באור-החמה, עלי דשאים של ארץ נכריה, שכבתי והגיתי בספרותנו שלנו ובעולמה.
במה התחלתי? מובן מאליו: באותה ההנחה-הצעקה של דוד פרישמאן עוד לפני שנים אחדות ב“הדור”: אין לנו ספרות ואין לנו סופרים. לפני שנים אחדות היה הדבר, ועכשיו, כעבור שנים אחדות מאז, כמדומני, שהדבר נתברר קצת. דוד פרישמאן בעצמו, למרות הנחתו-התמרמרותו, לא שבר, כמובן, את עטו המועיל; לא שברו את עטם גם אלה שהיו תמימי-דעים עמו. ובינו-לבינו, והדבר מתחיל מתברר: אמנם, ספרות במובן בנין עדי-עד, שאריח-אריח נוסף עליו בכל דור ודור, ספרות במובן בריה נושאת את עצמה, שהולכת ומתפתחת מאליה ושואבת כוחות חדשים ומתחדשים מחוגי קוראים רבים מושפעים הימנה, ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה – ספרות במובן זה אין לנו, לא היתה לנו ואי-אפשר שתהיה לנו. במצבנו ובמצב-שפתנו, פרחי-החיוב שלנו בהכרח שאינם יוצאים לעולם מעציצם הנקוב, ובארנו החרבה הלואי שלא תתמלא כולה מי-מַדמנה, הלואי שלא תתרוקן לגמרי. כן, לא ספרות, אולם סופרים, סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל (למרות גם היחס היהודוני אצלנו לדברי שירה מצד העומדים מבפנים, למן בעל “תעודת-השילוֹח” עד בעל “תעודת-‘העתיד’”…), איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-היהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!
חלקת זכוכית ישרה, לחה – הרי לנו צורת ספרותנו. ספרותנו… ברם, אי-אפשר בלי מלה זו: מוכרחים אנו להשתמש בה, אם רוצים אנו לדון בחזון ידוע ולסמנו. זרמים שונים, מהלכים שונים – הם מלהזכיר (אם לא לחשוב את אותו ה“מהלך” של הז’ארגונים המודרניים, כביכול, שבווארשה וּוילנה); רוח אחד – גם כן לא. לכל היותר: נטיות שונות מובעות בפחות או יותר כשרון, וסופרים, סופרים בודדים, במזומן…
אליהוּ מיידאניק המנוח לפני שנים אחדות, אשר קובץ-כתביו יצא השׁתא לאור, ישׁעיהו בֶּרשַׁדסקי ויהודה שׁטיינברג, אשר עזבוּנו בימים האלה – שלושת אלה הלא סופרים הם, סופרים מובהקים, ולעולם לא חדלו מהיות זה משום שלא מצאו לא בחייהם ולא במותם את המבקר אשר ינתח את יצירותיהם, שיעלה את הגיונותיהם, שיפרשם, שיבארם, והעיקר – שיאהבם. ז. שניאור החי, היוצר, המתרומם לפעמים למדרגה ענקית; הליריקנים האחרים בני-גילו כש. טשרניחובסקי, יעקב כהן, יצחק קצנלסון, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמאן, דוד שמעונוביץ… ש. בן-ציון המספר הלירי, הנוח, המלא געגועים ושלוה כאחד, בעל הסגנון המיוחד, העברי-העצמי, המזכיר לפעמים את ביאליק; ה. ד. נוֹמבּרג העמקן, החד, הנוקב, היורד עד התהום; י. ד. בֶּרקוביץ בעל הכשׁרון הנמרץ, בעל העין המסתכלת, בעל ההוּמוֹר הפשוט, החיוני, הנבוני; מ. בן-אליעזר, הנפש הרכה, הכשרה, החביבה, המלאה ניצוצות אמנותיים והמסורה כל כך לספרותנו וכוהניה; כותב-הציורים המתחיל צ. ז. וַינברג החם, הנלהב, הרגשני; האחים וילקאנסקי, יצחק (א. ציוני) ומאיר (בעל “הדרמה” הארץ-ישראלית וה“אידיליה” הארץ-ישראלית “באר חפרנו”); ד"ר פ. פרנקל (בר-טוביה) בעל הידיעות הרבות מאד והנפש רבת-החיים ורבת המחשבה; יהושע רַדלר אוהב האירופיוּת שׁבגרמניה, אוהב העבודה הבריאה ומלא זוהר-היום הארץ-ישראלי – כן, רבותי, חסרי-סופרים, חסרי סופרים-עובדים, איננו, רבותי!
אולם מהו הרוח הכללי של הסופרים הללו שאינם חסרים לנו? מהו החוט שעליו נטווים דבריהם? מהו הסכום שלהם, הסך-הכל שלהם? מניח אני לאחרים לענות על שאלות אלה. לי, המהרהר המרפרף, נדמה, שכשם שבחיים אנו תועים חסרי-דרך, מחפשים ולא מוצאים, כך הננו בספרותנו, כך הננו מוכרחים להיות בספרותנו, לא אבוא איפוא היום לסכּם, לכייל. מוטב שארשום את הרהורי בהופעות ספרותיות פרטיות, בסופרים שונים ובדברים שונים – ואפילו במודעות.
–––––
בעתונים אני רואה מודעות על הקובץ השני של “ספרות”, שכמוּתו גדולה פי שנים מזו של הראשון, שנערך על-ידי פרישמאן ושהשתתפו בו, מלבד העורך, בעל-מחשבות, הלל צייטלין ושאר סופרים מובהקים, גם א. בּיילין, סופר זה שניתן לו ניצוץ יצירתי דק וחד, אבל השגתו האמנותית עולה על יכולתו האמנותית, ושׁם חדשׁ בספרותנו א. בַּרַשׁ. גלגל-ה“ספרות” מסתובב על כל פנים!
באותה מודעה אני מוצא גם חלום על כתבי הֶנריק איבסן מתורגמים לעברית ועל “נוֹרה” הנמצאת כבר דפוס – ודבר זה מעלה בי מחשבה, אשר אני רוצה להתחלק בה את הקוראים.
זהו הדבר, מניח אני עכשיו לאותה השאלה הישנה בספרותנו על דבר תרגומים; לא אביע בזה ביחוד גם את את יחוסי הפרטי לערך האמנותי של צעצוע ישן זה – “נוֹרה” של איבסן – “יצירה” שכולה לא אמת, שכולה עיקום-הכתובים; אין אני מתכוון כעת אלא לנגוע בתמימותה של אותה הוצאת “ספרות”.
הכוונה כשהיא לעצמה ודאי שרצויה היא. תהא דעתנו על איבסן מה שתהא, ובכל זאת איבסן בעברית – מדוע לא? ראשית: קנאה. למה ניגרע? והלאה: היאך! הלא צריך להכניס מן החוץ האוהלה! הלא נוכל להסתפק בזה, שתהא ספרותנו מקלט רק לפרובלימות של לאומיותנו ולא יותר… דברים כלליים נחוצים לנו…
ובכן – הוצאת “ספרות” ניגשת להוציא לאור את כל כתבי הנריק איבסן… טוב, טוב… ואף על פי כן – תמימות… אותה התמימות של אותה הציפור, אשר שאבה בפיה אגלי מים מן הים ובזה אמרה להחריבו.
איבסן מתוך כל ספרות-אירופה – סליחה! מפני מה דוקא את זה? מה ראיתם על ככה? ו“המלֶט” כבר ישׁ לנו? ו“פאוּסט” כבר יש לנו? וציורי-המסע של היינה, ו“הפעמון השקוע” של האופטמאן, וה“כתבים מתחתיות” של דוֹסטוֹיבסקי כבר יש לנו? מאומה אין לנו – ואת חסרון “נורה” באים אצלנו למלאות! ואני אומר איפוא: יחס מקרי זה של הוצאה ספרותית חדשה לדברים שבספרות – לאן הוא יכול להביא?
יאמרו: בכל אופן, אם לא יועיל, לא יזיק. לא, אני אומר: יזיק. האֶנרגיה הספרותית שלנו – כלום צריך עוד להזכיר את זה? – מעטה היא מן המעט, ואַל לנו להוציאה לבטלה. את יפי-שפתנו לעמים ולשרים הלא כבר הראינו; להוכיח, כקלמן שוּלמאן בשעתו, כי אפשר להעתיק דברים כמו “נורה” לעברית – אין כל צורך: כבר ניסו ותירגמו דברים יותר טובים ויותר עמוקים. ולמה איפוא העבודה הזאת לנו? למה להרבות בעלמא ספר בשוק-ספרינו, אשר קונה לא יהיה לו ואי-אפשר שיהיה לו, רק קוראי-עברית הלא אין לנו – וכלום תתחרה “הוצאת ספרות” שלנו בהוצאת “רֶקלאם” והדומה לה בארצות אחרות? והקורא העברי שאינו יודע שפה אחרת וההכרח יאלצנו לקנות ביוקר מ“הוצאת ספרות” מה שבשפה חיה היה קונה בזול – לו אתם מגישים את תבנו של איבסן? למה לו זאת? וכי לא טוב היה יותר להשתדל להגיש לפני הקהל הקטן של קוראינו מה שאפשר להגיש לו משלנו? וכי לא הגיעה עדיין העת לצבּוֹר למקום אחד את, נאמר לדוגמה, כתביו של ש. בן-ציון, או שירת ברדיצ’בסקי האחרונה, או פואֶמותיו-אידיליותיו של טשרניחובסקי? וכי לא טוב היה הדבר יותר להוציא קובץ-ציוריו של י. ד. ברקוביץ או קובץ-שיריו של יצחק קצנלסון? וכי למוֹתר היה, מדמים אתם, לבחור קבצים לא-גדולים מדבריהם של צייטלין, ר' בנימין, בר-טוביה, א. ציוני? וכי לא כדאי היה להוציא לאור יצירות שנקברו בעתונים שונים וגאולה לא היתה להם, כ“מות”, שנדפס לפני שנים אחדות ב“הזמן”, וכיוצא בזה?
כי מה אתם חושבים – “נורה” הוא דבר כללי, רחב, מקיף, וכל אלה רק מתוך הרחוב הם, דברים צרים, ענינים שצריך להתבייש בהם, שאי-אפשר להתראות בהם לפני הבריות? טועים אתם, יקירים!
את שירי ביאליק אני קורא כעת – והאמינו לי, של“ידעתי, בליל-ערפל” ולשאר “שירי-הזעם” הלאומיים של משוררנו הלאומי יש ערך כללי, בכל אופן, לא פחות מזה שבהרבה–הרבה מאותן ה“חכמות” העשויות של הספרות האירופית החדשה הכללית, שסיגלה לה אָפני-טכניקה ידועים, מהודרים, ומתגאה בהם. אמת, את סגנונו של ביאליק שלנו, זה שאין דומה לו, לא תריקו בשום אופן לשום שפה “כללית”, אבל משום זה, אני חוזר ואומר, לא הפסיד קובץ-השירים הגדול, שהוציאו “חובבי השירה העברית”, את ערכוֹ הכללי, האנושי!…
כן, צריך, כמדומני, להתחיל לשנות את “ערכי” ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא “כללי” ואת הביטול כלפי כל מה שהוא שלנו.
כי על כן, בכל החיבה האין-סופית לגידוּל ספרותנו ולהרחבתה, לא שמחתי ביותר על המודעה של הוצאת איבסן בתרגום עברי, ואמרתי בלבי: ברוכים יהיו העוסקים בספרים שבאודיסה, כי, סוף-סוף, חכמים הם מאלה שבווארשה.
–––––
ברוכים יהיו “חובבי השירה העברית”, אשר הוציאו לאור את ביאליק, וזכורים לטוב גם “חובבי הספרות” שבאודיסה, אשר הוציאו קובץ-כתביו של מיידאניק.
כי בערכם הספרותי של דברים כשרוניים, מלאים קווים בולטים, כ“חמץ”, “חולשה”, “עונג-שבת”, וביחוד “הקבצן העיור” אין לנו להתבייש כלל וכלל.
“כניצוץ בודד, עצב ולא-נראה, עברו חייו המעטים והרעים של מיידאניק” – מתחיל י. פ. את מאמרו הסימפאטי על חברנו המנוח; ואולם הכותב מוסיף בתוך זה גם את המלה “בספרותנו”; הכותב י. פ. מזכיר גם את הבקורת, שלא שמה לב למיידאניק, וגם את הקהל, שמיידאניק לא היה פּוֹפּוּלארי בתוכו – ואלה הדברים, ביחוד בנוגע ל“קהל”, כבר עושים שׂרטת בנפש, שׂרטת של כל דבר שלא על מקומו. כניצוץ בודד עברו חייו של זה בספרותנו – וחייו של מי מאתנו אינם עוברים כניצוץ בודד בספרותנו? הלא כל עצמוּתה של “ספרותנו” היא שחיי עובדיה עוברים בה בהכרח כניצוץ בודד. “הבקורת לא שמה אליו לב” – איזו בקורת? אם תגידו דבר זה בגת, יחשבו באמת, שהיה אצלנו סופר אחד אומלל, שהבקורת שלנו לא שמה אליו לב. אבל אנו הלא יודעים, מה טיבה של ה“בקורת” שלנו ומה לבבה אשר תשימוֹ… ומכּותבים כי. פ., אשר אם איני טועה במציאת השם המסתתר בראשי התיבות, הרי הוא האחד הראוי לשם מבקר אצלנו, יש לנו הרשות לדרוש, שיתרחקו מאָפני-כתיבה מקוּבלים, מדברים שאינם באים אלא לפי שכך נוהגים לכתוב במקומות אחרים…
–––––
באיזו חטיפה משונה נוטל כל אחד מאתנו לידו את הקובץ החדש של שירי ביאליק. חטיפה משונה זו אומרת: אח, הרי גם לנו איפוא איזה רכוש! אח, זכינו איפוא לזה, לאחרונה!
שירי ביאליק… אבל מדוע לא כל שירי ביאליק? מדוע לא כל מה שיצא מעטו עד הנה? למי היתה רשות לבוֹר? איני מדבר כבר על שירים כמו “אלילי הנעורים” ו“דמעה נאמנה”, אלא אפילו אותם שנדפסו ב“ממזרח וממערב” – למי היתה רשות להחסירם? רשות זו על כרחנו ניתנה לאדם אחד, אבל רק לאדם אחד בעולם – לח. נ. ביאליק – ולוֹ היינו יכולים למחול גם את ה“קצת התרשלות” שלו ( עיין “הקדמה”), אבל לאיש לא נמחול את ה“מחמת אונס”… לא נמחול ולא נסלח!
כי מה נאמר ומה נדבר, אם גם “חובבי השירה העברית” אינם מסוגלים לנפול אפים ארצה נגד האוֹבייקט של “חיבתם” ונגד “רצונו וטעמו של המשורר”. הם, כמו להכעיס, עומדים ומסדרים משׁום-מה את “הברֵכה”, שׁירה רבתי זו, אשׁר רק “מתי-מדבר” יוכלו להתחרות אתה, בצותא חדא עם “גבעולי-אשתקד”, מפני שזו וזו הלא שירות-הטבע הנה; ואת “מגילת-האש” הם מזווגים עם “הולכת אַת מעִמי” – שני שירי-אהבה, הלא? ואת “המַתמיד” מציגים מיד אחר “קראו לנחשים”, חוכא ואטלולא!
ברם – אניח לזה. מן הצורה החיצונה של ההוצאה אל הפנים, אל התוכן, אל השירים גופם.
–––––
מראש אמינא: איני מרגיש בכוחי לומר איזו “מלה” על ביאליק, איזה דבר אשר בני-גילי לא ידעוהו. יתר על כל: ישנם הגיגים בקרבי, אשר איני מוצא להם את הביטוי הנכון, ושתיקה מוכרחת בזה. ואף על פי כן, איני יכול לפטור את עצמי בלא כלום.
שירת ביאליק היא שירה עזה. “שחור-יאוש” לבן-האדם ההולך ובא לעיר-ההריגה, שחור-יאוש למבקש הארה מכוכב נידח, יאוש שחור, פשוט, גלוי, יאוש עז, יאוש הנובע מאותו מקום גופו, שמשם נחל את שירו והביא את אנחתו, אבל הנה פעמי אביב, והנה דמעות מזהירות – ושחור-היאוש מודח. והכל – שוב – בכוח עז, איתן, גלוי, כמעט מגוּשם – גם היאוש, גם ה“הדחה”.
בת שירתו של ביאליק לוחשת לו: “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע”. אולם המשורר של כל הספר השלישי אשר בקובץ, ביחוד של השירים המצוינים-ביותר אשר בספר הזה, כ“כוכבים מציצים” ו“אם ישאל המלאך”, אינו בעל דמעה כלואה…
שירת ביאליק היא שירה גלויה וקשה, שירה אנושית, אנושית ביותר, בתוכן; אולם בצורה – זוהי שירת “נשר גדל-אבר בן-צורים כפוף-חרטום ועקום-צפרנים”; פתאום יזדעזע האויר, ומשק-כנפים – ומפל. המפל קשה הוא, כבד הוא, כבד ביותר, כולו על הקרקע. שירת הנפש הדלה והשוקקה הנופלת לארץ הרטובה, שירת הבוכה בשדה על אשר לא תחלוץ האדמה גם לו שד – כולה שטוחה על הקרקע. ההרגשות האויריות הדקות, פחדי-התהומות, מלחמות היצרים והשטנים, השמטת הערכין הקיימים, הניגודים העולמיים, העליה הפיוטית לשמי מרום והירידה לנבכי תהומות – כל אלה אל תבקשו בשירה המוצקה, הקרקעית, אשר לפנינו.
ביאליק מפליא ברוח-החיים המיוחד שהוא מכניס לאמרות בלות, ישנות, שהוא מפיח במלים מתות, נשכחות, אבל הוא אינו משחק ואינו משתעשע במלים. זר לו השעשוע הפייטני בצורה, זרים לו לגמרי הקלוּת והרפרוף בתוכן. על שחוק אין מה לדבר; אלא אפילו שחוק של מרה אין בנמצא בלתי אם ב“תקות-עני”. המשורר העברי הטיפוסי מלא הוא כולו אותו כובד-ראש איום של העברים. ריח עבודה קשה נודפת מכל שׁורה, “ובהישׁמע מילֵיל סופת-לֵיל קול כאוֹב, זכור יזכור ענות רָשׁ גוֹוע ברחוב, וילחץ אל לב את רעו-אחיו הטוב, ורסיס נאמן יוריד עליו”.
נאמן, נאמן… ומפני זה, כשהוא מכניס את ה“נאמנות” הזאת לספר שני – ספר-האהבה – וחושב לפעמים חשבון-המחיר – תום-לבב, בור-רוח – שנתן בעד כל “עתרת -הגויה” – הרי אנו עומדים ומשתאים על הכבדות הדוּבּית, הגסה, והרי אנו זוכרים, אגב, גם את “האַנטיתיזה” של “העינים התובעות”. את “הקלה על כנפי-רוח וכצפורת-כרמים תנהר”, אשר גם מאחריה ישוב המשורר בחשבון: “זכּה אַת מהיות לי חברת”….
אולם, איך שיהיה, והרסיס הוא נאמן. הכל הוא דבר היוצא מן הלב, הכל נאמר באמונת-אומן, לכל מוכרחים אנו להאמין ולכל אנו מאמינים, אמנם. כי הכל קשה פה כצור מבלי כל זכר לקוֹקֶטיוּת פייטנית, לרכרוכית. רכרוכית-רוךְ, אבל ממין מיוחד לגמרי, מיסוד הגבורה שביאוש, אנו מוצאים רק באותם שני השירים: “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”…
כן, כן, שני השירים “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”. בשני השירים האלה כלול כל היחס של העברי התורני, של בן-הגלות הטיפוסי, של “איש-המחבוא”, של האיש אשר “נפשו נשרפה בלהבה”, אשר “הכוכבים רימו אותו ואין לו כלום בעולם” אל “יחידת-חייו ושכינת-מאוייו”, אשר ידוֹע לא ידע מי ומה היא, אך שמה על שפתיו ירעד וכל היום לא תבקש נפשו כי אם היגלוֹתה… והוא מתחנן: “ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי, ומלכי על גורלי… ויום אחד גזילת נעוּרי לי השיבי… והכניסיני תחת כנפך…. והיי לי אם ואחות… ויהי חיקך מקלט-ראשי, קן תפילותי הנידחות”…
יסוד-המציאות ויסוד-הרוֹמאנטיקה – גזילת הנעורים וקן לתפילות נידחות – מתמזגים כאן לאַקוֹרד, אשר צלצול של אלפי נשמות עמוקות, אלפי נשמות מתחבטות “על סף בית-המדרש” ומחוצה לו, מוצא בו את ביטויו המלא, את גלגולו הטרגי ואת תיקונו השלם.
“ביאליק! ביאליק!” – מַשיקות בחלון-המשורר הנשמות הללו – בשׁני השׁירים האלה שָׁלַטת בנו…בהם הִבַּעת את כל הגיגינו, את כל נכאינו… בעד אלה לא יזכרו לךָ מאתנו כל אותם שיריך האחרים, הבינונים, (“בית-עולם” ועוד), אותם שאין נפשנו נחה עליהם, אותם שאין אנו יודעים בעל פה, אותם המסולסלים (“זוהר” ועוד), אותם הנפוּחים (“רזי לילה” ועוד) אותם הזרים (“בת-ישראל” ועוד), אותם הרחוקים מאתנו כל כך, אותן השורות, אשר סביבתך הצרה העלתן ממך לאור-עולם (“ילדות”, “על כֵּף ים-מות זה” ועוד ועוד), או אלילת-התעשיה, אשר רבים “אמנוּת” לה יקראו, היתה בך לעבוד לה, להסתבך באָפני דיבור מליציים ולהסיר בזה את לבבך מעל עצמך ומן היחידי שבך… בשיריך מעין אלה השנַים, אשר, לאשרנו, לא יחידים המה, הראית לנו, מה רב כוח המלה המקורית, הפשוטה, המובנה, הרכה, הנובעת מפנים…
–––––
“ובהיר ומוצק העולם!… זה כוחו – שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו” –
זה כוחו של העולם הביאליקי וזהו הפלא: נשמה קלאסית, נשמה רודפת אחרי התקיפוּת הקלאסית, ירדה לתוך הליריקה שלנו בת הדור בדמותו של ביאליק.
ביאליק חוקק את מבטאו בשיש. עוד פעם: איזו תקיפות בנשמתו, שאינה מוצאה את ביטויה אלא בפסוקים כעין אלה שב“מגילת-האש”. קלאסיוּת ענקית ובריאות גמורה – בשורש – בבעל “שירה יתומה” ו“שירתי”, “פעמי אביב” ו“משירי עם”, “הרהורי-לילה” ו“אכן חציר העם”. בהירות של חוסן כביר ועצמה עתיקה. רבים הם הדברים, אשר החולניות המוכרחה חושׂפת אותם לפני הנפש; רבות הן החולשות המשמשות לחומר של שירה מאז ומעולם – ובקובץ השירים האלה אין למו אפילו מעין צל של רמז, והיא, אולי, הנותנת. תכונה זו, אולי, היא שגורמת ביותר, כי היחידוּת הביאליקית, שאינה נוקבת תהומות, אבל היא גדולה ורחבה מאד, זה ה“עולם שבלבב”, היתה, הווה ותהיה לחטיבה ציבורית, עברית, אנושית, כללית!
–––––
“למשפחת-הסופרים הקטנה, מתי מספר אלה, הנפזרים איש לנפשו בכל תפוצות-הגולה – להם ייקר זכרון חברם האומלל, אשר בגורלו עלה לחיות את החיים היותר נוראים ולמות את המות היותר טרגי” –
כך כותב י. פ. בדבריו על אליהו מיידאניק.
וביאליק אומר:
“וצר מאד, מאד! כל ימיה זעה נימה זו, דומם זעה, דומם רעדה, אל מזמורה, דודה-גואלה, כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, כאשר יעגם לב למזומן לו; ואם התמהמה – בכל יום חיכתה לו, ובנהימה טמירה שיוועה לו – והוא התמהמה, אף לא בא, אף לא בא”….
אכן משונה הוא ענין-החיים!
משונה, הוא ענין-החיים, דבר סודי הוא ענין-החיים; כמוס אתנו, על כל צעד ושעל מכה אותנו התמהון, על כל צעד ושעל עינינו מתרחבות ברעדה: מה זאת? היכן אנו? היכן יוצר והיכן יצוּר? הכל לא מובן כל כך, הכל נסתר מאתנו. העולמות השונים, הקוֹמבּינַציות השונות, הפרוֹצסים השונים, היחוסים השונים, הכוחות השונים, הבריות השונות – כל זה נושא בתוכו איזו תעלומה, איזה צד פנימי, עצמותי, בלתי-נראה. “שם, במחבוא הלז, נמתיק יחדיו בדמי-צהרים הרז שיופיע לשנינו מקרן-הפז”. רז ונפש טמונה יש לכל קרן, לכל התגלמות, לכל דבר פשוט, בלתי-נפשי, לכאורה. הכל נושא עליו קוי-הארה אשר לא ישערוהו בעלי עיני בשר. בטיחוּת ו"פיקחוּת-הפשטנים הן רק עד שהם נפגשים עם עובדה כמיתת-מיידאניק וכיוצא בה דברים, שיש בכוחם לערער את יסוד-הדוֹמם שבפסיכיקה שלהם. אז גם הם מתנפלים על הארץ – ועיניהם מתרחבות… ברם, דקי-החוש, הכל מסתורין להם, הכל פליאה והשתוממות. “ביום אחד מצאוהו מת בחדרו” – לפני כותל חלק אנו עומדים… הפחד בא ומטביע אותנו בתוכו… מטביע…
– – – – – – – – – –
היסכים פרץ הירשביין לאמוּר בזה? בכל אופן הוא צריך ל“הסכים”! הלא הוא הדרמטורג המיסטיקן בספרותנו; הלא הוא הוא שהדפיס זה לא כבר את “תקיעת-כף” – דרמה בחמש תמונות עם פרולוג (“השלוח”, חוב' ה', שנה זו).
ואולם – לא! לפרץ הירשביין, אם תרצו, יכולים להיראות דברי הרגילים שנאמרו לעיל אילו כמוזרים ורחוקים. כך! בטוח אני שׁכךְ יֵרָאו לו הדברים, אם יזדמנו לו לקראם. כי, בעיקר-הדבר, הירשביין המיסטיקן, כביכול, אינו כלל זה מה שתמימים יכולים לחשוב עליו. להיפך, הוא, בעיקר, אומר לעשות מן המיסטיקה גופא דבר פשוט ונראה לעין.
כי הנה מהו תוכן ה“תקיעת-כף” שלו?
מעשה בבתולה אחת (שמה חנה’לה ולא רבקה’לה, אף-על-פי שבכל היא מזכירה את הבובה ההיא מ“אל-נקמות”), שהבטיחה לדויד’ל בן האסי להינשא לו, אבל החתן חלה ונפל למיטה אשר לא ירד עוד ממנה. בא השטן בדמות האשה פייא והשׂיא את הֶניךְ ופֶּסיל, הורי חנה’לה, ללכת אל החולה ולבקש ממנו מחילה ורשות לארוס את בתם לאחר. אולם עד שבאו, ודויד’ל לא היה כבר בחיים: הוא מתת מתוך געגועים ואי-מחילה. זה תוכן ה“פרולוג” וה“מערכה” הראשונה. בארבע ה“מערכות” האחרות מתואר העונש. במערכה שניה סער בא על הטחנה, מקור-פרנסתו של הניך האב, הצועק אל הרב: “נמהר”! ושערות ראשו וזקנו מלבינות. במערכה שלישית מוצאת פסיל “תשובה” בהכנסת אורחים ובנתינת נדבות לעניים. במערכה רביעית – עוד “סגולה”: מידוּד-קברים ועשיית-נרות. במערכה חמישית – הלחשים אינם מועילים, העני אינו מועיל, חנה לובשת בגדי-חופתה (דוקא!) ומתה, הניך הטוחן לובש טלית וקיטל (איזה אפקט נפלא בתיאטרון שלהם!) ואומר: “הניך הטוחן הולך יחד עם בתו!” – ו“המסך”.
בנוגע להרצאת-הדברים –המערכות הקטנטנות הרועדות והמצפצפות – הרי היא מזכירה לנו אותן ה“הצגות” הנסתרות בערי-ישראל לפנים מטעם איזו אורגניזציה לטובת ה“קוּפּה”. קָצה הנפשׁ לחזור על זה בכל פעם, אבל אי-אפשׁר, בכל-זאת, לבלי לומר כלום על זו המונוטוניות הנוראה, על אלה הקריאות החוזרות וחוזרות לאין שיעור, על אלה המיטאפורות העבות כשקים, על אלה האיומים: רב, נרות, בגדי-חתונה; על זה הרושם הקשה מאד, שהכל מעושה כאן, שהכל תפור בחוטים לבנים. הוי, הוי! אלמלי קו אחד חיוני, אלמלי לא-מליצה אחת! לא צל של תכונה, של כרקטריסטיקה – הכל גולמים; לא אֳפָיים, לא סמלים. הכל שרירות-לב. דרושׁ סער – הנה סער; דרושים עניים (הלא גם ב“אל-נקמות”, שהצליח, באים עניים) – הנה עניים. ב“פרולוג”, שרק האסי ודויד גונחים בו חליפות, ואיש אינו בא ואיש אינו יוצא, דורשים דוקא “מימין ומשמאל פתחים וחלונות”. כמובן, דרושים דוקא פרולוג וחמש מערכות, בעוד שכל הענין אינו אלא, לכל היותר, בן שתי מערכות. בקיצור: “מן ההרצאה נראה הדבר, ש”הפרובלימה המיסטית" הכתה את הדרמטורג בקרדום על ראשו – והוא אינו יודע היכן ידיו והיכן רגליו. מבלי דעת מה לעשות, הוא חוזר פעם אחר פעם אל השלד של עניינו, ומרגע לרגע הוא מפיקו לראווה, אוי, הפרובלימה המיסטית!
ש“א הורודצקי, אביר-החסידות, זה הסופר האוהב לכייל הכל על פי רצונו ולספרד נפלאות על מלחמות-הרוח, מלחמות הרגש והשכל, מלחמות הקולטורות א-לה ד”ר נתן בירנבוים, מוצא באחת מדרשותיו מסתורין בתלמוד, מפני שיש בו האמונה במלאכים, במטטרון שר-הפנים וכו', והדרמטורג שלנו פרץ הירשביין מוצא מיסטיקה בעצמו, מפני שהוא נוטל ענין של עוון הפרת-שבועה וענשה ורוצה להפשיטו ולהציגו ערום: “הביטו והיווכו!” הירשביין משתדל להסביר את הדברים אשר בלבו בדרך משל וחושב לתומו, שזוהי מיסטיקה. מגיע לידי כך, שלא רק הטוחן ובני-ביתו מאמינים, שתקיעת-הכף היא שאינה מחולה כאן, שהסער בא בעוונם והכנפים מוסבות בחטאתם, אלא שה“יוצר” בעצמו, בפשטותו היתירה ובהעדר-הפואיזיה שבכל דיבור, מיתמם, כאילו לבו שלם עם זה. ויוצא, שמעטפת הוד אמנות מיסטית באה למעשי-נסים גסים, לאמונות המוניות פשוטות בתכלית הפשטות, ל“פסיכולוגיה” בת אבק-טאבאק, לערבוב מכוּון בין תקיעת-כף ויללת-רוח…
ויאמרו מה שיאמרו: פליאה דעת מני: “איינרעדעניש” משונה ובמידה כזו לאדם זה לחשוב, שהוא באמת מאַיים על מי שיהיה באיומיו? מאין הונאה-עצמית מגוחכה ומדאיבה כזו, לחשוב, שיש באמת עוד טיפשים כאלה, שיפחדו מפני פחדיו? אי-הבינה האלמנטארית?
עדנת-הכניסה לפרדס, דקוּת-ההרגשות של העליה הסודית, רטט שירה עילאה, נעלמה, וקהות מכוּונת, ואמונה מלאכותית בשכר ועונש, ויחוסים מזוייפים בין דבר לדבר – כלום אין זה “תרתי דסתרי”?
ומי? אדם שכתב בעצמו לפני שנים אחדות דברים לא-רעים שׂם את האפֵר על עיניו ומשׁתטה. בושׁה וגם חרפה!
–––––
ספרותנו העברית ספרות-קודש היא; כלומר, חוג-קוראיה – מתי-מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שדה מוכשר להופעות סמרטוטיות ביותר, לדברים הנכתבים בידי הדיוטים ספרותיים בשביל העולם-הגולם הגדול. יצירות טובות אינן מופיעות אצלנו בכל יום ויום, אבל גם סמרטוטים – אינם חזון נפרץ אצלנו, ואפילו בשוק-הספרים שבגליציה.
הנני אומר “בשוק הספרים שבגליציה” – ולבי מהסס! איזה? אם “בשוק הספרים”, אז, באותה הזכות שאומרין זה, אולי אפשר היה גם לומר: הספרות העברית שבגליציה…
בספרות העברית שבגליציה… אמנם, אם יקרא “משכיל” גליצאי את הערתי זו, ספק אם יבינה. ה“משכיל” הגליצאי לא יסכים לך, שאין אף זכר לספרות עברית בגליציה. ראו, למשל, את המאמרים הראשיים ב“המצפה” היקר ותמצאו לעתים קרובות התרעמות על “האפרוחים בני-רוסיה”. שמכיון ש"הם מתרגמים או מחקים מה מסיפורי “גוֹרקי וצ’יכוֹב”, הם מתנשאים בלבם עליהם, הגליצאים, בוני הספרות העברית בגליציה…
והצער, אמנם, ישׁ לו על מה לשְׁרוֹת: בגליציה ישׁ הרבה מבינים את השפה העברית (במובן השימושי של המלה הזאת); בגליציה יש עוד קשר גדול עם הכתבים העבריים שבעבר, עם הספרות האגדית, המדרשית, החסידית, והקשר הזה מתבטא מאד – ולטובה! – בסגנונם של הכותבים עברית כאן; בגליציה מלמדים קצת את השפה גם לדור ההולך ובא, לילדים ולבני-הנעורים, אם כי הלימוד נושא עליו חותם ריאקציוני בכל המובנים; בגליציה – יותר נכון: באיזה חלק מצעירי-היהודים שבגליציה – ניכרים זעיר-שם זעיר-שם חיים מלאים געגועים, חיים נוטים לפואיזיה, לשאיפה, לחופש…. ואחרי ככלות הכל – אין שום יצירה ספרותית יוצאת זה שנים רבות, ואין ספרות עברית בגליציה, אין, לחלוטין!
מה היא הסיבה לזה? הסיבה או הסיבות: אויריות המצב הכלכלי, חוסר-הקרקעיוּת, השפעת הסביבה הפולנית, קטנות המהות הכללית, צמצום-ההרגשות, דלדול-הנפשות, מטבע-ההֶלֶר במידות ובמעשׂים, אונס-הטראדיציה, ירושׁת-הבערות וחוסר-הטעם. נוצץ פה ושם איזה זיק, נוצץ וכבה. עולה לדוכן איזה נותן-תקוה ספרותי גליצי – ומשתתק.
–––––
איךְ שׁיהיה, וכיום הזה לפָני ספר חדשׁ שׁנדפס בגליציה על ידי מחבר גליצי: “מאגדות-החיים” מאת יצחק פֶרנהוֹף, הוצאת “המצפה” בדפוס שׁ. ל. דַיטשׁר. פּוֹדגוּרז’ה, תרס"ח.
“מאגדות-החיים” – – – שם יפה; הוצאת “המצפה”… – ובכל זאת אני מתחיל לקראו. יצחק פרנהוף – אותו שהוציא את “ספרי השעשועים”, שה' יוסף קלוזנר כתב עליהם בשעתם מאמרים בני גליונות שלמים של דפוס. מה זאת? “נוח איש צדיק”, “האלמוני”, “צדקה ורשעה”, “מעיר גדולה”, “הלויית המת” – מה זאת? אמנם, אין אלו אגדות מן החיים, אין אלו אלא מיניאטורות לקויות בחסר ויתר, אבל בכלל אינן עם כל זאת רעות – מה זאת? גם הסגנון, למרות שגיאותיו וברבריסמיו (“הסתכל עליו”, “היפנטזו לבבות-ההמון אחרי פרחי-הלב” וכו' וכו'), איננו רע לגמרי; במקומות אחדים – נעים אפילו. מה זאת?
החידה נפתרה בעבר השני לשער-הספר: כחצי-הדברים הנם מעובדים ומתורגמים. ואפילו על פי אוֹסקאר אוּאַילד!
אֵפן לי, איפוא, אל “האמנות המקורית”: “לפני הבחירה”, “האלמן”, “שאלות-ילד”, “איך נוהגים”, “העתונים המדברים”, “ביער” – אה-אה! נודף פה, סוף-סוף, הריח הטוב, ה“מצפאי”, נודף! שימו פקקים בחוטמיכם!
אלוהי-הספרות! איזו הלצות בטלניות, איזה סחי! “ביער” נפגשׁים שׁנים רֵעים, אחד דויד, פּייטן, “בעל נפשׁ שׁירית”, המלא “שפעת-רעיונים”, האומר: “חיי הדגים במים וחיי אני בימי-האביב החמים יער”, ומשנהו אהרון, איש מעולם-המעשה, ש“בא אתמול אל העיירה שלנו וקידם בשחר לסור הנה”. זה האחרון “קנה את היער לפני שלושה שבועות והולך הוא ותר איזו אלונים מוכשרים לעצי-הסקה ואיזו לבקוע מהם אדנים”, באותה שעה גופה שרעהו הפייטן “הולך ומסתכל על הפואימה זו של הקב”ה". הנה הניגוד הטרגי מאגדות-החיים! אבל צריכים אנו לשמוע תחילה את לשונו של המסתכל-המשורר:
“–חכה חכה אהרון אל תפסיקני, (סימני ההפסק הם של המחבר, השגיאות – של… הדפוס, בוודאי!) מה אמרתי לך לפני רגע? כן, “רסיסים של אורות נחפזים”, ותפזזנה הקרנים, ותשטופנה נקודות הזוהר ותהיינה לים מלא, ים זוהר ותלטפנה את לבי הסוער את פני הבוערות ואני מקשיב בחשק קודח אל כל רשרוש היער, אל שירתו העדינה, אל תפילתו הנאוה, לתפילת הקימה, המלאה רזים, רזים, רזים, בלבי מנצנצת רוח המהקדש(?) למראה דשא ונטעיו השונים הגדלים פה בערבוביא פיוטית חפשים ופראים ועדויים רסיסי טללים כאבני יהלום מתנצצות… חידות חיים חצופים ושובבים זורמות בנשמתי למראה להקת ציפרים (שמעטערלינגע), שנבראו באורה ועולים מכל סדק שבקליפת העצים ומרחפים ונתלים בעצמיות (?) ענפים”…
אתם מצחקים? המתינו! קראו-נא “רוחות מספרות”, “האלמנה”, “המעשה בשלושה פרחים” – ותבכו! או יותר טוב! קראו רק ה“הלכה למעשה” – ותיווכחו, תיווכחו!
“ההלכה למעשה” היא סאטירה שנונה על “חוזה-חזיונות”, אשר בשכבו בשדה חולם על “השחרור והפדות הכללי”, התנפלו עליו “שני אנשים גסים ומאיימים”, שסיפרו לו, כי “מעשיהם להתנפל על האנשים ולבוז את ממונם וכל אשר להם”, והוא, חוזה-החזיונות, עודנו שוכב פרקדן ומוסר עצמו ברצונו בידיהם בכדי לדעת הלכה למעשה, איך נוהגים “אנשיהם של גורקי, אנדריוב וצ’יכוב”.
–––––
ושוב “מפרי-הארץ” – מגליציה: ראובן פאהן, “מחיי הקראים”, ציורים וטיפוסים, עם תמונות המחבר. הוצאת מ. אכסלרו, האליטש, תרס“ח; בדפוס א. ה. זופניק, ק. אונד ק. האפליעפעראנט, דרוהוביטש. ושוב, כמו אצל יצחק פרנהוף, פרֶטֶנסיה להיות דוקא אמן. מעט הוא, כנראה, למחברנו לכתוב קוריספונדנציה ארוכה ב”העולם" מרחוב-הקראים אשר ראה, שהיתה מעניינת מאד בלי שם ספק: דיני טומאה וטהרה, ישיבה בחושך בשבת וכו' וכו' – לא! דוקא “ציורים וטיפוסים”! הן כתב זוֹלה רומן מחיי העובדים במסילת-הברזל, הן כתב גרוּשֶׁצקי מחיי החופרים במכרות-הפחם, הן כתב שֵׁירוֹשֶׁבסקי מחיי היאקוטים, הן כתב טאן מחיי האמריקנים, הן כתב זנגביל מחיי ילדי הגיטו, היהודים הלונדונים, ומדוע לא יכתוב ראובן פאהן “ציורים וטיפוסים” מחיי הקראים?
ואל תשאלו: מה “חיי הקראים”? כלום חיים הקראים באיזה מקום מיוחד חיים כלכליים נבדלים, חיים היוצרים חטיבות נפשיות מיוחדות, חיים הקובעים ברכה וחשיבות לעצמם? האנשים האלה הלא הנם איכרים ככל האיכרים, חנוונים ככל החנוונים, אזרחים ככל האזרחים, אלא שיש להם איזו מנהגים דתיים שונים ממנהגי ה“רבניים” והנוצרים גם יחד, תפילות מיוחדות אחדות, וכל זה כלום נותן חומר לספר בן מאה עמודים מחיי הקראים? אל תשאלו! מר פאהן יודע מה שהוא עושה.
אלא שמא רוצים גם אתם לדעת מהו עושה ומהו רוצה לעשות? הבה ואגידה לכם: מר פאהן רוצה לנסות את כוחו בסיפור בעלמא, בתיאורים שגורים לא-מעלים ולא-מורידים בעלמא, במליצות נפוחות רגילות בעלמא, ובכדי להטיל איזו אימה, בכדי שלא לעסוק בדבר שלא יאה לבן-אדם “רצין”, כלומר, בכדי שלא להיראות כעוסק בסיפורי-מעשיות גרידא, הוא תולה עצמו ב“טרגדיה ההיסטורית” ומשתמש ל“מכחולו” בשם הקראים האומללים.
וכך הוא מתחיל:
“סיור ברחוב (מעין הקדמה)”. – "הרחוב כמו(!) מעורפל חזיונות עתיקים, האוויר כמו (!) מלחש סודות ורזים, המרחב הצר (המרחב הצר!) כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקועים בעצבות-אלמית, ואת החלונות הנמוכים הקרובים לארץ, כאילו יראים להרים את זכוכיות(יה)ם כלפי שמי התכלת. השמש מפזר בוותרנות קווים לוהטים כשפודי אש בבוקר חם זה (זה! נוּ, והצעיף הנוּגה-כהה?) זבובים מעופפים וכו' וכו'.
זבובים מעופפים – אשר עין ראתה אותם!
וקורא אתה עוד דלתות אחדות על “השמש שראה את ראשיתה וידע את אחריתה של הפינה הנשכחה” ועל “האדישות החנוטה משכבר הימים” ועל “השפם המגודל בניגוד (!!) לזקן המגולח” – ורואה אתה עם מי יש לך עסק כאן.
ותוכן “הציורים והטיפוסים”? “הקראי האדוק בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר, כמעט יתפקע לבו, אין פאת-זקן ואין דבר-תורה, מקילים במצוות, מחללים את השבת ויש שהתחילו להתנצר”, – ממש איזה ר' טרייטל שלנו, “רבני”, בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר שלנו – אותו ה“ציור” ואותו ה“טיפוס”… וכלום בזה שמשלבים כאן עוד איזו פסוקים מזמירות קראיות נעשה זה לציור-טיפוס מחיי הקראים? סידור-התפילה אינו עוד החיים!
והנה “רחוק מן העדה” – טרגדיה זו אתה מוצא בחייו של כל יהודי גר ב“ישוב”; והנה “דכדוך-נפש” של זרח זרחוביטש האוהב עלמה נוצרית וחס על אמו בת-דתו – תוכן קראי אוריגינלי, האין זאת? והנה “המתנצר” שאשתו אינה מסכימה לזה, ולפיכך, “תהום בלתי נראה (מדוע בלתי נראה?) המפריד מעתה לעולם בין נפשות קרובות, ובאוויר-החדר כמו (שוב “אוויר”, ושוב “כמו”!) מתגוששת גסיסה מרה ומרעשת של העבר ומתפתלה אפיסת מה שהיה, מלחמה מכוסה מעין מגיעה לקצה, מלחמת-נפשות”.
ופרזות “טרגדיות” כאלה ומלאות פסיכולוגיה “מכוסה מעין” כאלה “מתגוששות ומתפתלות” בכל ה“ציורים”, שתכנם האחד, ורק האחד, הולך ונשנה מציור לציור, ובכל ה“טיפוסים”, שטיפוסים – תכונות נפשיות אינדיבידואליות – מאן דבר שמם! והרצאת הדברים המשעממת, הארוכה, הפטפטנית, המשוללת כל ידיעה בשימוש-הלשון, הקוראת לשחוק – והרי לכם “מחיי-הקראים ציורים וטיפוסים עם תמונת המחבר”!
–––––
בפוֹדגוּרז’ה ובדרוהוביטש נדפסו אלה הדברים ה“ספרותיים” העברים, שדנתי בהם זה עכשיו, ובקראקוב הולכים ונדפסים כתבי אברהם רייזין ביהודית.
לפני איזה זמן קראתי את שיריו ואמרתי: “המלה הקרובה, היקרה… ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזובתו של האינטליגנט הפרוליטארי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה”. עכשיו אני קורא את סיפוריו, כרך ב', “בריות ועולמות”.
ישנם סופרים משלנו ועוד יותר משלהם, משל אומות-העולם, כשאתה קורא את דבריהם, אתה חושב: “רצוני, והריני מתפעל, איני רוצה – לא”. אולם כדבר הזה הן לא יקרה לכם בקריאת, למשל, סיפורי מוֹפּאסאן וההולכים בעקבותיו. אלה אוחזים אתכם בציצת-לבבכם ומכריחים אתכם בכוחם, בכוח-פשטותם, בכוח החיים שבהם, בכוח האמת שלהם, לחיות את אשר חיו הם; כדבר הנזכר לעיר, שיהא הרושם לרצונכם, לא יקרה גם בקראכם את א. רייזין.
יש אצל רייזין ציור, “המשונה”. זיסל, בחור זקן ומשונה, העובד בבית-מסחר אחד ומשתכר סכום הגון של כסף, אלא שהוא מפזרו בין חברים נצרכים, ובגד-החורף שלו, שחמימותו מוטלת בספק גדול, הוא נושא עשר שנים רצופות ואינו מחליפו בטוב ממנו. פעם הוא מתישב בדעתו ומכין לו איצטלה חדשה, טובה, אבל כעבור ימים אחדים הוא מסירה ושב לבגדו הישן, הקר, בהרגישו, כי האיצטלה המשובחת בונה חיץ בינו ובין דלי-הארץ היקרים עליו והקרובים אליו.
אילו הייתם קוראים סיפור-מעשה כזה אצל אחר, שהיה מספר לכם את זה באופן שאבלוֹני או סאנטימנטאלי, הייתם שואלים קושיות – לרייזין אתם מאמינים. לו אתם מאמינים הכל, מפני שהוא צודה את הנפש באהבתו, בפשטותו ובבלתי-אמצעיותו.
ביום החמישי, כשהקרח התגבר, יוצא זיסל שוב בבגדו הישן. מיד הכיר בזווית-הרחוב בסבּל אחד, כשהוא פעם ממולל ומתופף ברגליו, פעם מוחה ומכה בכפיו, פעם רץ וטוֹפז למעלה, וככה הוא עושה סגולות מסגולות שונות, אלו וכיוצא באלו, כלפי הקרח המר. הדבר ציער את זיסל, אבל גם ישר בעיניו. באישוניהן נראה אותו זיק-האש, הישן, הטוב, והוא פנה אל הסבּל:
– מה, דודי-רחימאי, קר?
– קר! קר! – ענה הסבל במעֵין חדוה.
– לא קשה! לא נמות בקור! – אימץ זיסל את הרוח.
– אֶט, למות בקור! הוא מנלן? כלום חורף ראשון לי? – שח הסבל ועשה סגולותיו בבת-אחת.
עליו עבר זיסל הלאה וזמר בפיו. צחוק היה בתוכו על עצמו לזכר הרעיון, כי ארבעה ימים נשא איצטלה על גבו. “נטרפה אז דעתי לשעה!” – התוודה לפני נפשו בקול…
הוא הדבר אשר אמרתי אז בדבּרי על השירים: “רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש”…
“טבעיות! איזה יחס ישר שבישרים אל הדבר המסופר וחנינה, חנינה אל עצמו ואל אחרים”…
צריך להוסיף את “ההיתול הטוב, הברור, הלבבי, הרייזינאי”, אשר בסיפורים הוא ניכּר יותר מבשירים, את ההיתול המריר, האמנותי, הנובע מתוך הסתכלות, מתוך כשרון גדול…
עומד לו אדם בעל עין חדה ובעל לב חומל ובעל נשמה חמה, מפרפרת, ומסתכל ורואה את כל אשר מסביב לו – ובת צחוק מעוקמת, עצבה-עצבה ומרירה-מרירה בזוויות שפתיו.
אופן ההרצאה מופאסאני: לא תיאור מפורט של צורת הנפש העושה, לא חיטוט בפרטים; האימרה הקצרה, הצמצום במשפט, המועט המחזיק את המרובה. ואולם התוכן הוא כולו שלנו, שלנו. יותר נכון: התוכן הוא אנושי עולמי בתוך מסגרת ביתית, יהודית.
הנה הציור הראשׁון – “העִבּור”. לאה צריכה היתה לרדות את הפת מן התנור, אבל המירדה שלה נשבר בבוקר. לאחר שגמרה את הספדה העשירי על המירדה הנשבר, הלכה אל דבוֹשה שכנתה לשאול ממנה את הכלי הנחוץ. “דרכה של לאה כשהיא באה לשאול דבר מאיזה מקום היא לא להביע את רצונה-בקשתה מיד, אלא להתחפש, כאילו היא נכנסת בעלמא, לשם ביקור בעלמא, לשוחח קצת, ולאחר כך להטיל כבאגב-אורחא: רוצה הייתי לשאול מכם דבר פלוני”. וכבואה הפעם לדבוֹשה, מצאה אצלה כנופיה שלמה של נשים משוחחות בהתלהבות במילי דעלמא ובמילי דשמיא. “ואדר”, “עיבּור”, “ערב-פסח”. לאה מתחילה להביע את רעיונותיה על דבר ה“עיבור”. אַל ייסרה האלוהים בעד חטאת-שפתיה. חודש-העיבור מוטל עליה כהר. אשתקד, בעונה זו, היה כבר ניסן, חום, והשתא – אלמלא העיבור, ודאי שלא היה קור גדול כזה. אפילו גזר אחד של עצים אין לה. אולם דבוֹשה רעיתה מוכיחה לה, שאדרבה – מה היא מדברת! הבורא יתברך בחסדו הגדול נותן לנו מתנת-חנם, חודש-חיים אחד יותר, ולאה אינה עוד שבעת-רצון. עוולה! הענין מתארך עד שלאה מרת-הנפש נוכחה, כי חטאתה רבה באמת וכי חסד ריבון-העולמים אִתה גדול עד לאין חקר, בתתו לה מתנה חשובה כזו. ענין-החיים, חפץ החיים… השיחה מתארכת. המירדה נשכח. הפת מתקלקלת בתנור. הפת, שעד שמשיגין אותה, “יוצאות העינים מן המצח”, “שש כיכרות-הלחם הקטנות”, אשר מתחילה, טרם בוא הצרה, “הביטה עליהן במבטים חביבים”, אשר בלוּשה אותן הכניסה את נשמתה לתוכן. והכל אבד, חשך עליה עולמה. חודש יתר של חיים, “עיבּוּר”, חודש יתר של חיים – למה לה חיים?
אבל לא? אל-נא אקלקל את הרושם של הקריאה. אל אקלקל בדוגמאות את הרושם המתקבל בשעת קריאה מכל מלה ומלה ומכל משפט ומשפט. דוגמאות, דוגמאות. מה יכולות דוגמאות דלות למסור מסֵפר בן למעלה מחמשׁים ציורים בעלי תכנים שונים, שכל אחד ואחד לבדו נוגע עד הנפש, עד תמצית-הנפש… דוגמאות… נוּ, ואם אביא את החצי – ומצא לכם? ואם שלושה-רבעים, ואם צ"ט חלקים, – והספיק? צריך לקרוא הכל, צריך לקרוא כל שורה ושורה – ולא כמו שקוראין אצלנו!
צריך לקרוא את רייזין – וביחוד עתה; עתה, בעת שׁניגֶרים, ולאדיקים ואוֹלגינים שׁונים חגרו את מתניהם להכניס לתוך הספר שלנו ברוסיה את כל הפראזיולוגיה המבישה, המעוקלה, הנבזה, אשר הביאו אתם מאותם הימים הטובים; בעת ש“מנחמים” נעשו למשוררינו, זילבוּרגים לציירינו ושאר דלי-כוח ועמי-הארץ למבקרינו ונושאי נס ספרותנו (עיין “די נייע צייט”, “די ניי-צייט”, “די יוגענדשטימע”, “די אלמאנאכען”, “די גאלדאנא פונקען” וכו'); בעת שאלה החלכאים התחילו דורשים, בלשונם הם הידועה, על נשמות אדומות, ועל שושנים שחורות – בשעה כזו נכון ונכון הוא הדבר להגביר בכל מה דאפשר את שארית הטעם הטוב ולהלהיב את הניצוץ האמנותי, האמיתי, הלבביי, בכל פינות שאנו פונים. בכדי ש“יבואו בצל הגמדים, ימוֹגו כחלום חזיון-לילה” נחוץ לקרוא ולקרוא את האמנים הספורים שלנו, את האמנים הפשטנים שלנו, את הביאליקים שלנו ואת הרייזינים שלנו, את אברמוביץ שלנו, ואת פרץ שלנו (מן הימים הראשונים…), המגלים לנו אישׁ-אישׁ על פי דרכו, כי “מלבד הבִּצה תחת השׁמים, עוד ישׁ מקום לעולם גדול רחב-ידים, ומלבד יליל-הישימון, דמי-הציה, יש מחסה בשמש ארץ יפה-פיה”.
יוני-יולי, כפר סמוך לז’ולקוב, 1908. [“רביבים”, קובץ א'. מלבד הפרקים על “מאגדות-החיים” של י. פרנהוף ו“מחיי הקראים” של ר. פאהן, שנתפרסמו ב“רשפים”, תרס"ט, בשם “מן הספרות הגליצאית” (ביבליוגרפיה), החתימה: י. ח. ברנר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.