(ליובל הששים של יוסף צבי רמוֹן)

בּצאת לפני שנים אחדוֹת ספר שיריו של י. צ. רמוֹן צרפוּ אליו יעקב רבּינוֹביץ וא. קריב מאמרים יפים: קריב קרא למאמרוֹ “האחד המוּפלא”. ויפה קרא קריב למשוֹרר. הוּא אחד ויחיד בּמינוֹ בדוֹר הזה, בּסוּג השירה שלוֹ וּבאישיוּתוֹ השירית. וּמוּפלא בעברית – פּירוּשוֹ שוֹנה, וגם שיש בּוֹ משהוֹ מן הפּלא. כּי שירתוֹ של רמוֹן היא מיסוֹד ההפלאה.

כּל מה שהוּא רואה, יוֹתר נכוֹן – כּל מה שהוּא חוֹזה, הוא ממין הפּלא. כּלומר, את חויוֹת העוֹלם והחיים שלוֹ מלוה תמיד צל הפּלא. והוּא חוֹסה בצל הזה. גם קשי ההויה, גם היסוּרים, גם הנפתוּלים – על אחת כּמה וכמה החלוֹם והחזוֹן –כּוּלם שרוּיים בּצל הפּלא. וידוּע כּי ההפלאה הוּא אחד מעיקרי השירה.

בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹא רמוֹן לארץ ישׂראל – הוּא כבר שנים רבּוֹת בּארץ – בּעוֹדנוּ צעיר, קירבוּ אוֹתוֹ שני סוֹפרים חשוּבים, שניהם בּעוֹלם האמת: אלכּסנדר זיסקינד רבּינוֹביץ ויוֹסף חיים בּרנר. אז"ר, שהיה כוּלוֹ מעוֹרה במסוֹרת, בּהוי הדתי, בּוַדאי נמשך אל רמוֹן מפּני היסוֹד הזה. היסוֹד המסוֹרתי־הדתי שבּרמוֹן קסַם לוֹ, לסוֹפר הנלבּב והעממי ההוּא.

בּרנר נמשך ליסוֹד האחר שבּרמוֹן, לפי תכוּנתוֹ הוּא, יסוֹד היסוּרים. עוֹד בּשנים הראשוֹנוֹת לשירתוֹ נתגלה רמוֹן כּמשוֹרר היסוּרים. יסוּרי האדם בּאשר הוּא אדם, יסוּרי היהוּדי, יסוּרי החוֹשב ויסוּרי המרגיש. וּברנר אהב את בּעלי היסוּרים. הוּא בעצם היה מן הסוֹפרים, הרוֹאים את עיקר כּוֹחה של השירה במה שהיא נוֹתנת בּיטוּי ליסוּרי האדם. לצערנוּ, היסוֹד הזה, יסוֹד היסוּרים, נתרבּה וגדל בּשירתוֹ של רמוֹן. הוּא נעשׂה בעל היסוּרים הגדוֹלים בּשירתנוּ. אבל הוּא הציל את נפשוֹ ואת חייו – וּכשאנוּ מדבּרים על חייו של משוֹרר, הכּוָנה היא לחיים הפנימיים. חז"ל מנוּ בין אלה שאין חייהם נקראים חיים, את האיש שיסוּריו שוֹלטים בּגוּפוֹ. אבל אנוּ רוֹאים איך רוּח חזקה וּגבוֹהה, חצוּבה מספירה גבוֹהה, יכוֹלה להפוֹך גם את מקוֹר היסוּרים הגדוֹלים בּיוֹתר למקוֹר של יצירה. כּי גם היסוּרים נהפּכים בּכוֹח היוֹצר לפלא, לפלא של חוָיה, ועוֹד יוֹתר, לפלא של שירה.

הייתי מוֹסיף על שני היסוֹדוֹת האלה שבּשירת רמוֹן, היסוֹד הדתי ויסוֹד היסוּרים, יסוֹד שלישי – הוּא יסוֹד השכּרוֹן. יש בּנפשוֹ של רמוֹן, וכן בּשירתוֹ, אוֹתוֹ רוּח השכּרוֹן, הנוֹסך את החמימוּת, את הקסם, את החלוֹם, את דוֹק ההזיה, שהם כּל־כּך חשוּבים בּשירה. מצאתי בין השירים הראשוֹנים שבּקוֹבץ “כּתרים” שיר קטן בּשם “תפילה”, וּבוֹ שוּרה, שהיא מבטאה לדעתי, את עיקר עוֹלמוֹ הנפשי של רמוֹן:

“חֵלֶף חַיִּים וְאָשְׁרָם שִׁירָה תַּנְחִלֵנִי”.

מי שיכוֹל להגיע להכּרה כזאת, לרצוֹן כּזה, לשאיפה כזאת, מי שיש לוֹ הכּוֹח הנפשי לזרוֹק את החיים ואת האוֹשר וּלבקש לוֹ רק את התמוּרה האחת הזאת, את השירה, מי שמעמיד את כּל הוָיתוֹ על הנחלה היחידה הזאת, על נחלת השירה – הרי הוּא משוֹרר שלם, מפּני שהשירה ממלאה את כּל עוֹלמוֹ, עד אפס מקוֹם לדברים אחרים.

גם לזה דרוּש שכּרוֹן. בּלי היכוֹלת הזאת להשתכּר ממציאוּת מוּפשטת, כּמוֹ השירה – אין אדם יכוֹל להגיע לתשוּקה כזוֹ. יש אצלוֹ שוּרה של שירים קטנים על הארץ. וגם בּהם אנוּ מוֹצאים, מלבד היסוֹדוֹת הדתיים, מלבד ההזדהוּת עם יסוּרי הארץ עצמה – צריך לזכּוֹר מה היתה הארץ בּשנים ההן, לפני כארבּעים שנה – את יסוֹד השכּרון הזה. הוּא משתכּר מכּל מראוֹת הארץ, בּלי הבדל. זה מראה על רוֹחב הנשמה, על התפיסה הנפשית של המשוֹרר: השרוֹן, גאוּת הים, שׂפת הכּנרת, סלעי הארץ, קברוֹת הקדוֹשים, עדרי צאן, בּדרכים, הלבנוֹן בּשלגוֹ וּבאשוֹ – כּוּלם נוֹסכים עליו במידה שוָה את הפּלא ואת האמוּנה ואת השכּרוֹן.

ידוּע לכל מי שקרא את שיריו של רמוֹן, אם מעט ואם הרבּה קרא, שרמוֹן אוֹהב מאד להשתמש בּפוֹעל “חזה” וּבשמוֹת “חזוֹן”, “חזיון”, לפעמים “חזיוֹן אל”. המלה הזאת אינה מרפּה ממנוּ. מסוּפּקני אם יש אחד מעשׂרה שירים, שאין בּהם המלה הזאת בּצוּרה זוֹ אוֹ בּצוּרה אחרת. כּדאי להתעכּב קצת על חזוֹנוֹ של רמוֹן. לא אעמוֹד על כּל צדדיו. הוּא אצלוֹ בּיטוּי עשיר מאד. הוּא מייחס את החזוֹן לכל מיני גילוּיים: גילוּיי אדם, גילוּיי טבע, גילוּיי אוּמה, גילוּיי גאוּלה. הייתי רוֹצה לוֹמר מלים אחדוֹת על האוֹפי של חזוֹנוֹ. החזוֹן שלוֹ, אוּלי בהבדל ממשוֹררים אחרים – ויש לנוּ משוֹררים גדוֹלים בּעלי חזוֹנוֹת גדוֹלים – עיקר אוֹפיוֹ בזה, שהוּא חזוֹן שקט. חזוֹן בּיישני, גם בּהיוֹתוֹ כוֹלל וחוֹבק־עוֹלם הוּא אישי וצנוּע מאד. וּכשם שיש חבלים־עבוֹתים, מוֹשכי משׂאוֹת גדוֹלים, ספינוֹת אדירוֹת, והם עבים, מפּני שהם צריכים להיוֹת בּעלי חוֹזק גדוֹל – יש לפעמים חבל דק מאֹד, שאינוֹ עוֹשׂה רוֹשם של חוֹזק רב, אך מכּיון שהוּא עשׂוּי משי אמיתי, גם חוֹזקוֹ גדוֹל, הרבּה יוֹתר גדוֹל ממראהוּ. כּך יש גם שירים כּאלה. והייתי מכנה את שירוֹ של רמוֹן, את שירוֹ המוּבחר, המזוּקק – פּתיל משי טהוֹר.

אני מאַחל לוֹ, לרמוֹן, שעוֹד שנים רבּוֹת, אחרי הששים, יוֹסיף לשזוֹר את פּתיל המשי הזה, שהוּא כּל־כּך־דק, כּל־כּך עדין, כּל־כּך יפה־צבע וכל־כך חזק. חזק והתחזק!

תש"ט