתאום הרגיש ביזהר שהלך מבית אביו וחבילה בידיו. הוא צעד בעוז ובבטחון צפונה. תלתלי הזהב של שערותיו גלשו מתחת לכובעו ועיניו הבריקו. האיש קרא לו, ועוד קריאתו בפיו, ואולם באותו הרגע נתרעש האוויר – פצצה! עמוד של חול ועשן עלה עד לשמים. וכשהתפזר העשן, לא נראה עוד יזהר. הוא נעלם וחבילתו עמו. כל המקום שבו עמד יזהר לפני זה, הפך לעיי מפולת.


יא

דומייה כבדה השתררה בחדר לאחר שגמר בעל הבית לספר את סיפורו על יזהר. האם ישבה כמאובנת וראשה מורד למטה. ולפתע הרימה את ראשה:

– בני יזהר נהרג?

– לא!… – קראה ברוריה ועיניה הבריקו כגחלי אש. – יזהר חי, הוא לא נהרג, הרי הספר היה עמו. הוא ישוב אלינו.

האם, הידיד ואשתו הביטו כולם בתמיהה וחיבה אל ברוריה וכבשו את פניהם בקרקע.


  1. במקור נדפס בטעות “בתו”. הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37199 יצירות מאת 1910 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13597 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!