עדת הסוֹפרים העברים סבלה בשנתיים האחרונות אבידוֹת כּבדוֹת, למעלה מן השיעוּר הטבעי. רבּים נסתלקוּ לפני הגאוּלה ואחדים עם הגאוּלה. הראשוֹנים, שלא זכוּ לראוֹת בּעיניהם, בּוַדאי חבלי המשיח הקשים חבּלוּ בהם, והאחרוֹנים, שזכוּ, אפשר שראוּ יוֹתר מן האחרים את האוֹר הגדוֹל, האוֹר שנגה פתאוֹם, ולא עצרוּ כוֹח לעמוד בּוֹ.
הסתלקוּתוֹ של יהוּדה קרני היא אבידה גדוֹלה וּמכאיבה לספרוּת העברית ולמדינת ישׂראל.
הוּא היה המשוֹרר של חיבּת ציוֹן, שנתגלגלה והיתה לציוֹנוּת מדינית, בּוֹנה וכּוֹבשת, לוֹחמת וכּוֹבשת, והוּא היה עמה בכל גילגוּליה המכריעים. עם עלוֹתוֹ לארץ היתה חיבּת־ציוֹן שלוֹ לאהבת־ציוֹן. ייתכן לוֹמר עליו: הוּא בא, ראה ואהב. והוּא היה מוֹניסט בּאהבתוֹ. בּעצם היתה לוֹ כל ימיו רק אהבה אמיתית אחת – אהבת־ציוֹן. גם “שעריו” הראשוֹנים שהקים בּחוּץ־לארץ היוּ פּתחים לציוֹן, גם ה“טרקלינים” וה“אוּלמים” והגברת הנאהבת שלוֹ (שהזכירה קצת את “הגברת יפת־התוֹאר” של אלכּסנדר בּלוֹק), ששר אליהם בּנוֹסח שלו, נוּסח פּייטני, בּהיוֹתוֹ עוֹבד ציוֹני במשׂרד, בּעיתוֹן וּבנסיעוֹת לקוֹנגרסים, לא היוּ אלא התקדשוּת לציוֹן המאוֹרשׂת לוֹ מילדוּתוֹ. רק אדם שיש לוֹ אהבה גדוֹלה אחת יכוֹל לשעבּד לה את כּל מה שלוֹ וּבוֹ.
אך אהבתוֹ של קרני האחת והיחידה היתה רבּת צוּרוֹת וגוָנים; אהבה לנוֹף הארצישׂראלי, הירוֹק והשחוּן כּאחד, אהבה למסוֹרתה הקדוּמה של הארץ, זוֹ הגנוּזה בספרים וגלוּמה במראוֹת, וזוֹ המתהלכת בּחיים בּדמוּת בּני־אדם, אהבה לכל נבט של הישוּב החדש בּכפר וּבעיר, אהבה לקריה הצוֹמחת פּלאים, שראה אוֹתה בראשיתה וגדל עמה, עד כּי גדלה מאד.
אוּלם שאיפתוֹ היתה תמיד אל הפּיסגה. הוּא לא הסתפּק בּשגוּר, בּמקוּבּל, גם בּביטוּי, בּלשוֹן, בּמשקל ובחרוּז, בּיקש את המיוחד, את המטבּע הכּבד, הקשה, הנוֹתן צליל. הייתי אוֹמר, שהיה מרקע תמיד את עצמו ואת ניבוֹ. ואמנם היה משהוּ מרוּקע וקשה במליו וּבחרוּזיו. גם הפּאתוֹס שלוֹ היה כמוֹ מרוּקע על הסדן. וראש הפּסגה של כּיסוּפיו היתה ירוּשלים, ירוּשלים של מטה וירוּשלים של מעלה, שצייר וזימר את שתיהן בּדיבּוּר אחד.
מיד עם בּוֹאוֹ לארץ עשׂה חתך בּין שירתוֹ בּחוּץ־לארץ לבין שירתוֹ בארץ. מיד עמד על הסוֹד, שאין השירה קשוּרה דוקא באביזרים שיריים מתנחלים ונמסרים מדוֹר אחד למשנהוּ. אפשר ליטוֹל מגנזים עתיקים ואפשר לצקת מטבּעוֹת חדשים. הוּא גם התיק עצמוֹ מן הליריקה המוּפשטת ושלח ידוֹ בממש, בּעצם. נתבהק לוֹ כּי השירה גנוּזה בכל ממש, בּכל עצם יוֹמיוֹמי, צוֹמח ודוֹמם, והיוֹדע לכוון את רגע־הרצוֹן ואת מקוֹם־הפּגיעה יעלה את הניצוֹץ מן הגוֹלם ויבהיק עליו אוֹר־יקרוֹת. כּמה גלמים כּאלה החיה קרני בשירתוֹ! כּמה מרוּבּים אצלוֹ שמוֹת־העצם והפּעלים מן הבּנינים הכּבדים!
בּשנת תרפ“ב, סמוּך לעלייתוֹ לארץ, התחלנוּ, יעקב רבּינוֹביץ ע”ה ואני, להוֹציא את חוֹברוֹת “הדים”. בּשביל החוֹברת הראשוֹנה נתן לנוּ קרני רשימה בשם “אמנים בּמוֹלדת”, וּבשביל החוֹברת השניה את השיר הידוּע “עם כּל אבן מתגוֹללת שׂימוּני בפרצה”, וגם רשימה בשם “העם הזמר”.
בּרשימה הראשוֹנה דיבּר קרני בעיקר על אמני הבּימה ותפקידם בּמוֹלדת. הוּא תבע מהם אמנוּת מקוֹרית, אמנוּת עברית בּנוֹשׂא וּבביצוּע. כּי מה יוֹסיפוּ אלה ליצירה העברית, אם גם יגיעוּ במחזוֹת זרים לשׂיא האמנים של אירוֹפּה? והוּא קיים בּעצמוֹ מה שתבע מאחרים. בּמשך שנים רבּוֹת שקד בּועדה עירוֹנית על שמירת צביוֹנה העברי של העיר, בּימוֹת חוֹלה וּבימוֹת שבּתה וחגיה, הישנים והחדשים. עזוֹת ותחנוּנים תבע, אף השׂיג מעט ממה שתבע. דעתוֹ היתה: קב שלנוּ ולא תשעה קבּין של אחרים. רק מן הקב האחד תצמח אמנוּתנוּ המקוֹרית, וּממילא האמיתית.
בּרשימתוֹ השניה “העם הזמר” תיאר את התרשמוּתוֹ העמוּקה מן הטבע הזמרתי של העם הערבי היוֹשב בּארץ. הוּא ראה והאזין ונוֹכח לדעת, כּי העם הזה לשׂדרוֹתיו: ה“חזן” בּמרוֹם המסגד והרוֹכב על החמוֹר ועל הגמל, הנערה הנוֹשׂאת משׂאה על ראשה, הפּוֹחח המתגוֹלל בּאשפּה, מצחצח הנעליים והמכריז על רכוּלתוֹ – פּיהם אינוֹ פּוֹסק מלסלסל בּזמירוֹת. וקרני רוֹצה שנלמד תכוּנה זוֹ מהם, שגם אנוּ נהיה ל“עם זמר”, שאנוּ נזמר את הארץ והארץ תזמר מתוֹכנוּ.
בּוֹדד היה במוֹעדיו, אף כּי שקד תמיד על תיקוּן הציבּוּר. והיה מחזיק בּידוֹ שתי מידוֹת: של בּדיקה ושל ליהוּב. בּאחת בּדק תמיד אם אנוּ עברים כּל־צרכנוּ בבית וּברחוֹב, בּחנוּכּת בּית וּבחג שבּרחוֹב, בּדק וייסר, תבע ונזף, שידל והתחנן; וּבשניה ליבּה בנוּ תמיד את התכוּנוֹת הטוֹבוֹת המקוֹריוֹת, את הטוֹהר והיוֹשר, את האמת ואת הטעם הטוֹב.
עם התגשמוּת הציוֹנוּת הלך מעמנוּ הפּייטן הציוֹני. אוּלי המשוֹרר הציוֹני האחרוֹן מלפני מתן המדינה. הציוֹנוּת היתה בּשביל קרני לא מה שהיתה בשביל רוֹב הציוֹנים: תקוה ולא־תקוה, אמוּנה ולא־אמוּנה, רצוֹן ולא רצוֹן, מעשׂה ולא־מעשה. היא היתה בשבילוֹ הכּוֹל, הראשית והאחרית. היא היתה לוֹ פּסגה של חלוֹם, של משׂא־נפש, של פּיוּט.
חבל על הפּייטן הציוֹני הגדוֹל שנסתלק בּלא עתוֹ, ונחמה לנוּ שזכינוּ לפייטן ציוֹני חזק, נאמן, ואמיתי כיהוּדה קרני.
זכרוֹ בודאי יהיה ברוּך.
תש"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.