א

שלהי אדר וראשית ניסן, לילות-אביב עומדים מאחורי הכותל, אלה הלילות המתגרים ביותר באמולי-הרוח. בכדי להינצל מהם בורחים אל הקריאה. דברים חשובים אינם באים לעולמנו, וקוראים את “השילוח”, ואת ה"ליטערארישע מאנאטס-שריפטען ואת… “העולם”.

לא, אחי שלי, לא בכדי ספדו ספדיא. יש ויש מה לבכות בעולמנו ולא צריך לפחד מפני הדמעה הנאמנה, שמא נהיה לבעלי-תאניה ולבכיינים בעיני אותם הקהים המתחפשים ולובשים גאוּת ואומרים: “ידנו רמה”. המתחפשים והקהים והבלתי-מבינים דבר והבלתי-רוצים להבין דבר רבו ברחובנו בעת הזאת. אבל – שבקא להו. ראשית דבר, האמת, נאמנות-הלב; והלב עומד בלי הרף ומכה, ומכה: טבַענו, טבַענו, פסק כוחנו, פסק… היש בנו עוד כדי קימה? היש בנו עוד כדי קימה?

לא בכדי ספדו ספדַיא ולא בכדי בכו בכִיַיָא. לא בכדי מבכים גם את “ספרותנו”, אמולה זו, אשר למרות מה שצ’וּקוֹבסקי כתב בנוגע אליה את מאמרו המטיל סערה בחוגים סוערים, למרות מה שתירגמו ומתרגמים ויתרגמו ממנה לרוסית או לאשכנזית את “יצירותיהם” של אנכי ושל הירשביין, למרות מה שנכתבים בה מאמרים על קנוּט האמסון ומכניסים אליה בפעם השניה ¹את “מלכת שבא”, בקיצור, למרות כל הנסים והנפלאות, שאנו מוצאים באותה הכרוניקה הספרותית-האמנותית שבחוברת א' ושאולי נמצא גם בחוברת ב', למרות כל אלה – הנה, סוף-סוף, אי-אפשר לדבר עליה, האמולה, בלי מרכאות כפולות ולעולם אי-אפשר יהיה לדבר עליה בלי מרכאות כפולות –

רחוק אני ממקום-המעשה; העתונים שלהם מגיעים אלי באיחור-זמן ובאקראי. ובכל זאת, גם מן הקולות הבודדים הנמלטים אלי מתוך ההפיכה, יודע רוחי לדון בזו ההפיכה…

ובמטותא! אל ירבו-ידברו אלינו, אחי שלי, על “ריניסאנס חדש” והתעוררות האינטליגנציה העברית.

אם נעים להם הדבר לשׁ. גורֶליק ולחברותא, יוסיפו-יניחו להם “ציפרים בחיק”, יחשבו להם, כי הם באי-כוח הרינסאנס וכי הגדילו לעשות בירחונם, אבל אל-יפיחו לנו כזבים, כי לא נאבה לשמוע. האינטליגנציה שבה אל ספרותנו, ממש, להבדיל, כמו “אינטליגנציות” אחרות שעוזבות מפני איזו סיבות את ספרויותיהן לתקופה ידועה ושבות אליהן. “האינטליגנציה שָׁבה” – מה תשׁובתה, באיזה אופן יכולה היא לשוב ואל מה תשוב?. “ריניסאנס קולטורי” – היכן אתם רואים אותו? ב“פוֹרְטְראגים” שׁבווילנה ובלודז ובווארשׁה? היכן אתם יכולים לראות אותו, בתחום-המושב" מה אתם, נשמות ערטילאות? כמה מבישות פראזותיכם הכוזבות, בשעה שבאמת כל דבר לא נשתנה. והמצב הוא כמו שהוא, והגלות בעינה עומדת, לבלי לתת שום אפשרות טבעית לחוג-קוראים אמיתי וליצירה נובעת ומתגברת!

ובכן מה? צריך לשבת בדד ולדום? להיקבר חיים?

אשרי מי שיכול. אשרי המקווים להיחבא – ותקוָתם אינה תקוַת אנוֹש אָנוּש…

ברם, מי הוא השליט ברוחו לכלאו?

ולפיכך?

ולפיכך – יצירת ספרות עברית-יהודית בהתאזרות כל הכוחות, בשארית כל הכוחות, אבל לא מפני תעיית השקר, ש“האינטליגנציה מתחילה כבר שבה”, שהעם דורש שנהיה לא גרועים בספרותנו מאחרים, שהצעירים פוערים פיהם אל מול “המאור שביהדות”, וכו' וכו וכו' אלא למרות עמידת האינטליגנציה מרחוק, למרות עמידתה מרחוק בהכרח, למרות מיעוט-הדורשים, למרות הכל!

לא “מפני”, אלא “אף-על-פי-כן”.

אף-על-פי-כן – זוהי המסילה היחידה שלנו עכשיו, השארית הנמצאה, השארית הטרגית.

ואכן, חדלה הבנת הטרגדיה בתוכנו.

גסי-הלב ומטומטמי-הרוח מסביב. אין עבודת-מחשבה בשום מקום, אין חיי נפשות כבירות, טרגדיות. אין חודר אל העצם, אל התוך ואין חש – כי הכל טרגדיה.

הלא הכל טרגדיה! תולדות-הציוניות והתחבטות-הציוניות ממול פתחי עם עצל וגווע ושוכח-פוגרומים – טרגדיה; שאיפת-הסוציאליות לחדש ולשפר את פני החיים ולטהר את פני החברה הרקובה והמלאה שפיכת דם נקי – רק טרגדיה; ריבולוציה אומללה ומלאה ספקנות, בשעה שהנבונים יודעים היטב מראש את תכונתם של ההמונים הרוסים – לא טרגדיה? מהלך דיקאדנטי-ריקני בספרות, מליצות בטלות ושאיפה, כביכול, שהכל ירד מצולה – אוי, איזו טרגדיה! חיקוי לזה מצדנו ושיבה אל אוצרות-הרוח, כביכול, גם מצדנו – קומדיה? לא, גם כן לא-קומדיה, פרפור כל הכוחות היותר טובים, גויעת הרגשות היותר עדינים, אפיסת שתי ספרויותינו החולות והקרובות לנו – טרגדיה, אך טרגדיה…

ואף-על-פי-כן!

טובעים אנו – ואף-על-פי-כן פה אנו עומדים, פה… וכל זמן שאנו פה, צריכות ספרויותינו לבלי לחדול לחדור אל כל עומק-מצבנו ולהבין לרוח כל הגלים העומדים עלינו. אל לספרותנו לבקש מפלט-שוא. מפלט בן-רגע במליצות בוטחות ושלוות על-דבר ה“ישיבה”, ה“ריניסאנס” או “מאור-היהדות” החזקים, כביכול, מהכל. אל לה בכלל להזכיר “ריניסאנס” בשעה שהיא מדברת אלינו, חודרים בני חודרים, ספקנים בני ספקנים, ואל לה להזכיר את המלה “יהדות” בעלמא, בשעה שהיא מדברת אלינו, אל אתיאיסטים חפשים. אל לה להוציא את השם “יהדות” הבלתי-מובן, לבטלה, בשעה שהיא עוסקת אתנו, אנשים רליגיוזיים לא במובן ההמוני, אנשים הרחוקים מתיאולוגיה, ואפילו מתיאולוגיה משכילית, מרחק-יה. ועוד: אל לה לספרותנו לשים פניה לצד חוץ, לצד כל הרוחות העוברות המנשבות ולשוות נגד פניה תמיד: מה יאמרו שם עלינו, כשיקראו את דברינו בתרגומו של “שיפוֹבניק”, ²כמו שמורגש בכל דף ובכל שורה מה“ליטערארישע מאנאטס-שריפטען”, ואל לה לבטל את כל השאיפות ומצבי-הרוח של לא שלנו בשם הסובסטאנציה המשולשת, הסובסטאנציה של מלים: “עם-ישראל, ציון ושפת-ציון”, כמו שעושים ב“השילוח” וב“העולם”. לא, לא, רחוקים אנו, בני-הטרגדיה, מבטיחוּת, וטוב לה לספרותנו-מקדשנו להתרחק מבטיחוּת טיפשית ומהתפעלות טיפשׁית, מבטיחוּת בדברים כ“ישׁיבה” שׁבאודיסה, שׁתגדַל, אם ירצה השם, רבנים משכילים, ומהתפעלות מדברים כתרגומו של “שבתי-צבי” ב“שיפּובניק” והשיעורים לחכמת-ישראל מיסודו של הבארון!

אוי לי, אם אומר, אבל ספרותנו היא עתה סמל-הקהוּת – ואם גם לא אותה הקהוּת השבעה כעין זו של ספרות האנגלים והאמריקאים של עכשיו: סמל הקהות והכסילות מצד זה והשוביניסמוס ואמירת המוסר הטיפשאי להמון המופקר מצד שני. ביחוד העברית מסורה היא כולה בידי וֶטֶראנים ספרותיים מן המין הידוע ואין נותן מהלכים למחשׁבה החפשית, הצעירה, המיגעת ובלתי יגעה, אשר, כרביבים עלי עשב, תהיה לנו על לבנו העיף. אין מעלה את כל מיני רפרופי הרעיונות הנולדים בלבות המיוחדים שבתוכנו, בנשמותיהם הרצוצות, המורכבות, הטרגיות, החודרות אל הסוד, העולות אל הערפל, אל המסתורין, לעיסת-דַיסה כללית אצלנו כיום בספרותנו שבלשון-הקודש; הכל לועסים דיסה, הכל קוראים רק קריאה אחת, ועד מתי, הוֹי עד מתי, לא נקוץ בקריאה האחת, עד מתי לא יהיה לנו הצורך האמיתי בהארה, בחקירה ודרישה, בפניות אל המעלה והמטה? בשעה שאחד-העם עומד לו בצילינדר בלונדון וראשו מכוסה במפני שהוא מוקף רֶבֶרֶנדים אנגלים, והוא דורשׁ בפניהם על התפקיד שׁל בית-המדרש בחיינו לעתיד לבוא, כשיתאחד הוא (כלומר: בית-המדרש, ולא אחד-העם) עם בית-הכנסת במהרה בימינו, יושב לו משורר יהודי-עולמי גדול, ומיכה-יוסף ברדיצ’בסקי שמו, בעיר קטנה שבגרמניה, בדד ונשכח בהחלט, גלמוד במחשבותיו על גוי ואדם, ואין דורש לו ואין מבקש לו. בשעה שמרעישים גלי-העתונות על איזו הצגת חזיון המוני ובינוני (הוי, כל כך בינוני במוסף הספרותי!) של הסופר-הילד אַש, יוצא במקרה קובץ-כתביו של צייר מקורי שבמקוריים, של נוקב תהומי בשנים-שלושה קווים – וג. שוֹפמן שמו – ואין מזכיר את ההופעה הספרותית הזאת אפילו בכרוניקה. צילצל הפעמון הריק בתקופת-הריבולוציה, ועכשיו, בתקופת השיבה-לספרות, כביכול, אין שוב אלא צלצול הפעמון הריק.

ריקנים ומבאישים ומרפרפים-ממעל הם שנים-שלושה אורגנינו המופיעים, ובמה חפשית אינה לנו, בָּמה לאו בשביל דֵיביזים ולוזונגים ודוֹגמות, אלא בשׁביל אנשׁים חפשׁים ונשמות בנות-חורין – במה כזאת אין לנו. רבים בתוכנו המרגישים עד כמה אין מקום בשביל הרבה דברים שצריך לנטות אוזן להם, בשביל דברים שהיו מעמיקים ומעשירים באמת את חיי הרוח שלנו, בשביל דברים “לבביים” ביותר, כמבטאו של יהושע ראדלר. רבים אם האחים הסופרים, אשר לדבריהם נייחל בקחתנו איזה גליון חדש, ואינם – הלא דבר הוא.

כן, לא “העולם” ולא ה“שילוח” עם טראדיציותיהם המקובלות ואופני-דיבוריהם הנהוגים ומיטת- סדומם ושלוותם היהדותית. יביעו את כל מה שהאדם הישראלי החפשי חושב על החיים והעולם, וביחוד על אודות עצמו, על אודות עיקר-העיקרים, זאת אומרת: על אודות ה“אני” שלו.

השונים מהם ה“ליטערארישע מאנאטסשריפטען”?

ה“ליטערארישע מאנאטסשריפטען”… משביע אני עלי את שמותיהם של אחי ורעי היחידים החביבים עלי, כי בשמחת-לב אדירה ובחרדת רגש כביר נטלתי את החוברת לתוך ידי לקריאה. כל-כך עודני אוהב קונטרס חדש ונדפס-יפה בלשוני היהודית! כל-כך עוד האמנתי בדבר חדש מאת פרץ, במסע-בפלשתינה מאת אַש; כל-כך עוד ערגתי לפסוקים חדשים מאת איזה שם חדש לי: זילבורג; כל-כך עודני כמֵיהַּ לקרוא דברי-ספרות טובים משׁלנו, משׁלנו…

ואולם – אוי לי, אוי לי, מה מיהרו חלומותי לברוח! חרוזים אחדים לא-רעים מאת פייטן הרשום בתאי-מוחי זה מימים, דוד אַינהוֹרן, ואחר-כך – אוי, אוי, אין מלה בלשוני. נדמה, כאילו נתאספו כל אלה האנשים להרעימני ולשלוח לשון למולי, לשונו של המשוגע של פרץ “אין פאליש אויף דער קייט”, אותו המשוגע המדבר, לכאורה, לא כמשוגע אלא ככל הנפשות אשר ב“מחזה”. ביחוד הירשביין זה ופטפוטיו שאין למו קץ ותכלה ושריחם כל-כך רע בשביעת- הרצון הניכרת בהם, באמונה האווילית שבתוכם. כי הוא מפליא לעשות, מפליא לעשות בפסוקיו המעושים, הניחרים, הריקים. “סטרונעס, בענקען, הויכע בערג איבערצושטייגען, הארמאניען-ים, שלייכצען” ³ – כל זה הולך ונשנה בלי שום קשר פנימי, כל זה בשימוש לא-יהודי בלשון היהודית, כל זה בפרקים רבים ובאופן מעורר צחוק. בכדי לעורר אותו הצחוק בלב מי שלא קרא זה, צריך היה דוקא לתרגם מלה במלה עם כל אותם הצדדים המגוחכים על-דבר הליכתו המוכרחת ועל-דבר אי-ההבדל שבה בין קדימה לאחורנית “וכי יש הבדל לאן? ובלבד שלא להיפגש במכרים ישנים” – “מה דרוש לי עוד?”

והטוב טוב ממנו אַש בפעם הזאת, שב“מסע לפלשתינה” לא מצא אלא בכדי להביע איזו אֶפֶקטים זולים בדבר ה“יוּד” וה“רוּס”, להשתפך במנגינה על-דבר הגוֹיה, זוגתו של ה“רוס” שׁקיבצה אגורה ואגורה מבֵּיצה ומביצה, מטיפת-חלב ומטיפת-חלב ולשחק בלי הפסק בלשון: “און פאלען פון דאך צו דאך און טראגען זיך פול בלאך צו בלאך” ⁴… איש בעל-הרגשה אנכי, כותב הטורים האלה, ואני הרגשתי בכל שורה ושורה שברשימה הזאת את אי-התמימות האמנותית, זו שׁהתיאוריטיקן ניגֶר מדבר עליה כל כךְ הרבה בסגנונו הרגיל – אותו הסגנון המדבר גדולות על כל רעיון פחות – בנוגע למספר מעמיק כה. ד. נומברג (עיין “רשימות ביבליוגרפיות”). נראה היה, שמר אַש, אשר העולם-הגולם והמבקרים המושבעים הוציאוהו מילדותו, הכריח את עצמו לכתוב את הדברים ונתכוון לחזור פעם ושתים “ווי א שטיל געבעט” ⁵ועוד מליצות פרימיטיביות כאלה. כמה מלאכותיות בציור, איך העצים שמסביב מביטים על האניה החולפת כנערי-החדר המוּבלים ביד ה“בעהלפער” עם רקיקים וסידורים. כמה זיוף בכל אלה “פון בוימל צו בוימל”, “ווי א יונגער חתן”, “פין גאלדען-בלאך צו זילבער-בלאך” ⁶. טפו!

ומה אומר, איפוא, על מתחיל פראזיאולוג, ורק פראזיאולוג, כמ.זילבורג, שיש לו איזה “ספר-החושך” והוא מחלק ממנו פראגמֶנטים למאספים שׁונים?

ומה אומר על גלגולו של“אליה השוחט” (מאת: זלמן-יצחק אנכי!), שבא הפעם בדמות הרב ר' אלחנן, שעיניו, כמובן, עורגות ומלאות געגועים וזקנו ופאותיו, כמובן, ארוכים ורכים כמשי, ומסביב-סביב, כמובן, “פוּלינקע קינדער” ו“שבת’דיגע תפילות” ואידיאליזציה וסנטימנטאליות – הסימנים המובהקים של לא-אמנות!

מה זאת? מה המה כל אלה?

וכשאתה קורא, אחי, את כל הספרות היפה הזאת, לרבות דברי גועל-הנפש של “נסתר”, את הספרות היפה של ירחון, בא-כוחו של ה“ריניסאנס” ומקדש לאמנות כ“ירחונים הספרותיים”, ואינך מוצא אפילו קו הגון אחד, אפילו מלה יוצאת-מן-הלב אחת, שתחדור אליך, שתעשה עליך רושם, שתישאר בתוך-תוכך, כשם שהיית מוצא תמיד בכל מה שהוציאו א. רייזין וחבריו, והנך מתחיל להבין את כל כוחו ועומקו של אותו ה“ריניסאנס” כפי שהוא באמת, ואתה משליכו אל תחת השולחן, אז הנך שוכח אפילו את חטאת ביאליק למלא את חוברות “השילוח” בפיליטונים במקום בלטריסטיקה, כ“הוא-הוא” ו“יתומה”. ואמנם, הן כמה קצה כבר נפשנו מהאידיליה של חיי “זקנים”, שכל-כך טיפלו בזה רב-הכישרון ש. בן-ציון ועמו א. מ. גונצאר ואחרים – והנה שוב דבר כזה מבעל-הפיליטון, “אברהם’ל הסנדלר”! והן כמה רחוקות כבר אידיליות שוות-פרוטה כאלו מכל מה שתוסס וגועש בקרבנו – ומה רואה על זה ביאליק לטרוח כל-כך ולסוכך בסגנונו, שאין דומה לו, על איזה פיליטוניסט ו“ציוריו”, שאזוב עולה בהם?! וגדול הצער ביותר בהתעורר המחשבה בלב על מהותם של העולמות שבהם חי משורנו עכשיו… אכן לא יכופר לו העוון, בלתי אם יוסיף לתת עוד מסדרתו של “שירי-העם”!לראש הדף

בחלק הפובליציסטי שב“השילוח”, ב', ש“ז, ראש המדברים, כלומר עומד בראש החוברת, הוא “כוח חדש” – מר ש. ב. מַקסימוֹבקי, הדן על ה”הפקר" של המוננו ומבקש תרופה לו בהכשרת-הלבבות על-יד החינוך והספרות, דאם לא-כן לא תועיל גם שיבת-ציון, חס-ושלום. חבל, שמאמרו של מ. אינו לפני ולא קראתיו, לצערי, אלא פעם אחת (“השילוח” בעיר רבתי זו שבגליציה, שאני שוהה בה, מתקבל באכסמפלאר אחד, ברידקציה יהודית, והאכסמפלאר הזה הוא בידים אחרות ברגע זה), ובכל-זאת יש בי רצון להעיר עליו חצי-דבר…

על שני עמודים ויותר, כמדומני, מתאר מקסימובסקי בכשרון מדעי את הפסיכולוגיה של עיר נצורה ושל מצב-מלחמה. אחר-כך הוא עובר אל היהדות ההיסטורית הנתונה גם היא בסכנה ובמצב-מלחמה.

זה המאמר השני למקסימובסקי בעבודתו הספרותית, ולפיכך אולי עדיין לא למותר הוא לומר לו מעין זה: “אישי הסופר! יהדות זו, שאתה מרגיל את עצמך לדבר עליה מפי אחד-העם וקלוזנר – אין אנו יודעים מה טיבה. על יהדות בתור בריה מיוחדה לעצמה יכולים לדבר רק בעלי-דת במובן ההמוני, וגם אתה, גם אנו, הלא יהודים חפשים אנו. יהודים, אבל לא דואגים ליהדות. אנו – יהודים אנו, יהודים כמובן מאליו, יהודים שאין נותנים להם לחיות, יהודים עם כל הליקויים והפגמים של היהודים מימות-עולם, ואנו שואפים אל תיקון-הפגמים והסרת-הליקויים, יהודים נתונים בתנאים של לא-חיים ולא-יצירה, ואנחנו מעפילים אל החיים והשירה, אבל לא-לא, בשום אופן לא, בשם אידיאלים קבועים של איזו יהדות. אישי הסופר! לשונך, אחרי כל הקלקולים שהד”ר קלוזנר, עורכך, עושה בה בוודאי, כדרכו, נאה היא וברורה, אבל כמה לא נאה לצעיר שכמותך, ולוּ יהא מוסרי ומכיר ומתהדר במוסריותו כמוך, אדוני, להחזיק בכנף-בגדו של חוזה-“בית-המדרש”, ולבלי לצעוד צעד אחד מבלי קובץ המאמרים “על פרשת דרכים” ביד! ולבסוף: כמה לא נאה באמת להיות תמים כל-כך כיום הזה ולחשוב שאין הדבר תלוי אלא בדברים טובים, במוכיחים ובמטיפי-מוסר!" –

“השילוח”, “השילוח”… “מקדשנו” המעט… “מבצרנו” היחידי…

ואולם איך שיהיה, וב“השילוח” יש לנו עסק עם סופרים, עם סופרים מובהקים. לא כן ב“העולם” מיסודו של א.גינצבורג-חרמוני.

כי הציוניות בתור מפלגה נתונה עד הדיוטה התחתונה ונעשתה מדרס בכל הארצות למתי מספר של בעלי תכונה פעוטה וזוחלת – דבר זה הוא כבר מן הידועות ואין צורך להאריך בזה. די להראות על ה“לאנדעס-פאליטיק” ועל הערך של עבודתה המעשית בארץ-ישראל. והנה “העולם” בצורתו הפוליטית-הספרותית של עכשיו, בטון שלו ובקול המנסר בתוכו הוא כלי-מבטאם האמיתי של בעלי התכונה הנזכרת לעיל. נוטל הנך את גליונות-“העולם” האחרונים ורואה אתה בחוש עד כמה אין רוח-חיים פנימי לתנועה הציונית, עד כמה הכל מעושה ונפוח, עד כמה הכל “פוליטיקה”. מדברים על כל מה שאתם חפצים, עושים פרופאגאנדה בשביל “עבריה” וכו‘, וכו’, ועל העיקר, על זה שבלעדיו אין כל ערך וכל תקוה לציוניות, על העליה שׁל פיוֹנֶרים לארץ-ישראל – על זה לא רמז אפילו בשום מקום. בפלשתינה יש כיום הזה קבוצה קטנה של ציוניים באמת, של עובדים באמת (לפחות, עד כמה שאפשר לשפוט מדבריהם שבדפוס: האורגן “הפועל הצעיר” הסימפאטי כל-כך!), והקבוצה הזאת קוראת לאידיאליסטים צעירים שבגלות לעלות אליה. והנה אתה מוצא ב“העולם”; רעיונות שטחיים על-דבר ההתבוללות מאת א. ציוני, למדנות על-דבר החסידות וההשכלה מש“י איש הורוויץ, מדעיות על-דבר הפרוליטריון הרוחני מהד”ר מ. רובינזון איש-פאריז, “מחשבות” על הדיבור והשתיקה מאיזה ל. רוזנברג, שירים מאת סילקינר, בלטריסטיקה מאת א. שׁפירא וי. א. לוּבֶּצקי, אבל לא דבר ולא חצי-דבר על-דבר קול-הקורא הזה, מילא, סוקולוב בעצמו יש לו לשם מה ללחום, או יותר נכון: נגד מי ללחום; מלחמה לו במילאנכוֹליים ובאֶסתיטיי. גדולה אמונתו, כנראה, שהאומה והארץ יִבָּנו ממיושׁבים וקארייריסטים. ואולם “עוזרו הראשׁי”, שׁישׁ לו עסק גם עם עניינים אחרים והמדבר על כל, גם על מה שלא היה צריך לדבר, אם הוא שותק על הקול-הקורא: “עלו, אחים; בואו!” – במה אפשר לבאר את זה?

ברם, מעניין ביחוד הוא החלק הביקרתי. כאן מתגלה ביותר הטמטום, אפר-הלב. מבקרי “העולם” המה בבחינת “חוני המעַגל”. “סופרים ארעים וקוראים ארעים”; ימים ושנים הם עוסקים בחזנות, בדוקטוריה ובעוד דברים כאלה ולא יֵדעו ולא יחפצו לדעת מכל הנעשה והנכתב מסביב, ובבוקר יום עבות אחד הם נעורים משנתם, מעבירים אצבעותיהם על עיניהם: אה? מה? מה פני הספרות? אה, מצורעים…

“מצורעים…” לקרוא אין להם חפץ ואין התעוררות, ובקרוּא אין הבנה; לחיות את בעלי-הכתבים ולחוש בכל שחשו הם – אין להם כל אפשרות; ואולם כוסף לכתיבה ישׁ דוקא להני “חונים-מעַגלים”, והם חוטפים באקראי איזה קטע מפסוק, איזו מלה בודדה, ושופטים מתרעמים וכועסים: מה זה נומברג? מה זה שופמן? למי ענין בדקותם, בקוויהם הנפלאים ובעמקות-הרגשותיהם? מחוץ למחנה… מצורעים… וככה הם בעצמם פוסקים את פסוקם “בנשימה אחת” ושבים לשנתם. –

מחוץ למחנה עומדים נומברג ושופמן! בתוך המחנה – א. גינצבורג-חרמוני. הוא השליט. הוא שופט את כל סופרי הגולה, למי יש רגש עברי ולמי אין, למי לכתוב לשון-הקודש, למי ז’ארגון ולמי לפתוח חנויות. ביחוד, מאפס-עבודה, הוא נלחם בז’ארגון. בגליון האחרון הוא כותב פתאום על-דבר “שירת הברבור של הז’ארגון” ומחשב חשבונותיו עוד פעם עם זה שאין שאין לו רגש עברי – עם נומברג. “אני אינו קורא ז’ארגון” – מתפאר בגאוה וגודל-לבב חרמוני דנא. רוסית הוא קורא כבר (במובן: “לייענט שוין” – מבטא של הסגנון הארצי-ישראלי באותו המאמר!) שהרי הוא יודע (במאמר אחר), שאַרציבּאַשוב עוסק רק בנאפופים ושביאליק מחקה אותו, אבל ז’ארגון – פֶה! מר א. גינצבורג-חרמוני הוא מן המשפחות המיוחסות, הארצי-ישראליות!

מחוץ למחנה ובתוך המחנה, מחוץ לבית-הקהוה ובתוך בית-הקהוה. ואכן ראוי הוא לשבח מר חרמוני, שהוא מכניס את בית-הקהוה לתוך עתונותנו. אולם טל זך ונוצץ, טל-עמקים, ורוח אמיץ וחפשי, רוח-הרים – את אלה מי יכניס?

[“הד-הזמן”, אדר-ניסן תרס"ח; החתימה: י. ח.ברנר]

א

הנייר הרב אשר נשחת בעשרות השנים האחרונות בכדי לברר את השאלה “הארורה” – הארורה ככל שאלות הגלות, הארורה ככל הדברים שאינם תלויים רק בנו: – “עברית או ז’ארגון” – סוף סוף, לא לחינם נשחת. פתרון השאלה הזאת הוברר, סוף סוף, פחות או יותר. עכשיו יוכל רק אדם בעל צד חֲדָא (איינזייטיגער) כהפייטן העממי והחביב שלנו אברהם רייזין במאמריו בה“סוציאל-דימוקרט” להעמיד את השאלה, ממש כמו שהעמידוה ה“ז’ארגוניסטים” לפני חמש-שש שנים, מתחילה בהמאסף “20-טער יאר-הונדערט” ואח“כ ב”דאס יודישע וואָרט“, ולהתנפל על ה”לשון-קודש" כעל דבר מת, כעל דבר בלתי-נצרך לחלוטין, כעל דבר רע ומקלקל ופוגם. עכשיו מתחילים מבינים כל בני-הדעת משני המחנות, מצד אחד – כי הז’ארגון היהודי, ה“יודיש”, אעפ“י שבעבר אינו שלנו לגמרי ושרשו לקוח מעם זר וערכו ההיסטורי כערך כל ה”זארגונים" שהתשמשו בהם בני ישראל בארצות-גלויותיהם; אעפ“י שבהווה אינו מאחד ואינו יכול לאחד את כל נידחי ישראל, ובכל מקום הוא מקבל צביון אחר והשפעה עצומה מן השפה השלטת, (הז’ארגון האשכנזי שמדברים בו בגיטו הלונדוני והניו-יורקי שונה הרבה מאד, כידוע, מן הז’ארגון שמדברים בפנים רוסיה, למשל); אעפ”י שעתידו מכוסה בערפל והדור הגדל אינו מתחנך בו, עובדת-ברזל היא, שבהכרח צריך להתחשב אתה, – מכל מקום ואף אל פי כל אלה היודיש – יודיש הוא, השפה הנתונה בפי רוב עמנו, שרק אנשים קהים יוכלו לזלזל בכוחה החיוני ובערכה העממי הפוליטי ורק שוביניסטים טיפשים יוכלו לבטל ולשים לאַל את כל יצירותיה למן “אוסף-הפתגמים” של איגנאץ בערנשטיין עד “א שטעדטיל” של שלום אש וסקיצותיו החודרות והנפלאות של אברהם רייזין, המשורר הנוגה והנלבב. מצד שני מתחילים מודים גם האנטי-הבריאיסטים הקנאים (מלבד חביבנו אברהם רייזיין זה עצמו), כי השפה העברית, אעפ“י שהיא אינה מדוברת זה אלפי שנים, אעפ”י שהיא בפועל רק קניָנו של חלק קטן מאתנו, אעפ“י שערך פוליטי אין למצוא לה משום צד, – הנה היתכן לא יתכן לקרוא אחריה מלא; שפת הדת, שפת הדת ותו לא. השפה העברית אינה חיה, ובשביל רוב בני אדם אין ערך לשפה מתה, אבל לשפה “מתה” זו היתה מאז ומעולם והולכת ונמשכת עד היום הזה ספרות בלתי מתה. קולטורה אמנם לא עשירה ביותר, באשמת תנאי חיינו הגלותיים, שאינם נותנים לנו ליצור כראוי, אבל בשום אופן לא מתה. לא אתוַכח עתה עם רייזין על הוכחתו העם-ארצית ו”ראיתו" המגוחכת מן היחס שבין השפה הצרקובו-סלביאנית להשפה הרוסית החדשה, זו שהתפתחה ישר מתוך זו, להיחס שבין העברית והז’ארגון, שאף שגם הן השפיעו זו על זו, הנן בעיקרן שתי שפות שונות ורחוקות זו מזו, – אני רוצה רק לשאלו: הנה הוא אומר, שאיש מן הרוסים לא היה רוצה להשכיח את הרוסית החדשה ולשוב לצרקובו-סלביאנית – כן; אבל מדוע הוא שוכח, שממש כמו שבעזבון השפה הרוסית החדשה עוזבים עם זה את לרמונטוב וגוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי, צ’חוב ואנדריוב, כן בעזיבה מכוּונת של העברית אנו עוזבים ומשכיחים מאתנו את הרכוש הרוחני המעט שיש לנו: אנו שוכחים את התנ"ך במקורו את האגדה וניצני הפילוסופיה היהודית, את שירי ר' שמואל הנגיד, ר' שמואל בן גבירול ויהודה הלוי, את אלפי הפיוטים הליריים, את רעיונותיהם של ר' ידעיה הפניני ור' משה חיים לוצאטו וכל מלחמת-ההשכלה שאחריו, את אותם הדברים שכתבו רק עברית מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ, ואת כל מה שכתבו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי וח. נ. ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. “לשון הקודש” אינו פֶטיש לנו; אנשים חפשים אנחנו מהיות פֶטיש לנו; לא סכום מלות ידועות, חשוב עלינו, אלא מה נעשה, וחיי הרוח שלנו יקרים עלינו, וחיי הרוח שלנו התגלמו יותר מחמשים דורות בזו השפה הבלתי-מדוברת, בזו הבלתי-מדוברת, אבל החיה!לראש הדף

“מה תתן ומה תוסיף לנו שפת עבר”? – באיזו שפה מדוברת מאז ומעולם בין היהודים לא נשמעה ההתמרמרות הזאת על השפה הזאת, המתה ובלתי מתה, הנשכחה ובלתי נשכחת? שני אלפים גלות – ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נשאלה השאלה הזאת, ובאיזו שנה מן השנים האלה לא נכתב שום דבר בשפה הזאת?

כן, עכשיו ברור ומחוור לרבים מתוך מחננו, כי על השאלה “ז’ארגון או עברית?” – יכולה להיות רק תשובה אחת בפינו: ז’ארגון וְעברית!

כיצד? שתי שפות? כן, קשה מצבנו בַּכֹּל, בני הגלות, אי-נורמלי הוא מצבנו בכל, מצב הגלות, ואשרי בני האדם אשר שפה שלמה בפיהם ליצור בה ולשכללה ולהתענג על טובה ופירותיה הרוחניים. אולם לעת-עתה, עד שלא נתגשם אידיאלנו הציוני, עד שלא באנו אל המנוחה והנחלה – השניות תנאי הכרחי הוא בקיומנו ואין אנו יכולים להימלט ממנו גם בשפתנו. אין אנו יכולים להשליך מאתנו כל מה שהולך ונוצר גם בעברית וגם בז’ארגון. דבוקים אנו בזה ולא נוותר על זה. אין אנו יכולים לדחות מאתנו אחת מהנה: אין אנו יכולים לנשל את עצמנו מעל אחת מהנה. קצה נפשנו בעניותנו הרוחנית ולא נפזר לריק את מעט הפנינים שכבר רכשנו לנו במסירות-נפש נוראה. דבר זה יש רק בכוח עניי-הרוח והשאננים-המתבוללים שבתוכנו, אשר בקוצר-דעתם ובשפלות נפשם אין להם צורך ביצירה עצמית, מקורית, ודי להם ללקט פרורים תחת שולחנות זרים מבלי אשר יבוא הדבר אל נפשם בעצם ומבלי אשר ייהָפך לדמם ובשרם הם. אנחנו, העברים, לא יהא חלקנו בתוכם. אנחנו נגלה לעצמנו אוצרות הרוח העברי בכל אשר נמצאהו; בכל החיבה שבלבנו נטפח את המחשבה העברית המקורית, המתלבשת ומתגלמת בשפותינו הלאומיות: יהודית ועברית.

ב

נושא שיחותינו הבאות הוא: " מן הספרות העברית“. בכדי לעמוד על אופיה האמיתי של הספרות המיוחדה הזאת, בכדי להתוַדע כראוי, אל סגולותיה העצמיות, פניה האינדיווידואליים, זרמיה השונים ועיקרי-פרובלימותיה, שהיא עסוקה בהן, ביחוד, – צריך, כמובן, לפנות אל המקור. בפרקים אחדים מזמן לזמן בירחון קטן כ”מוריה", אפשר יהיה רק לציין איזו ציונים, לסַמֵן איזו סימנים כוללים, להוציא איזו קוים בודדים מן הספרות הזאת, ולכל היותר לדבר בפרוטרוט על הופעה זמנית אחרונה, על ספר או קונטרס חשוב חדש, וכזאת נעשה. אלא שמתחילה, בכל זאת, היינו רוצים לדבר איזו דברים קצרים בתור הקדמה ולהשקיף על פני ספרותנו העברית בדרך כלל, יותר נכון: ברפרוף כללי. –

ספרותנו העברית החדשה בחצי-יובל-השנים האחרון, פרי יקיצתנו הרוחנית-הלאומית של השנים האלו, הרי היא אילן ששרשיו מרובים ועמוקים, אבל ענפיו ופירותיו, הודות לתנאי-גידולו הבלתי-נוחים כל-כך, הנם לא רבים ביותר. במי האשם? גם לא בנו וגם בנו, אבל העובדה עובדה היא. אילו היינו באים לכתוב תולדת הספרות הזאת היינו יכולים לקרוא בשמות חשובים עד מאד, אשר כל ספרות אירופית לא היתה מתביישת בהם. היינו יכולים להראות גם על עבודה מחשבתית מקורית והתבוננות מיוחדה אל נפש העברי הצעיר העומד “על אם הדרך” וכולו “מחניים”. ואולם ברצותנו לענות בקיצור ואל נכון: מה פני ספרותנו החיצונים בימים האלה? אז לצערנו ולבשתנו, אין אנו יכולים להראות אלא על ענפים מועטים: עתון יומי כללי ברוסיה – “הזמן” – אמנם עִתון חשוב ופרוגרסיבי ויפה בתכנו, אבל אחד: ירחון נכבד ורציני – “השילוח” – ירחון הראוי לשם זה, אבל אחד בכל עולמו של ישראל; ארבעה חמשה שבועונים (“העולם”, “המצפה”, “היהודי” בלונדון, “הלאום” בניו-יורק, “ההשקפה” בירושלים) בכל תפוצות הגולה, וגם לא לכולם יש ערך ספרותי; תוצאות פריודיות כ“העומר”, “הפועל הצעיר” ועוד הנן עדיין בעצם איבם; האנציקלופדיה “אוצר ישראל” היוצאת באמריקה היא כ“כ בלתי מוצלחה והספרים שהופיעו במשך השנה שעברה אפשר למנות באצבע. כתבי אליהו מיידאניק המנוח שיצאו לאור ע”י חובבי הספרות העברית באודיסא וכתבי ג. שופמן החי שיצאו ע"י הוצאת “המעורר” בלונדון – הנן כבר ההופעות היותר חשובות. זהו כמעט הכל.

ענפים מועטים. ולא עוד אלא שהמשבר הנורא, שהאומה היהודית נמצאת בו בתקופתנו, משפיע על הענפים האלו, מקצץ בהם ואינו נותן להם את האפשרות לגדול, להתפתח, לשגשג ולעלות מעלה, מעלה. רבות מן הנטיעות יבשות, דלות, חסרות לשד וליח ואחרות יש שמרפרפות בין ההויה והחדלון – אין בכוחם לא לחיות ולא למות. ואולם, אף על פי כן, כל זה אינו אומר שאפס לגמרי הכוח היוצר של עמנו המתגלה בכתבי רוחו. ספרותנו אף על פי שמצבה ההווי רופף, אעפ“י שרגלה נמעדת, אעפ”י שהפוזיציה שלה קשה מכל הצדדים, הנה עוד חיים, חיים בה. ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים – הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו – אל לנו לשכוח! – חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף – אי אפשר שיחלוף.

הספרות העברית בעיקרה בתקופה האחרונה ביצרה עמדתה ביחוד ברוסיה. דבר זה הוא מן הידועות. ואולם יהודי רוסיה של השנים האחרונות לא היתה נפשם בכלל לספרות, וביחוד לספרות משונה, לספרות דורשת קרבנות גדולים, קרבנות בכל המובנים, כהספרות העברית. שדודי-פוגרומים, גולים ונודדים, אין נפשם ליצירה. עכשיו, אעפ“י שהמוראים לא פסקו בעצם, אפשר, עפ”י איזו סימנים בודדים, לשפוט על רוח אחרת אשר היתה שם בנוגע לספרותנו. מה פרי הרוח החדשה ומה ערכה – על זה יהא לנו לדון בשיחותינו הבאות.

שניה לרוסיה במעלה היתה גליציה בנידון שאנו עסוקים בו. והנה ארץ זו, שבה היה דור המאספים הנודע בתולדות הספרות העברית החדשה, זו הארץ שהקימה את ר' נחמן קרוכמל בעל “מורי נבוכי הזמן”, את ר' שלמה יהודה רפפורט, את יצחק אֶרטר ועוד סופרים חשובים, פיגרה ללכת במהלך השפה והספרות העברית זה רבות בשנים. בשתי השנים האחרונות נעשו איזו נסיונות להחזיר עטרה ליושנה ולעשות דבר מה במקצוע של ספרותנו. כוונתי אל “הירדן”, ירחון שנערך בידי ד“ר אליעזר רוקח, יצחק פרנהוף ואברהם לבנסארט, ו”העת", שלושה גליונות לשבוע, ערוך בידי גרשון באדר. אבל, לדאבון הלב העצום, מלבד שרצונם של כל אלה היה גדול מיכלתם, לא עלה הדבר בידם גם במציאות. מן “הירדן” יצאו רק ארבע חוברות ומן “העת” כעשרים גליונות, ושניהם נספו בלא עת.

זהו החשבון החיצוני. חשבון לא מרנין לב. דברים יותר פנימיים אפשר שיעלה בידינו להשמיע בשיחותינו הבאות. בהם, אולי נמצא מקצת נחמה. אלא בכדי שלא לסיים את הפרק ב“מרה שחורה”, אולי כדאי להאזין אל קול אחד העולה משם אלינו, והוא בהקדמה אשר עם הוצאת “העומר” אשר בארץ ישראל, לאמור:

“הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה בארץ מולדתה, במקום חיותה. פה, במקום זה, ששפתה, שפת הספר, שבה להיות שפת הדיבור, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים. פה, בארץ זו, שלבו של כל עברי, יכול להיות פתוח כנגדה לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל ולכל תפוצות הגולה”.

ברקאי? – עוד הפעם: אם נרצה.

[מן העזבון. תרגום לפולנית נדפס בירחון “המוריה”, מרס 1908]

ב

יראתי, בפצותי, רבותי!… הריני בא להזכיר עכשיו ספר חדש בז’ארגון, הריני נותן שוב מכשול לפני “הד-הזמן”, שידפיס רצנזיה על משורר ז’ארגוני, בעוד שאיני מדבר – ו“הד-הזמן” אינו מדפיס – על ספרים חדשים בעברית (למשל, ה“קטעים” וה“יומון”, הוצאת “טל” שבאודיסה..) – היתכן?!… “סימן רע!” – יצווחו בודאי שוב אותם “האנשים העברים”. שׁייךְ לומר: רע – רע שׁברָעים!…אם אתם, העבריים, תניחו כלי-זינכם מידכם, אם אתם, העבריים, תזכירו את הז’ארגוניים לטובה ולא תנהגו בהם את מנהגם בכם, הרי ינצח הז’ארגון ממילא, ונמצאת היהדות בסכנה!…

אלא – מאי איכא למיעבד? אין בי האינסטינקט של שמירת הקיום העצמי ואני מתגבר על יראתי וחששי מפני אותם בעלי ה“חששים”, אני שוכח אפילו את – להבדיל באלף אלפי הבדלות! – אותו הכתבן, החושב עצמו לסופר, ומפחידני ש“הוא אינו קורא ז’ארגון” (כאילו מסוגל הוא לקרוא איזה דבר וכאילו מה שנדפס בעברית הוא קורא…) – וכותב את פיליטוני זה.

כי מה אפשר לי לעשות, חברי, וכל אותם הגיבורים הנלחמים נגד הז’ארגון, נגד שפתם הם, מזכירים לי אותו הרב הד“ר בק”ק קארדיף שבאנגליה, שכתב איזה מאמר ב“העולם” נגד חופש-הדעות והדגיש: “אני השוביניסט העברי!”…

מה אפשר לי לעשות, מורי ורבותי, ומה דלדידהו לא הוה מומא, לדידן הוה והוה!…

ומה אפשר לי לעשות שוב, ואני השגתי היום למקרא בשביל עצמי ספר חדש (הוי, מה לא רגיל החזיון הזה אצלנו!), והספר הז’ארגוני הזה – מובן לי, קרוב אלי ומדבר אל לבי, אל לבי…

––––––––

הספר הזה שקיבלתי הוא הכרך הראשון מקובץ כל כתביו של אברהם רייזין, היוצאים לאור ע“י הוצאת “פרוֹגרס” שבווארשה ונדפסים בדפוסו של פישר בקראקוב. בכרך ראשון זה באה אספת שיריו, אם לא אטעה, אספת כל שיריו של משוררנו העממי החביב. ודאי, שהדבר נעשה בהסכמת המחבר, אבל המו”ל עושה פה, אמנם, כדרך התגרים: הסחורה היותר משובחה, הסיפורים, הוא משאיר בשביל הכרכים הבאים. כי, אמנם, גדול-גדול רייזין בסיפוריו-רשימותיו הליריים מבשיריו. לנו נשאר, איפוא, לחכות – ובכליון עינים! – עד שיופיעו יתר הכרכים, כי רק אז נוכל לעשות סך-הכל מלא ממה שנתן לנו אברהם רייזין, ועכשיו אין לנו עסק אלא עם שיריו.

ספר-השירים הזה בכללו אינו ספר עמוק ביותר. יש בו, אמנם, המחלקות: געגועים וחופש, תאוה ואהבה, צער ויאוש וכיוצא בזה מן העניינים העמוקים, אבל דוקא ב“מחלקות” אלו, ביחוד בזו הראשונה (שאמנם אם לשפוט מנקודת-ההשקפה החברתית יש בה דברים נפלאים כמו: “הים החפשי”, “ואם יש את נפשך”, “העת”, “הסחורה החדשה”, “פעמוני בתי התפילות”, “אל הציפרים” ועוד ועוד) אתה מוצא את שיריו היותר גרועים של רייזין.

הרי, לדוגמה, “איך ווארט”:

איך ווארט אויפ’ן ליכטיגען טאג, וואס וועט קומען,

מיט גאלדענע שטראהלען, מיט בליטהען און בלומען,

מיט פרישערע לופטען, אין וועלכע ס’וועט קלינגען

די פרייליכע ליעדער פון פאלק, וואס וועט זינגען;

די פרייליכע ליעדער, זיי וועט ניט בעגלייטען

קיין זיפצען, קיין קרעכצען, קיין קלינגען פון קיייטען.¹

זהו שיר שלם. הגעגועים פרימיטיביים והכל אי-שירתי. ניכר בשיר זה ביותר חוסר-מעוף; על דקות הלא אין מה לדבר, יתר על כן: נודף מזה ריח השירים שהיו נדפסים בהוצאות הבוּנדיות. ומה רחוק הוא צלצולו מכל מה שהרגילנו אליו א. רייזין בעצמו – בל אזכיר כבגון דא את ז. שניאור ויעקב כהן!…

ומוסיפים אנחנו לעלעל ולקרוא: “יודע אני נגינה”, “את אשר יקרנו עוד”, “הנשר”, “מחניקני האוויר”, “אל האביב” –

אי, דער וואלד איז קראנק און מיד,

האט שוין ניט קיין גאנצעס גליעד…²

לא. קיין גאנצעס גליעד…

ואפילו בפיוטים הטובים ממין זה, כגון: “עת ראותי”, “אל לבי”, “עתה אבינה”, “קולות” וביחוד “עפיס הער איך” ו“הוליעט, הוליעט, בייזע ווינדען” אנו שומעים את הד-קול-השעה, את הפוליטיקה הזמנית; אנו מוצאים את הקרירות החשבנית, את ההתחכמות המעושה, ולפעמים גם את הפרוֹקלאַמאַציה הפשוטה…

שפת המשורר גורמת לו, שיש והוא מקלקל ב“חכמה” שלא במקומה את השיר למשל:

א, גיכער, משיח, א, גיכער שוין קוּם!"³

והפייטן מתחיל לתאר את נחיצותו פה בסגנון “כי מלאת הארץ חמס”, לכאורה הלא עולה יפה? לא, הפיטן מתישב לסיים:

א, קום שוין, משיח, אויפן ווייסינקען פערד! ⁴

ההקטנה, " ווייסינקער" מצלצלת, אמנם, בחיבה, אבל משיח, סוף-סוף, אינו נמלט פה גם מאירוניה ספקנית…

מעין רושם כזה עושה גם השיר “היכן?”

וואו נעהמט מען א ביסעל נביאות…

––––––––

דאס ווארט זאל דארט פליסן מיט חיות… ⁵

ניצנים נאים, מעורבים בקוצים, הם גם השירים העוסקים בפרובלימות, כמו שאומרים, כמו “הכוכב החדש”, או בשאיפה לצאת מן העיר, אל המרחב, כשלושת השירים: “בשדה”, “במרחק”, “ביער”, שבאמת אינם כולם אלא שיר אחד במלים שונות. בכלל במוטיבים האלה אנו נתקלים בכפל-הענין ובחזרה על הנאמר מכבר יותר במקומות אחרים. רע מזה, שההמצאות השירתיות נהפכות לפעמים לחידודים, לחידודים שנונים, אמנם, אבל מקומם היה מכירם יותר בחלק ההגיונות-האפוריסמים.

מובן ודבר שאין צריך לאמרו הוא, כי אותם היסודות הפיוטיים, שאפשר לסמנם במבטא “אשר לא כאן” של טשרניחובסקי אין למו כל זכר בכל הספר. וברוך יהיה אללה, שאיני מאותם המבקרים המדברים גדולות. שאלמלא כך, הייתי בוודאי מתחיל את הערותי בסגנון: הפייטן המונח לפני, מלבד ששורותיו אינן פיוטיות, מיותרות, צולעות, הוא אינו מגלה לי גדולות ונצורות, אינו מובילני לעולמות חדשים,לעולמות עליונים, אינו דוחפני אל נבכי-התהומות, אל קצוי-ההויה, אל אפסי היש וכו' וכו' וכו' (ראה חוצפתו הריקנית, הפראזוֹרית של איזה זרובבל בנוגע למנדלי מוכר-ספרים ב“די יוגענד-שטימע”).

ברם – בלי חוצפה – כרכו הראשון של רייזין הוא, אמנם, ספר פשוט ביותר, עוסק בחומר העכור ביותר, שוכן בית-חומר שפל…

בשירי-האהבה שלו סובב הציר כמעט תמיד על זה שה“אהובה” אינה מאמינה למשורר, כי הוא יוכל לפרנס אותה. המדרגה היותר גבוהה של היחוסים היא כבר, כשהוא בא אליה לשאוב כוחות חדשים. זהו כל תוכן-האהבה…

בשירי הצער והיאוש – הצער הוא קטן, לא-עולמי, המחשבה ידועה ומוגבלה והיאוש פעוט ורק לרגע. בהזכרת המלים “אושר” מקשיבים אנו ילדוּת, אי-נסיון, תמימות…

דאן לייקענסט דו צארינג

אין לעבען, אין גליק;

אין מוח פליהט דורך דיר

א טייך און א בריק…

און לאזט זיך געהן גיכער

עס טרייבט דיך דער שרעק:

עס שרעקט דיך דאס לעבען,

עס שרעקט דיך זיין עק.⁶

אותו צלצול גם בשירים “והקיץ חלוף יחלוף” וב“מאות פעמים אם תהגה ואלפי פעמים אם תחשוב” –

ואולם –

המשורר אומר במקום אחר:

“לא הכל הבעתי בשיר, על הנייר – הוי, רבים פצעים נסתרים עוד טמונים בתוכי. סודות-מדווים הם – לא גיליתם לכם; שחורים הם כלילה ואיומים כמות, ומות ימותו עמי – עמדי אקחם לקבר” – – –

ובכלל – אל תשגיחו ברצנזיות! אין רצנזיות יוצאות מעולם ידי חובתן. קראו, קראו את הספר הזה. קראו את ה“שאלה”, “עוד יש לי בחיי”, “בליל-אפלה”; קראו: “גלמודיוּת”, “בהשארך לבדך”, “שנותי שחלפו”; קראו את הרוב של “השירים המעורבים”…

מגרעות, מגרעות… ואולם הנה, סוף-סוף, ופה, רק פה, אתה מוצא את ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזבונו של האינטליגנט הפרוליטרי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה… פה אתה מוצא את המלה הקרובה, היקרה…

שנואות ההשוואות הספרותיות, אבל צריך אני לומר: רייזין בספר-השירים שלו הוא לנו מה שהיה נאדסוֹן לבני-דורו בשנות השמונים.. אלא שבו מתמזגות עוד גם מן החמריוּת, הארציוּת של הפייטנים הרוסים העממיים…

קראו, אחי, ושובו, שובו אל אלה שלוש מאות העמודים. כי מצוא תמצאו בהם לרוב – כמו בסיפוריו וציוריו – רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש, רחמי-אנוש…

והעיקר – כשרון. הוי, הוי, כשרון. אל תזלזלו בדבר זה.

כי הנה קוראים, קוראים אתם, חברי, את כל אות האוֹלגינים והזילבוּרגים והמאסטבוימים וכו' וכו' וכו‘, אשר ב“די ניי-צייט” וב“די יוגענד-שטימע” וכו’ וכו'; קוראים אתם את שורותיהם וקטעיהם ופסוקיהם החיוורים, המטורפים והבּאנאליים, והנכם חושבים: יוכל היות… יוכל היות, שטובים האנשים האלה, שנאמנים אל עצמם הם האנשים האלה, שלא זייפנים בלבד הם האנשים האלה… יוכל היות, שבאמת הם מרגישים או הרגישו מעין מה או כל מה שהם מדברים על זה… ברם, איך שיהיה – ויכולת למסור את “רגשותיהם” אין להם, ופשטות אין להם, וצבעים אין להם, וכשרון, הוי, כשרון – אין להם…

לא כן רייזין. הוא יודע להביע את רגשי-חייו ועל מה הוא חי. אלמלא נתן לנו אלא את: “לעבען ווילט זיך”, “דאס בוימעלע”, דו פרעגסט", “שלום” – דיינו, עוד פעם: טבעיות, איזה יחס ישר שבישרים, אמיתי ומיוחד אל הדבר הנדון, וחנינה, חנינה… אל עצמו ואל אחרים…

חנינה ורחמי-אנוש. רחמים אלו הם, אמנם, מאותו השורש של זקננו, אותו ה“נעביך-רחמנות” ולא הרחמים העולמיים, הרחמים העולים על עצמם, מעין אותם הרחמים של דוסטויבסקי וניטשה. בכל אופן, משוררנו הנדון בזה רך ביותר ועדין ביותר ברגשי-החנינה שלו מבעל-“הסוסה”…

רייזין יודע למדי את “בית-הדלות”, שהאם המדוכאה מפחידה בו את הילדים: “הסו, האב בא עם השבט!” הוא יודע ומשתתף בצערה של האשה המוכרת פירות, איך שהיא יושבת סמוכה אל הכותל, הגשמים דולפים, הפירות נרקבים מלחלוחיות וממשמוש כל יד, ויחד עם הפירות הנרקבים נרקבת גם היא; הוא חי את עינויי-הספיקות של הכלה העניה בשעה שהיא עסוקה בהכנת כריה וכסתותיה, ולבה מהסס: מי הוא זיווגה? מי יודע, אם לא תיגזל שנתה, אם לא תהא מוכרחה לעבוט את כריה… יש לו, לרייזין, קינה-מלה גם בשביל השפחה המבשלת, שאת אהובה גירשה הגברת, בעלת-המוסר, מעל פניה…

במוטיבים הנעלים של “הדחקות האפורה” אינך מוצא את אותו הטאר-טא-ראם הדקלַמַציוני שׁבכתבי The blind poet (הפייטן העיוור" – כמה חזרו על השם הזה בשעתו העתונים היהודים האנגלים לצורך קיבוץ-נדבות!), כוונתי אל אותה הצעקנות על דבר המכונה הזוללה ועל דבר הקאפיטאליסט האכזרי אשר בשירי מוֹריס רוזנפלד הניו-יורקי, זו הצעקנות המעידה למדי על טמטום-הנפש וקהות-הרוח של בעליה. כאן הנך מוצא הד מזה, הד העושה איזו שרטת, כמובן, רק לעיתים רחוקות מאד. בכלל הכל עולה פה בעצבות צנועה, באנחה שוקטה על זה שומר-הלילה, שעצמותיו מתגעגעות לקצת חום ומנוחה ושמאין לו לעצמו דבר, הועמד לשמור על מנוחתם ואשרם של אחרים, של זרים. לפעמים נוסף צער יאושי נוקב ויורד עד דכדוכה של נפש (“התגרן” ו“האשה”), לפעמים – סארקאסמוס מר כלענה (“משפחה בת שמונה”, “אל האשה המפזרת דרכיה” ו“האדם המחזר על הפתחים”), לפעמים היתול ביתי, פיקחי, רייזינאי, שיש והוא מתרומם עד כדי מדרגת סאטירה אמיתית (“אל הנערים העניים” ועוד; ביחוד הוא מרבה להשתמש בו בשירי-האהבה שלו ביחס לאהובה: ועיין לדוגמה, [ע' 115]. בנוגע לעניות במובנה הפשוט – יש לנו כאן עסק עם ליטא, שמכונות אין שם, אלא ש“מתים בחוצות מרעב” בעלמא, בלי אכספלואֶטאציה מאיזה צד… כאן עדיין אנו עומדים על מפתן “האינדוסטריה הביתית”, עם הפטיש הקטן ההולם על גבי המסמרים הקטנים ותופר נעלים בשביל בת-הגבירה (“צום העמער’ל”) ועם חובש-בית-המדרש, השואל בנוגע לחייו “מאי קא משמע לן?”, המשקיע את געגועיו לביתו ולאחיותיו הקטנות בסלסול “רב פפא”, כי “בגבולות ליטא” אנו, ועד היום אכן “יש ערים נכחדות בתפוצות-הגולה, בהן יעשן במסתר נרנו”…

החלק היותר הגון, היותר עולה יפה, לפי דעתי ולפי טעמי, בספר הזה, המה ה“יהודיות” ו“בבית-המולדת”. אין אלו שירים לאומיים במובן המקובל והמוגבל של המושג הזה. אלו הם שירים עממיים אמתיים, בלי הפסולת ההמונית. אלה הם שירים-פנינים הסופגים לתוכם הרבה-הרבה מן הצער הישראלי המיוחד וממשאות-הנפש הישראליות הטובות. מה צר לי, שאין לי המלים הדרושות בכדי להביע את כל אשר רחש לבי למקרא כל אלה. מה צר לי, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!

מוצלחים ביותר, כאמור, הם גם שירי “בית-המולדת” שלו, “אין דער היים”. כאן מתגלה לפנינו ביותר נפשו הרכה והאוהבת של הפייטן, חיבתו וחמלתו הרבה לבני עמו, אבל בלי אותה האידיאליזציה הזולה של אַש וההולכים בעקבותיו, המרקדים בבּיצה הפולנית-היהודית וקוראים: “מחיה-נפשות”!

עוד זוכר אני, הכותב, את הרושם שעשו עלי השירים האלה בקראי אותם בפעם הראשונה ב“יוּד”, אלה השירים שחיבבו עלי ביחוד את השפה היהודית. שנים רבות עברו מאז, שנים רבות, קשות, נוראות, שנים שינו את הכל ושינו באופן ראדיקאלי גם את טעמנו. רוב הדברים שנכתבו אז, לדוגמה, איני יכול לקרוא עכשיו בשום אופן (חושב אני, שאין אני יחידי בזה, ולפיכך הריני נוטל לי את הרשות לדבר ברשות-הרבים בהתגלות נפשית כזאת על הענין הנדון). “הדור” הראשון, הוצאת “אחיאסף”, למשל, שהכל רגילים לדבר עליו בהתפעלות שאין להרהר אחריה, נראה לי עתה עם רוב דברי הספרות שבאו בו לעולם רחוק כל כך… והנה את “שיבתו של רייזין לעיירתו הקטנה” קראתי היום באותו חפץ-הנפש אשר אז. הדבר מדהים ממש בפשטותו הנעימה, הפיוטית!…

כשאני רוצה לצייר לי את עצמותו של המשורר, כפי שהוא עולה לי מתוך ספרו זה, הריני פונה מתחילה אל ה“שיבה” הזאת – היא מגידה לי הכל – ואחריה גם אל השירים השונים, האחרים, המפוזרים פה ושם…

… ושוב אני חוזר ומעלעל עד שער-הספר ועד התמונה של המחבר אשר אחריו. ושוב אני מסתכל בשרטוטי הפנים, שאין אני מוצא בהם את ההיתול הטוב, הלבביי, הרייזינאי, אשר בפני הפייטן במציאות, אבל תחת זה אני רואה את הסבלנות החיוורה, המלאה רוך-לב, בהירות, ומהולה בקצת תמהון ילדותי, אלה רשמי הפנים הברורים, הקרובים והחביבים כל כך – והריני זוכר –

אז געוועזען איז א הויכער

און א דארער, און א בלייכער

אָרם מענשיל אויף דער וועלט.

און ויי לאנג האט ער געליטען!

און ווי לאנג האט ער געשטריטען! ⁷

––––––––

ובלכתו לבקש את ימי-נערותו – עם הרצועה יושב הרבי ופלצות תאחהו… דירה נמוכה, דלת הומיה, אבא-אמא בזווית, תינוק בעריסה מתיפח, אחות אחיה מקללת, עשן עולה מן המנורה…

ובצאתו החוצה – נופלים, נופלים… ושוב אותה הפלצות…נשבר הלב… יש רצון להגביהם – ואין יכולת… אז נופלים עמהם…

זהו אותו ה“עמם אשב עד ארקבה” של ביאליק…

ובהיעשותן למשורר הוא בא אלינו בטענה פשוטה:

מה יש לי וליופי? מאין יופי, ילדי? על הדרך לשדות – גויים וכלבים… הרחובה כל כך שוממה ודלה… עם כל דלת ודלת – רק גל קטן של אשפה"…

“גלות-השכינה” שלנו בחיי יום-יום…

ובגדלו – “לבו התגעגע למעט-מעט אהבה… קר היה לו, קר”… “ידידו היחידי בתבל – כרו על משכבו”…

“עצבות! לחדרו הקטן, הצר, דלת מיוחדה – אבל אין דופק בה… אין דופק בה”.

והמסע קורא לו: “טרוּ-טרוּ: מה אתה יושב פה במנוחה הרשלנית, העצלה? קומה לך!”…

והוא נודד מעיר לעיר, ממקום למקום…

אולם – “לאן”?

צי וועל איך אין וועגען

שוין אייביג זיך דארבען

און וייט פון מיין היימאטה

אין עלענדער שטארבען?

ווער וועט אויף מיין קבר

מיין נאמען פערשרייבען,

עס זאל א געדכעניש

נאך מיר חאטש פערבלייבען?⁸

“חאטש א געדעכעניש בלייבען” – אלה תולדות הפייטן מערבות-ליטא. הוי,ליטא, הוי, עיירותינו הקטנות הנידחות! שארית-דמעותינו אליכן, אליכן!…

כי אכן ליטא – ליטא עם עזבונה, עם דלותה, עם נערותיה הנרקבות בחנויות ריקות, עם נשיה המיחלות לבעליהן, עם בניה אשר עזבוה ונדדו לארבע פינות-העולם – עולה ומתיצבת לפנינו מתוך עלי הספר היקר הזה!

שוכב הוא לו הפייטן יחידי בעלייתו “עם הפפירוסה אשר בפיו ונפשו תהמה לאחיו”.

וואו ביסטו מיין ברודער,

פערגעסען, פערלאזען?

וואו ביסטו פערווארפען?

צי האסטו א דירה,

צי האסטו א בעטיל?⁹

ובהרטיבו את כרו, ידידו היחידי, בדמעותיו על משכבו בלילות, זה הכר אשר נוצותיו מרטה אחותו עד שעה מאוחרת בלילות, הוא דורש:

וואו איז יעצט די שוועסטער פערווארפען?

וואו איז זי? ווער ווייס וואס זי מאכט?¹⁰

זו היא מחשבתו העיקרית של אברהם רייזין.

ג ¹

חדשה ספרותית: “ספרות”, מאסף לספרות היפה ולבקורת, קובץ ראשון, ורשה, תרס"ח.

וזכרונות מתעוררים ועולים מיד. לפני שנים אחדות היה הדבר. השנים ההן היו אולי לא טובות מאלו, בעצם; ברם, החשבון עוד לא היה ברור כל כך, המצב עדיין בלתי־מחוּור כל כך, והאילוסיות על־דבר אמנות עברית, על־דבר אורגניצזיה של צעירים בכל אתר ואתר בשביל הפצת ספרות עברית פרחו בלבבות..

היה אז שם פּייטן דק ומילנכולי־הרגש, והוא יחד עם זה גם מבקר מבין, דק ומסור מאד אל הדבר שהוא דן עליו, ובלב האיש ההוא אהבה עצומה, אהבת־לב, אהבת־נפש לשארית־מחמדינו, לספרות העברית (ביעקב פיכמן אני מדבר), הסופר ההוא חלם על־דבר עבודה גדולה, התחיל לשעה בעבודה קטנה, הוציא קונטרס קטן משׁל נוֹמבֶּרג, קובץ־שירים לא־גדול משל יעקב שטינבּרג, ואולי עוד איזה דבר שאיני יודע אותו. אז הבטיח להוציא גם מאסף “ספרות”, שיהא כמות לא־גדולה המחזיקה איכות מרובה. הבטיח, פנה לסופרים, הודיע, וחזר והודיע – והדבר נשקע.

הדבר נשקע ונשכח. אז באו אותם הימים. והנה הגיעו הימים האלה. דממה.

פתאום, מבלי מודעות והבטחות מראש, מבלי פרוגראמות ומאמרים, כנהוג, על־דבר “מה אנו רוצים?”, מבלי תקיעות ותרועות על־דבר ריניסאנסים, בוקעת איזו חדשה, קטנה אמנם, אבל צנועה: “ספרות”!

מי הוא המוציא או מי המה המוציאים – לא פוֹרֵשׁ. “ספרות” – והכל כאן. התוכן: זה וזה – ודי.

ומצטער הלב: דברים חשובים ביותר אין בתוכן זה. אדרבה, להיפך, יש בו אפילו דברים פיליטוניים משל אהרן לאנגזאם וישראל שאף (“מלכות מן המוכן” ו“דברים שבינו לבינה”), שמקומם אינו בשום אופן ב“מאסף לספרות היפה ולבקורת”, אלא, לכל היותר, בעתון יומי, שחלק ספרותי נמצא בו. על ה“דברים שבינו לבינה” מעירה המערכת בעצמה: סיפור פילטוני. לא רע היתה עושה מערכת זו אלמלי היתה מוסיפה את זה גם לראשון ומן השני היתה מסירה, לכל הפחות, את שמו של “חיים בעל־דמיון” מכל מכתב ומכתב של ה“גיבור”יוֹסל חקרן. מילא, מה שהמגרש ומחזיר גרושתו נקרא בשם יוסל חקרן – זה, כמובן, נוגע לנו, אבל מה שרעהו, זה שאליו הוא כותב את מכתביו, ואשר הלז אינו תופס שום מקום בסיפור ובעצמו אינו כותב אפילו מלה אחת, נקרא “חיים בעל־דמיון” כפעם בפעם – מה בא דא ללמדנו?

ברם, איךְ שׁיהיה, ומֵעלי הקונטרס, חמשׁים במספר, מנשׁבת איזו רוח של קצת טהרה, של קצת רצון ספרותי רציני, של בריחה מן הזיוף, הריקלאמה. אם דברים נעלים ונשגבים מאד אין בספר הזה, הנה גם אבק פורח, המשתפך לעיני הכל בזהרורי־כסף, אין בו. צניעות ודברים ברורים.

נלקה בו העיקר – הספרות היפה. מתחיל הוא ב“החוטאת” של מר ויינבּרג, והדבר הזה, שהועמד בראש הספר, מסתמא מפני שלא היה דבר אחר חשוב ממנו במעלה בתיק־המערכת, אינו מן היצירות המובחרות. כל צורת־הענין ואופן־הכתיבה מחזירים אותנו לימי “ספרי־האגורה” שׁל בן־אביגדור, למֵעֵין “אהבה וחובה” ועוד. אותה ה“שטימוּנג”.

וחבל! למר ויינברג יש, בלי שום ספק, מה שקורין “טמפרמנט ספרותי”; מר ויינברג כותב תמיד, לרבות גם “החוטאת”, דברים ספרותיים, שאפשר לקראם עד תומם, ואפילו בדבר הבלתי־מוצלח כעין זה, הוא מגלה הבנה מובהקה בחיי בני האדם, ויש שהוא מתקרב אפילו עד לידי אותה ההבנה הגדולה של אין חטא, אין אשמים… עלה בידו כאן גם תיאור היחס שבינה, ה“זונה” בת העיירה הקטנה, ובין אביה בעל “העינים החדות, עיני־חתול, שבת־צחוק ערומה, ארסית, מהבהבת בהן”… ואולם למה האריכות היתרה כל כך? למה כפל־הדברים וכפל־המצבים עד לאין קץ וגבול? למה השורות הקצרות החוזרות וחוזרות חלילה? למה ההפחדה המכוּונת? את מי מפחידים ואת מי מרמים כיום הזה? “קשה לה לעבוד; לבה דופק בקרבה, מוחה מתערפל, שביבי־אש ניתזים בפניה” – וכיוצא בזה, וכיוצא בזה “צבעים” על פני כל עשרים העמודים.

לא. כך לא צריך לכתוב.

צ.ז.ויינברג הוא, כנראה, בעל מזג חם ביותר, מתלהב ביותר, שביבי־אש, אם להשתמש בלשונו, ניתזים תמיד ותדיר בפניו, ולפיכך, בכדי שלא לתעות תוהו לא־דרך, בכדי שלא להתרגל לכתוב גם להבא בסגנון של “בכליון־עינים, בלב רועד, בזעזוע־עצבים עצום”, בכדי שלא להימשך אחרי הפראזה הכפולה, הדורשת נקודות אחריה, ובכדי שלא ליתן לדיבור למשול בו, צריך הוא להתאמץ לעצור בעצמו, לשקול כל ניב, כל הגה, ולולא דמסתפינא, שהקוראים, ומר ויינברג בתוכם, לא יסלחו לי את הטוֹן המלמד שלי הייתי מוסיף: מחבר דנן צריך גם ללטוש את סגנונו בכל מה דאפשר (בסיפר זה יש גם טעויות־דפוס כמו: “לחָיֵים מלאים, רעננים” ועוד); לכל הפחות להסיר ממנו מבטאים ו“חתיכות” כעין:

“– מירקי, אוהבך… – התחיל היה פתאום כששהה קצת. הוא התאמץ עוד לגשת אליה, פניו רעדו, אדמו, עיניו קדחו, רתחו” וכו' וכו'.

אחרי הדבר הבלטריסטי השני שבקובץ – “ניצוצות” מאת המנוח יהודה שטינברג, נשמתו עדן, (נמסרו לדפוס על־ידי דוד פרישמאן) – בא “השעון” של מר יקיר וארשאבסקי. מר וארשאבסקי הוא מספר מתחיל, וכמדומני שיש בו איזה דבר־מה, שאין אצל אחרים. בכל־אופן הוא רוצה בזה, הוא רוצה שבכתביו יהיה זה שאין אצל אחרים. הוא מואס בתֵּימות השׁגורות, הבאנאליות. הוא אוהב לדרוךְ במשעולים, אשר לא תדרוך בהם רגל־סופרינו. “בפינה נסתרה, מוקף קורי־עכביש, תלוי לפניו השעון הישן, ירושת אביו”, והוא מתחיל לגלות את המסתורין של השעון, את הפילוסופיה של השעון, את כל מה שהשעון מדבר ביחס אל הדורות, החיים וההוויה… דבר זה הוא מעין אותה הסדרה של “כלים”, שהדפיס לפנים ב“המעורר”. ואולם האמת חובה לאמרה, אף על־פי שצער לאמרה: רושם־הדבר אינו אדיר, אינו זה שצריך להיות. יותר מדי טובע הוא, המחבר, בהסברת הדברים, ואם תוכן־הדבר אינו רגיל, הנה תיאור־הדבר הוא רגיל ורגיל, לפעמים מעוּשה, מליצי:

“ומשתפכת בחלל־הבית הדומם שירתו העגומה, שירה מונוטונית אכזריה (מונוטונית־אכזריה!), נוגעת במיתרי הנפש וממלאת את חדרי־הנשמה, והיא נשמעת כמו איזה קול בודד נעקר משורש־הבריאה והוא מנסר בחלל־העולם ומזכיר ליושבי־תבל את קטנותם, זעירותם, מעשיהם הקטנים (קטנותם - מעשיהם הקטנים) ודאגותיהם הפעוטות…ותועה היא שירתו בחלל־הבית (שוב “בחלל־הבית”, ובאמצע, זה כרגע, כמו “קול מנסר בחלל־העולם”), כנשמה ערטילאית, כשירה יתומה (הוי, “שירה־יתומה” – מבטא ידוע לנו כל־כך משיר ידוע כל־כך!) ובדומיית הלילה היא זורעת מסביב את סוד־הנצח” –

שתי שורות של קווים – ושוב:

“ואני יודע, כי גם את מעשי אני הוא מונה, סופר, חושב וסופגם אל קרבו! ואני יודע, כי על הכל הוא צופה ואין נסתר ממנו” –

רישא: מעשיו של המשורר, לאחר כך – של הכל, וסיפא – שוב אל המשורר:

“גם מקרי חיי הנשכחים כבר מלבי – בלבו הם שמורים לזכרון”.

בוסר, בוסר, לעת־עתה. מה היא נשמתו של וארשאבסקי בכלל – הדבר עודנו בערפּלים; מה בכוחו להשמיענו בימים הבאים – מי יגיד עתידות!…

בחלק הבלטריסטי אנו מוצאים כאן גם קטע מפואימה מאת יעקב שטינברג בשם “עלומי־הארץ”. הרעיון הפואיטי המונח בדבר זה והמובע ברור ביותר בסופו, הוא נאה מאד וגם מקורי במובן ידוע. ואולם במקומות אחדים ובפסוקים אחדים נדמה לי משום מה, כי לא בפעם הראשונה אני קורא מקומות כאלה ופסוקים כאלה, כי איזה הד מאיזו שירה ידועה לי מצלצל באזני… שרא לי מארי!

עולה, לדעתי, על הספרות היפה שבמאסף, הגרועה בכללה, חלק־הבקורת שבו, “הרהורי־הביוגרף” של בריינין ומאמרו הקל והשנון של פרישמאן “משה” כתובים, ככל מה שהאדונים הללו כותבים, יפה. כל מן דֵין הבו לנו! דברי בריינין הפעם, אם כי, כמובן, אינם חדשים ביותר, ראויים ביחוד לתשומת־לב מצד הקורא העברי, כי לא נשמעו כמותם עד היום בספרותנו. “רק אלה הפילוסופים שבכל אומה ולשון היו למחנכי־האנושיות ולמוריה, למשפיעים על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוּים הפנימי. ספריהם של שופנהוֹאֶר וניטשה הם וידוּיים נפשיים, תולדות חיי רוחם”.

הכאראקטריסטיקה של החיים הפנימיים של הסופר או האמן הגדול, של ניגודי־נפשו וצער־יצירתו עלתה ביד בריינין במלים ספורות ובאופן מצויין. התגלות ספרותית אמיתית תהא לרבים מקהל־קוראינו הרעיון המרכזי שבדברי המהרהר הביוגרף, כי העיקר הוא לדעת לא מה שעשו האנשים הגדולים, כי אם מה שׁקָרוּם: איךְ פעלו חזיונות החיים והטבע על נפשם הם.

על מסותיו הקצרות של מר לַחוֹבר, למרות מה שׁאחת מהן היא על כותב הטורים האלה ולשבח, הנני מוצא לנכון, בכל זאת, להעיר: יישר כוחו! הוא קולע,לרוב, אל הנכון, אף על־פי שצורת־דבריו חסרת שכלול ספרותי, ויש גם שבאהבתו לספרותנו ועובדיה, הניכרת כל־כך גם מסגנונו הבלתי־מלוטש, הוא מפריז קצת על מידת־ערכם. ברם, אין דבר! ברוכה האהבה! בספרותנו עד היום אין הדבר כן. מצד אחד חנופה ושקר ידועים, ומצד שני התנפלות שטוּתית ורעת־לב על הטובים שבנו, מסיבות שונות, בכל אופן לא־ספרותיות, התנפלות מלאה חשבונות פרטיים ושאר דברים. לעולם לא יברכו אצלנו בשמחה על חזיון ספרותי מרנין לב; אין אצלנו מבין לנפש־האמן, לצערו ולקדושתו. הנה יצאו בימינו אלה קובצי־סיפורים מאת רייזין (“בריות ועולמות”) ונומברג (כתבים", כרך ראשון), ולכל אחד טוֹן שלו המיוחד, כשרונו המיוחד, הוּמוֹרו המיוחד, הסתכלותו המיוחדה, ולשניהם ערך ספרותי חיוני חשוב מאד, ערך אמנותי גדול באמת – אבל אצלנו איני שומע בשום מקום הסברת החזיונות האלה, איני מוצא אפילו דיבור אחד על מה שנתנו לנו ומה השמיעונו האמנים האלה. “מבקרינו” יודעים רק להינער לפעמים משנתם ולשלוח מחטיהם הקהות אל לב האמנים. כיצד אמנינו מצדם מתיחסים וכיצד הם צריכים להתיחס אל אותם ה“מבקרים” הטיפשים־המושבעים – מובן מאליו. מי כמוהם יודע, שדיבור אחד משלהם יכריע את כל אותה הכתבנות הביקורתית של אלה שאינם רוצים ואינם יכולים לקרוא דבר וששמם – לגיון.

למר לחובר אין היקף־ההבנה, אין עמקות־ההבנה, אבל יש לו צורך־ההבנה, רצון־ההבנה ורעד נשמתי. הוא התחיל: “כשרונותינו הצעירים” א' ו־ב' – המשך יבוא, איפוא. האין זאת?

דבר הקובע ברכה לעצמו הוא “הסתכלותו” של הלל צייטלין: “שכינה”. זהו (איני שוגה!) הדבר היותר חשוב שבכל הקובץ חשוב לנו בראש וראשונה מה שאנו פוגשים כאן בהלל צייטלין בכלל, כי מאז שכתב את פרקיו הנחמדים “קנייני־הרוח” ב“הזמן” לא קראנו מעטו בעברית אלא מאמר בלתי־נשׁלם על הסופר הרוסי שֶׁסטוֹב. ולהלל צייטלין הלבביי, בעל־הנפש, בעל הרגש האמיתי, בעל הבקיאות המפליאה בכל חדרי הרוח העברי־האנושי, בעל הסגנון הנוח, הברור, הקרוב – הלא יש מה לומר! הלא יש לו במה להתחלק, כמו שאומרים, אתנו, “אחרוני־אחרונים, יתמי דיתמי, בני הצער אשר כמוהו לא היה, בני הצרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות ומן הפוגרומים, אנו החיים לא בנס, כאשר חיו אבותינו, כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה” –

נשמתו של הלל צייטלין היא נשמה גלמודה, הנמשכת בעל כרחה אל רשות הרבים שבספר, נשמה טרגית מעולם העליון, הנקלעה בעל כרחה מעולמות־הטרגדיה אל הבצה התחתונה, שבעתון. יש חולשות שונות לאיש, וכאשר יחם לבו בקרבו, בין על האבות, החרסים הנשברים, ובין על הבנים־החרסים, וגם כן הנשברים, לא ידע מידה וגבול לשטף־לשונו, וכשהוא עוסק ב“שבועונים” שונים ונתקל בעל־כרחו עם הממררים את רוחו, הוא אינו כותב, אלא מזיל שופכין ומגיע לפעמים עד החטא של לכלוך־העט. כך נדמה לרבים וכך הכל אומרים. לפעמים אתה, היחיד, חושב, שלומר כך – אין זה עוד די… אולם יש גם שאתה נוטה להרהר אחרת, ואתה אמר ללבך: מי שיודע את המדרגות השונות של החטאים השונים, מי שיודע צערם של בני־העליה בהביטם החוצה, מי שיודע למה הני אינשי דעלמא קוראים “חטא”, ומה הוא חטא באמת, הוא ידע גם להעריך חטאו של צייטלין באותה הכתבנות שלו הידועה, הוא יראה מה רבו הניצוצות דצעקה עילאה, צעקה דכאבא, גם באותם הדברים שלו,שקרוּם נאלח שורה עליהם, לכאורה. יתר על כן: מי יודע! אפשר שהקרום הזה הוא רק דמיון חוש־הראות שלנו, ואין אנו חוזים אותו, אלא מפני שנפשנו סלדה בדבר בלתי נעים לנו, בדבר מוזר לנו – ובעלי־פניה אנו בדבר…

איך שיהיה, והשתא, במאסף “ספרות”, הלל צייטלין בעולמו הוא, מרחף מסביב אילת־השחר, מסתכל בעולמתא שפירתא, המתחננת בעדנו ובעד כל העולם כולו, המביאה גאולה לו ולנו, הנדכאים..

עולם קרוב ונפשות קרובות, סוד־שיח־האגדה, פרדס־הקבלה, ר' ישראל נג’ארה, לחש “בני־הגן”, אחרון־המשיחים, המצרף והמטהר, אדם באצילות – ברוך–השָׁב! את בעל “לחשבונו של עולם” קא חזינן הכא.!

– – – –

כלתה הקריאה של הקונטרס החדש, כלו גם הזכרונות, כלו ההערות. מכאן ואילך צל של רעיון עולה בעלמא: קובץ ראשון; ראשון, שני; אין ראשון שאין שני אחריו. אולם כלל זה הלא אינו נוהג אלא דוקא אצלם. אנחנו וכל השייך לנו הלא הננו תמיד היוצאים מן הכלל, וכלום נוהגים כללים בדבר היוצא מן הכלל? ולהפך: מי יודע, אפשר שבאמת “ראשון” זה לא לחינם נרשם, אפשר שבאמת “ראשון” זה הוא מאלה שיש אחריו שני, שלישי, רביעי… ומי יודע… אפשר עוד שערכם הספרותי של השני, השלישי, הרביעי, יהיה גדול משל זה הראשון, שאינו גדול… מי יודע…

P.S. הערה ביבליוגרפית: בפיליטוני הקודם על שירי רייזין אמרתי: “מה צר, שפנינים כאלה אינן מוצאות להן מי שיתרגמן לעברית!” והנה נודע לי עתה, כי ב“מאסף לשנת השלושים”, הוצאת “הצפירה”, יש תרגום מלא מה“שיבה לבית־המולדת”, ושמחתי.

[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]

ד

בפעם הקודמת נזדמן לי להעיר איזו דברים על הקובץ הקטן “ספרות” והשתמשתי שם במבטא: “חדשה ספרותית צנועה”. כוונתי במבטאי זה היתה, כי אלה שעסקו בהוצאת אותו הקובץ (הבלתי-חשוב ביותר מצד עצמו, לצער-הלב!) לא כיסו בשום עלה-תאנה על איזה עירוֹם, לא הבטיחו ל“ברר” איזו דברים בלתי-ברורים, אלא שבאי-הרמת-ראשם ובאי-דיבורם על הוצאתם נדמו לאומרים: "קוראים יקרים! הננו שותקים, ושתיקתנו, כדיבורנו, היא, כפי שאתם רואים ומבינים מעצמכם, מפני שמה שיהא בסופנו – איננו יודעים; הציוניות, תקוותינו הלאומיות, חיינו להבא – הא?… אלא, שאיך שיהיה, והרי אנו חיים, ויש לנו איזו צרכים רוחניים; למצער, צריכים היו להיות… יש לנו צורך גם בקצת אמנות שבכתב, בקצת ספרות…צורך זה הלא בכל אופן הוא… קטן הוא הצורך, מדולדל הוא, אבל ישנו זעיר-שם, זעיר-שם… איזו כתבים מפלוני ומפלוני… והרי לכם עוד קצת כתבים נוספים על הראשונים. לאו דוקא כתובים בעלי טוֹן אחד, בעלי טנדנציה אחת ידועה, אלא – “ספרות”, ספרות בעלמא, דברי ספרות!…

קול אחר, אחר לגמרי, יוצא לנו מתוך המאסף של “סיני”, ששמו “העתיד” ומוקדש הוא “לבירור עניני היהדות והיהודים”…

“לבירור עניני היהדות והיהודים”… מעיקרא ה“יהדות” והדר ה“יהודים”… כפי שאתם רואים, איפוא, הרי לכם מכאן עסק עם אותם האדונים!

ואותם האדונים – היודעים אתם מי המה? למדנים, ברוך השם, באים בימים, שנשאו לפנים כליהם של “השחר” ו“האסיפים”, אנשים, שלאחדים מהם – כש“י איש הורוויץ, למשל, עורך הספר ומו”לו – דוקא ביחד עם אפיקורסות השׂכָּלית מגוחכה, דוקא ביחד עם השׁקפת-עולם של איזה תרח אבי-נחור, יש גם איזו ענינים רוחניים יקרים ללבבם באמת ויש גם אפילו מעין בקשת-האמת על פי מושגיהם הם, אבל, סוף-סוף, האורגניזציה הנפשית שלהם אינה עולה על הפסיכיקה של כל יהודי בינוני, ולפיכך כשהם מתחילים לדבר באזניכם על שאלת-היהדות, הרי הם מזכירים לכם את רבי פֵיגנבוים האמריקני, שׁכותב מאמרים ארוכים-ארוכים ומוכיח, כי אברהם אבינו לא היה צדיק כלל וכלל, שהרי גרם לזה שתילקח שרה לבית-פרעה… ומכיון שהדבר כך – מה מקום יש, איפוא, לעם-היהודים ומפני מה אינכם, איפוא, שייכים לפ.פ.ס? ¹

אין ספר “העתיד” לפני בכתבי את הטורים האלה, אולם אין הדבר הזה מונעני מלכתוב מה שעלה על דעתי. כי הלא לא “לכתוב בקורת” על הספר הזה הריני מתכוון עכשיו, לא להוכיח, למשל, עד כמה חסרה “הפרספקטיבה ההיסטורית” לבעל-המאמר על דבר ר' יהודה הלוי, ובדרכיהם הכבושים והרצינים, הנכבדים והמכובדים, להביא ציטאטות על ציטאטות, להשיג ולהתפלפל ולעסוק בתורה לשמה – לא אלך. דיי אם אביע את הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני, ואת זה אני יכול לעשות על פ י הזכרון, ואת זה אעשה.

“הרושם, שספר כזה עושה על קורא כמוני”… ואולם כלום ספר כזה עושה רושם על קורא כמוני?

ובכל זאת…

הדבר הוא כך: הכנסיה הספרותית המוציאה את “העתיד” ומשתתפת בו מכריזה על עצמה מפורש וברמז, שהיא בעלת דעות חפשיות, ולוּ עד גבול ידוע, ומכאן, שׁלשׁוּם דת-מורָשׁה, בתור דת-מורשה, אין כל ערך קיים בעיניהם. במלים אחרות: לשום דת, והיהדות בכלל, אין כל יחס בלתי-אמצעי אליהם, ולפיכך, הם כולם, כאיש אחד, מעמיקים את השאלה: מה יהא, איפוא, עם האומה הישראלית, מכיון שאיבּדה, או תאַבּד, את אמונתה ודתה, מה יגן עליה מפני ההתבוללות… הרי, לכאורה, ברור הוא מצד אחד, שעדיין ישנם יהודים, אבל כבר אין יהדות, בתור עמוד בל ימוט, שהרי אלמלי היתה אין מה לחשוש ואין מה לשאול ב“בכיה” וב“יאוש”, כביכול… אולם מצד שני – לא צעד אחד הלאה: לשאלת קיום היהדות, דוקא היהדות, לבירור ענייני-היהדות, דוקא היהדות… מבכים את היהדות ומתיעצים ומבקשים סגולות להציל את היהדות, לרפא את שבר-היהדות… ממש כאילו זה עתה יצאו מאיזה בית-סמינריום לרבנים, כאילו זה עתה ישבו ראש באגודת “כנסת-ישראל”!

קול-בכי עולה ממעון האנשים האלה: אנחנו, צער בעלי חיים, אנחנו סובלים צרות בשביל היהדות, בשביל האסון הזה, אנחנו מוסרים נפשנו על היהדות, בעוד שהיהדות אינה יקרה עלינו כלל… מה זאת? הבה נברר את היהדות!…

אבל כלום זה הוא המקום הכואב? כלום השאלה היא בנשיאת עול-היהדות או בפריקת עולה? כלום בּוּרז’וּאים מבני דורו של מנדלסון אנו? מה אתם מדברים? מה אתם באים לברר? הנריאֶטה הֶרץ וכל אותם האנשים הבטלים יכלו לשבת בסאלוֹנים ולפטפט על יפי-הדתות, לכפור בהן, ללעוג להן – ולשחק ב“פלירט”. אולם צעירי-ישראל מן הגיטו, אשר אליהם הנכם באים, אדונים נכבדים, בבירור היהדות שלכם, אינם יושבים בסאלונים. צעירי-ישראל אלה אומרים: שאלתנו אנו היא לא שאלה על-דבר המרת-דת; שאלתנו-צעקתנו היא: מה לעשות לנו, היהודים? כיצד לחיות? כיצד לחדול מלהיות פאראזיטים בכל המובנים? כיצד לרכוש תנאים של יצירת אפני חיים הגונים? כיצד לחדול מהיות בני-הגיטו?

אותם האדונים מבטיחים גם לברר “ענייני-היהודים”, אבל בשום מקום אינך מוצא דבר על העיקר: על אי-האפשרות למצוא מוצא למחיה וליצירת-המחיה, על אי-האפשרות להישאר במקום-היותנו ועל אי-יכולתנו ואי-האפשרות לשנות את המקום… הדאגה היחידה שלהם היא עוד פעם: מה לעשות לאומה הישראלית ביום שתישאר בלי יהדות? איך תתקיים האומה הישראלית כשתישאר בלי יהדות? אלא שהאמיצים ביותר קופצים ומטעימים בעקשנות: “והדבר בוא יבוא, הן רואים אתם, אנחנו הננו כבר בלי אמונת-היהדות”… ויש שמתחפשים ליראים לגשת עד קצה-הנקודה, וכשהם נזקקים להזכיר “אבדן-היהדות”. הם מוסיפים: “חס ושלום! בל יפתח פה לשטן!”

לא ראי אלה כראי אלה, הצד השווה בהם, שכאלה כן אלה מצטיינים בטוֹן האוֹלימפי שלהם, בתקיפותם, בבטיחותם ובדרישתם – לעת-עתה! – הכרת-כבוד להם על חכמתם, על ראותם את טריפת ספינת-האומה בים, על חקירתם האובייקטיבית, המדעית, על “בחינת היהדות והתפתחותה מדור לדור” שלהם. נסו-נא להתיחס אליהם בליצנות פורתא, נסו-נא להטיל איזה ספק בערכה המוחלט של “חכמת-ישראל” שלהם בנוגע לגאולת-נפשנו ופדות-גופנו, נסו-נא לחשוש קצת, כי לא, תחת מצנפותיהם הד"ריות והרבניות של הבֶּרְנְפֶלדים צפון עתידנו ואפשׁרות-עתידנו – וירגזון! היאךְ! חוצפה!…

“לבירור עניני היהודים והיהדות” – בָּמה חדשׁה לשׁם זה? ומה “השילוח” עושה מיום צאתו עד הנה? וכי בשביל שהוא נותן לפעמים גם קצת דברי-שירה – הפסיד? וכי בשביל ש“העתיד” מרחיק מגבולו אף ריח של ספרות, ויחוסו לזה הוא מגלם באופן מצוין בפרק “בחיים ובספרות”, שאין בו אף זכר לשום הופעה חדשה לא בזה ולא בזה, לא בחיים ולא בספרות – יש לו כבר בשביל זה לבד זכות-קיום לעצמו?

ואגב: היֵדעו ידוֹע האדונים ההם, בעלי “העתיד”, כי בכרךְ קטן של ציורי איזה נומברג, בסקיצות ז’ארגוניות של איזה רייזין, וכיוצא בזה עניינים בלתי-חשובים לדידהו כלל, יש יותר “לבירור היהדות והיהודים”, מבכל מֵימיו שׁאין להם סוף של ברנפלד הידוע?!

ומה “העתיד”? איזה עתיד? מקלט בטוח? לא. מרכז לאומי רוחני-מדיני? – גם כן לא (עיין “מתקופה לתקופה”). ריבולוציה סוציאלית וההכנה אליה? – חס ושלום! מה אתם מדברים! אבטונומיה קולטורית בארצות-הגולה? – דברים בטלים שבבטלים (זכרו “שתי דרכים”!). או אולי עתיד של אמנות יצירתית, של אפקי-וערכי-יופי חדש או ישן? – איזו רעיונות תועים במוחכם! הרי זה הוצאת “סיני” אשר ממאריינבּאד!… ובכן, באמת, איזה עתיד? מה “העתיד”?

אח, כן, כן. “למען נחכּם לאחריתנו”. המליצה התנ"כית האוריגנלית היא של העורך בעצמו. למען נחכם לאחריתנו.

ותו: “העתיד נברא בשביל העתיד” – קצר וברור! רמז לזה בסוף מאמרו של בר-טוביה (זה הסופר העשיר בכל המקצועות, שבקראך את דבריו הנך שואל את עצמך ומסתפק, אם עדיין מחפש זה אחר נקודת-נשמתו, או שמא אינו אלא מסתגל לכמה גוונים…); סיוע לזה – בצרור מכתביו המליציים, ככל המכתבים הנכתבים ברוח-המפלגה, של בריינין על-דבר… “סיני”.

תחת זאת אין אף צל של עתיד, כמובן, במאמרו של ברדיצ’בסקי על אחד-העם ודעותיו, ומפני זה כובד-הראש היתיר שבמאמר, עם הציטאטות מן הרמב“ם וה”עיקרים" ור' יצחק-יעקב ריינס מלידה – כל זה עושה רושם משונה קצת. אח, הן זה לא כבר קראנו את “זקנה ובחרות”… ומפני מה אותו ברדיצ’בסקי עושה הפעם עיגולים ושוב עיגולים ומשנס את מתניו ומדבר ומאריך ואינו אומר ברור ומפורש ובקיצור מה שמוּנח בטבע-הדברים ומה שהוא מוכרח לחשוב, כי “ילקוטו” של אחד-העם, על דבר רוח-היהדות והמוסר הלאומי וכו' וכו', עם מראי-מקומות לספֶּנסֶר ול“טיימס”, אינו רק מלא סתירות והפכים, כמו שהוא, ב., מוכיח וחוזר ומוכיח, אלא שבשבילו ודכוותיה, אנשי-מחשבה, שמחשבתם נובעת מתוכם, אותו “ילקוט” מלא בעיקר, דברים מגוחכים, במחילה, דברים אשר לזרא הם, פשוט. אחד-העם הוא פובליציסט מעשי, ובשאלות ארץ-ישראל שלו ובנבואותיו על סופה של הדיפלומאטיה וכיוצא בזה קלע תמיד אל האמת, אבל הוא נעשה במצב של איש שלא על מקומו, כשהוא בא לדרוש בתחיית-הרוח, להוכיח כמה יהודי-אירופה מטיפוסו של הרצל אינם לפי מוסר היהדות הלאומית, או לדבר בכלל על פרובלימות מעין האופטימיסמוס והפסימיסמוס (עיין “חשבון-הנפש”), למשל; ולכאורה, מי כברדיצ’בסקי יודע, עד כמה אין “יהדותם” של אחד-העם וחברייא במציאות בשביל יהודי אירופי מודרני, ש“הפך את כל קערתו על פיה” ושככל האירופים הקולטוריים, היהודים והבלתי-יהודים, אינו עומד על “פרשת-דרכים”, אלא עובר כל התחתיות והעליות… לכאורה, מי כמוהו השיג, שאם יהודים אנו, אין זאת מפני שיש איזו יהדות, המתחננת לפני השואלים הידועים, כי ישאלו לקיומה, אלא מפני שבהכרח אנו ובנינו נמצאים באלפי מצבים מיוחדים ספציאליים, גופניים ונשמתיים, אקונומיים וקולטוריים, המניחים עליו חותם מיוחד, והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא: אנו, היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום-מנוחה, שלא נידחף מגבולות התרבות האנושית, מגבולות היצירה, באפנים ידועים, לאומיים, שלא נישאר במקום שאנו עומדים עתה עם תרמיל-דלותנו בכל הענפים… לכאורה ולכאורה… והרי הדבר מציק: ברדיצ’בסקי, ש“עתיד” אין לו, אבל שאלות יש לו מקדמת דנא, שאלות שהוא שאלן, הראשון, והוא לא חדל מהן, היחידי, בא להשיג על אחד-העם ודעותיו ברשותם של אלה, של בעלי “העתיד” ולפעמים גם בלשונם של אלה… יוצא, כמובן, “לא הא”…

הזכרתי “כובד-ראש”, ולא לשבח, והקורא התמים – הן קוראים בלתי-תמימים כמעט שאין לנו בעברית! – ודאי שיתמה ויאמר: הא כיצד? עזות של פיליטוניסט! קלות-ראש, שכובד-ראש חסרון הוא לגבי דידה!… כן, יקירי, את כובד-הראש… את כובד-הראש שבמאמרו של ברדיצ’בסקי הזכרתי לא לשבח, אבל בכל אופן איני יכול להתיחס אליו בזלזול,יען שבכל אופן אינו זה כובד-הראש, המרחף על כל ספר “העתיד”, זה כובד-הראש המעיר בגרוני כבר את נימי הלגלוג-בקול…

כובד-הראש שבמאסף “העתיד” מעורב בעיני מרצינות של קוראי-שיעורים המחילים: “את הנדון שלנו, רבותי, אפשר לחלק לשתי מחלקות” ומהתנפחות של בעלי-בתים העומדים בכותל-המזרח. כובד-ראש זה – אנו יודעים, היאך הוא נעשה: אזנינו שומעות את צפצופו, איך שהוא מזיע וקורא: דרך-ארץ לפני! אני חוללתי את המאסף העבה! הריני כובד-ראש! הריני מדבר על בחינת היהדות ההיסטורית! הריני עוסק בהכרה המוסרית!…

“ההכרה המוסרית”… כוח שלטון-השכל של ההורוויצים הראציונאליסטים וכוח ההכרה המוסרית של הברנפלדים המוסריים ביותר ונקיי-הנפש ביותר, כידוע – בד בבד ישָׂאוּ!

אולם הורוויץ בעצמו, כפי הנראה, שמח בחלקו ובהשקפתו ה“ראציונאלית” על העולם וההיסטוריה, ולפיכך במאמרו על ר' יהודה הלוי הוא לוקח תחילה תחת אפיטרופסותו את אותו הראציונאליסט הגדול מישראל, שאיחד את רב אשי ואת אריסטו ושאיחד י“ד כרכים גדולים הלכות עם “חכמת-הפילוסופיה” ו”חיובי-המופת“. בעיקר-הדבר, הענין בכללו אינו נוגע ביותר, ובכל זאת יש חפץ להעיר, שאף על פי שלפי הוכחתיו של בעל-המאמר לא עמד הלוי על מרום פסגת-הפילוסופיה של זמנו ולא רצה להטעות בחכמה יוונית, בעוד שר' משה בן מַימוֹן היה שלם בזה, אבל חיי-נפש עמוקים, חיי-נפש של נשמה גדולה באמת, אין אנו מוצאים אצלו בשום מקום, בעוד שר' יהודה הלוי היה – ר' יהודה הלוי!… “ים יזעף ונפשׁו תעלוז”… אם שׁד”ל הִרבה “דברים על-דבר האברהמיסמוס והאטיצימוס, מבלי דעת לכרוע על ברךְ נגד רוח-ההֶלֶנים הגדול, הנה בפיו שׁל ר' יהודה הלוי, בשעתו, זה מצלצל באופן אחר לגמרי”. בשביל זה לא היה צורך כלל להפיח מאמר גדול כזה ב“העתיד”. ואם בחלקו הראשון, כשמר הורוויץ מדבר על התיאולוגיה של הלוי, עוד יש פה ושם איזו דברים של טעם, הנה כשמר הורוויץ בא בפרקים האחרונים ל“בקר” את פיוטו של הלוי, והוא מביא ציטאטות שונות וקורא: “זו אינה שירת-החיים, זוהי שירה גלותית”, וכדומה, אז הוא מעורר גם קריאות מעין אלו מצדנו: זוהי בטלנות השׂבֵעה-רצוֹן מעצמה! כמה אין הבנה לאיש בחבלי-יצירה של משורר,וכדומה, וכדומה. סגנונו של הורוויץ חד וברור, והוא מזכיר ומזכיר שכתב ב“השחר”. ב“השחר”, אמנם, צריך הוא לכתוב גם היום!

כאל דבר חשוב ומדעי באמת צריך, כמובן, להתיחס להתחלת ספרו של ד"ר יוסף קלוזנר, זה הישר והמתמיד. אמנם, הוא בעצמו מזהירנו על זה בסוף-ההקדמה: הרבה שנות-עמל רצופות. את סגנונו ממש בזה לא רשמתי לי. חבל. כדאי היה לרשום. –

בנעימות רבה נקראת התחלת ספסרו של ש“א הוֹרודוצקי על-דבר הבעש”ט. ש“א הורודצקי הוא סופר תמים, והמלחמה שלו בעד החסידות, שהוא נוטשה בספרותנו על ימין ועל שמאל, יש שהיא מעלה צחוק-שפתים קל: יותר מדי הוא בוטח באמיתו, והבנתי את הפרובלימה של המסתורין היא שטחית ופרימיטיבית עד מאד. ואולם את הנכון צריך לומר לו בפניו: הוא מבין מה שמתנגדיו אינם מסוגלים להבין, כי נשמותיהם של הבעש”ט והדומים לו, כפי שהן מתגלות לנו בפסוקים השונים, קרובות לנו יותר מנשמותיהם של, למשל, לילינבלום וכו‘. הבעש"ט, אמנם, היה בעל-מופת, אדם שלא ידע כלום מחוקי-הטבע ומפילוסופיית-הטבע, כפי שהיא נלמדת בתי-ספר, אדם מלא משפטים קדומים, ירא-אלוהים ובמצוותיו חפץ מאד, ואת זימל על-דבר פרידריך ניטשה לא קרא מעולם, ובכל אלה, רואים אנו ברור, שבחיי-נפשו, בחדירתו אל מסתרי-החיים, העולם, ההוויה, היופי, האור, בשמחתו ובתוגתו, בנדודיו על הרי-הקארפאטים ובמחשבותיו הבודדות על הרי-הקארפאטים, הוא יותר קרוב לנשמת היהודי המודרני – מבעלי “דרך-תשובה” וכו’.

בחלק “בחיים ובספרות” סובב הציר שוב רק על אותה השאלה, אותה הנרגא של השואל-המתיאש הגדול ש"י איש הורוויץ. בחיינו ובספרותנו, כנראה, אין כל פרובלימות אחרות. פרובלימת-הורוויץ – זהו הכל. משה קליינמאן מצד זה ויוסף ליאוֹן מצד אחר. הראשון מנחם את הורוויץ ואומר לו: אבל הפוליטיקה הציבורית, מר הורוויץ, הפוליטיקה הציבורית תוכל להציל. תרופה בדוקה! השני רוקד לפני הורוויץ ואומר: אבל היהודי החדש, היהודי החדש, והרי אפיגראף מגרמנית…

הביבליוגרפיה של ש.ב. עוסקת בשני ספרים מיסיונריים. ועוד פעם הויכוח הישן: היהדות או הנוצריות? איזו דת מעולה? אותו המיסיונר נגע בברנפלד בפירוש. ואני, הכותב, אומר: אותם המיסיונרים הלונדונים והמתפלפלים עמהם – צורה אחת להם בעיני בנדון זה. כולם עומדים על אותה הנקודה התיאולוגית. אל האדם האירופי לא יגשו מיסיונרים.

אנו האירופים המתקדמים, נפטרנו מן החיתולים והקיפולים הללו ואיננו מתחרטים.

***

וזה הכל? כל התוכן? לא, כמדומה. היו שם, כמדומה, עוד איזו דברים. איני זוכר. בכל אופן, אין סכנה בדבר. בין כךְ וכךְ, דברי נתארכו ועת לסיים. די ברַבותינו, חכמי “העתיד”! יהיו אלוהיהם עמהם! יחכמו לאחריתם!

[“הד הזמן”, אייר תרס"ח; החתימה: י.ח.ברנר]

ה

האטמוספירה – גליציה: כנסת-ישראל הרוסית לפני חמשים שנה במדרגות-ההשכלה. סמולנסקין וברודס הנם סופרי המציאות של היום. מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית. האבות קולטים באקראי פרוטות מן האויר ומפרנסים את כל בני-המשפחה: את האם, את הבחורים והבחורות. כל המשפחה – האם, הבחורים והבחורות – אינם עוסקים בשום דבר מסויים, והבחורים והבחורות כמעט גם שאינם עושים שום דבר. האם צופיה הליכות-ביתה, ומבָּניה, בעד האוכל הניתן להם, היא דורשׁת רק שיתנהגו בדרך הישרה, שימצאו חן בעיני הריבונו של עולם ובעיני בני העיירה; מן הבחורים – שיהיו יראי-שמים ויראי-בריות ויחבשו את בית-המדרש; מן הבחורות – עוד פחות מזה. חרושת-המעשה בשפל המדרגה, אורתודוכסאליות חיצונית בכל תקפה, שמירת-שבת באפנה היותר פראי, פיאות, שׁטריימלים ובֶקֶשׁות ארוכות, השׁפעת “רביים” על זקנים וצעירים, מסחר-ה“שידוכים” בהתגלותו היותר נאה, ובעגלות-מסילות-הברזל אינך שומע אלא: בת פלוני לפלוני, סכום הנדוניה כך וכך. כל חלומות-הבתולות אינם אפילו גבר, אלא שידוּך. דעת-הבריות, דעת בני-העיירה, מכריעה את הכל. התכונות רפות, קטנוניות, ורדיפה חלשה אחרי הנאת-פרוטה. קוצר-המשיג במידה מבהילה ומקורות-ההשכלה – בושה וגיחוך. באופן היותר מעוּלה: איזו מאמרי-עתונים פופולאריים מעובדים מאנציקלופדיות. האינטליגנציה הכרכית, ה“גבוהה” – התבוללת בפולנים… שתי מלות יפות, הלא? “התבוללות” ו“בפולנים”! הנאציונאליות של מתי מספר ממנה – מקרית, ריקה, חסרה כל יסוד, מרפרפת ממעל, מחַקה. האינטליגנציה הנמוכה – ציונית, כביכול, אבל איש אינו נותן חשבון-נפש לעצמו: ציוניות זו מה היא ומהי דורשת ממנו. לרוב, הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”. ללשון-קודש מתיחסים בכבוד – אבל אוי לו לכבוד זה. פרחי הספרות העברית החדשה מוזרים לגמרי. חוסר-קרקעיות במובן היותר מדוייק של המושג הזה ובכל פינות שאתה פונה.

ובתוך סביבה כזו, שאיך שיהיה ומה שיהיה עתידה, ועכשיו, לכאורה, אין שום מקום בתוכה לאיזה שגשוג של ספרות יפה, של אמנות-שבכתב עצמית, הולך הנודד העברי ומוצא פתאום חזיון פרטי, אשר לא פילל לו; חזיון אשר איש אינו רואה אותו; חזיון המעורר בו השתוממות רבה ורטט-לב עז. חידה היא!

––––––––

שנה ראשונה. נומר א. הדגל. תשרי תרס“ז. מגן-דוד ו”ציון" בתוכו. יוצא לאור מדי חודש בחדשו. טארנוֹפוֹל.

לא דפוס ולא הֶקטוגראף – אלא שׁני נערים בעיירת טארנופול, נערים כבני חמש-עשרה שנה, לומדים בבית-הספר הפולני המקומי, שם האחד חיים-שלום אברמזון, יליד-רוסיה, ושם השני יצחק קרא, יליד-המקום, כותבים בעצם-ידם את הגות-רוחם באכסמפלארים אחדים ובדמות ירחון, ובאופן הזה הם “מוציאים” את הדבר “לא לשום מטרה אלא בתור מישחק ספרותי” (לשון ה“מערכת”).

מישחק ספרותי… אבל – נאמן עלי הדיין! “מישחק” זה ראוי הוא לתשומת-לב.

ראשית: הטעם האסתיטי המפותח וכשרון-הסדר בחיצוניות. שנית: בכל הדברים שאני מוצא בי"א הקונטרסים של הוצאה זו, המונחים לפני (על השער של “הדגל”, נומר ג', כסלו-טבת, יש הערה, כי על פי סיבה שאינה תלויה במוציאים – חסרון חומר ספרותי, כמובן: שנים בשדה… – הם נאלצים להוציא את עתונם – או מישחקם – פעם בשני חדשים; מכאן ואילך משתנה שם ההוצאה ל“הנוער”, שהחוברת הראשונה ממנו נכבתה-יצאה בניסן, כבר בלי “מגן-דוד” על השער; בצורה זו ובשם זה העתון-המישחק מופיע עד החודש הזה) אני רואה סימני כשרונות ספרותיים-שירתיים בלתי מוטלים בשום ספק, שאם לא יחרבו על-יד נוראות-חיינו, יהיו לברכה רבה לנו, ישאו את דגל ספרותנו הטרגית ביד רמה ויוכלו למלא בעָצמה נכונה את מקומותינו הפנויים, לאחר שאנו, המעטים, בני-הדור, נלך מזה לבלי שוב.

אולם יסוד הדבר, בעיקר, מונח עמוק מזה. תשומת-לבי והשתוממותי מוסבות על המחשבה: מהיכן?… מהיכן שאבו הנערים היקרים הללו, יושבי-גליציה, רגש עז והבעה עזה כזו? מהיכן הבנת-עולם עמוקה כזו? חגירת-כוח כזו? בינה כזו? סגנון כזה?

––––––––

החוברת הראשונה של “הדגל”, שהדברים שנכתבו בה, יצאו, בערך, מעטם של נערים בני שתים-עשרה, שלוש-עשרה, מתחילה בשיר מאת קרא בשם “הדגל” ובציור בהמשכים בשם “החרם”, מחיי-החסידים, מאת אברמזון. השיר אומר:

לא חלש הוא הדגל

אשר במלחמת-הדם,  

כי אם גיבור,  

גיבור הולך בראש-העם.

לא ארוג-חוטים הוא הדגל

המתנוסס במלחמה שם,

אשר סער יקרעהו,

כי אם מרוח-העם!

חרבות-ברזל הן האותיות

הכתובות על הדגל; גבוּרה בם

טמונה; הן נותנות

כוח ואומץ-לב לעם.

הציור מתאר ביאת רבי לעיר קטנה. וכך הוא מתחיל:

"לחנה-בֵּילה ישׁ היום עבודה רבה להכין אוכל לארוחת-הצהרים יותר מבכל ימי-השבוע הפשוטים, יען כי היום יום השלישי הוא, וביום השלישי יאכלו על שולחנה מלבד בני-ביתה עוד שני בחורי-ישיבה, ועליה להכין להם מטעמים טובים (בכדי) שיהיה להם כוח ללמוד תורה ושלא יקללוה חס ושלום. לכן תרוץ מחדר-הבישול לחדר-האוכל, ומחדר-האוכל אל המרתף ומשם עוד הפעם אל חדר-הבישול. תודה לאל, כי ישנו אך מרתף אחד ואך חדר-בישול אחד, כי לולא זאת, כי אז היה עליה לרוץ עוד יותר. כעת תעמוד אצל התנור וסיר מלא מים רותחים בידיה. הדלת נפתחת ברעש ואיש כבן-ארבעים בא הביתה בקול צורח: “ההוּסיאטיני יסע דרך עירנו!!”

אה? –

––––––––

בכל הציורים הרבים האחרים של אברמזון זה שבכל הקונטרסים הבאים אין כבר אותה שלוות-הציור שבקטע שהבאתי. התוכן שלהם, כמעט היחידי, הוא הפרעות, ומובן שׁמִתוכן כזה נפשׁ הנער הכותב מתקצרת וגם שׁורותיו מתקצורת והוא מתחיל “לצרוח בקול”.

ב“שתי פגישות” הוא מספר, איך שפגש אותו בפעם הראשונה “בחנות-אביו הגדולה”: אז היה “לבוש מחלצות, גוו שמן, לחייו אדומות, שערות-ראשו מסודרות”, אבל “מבין עיניו האמוצות נראה, כי איננו איש בעל לב טוב”. לבו של המספר נמלא אליו “שנאה, איבה וגועל-נפש”. בפעם השניה פגשוֹ בחדר-האגודה “נותני תמיכה לנגועי-הפרעות” ו“בראותי אותו במצב נורא כזה נמלא לבי חמלה, חֵפץ להיטיב לו, חפץ לעבוד בעדו ולנקום את נקמתו-נקמתי. מה נפרדו שתי הפגישות האלו”!

“נקמתו-נקמתי”. המוֹטיב של הנקמה עובר כחוט-השָׁני בכל כתבי-ילדינו אלה. רעל-הנקמה מלא לבם ואין דבר אחד משלהם שלא תיזכר המלה הזאת שם. תוסס הרעל ומפעפע. הנה “הסגוּר”. “בעיר כבר החל הפוֹגרוֹם. את אנשי-הצבא הנוצרים הוציא הפקיד החוצה, כלי-נשקם בידיהם, ובקבוקי-היי”ש בכיסיהם, ואת אנשי-הצבא העברים סגרו ברפתים הנקראים בשפת-אירופה: “קאסערן”. הוא, החייל היהודי, יודע על מה זה נסגר, והנקמה “נקמת דם אחיו”, בוערת בו, אבל הוא סגור. – – –

והנה “והוא הציל את נפשו” – מעשה ביהודי אחד, “שפניו פני נוצרים” והוא “עשה מה שעשה”. “ממחרת היום ההוא שכב בבית-החולים. הרופא אמר, כי יחיה. בדם-עמו כיסה על דמו”.

והנה “היא השתגעה”. “היא השתגעה והשמש לא אסף נגהו, היא השתגעה והשמים לא נבקעו לשנים, היא השתגעה ועין אחת לא הורידה דמעות, ומלב אחד לא התפרצה אנחה”. כי אבות לא היו לה, “את אבותיה מצאה בעמה”, וכשהחל הפוגרום לא התחלחלה, אלא הוציאה אקדח וסכין פיני. “אקדחה לא חדל לעבוד”, אבל כדור אחד המית עלם אחד, ובצעקתו הכירה את אהובה, ונטרפה דעתה עליה: אנכי המִתיו!

ועוד, ועוד, ועוד. הנה אם וילדה שמתים בנשיקה (“תולדות נשיקה אחת”); הנה המלחמה בלב אחד מבעלי-ההגנה, אם להגיש מעט מים לחוּליגאן פצוע (“מעט מים”); הנה “נקמת הלוחם האחרון”; הנה “יום-נקם” – – –

אולם גם מאמרים כותבים החביבים. הנה מאמר בשם “שלום”! – חתום: “הנוער”.

"כנביא-שקר תחשוב אותי, הקורא! כמשוגע, כגבר עברו יין או כעיוור מממש באפלה, בבואי היום בעת שהארץ טובעת בדם, בעת שהדם הוא מרמס-רגלינו, בעת שאזנינו מצלצלות מקול אנחות ואנקות, בעת שהרוח עיף מלשאת את הד-האנקות, בעת ששוטפים נהרי-נחלי-דמעות–––

“ובעת הזאת הנני בא בשלום?!”

אבל הקורא הנכבד “שוכח אל נכון”, כי ל“ג בעומר היום, ל”ג בעומר, חג-הנוער…

אייר, סיון, תמוז. בחוברת-תמוז אני מוצא מאמר על-דבר הרצל – בחיי ראשי, עוז נורא! האח, בעל “הנשמה השחורה” לא חפץ “ואולי לא יכול” לראות אותו, את הנביא. קול-הנביא לא נשמע גם בליל-הכליון, בליל חושך ורעמים, בילל הסער יללת מות, בעת אשר צלצול אזיקי הנשמה שר “שירת עם אומלל ונדכה”.

“אז נפל הנביא אין אונים על הארץ ויאטום את אזניו לבל ישמע את שירת-העבדות ומלבו התפרצה אז אנחה, אשר התערבה בקול השירה הנוראה. ואולי היתה אז האנחה בשירת-החושך – כמו הנביא בעצמו – רק אחת טהורה וקדושה בכל השירה”…

קודם לזה, בקונטרס שׁל ניסן, “עלון” בשׁם “מֹשׁקה”.

… ואותו “מֹשׁקה” הנהו “למדן גדול”, ועומד הוא אותו “מֹשׁקה למדן” מרחוק ומביט איךְ “אישׁ מצרי מכה אנשׁים עברים. ומתבונן הוא, הלמדן, אל “פסיכולוגיית” המכות; ומודד הוא את כוח-המכה כוח-המוכה. ומבקש הוא אותו מֹשקה למדן את הסיבות, אשׁר גרמו לאותן המכות. וכןתב הוא ספרים ודורש דרשות בנדון זה. ומתחבא הוא מפני המכות בנקרות-הצורים ובמחילות מתחת לארץ”.

וכו' וכו' וכו' – בסארקאסמוּס נוקב כזה!

ועוד קודם לזה:

“הנה חג-החנוכה ממשמש ובא, הכל מכינים את עצמם לקבל אותו, את החג, כל אחד לי טעמו ויכלתו. אך אנכי אינני מכין את עצמי. אנכי אינני יכול להבין, איך אוכל להכין את עצמי לחג המזכיר גבורה, בעת שאנחנו כולנו הננו עבדים שפלים ונבזים, לחג המזכיר מלחמה בעת שאנכי בעצמי יושב בחיבוק-ידים”–

הוא בעצמו, בן-הארבע עשרה, יושב בחיבוק-ידים … ידיו הדקות והטהורות של יושב בחיבוק-ידים זה – איום!… באמת, איום!…

אבל הנה גם שאלות אחרות מרחפות בלבו של “בן-אברם” ו“אבי-יעקב” זה. ב“בדיחה” אחת משלו שואל אחד את רעהו: “לאן יובילו החיים?” ופלוני עונה: " אל המות“! (יש גם עמודים שלמים מלאים הרהורים על המות). במכתב אחד ממנו מבואר, ש”בימינו, הכסף הוא אלוהינו, אוספהו – כוהננו, העובד לו – צדיק, והחוטא – זה שאצלו איננו". והנה “מעשה בחכם אחד”, זה החכם שידע הכל, שהיה “רגיל לשפת החכמים כותבי-הספרים ולא הבין את שפת האנשים הפשוטה”. והנה “בשעמום”. פתאום עמד. בנפשו הריקה והשוממה נולד איזה דבר. במוחו התחילה מנקרת שאלה: “מדוע אין לו מטרה בחיים?” והנה אלגיות בפרוֹזה על פרח מת ועל עץ מת ועל זמיר נלכד. “משורר השמחה והחופש – מת בכלוב”.

בחברו י.קרא ניכרת התפתחות רבה משיר לשיר. משירו שהבאתי לעיל עד “בירדן” שבחוברת אחרונה לשנת תרס"ז צעד גדול מאד-מאד. בשיר שני, מיד אחרי זה של “הדגל”, הוא אומר:

חם מאד היום.

אלכה לנוח תחת העץ המשתרע בעליו:

הם יכבו בי את החום.

אבל האם יכבו גם את רוחי הבוער?

ב“נר-התחיה” שאחריו:

ויעוף הלב ויתרומם על כנפי-דרור,

ויטבע בים-חלומות של חיים ואור.

“חלומות” – כנקמה" לראשון, לאברמזון – זוהי המלה היותר חביבה על משוררנו לעתיד; צר לי, שמפני גודל-כמותו איני יכול להביא פה ככתבו וכלשונו את השיר “חפצתי לחלום”.

בראשון מ“שירי-האביב” הנער קרא אומר אל “רוח-הקסם הרך” ש“נברא מזוהר זך”: “מה לי תספר, רוח, ומה הוא משק-כנפיך? הלחש-בשורת-תחיה, או רז-פלאים הנך?” והוא נותן שלום לרוח-האביב ומבקש הבאת-חיים בכנפיו הרכות. בשני מ“שירי-האביב” הוא שואל כבר על לב עצמו: אם נדמה לבבו לפרח, מדוע זה לא יפרח עם קרני-השמש? אם נדמה לקרח, מדוע זה לא ימס כולו עם בוא האביב? מדוע הוא נוטף נטפים, נטפים כגשם-סתיו?

ומה נחמד הוא ה“שיר לילדים”: “אל פלג זך”! וכמה רגש ב“בין-חורבות”! והנה “דמעותי”, והנה “אגדות-לבי” – יצחק קצנלסון לא לחנם פּייט…

בחוברת “הנוער” של תשרי-כסלו מתרבה ה“שטימונג” של החורף: “אל אח אובד” ו“משירי-החורף”; עם התחלת האביב שבשנת “הנוער” השניה מתרבים שירי-האביב.

בא האביב,  

הולך נושא חלום-חיים;

אל הרחוב

יצא ילד יפה-עינים.  

שׂיחק שמש      

שׂחוק-אביב, זורע חיים,

שׂיחק ילד,

שׂיחק יפה-עינים.

ענן תכול,

ענן עצוב, סָךְ שׁמים.

ילד בכה,

ילד יפה-עינים.

אבל איני יכול להבליג והנני מביא קטעים גם מן השיר השני שבאותה החוברת:

מחר…

יצא אופל ממחבואו,  

שטף עולם, כיסה מלואו,      

מלא סוד, מלא רז,  

רועד האופל הלז:  

מחר, מחר, בבוא היום… 

פרש כנפיו חלום,

פרש וטס, טס ברום,

שיחק ושט, שיחק החלום,

שפתיו מביעות דום:

מחר, מחר, בבוא היום…

עומד היצור, מתגעגע,

מתגעגע וחולם, אינו יודע,

אינו שומע כבוא החלום.

שפתיו דובבות דום:

מחר, מחר, בבוא היום…

––––––––

ניצנים רכים, אח מתיאש!

ואם מתיאש אתה, אחי הסופר העברי, על אי-חיינו ועל חוסר-השפעתנו כיום; אם דואב לבך על חלקתנו הצחיחה, שגם היא נכבשה ברובה בידי לא-רצויים – אין לי נחמה בשבילך. אולם אם דואג אתה: אחרונים אנו לספרותנו, אנו למדנו עוד בישיבות, אבל הקטנים? הדור הבא, הגדל? אי הנתיב להם ולה? – אז אני מראה לך באצבע קטנה ואומר: מי יודע דרך-הרוח…

מי יודע דרך-הרוח – מי יודע היכן גדלים נושאי-דגלנו בעתיד…

מעלעל אני את הקונטרסים הנחמדים האלה (קרוא קראתים לא אחת!) ומהרהר לאמור:

הבנת-החיים של ילדינו אלה כל-כך מגודלה היא, כל כך רצינית, כל כך אי-נערית, ביחוד זו של הפרוזאי אברמזון, מוטיבי-היאוש שלהם כל כך מפותחים, רעל הרגשות התקיפים ביותר כנקמה – נקמת אין אונים! – וכיוצא בה כל-כך מחלחל, הסקפּטיציזם בנוגע לקולטורה וציביליזאציה ואי-האמונה באירופה (“בשפת-אירופה – קאסערן”!) כל כך בולטים, המרירות של “וילכו בלי כוח לפני רודף” כל-כך רבה, כל-כך מוכּרה, עד שכל זה ביחד מביאני לידי פחד גדול. ולפיכך, כשאני מוצא פה ושם בתוכם גם סימני ילדות טבעית, נחמדה, בלתי-אמצעית, עדינה (במחזה “אמנון” למשל, ועוד) – אני נרגע קצת וחפץ ליחל…

אני, כותב הטורים הדלים האלה, הלכתי ולמדתי דעת את חברי הקטנים הנפלאים פנים, ואהבתי אליהם גדלה שבעתים. שלילת הגלות במובן היותר חזק בדמם ובבשרם. בעניני הספרות והחיים שבספרות, במובן היותר נאצל של המלים האלה, כל מעייניהם. סופרינו ביהודית הם יודעים, מחבבים ומוקירים בכל עוז נפשותיהם היקרות, ועברית היא שפתם בפה וברוח. לא יעזבוה אף אם לא תתן להם כבוד ועושר. היעזוב איש את עצמו? והליכותיהם, הליכותיהם בכלל – לא, עוד לא תמנו, אחים! עוד לא כבה לגמרי נר-התמיד שלנו… לבבי הנמק, מה זה ככה תשווע?! –

[“הד הזמן”, סיון תרס"ח; החתימה: י.ח. ברנר]

בימים אלה היו לי איזו דין ודברים עם לאומי משלנו. זהו בחור כבן עשרים וחמש, בטוח ומיושב, מי שהיה לפנים סטודנט שלא מן המנין באחת האוניברסיטאות שבשויצריה ועכשיו הוא סופר באחד המכוֹנים הציוניים ומקבל שכרו. מתגורר הוא בבית פולני לא -עשיר, אב לבנים ולבנות, והאיש, דיירנו-לאוּמִיֵנוּ אינו מדיר עצמו הנאה, כמובן, מכל מה שׁבבית-בעל-מעונו, בן הלאום האחר, ואינו מזיר עצמו מכל. אתן, את בנות הפולני, הוא מדבר ב“שפה ברורה”, אם כי, אהה, לא בעברית.

מובן מאליו, שכל זה – אגב אורחא. העיקר הוא שהאיש אשר היו לי דין ודברים עמו הוא ציוני-לאומי. ציוני? איני יודע. כמדומני, שעל דבר נסיעה לפלשתינה, על-דבר הכשרת הישוב על-ידי עצמו, לא חשב ולא יחשוב לעולם כאמור, הוא משרת במוסד ציוני ומקבל שכרו, כאמור; הוא מרגיש עצמו בטוב במעונו ההוֹוי, ולמה יעזוב את החיים וילך לנוע על המתים? אולם האיש טוען דוקא, שהוא ציוני, ציוני-לאומי. יתר על כן, הוא לאומי, שהלאומיות העברית היא פריבילגיה רק לו, או יותר נכון: שמונפוליה לו על הלאומיות העברית, ומרגלא בפומיה: “אתכם אני יודע, אה, יודע היטב! מה אתם רוצים? פתחו חנויות ואל תתאמרו ללאומיים!”.

על מה דיברני? מה היה תוכן השיחה שלנו? נו, כלום צריך הדבר לאמרו? הלא מובן הוא מאליו. באמת ובתמימות. הלא אין לנו ענינים אחרים. חי-נפשי, איני מדבר עתה בליצנות או בסארקאזמוס, אלא בפשטות פשוטה. על מה היה לי לדבר עם הלאומי? על מה היה לי להתווכח עמו אם לא על השאלה: עברית או ז’ארגון?

היתה לי שעה כזו, שלא קצתי בדיבור, ואמרתי לאיש-שיחי את הדבר הישׁן הידוע, כמעט הבַּנַלי, את הדבר המוסכם זה מאז בינינו, בין קצת בעלי דעת שבתוכנו, כי כשם שאי-אפשור לנו להכחיש את העובדה של השפה והספרות העברית או לוותר עליהן, מפני שבזה צבורים קניני הרוח שלנו מדור דור וגם עכשיו החוט אינו פוסק, והולכים ונטווים בו דברים מאת ברדיצ’בסקי, ביאליק, שניאור, כמו כן אי-אפשר להתיחס בשלילה אל לשונו המדוברת בפינו, אל הז’ארגון היהודי, אל כוח יצירתו ואל יצירותיו ויוצריו במזומן: אברמוביטש, פרץ, ריזין. מה שעל ידי זה נולדת שניוּת בנשמתנו, בספרותנו, בכוח יצירתנו – מי לא יבין זה ומי לא יהמה על זה? אבל הלא טובה השניוּת האמיתית, הברורה, המוכרחת, הבאה בחשבון מה“מוֹניזמוס בכל אופן שיהיה”, מן “השלמות הגופנית והרוחנית”, כביכול, שלפי מצב הדבר היא כוזבת במקורה. ראיה לדבר: היוצרים המנויים כאן בעצמם אינם בורחים מפני השניוּת: כאלה כן אלה נמצאים בכל אשר רוח היצירה הישראלית שם.

העמיד עלי אישׁ-שׂיחי את משׁקפיו, חִייךְ לי בפנַי כמו שמחייכים בפני איש אשר אינו מענין כלל ואמר לי:

– אדון נכבד! ובכן הנך מצדד בזכות הז’ארגון? תעמולה בשביל הז’ארגון? כך, כך, אדון נכבד, נביא התחיה הז’ארגונית? יפה, יפה! הנך מתאמר ללאומי, בעוד שהנך בוגד ממש בלאומיותנו… כן, אדון נכבד, מחויב אני לומר לך, להוכיחך על פניך: בוגד הנך בלאומיות העברית!

כאן התעורר בי חוש הויכוח הישראלי בכל תקפו והתחלתי צועק “בכל הכלים”.

וכך טענתי:

– ידידי! אל תפחיד בלאומיות. אם את אבותינו מפחידים במלה “יהדות”, אתה אל תפחידני-נא במלה “לאומיות”. אני יודע את פירושה של המלה הזאת ויודע ערכה. ערך מוחלט אין לה בשבילי. האידיאה המתבטאת במלה זו יקרה לי וחשובה עלי רק כל זמן שהיא בניגוד להתבוללות, התבוללות זו המפחיתה את כוח היצירה העצמית, המשפילה את הנפש והממעטת את הדמות. מכאן מוּכח, שהמושג לאומיות אינו אבן-בוחן בשבילי לכל דבר. עד כמה שאיננו מעבר לכל קריטריון, עד כמה שעניני החיים והמציאות נוגעים אלי ואני דן בהם, יש לי אבן-בוחן אחת לטוב ולרע, והוא: כל מה שמעשיר את החיים, שמנעים את ההויה, כל מה שעושה את נפש האדם לאמיצה, ליפה, לעשירה, כל מה שמחזק את גופנו ועושה אותו לזקוף, לנאה ומפרה את כוח-יצירתנו – הרי זה טוב; כל שנגד זה – רע. רעיון הלאומיות העברית, כפי שאמרתי לך, חשוב בעיני ביסודו רק עד כמה שהוא עושה אותנו לחפשים, לגאים, למעמידים על דעתם, לעשירים ברוח, ליוצרים. המלה “התבוללות”, כשהיא לעצמה, אינה מפחידה אותי כלל, אלא שאני רואה את המתבוללים שלנו, אני רואה עד היכן צורתן נפתחת, עד היכן נלעגים הם, עד היכן עניים הם – ואני עוין את ההתבוללות!

נתלהבתי על ידי דיבורי. נזכרתי דרך-אגב בהלכה ובניתי מצודה לרעיוני לאמור:

– לפני שנים אחדות, כמדומה, הדפיס הד"ר ז’יטלובסקי (בן-אהוד) בעתון “פריינד” מאמר על דבר ההתבוללות. המאמר אינו עמדי ואיני זוכר מה היה שמו, אבל זה אני זוכר, שהוא דן על השאלה: אם הסכנה של התבוללות עם ישראל קרובה היא ואם הסכנה הזאת בכלל היא דבר שבמציאות. הוא, אופטימיסט בן אופטימיסט, ענה על השאלות בשלילה. למצער, דחה את הדבר עד עתיד רחוק למאד, והביא ראיה מיהודי הולנדיה: יש להם כל הזכויות, ואף על פי כן הם מתגוררים בגיטאות מיוחדים, יש להם, לרצונם, רפש רב בחוצותיהם – יהודים, ממש, מחיה נפשות!

ז’יטלובסקי אינו לאומי מן הטיפוס הידוע, ואף על פי כן הרי אילוסטראציה למהלך המחשבות של אידיולוגיה לאומית טיפוסית. ברוך השם, רפש רב במקומותינו – הרי שיהודים אנו, הרי שרחוקים אנו מסכנת ההתבוללות!

אנוכי ורבותי לא נלך ולא נעבוד ללאומיות מטיפוס זה. אדרבה, להפך. אם לאומיותם של יהודי הולנדיה מתגלמת לא ביצירה עצמית אלא ברפש – מוטב להם שינַקו את הרפש ויתבוללו!

– אבל הלא גם הז’ארגון שלך הוא רפש…

– כך? לשוני ולשונך? הלשון שבה אנו מדברים זה עכשיו?

– כן, רפש! רצוני לומר: רק רגע מוכרח. קרא את “העולם” ותיווכח, כי להיות עם ז’ארגוני – חֶה חֶה, לא, תודה, אדוני! בשביל להיות עם ז’ארגוני לא כדאי היה לסבול כל הגזירות, כל החוקים המגבילים…

רק עתה ראיתי, כי בכל עת דַבּרי חקק אישׁ-שׂיחי איזו קווי-קעקע על הפורטסיגאר שלו ולמלה אחת משלי לא האזין. אף על פי כן לא נתפעלתי מזה ביותר – שעה כזו היתה לי – וסיכמתי את דברי.

– הדבר הוא, איפוא, כך: המונים-המונים יהודים מתגוררים ברוסיה, בגליציה, באמריקה, באנגליה ובשאר מקומות. היהודים האלה הנם בגלות, אין להם מקורות כלכלה משלהם ובכל דבר אינם יוצרי חייהם שלהם, אלא נגררים, מושפעים, נדחפים. השפה היהודית השומה בפיהם לקויה, הולכת ונפגמת. השפה העברית, אוצר חיי רוחם, אינה נלמדת, נשכחת. תרבות עברית ראויה לשם זה כמעט שאינה כלל. ספרות ויצירות עבריות – אךְ ניצנים בודדים. מתי נצא מן הגלות ואם נצא – שַׁדי הוא היודע. ברם, אפילו אם יתגשם האידיאל הציוני – הגלות בשביל החלקים היותר גדולים של האומה תישאר. ואולם, בכל זאת, אחרי ככלות הכל, יהודי רוסיה וגליציה ואמריקה אינם יהודי הולנדיה. הפרוצס המפחת והמביש של ההתבוללות כבר בם הוא, אך, איך שיהיה, וזעיר שם, זעיר שם, רואים בתוכם איזה דבר גם מלבד רפש והתבוללות. בכל אופן, רואים פה ושם את בן-הגיטו הטרגי, בעל הנשמה האיתנה, האומר: אף על פי כן! האומר: לסתור אין מה אצלנו – לבנות, לבנות! האומר: יהי מה ואנחנו נעמיד על שלנו, נברא ערכי חיים לאומיים-יצירתיים, נוקיר את אוצרות הרוח שלנו בכל אשר נגַלֵהו…. הוצאת “מוריה” באודיסה עושׂה טובות להשׁתלמות החינוך העברי – טוב. נפיץ את ספריה ונעזור לה בכל מה דאפשר; ש.בן-ציון נותן לנו ולילדינו את חלקי “בן-עמי” – יחקק שׁמו כחותָם על לבנו; כל שׁירי ביאליק יצאו לאור בהידור משובח – האח! נקראם ונשננם… לשלום אַש יש אידיליה-פואימה ו“עיירה” שמה – נמצא את היופי שבה ונוקירהו; איגנאץ ברנשטין הוציא פתגמי היהודים ביהודית – ברוך יהיה ומבורך!… כל אלה שלנו הם, שלנו… כי אנו, העברים האירופיים בני-הגיטו, איננו רוצים להַעֲנוֹת בשׁום אופן, איננו רוצים להיעשות עניים עוד יותר מכפי שהננו, איננו יכולים להשליך דבר מכל מה שיקר לנו; כל מה שיקר לנו לא כמו פֶטישׁ, לא מפני שׁהוא דבר מקובל ורבים החזיקו בו, אלא מצד מהותו, מצד ערכו ליצירת אפני חיים יפים, קולטוריים – נפַתח ונרחיב… להתיחס באיבה לעברית או ליהודית יוכלו רק בעלי נפש ריקה, מתבוללים… – – –

אולם לא הספקתי להוציא מפי את המלה האחרונה, ואיש-שיחי, הלאומי, חטף את מגבעתו הסיזונית, הרכיב במהירות את משׁקפיו על חטמו וירה בי בזעף שׂחוֹק ודברים כחִצים:

–מעשיה יפה, מעשיה יפה, חה-חה-חה! המנגד לז’ארגון: מתבולל!… ד“ר קלוזנר, “השילוח” ו”העולם" – והתבוללות!… אתה, אדון נכבד, עוזר “הד הזמן”, הנך לאומי, ואני, מעריץ “העולם”, הנני מתבולל!… אכן, אכן צדקת: אם אתה, הז’ארגוניסט, הנך הלאומי, אז אני, השונא את הז’ארגון תכלית שנאה, החושבו לחרפה, החושב שבשבילו לא כדאי לסבול פוגרומים וחוקים מגבילים, אני שאיני קורא ז’ארגון – הנני מתבולל… אני וד"ר קלוזנר – לא לאומיים… חה-חה-חה!…

באור-החמה, עלי דשאים של ארץ נכריה, שכבתי והגיתי בספרותנו שלנו ובעולמה.

במה התחלתי? מובן מאליו: באותה ההנחה-הצעקה של דוד פרישמאן עוד לפני שנים אחדות ב“הדור”: אין לנו ספרות ואין לנו סופרים. לפני שנים אחדות היה הדבר, ועכשיו, כעבור שנים אחדות מאז, כמדומני, שהדבר נתברר קצת. דוד פרישמאן בעצמו, למרות הנחתו-התמרמרותו, לא שבר, כמובן, את עטו המועיל; לא שברו את עטם גם אלה שהיו תמימי-דעים עמו. ובינו-לבינו, והדבר מתחיל מתברר: אמנם, ספרות במובן בנין עדי-עד, שאריח-אריח נוסף עליו בכל דור ודור, ספרות במובן בריה נושאת את עצמה, שהולכת ומתפתחת מאליה ושואבת כוחות חדשים ומתחדשים מחוגי קוראים רבים מושפעים הימנה, ספרות מלאה זרמים שונים, מהלכים שונים, נטיות שונות ורוח לאומי-יצירתי אחד מרחף עליה – ספרות במובן זה אין לנו, לא היתה לנו ואי-אפשר שתהיה לנו. במצבנו ובמצב-שפתנו, פרחי-החיוב שלנו בהכרח שאינם יוצאים לעולם מעציצם הנקוב, ובארנו החרבה הלואי שלא תתמלא כולה מי-מַדמנה, הלואי שלא תתרוקן לגמרי. כן, לא ספרות, אולם סופרים, סופרים בודדים, אנשים עברים בעלי כשרון, נושאים נר-אלוהים בלבם, יושבים בתוך עמם וכותבים לפעמים ולמרות הכל (למרות גם היחס היהודוני אצלנו לדברי שירה מצד העומדים מבפנים, למן בעל “תעודת-השילוֹח” עד בעל “תעודת-‘העתיד’”…), איש-איש את אשר יעלה על רוחו בשביל הקורא העברי-היהודי; סופרים עמוקים ברוחם, שבהתאמצותם לדבר את דבריהם ויהי-מה ובמצבם הספרותי החיצוני דומים הם לזבובים מטפסים על חלקת זכוכית ישרה ולחה – סופרים כאלה היו תמיד לנו וסופרים כאלה יש לנו גם היום!

חלקת זכוכית ישרה, לחה – הרי לנו צורת ספרותנו. ספרותנו… ברם, אי-אפשר בלי מלה זו: מוכרחים אנו להשתמש בה, אם רוצים אנו לדון בחזון ידוע ולסמנו. זרמים שונים, מהלכים שונים – הם מלהזכיר (אם לא לחשוב את אותו ה“מהלך” של הז’ארגונים המודרניים, כביכול, שבווארשה וּוילנה); רוח אחד – גם כן לא. לכל היותר: נטיות שונות מובעות בפחות או יותר כשרון, וסופרים, סופרים בודדים, במזומן…

אליהוּ מיידאניק המנוח לפני שנים אחדות, אשר קובץ-כתביו יצא השׁתא לאור, ישׁעיהו בֶּרשַׁדסקי ויהודה שׁטיינברג, אשר עזבוּנו בימים האלה – שלושת אלה הלא סופרים הם, סופרים מובהקים, ולעולם לא חדלו מהיות זה משום שלא מצאו לא בחייהם ולא במותם את המבקר אשר ינתח את יצירותיהם, שיעלה את הגיונותיהם, שיפרשם, שיבארם, והעיקר – שיאהבם. ז. שניאור החי, היוצר, המתרומם לפעמים למדרגה ענקית; הליריקנים האחרים בני-גילו כש. טשרניחובסקי, יעקב כהן, יצחק קצנלסון, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמאן, דוד שמעונוביץ… ש. בן-ציון המספר הלירי, הנוח, המלא געגועים ושלוה כאחד, בעל הסגנון המיוחד, העברי-העצמי, המזכיר לפעמים את ביאליק; ה. ד. נוֹמבּרג העמקן, החד, הנוקב, היורד עד התהום; י. ד. בֶּרקוביץ בעל הכשׁרון הנמרץ, בעל העין המסתכלת, בעל ההוּמוֹר הפשוט, החיוני, הנבוני; מ. בן-אליעזר, הנפש הרכה, הכשרה, החביבה, המלאה ניצוצות אמנותיים והמסורה כל כך לספרותנו וכוהניה; כותב-הציורים המתחיל צ. ז. וַינברג החם, הנלהב, הרגשני; האחים וילקאנסקי, יצחק (א. ציוני) ומאיר (בעל “הדרמה” הארץ-ישראלית וה“אידיליה” הארץ-ישראלית “באר חפרנו”); ד"ר פ. פרנקל (בר-טוביה) בעל הידיעות הרבות מאד והנפש רבת-החיים ורבת המחשבה; יהושע רַדלר אוהב האירופיוּת שׁבגרמניה, אוהב העבודה הבריאה ומלא זוהר-היום הארץ-ישראלי – כן, רבותי, חסרי-סופרים, חסרי סופרים-עובדים, איננו, רבותי!

אולם מהו הרוח הכללי של הסופרים הללו שאינם חסרים לנו? מהו החוט שעליו נטווים דבריהם? מהו הסכום שלהם, הסך-הכל שלהם? מניח אני לאחרים לענות על שאלות אלה. לי, המהרהר המרפרף, נדמה, שכשם שבחיים אנו תועים חסרי-דרך, מחפשים ולא מוצאים, כך הננו בספרותנו, כך הננו מוכרחים להיות בספרותנו, לא אבוא איפוא היום לסכּם, לכייל. מוטב שארשום את הרהורי בהופעות ספרותיות פרטיות, בסופרים שונים ובדברים שונים – ואפילו במודעות.

–––––

בעתונים אני רואה מודעות על הקובץ השני של “ספרות”, שכמוּתו גדולה פי שנים מזו של הראשון, שנערך על-ידי פרישמאן ושהשתתפו בו, מלבד העורך, בעל-מחשבות, הלל צייטלין ושאר סופרים מובהקים, גם א. בּיילין, סופר זה שניתן לו ניצוץ יצירתי דק וחד, אבל השגתו האמנותית עולה על יכולתו האמנותית, ושׁם חדשׁ בספרותנו א. בַּרַשׁ. גלגל-ה“ספרות” מסתובב על כל פנים!

באותה מודעה אני מוצא גם חלום על כתבי הֶנריק איבסן מתורגמים לעברית ועל “נוֹרה” הנמצאת כבר דפוס – ודבר זה מעלה בי מחשבה, אשר אני רוצה להתחלק בה את הקוראים.

זהו הדבר, מניח אני עכשיו לאותה השאלה הישנה בספרותנו על דבר תרגומים; לא אביע בזה ביחוד גם את את יחוסי הפרטי לערך האמנותי של צעצוע ישן זה – “נוֹרה” של איבסן – “יצירה” שכולה לא אמת, שכולה עיקום-הכתובים; אין אני מתכוון כעת אלא לנגוע בתמימותה של אותה הוצאת “ספרות”.

הכוונה כשהיא לעצמה ודאי שרצויה היא. תהא דעתנו על איבסן מה שתהא, ובכל זאת איבסן בעברית – מדוע לא? ראשית: קנאה. למה ניגרע? והלאה: היאך! הלא צריך להכניס מן החוץ האוהלה! הלא נוכל להסתפק בזה, שתהא ספרותנו מקלט רק לפרובלימות של לאומיותנו ולא יותר… דברים כלליים נחוצים לנו…

ובכן – הוצאת “ספרות” ניגשת להוציא לאור את כל כתבי הנריק איבסן… טוב, טוב… ואף על פי כן – תמימות… אותה התמימות של אותה הציפור, אשר שאבה בפיה אגלי מים מן הים ובזה אמרה להחריבו.

איבסן מתוך כל ספרות-אירופה – סליחה! מפני מה דוקא את זה? מה ראיתם על ככה? ו“המלֶט” כבר ישׁ לנו? ו“פאוּסט” כבר יש לנו? וציורי-המסע של היינה, ו“הפעמון השקוע” של האופטמאן, וה“כתבים מתחתיות” של דוֹסטוֹיבסקי כבר יש לנו? מאומה אין לנו – ואת חסרון “נורה” באים אצלנו למלאות! ואני אומר איפוא: יחס מקרי זה של הוצאה ספרותית חדשה לדברים שבספרות – לאן הוא יכול להביא?

יאמרו: בכל אופן, אם לא יועיל, לא יזיק. לא, אני אומר: יזיק. האֶנרגיה הספרותית שלנו – כלום צריך עוד להזכיר את זה? – מעטה היא מן המעט, ואַל לנו להוציאה לבטלה. את יפי-שפתנו לעמים ולשרים הלא כבר הראינו; להוכיח, כקלמן שוּלמאן בשעתו, כי אפשר להעתיק דברים כמו “נורה” לעברית – אין כל צורך: כבר ניסו ותירגמו דברים יותר טובים ויותר עמוקים. ולמה איפוא העבודה הזאת לנו? למה להרבות בעלמא ספר בשוק-ספרינו, אשר קונה לא יהיה לו ואי-אפשר שיהיה לו, רק קוראי-עברית הלא אין לנו – וכלום תתחרה “הוצאת ספרות” שלנו בהוצאת “רֶקלאם” והדומה לה בארצות אחרות? והקורא העברי שאינו יודע שפה אחרת וההכרח יאלצנו לקנות ביוקר מ“הוצאת ספרות” מה שבשפה חיה היה קונה בזול – לו אתם מגישים את תבנו של איבסן? למה לו זאת? וכי לא טוב היה יותר להשתדל להגיש לפני הקהל הקטן של קוראינו מה שאפשר להגיש לו משלנו? וכי לא הגיעה עדיין העת לצבּוֹר למקום אחד את, נאמר לדוגמה, כתביו של ש. בן-ציון, או שירת ברדיצ’בסקי האחרונה, או פואֶמותיו-אידיליותיו של טשרניחובסקי? וכי לא טוב היה הדבר יותר להוציא קובץ-ציוריו של י. ד. ברקוביץ או קובץ-שיריו של יצחק קצנלסון? וכי למוֹתר היה, מדמים אתם, לבחור קבצים לא-גדולים מדבריהם של צייטלין, ר' בנימין, בר-טוביה, א. ציוני? וכי לא כדאי היה להוציא לאור יצירות שנקברו בעתונים שונים וגאולה לא היתה להם, כ“מות”, שנדפס לפני שנים אחדות ב“הזמן”, וכיוצא בזה?

כי מה אתם חושבים – “נורה” הוא דבר כללי, רחב, מקיף, וכל אלה רק מתוך הרחוב הם, דברים צרים, ענינים שצריך להתבייש בהם, שאי-אפשר להתראות בהם לפני הבריות? טועים אתם, יקירים!

את שירי ביאליק אני קורא כעת – והאמינו לי, של“ידעתי, בליל-ערפל” ולשאר “שירי-הזעם” הלאומיים של משוררנו הלאומי יש ערך כללי, בכל אופן, לא פחות מזה שבהרבה–הרבה מאותן ה“חכמות” העשויות של הספרות האירופית החדשה הכללית, שסיגלה לה אָפני-טכניקה ידועים, מהודרים, ומתגאה בהם. אמת, את סגנונו של ביאליק שלנו, זה שאין דומה לו, לא תריקו בשום אופן לשום שפה “כללית”, אבל משום זה, אני חוזר ואומר, לא הפסיד קובץ-השירים הגדול, שהוציאו “חובבי השירה העברית”, את ערכוֹ הכללי, האנושי!…

כן, צריך, כמדומני, להתחיל לשנות את “ערכי” ההתבטלות שלנו לפני כל מה שהוא “כללי” ואת הביטול כלפי כל מה שהוא שלנו.

כי על כן, בכל החיבה האין-סופית לגידוּל ספרותנו ולהרחבתה, לא שמחתי ביותר על המודעה של הוצאת איבסן בתרגום עברי, ואמרתי בלבי: ברוכים יהיו העוסקים בספרים שבאודיסה, כי, סוף-סוף, חכמים הם מאלה שבווארשה.

–––––

ברוכים יהיו “חובבי השירה העברית”, אשר הוציאו לאור את ביאליק, וזכורים לטוב גם “חובבי הספרות” שבאודיסה, אשר הוציאו קובץ-כתביו של מיידאניק.

כי בערכם הספרותי של דברים כשרוניים, מלאים קווים בולטים, כ“חמץ”, “חולשה”, “עונג-שבת”, וביחוד “הקבצן העיור” אין לנו להתבייש כלל וכלל.

“כניצוץ בודד, עצב ולא-נראה, עברו חייו המעטים והרעים של מיידאניק” – מתחיל י. פ. את מאמרו הסימפאטי על חברנו המנוח; ואולם הכותב מוסיף בתוך זה גם את המלה “בספרותנו”; הכותב י. פ. מזכיר גם את הבקורת, שלא שמה לב למיידאניק, וגם את הקהל, שמיידאניק לא היה פּוֹפּוּלארי בתוכו – ואלה הדברים, ביחוד בנוגע ל“קהל”, כבר עושים שׂרטת בנפש, שׂרטת של כל דבר שלא על מקומו. כניצוץ בודד עברו חייו של זה בספרותנו – וחייו של מי מאתנו אינם עוברים כניצוץ בודד בספרותנו? הלא כל עצמוּתה של “ספרותנו” היא שחיי עובדיה עוברים בה בהכרח כניצוץ בודד. “הבקורת לא שמה אליו לב” – איזו בקורת? אם תגידו דבר זה בגת, יחשבו באמת, שהיה אצלנו סופר אחד אומלל, שהבקורת שלנו לא שמה אליו לב. אבל אנו הלא יודעים, מה טיבה של ה“בקורת” שלנו ומה לבבה אשר תשימוֹ… ומכּותבים כי. פ., אשר אם איני טועה במציאת השם המסתתר בראשי התיבות, הרי הוא האחד הראוי לשם מבקר אצלנו, יש לנו הרשות לדרוש, שיתרחקו מאָפני-כתיבה מקוּבלים, מדברים שאינם באים אלא לפי שכך נוהגים לכתוב במקומות אחרים…

–––––

באיזו חטיפה משונה נוטל כל אחד מאתנו לידו את הקובץ החדש של שירי ביאליק. חטיפה משונה זו אומרת: אח, הרי גם לנו איפוא איזה רכוש! אח, זכינו איפוא לזה, לאחרונה!

שירי ביאליק… אבל מדוע לא כל שירי ביאליק? מדוע לא כל מה שיצא מעטו עד הנה? למי היתה רשות לבוֹר? איני מדבר כבר על שירים כמו “אלילי הנעורים” ו“דמעה נאמנה”, אלא אפילו אותם שנדפסו ב“ממזרח וממערב” – למי היתה רשות להחסירם? רשות זו על כרחנו ניתנה לאדם אחד, אבל רק לאדם אחד בעולם – לח. נ. ביאליק – ולוֹ היינו יכולים למחול גם את ה“קצת התרשלות” שלו ( עיין “הקדמה”), אבל לאיש לא נמחול את ה“מחמת אונס”… לא נמחול ולא נסלח!

כי מה נאמר ומה נדבר, אם גם “חובבי השירה העברית” אינם מסוגלים לנפול אפים ארצה נגד האוֹבייקט של “חיבתם” ונגד “רצונו וטעמו של המשורר”. הם, כמו להכעיס, עומדים ומסדרים משׁום-מה את “הברֵכה”, שׁירה רבתי זו, אשׁר רק “מתי-מדבר” יוכלו להתחרות אתה, בצותא חדא עם “גבעולי-אשתקד”, מפני שזו וזו הלא שירות-הטבע הנה; ואת “מגילת-האש” הם מזווגים עם “הולכת אַת מעִמי” – שני שירי-אהבה, הלא? ואת “המַתמיד” מציגים מיד אחר “קראו לנחשים”, חוכא ואטלולא!

ברם – אניח לזה. מן הצורה החיצונה של ההוצאה אל הפנים, אל התוכן, אל השירים גופם.

–––––

מראש אמינא: איני מרגיש בכוחי לומר איזו “מלה” על ביאליק, איזה דבר אשר בני-גילי לא ידעוהו. יתר על כל: ישנם הגיגים בקרבי, אשר איני מוצא להם את הביטוי הנכון, ושתיקה מוכרחת בזה. ואף על פי כן, איני יכול לפטור את עצמי בלא כלום.

שירת ביאליק היא שירה עזה. “שחור-יאוש” לבן-האדם ההולך ובא לעיר-ההריגה, שחור-יאוש למבקש הארה מכוכב נידח, יאוש שחור, פשוט, גלוי, יאוש עז, יאוש הנובע מאותו מקום גופו, שמשם נחל את שירו והביא את אנחתו, אבל הנה פעמי אביב, והנה דמעות מזהירות – ושחור-היאוש מודח. והכל – שוב – בכוח עז, איתן, גלוי, כמעט מגוּשם – גם היאוש, גם ה“הדחה”.

בת שירתו של ביאליק לוחשת לו: “דמעה כלואה תיקד עד שאול מטה ובכי מתאפק עד שמים עולה ובוקע”. אולם המשורר של כל הספר השלישי אשר בקובץ, ביחוד של השירים המצוינים-ביותר אשר בספר הזה, כ“כוכבים מציצים” ו“אם ישאל המלאך”, אינו בעל דמעה כלואה…

שירת ביאליק היא שירה גלויה וקשה, שירה אנושית, אנושית ביותר, בתוכן; אולם בצורה – זוהי שירת “נשר גדל-אבר בן-צורים כפוף-חרטום ועקום-צפרנים”; פתאום יזדעזע האויר, ומשק-כנפים – ומפל. המפל קשה הוא, כבד הוא, כבד ביותר, כולו על הקרקע. שירת הנפש הדלה והשוקקה הנופלת לארץ הרטובה, שירת הבוכה בשדה על אשר לא תחלוץ האדמה גם לו שד – כולה שטוחה על הקרקע. ההרגשות האויריות הדקות, פחדי-התהומות, מלחמות היצרים והשטנים, השמטת הערכין הקיימים, הניגודים העולמיים, העליה הפיוטית לשמי מרום והירידה לנבכי תהומות – כל אלה אל תבקשו בשירה המוצקה, הקרקעית, אשר לפנינו.

ביאליק מפליא ברוח-החיים המיוחד שהוא מכניס לאמרות בלות, ישנות, שהוא מפיח במלים מתות, נשכחות, אבל הוא אינו משחק ואינו משתעשע במלים. זר לו השעשוע הפייטני בצורה, זרים לו לגמרי הקלוּת והרפרוף בתוכן. על שחוק אין מה לדבר; אלא אפילו שחוק של מרה אין בנמצא בלתי אם ב“תקות-עני”. המשורר העברי הטיפוסי מלא הוא כולו אותו כובד-ראש איום של העברים. ריח עבודה קשה נודפת מכל שׁורה, “ובהישׁמע מילֵיל סופת-לֵיל קול כאוֹב, זכור יזכור ענות רָשׁ גוֹוע ברחוב, וילחץ אל לב את רעו-אחיו הטוב, ורסיס נאמן יוריד עליו”.

נאמן, נאמן… ומפני זה, כשהוא מכניס את ה“נאמנות” הזאת לספר שני – ספר-האהבה – וחושב לפעמים חשבון-המחיר – תום-לבב, בור-רוח – שנתן בעד כל “עתרת -הגויה” – הרי אנו עומדים ומשתאים על הכבדות הדוּבּית, הגסה, והרי אנו זוכרים, אגב, גם את “האַנטיתיזה” של “העינים התובעות”. את “הקלה על כנפי-רוח וכצפורת-כרמים תנהר”, אשר גם מאחריה ישוב המשורר בחשבון: “זכּה אַת מהיות לי חברת”….

אולם, איך שיהיה, והרסיס הוא נאמן. הכל הוא דבר היוצא מן הלב, הכל נאמר באמונת-אומן, לכל מוכרחים אנו להאמין ולכל אנו מאמינים, אמנם. כי הכל קשה פה כצור מבלי כל זכר לקוֹקֶטיוּת פייטנית, לרכרוכית. רכרוכית-רוךְ, אבל ממין מיוחד לגמרי, מיסוד הגבורה שביאוש, אנו מוצאים רק באותם שני השירים: “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”…

כן, כן, שני השירים “אֵיך” ו“הכניסיני תחת כנפך”. בשני השירים האלה כלול כל היחס של העברי התורני, של בן-הגלות הטיפוסי, של “איש-המחבוא”, של האיש אשר “נפשו נשרפה בלהבה”, אשר “הכוכבים רימו אותו ואין לו כלום בעולם” אל “יחידת-חייו ושכינת-מאוייו”, אשר ידוֹע לא ידע מי ומה היא, אך שמה על שפתיו ירעד וכל היום לא תבקש נפשו כי אם היגלוֹתה… והוא מתחנן: “ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי, ומלכי על גורלי… ויום אחד גזילת נעוּרי לי השיבי… והכניסיני תחת כנפך…. והיי לי אם ואחות… ויהי חיקך מקלט-ראשי, קן תפילותי הנידחות”…

יסוד-המציאות ויסוד-הרוֹמאנטיקה – גזילת הנעורים וקן לתפילות נידחות – מתמזגים כאן לאַקוֹרד, אשר צלצול של אלפי נשמות עמוקות, אלפי נשמות מתחבטות “על סף בית-המדרש” ומחוצה לו, מוצא בו את ביטויו המלא, את גלגולו הטרגי ואת תיקונו השלם.

“ביאליק! ביאליק!” – מַשיקות בחלון-המשורר הנשמות הללו – בשׁני השׁירים האלה שָׁלַטת בנו…בהם הִבַּעת את כל הגיגינו, את כל נכאינו… בעד אלה לא יזכרו לךָ מאתנו כל אותם שיריך האחרים, הבינונים, (“בית-עולם” ועוד), אותם שאין נפשנו נחה עליהם, אותם שאין אנו יודעים בעל פה, אותם המסולסלים (“זוהר” ועוד), אותם הנפוּחים (“רזי לילה” ועוד) אותם הזרים (“בת-ישראל” ועוד), אותם הרחוקים מאתנו כל כך, אותן השורות, אשר סביבתך הצרה העלתן ממך לאור-עולם (“ילדות”, “על כֵּף ים-מות זה” ועוד ועוד), או אלילת-התעשיה, אשר רבים “אמנוּת” לה יקראו, היתה בך לעבוד לה, להסתבך באָפני דיבור מליציים ולהסיר בזה את לבבך מעל עצמך ומן היחידי שבך… בשיריך מעין אלה השנַים, אשר, לאשרנו, לא יחידים המה, הראית לנו, מה רב כוח המלה המקורית, הפשוטה, המובנה, הרכה, הנובעת מפנים…

–––––

“ובהיר ומוצק העולם!… זה כוחו – שכובש את עצמו והוא חזק מתוכו” –

זה כוחו של העולם הביאליקי וזהו הפלא: נשמה קלאסית, נשמה רודפת אחרי התקיפוּת הקלאסית, ירדה לתוך הליריקה שלנו בת הדור בדמותו של ביאליק.

ביאליק חוקק את מבטאו בשיש. עוד פעם: איזו תקיפות בנשמתו, שאינה מוצאה את ביטויה אלא בפסוקים כעין אלה שב“מגילת-האש”. קלאסיוּת ענקית ובריאות גמורה – בשורש – בבעל “שירה יתומה” ו“שירתי”, “פעמי אביב” ו“משירי עם”, “הרהורי-לילה” ו“אכן חציר העם”. בהירות של חוסן כביר ועצמה עתיקה. רבים הם הדברים, אשר החולניות המוכרחה חושׂפת אותם לפני הנפש; רבות הן החולשות המשמשות לחומר של שירה מאז ומעולם – ובקובץ השירים האלה אין למו אפילו מעין צל של רמז, והיא, אולי, הנותנת. תכונה זו, אולי, היא שגורמת ביותר, כי היחידוּת הביאליקית, שאינה נוקבת תהומות, אבל היא גדולה ורחבה מאד, זה ה“עולם שבלבב”, היתה, הווה ותהיה לחטיבה ציבורית, עברית, אנושית, כללית!

–––––

“למשפחת-הסופרים הקטנה, מתי מספר אלה, הנפזרים איש לנפשו בכל תפוצות-הגולה – להם ייקר זכרון חברם האומלל, אשר בגורלו עלה לחיות את החיים היותר נוראים ולמות את המות היותר טרגי” –

כך כותב י. פ. בדבריו על אליהו מיידאניק.

וביאליק אומר:

“וצר מאד, מאד! כל ימיה זעה נימה זו, דומם זעה, דומם רעדה, אל מזמורה, דודה-גואלה, כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, כאשר יעגם לב למזומן לו; ואם התמהמה – בכל יום חיכתה לו, ובנהימה טמירה שיוועה לו – והוא התמהמה, אף לא בא, אף לא בא”….

אכן משונה הוא ענין-החיים!

משונה, הוא ענין-החיים, דבר סודי הוא ענין-החיים; כמוס אתנו, על כל צעד ושעל מכה אותנו התמהון, על כל צעד ושעל עינינו מתרחבות ברעדה: מה זאת? היכן אנו? היכן יוצר והיכן יצוּר? הכל לא מובן כל כך, הכל נסתר מאתנו. העולמות השונים, הקוֹמבּינַציות השונות, הפרוֹצסים השונים, היחוסים השונים, הכוחות השונים, הבריות השונות – כל זה נושא בתוכו איזו תעלומה, איזה צד פנימי, עצמותי, בלתי-נראה. “שם, במחבוא הלז, נמתיק יחדיו בדמי-צהרים הרז שיופיע לשנינו מקרן-הפז”. רז ונפש טמונה יש לכל קרן, לכל התגלמות, לכל דבר פשוט, בלתי-נפשי, לכאורה. הכל נושא עליו קוי-הארה אשר לא ישערוהו בעלי עיני בשר. בטיחוּת ו"פיקחוּת-הפשטנים הן רק עד שהם נפגשים עם עובדה כמיתת-מיידאניק וכיוצא בה דברים, שיש בכוחם לערער את יסוד-הדוֹמם שבפסיכיקה שלהם. אז גם הם מתנפלים על הארץ – ועיניהם מתרחבות… ברם, דקי-החוש, הכל מסתורין להם, הכל פליאה והשתוממות. “ביום אחד מצאוהו מת בחדרו” – לפני כותל חלק אנו עומדים… הפחד בא ומטביע אותנו בתוכו… מטביע…

– – – – – – – – – –

היסכים פרץ הירשביין לאמוּר בזה? בכל אופן הוא צריך ל“הסכים”! הלא הוא הדרמטורג המיסטיקן בספרותנו; הלא הוא הוא שהדפיס זה לא כבר את “תקיעת-כף” – דרמה בחמש תמונות עם פרולוג (“השלוח”, חוב' ה', שנה זו).

ואולם – לא! לפרץ הירשביין, אם תרצו, יכולים להיראות דברי הרגילים שנאמרו לעיל אילו כמוזרים ורחוקים. כך! בטוח אני שׁכךְ יֵרָאו לו הדברים, אם יזדמנו לו לקראם. כי, בעיקר-הדבר, הירשביין המיסטיקן, כביכול, אינו כלל זה מה שתמימים יכולים לחשוב עליו. להיפך, הוא, בעיקר, אומר לעשות מן המיסטיקה גופא דבר פשוט ונראה לעין.

כי הנה מהו תוכן ה“תקיעת-כף” שלו?

מעשה בבתולה אחת (שמה חנה’לה ולא רבקה’לה, אף-על-פי שבכל היא מזכירה את הבובה ההיא מ“אל-נקמות”), שהבטיחה לדויד’ל בן האסי להינשא לו, אבל החתן חלה ונפל למיטה אשר לא ירד עוד ממנה. בא השטן בדמות האשה פייא והשׂיא את הֶניךְ ופֶּסיל, הורי חנה’לה, ללכת אל החולה ולבקש ממנו מחילה ורשות לארוס את בתם לאחר. אולם עד שבאו, ודויד’ל לא היה כבר בחיים: הוא מתת מתוך געגועים ואי-מחילה. זה תוכן ה“פרולוג” וה“מערכה” הראשונה. בארבע ה“מערכות” האחרות מתואר העונש. במערכה שניה סער בא על הטחנה, מקור-פרנסתו של הניך האב, הצועק אל הרב: “נמהר”! ושערות ראשו וזקנו מלבינות. במערכה שלישית מוצאת פסיל “תשובה” בהכנסת אורחים ובנתינת נדבות לעניים. במערכה רביעית – עוד “סגולה”: מידוּד-קברים ועשיית-נרות. במערכה חמישית – הלחשים אינם מועילים, העני אינו מועיל, חנה לובשת בגדי-חופתה (דוקא!) ומתה, הניך הטוחן לובש טלית וקיטל (איזה אפקט נפלא בתיאטרון שלהם!) ואומר: “הניך הטוחן הולך יחד עם בתו!” – ו“המסך”.

בנוגע להרצאת-הדברים –המערכות הקטנטנות הרועדות והמצפצפות – הרי היא מזכירה לנו אותן ה“הצגות” הנסתרות בערי-ישראל לפנים מטעם איזו אורגניזציה לטובת ה“קוּפּה”. קָצה הנפשׁ לחזור על זה בכל פעם, אבל אי-אפשׁר, בכל-זאת, לבלי לומר כלום על זו המונוטוניות הנוראה, על אלה הקריאות החוזרות וחוזרות לאין שיעור, על אלה המיטאפורות העבות כשקים, על אלה האיומים: רב, נרות, בגדי-חתונה; על זה הרושם הקשה מאד, שהכל מעושה כאן, שהכל תפור בחוטים לבנים. הוי, הוי! אלמלי קו אחד חיוני, אלמלי לא-מליצה אחת! לא צל של תכונה, של כרקטריסטיקה – הכל גולמים; לא אֳפָיים, לא סמלים. הכל שרירות-לב. דרושׁ סער – הנה סער; דרושים עניים (הלא גם ב“אל-נקמות”, שהצליח, באים עניים) – הנה עניים. ב“פרולוג”, שרק האסי ודויד גונחים בו חליפות, ואיש אינו בא ואיש אינו יוצא, דורשים דוקא “מימין ומשמאל פתחים וחלונות”. כמובן, דרושים דוקא פרולוג וחמש מערכות, בעוד שכל הענין אינו אלא, לכל היותר, בן שתי מערכות. בקיצור: “מן ההרצאה נראה הדבר, ש”הפרובלימה המיסטית" הכתה את הדרמטורג בקרדום על ראשו – והוא אינו יודע היכן ידיו והיכן רגליו. מבלי דעת מה לעשות, הוא חוזר פעם אחר פעם אל השלד של עניינו, ומרגע לרגע הוא מפיקו לראווה, אוי, הפרובלימה המיסטית!

ש“א הורודצקי, אביר-החסידות, זה הסופר האוהב לכייל הכל על פי רצונו ולספרד נפלאות על מלחמות-הרוח, מלחמות הרגש והשכל, מלחמות הקולטורות א-לה ד”ר נתן בירנבוים, מוצא באחת מדרשותיו מסתורין בתלמוד, מפני שיש בו האמונה במלאכים, במטטרון שר-הפנים וכו', והדרמטורג שלנו פרץ הירשביין מוצא מיסטיקה בעצמו, מפני שהוא נוטל ענין של עוון הפרת-שבועה וענשה ורוצה להפשיטו ולהציגו ערום: “הביטו והיווכו!” הירשביין משתדל להסביר את הדברים אשר בלבו בדרך משל וחושב לתומו, שזוהי מיסטיקה. מגיע לידי כך, שלא רק הטוחן ובני-ביתו מאמינים, שתקיעת-הכף היא שאינה מחולה כאן, שהסער בא בעוונם והכנפים מוסבות בחטאתם, אלא שה“יוצר” בעצמו, בפשטותו היתירה ובהעדר-הפואיזיה שבכל דיבור, מיתמם, כאילו לבו שלם עם זה. ויוצא, שמעטפת הוד אמנות מיסטית באה למעשי-נסים גסים, לאמונות המוניות פשוטות בתכלית הפשטות, ל“פסיכולוגיה” בת אבק-טאבאק, לערבוב מכוּון בין תקיעת-כף ויללת-רוח…

ויאמרו מה שיאמרו: פליאה דעת מני: “איינרעדעניש” משונה ובמידה כזו לאדם זה לחשוב, שהוא באמת מאַיים על מי שיהיה באיומיו? מאין הונאה-עצמית מגוחכה ומדאיבה כזו, לחשוב, שיש באמת עוד טיפשים כאלה, שיפחדו מפני פחדיו? אי-הבינה האלמנטארית?

עדנת-הכניסה לפרדס, דקוּת-ההרגשות של העליה הסודית, רטט שירה עילאה, נעלמה, וקהות מכוּונת, ואמונה מלאכותית בשכר ועונש, ויחוסים מזוייפים בין דבר לדבר – כלום אין זה “תרתי דסתרי”?

ומי? אדם שכתב בעצמו לפני שנים אחדות דברים לא-רעים שׂם את האפֵר על עיניו ומשׁתטה. בושׁה וגם חרפה!

–––––

ספרותנו העברית ספרות-קודש היא; כלומר, חוג-קוראיה – מתי-מספר, אנשים נבחרים, ולפיכך אין היא שדה מוכשר להופעות סמרטוטיות ביותר, לדברים הנכתבים בידי הדיוטים ספרותיים בשביל העולם-הגולם הגדול. יצירות טובות אינן מופיעות אצלנו בכל יום ויום, אבל גם סמרטוטים – אינם חזון נפרץ אצלנו, ואפילו בשוק-הספרים שבגליציה.

הנני אומר “בשוק הספרים שבגליציה” – ולבי מהסס! איזה? אם “בשוק הספרים”, אז, באותה הזכות שאומרין זה, אולי אפשר היה גם לומר: הספרות העברית שבגליציה…

בספרות העברית שבגליציה… אמנם, אם יקרא “משכיל” גליצאי את הערתי זו, ספק אם יבינה. ה“משכיל” הגליצאי לא יסכים לך, שאין אף זכר לספרות עברית בגליציה. ראו, למשל, את המאמרים הראשיים ב“המצפה” היקר ותמצאו לעתים קרובות התרעמות על “האפרוחים בני-רוסיה”. שמכיון ש"הם מתרגמים או מחקים מה מסיפורי “גוֹרקי וצ’יכוֹב”, הם מתנשאים בלבם עליהם, הגליצאים, בוני הספרות העברית בגליציה…

והצער, אמנם, ישׁ לו על מה לשְׁרוֹת: בגליציה ישׁ הרבה מבינים את השפה העברית (במובן השימושי של המלה הזאת); בגליציה יש עוד קשר גדול עם הכתבים העבריים שבעבר, עם הספרות האגדית, המדרשית, החסידית, והקשר הזה מתבטא מאד – ולטובה! – בסגנונם של הכותבים עברית כאן; בגליציה מלמדים קצת את השפה גם לדור ההולך ובא, לילדים ולבני-הנעורים, אם כי הלימוד נושא עליו חותם ריאקציוני בכל המובנים; בגליציה – יותר נכון: באיזה חלק מצעירי-היהודים שבגליציה – ניכרים זעיר-שם זעיר-שם חיים מלאים געגועים, חיים נוטים לפואיזיה, לשאיפה, לחופש…. ואחרי ככלות הכל – אין שום יצירה ספרותית יוצאת זה שנים רבות, ואין ספרות עברית בגליציה, אין, לחלוטין!

מה היא הסיבה לזה? הסיבה או הסיבות: אויריות המצב הכלכלי, חוסר-הקרקעיוּת, השפעת הסביבה הפולנית, קטנות המהות הכללית, צמצום-ההרגשות, דלדול-הנפשות, מטבע-ההֶלֶר במידות ובמעשׂים, אונס-הטראדיציה, ירושׁת-הבערות וחוסר-הטעם. נוצץ פה ושם איזה זיק, נוצץ וכבה. עולה לדוכן איזה נותן-תקוה ספרותי גליצי – ומשתתק.

–––––

איךְ שׁיהיה, וכיום הזה לפָני ספר חדשׁ שׁנדפס בגליציה על ידי מחבר גליצי: “מאגדות-החיים” מאת יצחק פֶרנהוֹף, הוצאת “המצפה” בדפוס שׁ. ל. דַיטשׁר. פּוֹדגוּרז’ה, תרס"ח.

“מאגדות-החיים” – – – שם יפה; הוצאת “המצפה”… – ובכל זאת אני מתחיל לקראו. יצחק פרנהוף – אותו שהוציא את “ספרי השעשועים”, שה' יוסף קלוזנר כתב עליהם בשעתם מאמרים בני גליונות שלמים של דפוס. מה זאת? “נוח איש צדיק”, “האלמוני”, “צדקה ורשעה”, “מעיר גדולה”, “הלויית המת” – מה זאת? אמנם, אין אלו אגדות מן החיים, אין אלו אלא מיניאטורות לקויות בחסר ויתר, אבל בכלל אינן עם כל זאת רעות – מה זאת? גם הסגנון, למרות שגיאותיו וברבריסמיו (“הסתכל עליו”, “היפנטזו לבבות-ההמון אחרי פרחי-הלב” וכו' וכו'), איננו רע לגמרי; במקומות אחדים – נעים אפילו. מה זאת?

החידה נפתרה בעבר השני לשער-הספר: כחצי-הדברים הנם מעובדים ומתורגמים. ואפילו על פי אוֹסקאר אוּאַילד!

אֵפן לי, איפוא, אל “האמנות המקורית”: “לפני הבחירה”, “האלמן”, “שאלות-ילד”, “איך נוהגים”, “העתונים המדברים”, “ביער” – אה-אה! נודף פה, סוף-סוף, הריח הטוב, ה“מצפאי”, נודף! שימו פקקים בחוטמיכם!

אלוהי-הספרות! איזו הלצות בטלניות, איזה סחי! “ביער” נפגשׁים שׁנים רֵעים, אחד דויד, פּייטן, “בעל נפשׁ שׁירית”, המלא “שפעת-רעיונים”, האומר: “חיי הדגים במים וחיי אני בימי-האביב החמים יער”, ומשנהו אהרון, איש מעולם-המעשה, ש“בא אתמול אל העיירה שלנו וקידם בשחר לסור הנה”. זה האחרון “קנה את היער לפני שלושה שבועות והולך הוא ותר איזו אלונים מוכשרים לעצי-הסקה ואיזו לבקוע מהם אדנים”, באותה שעה גופה שרעהו הפייטן “הולך ומסתכל על הפואימה זו של הקב”ה". הנה הניגוד הטרגי מאגדות-החיים! אבל צריכים אנו לשמוע תחילה את לשונו של המסתכל-המשורר:

“–חכה חכה אהרון אל תפסיקני, (סימני ההפסק הם של המחבר, השגיאות – של… הדפוס, בוודאי!) מה אמרתי לך לפני רגע? כן, “רסיסים של אורות נחפזים”, ותפזזנה הקרנים, ותשטופנה נקודות הזוהר ותהיינה לים מלא, ים זוהר ותלטפנה את לבי הסוער את פני הבוערות ואני מקשיב בחשק קודח אל כל רשרוש היער, אל שירתו העדינה, אל תפילתו הנאוה, לתפילת הקימה, המלאה רזים, רזים, רזים, בלבי מנצנצת רוח המהקדש(?) למראה דשא ונטעיו השונים הגדלים פה בערבוביא פיוטית חפשים ופראים ועדויים רסיסי טללים כאבני יהלום מתנצצות… חידות חיים חצופים ושובבים זורמות בנשמתי למראה להקת ציפרים (שמעטערלינגע), שנבראו באורה ועולים מכל סדק שבקליפת העצים ומרחפים ונתלים בעצמיות (?) ענפים”…

אתם מצחקים? המתינו! קראו-נא “רוחות מספרות”, “האלמנה”, “המעשה בשלושה פרחים” – ותבכו! או יותר טוב! קראו רק ה“הלכה למעשה” – ותיווכחו, תיווכחו!

“ההלכה למעשה” היא סאטירה שנונה על “חוזה-חזיונות”, אשר בשכבו בשדה חולם על “השחרור והפדות הכללי”, התנפלו עליו “שני אנשים גסים ומאיימים”, שסיפרו לו, כי “מעשיהם להתנפל על האנשים ולבוז את ממונם וכל אשר להם”, והוא, חוזה-החזיונות, עודנו שוכב פרקדן ומוסר עצמו ברצונו בידיהם בכדי לדעת הלכה למעשה, איך נוהגים “אנשיהם של גורקי, אנדריוב וצ’יכוב”.

–––––

ושוב “מפרי-הארץ” – מגליציה: ראובן פאהן, “מחיי הקראים”, ציורים וטיפוסים, עם תמונות המחבר. הוצאת מ. אכסלרו, האליטש, תרס“ח; בדפוס א. ה. זופניק, ק. אונד ק. האפליעפעראנט, דרוהוביטש. ושוב, כמו אצל יצחק פרנהוף, פרֶטֶנסיה להיות דוקא אמן. מעט הוא, כנראה, למחברנו לכתוב קוריספונדנציה ארוכה ב”העולם" מרחוב-הקראים אשר ראה, שהיתה מעניינת מאד בלי שם ספק: דיני טומאה וטהרה, ישיבה בחושך בשבת וכו' וכו' – לא! דוקא “ציורים וטיפוסים”! הן כתב זוֹלה רומן מחיי העובדים במסילת-הברזל, הן כתב גרוּשֶׁצקי מחיי החופרים במכרות-הפחם, הן כתב שֵׁירוֹשֶׁבסקי מחיי היאקוטים, הן כתב טאן מחיי האמריקנים, הן כתב זנגביל מחיי ילדי הגיטו, היהודים הלונדונים, ומדוע לא יכתוב ראובן פאהן “ציורים וטיפוסים” מחיי הקראים?

ואל תשאלו: מה “חיי הקראים”? כלום חיים הקראים באיזה מקום מיוחד חיים כלכליים נבדלים, חיים היוצרים חטיבות נפשיות מיוחדות, חיים הקובעים ברכה וחשיבות לעצמם? האנשים האלה הלא הנם איכרים ככל האיכרים, חנוונים ככל החנוונים, אזרחים ככל האזרחים, אלא שיש להם איזו מנהגים דתיים שונים ממנהגי ה“רבניים” והנוצרים גם יחד, תפילות מיוחדות אחדות, וכל זה כלום נותן חומר לספר בן מאה עמודים מחיי הקראים? אל תשאלו! מר פאהן יודע מה שהוא עושה.

אלא שמא רוצים גם אתם לדעת מהו עושה ומהו רוצה לעשות? הבה ואגידה לכם: מר פאהן רוצה לנסות את כוחו בסיפור בעלמא, בתיאורים שגורים לא-מעלים ולא-מורידים בעלמא, במליצות נפוחות רגילות בעלמא, ובכדי להטיל איזו אימה, בכדי שלא לעסוק בדבר שלא יאה לבן-אדם “רצין”, כלומר, בכדי שלא להיראות כעוסק בסיפורי-מעשיות גרידא, הוא תולה עצמו ב“טרגדיה ההיסטורית” ומשתמש ל“מכחולו” בשם הקראים האומללים.

וכך הוא מתחיל:

“סיור ברחוב (מעין הקדמה)”. – "הרחוב כמו(!) מעורפל חזיונות עתיקים, האוויר כמו (!) מלחש סודות ורזים, המרחב הצר (המרחב הצר!) כאילו מלא אוצר נשמות של הרבה דורות, וצעיף נוגה כהה מעטף את הבתים המורכנים ושקועים בעצבות-אלמית, ואת החלונות הנמוכים הקרובים לארץ, כאילו יראים להרים את זכוכיות(יה)ם כלפי שמי התכלת. השמש מפזר בוותרנות קווים לוהטים כשפודי אש בבוקר חם זה (זה! נוּ, והצעיף הנוּגה-כהה?) זבובים מעופפים וכו' וכו'.

זבובים מעופפים – אשר עין ראתה אותם!

וקורא אתה עוד דלתות אחדות על “השמש שראה את ראשיתה וידע את אחריתה של הפינה הנשכחה” ועל “האדישות החנוטה משכבר הימים” ועל “השפם המגודל בניגוד (!!) לזקן המגולח” – ורואה אתה עם מי יש לך עסק כאן.

ותוכן “הציורים והטיפוסים”? “הקראי האדוק בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר, כמעט יתפקע לבו, אין פאת-זקן ואין דבר-תורה, מקילים במצוות, מחללים את השבת ויש שהתחילו להתנצר”, – ממש איזה ר' טרייטל שלנו, “רבני”, בהעבירו בדמיונו את דרכי הדור הצעיר שלנו – אותו ה“ציור” ואותו ה“טיפוס”… וכלום בזה שמשלבים כאן עוד איזו פסוקים מזמירות קראיות נעשה זה לציור-טיפוס מחיי הקראים? סידור-התפילה אינו עוד החיים!

והנה “רחוק מן העדה” – טרגדיה זו אתה מוצא בחייו של כל יהודי גר ב“ישוב”; והנה “דכדוך-נפש” של זרח זרחוביטש האוהב עלמה נוצרית וחס על אמו בת-דתו – תוכן קראי אוריגינלי, האין זאת? והנה “המתנצר” שאשתו אינה מסכימה לזה, ולפיכך, “תהום בלתי נראה (מדוע בלתי נראה?) המפריד מעתה לעולם בין נפשות קרובות, ובאוויר-החדר כמו (שוב “אוויר”, ושוב “כמו”!) מתגוששת גסיסה מרה ומרעשת של העבר ומתפתלה אפיסת מה שהיה, מלחמה מכוסה מעין מגיעה לקצה, מלחמת-נפשות”.

ופרזות “טרגדיות” כאלה ומלאות פסיכולוגיה “מכוסה מעין” כאלה “מתגוששות ומתפתלות” בכל ה“ציורים”, שתכנם האחד, ורק האחד, הולך ונשנה מציור לציור, ובכל ה“טיפוסים”, שטיפוסים – תכונות נפשיות אינדיבידואליות – מאן דבר שמם! והרצאת הדברים המשעממת, הארוכה, הפטפטנית, המשוללת כל ידיעה בשימוש-הלשון, הקוראת לשחוק – והרי לכם “מחיי-הקראים ציורים וטיפוסים עם תמונת המחבר”!

–––––

בפוֹדגוּרז’ה ובדרוהוביטש נדפסו אלה הדברים ה“ספרותיים” העברים, שדנתי בהם זה עכשיו, ובקראקוב הולכים ונדפסים כתבי אברהם רייזין ביהודית.

לפני איזה זמן קראתי את שיריו ואמרתי: “המלה הקרובה, היקרה… ההבעה האמיתית של בדידות האדם המשכיל הישראלי, עזובתו של האינטליגנט הפרוליטארי מטיפוסנו, זה אשר ידיו עובדות ויוצרות ונפשו בושה וטהורה ונידחה”. עכשיו אני קורא את סיפוריו, כרך ב', “בריות ועולמות”.

ישנם סופרים משלנו ועוד יותר משלהם, משל אומות-העולם, כשאתה קורא את דבריהם, אתה חושב: “רצוני, והריני מתפעל, איני רוצה – לא”. אולם כדבר הזה הן לא יקרה לכם בקריאת, למשל, סיפורי מוֹפּאסאן וההולכים בעקבותיו. אלה אוחזים אתכם בציצת-לבבכם ומכריחים אתכם בכוחם, בכוח-פשטותם, בכוח החיים שבהם, בכוח האמת שלהם, לחיות את אשר חיו הם; כדבר הנזכר לעיר, שיהא הרושם לרצונכם, לא יקרה גם בקראכם את א. רייזין.

יש אצל רייזין ציור, “המשונה”. זיסל, בחור זקן ומשונה, העובד בבית-מסחר אחד ומשתכר סכום הגון של כסף, אלא שהוא מפזרו בין חברים נצרכים, ובגד-החורף שלו, שחמימותו מוטלת בספק גדול, הוא נושא עשר שנים רצופות ואינו מחליפו בטוב ממנו. פעם הוא מתישב בדעתו ומכין לו איצטלה חדשה, טובה, אבל כעבור ימים אחדים הוא מסירה ושב לבגדו הישן, הקר, בהרגישו, כי האיצטלה המשובחת בונה חיץ בינו ובין דלי-הארץ היקרים עליו והקרובים אליו.

אילו הייתם קוראים סיפור-מעשה כזה אצל אחר, שהיה מספר לכם את זה באופן שאבלוֹני או סאנטימנטאלי, הייתם שואלים קושיות – לרייזין אתם מאמינים. לו אתם מאמינים הכל, מפני שהוא צודה את הנפש באהבתו, בפשטותו ובבלתי-אמצעיותו.

ביום החמישי, כשהקרח התגבר, יוצא זיסל שוב בבגדו הישן. מיד הכיר בזווית-הרחוב בסבּל אחד, כשהוא פעם ממולל ומתופף ברגליו, פעם מוחה ומכה בכפיו, פעם רץ וטוֹפז למעלה, וככה הוא עושה סגולות מסגולות שונות, אלו וכיוצא באלו, כלפי הקרח המר. הדבר ציער את זיסל, אבל גם ישר בעיניו. באישוניהן נראה אותו זיק-האש, הישן, הטוב, והוא פנה אל הסבּל:

– מה, דודי-רחימאי, קר?

– קר! קר! – ענה הסבל במעֵין חדוה.

– לא קשה! לא נמות בקור! – אימץ זיסל את הרוח.

– אֶט, למות בקור! הוא מנלן? כלום חורף ראשון לי? – שח הסבל ועשה סגולותיו בבת-אחת.

עליו עבר זיסל הלאה וזמר בפיו. צחוק היה בתוכו על עצמו לזכר הרעיון, כי ארבעה ימים נשא איצטלה על גבו. “נטרפה אז דעתי לשעה!” – התוודה לפני נפשו בקול…

הוא הדבר אשר אמרתי אז בדבּרי על השירים: “רגשות אמיתיים נובעים מן הלב, חמימות זכה ומאירה, תוגה רכה וקרובה, עצבות שוקטה וטהורה, עדנת-נפש ורחמי-אנוש”…

“טבעיות! איזה יחס ישר שבישרים אל הדבר המסופר וחנינה, חנינה אל עצמו ואל אחרים”…

צריך להוסיף את “ההיתול הטוב, הברור, הלבבי, הרייזינאי”, אשר בסיפורים הוא ניכּר יותר מבשירים, את ההיתול המריר, האמנותי, הנובע מתוך הסתכלות, מתוך כשרון גדול…

עומד לו אדם בעל עין חדה ובעל לב חומל ובעל נשמה חמה, מפרפרת, ומסתכל ורואה את כל אשר מסביב לו – ובת צחוק מעוקמת, עצבה-עצבה ומרירה-מרירה בזוויות שפתיו.

אופן ההרצאה מופאסאני: לא תיאור מפורט של צורת הנפש העושה, לא חיטוט בפרטים; האימרה הקצרה, הצמצום במשפט, המועט המחזיק את המרובה. ואולם התוכן הוא כולו שלנו, שלנו. יותר נכון: התוכן הוא אנושי עולמי בתוך מסגרת ביתית, יהודית.

הנה הציור הראשׁון – “העִבּור”. לאה צריכה היתה לרדות את הפת מן התנור, אבל המירדה שלה נשבר בבוקר. לאחר שגמרה את הספדה העשירי על המירדה הנשבר, הלכה אל דבוֹשה שכנתה לשאול ממנה את הכלי הנחוץ. “דרכה של לאה כשהיא באה לשאול דבר מאיזה מקום היא לא להביע את רצונה-בקשתה מיד, אלא להתחפש, כאילו היא נכנסת בעלמא, לשם ביקור בעלמא, לשוחח קצת, ולאחר כך להטיל כבאגב-אורחא: רוצה הייתי לשאול מכם דבר פלוני”. וכבואה הפעם לדבוֹשה, מצאה אצלה כנופיה שלמה של נשים משוחחות בהתלהבות במילי דעלמא ובמילי דשמיא. “ואדר”, “עיבּור”, “ערב-פסח”. לאה מתחילה להביע את רעיונותיה על דבר ה“עיבור”. אַל ייסרה האלוהים בעד חטאת-שפתיה. חודש-העיבור מוטל עליה כהר. אשתקד, בעונה זו, היה כבר ניסן, חום, והשתא – אלמלא העיבור, ודאי שלא היה קור גדול כזה. אפילו גזר אחד של עצים אין לה. אולם דבוֹשה רעיתה מוכיחה לה, שאדרבה – מה היא מדברת! הבורא יתברך בחסדו הגדול נותן לנו מתנת-חנם, חודש-חיים אחד יותר, ולאה אינה עוד שבעת-רצון. עוולה! הענין מתארך עד שלאה מרת-הנפש נוכחה, כי חטאתה רבה באמת וכי חסד ריבון-העולמים אִתה גדול עד לאין חקר, בתתו לה מתנה חשובה כזו. ענין-החיים, חפץ החיים… השיחה מתארכת. המירדה נשכח. הפת מתקלקלת בתנור. הפת, שעד שמשיגין אותה, “יוצאות העינים מן המצח”, “שש כיכרות-הלחם הקטנות”, אשר מתחילה, טרם בוא הצרה, “הביטה עליהן במבטים חביבים”, אשר בלוּשה אותן הכניסה את נשמתה לתוכן. והכל אבד, חשך עליה עולמה. חודש יתר של חיים, “עיבּוּר”, חודש יתר של חיים – למה לה חיים?

אבל לא? אל-נא אקלקל את הרושם של הקריאה. אל אקלקל בדוגמאות את הרושם המתקבל בשעת קריאה מכל מלה ומלה ומכל משפט ומשפט. דוגמאות, דוגמאות. מה יכולות דוגמאות דלות למסור מסֵפר בן למעלה מחמשׁים ציורים בעלי תכנים שונים, שכל אחד ואחד לבדו נוגע עד הנפש, עד תמצית-הנפש… דוגמאות… נוּ, ואם אביא את החצי – ומצא לכם? ואם שלושה-רבעים, ואם צ"ט חלקים, – והספיק? צריך לקרוא הכל, צריך לקרוא כל שורה ושורה – ולא כמו שקוראין אצלנו!

צריך לקרוא את רייזין – וביחוד עתה; עתה, בעת שׁניגֶרים, ולאדיקים ואוֹלגינים שׁונים חגרו את מתניהם להכניס לתוך הספר שלנו ברוסיה את כל הפראזיולוגיה המבישה, המעוקלה, הנבזה, אשר הביאו אתם מאותם הימים הטובים; בעת ש“מנחמים” נעשו למשוררינו, זילבוּרגים לציירינו ושאר דלי-כוח ועמי-הארץ למבקרינו ונושאי נס ספרותנו (עיין “די נייע צייט”, “די ניי-צייט”, “די יוגענדשטימע”, “די אלמאנאכען”, “די גאלדאנא פונקען” וכו'); בעת שאלה החלכאים התחילו דורשים, בלשונם הם הידועה, על נשמות אדומות, ועל שושנים שחורות – בשעה כזו נכון ונכון הוא הדבר להגביר בכל מה דאפשר את שארית הטעם הטוב ולהלהיב את הניצוץ האמנותי, האמיתי, הלבביי, בכל פינות שאנו פונים. בכדי ש“יבואו בצל הגמדים, ימוֹגו כחלום חזיון-לילה” נחוץ לקרוא ולקרוא את האמנים הספורים שלנו, את האמנים הפשטנים שלנו, את הביאליקים שלנו ואת הרייזינים שלנו, את אברמוביץ שלנו, ואת פרץ שלנו (מן הימים הראשונים…), המגלים לנו אישׁ-אישׁ על פי דרכו, כי “מלבד הבִּצה תחת השׁמים, עוד ישׁ מקום לעולם גדול רחב-ידים, ומלבד יליל-הישימון, דמי-הציה, יש מחסה בשמש ארץ יפה-פיה”.

יוני-יולי, כפר סמוך לז’ולקוב, 1908. [“רביבים”, קובץ א'. מלבד הפרקים על “מאגדות-החיים” של י. פרנהוף ו“מחיי הקראים” של ר. פאהן, שנתפרסמו ב“רשפים”, תרס"ט, בשם “מן הספרות הגליצאית” (ביבליוגרפיה), החתימה: י. ח. ברנר]

קונסט און לעבען. א שריפט פאר ליטעראטור, קריטיק, וויסענשאפט און קונסט. רעדאגירט דורך אברהם רייזען, ערשטעס בוך. פערלאג “פראגרעס”, ווארשה, יון, תרס"ח.

[אמנות וחיים", כתב-עת לספרות, ביקורת, מדע ואמנות. ערוך בידי אברהם רייזן, ספר ראשון. הוצאת “פראגרעס”]

זכות אבות – ה“בלעטלאך” וקובץ “הספרות והחיים” של פרץ, קובצי “המאה העשרים” ו“פרוגרס” של רייזין בעצמו – לא עמדה לו לספר הראשון של “האמנות והחיים” שיהא עולה יפה. אותה החיצוניות, אותו החוט, אותו הרוח ואותו הריח – ולא הא. ישׁ שׁורות יפות בשׁירי אימבר וכמֶלניצקי, ישׁ קווים נכונים אחדים ברשימותיהם של טייטש ואש, יש ערך ספרותי לתרגום מאוקרינית, אותה התמונה שקראנו כבר גם ב- “Җурнал для всех " ¹ הרוסי, שנה זו (מה שאי-אפשר לומר גם על תרגום השירה בפרוֹזה מפולנית). בנעימות נקראת הרשימה “בת-העם” של העורך (מה שאי-אפשר לומר על יתר דבריו בקונטרס זה…), למרות מה שהדבר כבר היה מודפס פעם ב”צוּקוּנפט“, כמדומני, ולמרות הקלקול המדאיב בסוף: “תודה לך על האמונה שהשבת לי!”. תשומת-לב ביחוד מעוררת הרשימה “שפוך חמתך” של ל. שפירא, הנושמת בכשרון ובזעם לאומי-אנושי, ואחרי כל אלה – לא הא. ולא רק מפני אותו הטעם הבּאנאלי שהביבליוגראף של “האמנות והחיים” מציין בנוגע לקובצים הספרותיים הז’ארגוניים: מה שאין בהם רוח מאוחד, נשמה אחת מחיה את הכל… רוח זה ונשמה זו הנם, בעצם, לאו דוקא… דברים ספרותיים טובים מכונסים במקום אחד – יש להם כבר ערך, אם גם אין נשמה אחת להם… העקא שב”אמנות וחיים" היא, מה של“חיים” אין כל זֵכר ו“לאמנות” – רק זכר. הדברים המנויים למעלה ישׁ להם, בודאי, ערך ספרותי, אבל, בכל אופן, לא ערך אמנותי.

ראוי לציין בקונטרס זה את המאמר “הערות-מבקר”. הרעיון העיקרי צודק וההרצאה – שנונה. “בשביל היחיד, בשביל הבודד, בשביל זה המביט בעינו הוא על העולם, בשביל זה שיש לו קצת נשמה מדיליה, לא היתה העתונות מאז ומעולם אלא תיבת-נגינה, “קאטערינקה בלע”ז”. ולפיכך תהא העתונות מה שׁתהא ואל תסָאֵב את הספרות האמיתית בערבוב מין בשאינו מינו. תרקוד העתונות לפני ההמון הגדול, תמלא את צרכי הרחוב לחדשות ותעשה מה שלבו חפץ – ויהא קיר מבדיל בינה ובין הספרות האמיתית. אלה שיש להם צורך בספרות נשמתית יבקשוה אז מעבר לעתון, שעל פי עצמותו אינו יכול ואינו צריך לספק את זה, ואם הוא, העתון, יוצא וסוחר, לכאורה, גם בזה, יוצא בהכרח לא הא ולא הא. לא כל שכר, אלא הפסד גרידא.

מן הדברים הנכונים האלה צריך היה להקיש על ספרותנו העברית, שרחוב אין לה כלל, כי לא צריך לחלוטין להצטער על מה שאין לנו אלא עתון יומי אחד. דיינו. מה שדרוש לנו הוא – קובצים ספרותיים, מאספים לספרות היפה ולבקורת אמנותית. זה ורק זה.

די יודישע צוקונפט. א חודש-זשורנאל פאר ליטעראטור, וויסענשאפט און ציוניזם. רעדעאקטאר ד"ר י. ווארטסמאן. ערשטער (?) יאהרגאנג. אויגוסט . 908, ערשטעס העפט. ניו-יארק.

[“העתיד היהודי”, ירחון לספרות, מדע וציונות. העורך ד"ר י. וורטסמאן. שנה ראשונה(?), אוגוסט . 908, חוברת א', ניו-יורק.]

המשחה הצהובה בשביל עתונים יומים יש שפוסקים אותה אם לא לשבח, בכל אופן לדבר שבהכרח, לדבר שאי-אפשר בלעדיו ושכך יפה לו. אולם באנגליה ובאמריקה סם רעל זה – המוניוּת ספרותית – הולך ומתפשט ומחלחל גם בספר, גם בשבועון וגם בירחון, ובזה הרי לית מאן דפליג, כי לא נאה כך ולא יאה. יאתה, איפוא, תודה למו“ל ה”יודישע צוקונפט", שטרח ובנה במה חדשית ברוח טובי-יהודי-רוסיה בעיר הראשׁית שׁל הפרֵיסה הצהובה – בניו-יורק. יישׁר כוחו!

זהו בנוגע למטרה. ברם, כיצד יצאה מטרה זו אל הפועל? על שאלה זו, כמדומני, שאי-אפשר להשיב בשני פנים. ברור, שהחוברת הראשונה המונחת לפנינו אינה עומדת על מרום-תעודתה. אגב, חוברת זו הראשונה אינה ראשונה וגם השנה אינה ראשונה, מאחר, שבעיקר, צורת ה“יוד. צוק.” לא נשתנתה ממהדורותיה הקודמות בשנותיה הראשונות שבלונדון, בגליציה וברוסיה.

ה“חודש-זשורנאל” המתחדש הוא “לספרות, למדע ולציוניות”; והנה “מדע” אני מחפש – ואיני מוצא: שמא ב“די אויפגאבען פון יודישען פראלעטאַריאַט” של פּאסמאניק? או אולי ב“לתולדות של ס. ט.” אשר לאיזה מ. אֶפשטין? ל“ציוניות” אדרוש – והנה אני מוצא שוב אותו מאמר “היסטורי” של אפשטין ומאמר מאת העורך בעצמו – הלואי שלא הייתי מוצא גם את זה!… ואשר ל“ספרות” – מילא: איזו שירים לא-בלתי-ראויים-לדפוס (בהם גם חתיכת-פילוסופיה מאת יהואש!), איזו רשימות בלטריסטית-פיליטוניות (בהן גם “הניגון החדש” של שלום-עליכם!) ואותו המאמר הביקרתי של בעל-מחשבות “מחוץ למחנה”, שנדפס לפני חצי-שנה ב“העולם” ושעתה יצא מתחת עטו קצת יותר “מבוסס”.

בעל-מחשבות אינו שבע-רצון מספרותנו. מיום שתכנה חדל להיות ה“כלל-ישראל”, נעשתה – יסלחו לו על האמת! – משעממת. היא עומדת עכשיו למטה מכל מה שנושא עליו שׁם אמנות (!). היחידיות שׁל ה“בֶּרגֶרים” וה“יוֹנות” לא תסכון ליצירות אמנותיות, מאחר שהיא בת-בלי-אונים, וציירי הגיבורים האלה אינם מצורעים ועומדים מחוץ למחנה. ואשמים ומצורעים רק הציירים. כי היחידיות של היהודי החדש, לדעתו, יש לה דוקא חשיבות מרובה וכדאית למצוא את ביטויה ביצירות אמנותיות גדולת, אלא שהדור הכביר מצא לו אמנים-ננסים. –

ומתאנח בעל-מחשבות, ושופך מרי-שיחו על סופרינו החדשים “המאבדים את כל התקופה בידים”; ומאריך “בעל-מחשבות”, ו“מבסס” את משפטו ה“נורא”… ומחקרו הבקרתי עובר ומתדבק בקסתות-הסופר של עוד כותבים, ומפי כולם יִשָׁמע הפזמון השׁגור והמשׁעמם על “אישׁ-הזווית”, על ה“עומד מחוץ למחנה”… ובאיזה בוז!

מקום לויכוחים אין כאן, כי כלום יבוא איש להוכיח, שיש לנו יצירות גדולות? אפילו אלה מאתנו החושבים, כי יש לנו כשרונות גדולים, נכונים להודות תמיד, כי יצירות למעלה מבינוניות אין לנו, אולם בנוגע, בכלל, למצורעים ועומדים מחוץ למחנה, בנוגע ל“יונה” ו“בֶּרגֶר” כשׁהם לעצמם, בנוגע לבוז המורגש בדברי הכל אל אודותיהם, אולי לא למותר יהיה להעיר דבר קטן אחד, וזהו:

אותה היחידיות החלשה, ה“יוֹנית”, “הברגרית”, השוכבת בפינה, אותה שאינה חובקת, כביכול, זרועות-עולם, אותה שמכירה בעצמה ובמהותה והוגה על קטנותה הטרגית, מכירה גם בערך כל אותן ה“גדולות” העולמיות וה“סערים” האמנותיים של הדרשנים ממללי רברבין. פה גדול לא ניתן לה לאותה “היחידיות העלובה”, אבל מן הקווים, שבהם היא מתוארת אפילו ב“ספרותנו”, זו שאין דעת בעל-מחשבות נוחה הימנה כלל, מוּכח ונראה, כי יודע הוא אותו יונה-ברגר, כי מקום ומוצא אין לא רק לו, אלא לכל בן-דעת ובר-רגש, לכל עדין-רוח ודק-עצבים; כי מאום בעולם אין לא רק לו, אלא גם ללֶרמונטוב וגם לדוסטויבסקי וגם להיינריך היינה. אותה היחידיוּת רואה את הזווית שלה, את “העולם בפני עצמו” שלה למקום-עתידם של כל אלה, אשר עינים להם להיפקח; היא רואה את הגדר שבהכרח, שבכל זמן, שבכל מקום, את הגדר שאין לפניה אלא שתיקה, וכשהיא שומעת, איפוא, לפעמים את בעלי-המחשבות מתוך המחנה מדברים ראמות בעתונים ובירחונים על אידיאלים חדשים, על קולטורה מודרנית, על מקורות של צער, על סמלים של עתיד חדש, על אנשי-המרתף הבונים שלא מדעתם וכו' וכו', היא מתכנסת לתוך הדרגש – וצוחקת…

הפועל הצעיר. כלי מבטאה של הסתדרות הפועלים העברים בארץ-ישראל, סיון, התרס"ח. 9 No.

בראש הגליונות של “הפועל הצעיר” לא כתוב: “ירחון לציוניות”. ציוניות, אף על-פי כן, יש ויש בו הרבה יותר מב“יודישע צוקונפט”. ולא עוד אלא כשאתה קורא את “הפועל הצעיר”, ואגב הנך זוכר גם את המאמר: “אלגעמיינער ציוניזם” אשר ב“יודישע צוקונפט”, ואגב הנך זוכר גם את הציוניות של ה“פעדעריישען” האנגלית ושל ה“פעדעריישען” האמריקנית – יהמה לבבך…

כבכל הגליונות של “הפועל הצעיר” יש גם בנוּמר זה דברים שצריכים לגופם, דברים מאת אנשים היודעים את אשר לפניהם, דברים ש“הן” גדול בהם ושגם “לאו” שלהם הריהו “הן”. נוסף על זה יש כאן בפעם הזאת גם קצת דברי אמנות אמיתיים – דברים הנפגשים ב“הפ. הצ.” על-פי מצב העתון ותכונתו ומגמתו, לא לעתים קרובות.

כן, קצת דברי אמנות, ודוקא בצד הרבה דברי-הבאי שבהמשכים. הלאה, לאחר זה; “מירושלים החדשה” של איזה פֶּטשׁאנוֹבסקי בהמשׁכים, אבל מקודם – המכתב מכנרת שׁל ר' בנימין: “מן השעה הראשונה”.

הרבה אומר המכתב הזה בשיטיו ועוד יותר בבין-שיטיו.

זה עשרות בשנים אשר שאלת “לאן?” מנסרת בעולמנו בפנים שונים ובגוונים שונים. מה לעשות ולאן ללכת? האומה העברית ספינתה נטרפה, מקורי-פרנסתה נחרבו, מקורי-רוחה נידלדלו, האינטליגנט העברי אבד דרכו לגמרי - הוי, לאן?

שאלה היא, ושאלה שאין עליה תשובה אחת, כללית. שאלת-חיים היא, שאלה נוגעת בעצם-החיים – ולשאלות כאלה אין תשובות כלליות. כשם שאין תשובה ברורה ואחת לאותה שאלת-השאלות: מה הם חיינו בכלל? למה הם" לאן אנו הולכים ובשביל מה אנו הולכים; כשם שאין פתרונים גמורים גם לדברים ממדרגה יותר פחותה, מסוג יותר שימושי, אם רק נשאל עליהם באמת, כמו: שאלת עניים ועשירים, גוזלים ונגזלים, או שאלת הנישואין והקמת דורות בשביל האדם המשכיל. בזו האחרונה, לדוגמה, מצד אחד געגועים נסתרים והכרח של התאחדות-המינים, מצד שני אי-תדיריות-האהבה וסכסוכים נפשיים מפותלים – ובן-האדם השואל אינו חי ומתנהג לעולם אלא כפי שהוא יכול; מזימתו הוא תשכון עמו – ולא על פיה יקום דבר. אין תשובות מחוּורות לשאלות כמו אלה.

“על אם הדרך”… עתידותיה של אומתנו… אבל עתידות מי יגיד… גם על עתידותיה של האנושיות כולה אין אנו יודעים לחשוב דבר-מה… אי הדרך ילך בה האינטליגנט העברי – אבל האינטיליגנט מי תכן רוחו… בעצמותו של האינטיליגנט בכלל הפכים וניגודים, רוחניים וסוציאליים, גם אם לא ממעי יהודה יצא, אם רק אינו אבק בקופת הדומן, אלא חושב את חשבון עולמו הטרגי… אם רק נפש לו לעצמו, משלו…

שנואים עלינו, לפיכך, כל אותם בעלי-המוסר ומורי-הדרך. אלמלי היו עמוקים קצת ברוחם, היו מבינים, כי את אשר טוב להם לא יִמָנע, שיהא לא-טוב בשׁביל אחר.

ועוד זאת לדעת: העברי הצעיר כשהוא שואל את נפשו “לאן”?, זו השאלה, שאינה לו איזה ענין חיצוני, דבר נוסף על יתר הגיגיו, אלא שמתפתלת בכולם ומרכבת אותם ומשתזרת בהם, אינו שואל את זה מפני שיצר לו בצרת עמו. בודאי צר לו, אלא שזהו ענין לחוד. עיקר-היסוד של שאלתו הוא מה שיחד עם כל סבלון-החיים של האדם באשר צורת אדם לו, הוא עוד תלוי על קש שרוף בין מחנות שונים, בין אפני-חיים שונים, מה שהוא גולה, זר, נידח, מה שהוא טובע בניגודים לאומיים-נפשיים, הנובעים ממצב-הגלות, מה שחייו הוא קשים כל כך על-ידי היותו עברי, שמן היהדות אין לו כלום, מה שהוא צריך לחיים עבריים-קולטוריים, עצמיים-פוריים, ולחיים כאלה אין מקום בתפוצות-הגולה. בקיצור, מה שלו אין מוצא, לו. האמיגראציה של כל העם, סידור-האמיגראציה, הקלת-האמיגראציה – הדבר מטריד את העברי הצעיר, אבל לא על זה יהגה בלילות-נדודיו. הצלת-האומה – אבל האומה אינה מתחננת לפניו ואינה פורשת כפיה אליו, כי יצילה. הכלל העברי הזר, המשונה, סובל את פורעניותיו המוכרחות, פעם בקשיות-עורף ופעם ביללה ובהתרעה, פעם הוא חובש מזור לפצעיו ופעם אינו עושה מה להקלתו, אינו עושה כמו ב“זדון”. חוסר-מחיה, בערוּת, פוֹגרוֹמים – וישועה רחוקה. אם, סוף-סוף, יתבצר מקום בפלשתינה לתיקון חלק גדול של הקושי שבחייו – העם העברי אפשר שישתמש בזה ואפשר שלא יאבה לשמוע. זהו, בכל אופן, מעשה של המונים גדולים, שלעולם אינם עומדים ותוהים, אלא הולכים לאשר ידחפם רצונם העיור לחיות ולהתקיים. סמי מכאן “לאן?”.

יחידים הם השואלים, יחידים. והיחיד מכיון שהוא חוצב את השאלה מלבו, ממעמקים, ממעמקי-לבו הוא – בהכרח שהפתרון, אם הוא מוצאו, לאחרונה, צריך להיות, והוא באמת, פתרונו הוא, נמצא בלבו הוא, בשביל עצמו.

“לאן?” “הפועל הצעיר”, בתור עתון הסתדרותי, עונה לכל: למרות הכל, אחים, בואו הנה! בא ר' בנימין האמן ומספר: הנה אני באתי הלום, ותשובה זו שהשבתי לעצמי על שאלת “לאן?” שלי, כפי שאתם רואים, היא רק בשבילי. אם תרצו, תוכלו להוסיף: “וכמותני”, אבל לי אחת היא. לי די אם בשבילי גרידא. לאיש מכם אולי יקרים ביותר מחמדי-המערב עד לבלתי יכולת לוותר עליהם – מי ירד לעמקה של הנפש האינטליגנטית? – יהי אז לו את אשר לו. ילך לתיאטרון וישמע שפה שאינה נשמעת לו. אני אוהב את כנרת!

לא יסכון הפתרון הזה לאחר. אם אתם הולכים הלום – דעו את אשר ימצאכם פה. אל תונו את עצמכם מראש ואל תבואו בטרוניות. כאן – לא פאריז, לא וין ואפילו לא וארשה. הנה לכם “מכתבי”.

בפלשתינה הדברים יגעים; המנהגים והמנהיגים בוערים, החומר האנושי רע, המצבים החיצוניים קשים, הצביעות משחיתה כל חלקה טובה, כל דבר אין, ומה שיש – מסוכסך. היש תקוה? היש תקוה לציוניות, כלומר לישוב עברי הגון, חיוני, יצירתי, בארץ הזאת? היש תקוה לכיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים? – איני יודע…

"ואולם שמונת-הפועלים לא נרתעו לאחור על-ידי ההיפנוז הכללי ויקומו וילכו לכנרת לעבדה ולשמרה…

"חורבה אחת מצאו על גב אחד ההרים מול הים. קוראים לחורבה זו “חַן”: מקום לקיבוץ של מיני פרקמַטיה ומין תחנה לעוברי-דרכים. נמצאים בקירוב-מקום סימנים של חרבות עתיקות ושרידי-מבצרים ומוציאים מזה מסקנה, שההר הזה היה לפנים מקום-מבצר. בחַן זה אנו חונים עתה.

"אין אני יודע מה שעתיד לבוא, אבל לפי שעה יש שאני מתקנא בחברי על שקידמוני בביאתם שני שבועות שלמים. והרי אני, כשבאתי, כבר מצאתי הכל “מוכן ומזומן” לפני: ספסל לשבת עליו ושולחן לשבת אליו, ולאכול עליו ולכתוב עליו, הכל כפי הצורך. ואולם, הם, כשבאו, לא מצאו כלום, לא-כלום במובן היותר מקיף של המלה. ואף על-פי כן, משער אני, שלא היו כלל עצובים ושוממים. משער אני, שהיו שמחים בחלקם…

"הן-המקום גורם… הנה אתה בא רגלי ממלחמיה, והירדן, הנער העלז הזה, משטה בך… פעם הוא מתקרב אליך וצועד אתה שפי על שפתו ושומע בלחש להמית-גליו. ופתאום – נעלם ויחָבא בתוך רוכסי-גבעות ואיננו. מילא, הרי אינך ילד או משורר או פייטן ארצישראלי… בשעה זו הנך מטיח את לבך ממנו, מרים את עיניך ומסתכל בתועפות-הרים שמסביב וברצועות, רצועות של “נאות דשא עונג ואור” שבין ההרים. ושב – גדות גלי הירדן השובב וחוזר חלילה, ופתאום, פתע-פתאום – ים כנרת לפניך, מעין עלמה צעירה, בת שבע-עשרה שנה, עם עינים כחולות, נוצצות, מפיקות תום וחיבה וחיים…

"האחוזה כנרת נמצאת ממערב הירדן, במקום שהוא, הנער הפוחז, עזב את מימי-כנרת, נערה צנועה זו, שנדמה, שזה עתה עוררו אותה משנתה ועודה מבושמת ריח טל הליל…

"ולמה הירדן יוצא את כנרת? על מה הוא כך ממהר, בהתפתלות משונה אל ים-המלח, אל ים-המות?

"פחז כמים…

“והרחק-הרחק נשקף ההר חרמון בשיא גאוּת גראנדיוזית, ועל מצחו – נזר של לבנת שלג… הרהורים שונים מעורר הור-הררים זה”.

ושוב:

"במעדרים ובקרדומות באו לדַלַיקה, היא היא האחוזה כנרת למן היום אשר שבו אליה שבו אליה צעירי בני ישראל ועד היום הזה…

"בין כך וכך הביאו קרשים מטבריה ויבחרו את אחד הפועלים לנגר… ויעש את השולחן ואת שני הספסלים הארוכים וגם ארון עשה בהשכל ודעת, וגם כלי-בישול הביאו מחיפה ומטבריה, וכבוא המטרוניתא הצעירה מ. ותחדל הקדחת ויתחילו חיים מסודרים…

“ואולם גם עכשיו דומה היא מעונתנו יותר למאורה של פריצי-חיות מלפלטין של מלכים… ובבוא חשכת הליל, והמנורה דולקת על השולחן, ואחדים מאתנו יושבים שמה ומעיינים קצת בדברים שבדפוס, ואנחנו כולנו משתטחים על מחצלות של קנים, המצע שלנו עכשיו, יודע אני, שאנו נמצאים הרחק מאדם העיר, מוקפים ים והרים – בשעה כזו, כשמביט אני למעלה, להתקרה הנסמכת על שני חצאי-עיגול מוצקים ועל חברי הפועלים, שהם כמדומה חזקים ומוצקים כמותם… – בשעה כזו נדמה לי, שאני נמצא במעונו של רובינזון קרוזו, יותר נכון, נמצא באי איסלאנד, בתוך חברת שודדי-הים וכובשי-היבשה, ומקשיב לסיפורים על-דבר האלים והענקים הקדמונים, על דבר בוטן ואחוזת מרעיו”…

“וכך הוא הדבר”.

כך.

אחר חמש שנים. בשנת תרס“ג (ב“לוח-אחיאסף”) עשה אחד-העם (מיכאילוֹבסקי שלנו, להבדיל!) את חשבון ספרותנו הידוע “אחד עשר שנים” ומצא, כי “אפילו המעולים שבסיפורים העברים החדשים אינם אלא קרעים, קרעים”, אשר בכל ספרות אחרת לא היו עושים רושם. אשתקד עלה קלוזנר והראה (“רוח-הקודש”, “השילוח”, כרך ט"ז), כי “אפילו לאחד-העם בעצמו” אין הפּאתּוֹס מן המין הראשון – הפאתוס הלירי – ואפילו לפרץ (!) חסר הפאתוס מן המין השני – הפאתוֹס האֶפּי, ומובן, שאם רבי לא שנה – חייא מנין? אם בארזים שלנו לא נפלה שלהבת הפאתוֹס הדרוש – מה כבר יש לדבר על “אזובי-הקיר”? ומובן איפוא ש”אין מעוף נישא, אין פרובלימות גדולות, אין התגלמות רחבה".

“הכצעקתה?” – אבל לא להיות למליץ-יושר כּוונתי בזה, שׁאני בא לכתוב היום. מליצת-יושׁר תמיד שׁוברה עמה. לדברַי הבאים מטרה הרבה יותר צנועה מזו. תכנם: פני היהודי הצעיר באותם “הקרעים, הקרעים”, ב“סיפורים העברים החדשים”. רוצה אני לסור ולראות, מה היא דמות-דיוקנו ומהותו הנפשית של מַכּרנו בן-הדור באותן “העוּבדות הקלות, הציורים המפרפרים והתמונות הקטנות, המיניאטוריות” של הבֶּלֶטריסטיקה שלנו בעשרות-השנים האחרונות. ולא בכדי שנמצא – אני והקורא – בזה איזה סיפוק נפשי, לא בכדי להראות ולהוכיח למאן-דהו, ש“יש במה להתפאר”. לא, לא. אל-נא יחדלו פנינו גם להבא “לקבּוֹץ פארור” ואל-נא נחדל גם להלן להתפלש בעפר כתבי עתנו על אשר “חדלו הרומאנים, תמו הסיפורים הגדולים”. אבל בעת ובעונה אחת – הבו ונעלעל קצת איזו דפים מועטים… מילא, בדליכא שאני, ואם האספקלריה שלנו אינה מאירה, אם היא שבורה, רצוצה, מיניאטורית – מה לעשות? ההכרח לא יגונה, ובאין ברירה לא ימָלט להביט על פרצופנו גם בזו ה“מיניאטורית”…

א

דבר שאין צורך לאמרו הוא, כי דברי הרב אבי-נחמן אצל פייאֶרבּרג על “הדבר הגדול והיקר עד מאד, אשר מסר לנו הקדוש ברוך הוא בטובו ויעד בנו את השמים ואת הארץ, כי נשמור עליו ונגן עליו כל ימי היותנו על פני האדמה”; כל אותם הדברים, שהיו צריכים, לפי מחשבתו של המחבר, לבטא את השקפת היהדות הישנה על תכלית-האדם בעולם הזה; כל אותה הטיראדה הארוכה, הארוכה ביותר, המשתרעת בלי הפסק על ארבעה עמודים והולכת ונשנית בשאר מקומות בתבלין שונים, ברוח “מכתבים מוואהלין”, עם מבטאים מוזרים למושגי אותו למדן-חסיד כ“הסתכלות בחיים” וכיוצא באלו – כל זה, מנקודת ההשקפה של האֶסתטיקה האמנותית והטעם הטוב, עושה רושם מכאיב. חולשת התפיסה ופעוּטיוּת כוח היצירה מבצבצות מכל שורה. הרבה יותר גרועים ויותר מדאיבים הנם העמודים האחרונים מעת ש“נפתח לפניו עולם חדש” ו“שמה, בלבו, חיים עתה שפינוזה, קאנט, דארווין, בּוקל, ספנסר וכו'”; קלוש הוא – הוי, מה קלוש! – הציור של ביאת נחמן בברית-האירוסין וכל המסתעף מזה, של שיבתו לעיירתו ופגישתו עם יחזקאל האפיקורס, של שיחתו עם זה ודרשתו בקהל-ציונים. הצער התוסס בנו למקרא הצער שלש כל זה פגום הוא, פגום עד מאד, הקורא שבנו כיום סובל למקרא כל אלה עד דכדוך הנפש – אבל לא מהתוכן שבדברים, כי אם מהרצאתם הסיפורית, שאינה הרצאה כל עיקר.

אבל הבה ונמחק-נא את הציוּן “סיפור” מתחת השם “לאן?”. ציוּן זה שלא במקומו, מה הוא כי יטה את לבנו מלגשת אל הבנת והרגשת הענין כשהוא לעצמו? נדע-נא מראש כי כאן אין לנו דין ודברים עם אדם שבא לספר על אנשים וחייהם, אלא רק עם אדם צעיר מישׂראל, בעל לב רַגשׁ, שׁרעיונות-התולדה ויסורי-התולדה מציקים לו, והוא בא לשפוך את נפשו, ורק אז נפן ונראה מה יהיו פסוקיו לפנינו.

“יסורי התולדה” – ברדיצ’בסקי הוא שקרא למחלה הזאת בשמה הנכון בכתביו הפובליציסטיים, והוא הוא שצייר את כל מהלכה ב“מחניים”, ביתר שירוֹתיו עד ה“זר” ועד בכלל. “מדוע? – קוראים אנו גם ב”לאן?" – למה כיבה את הנר? קין הרג את הבל אחיו, והוא הרג את אביו… אבל העשה זאת ברצונו?… לא… זה ימים ושנים הוא מרגיש, כי זר הוא לכל, והכל זר לו" ––– –

נחמן, הנפש הווֹלינית-היהודית, המוגבלה והרכה, של פייארברג, הנמשכת אל החוץ, אל הטבע הנעים, אל האגדה שבתלמוד ובמדרש, ואשר רק מתמימותו היתירה של המסַפר, ישׁ שׁהוא משַׁוה עליה זעיר-שׁם גם הוד של “דימוֹן יהודי” – כולה, מימי ילדותה, ספגה אל תוכה את אימת הרוח הקשה, את “המראה הנקלה” (גם לא “בעיני זר לא יבין”!) של רחוב העיירה ודתה ותורתה, בת מאות בשנים. ה“ראשית-חכמה”, בין מנחה למעריב, מילה ושבת, תפילין וציצית, ביעותי הלילה וקליפּותיו, “תיקון-חצות”, “ימים נוראים”, גלות, תשעה באב, סמאל, משיח. פייארברג לא הגשים את רוח היהדות הפולנית-ההיסטורית, את צדדיה השליליים מנקודת ההשקפה האנושית בפעולות ומעשים, באורות וצללים, לא הראה את “חיי היהודי על פי התלמוד”, לא הראה כיצד חי ופעל, או לא פעל, אביו של נחמן. רק את הדיבור הרחיב בזה, רק הגד הגיד לנו… ברם, מאשר עוד כל הדבר חי בנו, בעצמנו, דיים גם הקווים הספוּרים אשר העלה, להחיות את העבר הקרוב הזה לפנינו ולשוות בתוֹכֵנו הלךְ-נפשׁ, אשׁר ישׂכילנו להבין נפשׁו של נחמן, בירה נאה ומלאתי “צללים” זו, אשר ירושה גדולה של קדושה עזה ומסירות-נפש קשה, רגשות משונים ומוזרים, יהודיים-בעצם, של הרבה-הרבה אבות ואבות-אבות “גאונים” וצדיקים סוככים עליה ומעיקים עליה. נחמן הוא חוליה אחרונה בשלשלת ארוכה-ארוכה: כל החוליות דוחקות אותה. הדבר נפסק; הבירה מתקעקעת; כל השלשלת מחנקת אותו; כל הבירה נופלת עליו.

נניח-נא לכל אותן המחשבות ה“חדשות”, שהוא מגלה לאביו ביום תשעה באב בדבר “מי שיושב תמיד על הקברים ואין לו עסק עם החיים אינו יכול לעשות דבר”; נניח לאבות-רעיונותיו אלה מן “המליץ” בראשית תקופת חיבת-ציון, שאביו קורא לו בגללם בכעס: “רב לך, נחמן!” ושתולדותיהן כיוצא בהן: האידיאה על “אירופה החולה עתה” ועל “האנושיות הצמאה לדבר-אלהים” ועל “הנביאים הקטנים (קאנט ו…דארווין!) הקמים בקרבה ונותנים בה כוח לזמן קטן ולפי שעה” ועל “המערב כולו הנוסע זה כבר מזרחה”… נניח לגיחוך הזה ולפתרון-“לאן”?" זה. לא בזה היא נקודת הכובד של היצירה “לאן?”. לא גם, כאשר דימה פייארברג, מצב-עמו, החֵפץ להושׁיע לו ואי-היכולת לעשׂות למענו דבר עשׂו את נחמן למשוגע, כי אם יען אשר עד בוא המשבר חיו כל הדורות הישראליים בתוכו ביודעים ונפשו חיה בהם ביודעים. הנפש הלזו היתה מלאה מזה, היא מצאה בזה את “נקודתה”, את משענתה, את סעדה (יעוּיין ביחוד בעמודים 58–59 בקובץ-סיפוריו, הוצאת “הספר”) – ולאחר-כך:

“בפינת הרחוב נתקבצו ילדים רבים במעגל. מספרים המה זה לזה על דבר השממיות הארורות, ששרפו את בית-המקדש… אך הוא מרגיש את עצמו כנבדל מתוך המחנה. הוא אינו עתה מה שהוא צריך להיות ומה שחושבים אחרים עליו”…

“מה שהוא צריך להיות” – על-פי קול של סבל-הדורות המנסר בנפשו.

ולהלן –

הוא מרגיש את עצמו כבוגד. אינו יכול להביט ישר בפני אדם. הוא המית בקרבו פרי עמל מוחם ולבם של אבות-אבותיו, של כל עמו, זה אלפי שנה…

ב

נחמן פייארברג נשאר בהכרח כולו בתוך התחום. ולא זו בלבד, אלא שלמרות מה שבעצם לא נשאר לו מן “היהדות ההיסטורית” ולא כלום, הנה “יסורי-התולדה” שותלים בתוכו געגועים עליה ונותנים בפיו אמרים יותר מתמיהים מעין: “היהדות לא גמרה עוד את חשבונותיה עם התבל” וכדומה. ה“אירופיוּת” של נחמן גם היא עדיין מצומצמה בקליפתה, ולא לבד שהוא, פייארברג, אינו מגיע עד לידי הכרת ערכה הגדול או הרגשת ריקניותה גם היא, אלא שהיא מצטיירת משום-מה בעיניו ביחס אל היהדות בתור “עושקת” ויותר מלהיות עשוק אינו חפץ להיות עושק, כלומר: “מהיות כפיר עם כפירים אֶסָפה עם כבשׂים” – אותה הריטוריקה שׁעל סף בית-המדרשׁ הישן…

“האספות כבר חדלו, החברה נתפרדה,ישוב-הארץ כבר נשכח מלב – והמשוגע עודנו יושב כמאז בפינתו האפלה, בדד ודומם” – בעיירה הקטנה. אולם את ההמשך שלו בספרותנו, את אותו התלמיד מיכאל, הרובץ בין “מחניים”, אנו מוצאים “בכרך הגדול, בירת שליזיה”, היינו מחוץ לתחום. “זה כשנתים שוקד הוא על דלתות בית-מדרש-המדעים, ועודנו בודד במועדו מבלי מכיר ומודע בארץ הנכריה”. “כנזיר יושב הוא בעיר ההומיה ובחיים ההומים, בלי עולם ובלי צרכי העולם”. “לפנים היה כולו רק בן לנחלת אבות והיה שומר משמרת-אבות, ועתה יצא מחוץ לתחומם ועמל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות”. “אבל בין כל המטיילים אין איש יודע אותו ולכולם הוא זר, מוזר… רואה הוא, שכל עובר ושב חושב אותו לנכרי, שנכרי הוא לכל האנשים האלה אשר את לשונם ידבר עתה ואת חכמתם ילמד”.

זה – ויסורי-התולדה, שוב יסורי-התולדה; אותו: “איני יודע מה היה לי, אבל העצב הישראלי” – – – “מאומה לא נשׁאר אתו מעַמו – ובן הוא לעמו… מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברות-אבותיו”. “לכאורה אין הדבר נוגע לו כלל, הוא אינו שייך אליהם עוד, והמה אינם שייכים אליו, ובכל זאת איכפת לו הדבר”…“רוחו הומיה בגלל ההווה והעבר, ונפשו לא תשקוט מפני האחריות הגדולה שבחיים… תלמודי הוא ששנה ופרש, ולוֹ נראה הדבר כמו חייב הוא עוד להם דבר-מה… את הדורות מראש אינו קורא עוד, אבל בסתר-לבבו מרגיש הוא, שעוד נר-הדורות דולק בו”…

ולגבי נפש עמוקה-קרועה זו, שכמוה לא נדע ליופי ולאצילות, ושכל מה שאמור אצל מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עליה בסיפורו “מחניים” וביתר סיפוריו מדהים אותנו בעוז-ההבעה ובגדלות-התיאור, מובן הוא מאליו, ש“ימי החתונה לא עברו” עליה בשלום, והיא לא נשארה “בבית-חותנה, בית שקט מלא תום, אושר ואהבה”, כמו שמצינו ב“לאן?” בתקופה אחת שלמה. בירת שליזיה שאני. כאן שוררת דממת צהרים של שבת שלהם; צל-השבתון מתערב עם שלוות-הקור הממלאה את נפשׁ ההולכים לטייל, ובַשׁלווה הד שׁל בטחון המצוי בשׁעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו… ושם בירכתים, בין המחליקים על הקרח, נערה יפה, שׁבחִנה השׁפוךְ עליה היא מעין תינוקת גדולה… והנה ישבה לנוח בכל יפי דממת נפשה… ומושכת היא אליה עיני אותו תלמיד עברי…

היא, אשר יפיה מתגלה בכל עצם תומו ופועל על רואיה כשושנה; היא, אשר כל דם-האב הנוזל בה לא התערב עם אותו שמצד אמה, רק מעוּלף בה, כמו שמוּר הוא בקרבה… וזה משַׁוה עליה מין הוד נפשׁי, זר, איזה קסם נראה ובלתי-נראה… היא המשתוקקת הרבה למים וגנים… היא ההולכת אל הכוהן ואינה יכולה לדבר עמו דבר משום שפניו עצובים תמיד ותמיד הוא אומר לה שתתוודה על עוונה, בעוד שאינה יודעת מה זה עוון… היא בתוך הסביבה שלה… ואותו מיכאל… אשר בשכבר הימים חשב לפרקים, שבתור משיח-הצדק היה צריך הוא לבוא לעולם… וגם אחר כך נדמה לו שצריך הוא רק ללבוש מעיל שחור ארוך ולהגיד לכולם איזה דבר שיהפוך שורש-נשמתם…

היא והוא… שני עולמות… מחניים!

“מה לו ולכל הנפשות האלה? רק כתועה הוא ביניהם, כאיש מארץ רחוקה ומעם אחר; אבל איזה דבר מושך אותו, איזה דבר אומר לו: לֵךְ! והוא הולךְ שׁמה ומצטער, יושׁב על ספסל להירגע ומצטער, נשען על עמודי הגשר ומצטער” –

“ולמרחוק הוא רואה אותה, ואימה חרישית נעימה מתגנבת בו. לבו דוחק אותו ונפשו שואפת לאיזה דבר כמוס ולחלום בהקיץ”.

וכשנפש הנערה דבֵקה אחריו גם היא, וכשׁהדברים מתקרבים אל הפועל, הוא חושב ביחס לבת-זוגו: נוצרית שנולדה שלא בקידושין… חרות גמורה… יעזוב את הדור האחרון שעודנו שייך לו ויהיה לאדם חדש לגמרי, בן דור ראשון…

לפתע תרעישו ידיעה על ביאת אביו הרב למקום מגוריו – ולפתע הסכנה עוברת. ברוך אל-הרפואות! – כמו אבן נגולה מעל לבו. התדבקות הנפשות הטהורות, הרחוקות, הולכת וקרבה איפוא, לכאורה… אבל דוקא ערב-שבת עם חשכה, “שעה שעודנה מהוּלה אצלו מעט בשירת רגשותיו הדתיים שבעבר”, בגבוֹר בו געגועים והוא עומד כחולם, ונפשו תפחד ותרעד בבוא הערב, הוא בא אל הגן. והליל וחמדת-הליל כמו חולמים יחד ומחכים יחד…

הוא פוגש באותה כובסת, באותה אֵם, ו“ברגשי חמדתו מתערב איזה צל של רחמים. חן דבריה שהיא מדברת בלחש מלבב אותו בחביון נפשׁו הסוערת, ולפתע הוא מתביישׁ ותמיהַּ על עצמו”.

נפשי! נפשי! שירת הישראלי ושירת החמדה של הישראלי הצעיר, שירה אשר לא אדע דוגמתה, אני שומע כאן… שירה נוקבת לתהום-התהומות של הנפש. אין מלה בלשון.

מיכאל “נכשל” – והכל נשבר. הכל אבד. “הוא מתירא להגות בשם הנערה, ואותיות-שמה מרחפות לפני עיניו ככתובות באש אדומה על גבי אש שחורה. נפשו קשורה בנפשה הטהורה והוא טימא את נפשו לנצח”.

מהיכן כל המושגים של טומאה וטהרה לנצח הללו? מאין כל אותו הפרק השלושה-עשר, שכל ביטוי וביטוי ממנו עושה שׁמות בנו? מאין כל אותה הנזירות שׁל שׁנים רבות רצופות, אשר היא היא שהצעידתהו למדחפות? מאין כל אותו הסער הנפשי המחריד שלאחר כך? מאין זה ה“הנח עצמך לפני מפתן בית הכנסת למען ידרכו עליך הבאים להתפלל”?…

נחמן – ועַמו, וירושׁת הדורות; מיכאל – והוא עצמו, וירושת הדורות…מבעית הוא אותו בן-הרב ב“צרת נפשו המעיקה” מבעית…

ג

מ“מחניים” עד “עורבא פרח” רק הפסקה קצרה. בזה הסיפור השני אנו רואים, כיצד אותו בן-ספר אוהב בכלל “שנה ומחצה”, או יותר נכון: כיצד הוא משתוקק לאהוב וכיצד הוא צריך לאהבה…

בתוכן זה נגע גם ש. בן-ציון בסיפורו " מעבר לחיים“. אבל בעוד שפייארברג וברדיצ’בסקי קורעים חתיכות-חתיכות מנפשותיהם הם ונותנים אותן לתוך סיפוריהם, ולפיכך אין דבריהם – אין הם יכולים להיות! – כתב-האשמה, אלא תיאור והתוודות, עומד ש. בן-ציון ממעל, כביכול, ושופט את גיבורו גילפן האֶכּסטרן ודן אותו ברותחים. בן-הספר, אלימלך בן יונה, של ברדיצ’בסקי ב”עורבא פרח" הוא איש טהור עד המדרגה היותר קיצונית, איש דק ותמים וגם גדול ברגשותיו, עברי-אירופי טיפוסי הוא בכל מחשבותיו וצללי-מחשבותיו, בכל ניגודיו והפכיו וצעדיו-מעלליו הסותרים זה את זה. הוא יודע את עצמו ועיניו פקוחות על עצמו, וכל שורה ושורה שב“עורבא פרח” קוראת לנו: כך! כך! זהו הצעיר העברי שעזב את הכל וזוהי אהבתו! בּיישן הוא ולא-למוד בהליכות-החיים וב“זקנת ילדותו” חסרה לו הנטיה הטבעית להרגיש נכונה: זאת היא הנערה שנוצרה בעבורו. לרוב קלסתר פניו מוצא חן בעיניו, ובכל זאת חסר לו רגש-האמונה למצוא חן בעיני נערה. בכל פגישה עם נערה יפה הוא מהרהר למפרע הרהורי-אהבה. הנשיקה בכלל היא חלומו היותר גדול במשאות-נפשו, ויש שאת האילן הוא נכון לחבק בדמות אשה… ועוד זאת: גם אותה אשר שלח לו המקרה להתעלל בו, בת מינו היא במידה רבה. “שמלה יפה לה ובעיניה היפות מעין זוהר של עצבון”. זוהי פגישה ראשונה. ולאחר זמן ידוע – “לכאורה אינה אוהבת אותו כלל ולכאורה איפכא מסתברא”. והיא מקרבת אותו ומרחקת, והוא גם הוא מתקרב ומתרחק, ורגשו אליה מתחלף ומשתנה לבקרים, ורגשו אליה מורכב מיסודות כל כך הרבה… והכל שוב מעורב בחשבונות רבים של היחיד והאומה, בקריאות-התגר על הספרים וצללי-הספרים… ועל הכל מסוכה ואתה השירה המקסמת של “רועי צאן ובקר וההרים השלווים, אשר יעלו על לבו זכרון שבטי-יה בארץ-הקדם”…

טנדציה אחרת, אחרת לגמרי, היתה לנוכח ש. בן-ציון בכתבו את סיפורו הנ“ל. הוא אינו נוטל לו לחומר את החטיבה הנפשית של היהודי הצעיר, כי אם את האֶכּסטרן האומלל מבני-ישראל ועמל הוא להראות עד כמה הלז אינו מוכשר לחיים, עד כמה הוא “מעבר לחיים”. לתכלית זו צריך להביאו לביתו ולעיר-מולדתו ולהעמידהו בקרבת קרוביו, חיים שדכן וכו', וביחוד בקרבת רייזלי, הנערה הקרתנית, הטובה, הישרה, הכשֵׁרה, המחכה למוצא-פיו כאל מלקושׁ, המחכה, כי “הוא” יגיד לה את “המלה הדרושה” – ולהוכיח בזה, כי לגילפן אין מלה כזאת. צריך היה לעשות כזאת לשם מטרת הסיפור – ובן-ציון עושה כזאת. גילפן הוא נבוב. יתר על כן: גילפן הוא טיפש, מפיח אמרות ריקות, נבזה – צורת-קוף לו אפילו במפני שווארצמאן העסקן הציבורי, בן-גילו של וילנסקי מ”באין מטרה" שׁל בֶּרשׁאדסקי. באחת, גילפן הוא “בּאנקרוֹט”. בשׁעה הדרושה הסַטריקה קופצת עליו, ואפילו רחמים עלובים אינו מעיר בלב הקורא. לא יצלח, לא יצלח, גילפן לנערות קרתניות. שווארצמאן, “הגיבור הציוני”, עולה עליו.

שווארצמאן, הגיבור הציוני… לחינם, איפוא, שומעים אנו מתאוננים על קוצר-המבט וצמצום-האופק של מספרינו, שמשום כך, כביכול, אינם יכולים להתרומם ולכתוב את הרומאן הציוני המקווה עם גיבור חיובי, ציוני. לחנם עמלים אחרים לתרץ, שמפני שאנו עדיין בתוך התנועה הציונית ועוד לא עברנו את ה“דיסטאנציה” הדרושה, לפיכך אין בכוחנו לגשת אל תיאור הדבר באוביקטיביות הדרושה לכתיבת רומאן. לחינם באים עוד אחרים באותה הטענה, כי באמת אין הציוניות עד עכשיו תנועה של חיים במשמעותן הנכונה של המלים הללו, כי האידיאל הציוני עד היום עוד אינו מהפך בשום דבר את חיי כוהניו, את מעשי ימיהם, כי לחומר הגון ליצירה בלטריסטית מקיפה יוכלו לשמש דברים מעין שינויי מרכז, עזיבת הגלות בפועל ממש, בנין חיים חדשים, אבל, בכל אופן לא תשלומי שקל… מש. בן-ציון ומסיפורו הנוכחי אנו יכולים ללמוד בענין זה אחרת. ש. בן-ציון, כברשאדסקי בשעתו, תופס, כנראה, מצד אחד, שגיבור-היום שלנו בשנותיו האחרונות הוא לא העסקן הלאומי, כי אם דוקא גילפן הרֶפלֶקטיבי, השׁלילי, הריקני… אולם, לאידך גיסא, הוא מעמיד נגדו, אף על פי כן, גם גיבור ציוני, גיבור מתוֹך ולא מעבר החיים…

" מעבר החיים" – אבל כאן הקורא שואל: מעֵבר איזו חיים? מעבר לחיי חיים שדכן, רייזלי, שווארצמאן?… וזכות יש לו לקורא לפנות בשאלה זו אל ש. בן-ציון, כי גם מקומות אופיים, מקומות יפים, יש בסיפורו זה שמעבר לחיים.

ד

לעבר זה או לעבר אחר, אבל שׂ. בן-ציון על כרחו אינו יכול לשחרר את עצמו מליריקה, מן הנטיה הלירית שבנפשו. אם רוצים אנו איפוא לשמוע משפט חרוץ, “אובייקטיבי”, על האינטליגנט שלנו, אם אנו מבקשים תיאור מדוייק, הגיוני, מריקניותו, מחוסר-התוכן שבחייו, ממעשיו הלא-רצויים שהוא עושה בסיבה זו, מהקושי הגלוי, המובן לכל, שבחיי נפשו – עלינו לפנות לרומאנו של ברשאדסקי המנוח “באין מטרה”.

אַדַמוֹביץ, גיבורו של הרומאן “באין מטרה”, אפילו לאחר שנחסיר ממנו כל אותן התכונות החיצוניות, החיוביות והשליליות, אשר חלק לו ברשאדסקי מחפצו ומהכרחו הפנימי של כל מספר ליצור בצלמו-כדמותו, אינו שייך כלל וכלל לסוג של נחמן-מיכאל אלימלך. אדם זה לא ידע כלום מאות “צרת-הנפש המעיקה” של אלוהים מתים, אשר מעֵבר אחד היא משברת ומפרכת את הגוף והנפש, ומאידך גיסא, יחד עם זה, היא מרכּכת, מעדנת ומעלה את הנשמה בהרבה רישומים. אדם זה לא ידע גם מאותה ההרגשה הרצוצה-השירתית בנוגע לאשה וליחס-האהבה, אשר מצד אחד היא גורמת עינויים קשים משאול ומצד שני היא ממלאה את הנפש סוד-קדושה וקווי-אור דקים ונעלים. אדמוביץ הוא בעל פסיכיקה פיקחית, חודרת, ספקנית, אבל גם עבה, קשה, נקרנית להכעיס. הפסיכולוגיה שלו היא כל כך פרימיטיבית! הוא בעל אֶנרגיה הגונה, אבל סביבתו הפעוטה, היקפו החיצוני לא נותנים לה את הטרף הדרוש לשיניה, ולפיכך אתה מונה את צעדיו ומושך בכתפות: כמה מגוחך האישׁ! את הגבירה זֶלדין הוא מסובב בקומפלימנטים ביתיים ומשַׁווה לזה ערךְ של “חכמה”! למורה קפלן הוא רוצה למסור את הוראת-השעה, שלא עלה בידו לקבלה, בכדי לשים בזה לאַל את תקות טורינסקי, ו“מחשבות פסיכולוגיות” מבלי משים עולות על לבו: “מה גדול כוח השקר” וכו'… בבית-השֵׁכר הוא לוחם בעקיצות את הבתולה רוֹזה, ואם האחות רַאיסה הוא משׂחק משׂחק החתול והעכבר עד שהוא צד אותה – וכל זה בלי שום נטיה ישרה, איתנה, טבעית, וגם בלי שום הפכפכות, דקוּת, יופי, אלא הכל בנפש כבדה, ריקה, הגיונית. “מופקר” הוא? לא, אדרבה, אדמוביץ הוא מוֹראלי, מוֹראלי במובן הכבד, התחתון של המלה. “הלאה האדם החושב שבי! – הוא קורא לעצמו בלכתו לבית שולבוים – מקומו יקח האדם-הבהמה!” הרי מושגיו של אדמוֹביץ.. הולך הוא למלא תאותו,קורא לעצמו “בהמה” והולך בכל זאת! איזו גסות!

כמו ב“גיבור-זמננו” שֶל לֶרמוֹנטוֹב, שׁבצדו שׁל פֶּטשׁוֹרין אתה מוצא את גרוּשניצקי הקהה והטיפש, אתה מוצא גם בצדו של אדמוביץ נפש שניה מוּצגה על ידי המספר, בכדי שגיבורו הראשי יסתמן יותר בקרבתה, את וילנסקי הישר והתמים. ברם, דא עקא, שׁההפך מפֶּטשׁוֹרין הוא קהה וטיפשׁ, וההפךְ מאדמוביץ – תמים וישר.

מגוחך ובעל הרכבה פשוטה הוא אדמוביץ בשעה שהוא בא להכריע את וילנסקי, במלחמתו אתו בגלל בֶרטה, על יד זה שהוא בא לחלוק על דעותיו בקהל-אנשים; מגוחך ופחות מבינוני הוא גם בוידוּיוֹ לברטה זו, כשהוא דוחה ממנו את אהבתה אליו בטענות הגיוניות.

ולמרות כל אלה – אדמוביץ הוא אישיות, ואם לא אישיוּת טרגית. רם הוא אדמוביץ, סוף-סוף, מכל הסובבים אותו, אציל מהם. יש שרוח קרה עזה נושבת מהליכותיו; יש שצינה קשה עולה מדבריו. מה יעשה בחור זה? אנה יפנה? במה יגרש שממון-נפשו המוכרח, אותו השממון המוחשי, הריאלי, שִׁממונו שׁבתוכו והשׁממון שׁמחוץ?

אדמוביץ איננו גילפן. לא מעבר לחיים הוא, אלא מפרפר – ובאופן מסוֹאב! – בתוך ה“חיים”. דומה לו בזה – בפרפורו, ולא בסיאובו – ה“תלוש”, הד"ר ויניק, אשר בציורו של י. ד. בּרקוֹביץ (“השילוח”, כרך י"ד). לברקוביץ, בכלל, הרבה יותר פשטות ציורית, טבעית, בלתי-אמצעית מאשר לברשאדסקי החקרן והפובליציסט על פי מהותו. אבל היחס הנפשי אל הגיבור בנדון זה אחד הוא לשניהם – יחס אובייקטיבי. הדראמה שבחיי אדמוביץ היא חוסר-תוכן; ובחיי האינטליגנט ויניק היא בזה שנשמט הקרקע המשפחתי מתחת רגליו, שנתרחק מעולמו ולעולמות אחרים זר הוא, והריהו תלוי בין שני מַגניטים בין שתי רשויות.

ה

אמן חכם בפנימיותו ומחשב את דרכו משני אלה גם יחד הוא נוֹמבֶּרג. באיזו מתינות קרירה ויחס שׁל עומד מן הצד, לכאורה, הוא מתאר את האינטליגנטים שׁלו: בֶּנדֶר, פליגלמאן, טוֹיבּקוֹפּף, שוואַרצוואַלד; אבל עין מסתכלת תכיר ותדע מיד, שאין זה אלא, כמו אריכות-הרצאתו, אופן-כתיבה שסיגל לו במכוּון. לכאורה יש גם שנדמה לפעמים: חסר לב לציורו זה ולתמונתו זו, אבל גיבוריו של נוֹמברג, בעצם, נפשיים הם ביותר ונשמת יוצרם רועדת בהם גם שלא ברצונו.

צורת הרב שלו ב“הרב ובן-הרב” ודאי שעלתה לו יפה, וּודאי שאנו רואים אותה ביתר בהירות מזו שאנו רואים בה את אבי נחמן ה“משוגע” שמצד הציוריוּת אינו אלא גולם. כאן הכל חי: הפנים המפיקים הכנעה ויראה לפני ריבון-העולמים, התנועות הרבניות, ה“תורה” על “כי תצא למלחמה על אויבך”, הקושי לסדר את תורתו בפני שלום בנו, בחושו כי בנוגע ל“תורה” מפריד איזה דבר בינו לבין זרעו יורשו. חי פה חיים מלאים גם שלום, הבן הרך, המשכיל המסתתר. מלאת חיים ברובה היא גם ההתנגשות של שני העולמות האלה – למרות המלאכותיות המוגשת בהרבה שורות…

כי אכן זוהי רעה חולה. אי-אפשר שלא להכיר בכל אלה הדברים גם איזו דיבורים מעושים. הפּסימיות השכלית, היאוש הנובע מהבנה יתירה, הרעיונות העירומים והנטיה להתפלספות לשם התפלספות, שׁהרעילו בהכרח את חיי בֶּנדר בעל ה“מכתבים” וישללו ממנו את יחסו הישר לדברים שבחיים ומנעו ממנו גם קצת יחס אחר, עליוני, לאותם הדברים, הם הם שמקלקלים הרבה גם את דברי יצירתו של נוֹמברג.

אז יבוא נומברג ויתן לנו קטעים מחיי פליגלמאן, זה בעל הגוף הקטן והכפוף, המצח הגדול והמשופע, הזקן הצהוב הקטן. נומברג חוזה, כי עיניו של פליגלמאן נראות תמיד כמכוסות אד קל, ודומה, כי די אך לנקותן במטפחת למען יהיה להן ברק – אבל את המטפחת הזאת לא יושיט לנו מר נומברג! אדרבה, הוא בעצמו, להפך, מוצא לנכון להתכסות באיצטלה של מחבר טראקטאטים פילוסופיים על דבר איזו בריה רחוקה, על דבר איזה פליגלמאן, באותה השעה שהוא בא לספר לנו מחיי האיש הזה, כלומר מחייו הוא, מחיי אני, מחיי כל אחד ואחד מאתנו, הנידחים בהכרח-החיים. כך, בהכרח….

נשמת נומברג בהכרח, למרות רצונו, להכעיסו, מפרפרת בין עלי כתביו, למרות מה שהוא אוהב לסור מגיבוריו צעדים אחדים ולהראות עליהם באצבע כלפי הקהל, לאמור: הם ולא אני, הוא מספר על פליגלמאן ומדגיש וחוזר ומדגיש: “אבל אנו חכמים ממנו, אנו מבינים, כי העיקר הוא דוקא להיות ככל העולם”… אבל מי יאמין לו? מי יאמין ל“פשטנותו”, כביכול, של נומברג? מי יאמין להיתוליו בפליגלמאן ולאמריו ש“בחייו בכלל פליגלמאן מוצא קורת-רוח”? למה לו לנומברג הכותב להתנשא על גב עלוב זה, כאילו אינו נוגע לו כלל? למה לו ללעוג עליו לעג מעושה זה, שאינו במקומו כלל? אותו ה“פְּסָק” שׁהיה לו לגיבורו ביחס לנערה, שׁהביטה ממולו בחלון ושלחה לו לשון, אינו מעורר צחוק כל עיקר, למרות מה שהמחבר כאילו עומד מן הצד ומעווה את שפתיו. וכי באמת אומר נומברג להשיאנו לדעה זו, שהכל טוב וישר בהאי עלמא, ואנו, הפליגלמאנים, הננו האשמים, המגוחכים, המקדיחים את התבשיל ומקלקלים את העולם? וכי גם הוא, כש. בן-ציון, מוצא, שפליגלמאן ראוי הוא לנזיפה משם שהוא “מעבר לחיים”?

גם מיידאניק המנוח עיוה את שפתיו. “חולשה”!… לפיינרמאן שלו האומלל נוספה עוד המידה המגוחכת של הערָמה והונאת דעת אחרים. פיינרמאן מתחפשׂ לחולה מסוכן בפני האחות הרחמניה. פיינרמאן מַשלה את נפשו, כי אוהבת אותו האחות הרחמניה. קוֹמדיה, הלא?… אבל הן סופו הוכיח על תחילתו, כי זו לא היתה קומדיה… מעט יותר נפשיוּת בנוגע לפליגלמאנים ולפיינרמאנים! מעט יותר התעמקות בנוגע לאנשי-העמק!

ו

צער-האומה, מיתת-האלים, השמטת-הקרקע, אבדן הערכים הקיימים, דלדול-הכוחות, שממון-החיים, חוסר-התוכן, ריקניות שבריקניות, גיחוך שבטרגיוּת וטרגיוּת שבגיחוך – וכעברך כל המדורות הללו הרי אתה מגיע לנחום חגזר של א. נ. גנֶסין.

גנסין מוֹנוֹטוֹני הוא ו“בינתים” ברובו אינו אלא מחזור של “הצדה”. אבל אמן הוא, בכל אופן, לא קטן. יחסו אל יצוריו אינו לא אותו היחס המחייב, המשתתף, של פייארברג לנחמן בן-הרב, גם לא אותו היחס השלו, כמעט השלילי למראית העין והמלא הערצה גלויה בחדא מחתא, של ברשאדסקי לאדמוביץ, ואף לא זה נוֹמברג, זה היחס הקר והמיושב, המרפרף ממעל, כמעט המלגלג מבחוץ, הנובע לא תמיד מחשבון המצב כמו שהוא וההכרה הנכונה מבפנים. אותו נחום חגזר ואותו נפתלי ברגר, בעלי השמות שסופם ברי"ש, שנים שהם אחד, הרי הם כאילו קוֹרצוּ מחומר אנושי אחר לגמרי, ובצמאונם הגדול, האינטנסיבי, ליופי, ובהתנודדם בהאי עלמא “הצדה”, “בינתים”. או יותר נכון, כמו בחלום, קורבתם הנפשית עולה ומתמזגת עם מיכאל ואלימלך של ברדיצ’בסקי. גם ההרצאה הנאה, המיוחדה, ההרצאה המחכה עוד למעריכה, של הסיפורים האלה הרי היא ברורה מצד אחד, ברורה ביותר, ומאידך גיסא – כל הדבר הוא כמו בחלום, כמו מתוך החלום…

“יצא וחזר”. אותו האינטליגנט שב אל עיר-מולדתו משוט במרחקים והוא בא “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט”. בפעם הראשונה,דוקא לא שהה שם הרבה, כי היה לבו הפעם אל חלומותיו, והוא מיהר הביתה וכנפי אדרתו פזורות ולבו קודח, והוא מחכה ליום מחר ואל העבודה הקבועה ואל החיים המלאים ענין, המחילים לו בעיר הקטנה". “אולם למחרת היה דוקא יום-עופרת עגום קצת ושמשות-החלונות היו מזיעות והכתלים היו קודרים והתקרה נמוכה. והוא ישב עת רבה אל השולחן ולחיו על כפו ושפתו בין שיניו, ופתאום נעור וימצא לו “תואנה”, וילך “לאותו הבית היפה, אשר בקצה הרחוב השוקט” –לראש הדף… פני רוֹזה יפים, " גיחוכם חיור וזך לנוגה-הערפל של המנורה הפורשת צל”. כשהוא בא בערב היא “מגיחה לקראתו מפינתה האפלה ומושיטה לו חרש את כפה הקטנה והטובה ומַעלה את הנוֹגה המצל במנורה היפה. אחרי כן היו הפינות קודרות והפרחים הגבוהים מטושטשים והשמשות שבינות לוילונים משחירות והשיחה שוקטה, תמימה וקולחת” –

תיאורי האנשים בצבעים בולטים ומרפרפים כאחד; חליפות ותמורות-הטבע ופרקי-השנה במילוֹדיוֹת נגיניוֹת נוּגוֹת וערבות כאחד; סיפורי המקרים שנפלו בהכרת-ובגילוי-רשת-המציאות יחד עם המעטה של כסוּת-אד קלה – וכל זה מוֹסך עלינו נעימוּת עצבנית של הזיית-בין-ערביים….

ולבסוף הסופות:

“הגזר הרגיש פתאום לחיצת-לב איומה וזרם דם רותח שטף אל פניו וסילד את עיניו. מה הוא עושה פה? רגע חלף וגזר את לבו השחוק הבטוח של כרמל ועיניו ראו את זרועותיה הנעוצות של חנה ואזניו שמעו את הצחוק החזק של הנועץ; אחרי כן ניצנצה במוחו ונעלמה שוב המודעה אשל הדוקטור מוילנה. ופתאום ניצנצה לפניו כמו חיה וילנה המעטירה ויזכור את ישיבותיה הרבות ואת הביבליותיקה של שטראשון ואת עבודתו בבית-המקרא ואת ה”כנסת-ישראל" עם תמונתו היפה של סמולנסקין ואת לילות העבודה הכבירה בחדרו השוקט ואת חבריו החולמים גם הם כמוהו, ולחיצת לבו גברה עד למחנק ועיניו קמו רגע ואוזניו התחילו הומות. ואז העמיד בהכרה מבולבלת את כוס-המים על הכיסא ורגליו תעו אל הפתח; וכשיצא החוצה ורוח צח בא אל קרבו, אורו עיניו מעט ורקותיו היו דופקות ולבו הולם, והוא עבר את קצה הרחוב ויצא אל מחוץ לעיר והולך בעצלתים ועיניו מביטות בשויון-רוח נוגה אל המסילה הארוכה-ארוכה, אשר היתה שטוחה לפניו שוממה ומתעלפת מחום היום".

כי אכן כך הוא הדבר. המלחמה עם סמאל נשכחה זה כבר. לשאלה “לאן ללכת?” – אין פתרונים. אף על פי כן – החיים נמשכים. גסותו של אדמוביץ רחוקה ומוזרה: נפשות יותר עדינות מבני חברתו רחוקות ומוזרות. הגבלת עולמו ושביעת רצונו הפילוסופית, כביכול, של פליגלמאן גם היא בלתי מובנה ומוזרה. חולשה? אבל לא, גם זו לא… כל התחומין נתערבבו… חיים באיזה מין “בינו לבינו”, עוברים ממקום למקום… נוטים קצת הצדה…. מביטים ותוהים… יוצאים, לאחרונה, אל המסילה הארוכה – ונושמים… תמהון… זכרונות… כמו בחלום… “באמצע”…

לפרקים מבצבצת ועולה איזו “הנאה חריפה גנובה וחשאית”, אבל תמיד משום מה היא “עולה בהרבה, בהרבה” צער. “תולעת הקנאה” או תולעת אחרת אוכלת ומכלה כל חלקה טובה, ו“טעם מוזר – שוב – מתחיל מפעפע אז בכּל”. ישׁ שׁאיזה רֵעַ-אח מפיג בקרבתו – לרגע, עד שׁהפנימיוּת מתגלה – את הקושי הנפשי… ויש ש“ביעותי הכרך נשארים לשעה מאחור”, ואיזו בריה קטנה, יערית, בעלת רגלים קטנות ושחורות ועינים מאירות דבר-מה מהממת לרגע נצחי באושר שׁל נשיקה עסיסית, עד כי יִשָׁכח הכל, הכל, מה למעלה ומה למטה, מה בעבר ומה בעתיד, והכל מתהווה כמו באמצע….–

ואת מתוך החלום הזה כבר שוֹפמאן יספר לנו, זה האמן אשר ברשימותיו הקטנות ובכתביו המעטים, לא לתאר “אנשי-התקופה” הוא בא, לא להציג לפנינו את מַכּרנו בן-הדור, אלא שבּוֹ, באינטליגנט, ובכל הבא לידו, הוא משתמש רק בכדי לגלם ולגלות אותם הקווים המיוחדים, הבודדים, החשובים בעיניו ושהוא רואם. הוא ולא אחר…

הכתבים המעטים. כי לשופמאן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסוֹר תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהוֹוה ומה שצריך להיות; חסוֹר יחסרו לו עינויי מלחמת הטוב והרע, עינויי הצורך המוסרי הגדול, אותו הצורך המוסרי שאינו כתוב בספרי פרופיסורים וב“אלה המשפטים”, אבל חרות הוא באש שחורה על לוחות לבבות טהורים. הערצת הרגע, חריפות הקו וחלום בעל-ילדות הנם שרטוטי שופמאן הקצרים והמנויים – חלום בעל-ילדות, אבל לא מיסוד-הילדות של פּייטני-הרחוב שלנו (אַש ואחרים): ילדותם האידילית של פייטני-הרחוב היא זו, שעדיין לא פקחה את עיניה, שעדיין אינה מבינה דבר, וסגנונם יוכיח; ילדותו של שופמאן היא בעלת עינים פתוחות לרווחה, ילדוּת מתרשמת, תמהה, מתפעלת ומתענגת קשה ובאופן משונה על ההתרשמות וההתפעלות הללו גופן. ילדותו של בעל “יונה”, “תלוי”, “טיול”, “עיפים” “לא”, היא מיסוד של אותם הילדים המגודלים והמפותחים ביותר, שאַליוֹשה קאראמאזוב אהב לטפל בהם ולשמוע את סגנונם המיוחד העמוק, הבלתי-ילדותי… בעל “ליד הדרך” ו“אחר הרעש”, “בין החומות” ו“במאסר” מתגלה לפנינו, לכאורה, כלל לא כילד תמים, אלא להפך כאיש שכבר אינו נבעת משום “מורא”, שהכל ישר בעיניו, שהבדל עיקרי אין אצלו בין דבר לדבר ושבּכּל הוא מוצא תוך אחד – זה אמת. אמת היא גם כן, כי באחת מהפואימות האחרונות שלו (“הַניה”) הוא סוקר חיים שלמים ועולמות שלמים מתוך טיסה כבירה בת גון אחד, מתוך מבט אחד מיוחד לו לבדו, מתוך שפופרת דקה מן הדקה, שהבית המסוייד על יד החורשׁה, הַניה היפה בילדותה ובזקנותה, בעל ה“בית” המתרגז והבַּלן בתוךְ בית-הרחצה הריק – הכל משתקף בה ברסיסי צל-אור דומים. אבל יחד עם זה, יחד עם “עירוֹם-ההוויה” המעיק מתוך אותם השרטוטים הקטנים – דקירות-המחט החדות – מפרכס בהם גם תמהון ילדותי ומחלחלת בהם חידת חלום-החיים ב“צירופי-דברים” שונים…“על העיקר, שאיננו, מרשרשת השלכת”… “כעין דופק עם הפסקות ממושכות הוא הכאב”. “איזה כוחו נעלם הודף מאחור בלי הרף” – כל זה ודאי הוא, ודאיות גמורה, ברורה, כל זה תופס עולם כולו ושוטף הכל, עד כי אין מקום אפילו לשמות-עצם פרטיים ושמות-גוף (ב“באמצע” אין זכר למו!), אבל הנה חלום רגעי, חלום ילדותי, ו“הכאב הולך ומתרכך, הולך ומתפשר, מאחורי היער השחור עולה הירח ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נושבת עצבות רעננה, ריחנית. על החזה חולפת לאט-לאט העקה חמימה” – – –

עצבות רעננה… העקה חמימה… לאט-לאט! יִקָרא-נא לאט… יִקָרא בלחישׁה… רבות עוד ישׁ להעתיק משׁם.

[“השחר”]

זה כמה שנים, שבגליציה עומדת וקיימת חבורה ציונית בשם “השחר”, העסוקה בהפצת דעות לאומיות-מתקדמות בין “הבחורים התלמודיים”, כלומר: בין חובשי בית-המדרש, שמספרם לא קטן בכל עיר קטנה שבגליציה. לפני איזה זמן – שׁנתַיִם בערךְ – התחילה חבורה זו להוציא ירחון בשׁם “נוֹגה-השחר”, שקונטרס כפול שלם יצא ממנו עד שנפסק, כנהוג. עכשיו, לאחר שינויים רבים וחשובים בהנהגה, לאחר אספות מוקדמות ומאוחרות וכרוזים מוכיחים ומתחננים והכנות רבות ושונות – שוב, כנהוג – התחיל אורגן זה יוצא שוב: “שנה שניה, חוב' א', מוֹשצ’יסקוֹ-טארנוּב, “השחר” (כבר בלי “נוגה”!), מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים”. ל"ב עמודים.

צריך אני להתוודות מראש: בתור איש, שבילה כל ימי שחרותו באהלי יעקב ועסק בהוויות דאביי ורבא, אין בלבי חיבה יתירה ל“ישיבות” ולבחורי-ישיבה. כי מי כמוני יודע, מה רבו הריקניות והבהלה במכון הציבורי הזה – הישיבה – ומה נורא חזיון המכון הזה בחיינו! מי כמוי ודכוותי יכולים לדעת עד כמה אכלו הישיבות הללו כל חלקה טובה בנו, עד כמה אין בהן ולא היה בהן אפילו צד חיובי אחד, עד כמה אין כל אפשרות, שתשפיע הישיבה לטוב אפילו על אחד מחניכיה ואפילו באיזה מובן שיהיה. יתר על כן: תכלית שנאה וביחוד הנני שונא את הישיבות ה“מודרניות”, מן הטיפוס החדש, כביכול, העתידות להעמיד רבנים משכילים (כלומר: צבועים!) ו“מטיפים” לאומיים… והאמת ניתנה להיאמר: לפעמים כשאני מקבל איזו חוברת מן “השילוח”, ובאפי יגיע ריחם של הרבנים הצעירים, “התוספאים” החריפים, הד“ר המפולפלים ובעלי הבתים המיושבים, ריח ההתנפחות המדעית בנדון חכמת-היהדות – מיד הריני מהרהר: אלא מאי? כיצד אפשר שתהא אחרת? מה באמת יש לצפות מכנופיה חקרנית-רבנית-מדרשית-אגדית, מכנופיה ספרותית, המתחככת בצדה של ה”בית לחכמת-ישראל", של הישיבה האודיסאית?!

…צרה ספרותית הגונה מתרחשת לבוא לקרית-ספר שלנו…" – הגיתי, איפוא, ברגש של מדוה, כשקראתי בעתונים מודעה על “השחר”, עתונם של בחורי-הישיבה הגליצאים או העתון בשביל בחורי-הישיבה הגליצאים שעומד לצאת שנית. “מוקדש לכל (!) ענייני הבחורים התלמודיים” – הגיתי בזעף – איזו עניינים? מה עניינים? איזו אינטרסים חיוניים יש למבלי-ימיהם בקלויזים, שיקדישו להם אורגן שלם? האינטרס היחידי והמיוחד, הלא הוא רק אותו הישן-נושן, שיעזבו את בית-המדרש ויהיו לאנשים, לעובדים, לעושי-החיים… מה, איפוא, העבודה הזאת ל"מוציאי “השחר”, מה עבודה זו לשבור חבית ולשמור יינה?

כך הגיתי מקודם במר-נפשי – וחרוני גדל. אולם בימים האלה, כשהשגתי את החוברת הראשונה גופא – נתמעט כעסי קצת: דוקא קונטרס נאה!… אמת, את ה“מוקדש לכל ענייני הבחורים התלמודיים” אפשר היה להשמיט לגמרי, כי מלבד המאמר הקטן והבלתי-חשוב “איך לומדים הגדה?” מבעל “לתולדות האגדה” בחוברת “השילוח” האחרונה, שנוגע ישר, לכאורה, בחייהם וב“ענייניהם” של הבחורים התלמודיים, ומלבד העמודים האחדים של קוריספונדנציות “מחיי הבחורים”, שאינם מוסיפים דבר על החוברת ואינם גורעים כלום ממנה ואין אנו למדים מהם דבר, הרי זה ירחון קטן, רגיל, פשוט, בשביל קוראי עברית רגילים ופשוטים. ברם, הקונטרס הקטן הלז, בתור התחלה, עושה רושם סימפאטי ומשאיר תקוה בלב, שיהא ברבות הימים לבמה ספרותית בגליציה, אפשר במה לא-גדולה ביותר, אבל במה משפיעה לטוב וראויה לשמה. אמנם, מה שהעורך במאמר-הפרוגראמה שלו “דמדומי-השחר” משוה את מטרת הוצאת “השחר” לזו של האורגנים הלאומיים בפולנית בשביל בני הנעורים המתלמדים – לא איריא! הא לא דמי! כלל וכלל לא דמי! והדבר כמעט שאינו צריך להיאמר: הָתָם, באלה האחרונים (“מוריה” והשׁאר) מחנכים את הסטודנטים נגרפי-ההתבוללות ושבויי הקולטורה השלטת, שהנם בעלי סביבה ידועה, מצב חברתי ידוע ומהות ידועה, להיות יהודים בעלי הכרה בהווה ולעתיד לבוא; מה שאין כן הכא, ב”השחר" העברי, שבא ל“האיר” לאנשים, שאין להם כל הווה וגם לא כל עתיד בתור כאלה, בתור “בחורים תלמודיים”… ומה, איפוא? הירחון “חפץ לעורר, להביא קו-אור לתוך חיי הבחורים” (ממאמר-הפרוגראמה); הוא רוצה להשכילם בינה על-ידי שיר, סקיצה, מאמר פובליציסטי, שיהיו לאירופאים, שירכשו להם טעם אנושי בספרות ובחיים – נוּ, וכלום מה היא מטרתן של כל הוצאותינו העבריות המעטות, שאינן מוקדשות ל“עניני הבחורים התלמודיים”? נקודת-הכובד היא במה שיתן “השחר” לקוראים ולא בשביל מי שיתן…

מאמר-הפרוגראמה בכלל, כדרכם של כל מאמרי-פרוגראמה, הוא מליצי (למרות התרחקותו, לכאורה, של כותבו ממליצה!) ונוסף לזה הוא קטוע ביותר. על “השאלה הקשה של אבותינו האדוקים: שלום או מלחמה?” אי-אפשר לו לעורכנו “לענות בבירור”. ומכיון שלעדות-עצמו אי-אפשר לו לענות בבירור, הרי הוא בוחר להימלט אל “כל הטרַגיות שׁבמצבנו, הטרגיות שביטא אותה המנוח מ”ז פייארברג באופן בולט מאד באמרו, כי אצלנו או הכל בעד הדת או כנגד הדת" וגם אל זה ש“הדתיות של כל איש הוא דבר פרטי”, והכותב אינו מרגיש בתוך זה את כל הגיחוך שבדבריו ה“טרגיים”. מי, אמנם, יחלוק על הדברים ש“עבר זמן-ההשכלה ואין דורשים מאיש נאור שישליך דוקא את הדת אחרי גוו”, מפני שאמנם אסור לאחר לנגוע ברגשו הפרטי של חברו, אבל – עם זה – האומנם “אחד המאמין ואחד הבלתי-מאמין יכולים להשתתף בכל מיני עבודה תרבותית”? ואם היתה דעת פייאברג באמת כלוֹזוּנג של הסוציאל-דימוקראטים, שענין-הדת הוא “פריבַאט-זאכֶה”, למה “עשׂה המעשׂה הנורא באותו הלילה”? למה בנפשו ההומיה, המבקשת אלוהים, קפץ כולו לתוך ים-הכפירה ועירער דוקא את היסודות?.. ועוד זאת: ירחון או קובץ ספרותי מוקדש לאמנות נאמר – עומד הוא כבר על פי מהותו מעבר לדת, ממעל לשאלות-הדת, ופטור הוא מנגוע בזה, ואליו גם לא יבואו “אבותינו ורבותינו האדוקים” בשאלתם הקשה… אבל “השחר”, שעסקו בבחורים תלמודיים, בבחורים, ששאלת הדת והאמונה היא מרכז חייהם, לו לא סגי בפראזות מרַמות. “תנו כבוד לדתם שׁל משׁה רבנו ושׁל ישעיהו הנביא ושל הרמב”ם! " (כלומר: “למה לי רוב זבחיכם?” עם כל הלכות-הקרבנות מן “היד החזקה”!); הוא, אם שואלים אותו, ואי-אפשר שלא ישאלו, הריהו מחוייב לענות בבירור, או, לכל הפחות, בשאיפה לבירור. הוא צריך לבחור אחת משתי אלה: חופש-הרוח או השתעבדות למסורה, ולא להרכין ראש לכאן ולכאן!

לא שבע-רצון ביותר אפשר להיות גם מהחומר הספרותי שבקונטרס. הנותן ליעף כוח עזר גם לראובן פאהן (בעל מ"חיי-הקראים ") להוציא את “יוֹסקה” שלו מתוך שרוולו: קצת בעקבות שלום אַש וקצת בעלמא. בחיי יוֹסקה, נער מן הרחוב, ש“נשמרות מפניו היהודיות יושבות-קרנות, ויש שאדרבא חונפות לו”, “נקרה מאורע רב, ובפעם הראשונה התחיל להביט על עצמו בעינים אחרות. מתה עליו אמו. ממילא (?) בחייה לא רחש לה כל כך אהבה, אולם במותה נזדעזע לבו, הרגיש צער ולא הבין מדוע זה” (עמוק!). אז נדד יוֹסקה מעירו, ו“בעיר רחוקה מכאן (!) עלה לו להתקבל בביתו שׁל סַפָּר” ו“הוא מרגישׁ עצמו מעוּלה, מאוּשׁר ומפקפק אם עדיין הוא יוֹסקה”. כלומר: הוא מרגיש א עצמו מפקפק… נוּ, וּלפיכך? לפיכך – לא כלום! מערכת “השחר” הזמינה את ראובן פאהן לשלוח לה “סקיצה” – ושלח.

אחרי ראובן פאהן מתגלה גרשום בּאדר ומאמר בידו: “פיוטיות של פעוטות”. נסו-נא להגיד על פי השם הנפלא במי הכתוב מדבר? מובן מאליו: באברהם רייזין! ומה הוא בא ללמדנו הוא בא ללמדנו? כי בהיקבץ רשימות וציורים קטנים לכרך אחד יעשו עלינו רושם יותר גדול מאשר אם נקרא את הציורים איש איש לבדו “לקינוח-סעודה או בשעה שהמזונות מתעכלים, אחרי אשר יבעט (!) בעל-הבית במבשלת, אם לא טעמו המאכלים לחִכּו, או כי לא מיהרה לכבד את השולחן סמוך לקץ-הארוחה – ובעודנו כועס”… וגומר.

ולמרות כל אלה, הריני חוזר ואומר: יישר כוחם של מוציאי “השחר” של מביאי הזהרורים. רשימתו של המתחיל מר בּאראש, “ליד היער”, שירו של זה “בדמיוני” שרעיונו, אמנם, נמצא כבר במדרש על אברהם אבינו והרצאתו ארוכה יותר מדי, הדברים האחדים הנכונים של י. פרנקל על “טשרנוביץ”, השורות האחדות הנאוות, למרות אי אמיתיותן והטון שלהן העגבני, של ר' בנימין, במכתבו הפרטי מארץ-ישראל, ההשקפה הציונית, ההשקפה הספרותית, יתר השונות – לא רע!

תנאי החתימה בזול-הזול! 40 ק“פ לרבע-שנה. מעשה-הדפוס באופן הדוּר, צנוע. איזה רוח-טהרה נושב בין העמודים. בתור “מוֹטוֹ” היה אפשר להשתמש בשבילם באִימרה אחת תמימה מתשובות-המערכת לחברי “השחר”. “הננו פותחים בזה – כתוב שם – את הרובריקה תשובות המערכת ומבקשים את חברינו לשום עין עליה. אנו חפצים, כי היחס בין המערכת ובין החברים יהיה תם ומלא ידידות ולא כשובות של המערכות ה”גדולות”, שבהן הרובריקה הזאת אינה אלא מקום בעד העורך להתגדר בו בחידודיו וברוב חכמתו. אנו איננו חכמים גדולים אבל יש בחפצנו להועיל".

כן, לא חכמים גדולים, אבל התרחקות מחידודים – מכת-המדינה הגליצית – וחפץ להועיל. חפץ-להועיל אמיתי, תמימי – חזיון בלתי-נפרץ אצלנו כלל… ומי יודע… אפשר שיביא פרי ברכה…

[יצחק קצנלסון]

שתי קומדיות בנות אַקט אחד בז’רגונית מאת יצחק קצנלסון: “דֵיקאדֵנט” ו“בחורים”. וארשׁה תרס"ט.

על דבר כשרונו החזיוני של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי הדרמות באַקט אחד: “החמה! החמה!” ו“עם דמדומי הערב”, שנדפסו ב“השילוח”. אולם שם, למרות פרטים ריאליים שונים – ואולי ריאליים יותר מדי – שליט היסוד הלירי; כאן לפנינו שתי יצירות-חזיונות בעצם.

על דבר כשרונו ההוּמוֹרי של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי יצירתו הנחמדה מאד “בגבולות-ליטא”, שנדפסה פרקים פרקים ב“הדור”, ב“הזמן” וב“השילוח” – והנה נוספו גם אלה עליה.

בהוּמוֹר של יצחק קצנלסון אשר “בגבולות-ליטא” אין אותו הלגלוג הסוער, הלגלוג בקול רם ובלשון מדברת ארוכות של שלום-עליכם. כסילות-הליטאים אינה מעוררת בו גם את הסאטירה השנונה והמרירה של מנדלי. הוּמוֹר זה נאוה הוא ונוח הוא ביותר; כאן יש לנו דין-ודברים עם צעיר פיקח ודק-רגשים, ה“אוהב, לכאורה, את החיים כמו שהם”, העומד קצת מן הצד באולם-החתונה, מתענג על מילתא דליצנותא, מתענג לרגע, אוכל אחר כך ממתקים ומגדנות מיד נערה יעלת-חן – ונהנה, ושוחק.

ומשום זה לא עלתה לו כלל – לפי דעתי – הקומדיה “דיקאדנט”. כי בכדי לתת לנו קומדיה על דבר דיקאדנט יהודי, אין על הסופר להיות רך, מלטף וחסר-סארקאסמוּס כיצחק קצנלסון…

בעיקר הדבר “דיקאדאנט” במובן האירופי של המלה הזאת – אדם שעצביו מחודדים ביותר, חושיו עיפים ביותר ורגשיו קהים ביותר, והוא מתנוונה והולך, פוחת והולך, ושוקע בתעתועי-גופו ובנפתולי-נפשׁו הרקֵבה, הנוצצת והמעניינת – דיקאדנט במובן הצרפתי, הבּודלֵירי וֶרלֶני, זה אינו לגמרי במציאות שלנו. הדיקאדנט שלנו, היהודי – אם נסמן בכינוי זה את הטיפוס הידוע מאותם ה“משוררים” הז’רגוניים, ש“חולדות שחורות עוברות בין מחשבותיהם” – הוא בחור ריק, “תועה בחללו של עולם בּים בּאַם”, לפי מבטאו של ג. שופמאן, שאין לו כל סבל של קולטורה על שכמו ואין לו כל כשרון-מעשה וכשרון יצירה ספרותית, ודוקא משום זה הוא תוקע חוטמו לעולם-השירה, אשר שם לא יכירנו מקומו. אלמלי היה שלום-עליכם, למשל, נוטל מין בריה כזו בתור חומר לפרי-עטו, אלמלי היה הוא פורש על זה את כנפי כשרונו הגדול, היינו רואים בוודאי, כיצד בחור “מודרני” כזה, החסר כל חיי-רוח וכל יפי-נפש, ורק איננו משולל גאות-בשרים וחפץ להיעלות על ההמון, מתחבט בשערי המכונות הספרותיים וצורת “חוזק” לו; כיצד הוא משתדל במקצועות אחרים ונדחף אחור ב פננים חפויים; כיצד הוא מנסה להגיד גם איזה דבר ממשׁי, אולי יצליח, והנה קול של עָקָר מנסר באוויר; כיצד הוא שם אז פניו רק אל המלים הנפוחות, המצועצעות, המחפות על מערומי מחשבותיו ורגשותיו; כיצד הוא מתחיל בעצמו להאמין בעמקותו, במודרניותו, בחכמתו; כיצד הוא מבטל את כל אשר לא הוא וכיצד הוא מדבר על עצמו. שלום-עליכם היה משלב לזה גם שנים שלושה מאורעות פיקאנטיים, כאראקטריסטיים, מגלי-הכל, ואנחנו היינו קוראים או רואים את הקומדיה של ה“דיקאדנט” ושוחקים מלוא פינו – כי באמת דבר כזה מעורר צחוק.

אבל מה עשׂה יצחק קצנלסון? נטל את אברהם בֶּרג שלו והציגו לפנינו בתור “דיקאדנט”. מי הוא אברהם ברג? אדם שאינו פוסק מלדבר על עצמו. הרעיונות, שהוא מביע, כשהם לעצמם, יש שהם אפילו אמיתיים במובן ידוע, אבל מפני שהוא מביעם שלא לצורך ובנוגע לעצמו – התפל, הנבוב, האדם בעלמא – הוא מעיר בנו גועל-נפש עד לבלתי שאת, עד לזרא, עד לכאב פיזי. אולם להציג אדם בלתי מעניין כלל, לא שלילי ולא חיובי, אדם משעמם, סמרטוטי, אדם חסר-כאראקטר לגמרי ולתת בפיו דרשות ארוכות על ההבדל שבינו ובין סרתוסטרא, בינו ובין משה ובין מוחמד, בצירוף דברים ופראזות על הצבעים ואפני האמנות, שבפיו הם מעוררים רק משׁיכת-כתפים והסָרת אוזן – על שחוק אין מה לדבר! – עדיין אין זו קומדיה.

ועוד זאת: בכדי לגלם ולהבליט את כל הקוֹמיסמוּס שב“דיקאדנט” אברהם ברג, צריך היה המחבר להעמידו בקירוב-מקום לכאראקטרים סֶריוזים באיזה מובן, ולוּ גם במובן הרגיל, הביתי. מעשי-הגיחוך שב“גיבור” כזה היו מתגלים באופן בולט בהתנגשות, למשל, עם בעלת-מעון “אשת-חיל”, עם עורך קשה-עורף, היודע את אשר לפניו או עם קורא “מודרניסטי” המחלק לו כבוד ושותה בצמא את דבריו וכיוצא באלו. אולם קצנלסון ליוה לגיבור הקומדיה שלו סביבה ריקנית ומעוררת צחוק כמותו, וגם את האורחים הריקנים האלה, האינטליגנטים הבטלים הללו, הבאים לבית גיבורנו לשתות טה ולאכול כעכים, הכריח המחבר ללעוג ל“אדם הגדול” בפניו ולהתיחס אליו בבוז גלוי – לא כזאת לא יֵעָשׂה בקומדיה!

והתוכן? סיפור-המעשה? היכן הקומיסמוס באַקט האחד הזה? בראשונה האדון ברג קובע תמונת-אשה בכותל במסמרים. חוה מכירתו ה“חֲכָמה” – לעדותו שׁל המחבר – נכנסה. הדיקאדאנט מדבר על היופי ועל הבדידות בשעת כתיבה ועל חברותיו שלא בשעת כתיבה ועל המוסר ועל אי-המוסר ועל הלוחות החדשים – וחומד בינתים את אורחתו בלבו, כי הלא אורחה היא, ה"א בסופה. המבקרת, האורחה הצהובה, צוחקת עליו, מתיחסת לכל מה שהוא מדבר בספקנות ובבוז – ומביעה לו את זאת מפורש. נכנסים עוד אורחים: וייצמן מרוגז-העצבים, ליפשיץ בריא-העצבים, וטֶמה הילדה המגודלה, השחרחורה. שותים טה, אוכלים כעכים, מדברים, קוראים שירו שׁל ברג, מתווכחים באופן עצלני. ושׁוב ברג אינו פוסק מִדבר ומֵהַסביר ערכי האמנות (שׁאגב-אורחא, הרי הם דיקאדנטיים כמוהו בכלל). בינתים מתעורר ליפשיץ פתאום וכותב גם הוא שׁיר מוקדשׁ לטֶמה: “אני במזרח וטֶמה בסוף מערב”. לראש הדףברג מביע בנוגע לשיר של זולתו את ההפך ממה שהביע בנוגע לשׁירי עצמו. בנוגע לעצמו הוא, כמובן, משׁורר כגֶטה וכציפור, אבל ליפשׁיץ המֵעֵז לעבור על החוקים – שׁארלאטאן הוא. טוב ויפה. לאחרונה יוצאים הכל והולכים להם. רק חוה גינצבורג “בעלת העינים הפיקחיות” מתחבאת בפינה ורואה את ברג הנשאר בשעת קלקלתו – בשעת הזיעו לכתוב איזה שיר. אז היא יוצאת ממחבואה ומתגלית: הדיקאדנט מדבר שוב על הפרחים וגם תשוקתו לחבק את העלמה, שנשארה עמו ביחידות, לא סרה מעליו, כמובן. אבל גינצבורג מחלקת לו באפה ובאופן בלתי-צפוי מכת-לחי מצלצלת – והדיקאדנט נשאר עם גרוּנה השפחה הצוחקת בחשכה.

אכן מן הקומדיה אל הפארסה – רק צעד אחד…

תוכן, פעולות וסיפור-המעשה אין גם בקומדיה השניה של קצנלסון, “בחורים”. אבל זוהי כבר דבר אחר לגמרי. כאן הרושם שונה מאד מזה של ההולכת לפניה. במעון של ה“בחורים” נפגשים עולמות בודדים, שונים; פשוטים הם העולמות, אבל ההוּמוֹר הנלבב של המשורר מפיח רוח-חיים בכל מלה ומושך עלינו חוט של קסם בחיוניותו. החזיריות המעוררת צחוק של אותו הימשלטין מבצבצת ועולה באופן בולט כל כך! בולט יחוסו הקפדני והדיספּוֹטי ל“יהודי הארץ-ישׂראלי”, ל“מלמד”, המורה עברית בֶּסקין, המטייל בחדר ומדבר לעצמו קשות עם ה“ארציים”, בשעה שה“פריץ” הימלשטין מתאמץ לישון אחרי ליל הוללות ושיכרות. מעניין יחוסו הזועף-החברתי לדראבּקין הנוסע, המפריע אותו גם הוא בסיפוריו על ענייני-שידוכו; קוראת לשחוק התנגשותו עם פריבֶס, זה בן בעל-הבית השׁמן, האכלן, החרד על הדת והיודע להשתמש בכל להנאתו. מחזה אחר, מחזה מלא “חתיכת חיים”, טיפוסים ופרצופים. ולבסוף-הסוֹפוֹת, כשכל חברת-הרווקים, סמל מהלך-החיים התדירי והנוהג שבעולם, עוזבת את המעון ויוצאת לנדודי-לֵילָהּ, לעסקיה,לפריצותה ולזוהמתה הרגילה, והבמה מתרוקנת לרגעים אחדים, ומן החדר השני נשמע רק קולו הלאֶה של הבחור שעבר זמנו, גולדברג – באים מחדר צדדי נרדפי החברה הזאת: המורים העברים, הבזויים, הנחבאים אל הכלים, החיים בעולם אחר ומביאים אתם עולם אחר – בֶּסקין ואֶפשׁטין.

בסקין (בהיכנסו): ובכן כל פחדך הרי אינו אלא מפני הערביאים, שלא יגרשונו?

אפשטין (בקרירות): זאת ועוד אחרת…

בסקין: ברם, הערביאים הנם אצלך עיקר-העיקרים, ואני – רואה אתה – הריני מתירא מפני כל דבר שבעולם; מפני הערבי – לא!

אפשטין (בקרירות): ואנוכי – ירא. (מוזג לעצמו כוס תה קר וגומע גמיעות תכופות).

בסקין: הרי אתה מדבר באני הפרטי שלך?

אפשטין: כמוני כאחרים.

בסקין:פליגמאטיות, פליגמאטיות! אתה מדבר בשם העם, בשעה שהנך עומד לבדד!

אפשטין: כן, לבדד…

בסקין: נוּ?

אפשטין: כולנו בודדים. יער שלם של אילנות בודדים…

בסקין: יער?

אפשטין: יער נודד… לא נטוע…

בסקין (בעצבנות): אולם אל תכחיש את הגעגועים לארץ-אבות…

אפשטין: איני מכחיש…

בסקין: אבל הלא אתה אומר, שאינם ולא כלום…

אפשטין: אמת, לא כלום.

כך, והלאה בסגנון זה, נמשכת השיחה בין “השיבלים הבודדות” האלה. להלן עד סוף המחזה – ועד בכלל – הרושם עוד יותר אמיץ, יותר חד. הצחוק על מעשי הגיחוך החיצוניים שבמצב שני אלה החלכאים מתרכך, מתרכך ונעשה הומה ועצוב. נעלמים כל אותם המזוהמים עם סיפוריהם-נאפופיהם, ובמעון-ה“בחורים” נשארים להם שעה שני ילדים מגודלים, ילדים יחידים, מיסכנים; שני נכדי דוֹן קישוֹט חביבים, עצובים, טהורים. שארית-האצילות בשארית-ישראל.

מן הקומדיה אל הלך-נפש נשגב – זהו כוחו של האמן!