א    🔗

ירד גשם דק ובלתי פוסק. הטורים הארוכים של הנוסעים, שחיכו לתורם בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל־אביב, ביקשו להם לשווא חסות אצל קירות הבניינים, תחת הכיפות הצרות במעברים, ונדחקו לתוך כלי־המסע שעמדו הכן לצאת. כשזז ממקומו האוטובוס ההולך בקו רמת־גן, היה כולו ממולא נוסעים. על ספסלים המיועדים לשניים, ישבו שלושה, ושלושים איש עמדו בין הספסלים במקום עשרה. ביום גשם מי ישגיח במקובל ובחוק? וברגע האחרון עלה אל האוטובוס עוד בחור אחד, והוא נדחק לבין הנוסעים העומדים על אף מחאותיהם ועל אף גערתו של הנהג. פני הבחור האירו כפני ילד. וכשהסתכלו בו הנוסעים חדלו מריטונם.

באחת מפינות האוטובוס ישבה אשה קרובה לזיקנה ועיניה כבושות בספר. כיצד יכלה לקרוא בדוחק ובאוויר הדחוס הזה?

למראה האשה נקרעו עיניו מתמיהה ופניו הביעו הפתעה נעימה. בכוח מרפקיו הבקיע לו דרך בין כל העומדים בצפיפות, והגיע עד מקום שבתה וקרא בחמימות רבה:

– מה שלומך, דבורה?

האשה הסתכלה בו רגע.

– האם לא תכירי אותי? – שאל בצחוק קל וטוב.

– לא… תסלח לי – גימגמה מתוך מבוכה.

– הלוא אני מנדוק!

השם המוזר הקפיצה ממקומה כנערה צעירה ופניה זרחו מאושר.

– אתה מנדוק? כיצד…

הבחור הוסיף להביט אליה מתוך חיבה והערצה גם יחד.

– כמה שנים עברו מאז?… עשר…

האוטובוס התעכב מול הסימטה המובילה לנחלת־יצחק, אחדים מן הנוסעים ירדו כאן, וגם מנדוק הזדרז לצאת.

– שלום דבורה… – הוא נדחק בין הנוסעים וקפץ למטה, הניע לאשה בידו ונעלם.

מי הוא מנדוֹק זה, ואיזה שם מוזר בחר לעצמו?

 

ב    🔗

כל מי שהיה עובר ברחוב סלמה, בין תחומי תל־אביב ויפו, ראה בתילי האשפה, שבמבואות אבו־כביר, ילדים ערבים גלויי ראש, יחפים וערומים למחצה, מלוכלכים ומכוסים זבובים. וביניהם נראה כמעט תמיד ילד יהודי אחד. על ראשו כיפה. שתי פיאות עבות לו ו“טלית־קטן”.

“ילד עזוב”… היו חושבים רואיו, ומיד הסיחו את דעתם ממנו והמשיכו בדרכם.

בוקר אחד עברה הגננת דבורה את רחוב סלמה, בלכתה לגן־הילדים החדש, שנפתח באחת השכונות העבריות בתחומה של יפו. לבה התחלחל. כמה מזוהם הוא הילד! היא התגברה על בחילתה, בירכה אותו לשלום ושאלתהו לשמו. שתי עיניים שחורות, נוצצות, נפחדות ונבהלות הביטו אליה כעיני חיה קטנה ושכולה. הברה סתמית פרצה מפיו, ופתע הרים את רגליו וברח אל בין הסימטאות וגם חבריו הערבים ברחו אחריו.

הגננת המשיכה בדרכה, אך מראה הילד לא מש מלבה, מראה בלהות, והיא החליטה בלבה כי לא תעזבנו.

למחרת הקדימה הגננת לצאת לדרכה. ואולם לשווא ביקשתהו בין הילדים הערבים. וגם ביום השלישי הקדימה לצאת. ופתע ראתה אותו מרחוק. היא עקפה את הילד מאחוריו ותפשה אותו בשתי ידיה, בטרם בירכה אותו ואת חבריו לשלום. ושוב פרצה קריאה פראית מפיו, אבל דבורה החזיקה בו בכוח. הילדים הערבים הקיפום והביטו עליהם בסקרנות. דבורה הכינה עמה הפעם חפיסה של סוכריות, והיא חילקה את הממתקים בין כל הילדים וגם לידו של הילד העברי תקעה כמעט בעל כורחו סוכריה אחת. הוא היסס זמן רב, ולבסוף בלע גם הוא את הסוכריה בפעם אחת כחבריו מסביב.

– מה שמך, ילד? היכן הוריך?

הוא לא הוציא אף הגה מפיו. והילדים הערבים ענוה:

– שמו מנדוק. אב אין לו. ורק אם יש לו.

– מנדוק? איזה שם מוזר! אתם קוראים לו כך?

– גם אמו קוראת לו כך. בכל יום לפנות ערב באה אמו הנה, בשובה מעבודתה, והיא לוקחת אותו אל ביתה.

– ובמשך כל היום הוא עמכם?

– כן, מן הבוקר ועד הערב.

– ואת ארוחת הצהריים היכן אוכל?

– אינו אוכל. הוא כבר רגיל ולא איכפת לו. כשקוראים לנו אמהותינו לארוחה, שוכב הוא אצל אחד הבתים ומחכה לנו.

תוך כדי דיבור הצליח מנדוק להחלץ מידי הגננת ולברוח. הילדים הערבים אמרו לדבורה:

– לא תוכלי לתפוס אותו. הוא מהיר כחץ, אף אחד מאתנו לא יכול להשיגו בריצה!

דבורה פנתה אל אחד הילדים, שהרבה לדבר יותר מכל חבריו:

– היודע אתה את בית־אמו של מנדוק?

– כן, יודע.

דבורה הלכה אחרי הילד הערבי, ובדרך הוא סיפר לה, שאמו של מנדוק אינה ביום בבית, כי היא כובסת לבנים בבתי היהודים בתל־אביב ורק לפנות ערב חוזרת.

– אין דבר, תראה לי רק את ביתה.

– אין זה בית, כי אם צריף עץ קטן, בחצר של אחד הבתים.

הם הגיעו לשכונה עברית ענייה אחת ובאחת הסימטאות הראה הילד הערבי לדבורה את החצר. בפינה אחת עמד הצריף הקטן.

דבורה הודתה למלווה שלה ונתנה לו, להפתעתו הגדולה, שילינג. הוא תפס את המטבע וברח על נפשו, כאילו פחד פן תתחרט האשה.

דבורה הלכה לעבודתה, ובלבה החליטה להציל את הילד העזוב.

 

ג    🔗

הרבה טרחה דבורה עד שהשפיעה על אמו של מנדוק, שתרשה לו לקחתו עמה יום יום לגן הילדים. תחילה התעקשה האם. מנדוק הוא כעת בן ארבע, בעוד שנתיים עליו להתחיל לעבוד, להיות מצחצח נעליים או סבל בשוק ולעזור לאמו, שכוחותיה הולכים וכלים. ולמה לו הלימודים?

– לאחר מות אביו לא אמר קדיש. וגם לאחר מות אמו לא יגיד. יגידו קדיש בני העשירים.

ורק לאחר שידולים ותחנונים, הסכימה האם, ואמרה מתוך ייאוש:

– אבל כיצד יבוא בין הילדים ובגד אין לו ללבוש? הלוא הוא יהיה לצחוק בעיניהם וללעג. הלוא על זאת הוא בורח לחברת הילדים הערבים, כי הילדים שלנו לועגים לו שאין לו בגד.

– אל תדאגי. עלי דאגתו. גם למלבושו וגם לארוחתו בצהריים אדאג.

לשמע הדברים האלה פרצה האם האומללה בבכי.

– אבל איני רוצה, שהוא יהיה פושט יד. אביו היה נגר, ועד יומו האחרון עבד. הצריף הזה שלנו הוא, בידיו עשהו. ואני עובדת מיום מותו, עוד לא נחתי אף יום אחד.

– גם בנך יגדל לעבודה כאביו. לאחר גן הילדים נשלח אותו לתלמוד־תורה, ילמד גם מלאכת הנגרות, וידע גם להגיד קדיש וגם להרוויח את לחמו.

הדברים האלה השפיעו על האם ושתי הנשים נפרדו כידידות.

כששבה דבורה מן הגן לקחה את מנדוק עמה, הביאתו אל חדרה, רחצה אותו במים חמים, טרחה הרבה עד שניקתה את ראשו, ולאחר כך הביאה אותו לחנות של בגדי ילדים. לא קל היה למנדוק להתרגל למכנסיים, גרביים ונעליים. הספר גזז לו את שערותיו וקיצר לו קצת את הפיאות.

ולפנות ערב פרצה האם בבכי.

– אילו קם אביו מקברו לא היה מכיר את בנו.

דבורה שידלה ופייסה את האשה בדברים טובים, ולבסוף שאלה אותה למה קראו לילד שם מוזר כזה?

– אביו קרא את שמו מנחם מנדל, על שם אביו שלו, שאף הוא היה נגר בירושלים.

– ולמה שינו את שמו?

– השכנים התחילו לקרוא לו כך, כי אמרו שהוא ילד גס. כי הוא היה רעב תמיד ולבוש לא היה לבשרו. ואחר כך התרגלתי גם אני לשם הזה… יסלח לי הוא בשמיים.

 

ד    🔗

בימים הראשונים התנכרו ילדי הגן לחברם החדש וגם הוא היה מבקש לעצמו תמיד פינה חבוייה. משחקי הילדים לא לקחו את לבו. דבורה עשתה את עצמה כאילו אינה משגיחה בכך, ולא הפצירה אף פעם במנדוק לשנות את מנהגו והיתה מחכה בסבלנות שהשינוי יבוא מאליו. בטוחה היתה, כי הזמן ירפא את פצעי נפשו הרכה. והיא לא טעתה. את כלי העבודה בגן אהב. ועד מהרה למד להשתמש במעדר הקטן ובמגרפה, והיה עובד בלי הרף. גם פטיש קטן מצא ומסמרים וגם חתיכות עץ והיה עושה מלאכת “נגרות”.

לאט לאט התרגלו ילדי הגן לחברם החדש, השונה מהם, והוא נתחבב עליהם. חזק מאוד היה והיה מגן על החלשים.

ומיום ליום חיבבה דבורה יותר את תלמידה.

שלוש שנים טיפלה דבורה במנדוק, ולא רק בגן הילדים. היא היתה מביאה אותו אל חדרה כל יום ששי, רוחצתו ומלבישה אותו בגדי שבת. וגם לפני החגים היתה דואגת לו. ובימי חופשת הקיץ היתה דבורה לוקחתוֹ עמה אל המושבה ששם היתה מתאכסנת אצל קרובים שלה, איכרים. במושבה היה הנער מאושר. לאיכר היו שתי פרות ועגלות, סוס וחמור ותרנגולים לרוב, ומנדוק מצא בהם עניין רב. ועם בני האיכר היה הולך לבציר ענבים ולקטיף וקליף שקדים, ולא היה זריז כמוהו בכל העבודות. והאיכר אהבו מאוד, ודבורה היתה גאה בחניכה ומאושרה באושרו.

כשלמנדוק מלאו שבע שנים, הכניסתהו דבורה לתלמוד־תורה ששם לימדו גם מלאכה, ובשביל הנער בחרה במלאכת נגרות, כאשר הבטיחה לאם. ואולם לא לעולם שמחה.

בהיות הנער בן תשע שנים נתייתם מאמו.

מאז גר עם דבורה. ואולם החדר הקטן היה צר בשבילם, הנער הלך וגדל ומצב בריאותה של דבורה הורע. ואחר שנמלכה הרבה בלבה, החליטה להכניסו לבית יתומים, שחניכיו למדו בתלמוד־תורה שלמד בו מנדוק. הנער קיבל עליו את הדין בשתיקה. ואולם דבורה הרגישה, שיחסו אליה נשתנה מאז לרעה. הדבר גרם לה סבל רב, אך לא היה בידה לתקן את הדבר. היא היתה מבקרתוֹ יום יום בבית היתומים, אבל פניו לא היו כתמול שלשום. בקייץ לקחה אותו דבורה שוב עמה אל המושבה וגם שם היה מתנכר לה במקצת. קרוביה הרגישו בכך וביקשו לנחם את דבורה שלא תצטער, שהרי אין ברירה אחרת. פעם קרה מקרה שגרם לה צער רב. מאז גדל הנער, התחילה לקרוא לו מנחם. והנה בהיותם בקייץ בכפר קרה איזה דבר שהרגיזו והוא התבודד בפינה ובכה. דבורה ניגשה אליו, ליטפה אותו ולחשה באזנו: “מנחם שלי”… והוא הביט עליה בזעם:

– לא שלך אני, ולא מנחם שמי, כי אם מנדוק.

באותו לילה נדדה שנתה של דבורה והיא בכתה עד הבוקר. והגורל גזר, כי ייפרדו לגמרי.

 

ה    🔗

דבורה חלתה, והרופאים ציוו עליה לנסוע לחו"ל להינתח. ודוד אמיד לה בצרפת. מפאריס כתבה דבורה לנער, שמלאו לו אז עשר שנים, וגם שלחה לו מתנה ולא קיבלה ממנו תשובה. ובשובה ארצה הדהימה אותה ההודעה בתלמוד־תורה, כי זמן מה אחר נסיעתה ברח מנדוק. חיפשוהו ולא מצאוהו. יש אומרים, שהוא ברח לאחד הקיבוצים, אבל כל חקירתו של המנהל לא העלתה כלום.

דבורה היתה כהלומת רעם. טוב שבאו קרוביה מן המושבה, לקחוה אליהם ולא הניחו לה זמן רב לחזור העירה לעבודתה. דבורה וקרוביה פנו לכל הקיבוצים בארץ, אבל איש לא ידע דבר על הנער, כאילו טבע בים. זמן רב התאבלה דבורה על הנער.

עברו עשר שנים, והיום קם לפתע המת לתחייה. מתחילה היה כזר בעיניה, ואחר כך… אבל היא נרעשה כל כך שלא עיכבה אותו לשמוע מפיו כל מה שעבר עליו.

וכשדבורה ירדה מן האוטובוס ללכת אל חדרה, היתה בעיני עצמה כפושעת כמעט או כחסרת דעת. ובריצה חזרה אל האוטובוס שהלך חזרה לתל־אביב.

אבל היכן תמצא אותו?… והרי היא לא שאלה אפילו לכתובתו! הוא ירד לנחלת יצחק, שם נמצא בית ספר שבו לומדות בחורות משק בית, בוודאי יש לו חברה שם והוא לא ימהר לנסוע, ועוד תמצאנו. וגם תכיר לדעת אותה. מנדוק שלה לא אבד! ואיך מצא את דרכו בחיים?

 

ו    🔗

הנער התהלך כאבל לאחר שנסעה דבורה. ויש והתעורר בו חשד כי היא לא נסעה כל עיקר, ורק אמתלה מצאה לה להיפטר ממנו לגמרי. ובכעסו היה הנער מקניט את מוריו. ופעמים היה מתחבא ובוכה חרש. ופעמים היה שומע בשעת לימודו או עבודתו קול צעדים מאחורי הדלת. אולי שבה היא אליו?

ולילה אחד, כשכל הילדים היו ישנים, התגנב בחשאי ויצא חרש אל הרחוב. אולי מצאה לה דבורה נער אחר, שלא היה מתגולל באשפתות, ואימצה אותו לה לבן? ואולי יושב הנער ההוא עמה עתה בחדרה? הד צעדיו ברחוב השומם חזר אליו והפחידו והוא הרחיב את צעדיו וכמעט רץ.

זמן רב עמד לפני התריסים המוגפים. לא, אין קול. אין כלום. נסעה!

המכתב שקיבל מדבורה לאחר הניתוח המוצלח הוכיח לו ברור, שאמנם נסעה, ומדוע לא קראה לו לנסוע עמה, מדוע עזבה אותו יחידי לנפשו? גם הוא יסע, כי מי לו פה?

ולילה אחד הקיץ משנתו, שם בציפית של כרו לבנים ואת חליפת השבת שלו, נעל את נעליו ויצא לאיטו מן הבית.

לאן ילך? הוא יצא לדרך המובילה לפתח־תקוה. את הדרך הזאת ידע, פעמים מספר נסע בה עם כל הנערים.

 

ז    🔗

כל היום הלך. השמש ירדה מטה. ולעיני הנער נתגלתה מימין הדרך מקשאה רחבת־ידיים. קרני השמש האחרונות הזהיבו את האבטיחים הגדולים והעגולים. האבטיחים היו תמיד מאכל תאווה לנער. ועכשיו עלה קצף לבן וכיסה את שפתיו כשנזכר בטעם אבטיח. הוא ישב בקצה המקשה. הביט לכאן ולכאן – אין איש! הוציא מכיסו אולר, שנתנה לו דבורה במתנה לפני נסיעתה. אך התחיל לאכול מן האדום האדום, והנה קול צעדים מאחוריו, הוא הסב את ראשו והנה בידואי עטוף כפיה ועקאל עומד ומסתכל בו. בידו היתה אלה כבדה. הנער קפץ ממקומו ואמר לברוח על נפשו. ואולם ידו של הבידואי אחזה בו.

– מי אתה, נער, כי באת אל המקשה שלי לאכול מאבטיחי ואת פי לא שאלת?

– רעב אני. – ענה הנער שהיטיב לדבר ערבית.

– רעב? אי לחמך?

– אין לי.

– מנין הביאוך רגליך אלי?

– מן העיר.

– אמך נתנה לך ללכת ולחם לאכול לא נתנה לך?

– אמי מתה.

– ואביך?

– אבי מת.

– יתום. – הבידואי הביט ברחמים על הנער, והוסיף:

– היהודים רחמנים הם, האין בית יתומים בעירכם?

הנער שתק.

– מי אתה, לבושך לבוש יהודי ופיך פה ערבי?

הנער שתק.

– בוא עמי אל אוהלי, אפרוס לך מלחמי, על האבטיח בלבד לא יחיה האדם.

הבידואי הפך את פניו מול המלונה שבלב המקשה, והנער הלך אחריו בברכיים כושלות, כי רעב היה ונפחד.

 

ח    🔗

באותו לילה לן מנדוק לבדו במלוּנה. מארחו הבידואי היה מתהלך כל הלילה בלוויית כלבו מסביב למקשה לשמור עליו מגנבים ומן השועלים המחבלים.

ובאמצע הלילה הקיץ הנער, מה עמו והיכן הוא? נביחת כלבים, צעדים רכים רבים, המיה מוזרה וקולות של אנשים. והא קפץ וישב רגע על משכבו הקשה, מחצלת על פני האדמה הקרה. על ידיו ועל רגליו זחל בחשאי מן המלונה. הירח עמד בלב השמים הזכים והבהירים ושפך מאורו הרך על כל הסביבה. ובמרחק מה מן המקשאה ראה הנער עדר גדול. מימיו לא תיאר לו שיש בעולם כל כך הרבה כבשים. ולידם רבצו כלבים ונבחו להם כאילו להנאתם בלבד. ואת מארחו ראה והנהו יושב בתוך חבורה של בידואים כמוהו, גומאים קפה מספלים קטנים ומשוחחים ביניהם בלחש. הנער חזר אל המלונה. ועוד הפעם גברה עליו עייפותו.

יד נגעה בו והעירתהו משנתו. מארחו עמד עליו וחייך לו בחביבות.

– קום, בני, עוד מעט יזרח לנו השחר, עת לגמוא קפה, והאלוהים שלח לי עוד אורחים, בני שבטי העוברים מן הנגב לצפון, קום, רחץ את פניך, הנה כד המים לפניך, ותשתה יחד עמנו ותאכל את לחם הבוקר.

בתוך חבורה גדולה של בידואים ישב הנער ושתה מספל קפה מר ואכל פיתות חמות וגבינה וקינחן בחלב עזים טרי. והבידואים הביטו כל הזמן על הנער בעיניים מלאות עניין, אין זאת כי בעל המקשה כבר סיפר להם עליו.

וכשכלו לאכול את לחם הבוקר, פנה בעל המקשה אל הנער ואמר לו:

– אלה הם אחי, כאשר אמרתי לך. מן הנגב הם באים ואל קרובינו בצפון הם הולכים, ועדרם הגדול, שאלוהים בירכם בו, עמהם. סיפרתי להם עליך, כי יתום עזוב אתה, והם רוצים לקחתך עמהם והיית להם אחד מרועי העדרים, ולחמך וכל דאגותיך עליהם. היהיה עם רצונך להילוות עמהם או יש את לבך לשוב בדרך אשר ממנה באת?

הנער שתק ולא ענה דבר, המחשבה לשוב העירה הפחידה אותו.

מבלי לומר כלום חזר אל המלונה, לקח את החבילה שלו ועמד אצל רועי העדר כאומר: הנני מוכן ללכת עמכם.

וכשקמו הבידואים להוליך את עדרם לפניהם, נלווה אליהם גם הנער ונעלם עמהם במרחקים.

 

ט    🔗

כשהתחילו אנשי יהודה ואנשי הגליל לעבור בכביש שנסלל בוואדי ערה, היו רואים כפעם בפעם בידואי צעיר מאוד הנוהג בעדר כבשים, וכשעוברים הלוך ושוב הוא מתייצב מול הכביש נשען על האלה שלו ומסתכל בהם. מיהו זה? נדמה היה כי שאלה בפיו ואינו מעז להעלותה על שפתיו. חן וחסד שפוכים על פניו. ויש שהיתה מתעכבת אחת המכוניות הטסות בכביש ואיש מיהודה או מהגליל המיטיב לדבר ערבית היה פונה אל הרועה הצעיר: מהיכן הוא ומאיזה שבט בידואים? ואולם הבחור היה נרתע כאילו בפחד, שורק לכלבו ומוֹליך את כבשיו אל עבר ההרים.

פעם לפנות ערב התעכב אוטו משא גדול בלב הכביש שבוואדי, כי במכונה חל איזה קילקול. האוטו היה עמוס כולו בחורים ובחורות, שפיותיהם היו מלאים צחוק ושירה עליזה. הם קפצו מהאוטו והשתרעו על פני העשב שמשני עברי הדרך והוסיפו לצחוק ולשיר, כשהנהג ועוזרו טיפלו בתיקון המכונה. והנה נראה מרחוק הרועה הבידואי הצעיר והוא נוהג את עדר כבשיו מבין ההרים ומתקרב לכביש. שמו ושמעו של רועה זה כבר היו ידועים לכולם וכולם הפנו את פניהם לעומתו.

ואולם הוא היטה את עדרו הצדה לבלי היפגש עמהם.

פתאום קפצה נערה צעירה אחת, ילדה כמעט, מבין החבורה, ובמהירות איילה רצה ועמדה לקראתו באמצע הכביש.

– לא תלך מפה עד אשר תגיד לי מי אתה.

– היא דיברה ערבית רהוטה. כנראה, בת צפת היתה או בת טבריה.

– ומה לך אלי?

– בכל העמק מדברים עליך. מי אתה? לא פני בידואי פניך!

צחוק קל חלף על פני הרועה.

– עברי אנוכי. אבל בין הבידואים אני יושב מילדותי.

– מה לך ולהם? בוא אלינו, אל אחיך!

– אהבתי את הבידואים ואהבתי את העדר ואת מרחב השדה.

– גם לנו עדרי צאן וכבשים ומרחב שדות.

מתוך החבורה קמו עוד אחדים והלכו לקראת הנערה שאיחרה לשוב. הרועה שרק לכלבו ולכבשיו והמשיך את דרכו הלאה.

 

י    🔗

השמש השוקעת הזהיבה את פסגות הר מנשה. הרועים עמדו להשקות את העדרים מהמעיין הקטן, שנבע בין הסלעים, ממעלה למחנה הבידואים. המחנה פשט את יריעותיו השחורות על פני המישור לרגלי ההר. אי שם עלה עשן בין האהלים, אופים את לחם הערב ומבשלים את נזידי העדשים והאורז. בפתח האוהל הגדול מכל האהלים ישבו זקני העדה מסביב לשיך, ששהה יומיים בחיפה ועסק עם הרשות בענייני מסים ועם יהודים בענייני קרקע. כל המסובים היו גומאים קפה מן הספלים הקטנים שבידיהם. פתאום פרץ אחד הכלבים שרבצו ליד מכלאות הצאן והתחיל נובח לעבר השביל הבא מן הכביש שלמטה. ואחריו קפץ עוד כלב ועוד אחד. אין זאת כי אם הרגישו במי שהוא זר ההולך ובא אל המחנה. השיך וכל המסובים הפנו את ראשיהם לצד ההוא. בראש השביל נראתה דמות של נערה יהודיה, ומרחוק מצד הוואדי נשמעו נשימותיה של מכונית. היא נעצרה, כנראה, אצל הוואדי שלא יכלה לחצותו.

– מי זו הבאה אלינו עכשיו לבדה? – שאל השיך בקול רם.

הרועים שהכניסו את הכבשים והעזים למכלאות שבמערות לרגלי ההר, הלכו בצעדים מהירים אל המחנה, כי ריח התבשילים עלה באפם, והם רעבים מאוד. והם הביטו מתוך אי־רצון לעבר הכלבים הנובחים. ואחד, הצעיר שבהם, הרגיש פתע בזו הבאה מרחוק, ופניו הסמיקו. הוא הכירה… והוא מיהר אל הכלבים והשתיקם. והרועה והנערה עמדו זה מול זו.

– באתי לקרוא לך כי תבוא אלינו, וליד הוואדי מחכה לנו מכונית. החברים לקחו דברים עם השיך, והוא הסכים להחזירך, אם יבוא אחד מקרוביך לקרוא לך.

– אין לי קרובים.

– יש אנשים הרוצים להתקרב אליך.

השיך קרא מרחוק לרועה ולאורחת לגשת אל המסובים. ובלבו חשב, כי מוזרים מנהגי היהודים, למה בחרו דווקא בנערה לשליחה? או אולי היא קרובה שלו?… השיך הזמין את הנערה לשבת עמהם, לאחר הברכות הרגילות. הנערה ישבה על הקרקע ואספה את רגליה תחתיה כאחד הערבים. כל המסובים הביטו זה לזה בתמייה. ומן האוהל הגישו לה ספל קפה.

– אדוני השיך, באתי אליך בבקשתי, כי תתן לי את הרועה הזה בשאלתי.

– הקרובה את לו, שארת בשרו?

– פניו לקחו את לבי. שבע שנים עבד עמכם, כיעקב אבינו, ואשה לא נתתם לו, אולי אשא אני חן וחסד בעיניו.

– אם ישים את עינו באחת מבנותינו ונתנו אותה לו, כי טוב הוא בעינינו. כאשר עשה לבן ליעקב אבינו ונתן לו את לאה ואת רחל, נעשה גם אנו.

– התתנו את אחת מבנותיכם לאיש עברי?

– נתון ניתן, אם יתאסלם.

– הוא לא יתאסלם. – קראה הנערה בעוז.

– הנכון הדבר? – פנה השיך אל הרועה.

– נכון כנכון היום. – פרצה הקריאה מפי הבחור, ואותו רגע נזכר באמו ובדבורה.

כל המסובים נבוכו מעט. והשיך קם ממקומו, נשען על מקלו העבה ואמר:

– אין זאת כי אם מאת אללה היה הדבר. תאכלו עמנו לחם הערב ותלכו לכם בשלום באשר תלכו, והיתה ברכת השמיים על ראשיכם.

 

יא    🔗

שמע הרועה העברי, שהנערה, חברת קיבוץ בעמק, הוציאתו משביו, נפוץ בכל קצות הגליל. הכל ביקשו לדעת מי הוא וכיצד בא אל הבידואים, אם בעל כורחו ואם ברצונו הטוב? אפילו לעליזה, שהוציאתהו מקהל הבידואים וחברתו הנאמנה, לא סיפר הרועה על עברו, ושמו, אמר לה, מנחם.

מנחם קנה לו שם לא רק בעברו העטוף סוד. הוא נעשה ראש הרועים בקיבוץ הגדול, שבו נמצאו חבריו בהכשרה. וגם מקיבוצים אחרים היו באים אליו לשאול עצה והדרכה בענייני הטיפול בכבשים. וכשהיו הולכים מאחד הקיבוצים לקנות עדר של כבשים או צאן, היו לוקחים אותו להיות להם ליועץ ולמורה דרך.

ולא רק בענייני עדר הצטיין ראש הרועים. את כל שעות החופש שלו היה מבלה בנגרייה. ובזמן קצר נעשה מומחה במלאכתו והיה ממציא גם המצאות חדשות, ונגרים מומחים שהיו באים מחיפה לעבוד בקיבוצים ראו את עבודתו ושיבחוה.

“הרועה־הנגר”, קראוהו בגליל.

וכשיצא קיבוץ ההכשרה שלו להתיישבות בעמק בית־שאן, היה מנחם ראש וראשון גם להקמת הבניינים.

ובקיבוץ שבעמק בית־שאן קיימה עליזה את אשר אמרה לשיך. הנישואים של מנחם ועליזה היו הראשונים בקיבוץ שלהם.

 

יב    🔗

דבורה לא טעתה. אמנם, מנחם הלך לבית הספר למשק חקלאי. ואולם הוא יצא רגעים מספר לפני בואה. בבית הספר אמר שלום לאשתו, שהיתה פעם תלמידת המוסד ובאה שמה להיפגש עמו – קיבל חופשה קצרה מאוד מגדודו שנלחם בנגב. ואולם החופשה נסתיימה פתאום, כי נקרא לשוב באופן דחוף לגדודו.

את כל הדברים האלה שמעה דבורה מפי ידידתה, מנהלת המוסד. וכשיצאה משער המוסד, באה לקראתה אשה צעירה מאוד ויפה להפליא, ובעיניה דמעות.

“היא”… חשבה דבורה בלבה, ורצתה להציג את עצמה לפניה. הלוא מנחם סיפר לה בוודאי עליה… ואולם היא לא יכלה. לא מצאה עוז בנפשה.

בחדרה ביקשה דבורה לנחם את עצמה, כי כשתיגמר המלחמה ומנדוק שלה ישוב לביתו, תלך אליו ותשאל מפיו על כל מה שעבר עליו… ואת אשתו תכיר ותאהב אותה כבת…

ואולם תקוותה של דבורה היתה לשווא. מנדוק לא שב משדה הקרב. הוא מת מות גיבורים בכיבוש באר־שבע.